לימודי ארץ ישראל

14 תגובות

שלום רב

סיכומי שיעורים במכון אבשלום.

מחולק לפי נושאים והרצאות.

א. היסטוריה של ארץ ישראל. פרופ' גדעון ביגר
ב. מבוא לארכיאולוגיה של ארץ ישראל. גב' גליה דורון
ג. סוגיות בתולדות הציונות. פרופ' יגאל עילם
ה. אסלאם. מר משה גבאי
ו. נצרות. מר עודד ציון

המסמכים הם מסמכי מקור שנדרש עריכה ותיקונים. כמו כן יש תוספות מאתרי אינטרנט חופשי כמו ויקיפדיה, סיכומים מתלמידים אחרים ומספרים על מנת להשלים ולארחיב כל נושא.

החומר במאגר זה הינו לצרכים לימודיים בלבד.

מבקש סליחה על טעויות כתיב ושגיאות טכניות. ניתן לשלוח הערות לתיקון, המלצות לשיפור הנושאים, אתרי אינטרנת שימושים, תמונות, ביקורת חיובית וברכות.

מחשבות חיוביות
מאוריסיו אזרצקי


מושגים

שפלה: מקום עם גבעות בגובה של 200-250 מטר

מישור: מקום שאין בו הבדלי גבהים

עמק: שקע טופוגראפי מאורך הנוצר על ידי התחתרות אפיקו של נחל, סחיפה או פעילות קרחונית

בקעה: אזור שקוע מפני סביבתו שנוצר כתוצאה משבר. תהליך הקשור בכוחות הפנימיים שיפוע לים בכדור הארץ

הר: גוש אדמה המתנשא לגובה יחסי רב מעל פני סביבתו (בד"כ מעל 300 מטר)

רמה: שטח … מסביבתו, שפסגתו מישורית

אוקיאנוס: אזור הימים העצום המכסה כמעט 3/4 מכל פני כדור הארץ

ים: מקווה גדול מאוד של מים מלוחים

דלתה: משטח סחף דמוי מניפה (דמוי האות דלתה היוונית) שאותו יוצר נהר, שבו הוא יוצא אל חוף מישורי של ים או אגם

מפרץ: מקום שהים פורץ ונכנס לתוך היבשה

יבשה: שטח אדמה עצום המוקף אוקיאנוסים

אגם: מקווה מים עומדים. יש אגם טבעי ויש אגם מלאכותי

באר: בור שעומקו מגיע עד שכבת המים התת קרקעית

ביצה: מקום של מים רדודים עומדים ואדמה טובענית

מעיין: מקום מים הנובע מן הקרקע. מוצא טבעי למים התת קרקעים

נהר: נחל מים גדול נרחב

נחל: ערוץ המושך מים בכל ימות השנה או רק בימות הגשמים

אי: יבשה מוקפת מכל צדדיה מים

חצי אי: יבשה המוקפת מ- 3 צדדים מים וקשורה במקום אחד ליבשה

מיצר: מקור צר של מים בין יבשות וארצות

מדרון: צלע ההר…

פסגה או כיפה: המקום הגבוה בהר, ראש ההר

סכר: מבנה בניצב לכיוון הגרימה שחוסם את ערוץ הנחל. יש סכר טבעי ויש סכר מעשי אדם

מכתש: בקע, ההפך מכיפה

אוכף: חיבור בין שני הרים או גבעות

קו רכס: קו דמיוני המחבר את ההרים ביחד

קו פרשת המים: קו רכס הגבוה ביותר באזור, שבו המים היורדים באזור מתפצלים לשני צדדיו, וזורמים לכיוונים מנוגדים

 

מקורות מידע

ביבליוגרפיה מומלצת

אנציקלופדיות
http://www.mikragesher.org.il/titles/encyclopedia/

ספרים

אתרי אינטרנט
http://www.bibleage.com/

מילון:
http://www.bibleage.com/dictionary/archeology.html

קורס מזורז בהיסטוריה יהודית:
http://www.aish.com/hisrael/history

לקסיקון לתרבות ישראל:
http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfindex.aspx

על ישראל. נושאים כללים
https://aboutisrael.co.il/

תמונות ישראל:
http://israelinphotos.com/

מסע הרבנים אל המושבות

תגובה אחת

בכ"ח באייר תרס"ד (1904) הגיע הרב קוק לארץ ישראל לכהן כרב של יפו והמושבות. באותה שנה הגיעו עולים רבים לארץ במסגרת העלייה השנייה, ביניהם צעירים חלוצים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית שנטשו את דרך המסורתית. הם עלו לארץ לבנותה ולא מאסו בכל עבודה קשה. יחד עם זה החלו לגבש לעצמם זהות לאומית חדשה מנותקת מעולם היהדות המסורתית.

בהגותו מקדיש הרב קוק מקום לדילמה הקשה בפניה עמד, מחד הערצה לחלוצים האלה הבונים ומפתחים את הארץ במסירות נפש, ומאידך הסתייגות קשה מאורח חייהם המרוחק מתורה והלכה. בפעולותיו המעשיות כרב ביפו והמושבות, התייחס לבעיה הקשה, ע"פ תפישת הרבנים, של החילוניות. הרב קוק ביקר מידי פעם במושבות וראה שהמצב הדתי התדרדר. בכל מקום שאפשר דרש שינוי. מתוך רצונו "לחדור אל עומק ליבו של הפועל הצעיר" ובהאמינו בכוחו של מפגש ישיר יזם מסע רבנים אל המושבות ושתף גם את רבני היישוב הישן במסע.

הרעיון לסייר במושבות הארץ קינן בראשו של הרב קוק במשך שנים. לעשות מסע למען חיזוקה של היהדות במושבות, להשגיח על דרכי היהדות. הרב קוק היה משוכנע שכוחו החינוכי של סיור כזה הוא רב "והשיחה והדרשה וכל ארחות הקירוב" יכולים להועיל יותר מאשר הקשר מרחוק.

הרב קוק פנה בח' באלול תרע"ב (1912) במכתב אל מתיישבי הגליל, "הנה מאז באתי אל הקודש צמאה נפשי לבקר את מושבותיכם היקרות לראות את שלומכם […] ואת שלום אדמת הקודש […] לברך את כל מעשי ידיכם בארץ חמדה […] עד כה עוד לא צלח חפצי בידי". עד לאותו רגע מיוחל הפציר במתיישבים: אנא, התפנו ושמרו את כל אותן מצוות "התלויות בארץ […] וביחוד תיקון תרומות ומעשרות ושמירה מאכילת טבלים". המכתב הזה נכתב מתוך הכרה בכך שמושבות הגליל המרוחקות גיאוגרפית ממרכז היישוב מתרחקות גם מענייני היהדות.

המסע הזה למושבות הגליל היה לדעתו נחוץ "ואי אפשר לדחות". בסיועו של הורוויץ נמצא הכסף, והרב קוק החל לארגן את החבורה שתצא למסע. הרב קוק שלח לאנשים שונים בצפון הארץ מכתבים שבהם בישר על תוכנית המסע המתגבשת. בשנת תרע"ד (1913) יצא מסע הרבנים לדרך ביום רביעי י"ט חשבן. בראש המסע נמצאים הרב אברהם יצחק קוק (היה הרב של יפו והמושבות), הרב יוסף חיים זוננפלד (הרב של העדה החרדית בירושלים), הרב יונתןבנימין הלויהורביץ (שימש יו"ר תנועת אגודת ישראל בארץ ישראל), הרב בן ציון ידלר (מגיד מישרים בירושלים שהיה ממונה על תיקון הטבלים בירושלים ובמושבות ארץ ישראל מטעם רבני ירושלים), הרב יעקב משה חרל"פ (רב של שכונה שערי חסד בירושלים), הרב אברהם לייב זילברמן (לימים רבה של צפת), הרב משה קלירס (רבה של טבריה), הרב ברוך מרקוס (רבה של חיפה). אל הרבנים הצטרפו גם הרב אליהו מרדכי זוננפלד, בנו של הגר"ח זוננפלד וכן הרב גרינברג שהיה משמשו של הרב קוק. מצטרפים בנוסף רבנים של המושבות וישובים שנמצאים בדרך. הרב יונתןבנימין הלויהורביץ, תיעד וסיכום את כל המסע הזה. אולם הוא נכתב מזווית מבטו, ללא תיאור המצב הכללי של המושבות ומידת ההשפעה שהותיר ביקור הרבנים עליהן.

קצת נתונים על היישוב בעת מסע המושבות: בתקופה זו מנה היישוב היהודי בארץ כ-85 אלף נפש. חלק הארי התגורר ביישובים העירוניים, בעיקר בירושלים, אולם כ-12 אלף יהודים ישבו ב-47 נקודות התיישבות חדשות שקמו מאז ראשית ימי העלייה הראשונה.

שמות היישובים: חדרה, זיכרון יעקב, בת שלמה, שפיה, עתלית, חוות אהרנסון, חיפה, חוות מרחביה, מושבת מרחביה, כפר תבור, סג'רה, בית גן (כיום התמזגה עם יבנאל) יבנאל, פוריה, חוות כינרת, מושבת כינרת, דגניה, מנחמיה, טבריה, מצפה, מגדל, ראש פינה, משמר הירדן, יסוד המעלה, מטולה וצפת.

מטרת המסע

"כשאנו מביטים על המושבות הפורחות, על הערים המתרחבות, על הפרוורים ההולכים ומשתכללים בארץ ישראל, ואנו קוראים את דברי הנביא (יחזקאל לו): "כה אמר ה'… והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד… היינו אז כחולמים… ושואלים אנו את עצמנו: הכן הוא? היתכן להיות שאנחנו הננו כבר הדור הרואה בעיניו את התחלת קיום ייעודי הנבואה?… ומדי תעלינה מחשבות כאלה על לבבנו הננו מרגישים בקרבנו גדולה פנימית, נחת רוח נהדר… אולם מנגד כאשר מביטים בכל החסרונות, בהתרחקות מאור התורה והמצוות, כמעט נדמה לנו שכל החזון התחיה המרהיב את הלב, כאילו נמוג הוא ומתנדף כעשן לעינינו חלילה… אמנם אנו בטוחים בחסדי צור ישראל האומר לציון תבנה, שהמחלות הללו מחלות עוברות הן, וכוח החיים הפנימיים אשר בנשמת ישראל… יתגבר על כל אלה הליקויים… אלא שאנו נקראים לסייע ככל יכולתנו, לצאת לעזרת ה' בגיבורים, לבקר במושבות, לעודד את הרוח, להכניס טל חיי קודש בעצמות היישוב… לרומם את חיי היהדות הנאמנה, לקרוא בקול גדול את קריאת השלום והאחדות אשר בין היישוב הישן והחדש…".

המסע הוגדר כמסע התעוררות וקרוב לבבות כדי למנוע קרע שהחל להיווצר בין הישוב הישן לישוב החדש, לדעת מה קורה בישובים החדשים של העלייה השנייה ולחזק את הישובים של העלייה הראשונה כי אין רב בכל מקום וישוב. השאלות העיקריות שעמדו על הפרק היו החינוך במושבות, שמירת השבת, קיום המצוות התלויות בארץ ושאר ענייני הדת במושבות החדשות.

את מטרת המסע ניסח הרב קוק במכתבו לרב הורביץ, "לפקח על עניני הדת והיהדות בכלל שמה, ובפרט לשום דרך סלולה בתיקון ענין התרומות ומעשרות ולהציל את הרבים מאיסור טבלים". אין ספק כי נוסח הדברים היה אורתודוקסי כדי לסבר את אוזנו של הרב זוננפלד, אולם דומה שמעֵבר לפיקוח על ענייני השבת, הכשרות, החינוך הדתי ובתי הכנסת במושבות, המטרה של הרב קוק הייתה להפגיש את היישוב החדש עם היישוב הישן, כדי לשבור את המחיצות המתגבהות בשל העדר מגע אישי.

פעם הראשונה שבה חברו מספר רבנים בעלי שיעור קומה לסייר במושבות החדשות של ארץ ישראל, על מנת לעמוד מקרוב על הרמה הדתית של המושבות, על הצרכים הדתיים ואולי גם החברתיים. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון, לא רשמי אמנם, למסד נהלים דתיים בהתיישבות החדשה. במהלך הביקור הקימו הרבנים ועד מצומצם ששמו הרשמי נקרא "הוועד להפרשת תרומות ומעשרות", וחבריו היו החוליה המקשרת בין הרבנים לבין החקלאים בכל הקשור לבעיות דתיות.

המושבות הוותיקות והחדשות

המושבות הוותיקות הוקמו על ידי אנשים דתיים ומסורתיים, והמושבות הצעירות על ידי חילוניים. אולם רוח הזמן והשפעת המורים הצעירים קלקלה את האווירה המסורתית גם במושבות הוותיקות.

מושבות עלייה הראשונה של הגליל התחתון הן יבנאל, כפר תבור, אילניה. האנשים של העלייה השנייה לא קרו לעצמם כך וגם לא ידעו שיהיה עלייה שלישית. דגניה עלה לקרקע. ישובים חדשים עם יהודים מאוד מיוחדים, צעירים וחלוצים שלא שומרים מצוות, לא הולכים לבית הכנסת, אוכלים טרף וכולי, אבל מקיימים, ע"פ הרב קוק, באחד המצוות חשובות ביותר שהיא ישוב הארץ.

הרבנים ביקרו במשך חודש וחצי ב-26 ישובים באיזורי חיפה, הגליל התחתון ואצבע הגליל. בכל המושבות כמעט התקבלה המשלחת בכבוד גדול. האנשים והנשים התכנסו בבית הכנסת לשמוע את דרשות הרבנים.

האנשים יכולים לשמור מצוות למרות שאין רב בישוב אבל יש קושי לקיים את המצוות הקשורות ותלויות בארץ. יש מצוות שחלות רק ליהודים החיים בארץ ישראל ולא ליהודים הנמצאים בתפוצות. דוגמה, שנת שביתה. במשך אלפיים שנה לא חיו יהודים חקלאים בארץ ישראל ולכן לא יודעים איך לקיים את המצוות האלו. מצד אחד העולים רוצים לקיים את המצוות אבל מצד שני אין להם הרבה בררות כי בשלב מסוים רוצים למכור את התוצרים לישובים דתיים או ליהודים הנמצאים בחו"ל דורשים אישור של כשרות. אם הישוב או חקלאי לא מקיים את המצוות אז אינו יכול לקבל אישור כשרות על התוצרים או מוצרים.

הרבנים דיברו בענייני אחווה וקרוב לבבות, חשיבות העבודה החלוצית בארץ לקרוב גאולת ישראל, כמו כן דיברו ישירות על הצורך לתקן פגמים במצב הדתי בענייני חינוך, שמירת שבת, טהרת משפחה ומתן תרומות ומעשרות. הרבנים האזינו גם לבעיות שהעלו המתיישבים, ביניהם בעיות בתחום החומרי.

במושבות העלייה הראשונה התקבלו דברי הרבנים בהבנה והייתה נכונות עקרונית להיענות לבקשות המשלחת. ביישובי העלייה השנייה כמו דגניה וכינרת הייתה קבלת הפנים צוננת יותר.  כל המשלחת כולה הייתה של היישוב הישן אל היישוב החדש.

התפישות הדתיות

תוך המסע מתחילים לראות את הבדלי הגישה ותפיסת הרבנים שקיימת מאז עד היום. הגישה של הרב זוננפלד היא של היהדות החרדית, הוא הרב של מאה שערים בירושלים והוא מוביל דרך מאוד קיצוני. כאשר הוא ראה מה קורה בישובים החדשים מתייחס למתיישבים והחלוצים כאילו לא שייכים לעם היהודי. לכן יש להתרחק מהם ולבנות חומה, לא לנהל משא מתן ושום קשר כי הם גויים שמדברים עברית. הדברים שעושים סותרים את היהדות, גרים בנים ובנות ביחד, לא שמרים כשרות וגם לא שבת. הם יסודות זרים ולא כמו הישוב הישן. לאורך ההיסטוריה היו קבוצות של יהודים שפרשו ונעלמו.

לאומת זאת הגישה של הרב קוק היא הפוכה. יש אנשים שקצת התרחקו ולכן יש לחבק אותם, להיות ביחד למרות שהולכים בדרך אחרת. הרב קוק מזהה בקבוצת החלוצים אנשים מאוד איכותיים ומיוחדים שעבורו מה שהם עושים זה התחלה של גאולה כי חלק מהגאולה זה ישוב הארץ. ע"פ הרב קוק ישוב יהודי בארץ ישראל זה התחלה של גאולה. אי לכך הרב קוק אומר בסוף המסע "הישן התחדש והחדש יקדש". הרב קוק לא אמר מתי זה יקרה. היום רואים שבקיבוץ דגניה יש בית כנסת ואפילו במרחביה, מעוז של השומר הצעיר, הוקם בית כנסת בעקבות הרחבת הישוב.

הרב הורביץ כותב בתיעוד המסע, מסכים יותר בתפישתו של הרב קוק.

התארגנות למסע הייתה מסובכת והתחבורה לא הייתה נוחה. בכל מקום היה ידוע שהם מגיעים כי המסע היה מפורסם בעיתונות של אותם ימים, מכתבים ומברקים. בכל אופן לא היו יכולים לדייק באיזה יום מגיעים בגלל תנאי הכבישים וכולי. בכל ישוב הייתה התרגשות, גם עבור אלו מהעלייה השנייה שלא שומרים תורה ומצוות. רוב העולים מהעלייה השנייה הגיעו מבית מסורתי שהעריכו וכבדו רבנים.

הציונות הדתית

סיפור של הרב קוק: שלושה אנשים מסתכלים אל הכוכבים ומחשבים את המרחק בין הכוכבים ויודעים שכל זוזה של הטלסקופ או מכונת התצפית יכולה להשפיע. המסורת היהודית היא כמו בסיס הרגליים של הטלסקופ וכל תנועה משפיעה.

מתפתח רעיונות אנטי ציוניים כי הציונות לפעמים סותרת את היהדות. לא רק הייתה גישה אנטי ציונית חרדית אלא גם חילונית. בעין חרוד ותל יוסף היו אנשים שהגיעו לאחר המהפכה הקומוניסטית וטענו שהציונות והקומוניזם לא הולכים ביחד והם רצו להמשיך להיות קומוניסטים ולכן עזבו את הארץ.

ע"פ הרבנים לא ניתן לדעת מתי תהיה גאולה אבל ע"פ תפישת הרב קוק ניתן להשפיע. לאומת זאת הרב זוננפלד טוען שלא צריכים להתערב.

הציונות הדתית מתחילה בשנת 1913 עם הרב קוק. קודם לא היו קיימים. פלג חדש ביהדות. הרב זוננפלד כל כך חושד מהתפישה החדשה שגם מחרים את הרב קוק כי עם תמיכתו נותן הכשר למתיישבים החדשים. עבור החרדים החילונים הם אנשים שיצאו מהיהדות אבל הציונות הדתית היא דבר הרבה יותר חמור כי לוקחים את היהדות לכיוון אחר לכן לא אוהבים ומקבלים אותם.

ע"פ הציונות הדתית הרב קוק צדק. מדינת ישראל קמה, עלו הרבה יהודים. מתייחסות לחילונים כדבר משני. גם החרדים אומרים שהרב זוננפלד כי במדינת ישראל חיים כמו גויים. כאשר דוד בן גוריון נפגש עם הבן של הרב קוק, הרב צבי יהודה ודיברו על סטטוס קוו אז כל אחד הלך לקראת הצד השני כי לא רצו לעבד אחד את השני. דוד בן גוריון אומר הציונות הדתית קיימת ולא רוצה לעבד אותה. הרב צבי יהודה אומר שצריכים להתחבר לחילונים. כל אחד חשב שהצעד השני הולך להתעלם מהעולם ובעצם שניהם טעו.

עמק יזרעאל. בתפישה היהודית עמק זה דבר שלילי. בעמקים לא מתיישבים. הישובים נמצאים במורדות ההרים. מתי העמק הופך למשהו חיובי? עם פרוץ הציונות. הרב קוק אומר שדבר שהיה מאוד שלילי והופכים למשהו חיובי זה סימן של התחלת הגאולה. בעמק היו הרבה ביצות, הציונות מייבשת אותן ומשנה את המציות.

לשון הקודש ולימודי הקודש

כמעט בכל המושבות הוותיקות שביקרו הרבנים התלוננו התושבים על המורים שמדיחים את ילדיהם מדרך התורה והמצוות. מורים אלו היו מתוקצבים בתחילה על ידי פקידי הברון ולאחר מכן על ידי חברת יק"א, ואורגנו על ידי "מרכז המורים". כל הגופים הללו היו בעלי אופי לאומי חילוני. קשיי הפרנסה של החקלאים לא אפשרו להם לשכור מורים שמתאימים לרוחם. מרן הרב קוק קיווה שעל ידי תנועת אגודת ישראל, שקמה שנה קודם לכן, יימצאו תקציבים להחזקת מורים יראי שמיים בכל המושבות. זו הייתה אחת הסיבות לנסיעתו לכינוס הראשון של אגודת ישראל בפרנפקפורט. אולם מלחמת העולם הראשונה שפרצה אז שיבשה את כל התוכניות. בכל זאת, עוד לפני כן הושג על ידי הרב הורביץ, נציג הוועד מאמסטרדם, מימון זמני לשישה מורים שנשלחו לשש מושבות.

אחד הנוכחים מתושבי ראש פינה מתאר בזיכרונותיו את מה שהתרחש בבית הכנסת: הרב קוק עלה לבמה בבית הכנסת והחל לשאת את דברו באידיש. הנוער דרש שידבר עברית. אולם כאן הופתעו המתאספים, כי הרב קוק נשא את דבריו בעברית צחה ורהוטה, בטוב טעם והיגיון כידו הטובה עליו, והוא זכה לתשואות.

ביום שבו הגיעה המשלחת לצפת, י"א כסליו, הגיע המאבק במלחמת השפות ביישוב לשיאו. בתגובה למלחמה הזאת, כתב הרב קוק: "כל זמן שהדוגלים בשם תחיית השפה העברית לא ישימו לב לתחיית כל קודש בישראל, לדגול בשם ה' אלוקי ישראל ותורתו, שהיא כל יסוד חיינו הלאומיים, כמו הפרטיים, אין תקווה שהשפה לבדה הערומה מכל תוכן חיי קודש מקוריים תבסס את חיינו הלאומיים בארץ אבות, אבל… הננו מביעים את התנגדותנו להשלטתה של שפה זרה בתור השפה היסודית… והננו מאחלים שהשפה הגרמנית לא תהיה נחשבת לשפה היסודית כי אם שפתנו הלאומית הקדושה, השפה העברית".

מסקנות המסע

הרב קוק התגורר משנת 1904 ביפו, שהייתה צומת דרכים חשוב לעולים של אותם ימים. טרם בואם למושבות הם היו מתגוררים תקופת מה באכסניות של יפו, שם היה רבה של יפו מתוודע אליהם. הוא הכיר את הזן הזה של אנשי המושבות היטב. הוא היחיד שדיבר עברית רהוטה במשלחת.

בכל המקומות דרש הרב קוק ועוד רבנים בפני החלוצים, בכל המקומות דבריהם פעלו והותירו רושם, אבל את מצב החינוך שנשלט על ידי גורמים חילוניים היה קשה לתקן, בהיותו תלוי במשאבים כספיים מרובים.

בשולי הדברים יש לציין שבפועל תקציבים רבים הגיעו לארץ על ידי תורמים דתיים, אבל רובם ככולם הלכו להחזקת היישוב הישן.

המסע הביא במקומות אחדים לשינויים. הובאו מורים דתיים שיחזקו את לימודי הקודש, התמנו אנשים שידאגו לקשר עם הרבנים וישאו בעול העניינים הדתיים במושבה בעיקר בעניין התרומות והמעשרות.

אכזבת הרבנים מהמצב הדתי של המושבות הייתה נוקבת. הם תלו את האשמה בעצמם. לסיכום המסע אמר הרב קוק: "באנו בשעה מאוחרת מעט, אבל לא מאוחרת מדי. "  במקומות רבים הסתיים הביקור בחוויה מרגשת של ריקוד משותף שכם אל שכם של רבנים איכרים ופועלים.

הרבנים הרגישו בחשיבותו הגדולה של המפגש ושאפו לקיים מסע כזה פעם או פעמיים בשנה. מלחמת העולם שפרצה בסוף אותה שנה לא אפשרה את מילוי המשאלה. מסע נוסף נערך בשנת תרפ"ז (1927) יוזמי המסע היו אנשי המזרחי. השתתפו בו הרב קוק, הרב ברכיהו, הרב מאיר ברלין וכן הצטרפו רבני מחוזות בהם ביקרה המשלחת. הרבנים ביקרו הפעם בארבעה עשר ישובים בעמק יזרעאל, בגליל התחתון והעליון ובשומרון. המטרות היו דומות לאלה של המסע הראשון.

היו ישובים שחל בהם שיפור מה מבחינה דתית. נתמנו רבנים, הוקצה תקציב לבנין בית כנסת ועוד. גם הפעם היה המפגש עם בני העלייה השנייה קשה היה אף פועל שפנה אל הרב ואמר: חבל על עבודתכם ועל דיבוריכם. פה לא תשפיעו כלום. "הרב קוק הבין שעיקר משימתו צריך להיות הקשר החיובי עם הצעירים וענה: "לא באנו להשפיע, רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש. "הרב הסביר כי "חלק מהחלוצים הצעירים שבו בארץ ישראל ליסוד הלאומי שלנו אבל עדיין לא שבו ליסוד דתי אולם אי אפשר להפריד בין שני יסודות אלה שהם אחד… "רק ע"י אהבה ניתן יהיה לאחדם. בדרשותיו הפעם הדגיש הרב קוק את נושא אהבת ארץ ישראל ואהבת ישראל במיוחד בישובים שהתרחקו מהדת. מדרך פעולתו ניכר היה שעיקר דאגתו היא לטווח הרחוק גם אם בטווח הקצר ההישגים אינם משביעים רצון. "כי עבודתנו בכולה על אדמת הקודש הלא היא עבודה היסטורית שאינה נמדדת במידת השעה והשנה, כי אם עבודת עולם ותקנת דורים. "

מאמר ערוץ 7
http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/11165

הספרייה הוירטואלית
קום והתהלך בארץ: המסע למושבות, ד"ר אבינועם רוזנק

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16907

מסע המושבות – Wikipedia

מושבה חדרה

הוקמה בשנת 1891. בחדרה חיו אז כ-450 יהודים, בצפון המושבה התגוררה קבוצה של עולים מתימן. התרשמות הרבנים כפי שסיכם הרב הורביץ: "לומדים בערבוביא. הלימוד הדתי וחינוכו לקוי לגמרי… בא לפנינו נער בן 12 מתלמידי בית הספר ונשתוממנו… החומש זר לו לגמרי ולא ראהו מעולם. אמנם לומד הוא ישעיהו ויחזקאל מספרי הנביאים, ואפשר כבר לשער איזה טעם טועם ילד שלא ראה את החומש… מחינוך של חובת תפילה אינם יודעים כל עיקר… המצב של הצעירים פרוע…".

"תימני אחד מחברי הוועד התימני מתאונן בפתקא שהוא מוסר לרבנים, שאין לא תורה ולא תפילה, לא מורה דעה ומבין שמועה".

בעקבות הביקור כתב להם הרב קוק מכתב ובו ביקורת על דברים הצריכים תיקון (אגרות ראיה ח"ב תרכא). בעקבות המכתב התאסף הוועד, ובסיכום הישיבה הובעה תרעומת על אלה שהוציאו את דיבתם בפני הרב קוק, ומנגד הוסכם שצריך להתחזק בהפרשת תרומות ומעשרות והובעה התנגדות לחילולי שבת בפרהסיא. הוסכם לקדם את בניית המקווה לשכונת התימנים המרוחקת. בנוגע לשכירת מלמד, קבעו שהדבר יהיה תלוי בהשגת תקציב. היו מחברי הוועד שכבר הסכימו באותה אספה להתחייב על תשלום סכומים שונים, ולבסוף הוסכם להקים ועדה שתנסה לראות אם יש פתרון תקציבי.

מושבה זיכרון יעקב

זיכרון יעקב נוסדה בשנת 1882 בידי עולים חובבי ציון מרומניה והייתה המושבה הגדולה ביותר. הרבנים מצאו שם שבית הספר מעורב, המורים חילוניים, והשפעות זרות גורמות להתרחקות מהדת. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאפילו בבית הכנסת קבעו פקידי הברון את הבימה בסמוך לארון הקודש, כמנהג הרפורמים.

באספה עם הוועד אמר הרב קוק שצריך "לעשות תיקון גדול בבית הספר, להפריד בין הכיתות שילמדו התלמידים לחוד והתלמידות לחוד…" היו מורים שהתווכחו על כך, ובסופו של דבר הוועד קיבל את הדרישה באופן עקרוני, אולם החליט למסור את סידור העניין לוועידת בית הספר.

עוד מסר הרב קוק את פסק הרבנים שחובה להעמיד את הבימה במרכז בית הכנסת. גם על זה היו שהתווכחו וטענו שכל זה אינו אלא מנהג. אבל הרב קוק השיב שאין כאן מקום להבחין בין דין למנהג, בכל אופן שינוי זה מבטא "טמיעה ועקירת היהדות". בסופו של דבר הוועד הסכים שיעבירו את השאלה לאספה הכללית תוך שהם יתמכו בדרישת הרבנים.

קואופרציה מרחביה

בשנת 1101 היה מסדר צלבני צרפתי שבנו בתוך שרשרת של מבצרים, כאשר המרחק בין המבצרים הוא יום הליכה. מעכו, תחנה ראשונה מגידה ותחנה שנייה מרחביה. ממרחביה עד נצרת וממנה עד כוכב הירדן. מכוכב הירדן יכלו לצאת למקומות הקדושים סביב הכנרת. נשאר במקום שרידים מהמבצר. קרב נפוליאון התרחש באזור הזה כי הוא צומת דרכים. במלחמת העולם הראשונה הגרמנים השתמשו את האזור ושילמו למושבה עד שהאנגלים כבשו את הארץ שבע שנים לאחר מהכן.

מרחביה הייתה קואופרציה ביוזמתו של הכלכלן היהודי גרמני פרופסור פרנץ אופנהיימר. הקואופרציה התפרקה בשנת 1918 ועברה גלגולים שונים עד להקמתו של קיבוץ מרחביה בשנת 1929. קואופרציה היא צורת ישוב של שיתוף ללא שיוון. במילים אחרות שיתוף ליברלית ולא סוציאליסטי. קרקע לאום. ניהול מרכזי ושכר דיפרנציאלי, כל אחד מקבל לפי ערך עבודתו. הרעיון נכשל אבל ישפיע לאחרים. אולי הקדימה את זמנה בהיסטוריה.

על יד הקואופרציה נמצאת המושבה מרחביה. במושבה היו אנשים בעלי אמצעים ששילמו עבור הקרקע. בעמק היו 10 כפרים ערבים. ע"פ החוק הטורקי מי שנמצא באדמות במשך 10 שנים אז מקבל קביעות. בעלי הקרקע הערבים היו מחליפים את האריסים (אריס – איכר שקיבל מהאדון אדמות לעיבוד. בתמורה הוא משלם לאדון בחלק מהיבול ובביצוע עבודות נוספות). החקלאי מתעסק רק במקצוע ובעלי מקצוע גרים בישובים קרובים. בשנת 1924 מחליטים להפוך את המושבה למושב עובדים, הקואופרציה מתפרקת. המתיישבים הראשונים היו צעירים מגליציה (חבל ארץ במזרח אירופה מצפון להרי הקרפטים, כיום חבל ארץ הנחלק בין אוקראינה לפולין). צעירים בעלי מוטיבציה ציונית מאוד גבוהה. בשנת 1913 מסביב לחצר הגדולה בנו ארבע בתים מגורים, מגדל מים, חדר האוכל, מטבח, בית המשק.

מזיכרון יעקב נסעו למרחביה. בכ"ו בחשוון בבוקר עלו הרבנים בחיפה על הרכבת שנסעה לעמק יזרעאל. מרחביה הוא הישוב הראשון והיחיד העמק יזרעאל והישוב החילוני הראשון שהרבנים פגשו. קיבל אותם שלמה דיק, מנהל ואגרונום הקואופרציה. אין בו בית כנסת וחיים דתיים. הרבנים מגיעים לתחנת הרכבת בעפולה, משם לקחו עגלה עד הישוב.

שלמה דיק הבהיר לרבנים כי אורח החיים במושבה חילוני, אין שומרים בה על כשרות וגם אין מזוזות על פתחי הבתים. כמחווה לקראת בואם נקנו 14 מזוזות שנקבעו על משקופי בית התבשיל, המרפאה, משרדו של דיק והחדרים שבהם התארחו הרבנים. גם האוכל במטבח של מרחביה, הוסיף, טרף, אך להם הכינו ארוחה חלבית כשרה והכשירו לשם כך את המטבח. במקום מתגוררים 60 פועלים (50 גברים ו-10 נשים), סיפר, אך רק כמה מהם מניחים תפילין. היו אף כמה אנשים שצמו ביום הכיפורים, אולם האחרים לעגו להם על כך. דיק סיפר, כי שנתיים קודם לכן, ב-13 בפברואר 1911, נרצח אחד החלוצים, יחזקאל ניסנוב, והוא ביקש לומר קדיש על קברו, אך האחרים מחו על כך.

נכנסים בחדר האוכל של הישוב ומתחיל להתפתח דיון בין הרבנים והמתיישבים, בין אידיאולוגיה ומציות.

בעיני הצעירים שהקימו את היישובים האלה סימלה הדת את כל הדברים הפסולים, הגלותיים והלא רלוונטיים. הם הביעו בוז כלפי הדת שנטשו, והעלייה לארץ ישראל הייתה ביטוי לרצונם לבנות עולם חדש שיוקם על הריסותיו של העולם הישן.

שלמה דיק פותח את הדיון ומתנצל על העגלה הפשוטה אבל הרב קוק אומר לו שכבוד להם לנסוע על עגלה של מתיישבים יהודים שמחדשים את עמק יזרעאל. הרבנים שואלים למה הם לא שומרים בשבת או עובדים בשבת. התשובות שמקבלים הן שאין בררה, מישהו צריך לשמור על הישוב ונדרש לטפל ברפת למשל.

אחד המתיישבים קם על רגליו וצעק: "חבל על העבודה והדיבורים שלכם – פה לא תשפיעו כלום!" המבוכה הייתה רבה. הרב קוק פנה אליו ואמר לו בקול רך: "לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים". להיות מושפעים ממסירוּת הנפש. הרי יש כאן נשמות גדולות עם מסירוּת נפש גדולה לכלל ישראל. אחד החלוצים ניגש אל הרב קוק, קירב את פניו אליו וצעק:

אדוני הרב, לי אין נשמה. את הנשמה השארתי בישיבת סלובודקה ביום שעזבתיה. השארתי מאחורי את כל המנהגים הגלותיים של מצוות ואיסורים. באתי לכאן כי כל רצוני לחיות חיים של יושר ועבודת כפיים. אל תבלבל לי את המוח בסיפורים על נשמה.

הרב קוק לא הרפה. הוא הביט בחלוץ בעיניו הכחולות והעמוקות ואמר לו בשקט: "אני מאמין שאפילו אצל פושעי ישראל בוערת אש האמונה". החלוץ הטיח בו בלעג: "אשרי המאמין", ועזב את חדר האוכל.

דברי הרב קוק היו מפתיעים. לא לכך ציפו החלוצים, אולם הם עדיין לא רצו להתקרב לרבנים הללו. נקבעה אסֵפה לאותו ערב.

אל מרחביה הגיע הרב משה קלירס, רבהּ של טבריה, ומספר ששני אנשים מעמק הירדן נרצחו על ידי שודדים בדואים, משה ברסקי מדגניה. ברסקי, רכב על סוסו מדגניה למנחמיה כדי להביא תרופה לחברו שמואל דיין. בדרכו חזרה נרצח על ידי כנופיית בדואים (משה דיין שנולד בשנת 1915 נקרא על שם משה ברסקי). אותו שודד שנפצע במאבקו עם ברסקי מת מפצעיו כעבור יומיים. הבדואים רצחו אחר כך את יוסף זלצמן מקבוצת כנרת כפעולת נקם על כך.

באסֵפה התבקשו הרבנים לשאת דברי הספד. ראשון הדוברים היה הרב זוננפלד שאומר את פרשת העגלה ערופה מספר דברים.

"וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה {שָׁפְכוּ} אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהֹוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם: וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי–מִקִּרְבֶּךָ:  כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה" (דברים כ"א, א-ט).

הוא העלה את השאלה: האומנם אין לנו יד במה שמתרחש כאן? אתם הלכתם ליישב את ארץ ישראל, אמר, אך אין יהדות בלבכם; ואנחנו ישבנו באוהלי התורה ביישוב הישן ולא יצאנו החוצה לקרב אתכם לתורה. מי ייתן והדם הזה יעורר אתכם ואותנו למעשים שיקרבו את המחנות לעם אחד.

לפרשה יש פרשנות רבה. אולי משהרב אמר הוא שהמתיישבים לא מקיימים מצווות התורה ולכן הרבנים לא יכולים להיות אחראים על כל דבר שקורה במושבות.

אחריו נשא הרב קוק דברי הספד. הוא דיבר על הפסוק "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" (דברים, לב: 43). בשונה מהרב זוננפלד, שראה את הבעיה מנקודת הראוּת החרדית האורתודוקסית ודיבר על הצורך לחזור בתשובה, ניכרו בדבריו של הרב קוק כאב ומתח: הוא הביע את הקושי שלו להספיד את מחללי השבת, אך גם את התפעלותו מן החלוצים המוסרים את נפשם למען כלל ישראל, וככאלה הם עבדי ה' הגבוהים ביותר.

למחרת השיא הרב קוק עצות למבשלות בענייני המטבח ונתן להן הוראות; ולפועלי השדה, שחלקם הביעו התעניינות, יעץ בענייני תרומות ומעשרות.

הרב קוק אומר שהמתיישבים מקיימים את החלק החסר, עם ישראל, תורת ישראל והמתיישבים נותנים את ארץ ישראל.

הרב קוק התכוון לדבריו. הוא ידע כי כאן יוכל לעמוד על הרוחות שאינן קיימות ביישוב הישן. הוא האמין באמת ובתמים כי הרוח החלוצית הזאת חיונית לעם ישראל כדי להבריא את נפשו. היו במקום יושר פנימי, חירות, השכלה, יכולת לבקר ולחשוב מחדש; אלה תכונות שיסודן בקודש. אמנם הוא ביקש גם לגעת בלבם של המתיישבים – להשיבם אל עצמם, על-פי אמונתו – אך בניגוד לרב זוננפלד האמין כי התנועה החלוצית היא עניין רב חשיבות שיש ללמוד אותו והמטרה היא לא רק "להשיב את הפורעים בתשובה".

האיכרים והפועלים […] עסוקים הם יותר מדי בחרישה ובזריעה, בהגנה על נפשם ועל רכושם ואין לבם נתון כלל לשמוע את שבט המוסר של הרב קוק ובני לויתו, וכך שבו להם הרבנים כלעומת שבאו, תקן לא תקנו והצלח לא הצליחו בשליחותם" ('הפועל הצעיר', תרע"ד, גיליון 11)

כפר תבור

בשנת 1900 נרכשו אדמות הכפר הערבי "מסחה" על ידי יק"א ושנה לאחר מכן התנחלה קבוצה של 25 משפחות שהגיעו מזיכרון יערב, שפיה וראש פינה, להקים את "מסחה". המתנחלים נכנסו לגור בחושות של הכפר הערבי הנטוש. השם מסחה הוא כנראה כי באזור הפיקו שמן זית לבית הקדש, שמן המשחה. מסחה בערבית הוא מקום מרכזי או צומת דרכים. בשנת 1902 נבנו הבתים הראשונים במושבה. רחוב אחד בשני טורים, הידוע כיום כרחוב המייסדים. מסביב למושבה נבנתה חומה כפולה מאבן בגובה של כ-3 מטר, ובחומה ארבעה שערי כניסה. בשנת 1903 ביקר במסחה המנהיג הציוני מנחם אוסישקין והציע לאיכרים שם עברי מקורי: במקום מסחה, כפר תבור.

שלחו תושבי כפר תבור משלחת של רוכבי סוסים שליוותה את רכבת העמק עד לתחנת כפר פולה, שהיום קוראים לו עפולה. בתחנה זו ירדו הרבנים והגיעו לכפר תבור.

ברחוב הראשי מקבלים את המשלחת לבושים בגדים יפים. כפר תבור באותם ימים זה מושבה רחוב. הרבנים נכנסו ברגל למושבה. הדבר מאוד חשוב עבור הרבנים כי מי שהולך על אדמת ארץ ישראל מקומו בעולם הבא. הביתים היו בתי אבן שכמעט לא נשארו. בית הספרייה הוא בית מקורי. הקצת המושבה יש בית כנסת. כאן מקבלים את הרבנים בשמחה וריקודים ופעם הראשונה שהרבנים פוגשים אנשים שומרי מצוות אבל הם שייכים לקבוצה הסובותניקים, אנשים מרוסיה שהתגיירו. לכפר תבור לא היה מים זורמים באותם ימים, יש מעיין באזור. כל בוקר יצאו עם סוסים למעיין להביא מים ומילאו את החביות או מיכל מים שהיו בכל בית.

סובותניקים – Wikipedia

בבית הלבן שנמצא בכיכר השומר נוסדה ארגון השומר בשנת 1909.

בפסח 1909 נערך כינוס ארגון ה"שומר" בבית הממוקם סמוך ל"ככר השומר". חברי הארגון היו הראשונים אשר הנהיגו שמירה עברית מאורגנת בכפר תבור וביתר יישובי היהודים.

מושבה יבנאל

המושבה הוקמה על ידי יק"א על אדמה שנרכשה בכספי הברון רוטשילד, התושבים היו יהודים שעזבו את ההתיישבות בחורן ובמטולה. במקור נקראה ימה, על שם כפר ימה הנזכר בתלמוד, שנהוג לזהותו עם חורבת ימה הנמצאת בקצהו הדרומי של היישוב.

הרבנים עושים את הדרך ליבנאל בעגלות. הדרך לא הייתה קלה עבור עגלות. ממעיין עין שרונה הרבנים יורדים ברגל אל המושבה.

כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא (כתובות קיא, א. אבות דרבי נתן פרק כו).

אר"י: כל המהלך בארץ ישראל אפילו שעה אחת ומת בתוכה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא (מדרש משלי).

הישוב יבנאל מורכב היום מארבעה ישובים שצמודים זה לזה: יבנאל, בית-גן, משמר השלושה וסמדר. שלושת הראשונים היו במקור מושבות ואילו סמדר המרוחק יותר היה במקור מושב. כל מושבה הייתה מורכבת מרחוב אחד ומשני הצדים שלו שורת בתים.

משמר השלושה נקרא על שם שלושה מתושבי יבנאל, משה זלמן בן-ששון, יהודה אליוביץ וגדליהו גלר, שהלכו מבית גן ליבנאל ונרצחו בדרכם, בשנת 1937 במהלכם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. הוקם על אדמת פיק"א כיישוב חומה ומגדל במטרה ליישב את השטח בין בית-גן ויבנאל.

ע"פ המקורות היהודים בבקעת יבנאל יעלה המשיח. לכן חסידי ברסלב התיישבו בישוב. קיימות הרבה קבוצות השייכות לחסידי ברסלב אבל אין קשר ביניהם

במקום נפגשים עם משפחות סובותניקית וניתן לראות את התפישות היותר ליברלית של הרב קוק. תמיד היו שאילות וספקות לגבי התגיירותם.

התושבים מתלוננים על החינוך כי המורים לא היו דתיים ושומרים מצוות. אנשי חינוך של פקידי הברון ניסו באמצעות מערכת החינוך לשנות את אורח חייהם של תלמידים. המורים שהועסקו היו ברובים חניכי תנועת ההשכלה, חילונים באורח חייהם, שדרכם החינוכית נשאה מסרים לאומיים חילוניים. מטרתם המרכזית של המורים הייתה לחנך ולגדל דור עברי חדש בארץ ישראל, דור שיצמח על ערכים לאומיים כמו אהבת הארץ, אהבת העבודה (בעיקר החקלאות), והשפה הלאומית העברית העדכנית. בהתאם לשאיפות אלה נבנתה תכנית הלימודים.

אחד מילדי יבנאל המפורסמים הוא לא פחות ולא יותר מאשר הרב מנחם פרוש, שאביו הרב משה נשלח על ידי הרבנים למושבה לנהל תלמוד תורה. הרב משה פרוש היה כה מוצלח שתלמידים רבים עזבו את בית הספר הכללי ועברו ללמוד בתלמוד תורה מפיו.

הרב קוק התארח אצל משפחה יהודית שבקושי יש לה מה לאכול ושואל אותם איך זה לחיות בארץ ישראל. המשפחה אומרת החיים מאוד קשים, החינוך לא טוב וכולי. למחרת הרב קוק הולך למשפחה סובותניקית שגם הייתה מאוד ענייה וגם שואל אותם איך זה לחיות בארץ ישראל? הם אומרים שטוב ונפלא. אז שוב הרב קוק שואל אותם איך זה יכול להיות שטוב כאשר אין לכם אפילו כס חלב? הם אומרים לרב קוק שזה לא כל כך חשוב העיקר שחיים בארץ ישראל. כך הרב קוק מבין את הדרשה של ר' חלבו על הפסוק (ישעיה יד,א) "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", אשר מכאן הסיק "קשים גרים לישראל כספחת".

ספחת היא סוג מחלה. כמובן שאדם שמצהיר שכוונתו להצטרף לעם ישראל ולתורת ישראל ומתכוון לכך ברצינות, יש לקבלו בזרועות פתוחות. אבל הנסיון של חז"ל גרם להם לומר 'קשים גרים לישראל כספחת', כלומר שפעמים רבות קבלת גרים לעם ישראל יצרה בעיות גדולות, ולכן נהגו בכל הדורות בחשדנות לגבי אנשים שרוצים להצטרף ליהדות. עד כדי כך שקבעו חז"ל שבימים שבהם היה רק טוב לישראל בכלל לא קיבלו גרים, כי היה חשד שהם מתגיירים ממניעים זרים.

הרב קוק מבין שמגיעים לארץ ישראל יהודים מכל העולם ולכן לא כולם נראים אותו דבר. נכנסו יסודות זרים. כמו כן יש משפחות מעורבות, נשים שנאנסו בפוגרומים וכולי. אולי בהתחלה יש ספק לגבי יהדותם אבל עם הזמן הופכים להיות חלק אינטגראלי של העם היהודי.

מושבה פוריה

בפוריה חיו אז כ-60 חלוצים צעירים חילונים, מחללי שבת ואוכלי טריפות. בכל זאת, כששמעו שהרבנים שובתים ביבנאל, שלחו שני צעירים להזמין את הרבנים אליהם. אולם כיוון שפוריה הייתה מחוץ לתחום שבת לא רצה הרב קוק להשיב להם תשובה בשבת (כדי שלא ישובו למקומם תוך חילול שבת), ואמר להם שאם ימתינו עד צאת השבת יחזיר להם תשובה. במוצאי שבת סוכם שיבואו אליהם למחרת לפנות ערב.

ברכס יש מספר שכונות השייכות למועצה אזורית עמק הירדן. היישוב פוריה הוקם לראשונה בשנת 1912 כחווה של מפעל האחוזות אך עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הופסקה ההתיישבות במקום. החווה אוישה בעיקר בפועלים יהודים מפועלי העלייה השנייה שעבדו במקום. בין השנים 1919 מועד בו נעזבה האחוזה לשנת 1940 עמד היישוב בשיממונו.

מפעל האחוזות היא צורת התיישבות.

מפעל האחוזות – יוסי כץ

שיטת ה"אחוזה" קמה כדי לאפשר לבני המעמד הבינוני מקרב היהודים בחוץ לארץ התיישבות חקלאית בארץ. על החברים הוטל להעביר לקופת החברה בתקופת זמן מסוימת תשלומים לשיעורים: הם ימשיכו לנהל את עסקיהם בחוץ לארץ, ובאותה עת ירכשו עבורם בארץ קרקעות שיינטעו, בעיקר במטעי שקדים וזיתים, ויעובדו על ידי פועלים יהודים מקומיים, עד שיתפתחו ויישאו פירות. רק לאחר 6 עד 10 שנים מיום הנטיעה, כשהמטעים יישאו כבר רווח, יוכלו הבעלים לעלות לארץ ישראל ולהשתקע באחוזותיהם.

ההחלטה לבסס את מושבות האחוזה על מטעים בלבד נבעה מסיבות שונות, ובעיקר בשל כך שענף זה היה הקל ביותר לעיבוד, לא דרש מאמץ מיוחד או הכשרה מוקדמת ולפיכך התאים ליהודים בני המעמד הבינוני. לעומת זאת דרשו המשק המעורב או הפאלחה הכשרה חקלאית רבה ועבודה גופנית מפרכת.

בין הישובים שהוקמו בשיטה הזו, פוריה , רוחמה, שרונה, רעננה, כפר אוריה כרכור. מפעל האחוזות נכשל. אם זאת היו כמה דברי רווח: רכישת קרקעות, הכסף שנאסף הועבר לאפ"ק מימשו כמקום תעסוקה לפועלי העלייה השנייה שרכשו מיומנויות.

מפעל האחוזות הוא רעיון של ההסתדרות הציונית. החיים בארץ מאוד קשים ולא עולים משפחות. לכן בהסתדרות הציונות חשבו מה ניתן לעשות ואיך על מנת לעלות משפחות במעמד ומצב כלכלי טוב לארץ ישראל. התוכנית מתבססת על כך שההסתדרות הציונית מקבלת את הכספים, קונה עבורם את הקרקע ובונה ישוב. אחרי שהבתים יהיו מוכנים וגם יהיו עבור כל משפחה קרנות ופרדסים אז המשפחות יכלו להגיע להתיישב בארץ ישראל. המטרה היא למנוע מהעולים את השלבי הקליטה הקשים. החלוצים הצעירים יכלו לעבוד בבניית הישוב. כל מפעל אחוזה יש שם של קהילה בחו"ל. פוריה שייכת לקהילה סנט לואיס, ארצות הברית, שרונה שייכת לשיקגו, ארצות הברית. רעננה שייכת לקהילה ניו יורק, ארצות הברית.

בפוריה אין מים וצריכים להביא אותו מיבנאל. באותן שנים אין משאבות מים בארץ ישראל. יש רק חקלאות בעל (מהשמים) . מביאים אגרונם, הפועלים הצעירים בונים בתים ובשנת 1914, שנה שבעלי החלקות תכננו להגיע, פורצת מלחמת העולם הראשונה. שערי הארץ נסגרים ולא יכולים לעלות. כל תוצרת החקלאית לא יכלו למכור למקומות בחו"ל ויש משבר כלכלי מאוד קשה. גם ליהודים בחו"ל העסקים נפגעו עקב המלחמה ומפסיקים לשלוח כספים. הפועלים עזבו את המקום וחיפשו מקום פרנסה אחר. הבנק אפ"ק שתמך במפעל ההתיישבות גם נפגע ומשעבד את כל היישוב לטובתו. הבנק ניסה אחרי המלחמה למכור את הבתים ללא הצלחה. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נמכרו הרבה חלקות. מכל הבתים שהיו נשארו רק שלושה.

כאשר הרבנים מגיעים למושבה פוריה, רואים כרמים, שקדים וכולי. החלוצים חשו ריחוק גדול מרבנים ומתורה ומצוות. הרב קוק דרש לפניהם בענייני תורה ויישוב הארץ, ועל הצורך לקשור קשר נפשי רוחני בין הרב הזקן מירושלים, הרב זוננפלד, ועד הפועל הצעיר ביותר. הפועלים ענו על כך בקריאות הידד ומחיאות כפיים.

לימים סיפר זאב הורביץ, חבר קיבוץ גבע: "הרב קוק, איש גבוה יפה תואר עם כובע גבוה… ראה שיש שומר אחד עם עבאיה ואמר לו בא נתחלף, אני אקח את האיצטלא דרבנן שלך ואתה תיקח את שלי. החבר'ה היו אז בשמחה. בסוף אמר הרב: כשם שאני לבשתי את שלכם ואתם את שלי באופן חיצוני, כך צריך להיות גם בלב". מתוך התלהבות החלו לשיר ולרקוד יחד. שכנראה היו שירים וריקודים חסידים. רק בחורים רקדו.

הרב קוק אחרי שראה במרחביה שהיהודים מתרחקים מהדת, רואה את העוני במושבות אחרות, פוגש במושבה פוריה חלוצים ואומר את המשפט הבא "הישן התחדש והחדש יתקדש".

ככל שעוברים הרבנים ממושבה למושבה הדעות שלהם מתרחקים. הרב זוננפלד לוקח עמדה נגד ההתיישבות וגם נגד הרב קוק. לאומת זאת הרב קוק אומר שהם באו באיחור אבל לא מאוחר מדי. שגם עבור המושבות של העלייה הראשונה יכלו לעזור על מנת שהחינוך יהיה פחות חופשי ויותר ערכי. שאולי יכלו גם לתמוך מהתחלה את העלייה השנייה עבור אותם צעירים שהגיעו ללא הורים.

הרב קוק נשאר בקשר עם המתיישבים ומתכנן כל שנתיים לעשות מסע לביקור המושבות על מנת לחזק אותן. גם עם דוד גורדון הוא מכתב. פרצה המלחמה העולם הראשונה ורק עשר שנים מאוחר יותר הצליח לצאת למסע השני. אז כבר היו ישובים שלא רוצים קשר עם הדת. בכל אופן הרב קוק אמר שבעתיד הדבר יהיה שונה.

יש חוקרים כמו פרופסור מרדכי אליאב שציין שאם הרבנים היו מגיעים למושבים עשר שנים קודם לכן, הם היו יכולים לשנות את כל התמונה. אבל הם באו בשלב שבו החלק הדתי במושבות ניהל קרב מאסף.

אחרי הצהרת בלפור כל מבנה היישוב בארץ ישראל השתנה לחלוטין: חל נתק בין הגופים הלאומיים לרב קוק ובין הרב קוק לקנאי היישוב הישן.

למרות שכבר עברו כמעט מאה שנה, נדמה שאותם שני קווים (חילונים וחרדים) נמשכים עד היום. כמו אז, מתברר שחלק גדול מהריחוק נובע מכך שלא נפגשים.

ההבדלים בין 3 הזרמים בנצרות

תגובה אחת

 

קתולים

אורתודוקסים

פרוטסטנטים

המילה קתולי פירושה אוניברסאלי. זרם המרכזי והגדול בנצרות.

המילה אורתודוקסי פירושה אמונה ישרה – הדרך הנכונה.

הפרוטסטנטים הם אנשי המחאה – הגזירה וההוכחה.

הגרסה השניה בנצרות

הגרסה הראשונה בנצרות

הגרסה השלישית בנצרות

 

בשנת 1054 – פיצול מהקתולים

פיצול על פיצול – המפץ הגדול: מקומות – חיבור דתיים + חברתיים

קם בספרד בימי הביניים האמצעיים.

קם בעיר קונסטנטינופול (איסטנבול שבתורכיה) – ביזנטיון – הנצרות האורתודוקסית המזרחית.

תחילת המאה ה- 16 בגרמניה ע"י מרטין לותר

מיליארד אנשים בעולם

רבע מיליון אנשים בעולם

רבע מיליון אנשים בעולם

המרכז בוותיקן ברומא – יש  אפיפיור

יש פטריארך– המרכז היה קונסטנטינופול.

אין מרכז גיאוגרפי

אחדות וסמכות כאשר האפיפיור עומד בראש הפירמידה. אין קשר לאזור הגיאוגרפי

5-6 פטריארכיות לאומיות ועצמאיות. קופתים, יוונים, רוסים, אתיופים, גיאורגים.

בנוי מכתות (המורמונים) וזרמים

תפיסה על לאומית

תפיסה לאומית – אוטו-קפלה

פיזור ופיצול

יש הפרדה בין דת ומדינה

דת ומדינה יחד

יש הפרדה בין דת ומדינה אבל מוסר הדתי = מוסר אזרחי.

7 סקרמנטים

7 סקרמנטים – אבל אפשר להתגרש וכמרים ברמה נמוכה יכולים להתחתן

2 סקרמנטים

היסוד בפורגטוניום – השמים למעלה והארץ למטה.

הווידוי מספיק ואין פורגטוריום

אין הפורגטוניום

תיאולוגיה. השילוש הקדוש: 1) הבן, 2) האב, 3) רוח הקודש. הבן הוא האלוהות החשובה ועליונה ביותר.

השילוש הקדוש: 1) האב, 2) הבן, 3) רוח הקודש. האב נמצא מעל הבן ומי שמשפיע על רוח הקודש זה רק האב.

השילוש הקדוש: 1) הבן, 2) האב, 3) רוח הקודש. כמו הקתוליים.

האדם הוא ייצור של חטא וכפרתו – הוא אדם רע

טעות ותיקונה – האדם טועה ואפשר לתקן

הגזירה וההוכחה

ייסורים (בשר) – ישו על הצלב, סבל עם דמעות

ניצחון של ישו – הוא לא על הצלב (הצלב ריק)

 

 

נזירות

כתיבת תגובה

מונחים ומקורות

מנזר = הוא בית משכנם של נזירים (בספרדית Monasterio).
תקנון / חוקה =
אב המנזר =
נזיר/ה = אח/ות. אנשי דת שנטלו על עצמם נדרים של התנזרות. הם נוטלים על עצמו סייגים הקשורים בתענוגות החיים. נזיר נוצרי הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית: א) עוני – POVERTY. ב) פרישות מחיי מין ומשפחה – CHASTITY. ג) ציות או צייתנות – OBEDIENCE, הנזיר לא בוחר דבר מלבד הבחירה הראשונה בנזירות.

נזירות, צורה של אורח חיים דתי. המונח נזירות הוא שם כולל למוסדות הדתיים, לסוג האמונה, לציוויים ולשיטות הפולחן, המהווים יחד אורח חיים מחייב, שהוא גרסה שונה ולרוב מחמירה, לאורח החיים הנדרש מאדם מאמין המשתייך לדת מסוימת. הנזירות היא תופעה.

ביהדות, הנזירים מתחייבים להימנע מצריכת כל מוצר הקשור בענבים, כגון יין, צימוקים וכדומה; להימנע מכל מגע עם מתים; ושלא לספר או לגלח את שיערם. ההתחייבות היא לתקופת זמן שהנזיר מצהיר עליה מראש, והיא אינה יכולה לארוך פחות מחודש. בתום תקופת הזמן האמורה על הנזיר לגלח את שיער ראשו ולהביא קורבן לה'.

האסלאם, ככלל, אינו מכיר בנזירות ובסגפנות ואף רואה בה חטא. בקוראן נכתב, שהמוסלמים אינם מצווים על ההתנזרות. עם זאת, חסידי הסופים, אחת מכתות האסלאם, מנהלים אורח חיים צנוע ונזירי. כמו כן, ישנן באסלאם כתות אשר טוענות להיות ממשיכי דרכם של אישים חשובים באסלם כגון: אבו בכר והחליף עלי, אשר מנהגיהן דומים לכללי הנזירים הנוצריים.

בבודהיזם נהוג להקדיש את הילדים כשהם קטנים למנזר, שבו דואגים לחינוכם. שם הילדים חיים חיי שיתוף ומקדישים את עצמם לעבודה רוחנית. ישנם מנזרים שלומדים בהם אומנויות לחימה שונות, במטרה לחשל את הנפש, ולהתעלות מעל מגבלות הגוף. נהוג גם לעשות מדיטציות רבות.

בהינדואיזם, מומלץ לקיים אורך חיים נזירי בשלב הברהמצ'אריה, השלב הראשון בחיים בו על הצעיר להיות עסוק בלימודיו. לאחר מכן הוא מתחתן וחי חיי משפחה. בגיל זקנה מומלץ לאדם לקחת נדר נזירות נוסף הקרוי סניאסה בו הוא פורש לחלוטין מהחברה האנושית. ישנם זרמים מסוימים ביוגה הממליצים על ברהמצ'אריה, על נזירות, לכל החיים.

בסיקים הנזירות לא רק שאינה קיימת כמוסד, אלא אסורה במפורש.

בנצרות, הנזירים נודרים נדר נזירות הכולל הימנעות מחיי משפחה (לא מתחתנים ולא מקימים בית ומשפחה), והקדשת עצמם לאל ולהליכה בדרכי ישו ושליחיו.

נזיר המילה לקוחה מעולם הספורט של יוון העתיקה ופרושה אימון ותרגול. שואבים את המושג אמון ותרגול אל העולם הדתי ואומרים: מי שנכנס לעולם הנזירות מאמן את עצמו ואת גופו לצורך ההתאחדות עם האל. אימון רוחני ולא פיזי.

פילון מאלכסנדריה (20 לפנה"ס – 45 לספירה, הכרות עם כתביו) מספר לנו בחיבור שנקרא "על חיי העיון", על קבוצה של יהודים באלכסנדריה שיוצאים ומתבודדים במערה שנקראת: מונסטריון. לימים המונח הזה ייכנס לטרמינולוגיה של מנזר.

כת קומראן גם היא מהווה איזושהי השראה להכיר את המקורות של עולם הנזירות החיים בקהילה, מקום מרוחק ,לימוד וכול'.

בכתבי הקודש מוכרים מספר דמויות שעסקו בפרישות: אליהו הנביא, יוחנן המטביל. מתי י"ט 21 ,מתי י' 9, מספר על ההתייחסות שלו ליציאת אדם מהחברה לצורך החוויה לחיבור של אלוהים. מעשי השליחים ב' 43 ,ד' 32, ניתן לראות איך הקהילה הראשונה של השליחים של ישו מתארגנת כמעט כמו הכת בקומראן.

נזירים לא קמו יום אחד והחליטו להיות נזירים, הם קוראים את כתבי הקודש ומקבלים השראה מהם.

בראשית ימי הנצרות רוב הנזירים היו מתבודדים שהסתובבו במדבריות. רק במאה ה-4 החלו הנזירים להתקבץ במקומות מסוימים, המנזרים.

הנזירות הנוצרית המוסדית החלה במדבריות במצרים במאה ה-4. חוקרים מייחסים את התפתחותה של הנזירות בתקופה זו לשינויים הרחבים שעברה הכנסייה עם התנצרותו של קונסטנטינוס וקבלת הנצרות כדת הרומאית העיקרית. שינוי זה הביא לכך שהנצרות כבר לא הייתה קבוצה קטנה שיכלה לראות את עצמה כאליטה דתית ולפיכך היה צורך ליצור מסגרות חדשות למי שרצה להוכיח כי הוא שייך לאליטה כזאת. הפסקת הדיכוי הדתי נגד הנוצרים גם הביא לכך שלא ניתן היה להוכיח את דתיותך על ידי מעשי-מרטיריון, והנזירות היא, כביכול, מרטיריון לאורך זמן שמחליף את המוות על קידוש השם.

הנזירות הפכה למתת אל. לא כל אחד יכול להיות נזיר. יש להיכנס למיסיון ולשהות בו מספר שנים למועמדות ורק לאחר מבחן והצבעה של הנזירים, מוחלט האם הוא מקבל עליו את הנזירות.

יש נזירים שהם כמרים כי למדו להיות כוהן דת. כומר לא חייב להיות עני ובעולם האורתודוכסי, הכמרים לא חייבים בפרישות ולא חייבים בצייתנות.

מייסדי מוסד הנזירות היו אנטוניוס הקדוש במזרח שנחשב גם כאב הנזירות הנוצרית בעולם ובנדיקטוס הקדוש במערב.

אנטוניוס

כנראה שכבר מתקופה מוקדמת מאוד היה יחידים שחיו חיי בדידות, וחיקו את 40 היום של ישוע במדבר. אך אלה לא הותירו מאחריהם תיעוד ארכיאולוגי, ותיעוד כתוב מועט ביותר. המקום הראשון שבו התקיימה הנזירות הנוצרית הוא המדבר המצרי. הנזירות הנוצרית התקיימה על ידי אחד אבות הכנסייה הנוצרית אנטוניוס הקדוש שהוא נזיר מצרי שנחשב כקדוש על ידי הכנסייה הקופטית שהשתייך אליה, וגם על ידי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוכסית ונחשב גם כאב הגדול של כל הנזירים. המקום הראשון שאליו פנה אנטוניוס על מנת לחיות את חיי הנזירות הוא מדבר שכיום ידוע בשם "וואדי אל-נטרון" ששם עד היום קיימים כמה מנזרים.

הוא ייסד לא רק מנזר אחד כי אם מסדר שלם של נזירים בכך שחיבר תקנון שעל-פיו פעלו מספר מנזרים. מאוחר יותר, תקנון זה היווה את הבסיס למסדרים נוספים שקמו. רעיון הנזירות התפשט בכל רחבי מצרים, ואחר כך ברחבי האימפריה הרומית. אנטוניוס הוא מופת לנזיר מתבודד, ושמו הפך לשם מקובל בעולם הנוצרי.

סוגים של נזירות

א) המתבודד, חי במערכה לבד. נזיר מתבודד נקרא הרמיט או ארמוס. הסמן הראשון של דגם התבודדות הוא אנטוניוס (251-356) במצריים ראשית הנזירות. אדם נוסף שמוכר כמתבודד הוא שמעון איש העמוד, סטיליטיס (390-459) חי בסוריה, עמד על עמוד בגובה של 45 מטר.

הנזיר חי באזור מבודד. לא משאיר אחריו ממצא חומרי כי חי במדבר במערה או באוהל. הממצא החומרי הידוע במדבריות הוא המנזר. התהילה בעולם הנוצרי הייתה שמורה להרמיטים, אם כי היה חשש מהם בגלל הניתוק. היו הרמיטים שהפכו לאטרקציה והתבודדו במקומות מוזרים וקשים כמו ראש על עמוד (שמעון סטליטס).

ב) נזירות שיתופית. קוינוביון (קוינוביום) (בלטינית: cenobium) הוא מנזר שיתופי, בו חיו, למדו, התפללו, ואכלו הנזירים, תוך חיי שיתוף. מן המפורסמים שבמנזרים אלו: תיאודוסיוס.

הקוינוביון התפתח מן הלאורה. נזירים מפורסמים כסבאס, תיאודוסיוס, תיאוקטיסטוס ואחרים, חיו בין שתי צורות נזירות אלו. חלק מחייהם בילו בהתבודדות במערה מבודדת כחלק מלאורה, וחלק מחייהם חיו ואף הקימו מנזרי קוינוביון.

בקוינוביון היו מכינים את פרחי הנזירים לחיי התבודדות בלאורה, עד לרגע שבו הנזירים הצעירים הוכיחו כי ביכולתם להתבודד, ואז הורשו להצטרף ללאורה. ברוב הקוינוביה היו נושאי תפקידים שהתמנו בחלקם על ידי אנשי המנזר ובחלקם על ידי המרכז הדתי הקרוב.

מוכרים בתחום הם פכומיוס במצרים, בן תקופתו של אנטוניוס (290-346) הנזירות השיתופית מתפתחת במקביל לנזירים המתבודדים. 

בזיליוס הגדול במזרח (330-379), קיסריה שבקפדוקיה. הוא נותן את ההזדמנות לאספירציות הרוחניות שיש לאנשים שאינם מסוגלים לעמוד בחיי פרישות.  

ג) הלאורה זו בעצם המצאה ישראלית. במדבר יהודה הומצאה הלאורה. היא משהו שבין נזירות מתבודדת לנזירות שיתופית.

לאורה (בעברית "מִבדד") היא צורת נזירות שהתפתחה בראשית התקופה הביזנטית במדבר יהודה, בה קבוצת נזירים היו מתבודדים ואף מסתגרים מן העולם, ונפגשים במקום משותף רק בימי התפילה, שבת וראשון. המפגש היה לצורך תפילה וסעודה. המונח "לאורה" מגיע מיוונית ופירושו "מסדרון", "סימטה" או "שביל", והוא בא, ככל הנראה, לייצג את הדרך המחברת בין תאי ההתבודדות האישיים של חבריה.

את ייסוד הלאורות במדבר יהודה מייחסים לנזיר חריטון, שהקים שלוש לאורות שהפכו בתקופה הביזנטית למנזרים גדולים ובעלי חשיבות בישראל ובעולם הנוצרי דאז, והן מנזר פרן בוואדי קלט, דוקה ליד יריחו (שמזוהה כדוק), וסוקה בנחל תקוע.

מתבודדים מפורסמים שחיו כך: אאותימיוס, גרסימוס, סבאס, תיאודוסיוס, קירילוס מסקיתופוליס.

גם בימינו לא חדלו הלאורות מלהתקיים. ניתן למצוא לאורה פעילה בסמוך לישוב הררית הצופה על בקעת בית נטופה שבגליל התחתון. לאורה זו, המכונה 'מבדד נטופה', שייכת לזרם היווני-קתולי, המכונה "מלכיטי". הלאורה שבנטופה נוסדה ביולי 1967 ויושביה רואים עצמם כחלוצים, ומקווים לגשר בין הערבים ליהודים בישראל. בשנותיה הראשונות של הלאורה גרו נזיריה באוהלים אך כיום הם מתגוררים בבקתות, ואת ההתכנסויות עורכים במערה שהוסבה לכנסייה .

הראשון שבונה דגם כזה של לאורה הוא הנזיר חריטון.

נזירים במהלך השבוע מתבודדים בכוכים שלהם ואחת לשבוע הולכים בשביל המחבר ומתכנסים לסעודה משותפת. הסעודה מהווה עבורם טקס דתי לכל דבר.

להלן רשימת הנזירים שחיו בלאורות:

חריטון 330 – יסוד המנזר.
אבתימיוס 377-473. היה אחד מראשוני ומחשובי הנזירים במדבר יהודה, מייסד של מספר מנזרים מסוג לאורה וקוינוביון. הגיע מארמניה לירושלים, תחילה ללאורה של חריטון וארח כך ייסד מנזר במעלה אדומים. כמנהיג דתי הוא קבע חלק גדול מן התקנות שבעל פה שהיו נהוגות במנזרים השונים, תקנות מחייבות שהועלו על הכתב שנים מאוחר יותר. בין היתר הנהיג את תענית 40 הימים, בהם נהג לצאת אל המדבר להתבודדות ותפילה. הוא היה נערץ כבר בחייו, ועולי רגל רבים באו אליו לקבל ברכה. לאחר מותו הפכה הקפלה שבה נקבר למקום פולחן.
סבאס 439-532. בשנת 456 הגיע סבאס לירושלים מקפדוקיה שבמזרח תורכיה, בגיל 18. הוא שהה בקוינוביון וזמן קצר לאחר מכן עבר ללאורה של אבתימיוס, שאותו ליווה למסעות תענית במדבר. לאחר מות אבתימיוס, החל סבאס לחיות במערה במצוק נחל קדרון כמתבודד, ותוך מספר שנים התקבצו סביבו נזירים נוספים שחיו במערות התבודדות. עם השנים התפתח המנזר, ומספר נזיריו הגיע למאות. בעזרת תרומות נדיבות וקשריו הטובים של סבאס נבנו מבנים נוספים של המנזר על מצוקו של נחל קדרון, מול המערות ששמשו את סבאס ומלוויו. בשנות חייו האחרונות של סבאס אכלס המנזר מאות נזירים והיו בו הן לאורה והן קוינוביון. על שמו נקרא מנזר מרסבא.
מרטיריוס 478-486. מרטיריוס נזיר שנולד בקפדוקיה, משם לוקחים אותו לירושלים וממנים אותו לארכיבישוף של ירושלים. מנזר מרטיריוס דוגמא למעבר של נזיר לכס הבישוף. בליבו של הישוב מעלה אדומים נמצאים חורבותיו של מנזר ביזנטי גדול מהמאה ה- 5. המנזר נוסד כאמור ע"י מרטיריוס. המנזר, כמו רוב מנזרי הארץ, נחרב בפלישה הפרסית בשנת 614 לספירה ונזיריו נהרגו.
גרסימוס 420-475. עיקר פרסומו של גרסימוס היה כמחולל נסים, והוא נחשב לפטרון החיות. על פי המסורת, נתקל גרסימוס במדבר באריה פצוע, שקוץ תקוע ברגלו. הוא שלף את הקוץ וטיפל באריה עד שריפא אותו. בעקבות כך, ליווה אותו האריה לכל מקום ושמר עליו מכל רע. כשגרסימוס הלך לעולמו, רבץ האריה על קברו וסירב לאכול ולשתות עד שמת.
גרסימוס ניהל את מנזר דיר חג'לה כלָאוּרַה. המנזר עצמו שימש כמקום תפילה וסעודה רק בימי שבת וראשון, ובשאר ימי השבוע שהו חברי הלאורה בבדידות בתאים ובמערות באזור.
תיאודוסיוס 423-529. מייסד מנזר ליד בית סחור
קיריליוס  525-560.
גיאורגיוס מחוזיבה (סנט ג'ורג') 580-640.

מנזרים במדבר יהודה

בתקופה הביזנטית יש ברחבי מדבר יהודה כ 64 מנזרים. הם לא היו מנותקים מעיר (ירושלים) ומהקיסרות. לנזירות ולנזירים הייתה השפעה רבה על הנצרות ועל העולם הנוצרי. הם התיישבו בגבולות האימפריה ושימשו גם כאבטחה לעולי הרגל. לכן המנזרים היו בנויים כמבצרים. בא"י כל המנזרים מוחזקים על ידי האורתודוכסים.

מנזר דיר חג'לה. ליד קיבוץ בית הערבה, בנוי כמבצר. הוקם בתקופה הביזאנטית והוקדש לגרסימוס הקדוש. המנזר המקורי נהרס בתחילת המאה ה-7 והוקם מחדש בשנת 1890 על ידי אנשי המסדר היווני-אורתודוקסי. במרכז המנזר פאטיו גדול וציורי. אפשר לבקר בקריפטה, לראות פסיפסים משוחזרים מהתקופה הביזנטית וציורי קיר. לא רחוק ממנו, בוואדי מוחייל (התמרים), יש בחוואר מערות הרמיטים.

מנזר מר סבא. בוואדי קדרון בצד המזרחי, נבנה בערך בשנת 460 . היה בו הארכיון חשוב ביותר לתולדות הנצרות שהועבר לירושלים. בטקסטים רואים את המעבר מיוונית לערבית.

מנזר תיאודוסיוס. מנזר קוינוביון מרכזי באזור בית לחם.

מנזר אבתימוס. הידוע גם בשם "חאן אל אחמר". הוקם בשנת 428 על ידי הנזיר אבתימיוס "הגדול" כמנזר מתבודדים לאורה. ננטש במאה ה-12 אחרי שניסו להפכו למנזר מרוכז/משותף קוינוביון. המנזר נמצא בתוך הישוב מישור אדומים. בחצר המנזר נמצאו פסיפסים יפים מאוד. הם מעידים על כך שהמנזרים היו עשירים. הנזירים היו עניים: העבודה היא ערך והם חרוצים, עולי הרגל משאירים תרומות והם מקבלים גם חיזוק כספי מהאימפריה כמי שמסייעים בתחזוק אזורי הספר.

מנזר סנטה קטרינה. במדבר סיני, נבנה על ידי הקיסר דיוקליטאנוס כחלק משמירת גבולות האימפריה.

קרנטל. באזור יריחו לזכר 40 הימים של ישו במדבר.

עין פרה. מנזר לטיני, במצוקים שסביב, מערות הרמיטים.

סנט ג'ורג'. בוואדי קלט. יש בו ציורי קיר מהמאה ה-5 וה-6.

התפתחות הנזירות במערב

במערב הנזירות מתפתחת הרבה יותר מאוחר. הם לומדים רבות מהמזרח על שיטת הנזירות והסממנים הרוחניים.

סוף עידן המרטירים, אלטרנטיבה להצטיינות. בראשיתה במערב היא תנועת מחאה. הכנסייה מחברת, מאמצת ונהנית מהולכתם (משתמשת בהם כחיילים). הנזירות במערב מתחילה להיות מושרשת בתודעת האנשים החל מהמאה ה-4. הם שואבים מהמזרח אינפורמציה גדולה שכן ישנה תנועת צליינות והמידע עובר.

"חיי אנטוניוס" הספר שחובר על אנטוניוס מתורגם ללטינית על מנת שבמערב יידעו מהו הפרוש להיות נזיר.

המציאות שונה במערב כי אין מדבר. אין תופעה של נזירים מתבודדים. ישנה סכנת חיים אמיתית, המציאות הפוליטית במערב שונה לחלוטין שכן הקיסרות הרומית חדלה להתקיים לאחר שנת 476 וישנו וואקום שלטוני.

תחושה של משבר, כאוס פוליטי לאחר נפילת רומא. ברמת השלטון, הביטחון האישי, הסדר החברתי במערכת המשפט והמערכת האינטלקטואלית ישנה קריסה לאחר נפילת רומא.

השלבים המוקדמים ביותר של הנזירות במערב אירופה כללו דמויות כמו מרטין מטורס (316 -397), שלאחר ששירת בלגיון הרומאי המיר את דתו לנצרות וייסד הרמיטאג' ליד מילאן, ואז עבר לפאוטייר שם התאספה קהילה סביב ההרמיטאג' שלו. הוא נעשה לבישוף בטורס ב- 372, שם הוא ייסד מנזר במארמוטייר, מספר קילומטרים מהעיר.

משמעותי מאוד להתפתחות העתידית של הנזירות היו המוסדות של קסיאן, מדריך לחיי נזירות, וההרצאות שלו, אוסף של הגיגים רוחניים. אם כי הוא ייסד מנזרים לבקשתם של בישופים, הוא לא העריך את סגנון החיים שלהם. הוא עודד נזירים "לברוח מנשים ובישופים" וראה בתפקיד בכנסייה "פיתוי שטני" שעל נזירים להימנע ממנו.

אנו יודעים אך מעט על המקורות של החוק הנזירי הראשון במערב אירופה, חוק האדון (Regula Magistri) האנונימי, שנכתב במקום כלשהו דרומית לרומא סביב שנת 500. החוק מוסיף אלמנטים משפטיים שלא מצויים בחוקים המוקדמים יותר, מגדיר את הפעילות של המנזר, פקידיו והאחריות שלהם בפירוט רב.

בנדיקט מנורזיה (480-550, לערך) היה המשפיע ביותר מבין הנזירים המערביים. הוא רכש את השכלתו ברומא, אך התחיל לחיות חיי נזיר במערה מחוץ לעיר. הוא משך אליו חסידים, ויחד ייסדו מנזר במונטה קאסינו (בערך 520), בין רומא ונאפולי. החוק שלו קצר יותר מזה של האדון, משפטני מעט פחות, אך יותר מאשר החוקים המזרחיים. החוק שלו הגדיר סידרה של שמונה תפילות במשך היום, מכמה שעות לפני הזריחה ועד לתפילת ערבית. הגדיר דיאטה מסוימת שאפשרה בשר רק לחולים, והתבססה על ירקות, לחם ויין לארוחה העיקרית, הדגיש עבודה כפעולה חשובה לכשעצמה (יש היסטוריונים שרואים כאן את המקור למוסר העבודה המערבי).

קבע כי על הנזירים לעסוק ב"קריאה רוחנית", דבר שמחייב ספריה שבעתיד הורחבה למגוון רחב של ספרים, גם על נושאים חילוניים.

הדגיש את הרעיון של כניעה לחוק ולשיפוט של המנזר כשלב הכרחי בסולם הצניעות. החוק של בנדיקט, בין השאר בשל השראתו של הקיסר שרלמן, נעשה למדריך הבסיסי לנזירות המערבית, אך דבר זה התרחש רק במאה ה-9.

בנדיקטוס למעשה מייסד את הנזירות במערב. בהדרכה בארץ נתקלים בהרבה אתרים הקשורים לבנדיקטינים והם מאמצים את התקנון שקבע בנדיקטוס במערב עד היום.

מחבר תקנון תכליתי, מפורט הנוגע לכל האספקטים שלנזיר לא יהיו הרהורי כפירה.

הנזירות היא נזירות קהילתית! שלא יחיו לבד ולא בלאורה או כל דבר שאינו מתאים.

בנדיקטוס מנורסיה מתוך פרסקו של פרא אנג'ליקו בבזיליקת סן מרקו

בנדיקטוס נחשב לאבי הנזירות הקהילתית (קוינובטית) בכנסייה המערבית. הנזירים חיים חיי שיתוף בקהילות מאורגנות ובמרכז חייהם תפילה ועבודת כפיים.

תקנון הנזירות (לטינית: רגוּלה) המיוחס לבנדיקטוס עוסק בחיי המנזר כקהילה וגם בחיי הנזיר עצמו והפך למסמך יסוד שעיצב קהילות נזירים שונות במערב אירופה. בבסיס הרגולה הבנדיקטינית עומדים 4 נדרים: א) פרישות. ב)  עוני (הימנעות מרכוש פרטי). ג) ציות (לאב המנזר). ד)  ויציבות (אסור לנזיר לעזוב את המנזר ללא רשות).

הוא מתאפיין בגמישות ובמעשיות ומציע למצטרפים למנזר לא סיגוף קיצוני שאין אדם יכול לעמוד בו אלא מהלך מדורג של סיגוף מתון בפיקוח הקהילה המקיפה את הנזיר ובתמיכתה. לא ברור אם התקנון שבידינו אכן חובר על ידי בנדיקטוס עצמו.

התקנון הבנדיקטיני הושלט בעצם בקהילות נזירים במערב רק מאות שנים לאחר מכן, כאשר בנדיקטוס מאניאן ביצע רפורמה בעולם הנזירות וביסס את אורח חייה על התקנון הבנדיקטיני. כל מנזר שהוקם חייב היה להתנהל על פי התקנון הבנדיקטינית, ומנזרי הנזירות שקמו לאחר מכן התבססו עליו. אחד המנזרים הבנדיקטינים המפורסמים בארץ נמצא באבו גוש שליד ירושלים.

המאה ה-13 באירופה

הכניסה של הפרנציסקאנים לארץ הקודש כמי שקיבלו את המינוי מהאפיפיור של שומרי ארץ הקודש Custodia Terrae Sanctae. החל מהמאה ה-14 ירכשו אתרי קודש שונים.

מקורם של הפרנציסקאנים: מסדר הפרנציסקאנים הוא מסדר אשר הוקם בשנת 1209 על ידי פרנציסקוס מאסיזי. השם הלטיני הרשמי של המסדר הוא Ordo Fratrum Minorum, מסדר האחים הקטנים.

פרנציסקוס מאסיזי (1182-1226). היה בן העיר אסיזי שבאיטליה, בנו של סוחר בדים עשיר שסחר עם צרפת (מכאן שמו – פרנסיס "הצרפתי". לאחר ששמע דרשה שהותירה בו רושם עז, החליט לתרום את כל הסחורה שהייתה בידו לכנסייה. החלטה נמהרת זו קוממה עליו את אביו, שבסוף עימות נישל אותו מירושתו. פרנציסקוס, בתגובה, נמלט לכנסייה ובה התפשט מבגדיו והצהיר שהוא אינו בנו של אביו יותר, אלא בנו של אביו שבשמיים. לאחר מכן טיפל במצורעים, עד שעל פי האגדה שמע בכנסייה את הפסוקים שהפכו להוראה המחייבת של חייו:

9 לא-תיקחו זהב ולא כסף ולא נחשת בחגוריכם: 10 ולא תרמיל לדרך ולא שתי כתנות ולא נעלים ולא מטה כי-ראוי לפעל די מחיתו: 11 וכל-עיר וכפר אשר תבאו שמה דרשו מי הוא הגון לזה בתוכה ושם שבו עד צאתכם: 12 ובבואכם אל-הבית שאלו-לו לשלום: 13 והיה אם-הגון הבית יבוא עליו שלומכם ואם-איננו הגון שלומכם אליכם ישוב: 14 וכל אשר לא-יקבל אתכם ולא ישמע לדבריכם ויצאתם מן-הבית ההוא ומן-העיר ההיא ונערתם את-עפר רגליכם: (מתי י, 9-14).

בעקבות הדרשה החליט להקדיש את כל חייו לעוני ודלות. עטוי במלבוש מחוספס וקשה, יחף וללא כסף, הוא החל להטיף לחרטה.

במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה, אשר תרם את כל כולו לעבודה. בתום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל 11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם היו נזיריים, אף שמנהגים אלו כנראה לא קבועים בחוק הראשון שפרנציסקוס קבע, שמכיל רק אוסף של קטעים מקראיים המדגישים את חובת העוני והדלות. חברי האחווה לא עבדו, ובאקט של השפלה מודעת חיו על קיבוץ נדבות.

למרות הדמיון הברור בין עקרון זה לבין העקרונות הקנאיים של מאמיניו של פטר וולדו, הצליחה האחווה מאסיזי לקבל את אישורו של האפיפיור אינוצנטיוס ה-3. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. ואמנם, הפרנציסקאנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני.

לקרת מותו הופיעו סימני הסתיגמטה, סימנים של פצעים של ישו, היה מדמם בלילות.

בניגוד לנזירים אחרים, הרשה התקנון הפרנציסקאני לנזירים לשוטט בערים ובכפרים ולא הסתגרו במנזר.

מיסוד המנזר: המסדרים

אינוצנטיוס השלישי, האפיפיור באותה תקופה .נותן את רשותו לבסס את המנזר. במהלך זה הוא מקבל את "השתקת" הביקורת על הכנסייה. התנאי לכך היא הקמת מסגרת, כלומר, הקמת מסדרים של נזירים (בעולם הקתולי ישנם מסדרים ). הקמת המנזרים מחייבת כתיבת רגולה, תקנון, מחייב קבלת תרומות, על ידי כך ישנה כפיפות לבישוף המקומי.

שיטת הנזירות הקתולית היא לפי חלוקה למסדרים. מסדר – קבוצת מנזרים שחיה את אותו אורח חיים ואותו ייעוד בכל מקום בעולם.

במערב, אדם שרוצה להיות נזיר, בוחר ראשית את המסדר המתאים להשקפת עולמו מבין המסדרים הקיימים (חינוך, מיסטיקה, אומנות, ביטחון) ורק כאשר הופך להיות חלק מהמסדר, הוא נשלח למנזר, לפי החלטת ראשי המסדר.

פכומיוס היה הנזיר הראשון שהגה את רעיון המסדר. הוא היה חייל רומי, לגיונר, שהכניס לתקנון את כל הרעיונות של הלגיון. הקהילה שהקים פכומיוס הייתה פופולארית ביותר, והוקמו קהילות רבות הדומות לה. תוך שנות דור נוצרו כמה אלפי קהילות כאלה, בעיקר במצרים, ומשם התפשטה התופעה לארץ ישראל, סוריה, צפון אפריקה ובסופו של דבר לשאר האימפריה הרומית שם היא נעשתה להיבט מרכזי של החיים בימי הביניים. בתחילה, מנזרים נחשבו כפועלים מחוץ לסמכות של השלטון הכנסייתי הרשמי, וכמובן גם מחוץ לשלטון האימפריאלי, ונוצר מתח בין הכמורה לבין המסדרים הנזיריים. במהלך ימי הביניים, הייתה לנזירים השפעה רבה על הכנסייה עצמה. יש שאומרים כי תור הזהב של הנזירות הנוצרית הוא מהמאות השמינית עד השתים-עשרה.

נזירים שחיים במנזר כפופים בכל לאב המנזר, שכפוף בעצמו לראש המסדר הכפוף לאפיפיור, ומחויבים לציית לחוקים נוקשים. הם נודרים שלא להחזיק רכוש פרטי, מעבר לחפצים אישיים מועטים: גלימה, ברדס, סכין, מחט, לוח כתיבה וכלי כתיבה. עליהם להשתתף בתורנויות בעבודות הביתיות של המנזר, לעסוק בשעות היום בעבודות כפיים שונות ובשעות מסוימות לקרוא את כתבי הקודש. חייהם צנועים מאוד, מה שמתבטא, למשל, בזה שהם מכינים בעצמם את מאכליהם. חלק מרכזי מחיי הנזירים הוקדש לשימור כתבים עתיקים ולהעתקתם בעידן שלפני המצאת הדפוס.

תקופות בהן הגיעו המסדרים הקתולים לארץ ישראל:

1. התקופה הצלבנית (1099-1297). הגיעו המסדרים בנדיקטנים, אוגוסטינים, הוספיטלרים, טמפלרים (מטרתם ללוות ביטחונית את עולי הרגל), כרמליטים. הצלבנים גורשו מהארץ עם הכיבוש הערבי.

2. המאה ה-14. הממלוכים מרשים למסדר הפרנציסקאנים להגיע לארץ הקודש. הם משנים את המפה. קונים אדמות וזכויות תפילה במקומות הקדושים וקבעו את דמות הארץ בעיני הצליין והתייר. אימצו את הויה דולורוזה, שקבעו הצלבנים. המסדר זוכה להכרה מהוותיקן: " שומרי ארץ הקודש" – CUSTODIA  TERRA  SANCTA.

3. מאות 19 ו-20. מגיעים הרבה מאוד מסדרים, כולל מסדרים חדשים שרק עכשיו נוצרו ובמיוחד מסדרי נזירות: סנט גוזף מחזיקים את כנסיית ארון הברית באבו גוש.

דומיניקאנים. נוסד על ידי דומיניקוס במאה ה-13, ותפקידו להטיף. בירושלים מנזר סנט אטיין.

אחיות נצרת, אחיות המחרוזת (הרוזרי), אחיות ציון (מחזיקות 2 מנזרים: בויה דולורוזה בירושלים, האקה הומו, ובעין כרם. המסדר נוסד על ידי שני אחים, יהודים מומרים רטיסבון. המסדר נטל על עצמו ללמד נוצרים מהי יהדות).

הנזירים הסלזיינים שלהם מנזר ישו על ההר בנצרת, בית ג'ימל, קרמזין.

הישועים. אחד המסדרים המפורסמים והגדולים בעולם. נוצר במאה ה-16 על מנת להלחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. בירושלים יש  להם את המכון האפיפיורי.

כל העדות רוצות להיות במקומות הקדושים באותו הזמן. במאה ה-19, בעבות מלחמת קרים שהייתה בין היתר על רקע המתיחות הדתית, נקבע כי העותומאניים לא יקבעו לבד לגבי המקומות הקדושים. נקבע בהסכם פריז 1856,  אמנת "סטאטוס קוו" של המקומות הקדושים. מה שהיה הוא שיהיה. הם למעשה הקפיאו את המצב הקיים כי כל הזמן היו סכסוכים ומאבקים. רק בארץ יש חלוקה כזאת של המקומות הקדושים בין העדות.

הריבון הוא האחראי על הפיקוח, על הסדר ועל חלוקת הזכויות. בעבר הריבון היה: עותומאני, בריטי, ירדני, יהודי והיום בחלקו פלשתיני. במשטרת ישראל יש יחידת המקומות הקדושים שמפקחת על ההתנהלות. חל על 4 מקומות: א) כנסיית הקבר. ב) כנסיית המולד. ג) קבר מרים בגת שמנים. ד) העלייה לשמים. נמצאת בתוך מסגד. בחג העלייה לשמים, המוסלמים יוצאים והעדות מתחלקות במקום.

 

המסדר הפרנציסקאני. ה- Custodia Terrae Sanctae (לטינית) הוא כינוי של אותו חלק של המסדר הפרנציסקאני המקיים את תפקיד שמירת הנוכחות הנוצרית (קתולית) בפרובינציה של ארץ הקודש (הכוללת לבד מארץ ישראל גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצריים, קפריסין ורודוס) מאז ימי הצלבנים. ב- 1339 הופקד המסדר רשמית על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-12 על שמירת המקומות הקדושים והתמקם, בהסכמת השלטונות הממלוכים בהר ציון ובבית לחם. משמעות השמירה הייתה קיום נוכחות נוצרית מתמדת, גם בתנאים קשים של התעללות והשפלה ומתן קורת גג לצליינים קתולים שהגיעו בטפטוף דקיק לארץ הקודש לכל אורך ימי הביניים.

מאמצים את סמל צלב ירושלים של ממלכת ירושלים הצלבנית.

_____ממלכת ירושלים     המסדר הפרנציסקאני

סמל נוסף הוא של שתי ידיים מוצלבות של ישו ושל פרנסיסקוס שעליהן סימני הסטיגמטה. מאחר והיה כל כך אדוק באמונתו והזדהה כל כך עם ישו, התהוו אצלו פצעי סטיגמטה ודמו נזל כמו דמו של ישו.

הפרנציסקאנים מחזיקים את המקומות הנוצריים החשובים ביותר: כנסיית המולד וכנסיית הקבר. הם נציגי הוותיקן בארץ הקודש מזה כ-600 שנה. יש להם מוסד מיוחד בירושלים שנקרא: קוסטודיה שאחראי לכל המקומות הקדושים בארץ הקודש, מצרים, ירדן וסוריה. ראש המסדר נקרא: קוסטודיום.

הפרנציסקאנים בירושלים היו בני חסות של אחת השושלות החזקות באירופה של התקופה, דוכסות בורגונדיה. במאה ה-15 גורשה המשמרת מהר ציון ובשנת 1559 רכשה בהסכמת השלטון העות'מאני מתחם בפינה הצפון מערבית של חומת העיר העתיקה (אזור שומם ונידח בימים ההם). לאחר מלחמת קרים, ירד כוחה של האימפריה העות'מאנית והמעצמות המערביות החלו לצבור כוח במקומות הקדושים בירושלים. זרם הצליינים גבר והמשמרת החלה לרכוש נכסים, לשפץ אכסניות ולבנות את המטה שלה במנזר סן סלוודור שנחנך בשנת 1885, הבולט עד היום בצריחו הגבוה הנצפה כמעט מכל נקודה בירושלים. בשנת 1889 הסכים השלטון הטורקי לפרוץ בקרבת המתחם הפרנציסקאני את השער החדש כדי לקשר בינו לבין המוסדות הנוצריים שהוקמו מחוץ לחומות (ובמיוחד מלון הצליינים נוטרה דאם). המשמרת פועלת עד היום ומקיימת, מלבד מנזר פעיל, שירותי מנהלה מטעם הוותיקן ל"פרובינציה של ארץ הקודש", בית דפוס ובתי מלאכה שונים (בהם בית מלאכה לייצור עוגבים).

המסדר הישועי. האפיפיור בונה לו צבא של נזירים שיישארו בעולם הקתולי ולא יעברו אל הפרוטסטנטים. ישועים הידועים גם כחברי המסדר של ישו = Societas Iesu. הם מסדר בכנסייה הקתולית שקם במאה ה-16 כדי להילחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. את הארגון הקים איגנציוס מלויולה (ספרד) בשנת 1534.

ב-15 באוגוסט 1534 נפגשו ברובע מונמארטר בפריז איגנציוס מלויולה (איניגו לופז דה לויולה) ושישה תלמידים אחרים (חמישה ספרדים ופורטוגזי אחד), כולם בוגרי האוניברסיטה של פריז. אנשי החבורה נשבעו לעוני ולחסידות, כדי לייסד את "המסדר של ישו", ולהקדיש עצמם "לריפוי חולים ועבודת מיסיון בירושלים או ללכת מבלי לשאול לכל מקום אליו יורה האפיפיור ללכת".

השבעה פנו בשנת 1537 אל האפיפיור כדי לקבל את הסכמתו לייסוד מסדרם. האפיפיור פאולוס ה-3 נתן להם את ברכתו, ואישר להסמיך אותם כנזירים. השבעה נותרו כנזירים בוונציה, שם הסמיך אותם הבישוף המקומי, שכן המלחמה המחודשת באותה התקופה בין האפיפיור, בין וונציה ובין האימפריה העות'מאנית הפכה את המסע לירושלים לבלתי אפשרי.

מלווה בשניים מחבריו הגיע איגנציוס לרומא באוקטובר 1538, במטרה לבקש מהאפיפיור לאשר את חוקת המסדר החדש. וועידה של קרדינלים נתנה חוות דעת חיובית על החוקה שהוצגה, ופאולוס ה-3 אישר את קיומו של המסדר בבולה אפיפיורית בשם: Regimini militantis, שיצאה ב-27 בספטמבר 1540, אך הגביל את מספר חברי המסדר לשישים. הגבלה זו הוסרה בבולה נוספת בשם Injunctum nobis, שיצאה כעבור שלוש שנים. איגנציוס מונה להיות המפקח העליון על המסדר. הוא שלח את חברי המסדר כמיסיונרים לכל רחבי אירופה, להקים בתי ספר, מכללות וסמינרים.

איגנציוס כתב את החוקה הישועית, והמסדר אימץ אותה בשנת 1554. החוקה יצרה ארגון היררכי והדגישה את חשיבות זניחת העצמי, והציות לאפיפיור ולראשי המסדר. התנהגות זו הוגדרה על ידי איגנציוס עצמו כ"ממושמעים כגוויה". העיקרון הראשי היה למוטו של המסדר: "Ad Majorem Dei Gloriam" – הכול למען תהילת האל.

תקופת ייסוד המסדר הישועי הייתה תקופת רפורמציית הנגד, תנועה לרפורמות בתוך הכנסייה הקתולית, שבאה כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית. אנשי המסדר הטיפו לנאמנות לכתובים ולדוקטרינה הכנסייתית, וכדברי איגנציוס עצמו: "אאמין כי הלבן אשר אני רואה הוא שחור, אם הממונים עלי בכנסייה יגדירו אותו כשחור".

אחד מן הכלים העיקריים של הישועים היה "המפלט של איגנציוס". היה זה מפגש שבמהלכו היו אנשים מתכנסים תחת סמכותו של כומר, לשבוע או יותר, ונותרים בשתיקה כאשר הם שומעים הטפות, או עוברים אימונים גופניים שמטרתם להפוך אותם לאנשים טובים יותר.

הישועים ייסדו בתי ספר רבים, אשר משכו את בני האליטה החברתית באירופה הקתולית בשל שיטות הלימוד המתקדמות בהם והערכים המוסריים שהוקנו בהם. בתי הספר הישועים שיחקו תפקיד מרכזי בהחזרה לקתוליות של ארצות אירופיות רבות, שנטו בשלב זה או אחר לפרוטסטנטיות.

הישועים הטיפו לכך שהטקסיות הפולחנית והעיצוב המהודר של הכנסיות הקתוליות, אשר היו כה שנואים על הפרוטסטנטים, ימומנו ויבוצעו במלוא ההדר. הם הצליחו להשיג השפעה רבה בתקופה המוקדמת של פעולתם, שכן כמרים ישועים שימשו פעמים רבות ככמרים מוודים למלכי אירופה באותה התקופה. הישועים היו הכוח המוביל ברפורמציית הנגד בשל המבנה החופשי יחסית של המסדר שלהם, שלא דרש חיים בקהילה, על מנת להיות קשובים לצרכי האנשים בכל מקום ומקום.

"המסדר של ישו" פעיל מאוד בעבודה מיסיונרית ובחינוך. מפעיל בתי ספר תיכוניים ומכללות.

חותם הישועים. האותיות IHS, באלפבית היווני: יוטא, אטא וסיגמא, הן קיצור שמו של ישו.

המסדר הישועי קם כקונטרה רפורמציה. עובדים בארץ במכון האפיפיורי למקרא. עובדים ישירות אל מול האפיפיור ללא כל היררכיה פנימית.

נזיר ישועי נשבע ללכת לכל מקום ולכל תפקיד שיוטל עליו.

זרמים פרוטסטנטים אחרים

כתיבת תגובה

פרוטסטנטים בארץ הקודש

ישנו ספר נהדר שנכתב ע"י ברברה טוכמן על התקופה ונקרא התנ"ך והחרב, מתארת את כל התהליך של חדירת אנגליה לארץ הקודש וממנו ניתן להבין שאנגליה אוהבת את עצמה בלבד והגעתם לארץ הקודש יחד עם "העזרה" שלהם להקמת בית לאומי ליהודים בא"י הוא למעשה רק שלב נוסף בהבאת הגאולה. שכן כאשר הם קוראים את התנ"ך הם מבינים שעם ישראל צריך לחזור לארצו וצריך לבסס אותם בארצם ורק אחר כך תבוא הגאולה.

המאה ה-19, חדירת המעצמות, באה לידי ביטוי כחדריה של אנגליה כפרוטסטנטית ובעקבותיה מגיעים מעצמות נוספות.

אדיקות דתית באה לידי ביטוי בשני מישורים: א) מחקרי רציונאליים. הגעת חוקרים וחופרים שונים לחקור את ארץ הקודש. ב) תפישת העולם. ימות המשיח בפתח יש לעשות הכנה לקראת האדוונט השני (בואו השני של ישו) המסורת אומרת שהאדוונט השני יתרחש בהר הזיתים  המשיח יופיע. (לכן כאשר עומדים בהר הזיתים מדברים על יום הדין ושובו השני של ישו. מבססים זאת על פי הנבואה של זכריה בפרק י"ד המתאר את ביאת המשיח).

הם עובדים קשה מאוד להכנת הקרקע וממתינים בארץ הקודש לביאת המשיח. בשנת 2000 היו קבוצות שתכננו להגיע ולשבת על הר הזיתים על מנת להיות שותפים לביאתו של משיח. ומי לא בא?

במאה ה-19 הגיעו לא"י עולי רגל מכל העדות. בין הקבוצות נמנו 3 קבוצות של נוצרים פרוטסטנטים שהגיעו לארץ. קבוצה אחת היו ה"מילנייריסטים" המצפים לחזרתו של ישו והם בעצם באים לארץ על מנת להתיישב בה. (על קבוצה זו נמנו אנשי ה"מושבה האמריקאית" ה"טמפלרים" וכד'). בין ה"מילנייריסטים" היו כאלה שראו ביהודים כמי שקשורים בבואו של המשיח (כמו הקונסול הבריטי ג'יימס פין)  והיו כאלה שלא ראו ביהודים כמי שקשורים בבואו של המשיח (כמו הטמפלרים).

קבוצה שנייה של עולי רגל היו ה"מיסיונרים" שביניהם היו רבים שהאמינו כי המשיח יבוא לאחר שהיהודים יתנצרו. בין שתי קבוצות אלו צומחים גם "מילנייריסטים-מיסיונרים"  אשר פעלו בארץ להקמת כל מיני מוסדות שסייעו להם בפעילותם כאן. קבוצות אלו הגיעו בעיקר מאנגליה, ארה"ב ופרוסיה.  

הקבוצה השלישית של עולי רגל פרוטסטנטים היו ה"חוקרים". קבוצה מאוד מעניינת של אנשים שניצלו את ההזדמנות להגיע לא"י ולחקור את הממצאים בה. דוגמא טובה לכך היה החוקר אדוארד רובינזון שהגיע לארץ לקראת סוף המאה ה-19 והניח את היסודות למחקר ה"גיאוגרפיה-המקראית". בעקבות קבוצה זו הגיעו לארץ עשרות חוקרים שבאו על מנת "להוכיח את תקפות כתבי הקודש". הבולטים בהם היו: צ'רלס וורן, צ'רלס ווילסון, הנרי בייקר טריסטראם ועוד. ניתן לומר כי תקופת ההשכלה גרמה שמות לעולם הדתי. ובעצם התנהלה מלחמת תרבות בין אנשי הדת לאנשי המדע. חוקרים רבים אלה (שכאמור רובם פרוטסטנטים) הם בעצם חלק מאותה מלחמת תרבות. מאחר וכנסיית הקבר לא נראתה לחוקרים פרוטסטנטים אלה כקבר מימי בית-שני, הם מצאו מערה בגבעה מצפון לשער שכם וזיהו אותה כקברו של ישו (גן הקבר). עד היום הפרוטסטנטים העולים לרגל לארץ הקודש לא עולים על מנת לפקוד את האתרים הצליינים, כי אם על מנת לראות את ארץ הקודש ולחוש אותה.

במהלך המאה ה-19 הייתה בארץ התעניינות רבה של המעצמות שחלק מפעילותם הייתה דרך הממסד הדתי. וכך בשנת 1840 לערך נפתחה בא"י בישופות פרוטסטנטית שבראשה הבישוף הפרוטסטנטי הראשון בא"י סלומון אלכסנדר (שהיה יהודי מומר, מה שמלמד על מגמת אותה בישופות בא"י). בישופות זו הייתה כמובן מעורבת בהיווצרות שתי כנסיות ערביות בירושלים: א) הכנסייה האנגליקנית ערבית. שתי כנסיות בירושלים: כנסיית המשיח ליד שער יפו וכנסיית סינט ג'ורג' במזרח העיר. 2. והכנסייה הלותראנית ערבית. בגרמנית נקראת כנסייה זו בשם "הכנסייה האוונגלית". כנסייה זו הקימה בירושלים את כנסיית הגואל מול המוריסטאן, וכנסיית אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים.  

בנוסף לשתי קבוצות מרכזיות אלה הגיעו לא"י קבוצות פרוטסטנטיות קטנות יותר (אך מסיונריות לא פחות) כמו הבפטיסטים, אנה והורשיו ספפורד אשר הקימו יחד עם קבוצת סקנדינבים את האמריקן קולוני. הסופרת סלמה לגרלף שהגיעה בשנת 1900 לבקר את המשפחה הסקנדינבית וכתבה כאן את הספר "ירושלים" שבזכותה הוענק לה פרס נובל.

מראשית המאה ה-20 יש פרוטסטנטים המבינים את האקטואליה האזורית כהתגשמות הנאמר בכתבי הקודש (למשל מלחמת לבנון היא ההקדמה למלחמת גוג-ומגוג). אך טבעי שמי שקורא את כתבי הקודש ומפרש את האקטואליה על פיו יהיה חסיד של התנועה הציונית  (כך הלורד בלפור, סיר לורנס אוליפנט, אורד ווינגייט ועוד). וכך בעצם נוצרות קבוצות של נוצרים ציונים.

במהלך המאה ה-20 המשיך וביתר עוצמה המאבק בין הדת למדע. מאבק זה הוליד סוג של תפישה חדשה הרואה את סיפורי הדת כסיפורים. למרות שהם רוצים להישאר קשורים הן לכתבי הקודש והן לאורחות חייהם. נוצרים אלו נקראים: הנוצרים הליברלים. וכך בתחילת המאה התכנסה בארה"ב קבוצת אנשי דת פרוטסטנטים שריכזו את ה"פנדנטוס" (עיקרי תפישתם). מאחר והמילה פנדומנטליזם הינה בעלת משמעויות שליליות הרי שקבוצה זו כינתה את עצמה גם בשם אוונגלים. האוונגליסטים למשל מאמינים בתחיית ישו בצורה הגשמית ביותר. כן מאמינים האווגליסטיים ב"אל טעותיות" של כתבי הקודש. האמונה השלישית של קבוצה זו הינה כי האדם הופך לנוצרי אוונגלי אמיתי רק לאחר שהייתה לו התגלות אישית של ישו "הארה". הקבוצות האוונגליות רואות ביהודים אחים (שבסופו של דבר הם גם יכירו בישו). קבוצות אוונגלים גדולות מצויות בעיקר בארה"ב, הולנד ועוד. האוונגלים מעיינים בטקסטים בצורה הרבה יותר רצינית מאשר הליברלים.

יש בין הקבוצות הליברליות, המתנגדים למדיניות מדינת ישראל, ולכן הם רואים אחים בערבים הנוצרים.

הפולחן הפרוטסטנטי ה"סרוויס" מבוסס בעיקרו על שירים ועל ההטפה של הכומר והם מאוד ספונטניים. הכנסייה הבולטת בתחום זה היא הכנסייה הפנטקוסטלית. בעוד שהפולחן הקתולי ה"מיסה" מבוסס בעיקרו של הטקסים.

הפרוטסטנטיות בכלל והאבנגליות בפרט הם מיסיונריות.

מילינייריזטים

כאשר מדברים עם קבוצה על מילניום זה לא רק מסיבה וחגיגה. הדבר נכון למעשה לכל הזרמים אך עיקרו בפרוטסטנטים. מיליניאריזם = האמונה באלף.

מקור האמונה בברית החדשה בספר האחרון, חזון יוחנן, אפוקליפסה / התגלות פרק כ', 6-7: "ראיתי מלאך יורד מן השמים ובידו מפתח התהום ושרשרת גדולה. הוא תפש את התנין הנחש הקדמוני אשר הוא המלשין והשטן, וקשר אותו לאלף שנים. השליך אותו אל התהום וסגר וחתם עליו כדי שלא יתעה עוד את הגויים עד תום אלף השנים. אחרי כן צריך שיותר לזמן מה".

השטן נכלא לאלף שנים ובתום אלף השנים יגיע המשיח. השטן (אנטי כרייסט) עלול להטעות את האנושות ולהגיע בדמותו של המשיח ולכן יש להיזהר ממנו, לכבול אותו ולהשליכו. ברגע שיש אסונות גדולים בעולם ישנם נוצרים שאומרים שאלה הם הסימנים המבשרים את בואו של משיח. אלה הם חבלי משיח.

תיאורטית בשנת 1033 (עליית ישו השמימה בשנת 33) המשיח צריך היה להגיע והדבר לא מתרחש באירופה מצפים וממתינים ולפתע מגיע נאומו של אורבנוס השני בקלרמון וההמונים חוששים שאותו אנטי כרייסט (הכופרים המוסלמים) נמצא בארץ הקודש וצריך לחסלו ומתחיל מסע הצלב של ההמונים.

אז בעצם צץ לו מושג שאינו חדש בנצרות שכן אבות הכנסייה כבר השתמשו בו שכן הם היו מספיק חכמים בכדי להכין את הקרקע גם לבעיות שתתעוררנה עם השנים.

הם מפנים אותנו אל התנ"ך לספר תהילים למזמור צ' פס' 3 ושם כתוב: "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר ואשמורה בלילה".

בשביל אלוהים אלף שנים הם כיום אחד. העולם נברא בשבעה ימים, כלומר, בשביל אלוהים יום אחד בבריאה הוא כאלף שנים. לכן בשביל אלוהים משך זמן זה הוא שבעת אלפים שנה ומכאן המושג: "המילניום השביעי", זהו מושג מפתח.

בברית החדשה, באגרת השנייה לפטרוס ג' 8 כתוב: "וזאת האחת אל תעלם מכם חביבי שיום אחד כאלף שנים בעיני ה' ואלף שנים כיום אחד".

אומרים אבות הכנסייה שהנה גם כאן אומר פטרוס ואלף שנים כיום אחד.

גם בספר זכריה פרק י"ב + י"ד  מדובר על חג הסוכות: "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות".

בזמן זה אנו רואים שישנו זרם גדול מאוד של מבקרים פרוטסטנטים. חג זה, חג הסוכות מהווה סוכה ומשכן.

זכריה מדבר על האירוע העתידי שיתרחש והוא מדבר על החג שבו זה יתרחש, חג הסוכות שהוא חג האסיף שבו מכסת עולי הרגל הייתה הגדולה ביותר ולכן חג הסוכות בעיני הנוצרים הוא הזמן שבו אולי יתרחש האירוע שמוזכר אצל זכריה.

הדבר מופיע גם אצל יואל ג' ,ד'. במקום הזה בהר ציון ובעמק יהושפט הדבר יקרא.

זכריה ויואל מביאים למעשה את פרקי הנבואה האפוקליפטית היהודית וכאשר משווים לפרקי האפוקליפטיים בברית החדשה ניתן להבין את עולמם של האוונגליסטים.

אבות הכנסייה הזהירו את האנשים ואמרו להם שלא ניתן לחשב את הזמנים שכן לא ברור היה ממתחי מתחילים לספור את השנים, האם מרגע עלייתו של ישו לשמים? האם מרגע היווסדות הכנסייה?.

לכן אוגוסטינוס אומר שאסור לאנשים אפילו לנסות ולחשב את הזמנים הוא מתבסס על כך שאפילו ישו עצמו אמר שלא ניתן להתבסס על הזמנים.

גם היהדות מתייחסת בקלות דעת לכל אותם אלה שמנסים לחשב את הזמנים, ומוכר הפתגם של אנשי חז"ל: "תיפח רוחם של מחשבי קיצין".

אנטי כרייסט

יום הדין הוא יום שיחול, על פי מספר דתות בקץ כל הזמנים, ובו יעמדו בני האדם בפני דין האל: כל הרשעים ידעו את זעמו של האל ויישלחו לגיהינום וכל הישרים יזכו למחילתו ולנחלה בגן עדן.

בנצרות רווחים תיאורי יום הדין בספרות הדתית, ויותר מכל בבשורה על פי מתי, שם מתואר האל היושב על כיסאו ושולח את ה"כבשים" שמימינו למלכות השמים ואת ה"עיזים" שמשמאלו לעונש נצחי בידי השטן.

במאות הראשונות לקיומה של הנצרות קמו בחברה הנוצרית תנועות משיחיות, שציפו לחזרתו המהירה של ישו, עד שנת 1000. תנועות אלה התבססו על חזון משיחי המופיע ב"חזון יוחנן" בברית החדשה. על פי הכתוב ב"חזון יוחנן", ייסד ישו בחייו את מלכות אלף השנים, שהיא האנושות כפי שהיא כיום. לאחר 1000 שנים, בסופה של מלכות זו, יגיע יום הדין, שבמהלכו תפרוץ מלחמה אכזרית בין הרשעים, המסרבים להכיר באמת הנוצרית, לבין הצדיקים. הרשעים יונהגו על יד ה"אנטי כרייסט" (שטן) – דמות המסמלת את כוחות הרוע המתנגדים לנצרות. מלחמה זו מכונה בנצרות "מלחמת גוג ומגוג", והקרב המכריע בה יערך במקום המכונה "ארמגדון", כפי הנראה עיוות שמו העברי של הר מגידו. במלחמת יום הדין, ייהרג האנטי כרייסט על ידי ישו, והרשעים יישרפו באש שתרד מן השמים.

לאחר ניצחונו של ישו על האנטי כרייסט, תתקיים תחיית המתים לפי האמונה הנוצרית. ישו ישפוט את כל בני האדם, בשיתוף עם המלאך מיכאל שיאחז במאזנים. יישקלו אמונתם הנוצרית ומעשיהם הטובים. ה"צדיקים", שהם לפי האמונה הנוצרית הנוצרים המאמינים, יזכו לחזור לגן העדן ולשהות בו עם ישו, בעוד על ה"רשעים" תיגזר צלייה נצחית באש הגיהינום.

בשנים שחלפו מאז שנת ה- 1000 לספירת הנוצרים, שבה כידוע לא הסתיימה "מלכות אלף השנים", נשמעו בתיאולוגיה הנוצרית קולות המפרשים באופן שונה את הנבואה. כיום יש בין המאמינים הנוצרים גם כאלה המפרשים את חזון יוחנן בעניין יום הדין כמשל, כמסר רוחני לרשעים ולצדיקים, ולא כנבואה גשמית שעתידה להתממש כלשונה.

משנת 1948 הם מרגישים שהשעון מתקתק שכן זוהי שנת הקמת מדינת ישראל שהיא שלב בגאולה.

אקסטזה, התלהבות חזרת ישו. עידן השהייה עם האלוהים, בעידן העתידי זה לא רק שהמשיח יבא אלה שכל פרט יישב עם האלוהים. כל הדברים הללו מובילים גם לאסונות שהתרחשו בהיסטוריה העכשווית שלנו, דוגמא:

אפוקליפסה (Apocalypse, בעקבות השפה היוונית) משמעותה "חזון". היות שרוב הספרות האפוקליפטית עוסקת באסכטולוגיה, קיבלה המילה משמעות משנית ועממית הקשורה לאחרית הימים. עם זאת, חשוב לזכור שאין זה הכרחי שחיבור אפוקליפטי יעסוק באחרית הימים. כיום המושג מייצג את כל התפישות הנוגעות לאחרית הימים ולגאולה כזו או אחרת מהמציאות המוכרת לנו.

זהו ספר ידוע ביותר בתחום, והשפעתו עצומה. בספר זה מופיעים ביטויים ומושגים רבים כגון: "ארבעת פרשי האפוקליפסה", "ירושלים של מעלה" ורבים נוספים. הספר היה בסיס לאלפי יצירות אמנות בכל התחומים והשפיע אף על מהלכים בהיסטוריה כגון מסעות הצלב.

עם זאת, התפישה האפוקליפטית התחילה אף לפני כתיבת הספר וסביר להניח שיוחנן כותב הבשורה (שלא לגמרי ברור מיהו), מחברו של חזון יוחנן, כבר הכיר את חזון אחרית הימים כפי שהוא מופיע בספר דניאל.

אפוקליפסות חשובות אחרות הינן חזון החיות, (שהיא יחידה בתוך ספר חנוך א' וספר חנוך ב' מן הספרים החיצוניים), חזון עזרא (המכונה גם "עזרא הרביעי"), ספר ברוך השני, וכן חיבורים וקטעי חיבורים שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה. יש גם גרסה שונה: אחרית הימים היא סוף של עידן,תקופה. לדוגמה: בשנות ה-2000 הסתיימה תקופת הדגים – התקופה של יהושוע (ישו). ואחרית הימים מלהבדיל מביום הדין הוא לא היום האחרון, "הסוף", אלא רק סיום של תקופה.

כתם רורשאך – מבחן השלכה – הוא סוג של מבחן אישיות בפסיכולוגיה, שבו מוצג גירוי רב משמעי, שעל הנבחן להציג לו פירוש. ההנחה היא שהפירוש ישקף דבר מה על נותן הפירוש. כלומר רואים את מה שרוצים לראות.

מחשב קיצין אדוונטיסטי בשם ויליאם מילר, שחזה את קץ העולם באוקטובר 1843. לאחרשהנבואה לא התגשמה ערך תיקון לתחזיתו הקודמת וקבע כי סופה של האנושות יתממשבאוקטובר 1844. כשהתברר שגם התאריך הזה לא עמד במבחן האפוקליפטי, גברה אכזבתמאמיניו וגררה בעקבותיה שבר דתי גדול שבעקבותיה עמדו כחמישים אלף מאמיניו עם גלימת העלייה השמימה וביצעו התאבדות המונית.

אוונגליסטים

האוונגליזם הוא זרם בדת הנוצרית אשר נולד באירופה של המאה ה-18. שם התנועה נובע מן האוונגליונים, כתבי הקודש הנוצריים, שהתנועה הטיפה להפיכתם למרכזיים בחיי היום יום של המאמינים.

הדגשים העיקריים של תנועה זו הן המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד התנ"ך והברית חדשה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתייה וערכי המשפחה, חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים, כולל הנשים בפולחן, וכן לימוד אינטנסיבי ועצמאי של כתבי הקודש.

האוונגליסטים, שמרכזם הגדול כיום הוא בארצות הברית, רואים בשיבת עם ישראל לארצו נדבך מרכזי בדרך לגאולה, ולביאתו המחודשת של ישו, ולכן הם מעודדים את מדינת ישראל ותורמים לה כספים רבים.

מה אומרים האוונגלים?

את הטקסט של כתבי הקודש יש לקרא כפשוטם. הסמכות האלוהית היא זו שמחייבת ולא הפרשנות של האנשים או תכתיב כלשהו.

כתבי הקודש חפים מכל טעות (אסור לומר לקבוצות כאלה שישנה איזושהי סתירה במקרא או שנעשתה טעות לשונית כזו או אחרת).

ההתאחדות עם ישו היא החוויה המכוננת של האוונגלים (יוחנן ג' 1-5: "אחד הפרושים ממנהיגי היהודים, נקדימון שמו בא אל ישו בלילה ואמר אליו: רבי ,אנחנו יודעים כי מאת אלוהים באת להיות מורה, שהרי אין איש יכול לעשות את האותות שאתה עושה אלה אם כן אלוהים אתו . . . השיב ישו, אמן אמן אני אומר לך, אם לא יולד איש מן המים והרוח לא יוכל להיכנס למלכות האלוהים").

האוונגלים אוהבים לספר את החוויה האישית שלו, מהי החוויה המכוננת שלו, מתי הוא גילה את האור, מתי הוא נולד מחדש.

האוונגליסטים יעדיפו להשתמש במונח אמונה ולא דת. כאשר מזכירים מונח דת הכוונה היא לאיזשהו חוק/דרך שתיקנו ושעל פיה צריך ללכת. מבחינתם אין כדבר הזה אין מי שיכתיב להם מהי הדרך הנכונה או לא.

אצל האוונגלים ישנה תפישה עמוקה מאוד של גיהינום וגן עדן, כל נושא המילניום הקרבה לתנ"ך הם דברים מאוד מרכזיים בחייהם.

ישנה התנהגות נוצרית מאוד קשוחה סביב: עבודה קשה, הגינות, מוסר אישי (הימנעות משתייה אלכוהולית – שתיית תירוש בטקס הקומיניון), מחויבות לסביבה (אסטטיקה, איכות סביבה, זהירות מאיבוד שליטה).

הבפטיסטים (Baptists)

ישנם אנשים הסוברים שהתחלת הכנסיות הבפטיסטיות עוד בימי הנוצרים הראשונים, ונוטים לקשור את פעילותן עם פעילותו הדתית של יוחנן המטביל. אולם, מבחינה היסטורית, יותר נכון לקבוע את ראשית התנועה הדתית הבפטיסטית במאה ה-16, בתקופת הרפורמציה, כשקבוצות מאמינים מארצות שונות (ובייחוד מגרמניה ומשווייץ) דגלו באותם העקרונות הדתיים שבחלקם מהווים עד היום את הבסיס של התיאולוגיה והאידיאולוגיה הבפטיסטיות. לאלה שהשתייכו לאותן קבוצות של מאמינים קראו בשמות שונים, כגון, אנאבפטיסטים, מינוניטים וכול', והם נמנו על האגף השמאלי של הרפורמציה הפרוטסטנטית.

בגלל רדיפות שיטתיות, הן מצד הקתולים והן מצד הפרוטסטנטים, היו נאלצים רבים מהם להימלט לארצות אחרות, ועל ידי זה התפשטו עקרונות דתם בפולניה, באיטליה ובייחוד באנגליה ובהולנד, בשנת 1631 היגר המטיף רוג'ר ויליאמס  מאנגליה לארצות הברית וייסד באזור רוד איילנד את הקהילה הבפטיסטית האמריקנית הראשונה. מאז נפוצו העקרונות הדתיים הבפטיסטיים בארצות הברית בהצלחה רבה, וכיום מהווים הבפטיסטים את הארגון הדתי החשוב ביותר בין הכנסיות הפרוטסטנטיות בארצות הברית.

אצל הבפטיסטים עקרונות הדת אינם מגובשים יתר על המידה וקיימים הבדלים ניכרים בין העדות הבפטיסטיות השונות. ואף על פי כן יש השקפות ורעיונות המאחדים את כל אלה הקוראים לעצמם בפטיסטים. בין העקרונות המסמלים את האמונה של הבפטיסטים יש לציין את החשיבות שהם מייחסים לטבילה (Baptisem) הנערכת על כל הגוף באותה הצורה שהיתה נהוגה בהתחלת הנצרות (ועד המאה ה-13). נוסף לזה יש לציין, שבזמן שאצל רוב הנוצרים טובלים את התינוקות, מבוצעת טבילת הבפטיסטים רק על אנשים בגיל בו מסוגלים הם להבין את ערכה. בגלל החשיבות שייחסו לטבילה, כונו על ידי מתנגדיהם בשם בפטיסטים. הטבילה במים (דומה לזו, שלפי דברי הברית החדשה, הנהיגו יוחנן המטביל ותלמידיו של ישו) מסמלת את הצטרפותו של המאמין לקהילה הבפטיסטית, אם כי ברור כי לפני הטקס הנידון יש צורך בחוויה עמוקה, כמו כן, רצוי שלטקס הפורמאלי תקדים הכשרה רוחנית ותקופת ניסיון. כדוגמת הנוצרים הפרוטסטנטים האחרים, מושתתת אמונתם של הבפטיסטים על התנ"ך ועל הברית החדשה, והתגלותו של הכוח העליון בכתבי הקודש משמשת כסמכות עליונה.

אצל הבפטיסטים, הקשר בין המאמין לבוראו הוא ישיר, ללא תיווך של כוהן דת או כת של כוהני דת. אין לרועה הרוחני (Pastor) מעמד מיוחד ומתפקידו בעיקר לנהל את התפילות הפומביות. התפילה עצמה מורכבת מהקראת פרקים מתוך כתבי הקודש, ומשירת מזמורים דתיים. התפילה אינה מתנהלת בשפת פולחן מיוחדת, כי אם בשפה המקומית, הטקס של "התייחדות" (Holy Communion), שהוא אחד החשובים, נערך אצל הבפטיסטים, בדרך-כלל, רק פעם בחודש.

 הדת הבפטיסטית מדגישה באופן מיוחד את חובתו של כל מאמין, ולא של הרועים הרוחניים בלבד, להפיץ את האמונה בין אלה שטרם הצטרפו לדת הנכונה. השקפה זו באה לידי ביטוי בפעילות מיסיונרית נמרצת ביותר בכל העולם ומוכתרת במידה ניכרת של הצלחה, כתוצאה מפעילות זו, נמצאים הבפטיסטים בעלייה מתמדת.

הבפטיסטים מהווים ארגון כנסייתי דמוקרטי ביותר, המבוסס על קיום קהילות בלתי תלויות שאינן כפופות לאף גוף עליון. אין אצלם הירארכיה כנסייתית, ולא קיים מוסד המפקח על פעילות הקהילות.

למעשה, מחליטה הקהילה עצמה בכל העניינים הכרוכים בדרכי ההנהלה ובעקרונות האמונה. הבפטיסטים שוללים את הביטוי "כנסייה" בקשר לגופים של מאמינים בפטיסטים, והארגונים המאחדים קהילות בפטיסטיות אחדות נקראים "כנס בפטיסטי" (Baptist Convention) ולא כנסייה בפטיסטית, למרות שהקהילה היא לגמרי עצמאית, אורגנו "כנסים לאומיים" (national convention) ואף איגוד בפטיסטי עולמי (Baptist World Alliance), אולם למוסדות אלה אין סמכות לחייב את הקהילות לקבל את החלטותיהם הנשארות בגדר המלצות. אף על פי כן, ממלאים המוסדות הנ"ל תפקיד חשוב בביצוע תכניות חינוכיות, מיסיונריות וכול', המשותפות לכל הקהילות.

בין העקרונות שבהם דוגלים הבפטיסטים תופס מקום חשוב עקרון "חופש הדת" , שהוא בעצם נכס רוחני של כל העמים המתקדמים, אם כי רעיון זה מצא אצל הבפטיסטים תומכים נמרצים ביותר, העיקרון השני שבו דוגלים הבפטיסטים הוא זה של הפרדה בין דת ומדינה. עיקרון זה אופייני לעמדת ארצות הברית בענייני הדת, והבפטיסטים, שהם רבים בארץ זו, השפיעו על קבלת מדיניות זו. מאידך, הושפעו הבפטיסטים על ידי אותה המדיניות.

מגמות אלה, ללא ספק, נובעות משכנוע פנימי, אולם קרוב לוודאי שמקורן גם בסיבות היסטוריות: מאבקם של הבפטיסטים בעבר עם הדת השלטת באנגליה ובארצות אחרות במטרה להשיג חופש פולחן ואמונה.

קהילות של בפטיסטים נמצאות ברוב ארצות תבל, כולל ברית המועצות, אולם מרכזם העיקרי הוא בארצות הברית. מתוך 50 מיליון בפטיסטים שבעולם, יושבים יותר מ-40 מיליון בארצות הברית. יש לציין, שבאותה הארץ הם מאורגנים בארגונים כנסייתיים נפרדים רבים, שמספרם לפי השנתון של הכנסיות הנוצריות האמריקניות מגיע ל-28 ארגונים. מתוך אלה רק ארבעה הם גופים חשובים מבחינה מספרית וביניהם ה- Southern Baptist Convention עם כ-10 מיליונים מאמינים, וה Baptist Convention of U.S.A  עם 5 מיליונים. יש גם להדגיש שעם הבפטיסטים של ארצות הברית נמנים כושים רבים. באנגליה התאגדו הבפטיסטים בסוף המאה הקודמת ב- Baptist Union For Gr. Britain and Irland

מתודיסטים (Methodist)

מקורה בתורתו של ג'ון ויסלי (John Welesley,1788-1703 ), השם מתודיסטי בא בהתחלה מתוך לעג, בגלל השיטות המתודיות (שיטתיות) שבהן השתמשו ג'ון ויסלי, אחיו צ'רלס ותומכיהם. תחילה לא התכוון ויסלי, שהיה כוהן דת אנגליקני באנגליה, להקים כנסייה חדשה, אלא להביא לידי התעוררות בתוך הכנסייה האנגליקנית הקיימת. הוא יסד אגודות וחוגים בתוך הכנסייה, כדי שכל מאמין ישגיח על חברו וימריצו במסירותו הדתית, התיאולוגיה המתודיסטית לא הייתה, ועדיין איננה, שונה ביותר מזו של הכנסייה האנגליקנית, ההבדל נעוץ בארגון ובשיטת הגישה למאמין, הניתוק מהכנסייה האנגליקנית נגרם, כאשר סירב ההגמון של לונדון לתת את ההסמכה לכוהני דת חדשים שיטפלו לפי השיטה המתודיסטית במאמינים שאורגנו בארצות הברית. אז הסמיך ויסלי עצמו כוהני-דת חדשים והדבר הביא לפירוד ולקרע סופי. כתוצאה מפעולה זו חסרה להגמונים המתודיסטים הרציפות, שההגמונים האנגליקניים תובעים לעצמם בתור יורשים של השליחים.

לכנסייה המתודיסטית כ-30 מיליון מאמינים בכל העולם, מתוכים 20 מיליון בארצות הברית. במדינה הנ"ל הכנסייה המתודיסטית היא אחת הכנסיות החשובות ויש לה חברים רבים מבין הכושים.

 

כיתות פרוטסטנטיות למיניהן

כת היא קבוצה חברתית סגורה הסבה סביב תורה רעיונית אשר יוצרת הפרדה בין חברי הכת לעולם החיצוני. הכת פועלת בדרך כלל ללא שקיפות ציבורית, ולרוב אף חבריה ממודרים ממידע הקשור בה. במקרים רבים, הכת דבקה ברעיונות ומעשים המבוססים על אמונה, ולעתים גם כאלו הקשורים בסגידה לאדם מסוים.

קיימות כתות הפועלות בתום לב וללא פגיעה בחבריהן ובזולתם. אולם, כתות רבות משתמשות במניפולציה וטכניקות שליטה לא אתיות הפוגעות בחברים בהן כדי לקדם את תורת הכת או כדי לקדם מטרות חומריות ורגשיות של מנהיג הקבוצה.

ישנם שלושה שלבים בתהליך ההשתלבות של מאמין בכת: א) המשיכה, שכנוע של הפרט לקבל את רעיונות הכת. ב) הרס המציאות הישנה .ניתוק הקשר אל המשפחה והמציאות הקודמת. אומרים למאמין תשכח את כל שהיה לך קודם. מרגע זה ואילך אצתה נטול שורשים. מנתקים את האדם בצורה פיזית מהמשפחה ומהמציאות הקודמת. ג) בניה מחדש של האישות על פי המודל של הכת וערכיה כולל ציות ללא עוררין למנהיג. מבטל לחלוטין את האני.

בנוסף לכנסיות הפרוטסטנטיות הגדולות, שלכל אחת מהן עשרות מיליוני מאמינים, קיימות כיתות רבות שמספר חבריהן קטן, ואשר למרות עובדה זו ידועות בעולם בגלל התלהבותן, קיצוניותן, יעילותן בשטח ההטפה ולפעמים בגלל השוני שבהשקפותיהן הדתיות.

בין הכיתות הנ"ל נזכיר רק מעטות המיוצגות על ידי מוסדות בישראל או המקיימות קשר עם הארץ על ידי ארגון כינוסים ומסעי צליינים.

התנועה הפנטקוסטלית (Pentecostals)

עם התנועה הנ"ל נמנות כיתות רבות בכל העולם ובייחוד בארצות-הברית. מספר המאמינים באותה ארץ כחצי מיליון, מקור המלה: מחג ה"פנטיקוסט", החג הנ"ל נקבע ליום החמישים (פנטיקוסטה ביוונית , חמישים) אחרי פסחא, כאשר לפי המסופר במפעלות השליחים" (2:1 13) נחה רוח הקודש על השליחים ו"התחילו לדבר בשפות שונות". העיקרון הדתי של כיתות אלה מבוסס על קשר ההשראה בין האדם לאלוהים, ובפולחן הפנטיקוסטלי תופסים מקום ניכר הנאומים והווידויים בקול רם על ידי המאמינים תחת השפעה, כביכול, של רוח הקודש.

אגודת הידידים (Society of Frriends)

כת פרוטסטנטית זו נוסדה במאה ה-17 על ידי ג'ורג' פוקס (George Fox), "הידידים" ידועים בדרך כלל בשם Quakers מהפועל quake, דהיינו, לרעוד. הכינוי בא מזה שהקווייקרים טוענים שהם רועדים לפני אלוהים. התנועה נוסדה באנגליה, ומלל הרדיפות היגרו קווייקרים רבים לאמריקה הצפונית. מבין מאתיים אלף הקווייקרים שבעולם, נמצא עדיין הריכוז הגדול ביותר בארצות הברית. בני הכת מצטיינים באמונתם העמוקה באלוהים, באורח חייהם המחמיר בשטח המוסר והצניעות וכמו כן באהבת הזולת.

בהתאם לגישה הנ"ל, יסדו הקווייקרים מוסדות צדקה וחינוך שמספרם, באופן יחסי, עולה על חשיבות הכת.

המורמונים (Mormons or Latter Day Saints)

מייסד הכת היה יוסף סמית (Joseph Smith), תושב ארצות הברית, שחיבר במחצית הראשונה של המאה ה-19 את הMormon Book  . בנוסף לתנ"ך, גם הספר הנ"ל קדוש למורמונים. בגלל הרדיפות, נאלצו רבים מבין המורמונים לנטוש את מקומות מגוריהם הקודמים ולהגר למדינת יוטה (Utah). הם הקימו שם את מרכזם בSalt Lake City . בין הנוהגים של המורמונים הייתה הפוליגמיה, שבינתיים ננטשה. מספרם בעולם כשישה מיליון.

האדוונטיסטים (Adventists)

עם האדוונטיסטים נמנות כיתות שונות, המאמינות בהופעתו השנייה של ישו הנוצרי, בין הכתות הנ"ל תופשת חשיבות רבה כת ה 7th Day Adventists, המונה כמיליון מאמינים בכל העולם. בני הכת מצטיינים בזה שהם שומרים את השבת כיום מנוחה. בין עקרונות הכת כלולה גם מצוות ריפוי החולים.

עדי אלוהים (Jehova Witnesses)

הכת הנ"ל ידועה גם בשם Watch Tower Bible and Tract Society. הכינוי בא מזה שמרכז החברה הוא בניין בצורת מגדל, הנמצא בניו יורק ומשם מפיצים "עדי האלוהים" ברחבי העולם מיליוני חוברות על רקע דתי תעמולתי. הכת נוסדה בסוף המאה ה-19 על ידי צ'רלס רוסל (Charles Russel) ומבוססת על פירוש מיוחד של התנ"ך והברית החדשה, על האמונה שרק מעטים יחידי סגולה יצליחו לרשת את מלכות השמים, ולעומתם רוב האנשים יענשו. על אף הדעות המוזרות שהכת דוגלת בהן, זוכה היא להצלחה, וזאת בגלל ארגונה המתקדם ביותר, כן יוזמים "עדי אלוהים" אסיפות המוניות בארצות שונות, שבהן בא לביטוי כוחם הארגוני. בני הכת ידועים בגלל פעילותם המיסיונרית הערה, האגרסיבית, שכתוצאה ממנה נמצאים בני הכת בסימן עלייה מתמדת.

המרטירים

מסמלים: הצטיינות יתרה באמונתם ועשייתם .המוות של המרטירים מוביל לישועה.

קדוש מעונה או מרטיר (מילולית: עֱד, אדם אשר מעשיו מעידים על אמונתו) הוא אדם שמת למען אמונתו הדתית. לעתים, נוהגים להרחיב את ההגדרה כדי לכלול בה אנשים שמתו למען מטרה הנחשבת נאצלת כמו מוות למען הגנה על המולדת.

המרטיר בנצרות הוא אדם המעדיף מוות על פני אפוסטסיה, התכחשות לאמונתו, פעולה שבתקופה הרומית כללה בדרך כלל ביצוע פולחן פגאני כלשהו. העדפה זו של מוות על כפירה באמונה אומצה בנצרות ככל הנראה בהשראה ישירה של היהדות, שבה היו מסורות ענפות של קידוש השם כבר מתקופת החשמונאים, במאה ה-2 לפנה"ס.

המרטירים הנוצרים בשלוש מאות השנים הראשונות לספירה היו בדרך כלל אנשים שנצלבו בצורות שונות על ידי הרשויות הרומיות או נטרפו על ידי אריות במופעי הקרקס הרומי. כאשר אימץ קונסטנטינוס בתחילת המאה ה-4 את הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית התהפכו היוצרות והנוצרים החלו לרדוף את המחזיקים באמונות פגאניות, היהודים ונוצרים שאמונתם לא תאמה את טעמה של האורתודוקסיה השלטת. הצדקה הלכתית נמצאה לכך במהרה אצל אוגוסטינוס הקדוש, שהתיר שימוש בכוח כנגד "כופרים". הרדיפה ויצירת מרטירים מוסדה בנצרות עם האינקוויזיציה של הכנסייה הקתולית.

בנצרות, נמשכה מסורת של מרטיריות אצל כתות ומינים שונים בתוך הנצרות, כמו המורמונים, האנאבפטיסטים, ועוד. במאה ה-20 שוב הופיעו מרטירים נוצרים, הפעם כנרדפים על ידי השלטונות במשטרים טוטליטריים שונים, שביניהם בלטו המשטרים הקומוניסטים בברית המועצות, שרדפה והרגה מאות אלפי אנשי דת בכנסייה האורתודוקסית הרוסית.

 

הכנסייה האנגליקנית

כתיבת תגובה

גם באנגליה, בדומה לארצות יבשת אירופה, קמו תיאולוגים והוגי דעות שהתנגדו לכנסייה הקתולית השולטת ושאפו לשינויים מסוימים. כבר הזכרנו את ג'ון ויקליף, שתרגם בסוף המאה ה-14 את התנ"ך לאנגלית ומבחינות רבות הקדים את מרטין לותר בהעלאת הדרישה לתיקונים שונים (ראיית כתבי הקודש כמקור יחיד של הדת הנוצרית, הדרישה לביטול ההירארכיה הכנסייתית וכלו').

בראשית המאה ה-16 התחילו לחדור לאנגליה דעותיו של מרטין לותר וגם של רפורמטורים אחרים, משום כך ראה המלך הנרי השמיני צורך להוציא איסור על פעילות דתית כנ"ל. בגלל עמדתו למען הדת הקתולית העניק לו האפיפיור את התואר של "מגן האמונה", (תואר זה עדיין נשמר למלכי אנגליה, אף על פי שמזמן כבר לא מכירים באפיפיור).

ניתוק היחסים בין הכנסייה האנגלית ורומא בא מסיבות שלא היו תלויות בהשפעת תנועת הרפורמציה.

שם הכנסייה על שם המדינה. גם זו היא תולדה של הזרם הרפורמי בכנסייה קתולית. זהו למעשה הפיצול השלישי בעולם המערבי. כל המדינה תצטרך ללכת עם הרפורמה. הדבר מתחיל כאשר אנגליה וצרפת מתחילות להגדיר את עצמן מבחינה לאומית, שלטון ריכוזי.

המלך הנרי ה-8 מהמאה ה-16 הוא זה שעומד בראשה של אנגליה בעת הפיצול השלישי. במשך כמה עשרות שנים יש באנגליה מלחמה בין שושלות של בתי מלוכה שונים. המלחמה כונתה "מלחמת השושנים" אשר התרחשה בין השנים 1455-1485. לכל בית מלוכה היה כאמור סמל שצורתו שושנה ואשר נרקם על בגדיהם ועל כל כלי המלחמה שלהם.

בית מלוכה אחד נקרא יורק HAUSE OF YORK, סמלו היה שושנה לבנה. בית המלוכה השני נקרא לנקסטר LANCASTER וסמלו היה שושנה אדומה. שני בתי המלוכה נלחמו לאורך זמן רב, אנגליה נקלעת למצב קשה ביותר עד כדי מצוקה אמיתית, מצוקה כלכלית ומצוקה שלטונית שלא היה ברור לאן הוא יוביל. עד אשר בתום מלחמת השושנים נוצר איחוד בין שני בתי המלוכה ומוקמת שושלת חדשה שתקרא: TUDOR ROSE (מלכת אנגליה שייכת לבית מלוכה זה).

על מנת ליצור את האיחוד יש צורך בחתונה בין שני בתי המלוכה וכך בשנת 1486 הנרי ה-8 נושא את אליזבת מיורק ומייסד את השושלת החדשה.

הנרי ה-8: 1491-1547 הוא מקבל על מגש של כסף את הממלכה המאוחדת. הנסיבות שבהן נוצרה הכנסייה האנגליקנית איננה סיבה תיאולוגית כי אם סיבות פוליטיות ורומנטיות. הנרי הוא קתולי אדוק, מסכים עם כל מה שיש בכנסייה הקתולית ואף כותב חיבור בשם "בזכות שבעת הסקרמנטים". (רוצה לומר שהוא מקבל וחיי על פי כל התכתיבים האפיפיורים למיניהם).

נוסף לכך הוא זקוק לכסף וליציבות. אביו אמנם ייסד את השושלת החדשה אך למלחמת שלושים השנים הייתה השפעה ארוכת טווח. נוצרו בעיות כלכליות קשות והעם עדיין לא מרגיש את היציבות של בתי המלוכה. הוא צריך לתקן את כל אשר אבותיו קלקלו במלחמה הארוכה.

נשוי לקתרינה מארגון (בתם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד, היא גם דודתו של קארל ה-5 שבאותם שנים הוא קיסר גרמניה. היא בעלת קשרים רציניים עם בתי מלוכה שונים, ספרד, גרמניה, אנגליה) לזוג המלכותי אין בן שכן קתרינה לא ילדה בנים זכרים ולכן אין להנרי בן יורש מקתרינה. הנרי ה-8 מאוד אוהב את קתרינה אך הוא גם אוהב את פילגשו אן/אנה בוליין (אן של אלף השנים – סרט).

הנרי פונה לאפיפיור לבקשת ביטול הנישואין שכן הוא התחתן בסקרמנט בכנסייה והוא קתולי מה שמאוד מקשה עליו את הגירושין. לפי דעתו של המלך, היתה סיבה לביטול זה, מאחר שקטרינה היתה אלמנת אחיו ארתור, ונישואי המלך עם מי שהיתה גיסתו, היו בניגוד לחוק הדתי. האפיפיור באותה תקופה הוא קלמנס ה-7, נחשב לאפיפיור חלש. ידוע שהוא מוכפף לקיסר הגרמני ומבקש את אישורו על כל פעולה שהוא מבקש לבצע. קתרינה היא דודתו של הקיסר אשר שולט באפיפיור. קרל ה-5, אשר במשך שנים רבות הגן על עמדת הכנסייה וראה בדת הקתולית גורם לליכוד מדינתו. תשובתו של האפיפיור מאוד נחרצת. הוא מתנגד בתוקף. הוא אף מאיים בחרם על המשך כהונתו אם רק יעז לפגע בקתרינה.

בחצרו של הנרי ה-8 מסתובבים יועצים חדורי רעיונות פרוטסטנטיים שעולים בגרמניה וצרפת והם מבינים שזז משהו בעולם הקתולי. הם סופגים את הרעיונות הפרוטסטנטיים הם יודעים מה עומד ביסודם ומה אפשר לעשות עם המדינה ברגע שמשנים את הכיוון שלה ממדינה קתולית למדינה שאיננה קתולית ועל אחת כמה לפרוטסטנטית. הם מייעצים לו כך:

להתנתק מהאפיפיור ובכך ישיג שני דברים חשובים: א) לא יצטרך לבקש את רשות האפיפיור להתגרש. ב) ברגע שהוא יתנתק מהאפיפיור יוכל לבטל את כל המנזרים שכן בעולם הפרוטסטנטי אין אליטה ולכן הנזירות לא נחוצה. ברגע שיבטל את המנזרים יוכל להלאים את כל רכושם (מחזיקים באדמות רבות, הם העשירים של אירופה ובעלי כלכלה חזקה) עם הלאמת המנזרים יוכל לפתור את כל בעיותיה הכלכליות של אנגליה.

בשנת 1534, זוהי שנה קשה להנרי ה-8. הוא מתנתק מהאפיפיור ומרומא. הוא מחוקק שני חוקים חדשים: א) חוק הירושה. ב) חוק העליונות ובה הוא קובע כי מלך אנגליה הוא ראש הכנסייה.

מעשה זה לא היה מלווה בהתחלה ברפורמות מרחיקות לכת בשטח הדת, ואם הוכנסו שינויים נעשה הדבר בזהירות. בין הצעדים שבהם נקט היה מינויו של תומס קרנמר  לארכיהגמון של קנטרבורי, כיוון שהנ"ל היה מוכן לשרת את המלך כרצונו. קרנמר הכניס שינויים אחדים בשטח הדת המקובלת עד אז באנגליה. ראשית, הוא קבע את חובת קריאת התנ"ך והברית החדשה בכנסיות בשפה האנגלית. נוסף לזה יזם יחד עם תיאולוגים אחרים את קביעת "39 העקרונות של האמונה" והיה בין אלה שחיברו את ספר התפילות שתפש את המקום העיקרי בפולחן האנגליקני. תהליך הרפורמה המשיך בקצב מתון בימי שלטון המלכה אליזבת.

הנ"ל התנגדה מצד אחד לדת הקתולית, אולם מצד שני, דחתה גם את הרפורמה הפרוטסטנטית לפי הצורות הקיצוניות של מרטין לותר, ג'אן קלווין ואחרים. היא בחרה את הדרך האמצעית בין שני הזרמים, המסמלת עד היום את הכנסייה האנגליקנית. בעקרונות הדת קרובה הכנסייה האנגליקנית לרוח הפרוטסטנטים, אולם, לעומת זאת, שומרת על כמה מתוך הצורות החיצוניות המקובלות אצל הקתולים.

באנגליה נקראה הכנסייה הפרוטסטנטית שהוקמה ע"פ התפישה הלותראנית בשם הכנסייה האנגליקנית.

בדומה להשקפה הפרוטסטנטית מייחסת הכנסייה האנגליקנית חשיבות רבה לכתבי הקודש, המכילים, על פי סברתם, את כל הדרוש לישועה (salvation). לעומת זאת, נשארה הכנסייה האנגליקנית "אפיסקופלית", מאחר שהיא מכירה, בדומה לקתוליות, בחשיבותם של ההגמונים, הנחשבים כיורשי השליחים. בהתאם לכך, אין להפסיק את השרשרת המקשרת את בעלי המשרה הנ"ל במשך הדורות מאז ייסוד הנצרות.

לפי ההשקפה האנגליקנית, הכנסייה באנגליה היא הכנסייה הקתולית האמיתית, מאחר שהיא עברה תהליך של טיהור, במטרה לחזור לרוחה הנכונה והמקורית של הנצרות. צעד חשוב בהתפתחות הכנסייה האנגליקנית היה בהתחלת המאה ה-17 התרגום של התנ"ך ושל הברית החדשה (the kings james version), בתרגום זה משתמשים עד היום.

בכנסייה האנגליקנית עצמה קיימים כיום זרמים אחדים: האנגלו-קתולים, שהם קרובים לקתולים מבחינת תורתם וה- Evangelicals, שהם יותר קרובים לתורת הפרוטסטנטים. כן קיימת ה-High Curch, שהוא הזרם הקרוב לכנסייה הקתולית מבחינת הפולחן וה-Low Curch  הרחוקה יותר מפולחן זה.

בסמכות המלך למנות או לאשר הגמונים על ידי הרשימה שהוצעה לו על ידי ראש הממשלה. במלים אחרות, השיטה באנגליה היא הדוגמה של אותו היחס בין דת ומדינה הנקרא "ציזארופאפיזם". הכנסייה האנגליקנית נותנת לשלטונות האזרחיים סמכויות גדולות בענייני דת. שני הארכיהגמונים של קנטרבורי ושל יורק יושבים בבית הלורדים וכמו כן גם עשרים וארבעה הגמונים אחרים.

הכנסייה האנגליקנית התפשטה בכל המושבות שאליהן הגיע השלטון הבריטי, באותם המקומות אורגנה הכנסייה על בסיס עצמאי, כאשר הפכו המושבות לדומיניונים או לארצות ריבוניות.  בארצות הריבוניות,כגון ארצות הברית, נקראה הכנסייה האנגליקנית: אפיסקופלית (Episcopalian Church).

הכנסיות האנגליקניות והאפיסקופליות מקיימות ביניהן קשר רעיוני במסגרת הanglican Comunion, שנשיאה הוא הארכיהגמון של קנטרבורי. כל ההגמונים, שמספרם הגיע ליותר משלוש מאות, מתכנסים בדרך כלל כל עשר שנים לוועידה הנקראת lambeth Conference , וכנשיא משמש הארכיהגמון של קנטרבורי.

לכנסייה האנגליקנית או האפיסקופלית כ 42 מיליון מאמינים בעולם. מספר די גדול שרק הולך וגדל כל הזמן. הם מצליחים להגדיל את קהל מאמיניהם לעומת הקתולים והאורתודוקסים.

 

הרפורמציה הפרוטסטנטית: לוטרניזם וקלוויניזם

כתיבת תגובה

רפורמה = שינוי, תיקון. פרוטסט = מחאה. כל התהליך של הרפורמציה שייך לעולם הקתולי במערב בלבד.

מרטין לותר. ביום 31/10/1517, כומר קתולי בעיר ויטנברג, בצפון גרמניה, חבר המסדר האוגוסטיאני, שהוסמך גם כדוקטור לתיאולוגיה, שם בדלת הכנסייה את המסמך הנקרא 95 התזות. החיבור נכתב במקור בלטינית, שהייתה השפה בין התלמידים ואנשי הכמורה, כדי שהמסמך יעורר שיח פנים כסייתי בנושא האינדולגנציות (שטר מחילה) מבלי לעורר פולמוס ציבורי. הוא אינו אומר שהוא רוצה לייסד כנסייה. הוא רוצה להישאר בעולם הקתולי וכל מטרתו היא לתקן אבל איש לא ידע לאן הדברים יגיעו בסופו של דבר. ב- 95 התיזות מרטין לותר מעלה אידיאולוגיה נגדית, הפוכה, אחרת, מהפכנית.

מרטין לותר (1483-1546) לא פתאום בא משום מקום. בעולם הקתולי הלכה והתגברה ביקורת גדולה נגד הכנסייה כארגון, שיטה, דוקטרינה ואידיאולוגיה שלה. הנצרות הקתולית הלכה והתמלא בימי הביניים באלמנטים של סקרמנטים, טקס, פולחן, ליטורגיה, אומנות, עליות ברגל, קדושים, תיווך ואפה שיש מתווך יש עמלות.

מהפכת של מרטין לותר הגיע אחר כך לארצות הברית, דבר לא רק כלכלי, היסטורי או גיאוגרפי אלא גם של מנטאליות דתית. ארצות הברית קמה מתוך מהפכה של מרטין לותר  שלב אחרי שלב. האומה האמריקאנית לא רק יש לה אלמנטים כלכליים אלא גם אלמנטים דתיים.

מרטין לותר מייצג את הפיצול שקרה בעולם הנוצרי המערבי או קתולי. התחיל בתוך שיח פנימי אבל התיאוריה שלו גרמה לפרשנות והדבר הוביל להקמת קבוצות וסיעות.

מה הייתה הבעיה של הכנסייה הקתולית? הכנסייה הפכה לגוף עשיר, מושחת, גדול, עייף שהתרחק מאוד מן האידיאלים הראשונים. היה צריך להיות אדם נחוש כמו מרטין לותר, תקופה מסוימת כמו הרנסנס שהביאה מחשבה, אידיאולוגיה, שיטה והייתה צריכה להיות מהפכה התפוס המפורסמת שתהפוך את הידע להיבטים יותר רחבים ודמוקרטים, יותר נגישים וזורמים.

הקיסר האימפריה הרומית הקדושה היה קרלוס ה-5. על מנת להיבחר היה צריך את התמיכה של אלקטורים, הנסיך המקומי, הנסיך פרידריך מסקסוניה שבחר בו אבל החליט להגן על מרטין לותר ולא הסכים למסור אותו למלך. מרטין לותר נוצל ממוות מהקיסר קרלוס ה-5 ששפט אותו בשנת 1521 אבל הצליח לברוח. בגרמניה הייתה מחלוקת פוליטי שאפשרה לו להתקדם במטרות שלו ולהתפתחות הזרם הלותראני. היו נסיכים אחרים בצפון גרמניה שרצו את הנכסים של הכנסייה הקתולית כשהם מצטרפים לכנסייה הפרוטסטנטית.

בשנת 1529 השתתפו מספר נסיכים גרמנים וראשי ערים חופשיות מתומכי הרפורמציה בגרמניה בוועידה שהתקיימה בעיר שפייר בנוכחות הקיסר קרל ה-5. כשהקיסר לא רצה להסכים לשוויון דתי בין קתולים ורפורמים. מתפרסם "מכתב המחאה", (PROTEST  פירושו: מחאה). רק מהשלב הזה של פרסום הפרוטסט ניתן לקרא לקבוצה הזו פרוטסטנטים. את המכתב כותב מרטין לותר בעזרתם של נסיכים צפוניים. הם פונים אל הקיסר קרלוס ה-5 ומוחים בפניו על יחסו ועל כך שפוגעים בזכויות שלהם משום שהם נסיכים שהולכים עם מרטין לותר = לותרנים.

בשנת 1555 נחתם הסכם שנקרא "שלום אוגסבורג" בין פרדיננד הראשון אשר החליף את אחיו קרל ה-5. כשליט הקיסרות הרומית הקדושה לבין ברית שמלקלדן, אחוות נסיכים לותרנים. בהסכם נאמר שבכל ישות פוליטית השליט יקבע את הדת, כלומר, שאם המאמין נמצא בנסיכות שהשליט שלה הוא לותרני אזי הוא יהיה לותרני. אם המאמין נמצא בנסיכות שבה השליט הוא קתולי אזי הוא יהיה קתולי. הלותרנים רצו למעשה שתהיה בחירה אישית של הדת. בעקבות חתימת ההסכם הזה נוצר מצב שבו בעצם האדם אינו בוחר את הדת כי כופים אותה עליו על פי דתו של השליט המקומי. הדבר מביא את האנשים לנדוד מנסיכות לנסיכות על מנת להגיע לזהות הדתית שלהם.

לותר הצליח במשימתו בכך שמסר את הפיקוח על כנסייתו לנסיכים הגרמניים, לכל אחד במדינתו. קשר זה בין דת ומדינה, הנהוג עדיין בכמה כנסיות לותרניות, נקרא: שיטת הציזארופאפיזם (caesaropapisem), פירוש הדבר שהקיסר דומה לאפיפיור ומשמש כראש הכנסייה בארצו.

בוועידה הנ"ל נקבע העיקרון "cuius regio eius religio" שלפיו דת השליטים היא דת הנתינים. מאז היו שתי הדתות, הקתולית והלותרנית, לדתות מוכרות בגרמניה. הדת הלותרנית התפשטה במהירות באירופה המרכזית והצפונית. כיום מונה הכנסייה הלותרנית כשבעים מיליון מאמינים, והיא נפוצה בעיקר בגרמניה ובארצות סקנדינביה. כמו כן ישנם לותרנים רבים בין תושבי ארצות-הברית, שמוצא אבותיהם הוא מהארצות הנ"ל. קיימות כנסיות לותרניות אחדות שהן עצמאיות כל אחת בתחומי יחידה לאומית או אזורית מסוימת (כנסייה לותרנית פינית, שוודית וכו'). אולם למרות עצמאות זו, קיים ביניהן שיתוף פעולה והן מאוחדות ב"איגוד הלותרני העולמי" (lutheran world federation) שמושבו בג'נבה שבשווייץ.

הביקורת נגד ההתנהגות הכנסייה רואים כבר במאה ה-11, בעת כהונה של אפיפיור גרגוריוס ה-7. לאפיפיור הייתה מודעות מאוד גדולה על המתרחש בעולם הקתולי והיה מעוניין שאנשי הכמורה ובעלי תפקידים יהיו מוסרים ואיכותיים יותר. אם רוצים רפורמות אז ברור שהייתה בעיה גדולה. הוא ניסה לעשות תיקון, מה שנקרא הרפורמה הגרגוריאנית, בתוך הכנסייה. אחר כך היו עוד כמה אנשים כמורה שגם ניסו לעשות תיקונים כמו פרנציסקוס מאסיזי (1182-1226) שטען באופן מאוד מפורש שהכנסייה הפכה לגוף מקולקל ומושחת ומבקש שהכנסייה תהיה ענייה כמו שישו היה עני. הכנסייה ניסתה אחרי מותו לומר שהאנשים לא כל כך הבינו את המסר שלו, הכנסייה עשתה פרשנות אחרת מדבריו. פרנציסקוס ידע מה הולך להיות ולכן כתב צוואה ומבקש להישאר בתוך הקו ותפישה שלו. רק חלק קטן המשיכו את דרכו הספיריטואלית ואידיאולוגיה של העוני.

אחריו הגיעו אנשים מתוך האוכלוסייה החילונית. דנטה אליגיירי (1265-1329), פרנצ'סקו פטרארקה (1304-1374), ג'ובאני בוקצ'ו (1313-1375). הכינו בתוך הספרות שלהם הרבה אלמנטים של ביקורת ישירה או הקיפה כלפי הכנסייה הקתולית. דנטה אליגיירי חילק את הקומדיה שלו (הקומדיה האלוהית, La Divina Comedia) בשלושה, הגיהנום (Infierno),  פורגטוריום (Purgatorio) וגן עדן (Paraiso). הוא מבקר בצורה הקיפה את אפיפיור, אנשי הדת. פטרארקה כתב על רומא בזמנו. הוא היה פקיד של אפיפיור כאשר האפיפיורות לא הייתה ברומא אלא באביניון וכך הוא מתאר את רומא החרבה, ענייה וקורסת. הוא כותב את הדברים האלו אף על פי שהיה פקיד שלו אבל לא דתי. כתב מאה שירים, עשרה סיפורים בעשרה ימים, כל סיפור יש מוסר השכל, על אדונים ומשרתים, גדולים וקטנים כאשר התיזה היא שאדם יכול להשפיע ולשנות את גורלו. אדם עושה משהו שמשנה את גורלו, לא אלוהים עושה אלא האדם. בתפישה הרנסנס האדם שולט בגורלו. יש בו סיפור מפורסם על גנן במנזר הנזירות. הגנן היה אילם אבל יום אחד קרה נס והתחיל לדבר. הנזירות פיטרו אותו. בדרך פוגש מישהו שמחפש עבודה אז אומר לו שבמנזר מחפשים גנן והוא חייב לא לדבר.

מאה שנה לפני מרטין לותר פעלו שני אנשים חשובים שירדו מן הבמה ההיסטורי כי לא היה תפוס באותה תקופה. יש שינוי דרמטי ביכולת של בני אירופה לבקר את הכנסייה. התפוס אינו המצאה של גותמברג אלא רעיון סיני. בשנת 1452 לא רק הייתה מהפכה של תפוס אלא של תודעה, ידע, דעת. הידע שקודם היה אצל מעט אנשים, התפשר ועבר לעוד הרבה אנשים. מי שיודע לקרוא ולכתוב החזיק את עולם על כתפיים. התפוס נתן אפשרות לרעיונות לקום, להתפרסם ולהגיע להרבה אנשים ולהיות בלתי חוזרים. שני האנשים הם:

ג'והן ויקליף (1320-1382), John Wycliffe, היה כומר אנגלי. תיאולוג ורפורמאטור אנגלי שתבע לחזור לכתבי הקודש כטקסט קדוש שנכתב ברוח הקודש על חשבון המסורת הכנסייתית. הוא טוען שמוסד האפיפיורות התרחק מכתבי הקודש. ג'והן ויקליף כפר בתורה הכנסייתית לגבי המושג "זה הוא גופי" כפי שאמר ישו בסעודה האחרונה. הוא טוען שאין שינוי מהות וכי אותו טקס שלפיו מחולל הכהן את נס ההשתנות של החומר (אלמנטים) במיסה, שבו הופכים את הלחם והיין לגופו ודמו של אלוהים. הכומר אינו יכול להפוך את הלחם ואת היין לגופו או דמו של ישו, זהו רק סמל. לדעת ג'והן ויקליף נוסחת שינוי החומר באוכריסטיה Eucharistia  מעודדת דעות קדומות ואמונות טפלות לגבי כסמים וקשפים. ממשיכי דרכו נודעו בשם לולארדים Lollards. בשנת 1428 הוצאו עצמותיו מקברו והועלו באש. שמא חס וחלילה יעז מישהו שילך עם תפישותיו ורעיונותיו של ג'והן ויקליף.

יאן הוס (1369-1415), Jan Hus. רפורמאטור מבוהמיה שבצ'כיה, פעל רבות באוניברסיטת פראג. למד לימודי דת. אימץ את דעותיו של ג'והן ויקליף. בדרשותיו תקף בחריפות את השחיתות המוסרית של הכמורה. נתקל בעוינות רבה. הממסד הכנסייתי אסר עליו לשאת דרשות. הוא הוחרם והועלה על המוקד ככופר

לגיוהן ויקליף ויאן הוס יש אותן טענות שמרטין לותר טען אבל את הרעיונות נשארו איתם. מרטין לותר ניצול את המצב בפוליטי בגרמהניה, את תנועת הרנסנס כמהפכה של תודעה, את הביקורת כלפי הכנסייה שהולכת ומתגברת ואת הטכנולוגיה של התפוס כך שלא הייתה אפשרות לעשות צד אחורה. מרטין לותר היה חבר בתנועה אידיאולוגית של הרפורמה ותיקון שהייתה בתוך העולם הקתולית עצמו. ביקורת בתוך הכנסייה והחברה הקתולית מתוך אי סביאות רצון הולכת וגדלה של אינטלקטואלים קתולים. שני אנשים מאוד מפורסמים ליד מרטין לותר הם
ארסמוס מרוטרדם, הולנד (1466-1536), ותומאס מור, אנגליה (1478-1535) Thomas More. תומאס מור כתב את הספר אוטופיה. הם ניסו לעשות מעפכה אמיתית בתוך העולם הקתולי ובלי להרוס את הממסד והדוקטרינה הקתולית. לשונות תוכן, אידיאולוגיה, את הכנסים, פרספקטיבה, לשנות דברים הקשורים למיסטיקה, תיווך, ענייני כספים, לאומת זאת מרטין לותר חצה את המעבר שאין ממנו חזרה כי הוא רצה לבנות מחדש לא רק את האידיאולוגיה הנוצרית ולתת צורה חדשה אלא גם להרוס את האפיפיורות, את העולם של הכנסייה והסקרמנט ים וכך לבנות דת חדשה ע"פ תפישה של ישו, פאולוס ואגוסטינוס. מרטין לותר חי בתקופת הרנסנס אבל כל המסקנות שלו היו מימי הביניים.

ארסמוס היה אדם חשוב, אפיפיורים ומלכים היו מתייעצים איתו. הוא היה בעל סמכות ומעמד דתי ואינטלקטואלי, מאמרו הנודע ביותר הוא שבחי הסיכלות (Moriae Encomium) הוא בחינה סטירית שך אמונות דתיות ושל הנצרות הקתולית. המאמר כולו מלא בהומור והוקדש לסר תומאס מור. כולם אוהבים ומעדיפים את הטיפשות. הטיפשות היא כוח, כאשר אין ידע ולא רוצים לדעת. כאשר המטרה היא לרוקן את האדם מכל שכל ומחשבה. הטיפשות היא סוג של אלמנט שהכנסייה והמלכות משתמשות בו ואנשים, פשוטי העם, נהנים להיות טיפשים. נראה ששום דבר לא השתנה מאז אפלטון ועד היום הזה. גם היום נותנים לאוכלוסייה דברים חסרי תוכן ומשמעות.

ארסמוס לימד באוניברסיטה באנגליה והיה מורה של תומאס מור. למד משפטים ותיאולוגיה באוניברסיטת אוקספורד ונכנס בשירות הממשלה האנגלית והיה סר בממשלתו של הנרי ה-8 ובשנת 1523 נעשה ליו"ר בית הנבחרים. הוא נשלח למדינות אירופה על מנת לנהל משא מתן בעניין הצמר האנגלי. אנגליה עושה הרבה רווחים מהצמר אבל כמו הרבה דברים אחרים הרווח הלך לקבוצה קטנה של אנשים. פגש ספנים, ימאים שנסעו עם האוניות הפורטוגזיות וספרדיות למעבר לאוקיאנוס, נמצאים כבר כמה שנים אחרי גילוי אמריקה, והוא שומע את הסיפורים על העולם החדש ועל התושבים, כמו כן קורא את הדיווחים של קולומבוס ואחרים וכך נמשך לרעיון אינטלקטואלי שאומר שהאם גילוי העולם החדש הביא לגילוי גם כן של אדם חדש. התושבים המקומיים באמריקה נתפסו על ידי אנשי אירופה כאדם שיש לו שתי משמעויות מצד אחד יצורים פרימיטיביים במובן הטוב של המילה, טהורים, אמיתיים, לא משקרים, לא חומרניים וגם לא שייכים לאותו זרם אנושי הקשור לחטא הקדמון. כי החטא הקדמון הביא לאדם את הצורך להתלבש והתושבים המקומיים היו באופן כללי ערומים. אנטי תיזה לאירופיים. הספרדים ראו הצורה דואליסטית והתחילו תהליך על מנת לקרב אותם לתרבות האירופאית ולדת הנוצרית.

תומאס מור הייתה ביקורת קשה לחברה הקתולית ולכנסייה שהפכה לגוף עשיר ומושחת. באנגליה יצור הצמר גורם להרבה אנשים לעזוב את החלקות ולהגיע לערים הגדולות. הדבר הוביל לעוני מאוד גדול, מחלות וכולי. פערים כלכליים וחברתיים מאוד גדולים. הוא כותב בשנת 1516 את יצירתו שנקראת אוטופיה, המשמעות אין מקום כזה. הוא כותב על מקום מושלם שלא קיים, בין החיים החברתיים הבעייתיים של המדינות הנוצריות באירופה לבין הסדר החברתי המושלם והגיוני של מדינת אוטופיה. הוא משתמש את המודל של אוטופיה הלא נוצרית כמודל קונקרטי לרפורמה פוליטית. המכשלה של האדם הוא רכוש וכסף. ממשלה היא קונספירציה של עשירים נגד עניים. קשר בין הון ושלטון. תומאס מור מחפש את האדם הטבעי ואמיתי ורואה בתושבים המקומיים של אמריקה כמודל. האוטופיה נכתבת כשהיא תמונה מראה של המציאות העגומה שממול. גן העדן של הדתות זה סוג של אוטופיה. הוא לא היה יכול להגיד את דעתו בצורה ברורה וישירה אבל בשנת 1535 התנהל משפטו והרשעתו של תומאס מור כי סירב לחתום על חוק שבו המלך הוא ראש הכנסייה וכך לקבל את כל הנכסים של הכנסייה. הוא אמר במשפטו כי אין אדם בשר ודם שיכול להיות ראשה של ישוב רוחנית. המלך הנרי ה-8 גזר אליו דין לעריפה. בשנת 1935 נעשה לקדוש.

מרטין לותר הבין שאותם מבקרים הומניסטים אמיתיים שרצו לעשות רפורמות מדורגות ופנימיות באופן איטי זה לא אפשרי ונדרש לעשות ניתוק. בשנת 1517 מפרסם את נייר עמדות שלו, כל פסקה נקרא תיזה, 95 בסה"כ.

הכנסייה הייתה עשירה והמאמינים היו מאוד עניים. הכנסייה הייתה בעלת נכסים ואדמות הגדולה באירופה. הכנסייה נהנתה מחסינות דיפלומטית ומשפטית ואיפשר לאנשי הכנסייה לעשות הרבה עברות ולא הייתה אפשרות לשפוט אותם על ידי שלטון אזרחי. היו אנשי דת שקיבלו מינויים לא ע"פ יכולתם אלא מתוך דבר מושחת.

אינדולגנציה, שטר מחילה, הן נמכרו גם בגרמניה. הנזירים הפרנסיסקנים היו מוכרים אותם. הן היו כקש בוער עבור מרטין לותר שמאוד הזעזע. הוא ראה את רומא חרבה. הוא טוען שעם הסקרמנט של הווידוי והמחילה הדבר הפך להיות תעשיה, תעשיית כסף. הכמרים מוכרים שטרות ,בעבור כסף נותנים מחילה לאנשים. הוא טוען שזוהי הטעיה של ההמונים והונאה. האנשים האלה לא יגיעו לגאולה בשל מעשים אלה לגיהינום שכן מובילים אותם לאבדון.

אחרי מעשה זה נאלץ מרטין לותר להימלט והסתתר בארמונו של הדוכס מסקסוניה. בזמן שישב במחבואו, תרגם את הברית החדשה מיוונית לגרמנית. (יותר מאוחר תרגם גם את התנ"ך). באותו פרק זמן חיבר מרטין לותר גם ספרים אחרים ובהם פיתח את השקפותיו הדתיות.

ע"פ מרטין לותר צריכים לחזור לחיי ישו כדי להבין את היסוד, השורשים עליהם גדלנו. השאלה עמה מרטין לותר רוצה להתמודד היא שאלת ההצדקה, כייצד האדם מגיע לגאולה או למלכות שמיים? כייצד האדם נחשב לצדיק בעיני האל? הוא טוען שאם אנשים קיבלו שטר מחילה הם הולכים הביתה והם כבר צדיקים בעיני אלוהים אזי זו טעות יסוד באמונה. ע"פ מרטין לותר בעזרת שלושת המושגים הבאים ניתן יהיה להיחשב כצדיק בעיני אלוהים:

Sola Fide, רק אמונה. צדיק באמונתו יחיה (חבקוק פרק ב, פסוק ד). הכנסייה הקתולית הפכה את אלוהים כדבר לגיוס כספים ותפקדה כמתווכת בין אלוהים ואת העם. הכנסייה הפכה לגוף חשוב ומשפיע כלכלי. התפישה של מרטין לותר בא על מנת לעזור ולשבור את הפעולות תיווך האלו על רקע תיאולוגי ואת הכנסייה כארגון. מרטין לותר תקף את הדוקטרינה וגם את הארגון כי הכנסייה אף פעם לא הפרידה את הדברים התיאולוגים מהארגון עצמו.

אדם מאמין באל כאשר הוא איננו מצפה לקבל דבר על מנת לקיים את המצוות או המעשים שהוא עושה. הכנסייה חנכה כל הזמן שאדם צריך לעשות סקרמנטים, להיות דתי, מאמן, חסיד ואז אלוהים ידאג לו, והכניסה לגן העדן בטוחה יותר. הפנקס פתוח והיד רושמת. אין צורך לעשות סקרמנטים על מנת להגיע לפורגטוריום נקים יותר מחטאים. מרטין לותר שובר את המעטפת ואת התוכן הפנימית של אותה מעטפת ומוותר על הפורגטוריום. האל לא חייב דבר בגלל אמונתו בו. צדיק באמונתו יחיה. הכנסייה הפכה את אלוהים להיות חבר של אדם, אדם פוחד ממנו, עושה בשבילו, מדבר איתו וגם הפכה את אלוהים בצורתו של אדם על ידי ישו. גם הפרוטסטנטים חייבים לאמין שישו הוא אלוהים אבל הפרשנות הפרוטסטנטית השתנתה. המאמין נשאר לבדו בחושך, בבית.

Sola Gratia, רק חסד אלוהים. ע"פ מרטין לותר יש גן עדן וגיהינום, יש קהילת הנבחרים וקהילה של אנשים שנידונים לגיהינום. הנבחרים ילכו לגן עדן והאחרים ילכו לגיהינום. הוא מחזיר את התיאוריה הנוצרית לתפישה של פאולוס ואגוסטינוס. מרטין לותר לוקח מאגוסטינוס את התפישה של הפרה דסטינציה (בספרדית predestinacion), האל גוזר מראש את גורל בני האדם לגן העדן או לגיהינום, גזרה קדומה, לכן המעשים בעולם הזה אינם משפיעים לגורלו בעולם הבא. עכשיו יש את השאילה בשביל מה להתאמץ? מרטין לותר לא ענה על השאילה הזו. אם כל הפרוגרסיביות של מרטין לותר התפישות שלו הן מאוד פסימיות. גזירת האלוהי היא בלתי מובנת לאדם. הקשר שעשו היה לקוי ומושחת כי הכנסייה הפכה את אלוהים לדבר שרואה ונותן ע"פ מעשיו בעולם הזה. אי לכך על מנת שלאדם לא תהיה תביעות מהאל נאמר מראש שהמעשים בעולם הזה אינם יכולים לקבוע את גורלו בעולם הבא. אף על פי שהרבה אנשים הולכים לגיהינום יש חלק שהולך לגן העדן ומרטין לותר ידע שכל אחד חושב שדפקה הוא הולך למלכות שמיים ולכן יעשה והתנהג טוב בעיני אלוהים.

Sola Scriptura., רק כתיבי קודש. צריכים לחזור לטסטים של התנ"ך וברית החדשה ולקרוא אותם בפשטותם. הכנסייה לקחה את הטסטים ונתנה את הפרשנות היחידה. אגוסטינוס אמר שהאוטוריטה של הסמכות יותר גדולה מההתגלות, הסמכות זה הפרשנות וההתגלות זה מהשכתוב בטקסט. מרטין לותר ועזריו תרגמו את הכתיבי הקודש לכל השפות האירופיות מקומיות. עד אותם ימים הטקסטים היו לטינים בלבד. הוא מעלה את התנ"ך למודעות של אנשים. בשנת 1456 פורסם התנ"ך הספר הראשון שהודפס. הכנסייה הקתולית המשיכה לקרוא את הטקסטים בלטינית בלבד עד שנת 1965.

התפוס אפשר להגיע לכל בית ובית וכך מרטין לותר הפך את אב המשפחה להיות הכומר האמיתי. דבר שעלה את ערך המשפחה אבל מעמד האישה ירד כי הייתה צריכה להיות כפופה לבעלה ולשמור על הילדים.

מהפכה של מרטין לותר הפכה את הדת להיות דת הספר ולכן האנשים חייבים לדעת לקרוא ולכתוב. זה נתן פתח לקדמה, השכלה, סקרנות, חדשנות, מדע וכולי.

כאשר מגיעים צליינים פרוטסטנטים לאתרים קדושים בא"י, אם הם אינם מופיעים בכתבי הקודש (תנ"ך וברית חדשה) אזי מבחינתם אלה אינם אתרים קדושים.

מרטין חשב בדומה לצורת החשיבה של הרמב"ם שבה עבודת האל היא דבר חד משמעי וללא מתווכים. הרמב"ם היה בעל תפישה אריסטוטלית, לאדם יש "טלוס" תכלית, משמעות. כל דבר שאינו נועד לעבודת האל אז אין לא משמעות והוא בטלה, כלומר, אם לא עובדים אלוהים אז מתבטלים. גם להיות בעל מקצוע ולתרום תרומה משמעותית ואמיתית לחיים נחשב כעבודת האל. לא יודעים האם מרטין לותר קרא את הרמב"ם אף על פי שספריו תרגמו ללטינית בשנת 1240.

בתקופת הימי הביניים הערבים היו המובילים בכל תחום המדע ופילוסופיה והייתה עצירה מאוד קשה בהיסטוריה ותרבות של האיסלם. הסיבה המרכזית היא הרנסנס. מה שקרה באירופה בתקופת הרנסנס שהשפיע מאוד בתרבות באירופה לא קרה אותו דבר אצל המוסלמים כי אצלם זה קרה בתקופת הימי הביניים. לשים את האדם במרכז וכל המשמעויות החילוניות, מודרניות, פרוגרסיביות והסקרנות. אירופה כבשה את העולם בגלל הסקרנות. מי שסקרן יש לו אומץ אינטלקטואלי, לא פוחד ולא מסתפק עם מה שיש לו. אדם שסומך על עצמו.

עקרונות הנצרות הפרוטסטנטית:
א) ביטול האפיפיורות והיררכיה הכנסייתית.
ב) ביטול הנזירות כאליטה רוחנית-דתית.
ג) ביטול מושג הקדושים ופולחן הקדושים. האדם אינו נזקק לקדוש בכדי להגיע לאלוהים.
ד) ביטול התוקף הדתי למסורת קתולית (כולל כתבי אבות הכנסייה).
ה) את ביטול פולחן התמונות והפסלים.
ו) הלטינית כבר אינה שפת הקודש היחידה.
ז) יש לקיים רק את שני הסקרמנטים הראשונים של פאולוס, את המיסה ואת הטבילה, אלה סקרמנטים שמופיעים בברית החדשה. הכניסו שינויים בטקס המיסה שנקראה "המיסה הגרמנית". המיסה הנ"ל מורכבת מדרשה בשפה הגרמנית, משירת הימנונים דתיים ומטקס ההתייחדות. טקס זה בכנסייה הלותראנית שונה לגמרי במובנו ובצורתו מהסקרמנט הקתולי. בהתייחדות, לפי תורתו של מרטין לותר, מאמינים בנוכחותו של ישו בקרבן בלי שעובדה זו תהווה כל שינוי בחומר עצמו. אין טקסים קבועים.
ח) הופכת את קהילת המאמינים הלותראנית לקהילה אחת ואחידה, אין יותר הבדלים במראה בין הכמורה והמאמינים. הכומר אצל הלותראנים נקראים פסטור, פסטור הוא אדם שרוע צאן (בספרדית Pastor). הפסטור מבצע את הדרשה כל יום ראשון בכנסייה, הוא מורה רוחני אבל אין לו שום סמכות סקרמנטלית מטאפיזית. בקהילה הלותראנית האישיות של הפסטור מאוד חשובה כי הוא צריך לדעת הרבה, אדם ישיר, מוסרי. לפסטור מותר לו להתחתן, להתגרש. מרטין לותר התחתן עם נזירה קתולית. הפסטור מנהל את המיסות באותה אותה פלטפורמה או רמה ולא מעל במה. כולם נמצאים באותה פלטפורמה של אמונה.
ט) מבנה הכנסייה הלותראנית מאוד דומה לבית הכנסת. אין קישוטים ופסלים. אדם יכול להתפלל לאלוהיו ללא אמצעים אחרים או מתווכים.
י) ביטול את המונופול שהיה לכנסייה הקתולית על הפרשנות הבלעדית של כתבי הקודש. אין יותר ממסד כנסייתי ותפישה אחת. מותר לכל אחד לומר את תפישותיו.
יא) כהונת כל המאמינים – האדם עומד שלם מול האלוהים, האדם אינו זקוק לעוד מישהו בכדי להרגיש את ההתאחדות עם האלוהות. אני ואלוהים (אלוהות אחת = האב הבן ורוח הקודש).

בחיי היומיום הם אומרים שתהילת האל מדברת בעד עצמה בכל מה שאדם עושה כמו שאמר ג'אן קלווין, "כל אדם במלאכתו משרת את אלוהים". לכן גם הם מקפידים על עבודה שיש ביסודה הגינו חריצות וכול' (אצלם לא תהיה אבטלה, זו בושה שלא לעבוד שכן בעבודה למעשה משרתים את האל).

מרכז הכוח מהכנסייה אל הבית. לכנסייה הולכים פעם בשבוע. יסוד האמונה הפרוטסטנטית נמצא בבית, בחינוך בבית. מרטין לותר הוא המהפכן הראשון בחינוך. בדרך כלל רואים במדינות הקתוליות שהכנסייה דואגת ומטפלת במערכת החינוך.

מרטין לותר חשב שאם קוראים בבית את ספרי הקודש אז האנשים יפרשו את טקסט בצורה אחידה אבל בפועל פתח דלת למספר דעות, רעיונות ופרשנויות. אחד ההבדלים  בין הקתולים ופרוטסטנטים הוא שהדת ואמונה הקתולית יש דעה אחת ומוחלטת והיא של האפיפיור ואבות הכנסייה. בזרם הפרוטסטנטים חל התפלצות. אחד הפיצולים הוא הקלוויניזם.

זרמים פרוסטסטנטיים: לותרניזם, קלוויניזם, הכנסייה האנגליקנית, אנאבפטיזם (בפטיזם, מתודיזם, אדוונטיזם), מנוניטים (אמיש), פרסביטריאניזם, אוונגליזם.

למעשה קיימים עשרות ארגונים פרוטסטנטייס שונים, אולם למרות השוני שביניהס קיימים סימני היכר משותפים לכל הכיתות הפרוטסטנטיות, והם: 1. הכרה בתנ"ך ובברית החדשה כיסוד הדת. 2. ארגון כנסייתי דמוקרטי יותר מזה שקיים בכנסייה הקתולית. 3. פשטות הפולחן . 4. קשר ישיר בין האדם ובוראו, ללא צורך בכוהן דת כמתווך.

ג'אן קלווין. (1509-1564) היה תלמידו של מרטין לותר, תיאולוג ומשפטן צרפתי. שבגלל דעותיו נאלץ להימלט לשווייץ, פרסם ספרים רבים על רקע תיאולוגי. המפורסם ביניהם הוא הספר Institutio Christianea Religionis (מוסדות הדת הנוצרית).

הוא לא סבל את המצב הביניים שמרטין לותר השאיר לגבי המחשבה לעולם הבא, עבורו יש צורך להכרעה. ג'אן קלווין קידם את האידיאולוגיה הלותראנית צד אחד קדימה ופיתח תיאוריה שנקראת הגזרה הקדומה (פרה דסטינציה, בספרדית Predestinacion). הפרה דסטינציה היא אבן הפינה בתיאולוגיה הקלוויניסטית.

לנצרות הלותראנית יש שלושה עקרונות יסוד, לנצרות הקלוויניסטית יש שני עקרונות נוספים.

Sola Christus., ישו בלבד. רק ישו הוא הדרך, האמת והחיים. שום ישות אחרת, כולל מריה הקדושה, הקדושים, אלים אחרים או בני אדם עצמם, אינם יכולים להביא לגאולה.

Soli Deo Gloria., התהילה לאל בלבד. כל התהילה מיוחסת לאל, כולל האמונה בלבם של בני האדם. לא צדיקים בחרו באמונה אלא האל הוא שנטע את האמונה בלבם. כיוון שכך גם הכנסייה ומוסדותיה והקדושים אינם זכאים להערצה.

ג'אן קלווין טוען שקיימת גזרת קדומה, שאלוהים קבע מראש את גורלם של בני האדם שחלקם לישועה וגאולה וחלקם לאבדון נצח, לשבט או לחסד, ולאדם אין השפעה על החלטה זו עליו לקבל את פסק הדין ולהשלים עמו. אף על פי כן קיימת אפשרות לגלות לפני כן האם האדם מיועד לגן העדן או לגיהינום. מרטין לותר אומר שאין אפשרות לדעת אבל לפי ז'אן קלווין לאדם יש שכל ואלוהים נותן רמזים וסימנים לאלו שהוא אוהב. ז'אן קלווין לא הפר את הטענות של מרטין לותר אלא שהוסיף בהן את הפרדסטינציה. שלושה רמזים נותן אלוהים והאדם יכול לראות את הסימנים במהלך החיים שלו ולא דפקה מופיעים בהתחלה, יכול להיות שיום לפני מותו פתאום הרמז מופיע. כל החיים אדם יכול להיות בציפיה והמתנה. תמיד אדם יכול לחכות להיות מיליונר למרות שחשבון הבנק ריק. הרעיון האמריקאי, להיות מיליונר בפוטנציה, הרעיון של המצליחים. סימני הצלחה: א) הצלחה משפחתי, להיות איש משפחה טוב, לחנך ולהיות אחראי לילדים ולא שאלוהים צריך לדאוג להם. ב) הצלחה מוסרית, לא לשקר בכל אורך הדרך ומשום דבר ודבר, בתוך הכנסייה וגם מחוץ ממנה בחיים האזרחים. להיות חסיד, צדיק, מוסרי ושומר חוק. הרנסנס לא עושה הפרדה בין דת ומדינה. מרטין לותר וז'אן קלווין לקחו את הערכים הדתיים והפכו אותם לערכים אזרחיים. משפט אמריקאי: האם הייתה קונה מחבר שלך מכונית יד שנייה. לדבר אמת הוא ערך דתי ואזרחי. ג) הצלחה הכלכלית. מי שמצליח באופן כלכלי בעולם הזה הוא אדם שאלוהים אוהב אותו. בדרשה על ההר ישו אומר לעניים מלכות שמיים אבל ז'אן קלווין אומר למצליחים מלכות שמיים. מרטין לותר וז'אן קלווין הם היוצרים של התפישה הקפיטליסטית הכלכלית המודרנית. קפיטליזם מודרני הוא כאשר אדם מרשה לעצמו להצליח באופן אידיווידואליסטי, כלומר, להיות בעל עסק, מקצוע. ע"פ הקלוויניזם לאדם יש מקצוע בחיים וזה יעוד דתי. לכן צריך להתמחות בדבר הזה, האחד. כל אדם במלכתו משרת את האל. שהרי אין כוהנים ואין כמרים לכן כל עבודה צריכה להתבצע על הצד הטוב ביותר.

כדי לזהות את סמני ברכת האל וכדי לזכות בכך, ישנו דחף פנימי למאמץ עצום ולפעלתנות כלכלית. כל אדם רוצה להרגיש שיש לו ייעוד ושליחות בעולם הזה .הפרוטסטנטים מרגישים שאם הם נבחרים על ידי אלוהים, אזי יש להם שליחות ועליהם לעשות את המכסימום בכדי להראות את האור לאחרים. אין להם איקונות, פסלים, קדושים ואין שום אפשרות קונקרטית בכדי לבטא את האמונה ומה שנותר להם הוא בעצם הדיבור.

עד כדי כך שהם באים ואומרים לאנשים המצויים בתחתית המדרגה מבחינה כלכלית, שאסור לעזור להם, שכן זהו סימן לכך שהם לא נבחרו ועליהם לעבוד קשה ולהתאמץ. ואם יעזרו להם אזי חוסמים בפניהם את הדרך לישועה.

תורתו של ג'אן קלווין משכה אל מחנהו סוחרים, בעלי מלאכה, בעלי אוניות ובכלל רבים מהמעמד הבורגני העולה, אשר מצאו ברעיונותיו גושפנקה מצד השמים להצלחותיהם בעולם הזה.

הישועה היא לנבחרים בלבד הנבחרים (Elect). כלומר ישו מת על הצלב לא למען כל האנושות אלה בעד הנבחרים בלבד. שכן לא כל אחד מסוגל להבין ולקבל את הגאולה וכמובן לא כל אחד מסוגל להבין את ישו. הבחירה מתרחש מחוץ להיסטוריה בעוד שההצלה (Salvation) מתרחש בתוך ההיסטוריה.

הפרה דסטינציה היא אבן הפינה בתיאולוגיה הקלוויניסטית ויהיו לה השלכות כלכליות מאוד חריפות.

האם התשתיות בצפון אירופה עזר להתפתחות של הדת הפרוטסטנטית או ההפך? שני הכיוונים נכונים. אין אדם שלא חושב שמגיע לו, שיש לו זכות להיות בגן העדן. החיפוש האין סופי אחר סימני הצלחה הם המנוע שלקח את אירופה והביאו אותה למקום גבוה, המהפכה התעשייתי, מדעי וכולי ואת ארצות הברית להיות מעצמה.

התפישות הקלוויניסטיות הובילו גם לגזענות כמו שרואים בארצות הברית נגד האינדיאנים או בדרום אפריקה נגד האנשים המקומיים השחורים. לאומת זאת בכנסייה הקתוליות לא רואים גזענות. הכנסייה הקתולית לא ראה את התושבים המקומיים כאנשים שלא ראויים להיות נוצרים. הקלוויניזם רואים את עצמם כקהילה נבחרים, כלומר, לא כל אחד מסוגל להבין ולקבל את הגאולה וכמובן לא כל אחד מסוגל להבין את ישו. ראו את התושבים המקומיים, בהגדרת תנכי, כמו עם העמלקים, וגם ראו את עצמם כבני ישראל כי עשו את הדרך בים. הם לא יצרו עולם מוסרי, דמוקרטי מודרני ושוויוני.

בין קלווניזם לבין לותרניות ביחס לפעילות חברתית ופוליטית.

בניגוד ללותראניות שהצטמצמה לתחום הדתי כנסייתי והשאירה את ענייני העולם הזה בידי השליטים וניסה להישאר ברמה התיאולוגית נטו (אם כי גורסת שעל אנשי הדת להטיף למוסר לשליטים מבלי לבקש שלטון לעצמם), הרי שהקלוויניזם דוגל בפעילות ישירה בעיצוב דמות החברה והמדינה, כלומר, ז'אן קלווין טוען שהדת צריכה להיות מעורבת ממש. הדבר בא לידי ביטוי בחדירה לתחום הפרט כמו האיסורים הרבים. בעוד שהלותראנים מכפיפים את הכנסייה למדינה הרי שהקלוויניזם מכפיפים את המדינה לדת, משטר תיאוקרטי.

ז'אן קלווין כותב חיבור שקורא לו: "יסודות הדת הנוצרית". הוא מגיע למסקנה שהמשטר האידיאלי לאנשים הוא תיאוקרטיה = הכפפת שלטון הדת על המדינה.

הוא טוען שצריך להפעיל מוסד שנקרא: "קונסיסטוריום", זה יהיה המוסד השלטוני אשר יהיה מורכב מ-6 אנשים שהם כוהני דת בדרגות שונות, 12 זקני עיר, אנשים שהיוו את האצולה ואת הממסד השלטוני.

כל אדם במלאכתו משרת את האל! שהרי אין כוהנים ואין כמרים לכן כל עבודה צריכה להתבצע על הצד הטוב ביותר שכן בכך אנו משרתים את האל.

דעותיו של קאלווין הועברו לסקוטלנד על ידי תלמידו ג'ון נוקס (John Knox), ומאנגליה הגיעו לאמריקה יחד עם הקאלוויניסטים שנרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית. הקאלוויניסטים נקראו באנגליה פוריטאנים (Puritans), ז"א, טהורים. הפלגת האונייה "Mayflower" עם הפוריטאנים הראשונים שהיגרו לאמריקה הייתה בשנת 1620. הדת הקאלוויניסטית התפשטה גם באירופה : הולנד, הונגריה וצרפת. בצרפת נקראו הקאלוויניסטים בשם הוגונוטים (Hugueonots). הם נרדפו שם על ידי הקתולים (טבח רב-מימדים בוצע בשנת 1572 בליל ברתולומיאוס הקדוש), למרות הרדיפות בעבר, קיים בצרפת מיעוט של כמה מאות אלפי קאלוויניסטים וביניהם אישים התופשים מקום חשוב בחיים הציבוריים של צרפת.

בארצות-הברית מאורגנים הקאלוויניסטיםס בכנסייה הפריסביטריאנית (Presbyteroi ביוונית , זקנים). הכוונה היא לזקנים שמנהלים את העניינים הדתיים בכנסיות הקאלוויניסטיות. הקאלוויניסטים שוללים בהחלט קיום רשות דתית עליונה, כגון ההגמונים. מבין הרועים הרוחניים הקאלוויניסטים נבחר באופן דמוקרטי. ה- Moderator, המשמש כראש הארגון הכנסייתי במדינה מסוימת או באזור מסוים. אולם, תקופת כהונתו מוגבלת בדרך כלל לשנה אחת.

הכנסיות הפריסביטריאניות מונות בעולם כארבעים מיליון מאמינים, הארגונים הכנסייתיים הנמנים עם הכנסייה הקאלוויניסטית הם: הכנסייה הסקוטית, הכנסיות הרפורמיות (הנפוצות בגרמניה, בהולנד, בדרום אפריקה, בהונגריה, בצרפת וכול') והכנסייה הפריסביטריאנית של ארצות הברית, כל הכנסיות הנ"ל נאמנות ביותר לעקרונות הפרוטסטנטיות.

הכנסייה הקתולית אחרי שראה שבתקופת הרפורמציה האפיפיורים לא קדמו אותה ולא היו מסוגלים להוביל שינויים בכנסייה. מרטין לותר יצא נגד הדקדנציה הזה. התפוס עשה את שלו אבל יחד עם זאת באירופה הייתה אופוזיציה רצינית נגד העולם הקתולי. לקחה הרבה שנים לכנסייה הקתולית להתארגן ויצא עם סדרת דברים שנקראים הקונטרה רפורמה. הקונטרה רפורמה החלה משנת 1542. באותה שנה התכנסה כל צמרת הכנסייה בוועידה בעיר טרנט (Trent) בצפון איטליה, ודנו במשך 21 שנה לסירוגין, עד שנת 1563, על מנת להלחם נגד התפשטות של הפרוטסטנטים ולבצע שורה של רפורמות בכנסייה הקתולית.

האפיפיורים באותה תקופה במאה ה-16 לא היו ברמה טובה. המצב משתנה כאשר עולה אפיפיור פאולוס ה-3, איטלקי שלפני שעולה לאפיפיורות ניסה לקיים דו-שיח עם הפרוטסטנטים.

האפיפיור ידוע היה באנטישמיות שלו. הוא חקק חוקים קשים על היהודים במדינת האפיפיור שבו שלט, חייב אותם לעבור לגור בגטו בתוך העיר ולחבוש כובע צהוב.

פאולוס ה-3 מכריז על מלחמה נגד הרפורמציה של מרטין לותר בועידת טרנט על כל האידיאולוגיה וקבוצות הלותראניות. המלחמה לא רק הייתה מלחמה דתית אלא גם פוליטית וגיאוגרפית. מדרום לאלפים מאיטליה ומצפון לאלפים מגרמניה המאבקים היו קשים מאוד בין שתי הסקולות. ועידת טרנט הצליחה בשדרה של החלטות של ארגון מחדש לעמוד מול הרפורמציה אבל גם גרמו אפקטים קשים לאירופה כי נפתחה מלחמה דתית במשך מאה חמישים שנה. היו הרבה אינטרסים פוליטיים וכלכליים. החלטות האלו נקראות קונטרה רפורמה.

קונטרה רפורמה – Wikipedia

הקונטרה רפורמה מביא את סיום של תקופת הרנסנס. החוקרים קובעים את סיום תקופת הרנסנס בתאריך, ג'ורדנו ברונו נשרף ברומא בשנת 1600. הוא נשפט ע"י האינקוויזיציה האיטלקית שקמה על נמת להילחם בלותרניזם.

החלטות ועידת טרנטו. 1) בחירת כמרים ובישופים שראויים בלבד. לכל אלו שלא טובים אז לשלוח אותם לקורסים, סמינרים, לחנך ולתקן אותם. 2) שינוי כל המערכות הסקרמנטליות, הורידו מהם אלמנטים מיסטיים, פולחנים, ריטואליים, מטריאליסטיים. 3) הכנסייה עודדה מאוד את יצירת סגנון אנטי פרוטסטנטי ולכן הוקמו מסדרים חדשים. מי שעומד במסדר הספרדי נקרא איגנסיו לויולה. המסדרים למדו את כל העולם הקלאסי, הלא נוצרי, הפרוטסטנטי והקתולי על מנת לעמוד ולתת תשובות לרפורמציה. 4) הכנסייה עודדה את סגנון של הברוק. הסגנון באומנות בא כנגד הרפורמה. אם מרטין לותר היצג כנסיות פשוטות, ריקות, לבנות, ישירות אז כנסייה הקתולית מציגה כנסיות בסגנון ברוק, למשוך את העין כדי למשוך את הלב. כאשר נמצאים ברומא רואים שהיא אינה עיר של רנסנס אלא של ברוק. הצייר הדומיננטי בסגנון הברוק הוא מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו Michelangelo Merisi da Caravaggio. 5) הכנסייה במאה ה-16 עושה שינוי בלוח השנה. בעצם בפעם האחרונה, בעת כהונתו של האפיפיור גרגוריוס ה-13. היום שלמחרת 4 באוקטובר 1582 היה 15 באוקטובר על מנת להחזיר את יום 21 למרץ לשוויון המלא בין יום ולילה וכך גם ניתן יהיה לחשב את הפסחא.

הכנסייה הקתולית הצליחה לשמור את כוחה במדינות חשובות, ספרד, צרפת ואיטליה. בשנת 1555 נכתב הסכם בין קרלוס ה-5 ובין הפרוטסטנטים.

 

Older Entries

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 47 שכבר עוקבים אחריו