הנצרות בימי הביניים

כתיבת תגובה

הנצרות בימי הביניים התיכוניים באירופה: 1050-1300

ראשית ימי הביניים 476–1050. משנת 1300 ועד תחילת הרנסנס אלה הם ימי הביניים המאוחרים. מה  קורה בשלב הזה במערב :

גרגוריוס השביעי הוא האפיפיור בין השנים 1073–1085. הוא זה שממסד את רעיון הסכיזמה.

"מאבק האינווסטיטורה", מתרחש בין השנים 1070–1122. אינווסטיטורה הוא טקס הלבשת הגלימה המסמל את היותך מוסמך לכהן דת. ישנו מאבק בין האפיפיור לקיסר מי יעניק את הגלימה.

תחילת מסע הצלב הראשון יוצא מאירופה בשנת 1096 ומגיע בשנת 1099 לירושלים.

במאה ה-12 מתרחש הרנסנס של אירופה – מתרחשים תהליכים שונים שמצד אחד יש זריחה ומצד שני דעיכה זו הסיבה שבמסע הצלב הראשון יוצאים כל כך הרבה המונים ופשוטי עם. המאה ה-13 ישנם תהליכים נוספים הקשורים גם לנפילת הממלכה הצלבנית. על סף המאה 14 ישנם תיעודים על אכזבה ממוסד האפיפיורות .

ישנן טענות קשות על שחיתות, יותר ויותר מדברים, שואלים וכותבים על האכזבה ממוסד האפיפיורות והטענה המרכזית היא שמוסד האפיפורות הפך להיות ארגון בינלאומי שחולש על כל תחומי החיים. לא נותנים למאמינים לנשום ,להתבטא. אין מושג על מה מדברים ולמה.

בשנת 1292 ישנה יריבות בין הקרדינלים ממשפחות האצולה הרומית. מבחינת המאמינים הדבר הזה הוא כאוס. עקב היריבויות לא יודעים במי לבחור כאפיפיור ובעצם אין ביניהם הסכמה ולא יוצא "עשן לבן" וכך מחליטים לבחור באדם מבוגר שלמעשה אין לא שליטה. כך ממנים את סלסטינוס החמישי, אדם בן 80, סגפן בנדיקטיני. אין לו כל קשר למוסד השלטוני, הוא אינו מבין דבר בכל המאבקים ואין לו גם את הכוחות להתמודדות. דצמבר 1294 האפיפיור סלסטינוס ה-5 מתפטר!

בקרב המאמינים ישנה הרגשה כאילו אלוהים התפטר, אלוהים עזב אותנו, הדבר מערער את כל היסודות עליהם מושתת הכנסייה במערב, כל זאת בסוף המאה ה-13.

גרגוריוס ה-7, מכהן בין השנים 1073–1085. הוא כותב מסמך בשם: "התכתיב האפיפיורי" הכולל בתוכו מספר נקודות מרכזיות: א) רק האפיפיור יכול להדיח בישופים או להושיבם על כנם. ב) רק הוא יכול לחוקק חוקים חדשים (טוען שהחוקים שהאפיפיור מחוקק הם חוקי מוסר הבאים בהשראה אלוהית והאפיפיור בעצם מחפש את טובת המאמינים ללא כל אינטרס פוליטי). ג) כל השליטים מנשקים את רגליו של האפיפיור כי הוא נציגו של אלוהים עלי אדמות. ד) מותר לו להדיח קיסרים (אם ישנו קיסר שאינו פועל על פי התכתיב האפיפיורי הוא אינו יוכל לכהן כקיסר. כל זאת בא בשל איזושהי תחושה שיש למטמינים שמשהו גדול עומד להתרחש). ה) אסור לאיש לשפוט את האפיפיור שהלא האפיפיור הוא נציגו של אלוהים עלי אדמות. הדבר בא בשל החשש שמא הקיסר יבצע מהלכים לפיטורי האפיפיור. ו) אסור לאיש לבטל את פסק הדין שקבע האפיפיור.

מאבק האינווסטיטורה:

האפיפיור הוא גרגוריוס ה-7. הקיסר הוא היינריך ה-4 , משושלת המלוכה שמרכזה בגרמניה ,קיסר.

המערב (שושלות מלוכה מימיו של קארל הגדול 800 לספירה הרואות בנתחים הללו של אירופה , נתחים שלגיטימי שישלטו עליהם . בתקופה זו אין עדיין מדינות , אירופה מחולקת לשושלות מלוכה כאשר כל אחת מהן רוצה לשלוט על שטח גדול יותר). 

העילה למחלוקת ביניהם היא בידי מי הזכות למנות בישופים? הדבר הוא מאוד חשוב מכיוון שהבישופים אחר כך ממנים כמרים והדבר גם מביא הכנסות כלכליות. הקיסר כמובן רוצה למנות בישופים, אך האפיפיור טוען שרק לו הזכות למנות בישופים. בטקס של מינוי בישופים מעניקים למי שממונה לבישוף סמלים של סמכות. חילונית, ישנם ווסלים של הקיסר שהם מחזיקי נחלות, מעניקים סמכויות חילוניות ומעניקים גם סמלי סמכות דתית, מעניקים את מטה הרועים ואת טבעת הדייג. מדוע מעניקים גם סמלי סמכות דתית וגם חילונית? זאת משום שבעצם הכנסייה שולטת על כל תחומי החיים.

התרחשות המאבק: בשנת 1075 היינריך ה-4 ממנה ארכיבישוף במילנו. האפיפיור מאיים על כך בחרם. בשנת 1076 בישופים גרמניים בראשות הקיסר מחליטים על הדחת האפיפיור.

תגובת האפיפיור: א) מדיח לאלתר את כל הבישופים הגרמניים. ב) מחרים את הקיסר ומדיח אותו. ג) משחרר את נתיניו של האפיפיור מחובת נאמנות לקיסר. אומר למאמינים בעצם שהאצולה פשטה את הרגל וכי כעת אפשר לחלק את כל הנכסים בין הנתינים.

התוצאה: מרד ווסאלים בגרמניה. רואים אפשרות להשתחרר מעולו של האציל שנמצא מעליהם.

ההליכה לקנוסה: ההליכה לקנוסה נקשרת למאבק האינווסטיטורה. בחודש ינואר, שנת 1077 היינריך ה-4 פוגש את האפיפיור בדרכו לגרמניה בטירה שנקראת: "קנוסה", בסמוך למעברי האלפים. ממתין לאפיפיור במשך 3 ימים, באופן סמלי הוא פושט את בגדי הקיסר ולובש שק ועומד יחף בשלג וממתין למחילה מהאפיפיור. האפיפיור התרצה ומעניק מחילה לקיסר היינריך ה-4.  

המשבר של המאה ה-14: זוהי מאה קשה מאוד, ישנו משבר אמוני עמוק ביותר. מדוע זה משבר? ישנו אפיפיור חדש, בונופציוס ה-8, מתמנה אפיפיור בין השנים 1294-1303. הוא כותב מסמך שנקרא: UNAM SANCTAM, האחת הקדושה (הכנסייה). כאשר נכתב מכתב שכזה רואים שלמעשה מוסד האפיפיורות חלש ביותר ישנן צרות. האנשים מפסיקים להאמין במוסד האפיפיור והדבר אינו מתיישב להם עם הנציגות של אלוהים עלי אדמות.

בתי מלוכה באנגליה וצרפת צוברים כוח, תהליך התודעה הלאומית החל כבר.

"גלות אביניון". הקיסר פליפ היפה מצליח לגרום לכך שמוסד האפיפיורות יהיה תחת מרותו. הוא מגלה את מוסד האפיפיורות מרומא לאביניון שבצרפת. כך בין השנים 1039-1378 מוסד האפיפיורות נמצא בגלות. הקיסר גורם לכך שהאפיפיורים יעתיקו את מגוריהם לצרפת. מכיוון שפליפ היפה רוצה לחלוש על כל מרחבי האימפריה לכן הוא רוצה את מוסד האפיפיורות תחתיו וקרוב אליו.

בין השנים 1337-1453 מתרחשת "מלחמת מאה השנים", מלחמה בין אנגליה לצרפת. שכן החלה להיות איזושהי תודעה לאומית, זהות שהיא בבחינת ריכוזיות של שני שליטים חזקים כאשר מי שסובל מכך הם בעצם התושבים עצמם.

המגיפה השחורה בין השנים 1348-1351. פורצת מגיפה שקוטלת מיליוני אנשים ברחבי אירופה. הערכות מדברות שכ 1/3 מאוכלוסיית אירופה מושמדת במגיפה זו.

בשנת 1378 האפיפיור חוזר לרומא. בצרפת לא מקבלים זאת וקיסר צרפת ממנה אפיפיור נוסף שיושב בצרפת. המאמינים רואים זאת כמעין ממפלצת בעלת שני ראשים. כך נוצרת גם הסכיזמה של המערב בין השנים 1378-1417. זו כבר לא נציגות של אלוהים עלי אדמות ולכן ישנה אכזב גדולה מאוד ממוסד האפיפיורות מלווה בהלם וכעס גדול.

 

האמונה הקתולית בימי הביניים המאוחרים

תומס אקווינס (תומס איש אקינו) נולד באיטליה בשנת 1225 לדוכס מאקינו. אמו הייתה הדוכסית של טיאנו, והמשפחה הייתה צאצאית למשפחות מלוכה וקיסרים. בשנת 1236 הוא נשלח לאוניברסיטת נאפולי, ואי שם בין השנים 1240 ו- 1243 הוא התקבל כחבר במסדר הדומיניקני. תומס אקווינס נפטר בן 49 ב- 7 מארס 1274.

בסוף ימי הביניים, במאה ה-12 וה-13 התחוללה דרמה מאוד גדולה בעולם היהודי, נוצרי ומוסלמי שבה בני הדתות שנו אחד את השני ובאותה מידה הייתה משיכה אינטלקטואלית, רעיונית ושלושת הדתות גילו מחדש את אריסטו. אריסטו אינו אפלטון ואם אפלטון התאים מאוד לתקופת הימי הביניים עם גישות מאוד אידיאליות ואוטופיות לתרבות ולאמונה הנוצרית אז בסוף התקופה מתחיל תהליך של התרחקות ולעלות תיאוריות חדשות-ישנות שהביאו מחדש את הגישה ההומניסטית יותר, שילוב בין גוף ונפש, מהות העצם, שימוש של שכל בצורה אנלוגית, חקירות ומסקנות. אפלטון אמר שהכול עולה כלפי מעלה למקום שאנו לא יכולים להגיע אליו. זו תפישה אידיאלית. אריסטו אמר שבאותה מסגרת האדם חי את חיו במלואו על האדמה במהותו ובמלאו אנושיותו. אם התפישה של אפלטון הייתה אנכית אז התפישה של אריטו הייתה רוחבית. אפלטון הגיע למסכנה שאנו חיים בעולם שכולו פיקציה, שקרים ואין משהו חשוב לצפות בעולם הארצי, פרגמאטי, בנלי. כמו נאמר על ידי אגוסטינוס מאוחר יותר. ע"פ אריטו לאדם יש שכל ותבונה, ויש לעולם הארצי הזה ערך ומשמעות. התפישה של אריסטו הייתה תיאולוגית וצריכים להשתמש בשכל ותבונה, מדע, חקירה, סקרנה ואיסוף על מנת להיות אדם מוסרי יותר, טוב נחוש, מבין ויוזם יותר. יש הבדלים גדולים בין שתי התפישות. אפלטון התעסק במתמטיקה אבל אריסטו אמר שיש עוד כמה דברים להתייחס אליהם. בסוף ימי הביניים נוצרה מצב של פרספקטיבה שהאמינה יותר באדם, בנפשו, שכלו, במהותו ותפקידו. בתחילת ימי הביניים הייתה גישה פסימית אבל בסוף הייתה התפתחות ולכן חזרו לאריסטו ולא אמרו שיש חידוש כי לפעמים נתפס כדבר שלילי, יש פחד לחידושים. כמו שהרמב"ם עשה ליהדות, הרמב"ם היה אריסטוטלי בגישה שלו, בשילוב בין חומר ורוח, גוף ונפש. אריסטו הוא אדם הרמוני. בניגוד לאפלטון שטען שגוף ונפש נלחמים ביניהם כל הזמן, שהגוף הוא כלא לנשמה שרוצה לעלות למעלה. אריסטו אומר ששני הדברים או אלמנטים חשובים, גוף בריא ונפש בריאה. ע"פ הרמב"ם המצוות שהם מצוות של הגוף הן עוזרות לאדם להיות מוסרי וטוב יותר. תחליטו של אדם הוא לעבוד את אלוהים בכל צורה אפשרית.

מהצד המוסלמי מעריץ של אריסטו באותה תקופה היה אבן רושד. פילוסוף מוסלמי רציני שעסק מאוד אינטנסיבי בתרגום ופירוש כתבי אריסטו. חי בספרד בשנים 1126-1198, אותה תקופת חיי הרמב"ם. רושד היה קאצי = שופט. רושד נחשב לאחד מגדולי הפילוסופיה המוסלמית בימי הביניים ('פָלַסִפַה' = פילוסופיה בערבית). הוא היה שותף לרמב"ם בקבלת המסורת האריסטוטלית, כלומר שניהם היו אריסטוטליים, רציונליסטים ועסקו בבעיות פילוסופיות דומות.

אבן רושד גם טען שכל אדם הולך לפי ההלכה המוסלמית שיש בה חוקים, מצוות ותקנות, רק אדם שמקיים את כל המצוות המוסלמיות יכול להיות אדם צדיק וראוי. אדם לא יכול להיות ללא חוק. ע"פ אריסטו אדם שחי ללא חוק הוא חיה. לכן חייבים לקיים מצוות כי הם מנגנון לטיהור הגוף והנשמה, להגנה מפי עבודה זרה.

תומס אקינו חי אחרי הרמב"ם ואבן רושד אבל ניתן לומר שהוא היה מקביל לרמב"ם בעולם הנוצרי. הוא נחשב הדמות החשובה ביותר בכנסייה הקתולית אחרי אוגוסט ינוס ונתן פרשנות לתורת אריסטו בעולם הנוצרי. אלוהים שבשמיים הוא אדם שירד לארץ על מנת לתת דוגמה לאנושות. ע"פ תומס אקינו החטא הקדמון קיים אבל הוא טעות שעושים הגורים. התפישה הזו מביאה למצב שניתן לשנות את התודעה המוסרי של האדם. ככל שהאדם הוא יותר פילוסוף, רציונאלי אז יכול לאמין באלוהים בצורה יותר טהורה. עבור תומס אקינו ישו הוא אהבת אלוהית שחצה את הקו המחולק והגיעה לאנושות. האנושות חזתה מחזה נדיר של התגשמות אלוהית עלי אדמה במשך 33 שנים והאדם יכול לקחת מודול אלוהי לאהבה מושלמת. תומס אקינו מאמין באדם, באהבת אדם והאל, בשכל, אנושות, בתפישה של ידע שיכול לשנות את מהות האדם באמצעות הכנסייה והסקרמנטים. רק אלוהים שנעשה לאדם יכול להיות דוגמה לאהבת האל את האדם, ז"א שישו לא הגיע על מנת לביא גאולה אלא על מנת להיות דוגמה. תומס אקינו לוקח אותם אלמנטים אבל באופן אופטימי, האדם יכול להתקדם ע"י השכל, לוגיקה, היגיון, מעשים, הכנסייה והסקרמנטים, כפי האריסטו אמר שאדם יכול להשתפר. אהבת האל, ע"פ תומס אקינו היא דו-כיווני. אהבת האל הוא אלמנטארי, אלוהים משמעותו אהבה. אצל אגוסטינוס האל אוהב את האדם אבל האדם לא ראוי לאהבה זו.

 

אדריכלות: מבנה הכנסיות

כתיבת תגובה

בכל חלק ארכיטקטוני, אדריכלי, הנדסי בכנסייה יש משמעות סמלית. מיד לאחר הכרזת הקיסר קונסטנטין בשנת 324 על הנצרות כדת רשמית, חיפשו מבנה מתאים לכנסייה. עד אז התקיימו התפילות בבתי קהילה קטנים – דומוס אקלסיה.

בזיליקה. כשהאימפריה הלכה והתחזקה ע"י הנוצרים הרבים שזרמו אליה, החלו הנוצרים לחפש מקום תפילה נוח יותר מאשר בקטקומבות. הם אימצו את מבנה הבזיליקה הרומית, שהייתה מבנה חילוני (מבנה אורך) שלא התקשר לשום דת. הגומחות של הבזיליקה נועדו לאנשים חשובים. הם שינו קצת את המבנה. גומחה אחת (אבסיס) הפכה להיות מקום המזבח, כמעט תמיד זו שפונה למזרח, והשניה הפונה למערב – בוטלה, ובמקומה הייתה הכניסה הראשית למבנה באמצע, ושתי כניסות נוספות משני צידיה. חתך המבנה נשמר. כל מבנה אורך כזה נקרא מבנה בזיליקני, בלי תלות בתקופתו. המבנה היה גדול יחסית לבקתות החימר של האוכלוסייה, והוכנסו בו אלמנטים שיעזרו ליצור את האווירה הנחוצה.

הבזיליקה הראשונה נבנתה על קברו של פטרוס, בגלל שהיה השליח הראשון שהביא את הנצרות לרומא, למרות שהמרכז היה בקונסטנטינופול. קברו היה מעבר לטיבר, והכנסייה בנויה מעל בית קברות. הבזיליקה הראשונה נבנתה מעץ. היא נהרסה בימי מיכלאנג'לו, ונשארו רק ציורים שלה. הבזיליקה כללה גם אטריום, חצר פתוחה לשמיים, ששימשה אנשים שעדיין לא עברו טבילה, ולכן לא יכלו להיכנס לתוך הבזיליקה בזמן התפילה, והקשיבו מבחוץ. 

כמעט בכל הכנסיות הכניסה היא מצד מערב, כאשר כיוון התפילה הוא מזרח. רוונה באיטליה הייתה מרכז נוצרי בתקופה הביזנטית, ונבנו בה הרבה בזיליקות. האמנות הרומית הפכה בהדרגה לאמנות נוצרית. האמנות כללה הרבה סמלים כי מעטים ידעו קרוא וכתוב. זו הייתה אמנות של דידקטיקה שבאה ללמד תכנים והאסטטיקה הייתה פחות חשובה. האמנות הנוצרית לא ניסתה להכניס פרספקטיבה, המטרה הייתה להגדיל את הדמויות החשובות. האנטומיה והפרופורציה לא היו עקרונות חשובים. בתקופה הביזנטית הכנסייה הייתה עם אטריום, וללא מגדל. המגדל התווסף במאה ה-10.

החלל המרכזי של הכנסייה מכונה ספינה ראשית ואליו מתחברים חללים ופונקציות נוספות. (בלטינית: Navis). כך קבע אגוסטינוס שהכנסייה היא כמו תיבת נוח שתיקח את מאמיניה לחוף מבטחים. כאשר קהל המאמינים גדל אז מרחיבים את מבנה האורך ע"י הוספת מבנה רוחב שנקא טרנספט, (בלטינית: Transeptum), הנמצא בזווית ישרה לבית האורך ויוצר מבנה של צלב.

_____נרתקסה__________ספינה הראשית_____אפסיס

_____אמבולטוריום_____קפלות סביב האמבולטוריום___ספינות צדדיות

_____טרנספט__________אגף המהקהלה

באזור ההצטלבות בין הספינה והטנספט נמצא המזבח שנקרא אלתר. כאן אזור הפיקוד של האוניה שבו נמצא הקפטן, כלומר, הכומר. באלתר יש שולחן שבו יש הלחם והיין. בדרך כלל לא נותנים למאמינים לשתות יין מחשש שטיפות יין יפלו, לכן הכומר שותה את כל כוס היין. מזבח זה מחליף את פסלו של הקיסר אשר היה מוצב במבנה הבזיליקה הרומי.

מאחורי הכומר יש חלק שנקרא רטבלו, משמעות מה שיש מאחרי השולחן. בהרבה מקומות ניתן לראות את הרטבלו עשוי מעץ עם סצנות מחיי ישו. כאשר הסצנה העליונה היא הצליבה.

מסביב לאלתר יש סוג של מעגל שנקרא אמבולטוריום. (בלטינית: Ambulatorium). המילה נגזרת מ- נע, מהלך. ממנו ניתן לראות מה קורה באלתר, כלומר, לראות את המיסה ממקום יותר קרוב. סיבה נוספת לאפשר לקהל רב לבקר באזור שסביב המקום המקודש. בתוך האמבולטוריום יש חדר הכנה שבו הכמרים או נזירים או בעלי תפקידים במיסה עצמה מתלבשים ומתכוננים. בנוסף על כך יש חדר נוסף שנקרא חדר האוצר (בלטינית: Tesoro). במקור היה חדר מזכירות אבל עם הזמן, חלק מהכנסיות הפכו להיות עשירות, אספו יצירות אומנות וכך הפך להיות את חדר לכספת של הכנסייה. היום החדר משמש כמוזיאון. 

בחלק מן הכנסיות יש בצד מבנה, לפעמים באופן סמלי, בפטיסטריום. הוא סמלי כי הוא הסקרמנט לכניסה לנצרות. שי מקומות אשר הפטיסטריום נמצא מחוץ לאולם התפילה כמו בפיזה למשל.

המאמינים עומדים/יושבים בשורות. מסביב לאולם יש 14 התחנות של ויה הדולורוזה. בסוף המיסה מקבלים את לחם הקודש, בדומה בסופר-מרקר ששמים מוצרים חשובים בסוף החנות, כך המאמנים עוברים מול 14 התחנות וכך לומדים על דרך הייסורים, ההיסטוריה הקדושה. הנצרות הקתולית אינה דת של ספר למאמינים הפשוטים אלא דת ויזואלית ומאוד סימבולית

באורך הספינות הצדדיות נמצאות תאי הוידוי.

הקריפטה (בלטינית Crypt) ממוקמת לרוב במפלס נמוך יותר מאולם הכנסייה עצמו ותמיד נמצאת מתחת לאלתר. הקריפטה היא בעצם חדר קבורה של אנשים חשובים, אנשי דת או אצולה. הקריפטה היא אותו חלק של הכנסייה בו ממוקמת פיסית הסיבה שבגללה ממוקמת הכנסייה היכן שהיא ממוקמת. התפישה הנוצרית אומרת: על קבריהם אנו עומדים, על מותם אנו חיים. בתחילת דרכה הנצרות הייתה בקטקומבה וכך הפכה לדת יותר ספיריטואלית, משיחית ומטפיסי.  לא בכל מקום יש קריפטה ויש קדושים שגופם מחולקים בכמה כנסיות כמו יעקב אח של ישו. האמונה אומרת כי יום אחד הכול התאחד מחדש.

קפלה. כנסייה פרטית או פינה בכנסייה גדולה כמו קתדרלה עוד כנסיות קטנות שנקראות קפלות שיש להן יעוד מיוחד. לפעמים שייכת למסדר, למשפחה או מוגדשת לפטרון עושה ניסים ומפלאות. יכול להיות קפלות שנמצאות במבנים אחרים. ישנם מבנים ציבוריים שיש בהם קפלות.

עמודים ותקרות. הכיפה תמיד מייצגת את ישו וכל שיורדים מכיפה כלפי מטה אז הולך ופוחד המעמד שמי שמיוצג. אחרי ישו נמצאים ארבעת האוונגליסטים, לאחר מכן שנים עשר השליחים, קדושים אחרים עד שמגיעים לארץ שבו הולכים. העמודים הם המתווכים בין הארץ והשמיים. הקדושים היו בני אדם אבל בתוקף אמונתם ומעשיהם או מותם הם מתווכים בין האדם והאל.

בחלק מן הכנסיות קיימת מרפסת שבה הכומר אומר את הדרשה.

כמו כן בחלק מן הכנסיות קיימת אזור למושב המקהלה .

כל חמשת החושים מופעלים כאשר נכנסים לכנסייה, ריח, מישוש, שמיע, וטעם וריאה. הנצרות היא דת של חושים.

המיתוסים, הקדושים, התגלויות לפעמים הם דברים שקיימים לצורך כלשהו. הכנסייה היא ארגום מושלם ומסדר את התודעה, מחשבה וצרכים. לכל מיתוס יש זמן, מקום והגדרה.

בזיליקת פטרוס הקדוש, המבנה המרכזי של קריית הוותיקן, היא הכנסייה הגדולה בעולם והחשובה ביותר לקתולים. חשיבותה נובעת מהמסורת שמתחת לכיפת הבזיליקה קבור פטרוס הקדוש, אחד התלמידים החשובים של ישו, שהפיץ את הנצרות ברומא והיה האפיפיור הראשון. בעבר, האזור היה בית קברות רומי, ופטרוס הוצא להורג ונקבר שם. במשך השנים הקבר התקדש, וכשהנצרות הפכה להיות דת מוכרת, נבנתה מעל המקום כנסייה.

בזיליקת פטרוס הקדוש – Wikipedia

אדריכלות ביזנטית. שהתפתח מהאדריכלות הרומית. הכנסיות הביזנטיות שנבנו כבר בתקופת יוסטיניאנוס שאפו לתת תחושה של הרבה יותר אור רוחני בחלל, בדומה לתפישות המאוחרות יותר של אדריכלות הכנסיות. הביזאנטים המציאו טכנולוגיה של בניית כיפה מעל שדה ריבועי.

מבנים ביזאנטיים מפורסמים

  • כנסיית איה סופיה, קונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו)
  • המאוזוליאום של גאלא פלקידיה, רוונה
  • כנסיית אגיה אירנה, קונסטנטינופול
  • הבזיליקה של סן ויטאלה, ראוונה, איטליה
  • מנזר סנטה קתרינה, סיני
  • כנסיית סן מרקו, ונציה, איטליה
  • כנסיית שמעון בעל העמוד, סוריה
  • היפדורום קונסטנטינופול
  • כנסיית הקבר, ירושלים (יוצאת דופן בסגנונה)
  • מנזר דפני, מנזר הוסיוס לוקאס ומנזר ניאה מוני של קיוס ביוון

 

כנגד מבנה האורך התפתח באותה תקופה, במקביל מבנה ריכוזי דתי, בצורת עיגול, מרובע, צלב יווני (סימטרי), או משושה, כמו סן ויטלה בוורנה הוא אחד המפורסמים. יש הטוענים שזה ניסיון לחקות את קבר ישו. הלנה, אם קונסטנטין, הגיעה לארץ לאתר את התחנות הקשורות בחיי ישו. היא הקימה כיפה על עמודים סביב קבר ישו. הנטייה של תפילה תוך כדי סיבוב דרשה מבנה סימטרי, כשהמקום הקדוש באמצע.

הבזיליקה של סן ויטאלה היא כנסייה ביזנטית מן המאה ה-6 הממוקמת בעיר בעיר רוונה. חשיבותה הרבה של הכנסייה נובעת משתי אספקטים שונים. ראשית, מבנה הכנסייה המתומן, אשר נותר ללא שינוי רב מאז בנייתה, מהווה עדות לסגנון בנייה ביזנטי ולמבנים דומים אשר לא השתמרו לימינו. שנית, עיטורי הכנסייה ובייחוד הפסיפסים מהווים עדות מרשימה באיכותה לסגנון העיטור האימפריאלי באימפריה הביזנטית. בזכות חשיבות זו הוכרה הכנסייה כאתר מורשת עולמי של ארגון אונסק"ו.

בזיליקה של סן ויטאלה – Wikipedia

כנסית אגיה סופיה (כנסיית החוכמה הקדושה, בלטינית: Sancta Sophia) הנמצאת באיסטנבול שבתורכיה, הינה כנסייה יוונית אורתודוקסית. הנחשבת לאחת הדוגמאות הבולטות של האמנות והאדריכלות של האימפריה הביזנטית וכאחד הבניינים המפורסמים בעולם. לאחר התפרקות האימפריה הפכה למסגד עם תוספת 4 מינרטים. היום היא מוזיאון, והתורכים מסירים את הסממנים האיסלמיים ומשחזרים את הציורים הנוצריים שכוסו. כל המבנה ממוקם על גבי מקדש רומי פגאני. המבנה היה מהפכני,  מכוסה בכיפה שקוטרה 31 מטרים וגובהה 56 מטרים. כיפה זו קטנה במקצת מכיפת הפנתאון שברומא. כדי שהקירות לא יקרסו ממשקל הכיפה, הוציאו עמודי תמך כלפי חוץ, כדי לא לשבור את המבנה הפתוח בפנים. זהו שילוב של מבנה אורך עם מבנה ריכוזי (גם כנסית סן מרקו בוונציה היא כזו).

ארבעה עמודים בארבע פינות המבנה מחזיקים את משקלה הרב של הכיפה על ידי פנדנטיבה (משולשים קמורים מתחת לכיפה המעבירים את העומסים ל-4 נקודות). המבנה ניזוק מספר פעמים בשל רעידות אדמה והכיפה קרסה.

פנים הכנסייה מצופה בשייש, ובפסיפסים בצבעים, ירוק, לבן, ורוד וזהב. הכיפה היא עם פסיפס זהב, וחלונות שמאירים אותה. תוכנית הכנסייה מראה את השילוב של המאה ה-6. מעל הפסיפס יש פרסקו דמוי שיש – הרומאים יצרו טכניקה של ציור פרסקו בצורה שנראתה בדיוק כמו שיש. טכניקה זו חזרה במאות ה- 17-19.

איה סופיה – Wikipedia

אומנות: http://www.orianit.edu-negev.gov.il/brenner

קתדראלה. כנסייה היא מבנה דתי לאזור קטן. בעיר הגדולה של האזור יש קתדרלה, כנסייה ראשית, מקום מושבו של הבישוף (הגמון), והיא אחראית על הכנסיות הקטנות שבתחומה.

הקתדרלה לרוב היא מבנה גדול ומפואר, שניצב רם בכיכר העיר. הבנאים והאמנים שבנו את הקתדרלות התייחסו למעשה ידם כאל יצירת "עיר האלוהים" שמורכבותה הגדולה מקפלת בתוכה משמעות תיאולוגית עמוקה בנוגע לעולם שברא אלוהים. הקתדרלה היוותה פעמים רבות את המרכז של חיי העיר, ופארה שיקף את יוקרת העיר בה היא נמצאה.

הקתדרלות נבנו עוד מהמאה ה-8 לספירה. אז גם הוחלט שהן יהיו מקום מושבו של הבישוף המקומי ולכן ימוקמו רק במרכזי הערים ולא בכפרים. באנגליה לא מומש צו זה שכן בישופים התארגנו לפי שבטים ולא לפי אזורים גיאוגרפים.

עד המאה ה-12, רוב הקתדרלות נבנו בסגנון הרומנסק. הקתדרלות הרומאנסקיות הכבדות התאימו לאירופה המתפתחת, שהחלה לצאת מימי החשיכה אל עבר ימי הביניים מאחר שהן דרשו מעט כשרון וסיפקו הגנה בעת שהעיר הותקפה (בתקופה זו, רבים מן החומות והמבצרים באירופה היו מעץ).

קתדרלה – Wikipedia

במאה ה-10 הכנסייה כבר מספיק מבוססת, ומתחילים מסעות הצלב. על רקע זה התפתחו 2 סגנונות: רומנסק וגותי. על רקע 2 הסגנונות האלו התחילו להיווצר גם ההבדלים בין המדינות השונות.

כנסייה רומנסק. מאות 10-12. בארכיטקטורה מאופיין ע"י החזרה לאלמנטים ארכיטקטוניים רומיים עתיקים כמו הקשת העגולה והקימור. אשר נשתכח במאות השנים שעברו בין נפילת האימפריה הרומית עד אותה תקופה.

באלף הראשון התגבשה הכנסייה הנוצרית. שנת 1000 נחשבה סוף העולם. פחדו שהעולם ייהרס. לאחר ששנת 1000 עברה ולא קרה כלום, הכנסייה התחילה בסגנון איום: החוטאים ילכו לגהינום.

הכנסיות בסגנון הרומנסק הן עם קשתות עגולות. לא רק השפעה קלאסית רומית, אלא כחלק מהארכיטקטורה. הבזיליקה כבר לא הספיקה, קהל המאמינים גדול מידי, אז מרחיבים את מבנה האורך ע"י הוספת מבנה רוחב – טרנספט, הנמצא בזווית ישרה לבית האורך ויוצר מבנה של צלב. בהתחלה הוסיפו קפלות קטנות ובמשך השנים הטרנספט גדל ואח"כ מתרחב וכולל עמודים ושערים.

 

האדריכלות הרומנסקית הגיעה לשיאה בצפון צרפת, אך נפוצה בכל רחבי אירופה והייתה לסגנון הפאן-אירופי הראשון מאז האדריכלות הרומית. התפשטותו ברחבי היבשת מעידה על כך שבתקופה זו כבר נישא מידע בידי סוחרים, אצילים, אבירים ובעלי מלאכה ממדינה למדינה. האדריכלות הרומנסקית מייצג את התקופה בה אירופה החלה להתאושש מחשיכת ימי הביניים אשר אופיינה בהתדרדרות שלטונית, תרבותית וטכנולוגית. בתקופה שבה שורר פחד משודדים ומברברים. האדריכלות היא כבדה, מבצרית ובעלת קירות תמך גדולים. חלל הפנים בנוי מסדרת קמרונות המגדירים תאי נפח לאורך ה"ספינה הראשית".

חשיבות מיוחדת כאן ניתן לייחס לעליה לרגל למקומות קדושים שהייתה נהוגה באירופה, ומסלולי עליה לרגל למקומות כמו סנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון ספרד תרמו ככל הנראה באופן מיוחדת להתפשטות הסגנון.

כנסיות בסגנון הרומנסק: קתדרלת סט. מיכאליס, 1010-1033, הילדסהיים, גרמניה. סט. סרמין, 1080-1120, טולוז, צרפת.

במאה ה-10 החלו להקים מגדלים בכנסיות לציון המקום, וגם לתצפית (תקופה לא שקטה). המגדל הוקם בד"כ בנקודת המפגש בין בית האורך לבית הרוחב. במגדל היה פעמון שהיווה שפה: צלצולים שונים לארועים שונים בחיי הקהילה: לידה, מוות, קריאה לתפילה. המגדל הוא סממן מובהק של סגנון הרומנסק.

הבנייה נמשכה עשרות שנים (לפעמים מעל 100 שנים) ובכל פעם שהייתה מלחמה או היה שטפון, או הרבה עבודה בשדות, הופסקה הבניה לתקופה מסוימת, ואח"כ החלה מחדש. לכן רוב כנסיות הרומנסק בנויות בסגנונות שונים, לפעמים ההתחלה היא רומנסק וההמשך הוא גותי.

הערים התפתחו בהתחלה כמרכז מסחר, מערכת כלכלית לסחר, לא למגורים. הסוחרים הגיעו בבוקר וחזרו לכפריהם בערב. פיזה הייתה עיר מסחר ראשית, שחלשה על נקודה ימית, וחיבור למזרח, לא"י. ההשפעה של המזרח ניכרת בכנסיה. יש בה פסיפסים ביזנטיים, למרות שברומנסק אין פסיפסים, רק פסלים. מגדל פיזה הוא מגדל הפעמונים של הכנסיה. זהו מגדל אוורירי, סגנון איטלקי טיפוסי.

כנסייה גותית. הארכיטקטורה הגותי היא שיא הביטוי של הרצון של שימוש על בחושים וחושיות. גותיקה הוא שם גני שנתן אנשי רנסאנס. היא נמצאת בין התקופה הרומנסק ורנסאנס, מאות 12-15. הגותיים היו השבטים הברבריים שישבו באזור צרפת. שם התחיל להתפתח סגנון שקיבל את השם גותיקה. יש לה שלושה עקרונות: א) בסיס קצר ומאוד גובהה כדי לתת לאדם תחושה שהוא מאוד קטן מול עוצמתו האל. ב) העמודים הצדדיים, אומנה דואה. להוציא את היסוד מחוץ לקיר, כלומר, היסודות לא נמצאים בקירות. התמיכה לקירות נעשתה מחוץ למבנה הכנסייה: קשתות מרחפות. עשו את הקירות יותר דקים וכך הכניסו את הויטראז. ג) תאורה צבעונית. כניסה של אור נתן תחושה אלוהית.

אופי הסגנון והאווירה הרוחנית המיוחדת שהוא יוצר בחללי הפנים של המבנים, הפכו את האדריכלות הגותית למושא השראה חשוב במיוחד בקרב אדריכלים ואמנים רבים.

רצו להגדיל עוד יותר את הכנסיות. לכנסיה היה כבר הרבה כסף אז הפתרון ההנדסי הפך להיות סגנון ארכיטקטוני: הקשת המחודדת של המפזרת את העומס, הסגנון הגותי. אבן הראשה שמאפשרת סגנונות שונים, מִפְתחים שונים, גבהים גדולים יותר, הגעה לשמיים.

האדריכלות הגותית משקפת בצורה טובה מאוד את תפישת החיים של ימי הביניים. בתפישה זו מרכז העולם הוא הדת והאמונה הנוצרית ואין כמעט שום חשיבות לאדם או לחייו הגשמיים על פני האדמה. תפישה זו באה לידי ביטוי באדריכלות בכמה אופנים: א) הקתדראלות היו מבנים אדירים, בעלי עושר בלתי-רגיל בקישוטים. הם נבנו בדרך כלל במרכז העיר, במקום הגבוה ביותר בה, ונשקפו למרחוק, בולטים מעל בנייניה הנמוכים של העיר. ב) פרופורציות החלל היו לא אנושיות. הן נתנו לאדם תחושה שהוא קטן וחסר חשיבות לעומת האל. ג) קווי מתאר חדים וצרים המעניקים תחושה של גובה. ד) ריבוי הפרטים והפסלים התאפשר בזכות עבודה רבה של הרבה מאוד אנשים שאפילו לא קיבלו את ההכרה. למעשה ידועים מעט מאוד שמות של אדריכלים ופסלים אשר בנו קתדראלות גותיות. ה) ריבוי של ציורים, פיסולים, סיתותים באבן, ויטראז'ים ותיאורים גרפיים של סיפורים מהתנ"ך והברית החדשה, שנועדו ללמד דת את פשוטי העם שלא יודעים קרוא וכתוב. ן) פסלים וקישוטים רבים אף מוקמו במקומות מאוד גבוהים בכנסייה כך שאפשר היה לראות שהם שם אך אף בן אדם לא יכל באמת להתרשם מהם. הם פוסלו למעשה עבור האל ולא עבור בני אדם. ז) חלק מהפסלים, הגרגוילים והגרוטסקים שקישטו בעיקר את חוץ הכנסייה נועדו על פי המסורת לגרש את השדים אך הם גם יצרו יראת כבוד בעיני הציבור הסובב אותה כמו גם תחושה של פחד.

תרשים של מרכיבי המבנה של כנסיה גותית:

משך הבנייה ועלות הבנייה של הקתדראלות הגותיות היו חסרי פרופורציה לחלוטין לעומת ההשקעה במבנים אחרים בימי הביניים. רוב הכנסיות נבנו במשך עשרות שנים ולעתים רבות האדריכל שהחל את הבנייה בכלל לא זכה לראות את השלמתה.

בזיליקת סן דני בפריז הייתה המבנה הראשון שהכיל אלמנטים גותיים כגון בנייה קלה לגובה וקשתות מחודדות. הקתדרלה הגותית הראשונה הייתה קתדרלת סנס ואילו קתדרלת נוטרדאם בפריז נחשבת עד היום לאבטיפוס של הקתדרלה הגותית הקלאסית. מאז נבנו מאות קתדרלות וכנסיות בסגנון גותי, עשרות מבני ממשל וציבור ואפילו מספר בתי כנסת (כגון האלטנוישול ובית כנסת מייזלובה בפראג).

האדריכלות הגותית זכתה לעדנה במאות ה-12 ועד ה-16 וכן במאה ה-19, במה שידוע כהתחייה הגותית או סגנון נאו-גותי.

כנסייות גותיות: כנסייה סן סטפן, וינה. כנסייה מילנו, איטליה. כנסית סט. ג'ורג', וינדזור, אנגליה. קתדרלת שארטר, צרפת

הויכוח בכנסיה על מעמדה של האשה נמשך עד המאה ה-20 – האם מריה הייתה רק כלי, או גם קדושה. עליית מעמד האשה קשור בעליית מעמד האדם והוא מהווה את הניצנים הראשונים של הרנסנס.

ויטראז'. עד המאה ה-11 הייתה רק זכוכית בניפוח. רק אח"כ החלו ליצור זכוכית שטוחה. בהתחלה השתמשו בתחתיות בקבוקים כזכוכית שטוחה, וחיברו אותם ע"י בדיל, שהוא מתכת רכה וניתן היה ליצור בה מסילה. הצבעוניות הביאה ליצירות הויטראז'. הויטראז' יוצר אווירה מהממת. בהמשך השתמשו בו גם להפצת סיפורים מיתולוגיים. הויטראז' בנוטרדם הוא רק מהמאה ה-19. הויטראז' המקורי נהרס במהפכה הצרפתית. כאשר רואים ויטראז' צבעוני מאוד, הוא בן 100-200 שנה. בימי הביניים לא ידעו להפיק צבעים כאלה, והויטראז'ים היו "דהויים". לא היה בוהק צבעוני כל-כך. הויטראז'ים ה"דהויים" הם העתיקים. הצבע מתקבל ממינרלים שונים, אותם טוחנים ליצירת פיגמנטים, ואותם מערבבים עם הזכוכית. עד המאה ה-19 היה מקובל לצבוע קרמיקה בצבעי אדמה טבעיים, כי החומרים דומים, וההדבקות טובה יותר. בדים צבעו עם צבעים שיצרו מצמחים – בגלל קרבת החומר, אותה משפחת חומרים. ביהדות – חלזונות מצור הובאו ליצירת בגדי הכהן הגדול.

ויטרז' הינו טכניקת חיבור זכוכיות צבעוניות לכדי ציור צבעוני ושקוף. את חלונות הכנסיות נהגו לבנות, החל מימי הביניים, כוויטראז'ים שבהם צוירו סיפורים שונים מהתנ"ך ומהברית החדשה.

בכנסיות הגותיות נהגו לבנות ויטראז'ים גדולים מאוד עבור כל החלונות. לוויטראז' היו מספר תפקידים: לקשט את הכנסייה, לרכך את האור החודר לחלל המבנה ולתת לו גוון "רוחני", וחשוב לא פחות, ללמד את המאמינים את סיפורי התנ"ך, במיוחד בימי הביניים שבהם מרבית האנשים לא ידעו קרוא וכתוב.

הרוזטה, חלון גדול עם מרכז והתפזרות ממנו. המקבל את שמו מדמיונו לשושנה. הרוזטה היא חלון בעל מסגרת אבן המכיל בתוכו ויטראז'ים היוצרים ביחד את צורת השושנה. הרוזטה מחולקת לצורות משניות – עיגולים קטנים יותר, פלחי המעגל וצורות שונות המזכירות תלתנים ועלים.

מיקום הרוזטה הוא בדרך כלל בחזית הראשית (המערבית) מעל לשער הכניסה המרכזי. לעתים נבנות רוזטות גם בחזית המזרחית וגם בקצות הטרנספט. בפנים הכנסייה, הרוזטה יוצרת (תלוי בשעה ביום) אפקט של אלומת אור רך וצבעוני החודר דרכה ומשרה אווירה של קדושה.

מגדל פעמונים. כמעט ואין כנסיות ללא מגדל פעמונים או חלק כלשהו במבנה שבו ניתן להתקין פעמון. מטרת הפעמון היא תקשורת בסיסית עם תושבי העיר. הוא מצלצל בשעות שונות על מנת לקרוא למאמינים לתפילה, להודיע על אירוע חשוב, להכריז על השעה, או להתריע בפני שריפה או סכנה אחרת. מגדל פעמונים נועד להחזיק את הפעמונים, שמשקלם של הגדולים שבהם מגיע למאות קילוגרמים.

מגדלי הפעמונים נבנים כחלק מהכנסייה, ולעתים כמבנה העומד בפני עצמו בצמוד אליה. ישנן כנסיות שבהן נמצא המגדל מעל הקרוסינג (מפגש הספינה הראשית עם הטרנספט), וישנן כאלה שבהן מגדל הפעמונים נמצא מעל החזית הראשית. במקרים רבים ישנם שני מגדלי פעמונים סימטריים בחזית הראשית של הכנסייה.

מגדלי פעמונים הלכו והתפתחו מאמצע ימי הביניים, מתוך שאיפה לבנות כנסיות גבוהות ככל הניתן, למען יראו וישמעו למרחק הגדול ביותר האפשרי, הלכו וגבהו מגדלי הפעמונים שנבנו. מגדל הפעמונים של קתדרלת לינקולן שבאנגליה מגיע לגובה של 160 מ', והיה המבנה הגבוה ביותר בעולם במהלך המאות ה-14 וה-15. כאלמנט הגבוה ביותר בעיר, לפחות עד הגעת גורדי השחקים המודרניים בסוף המאה ה-19, היו מגדלי הפעמונים של הכנסיות הדבר הבולט ביותר בקו הרקיע העירוני של ערי אירופה והיוו גאווה מקומית. למגדלים רבים נוספו גגות מחודדים שהעניקו להם גובה נוסף ומראה כללי מרשים יותר.

אדריכלות הרנסאנס: המאה ה-15 עד המאה ה-16, בעיקר באיטליה. סגנון הרנסאנס ניסה לשחזר את סגנון הבנייה הקלאסי. כנסיות הרנסאנס היו בעלות צורות פשוטות ונקיות יותר בדומה למבנים הרומיים, הן היו נמוכות יותר מאלו הגותיות, קישוטיות הרבה פחות ובעלות פרופורציות אנושיות יותר.

הסגנון דוגל בהרמוניה בין חלקי הבניין למבנה כולו ולסביבתו כמו גם על מרכזיותו של האדם. להבדיל מאלמוניותם של האדריכלים בימי הביניים באירופה, אדריכלי הרנסאנס היו אמנים בעלי שם שעסקו גם בתחומים נוספים כגון ציור, פיסול, הנדסה אזרחית וצבאית. החשובים שבהם הם: פיליפו ברונולסקי, לאונה בטיסטה אלברטי, דונטו ברמנטה, לאונרדו דה וינצ'י, אנדראה פלדיו, מיכלאנג'לו וברניני. אדריכלות הרנסאנס אינה רק אדריכלות של כנסיות כמו הסגנונות שקדמו לה. ניתן למצוא את הסגנון גם במבני ציבור אזרחיים שונים, ארמונות ואף בוילות פרטיות של אצילי התקופה.

אחד המבנים המפורסמים בסגנון הרנסאנס הוא הבזיליקה של סן פייטרו בקריית הוותיקן. את המבנה עיצבו כמה מהאדריכלים הגדולים בהיסטוריה: מיכלאנג'לו עיצב את הבזיליקה של סן פייטרו לפי כנסייה של ברונלסקי ונפטר בגיל 92 במהלך הבנייה, את עבודתו המשיך האדריכל דונטו ברמנטה והאמן רפאל צייר את קירות הקפלה הסיסטינית.

כנסייה סנטה מריה נובלה, פירנצה 1470. סגנון הרנסאנס האיטלקי. (אדריכל לאונה בטיסטה אלברטי(.

אדריכלות הבארוק: המאה ה-17, תחילה באיטליה ואחר כך בשאר אירופה ואמריקה הלטינית. סגנון הבארוק באדריכלות הכנסיות היה דומה מאוד בצורתו לסגנון הרנסאנס, אלא מקושט ועמוס יותר בפרטים ובצורות.

נאו-קלאסיציזם ונאו-גותיקה: מהמאה ה-18 עד המאה ה-20. מדובר בשני סגנונות שונים, אך בשניהם קיים חיקוי סגנונות קודמים. חיקוי הסגנונות מתבצע עם שינויים בעיקר באופי הקישוטים וטכנולוגיית הבנייה המשפיעה גם על העיצוב. הנאו-קלאסיציזם חיקה את הרנסאנס ואת האדריכלות הקלאסית והסגנון הנאו-גותי ניסה להחיות את הסגנון הגותי של ימי הביניים.

כנסייה נאו גותיקה: ווטיבקירכה, וינה.

כנסיות מודרניות שנבנו במאה ה-20 ברוח המודרניזם ובשבירת חלק מהמוסכמות של בניית כנסיות. כנסיות מודרניות רבות אינן כוללות את חלקי הכנסייה המסורתיים ובקומפוזיציה הצפויה. כמו כן הן נבנות בשיטות בנייה חדשות המאפשרות צורות אחרות ושפה אחרת של עיצוב המבנה. אחת הדוגמאות המוצלחות לסגנון זה היא כנסיית נוטרדאם די או שבצרפת.

בכנסיות אורתודוקסיות קיים קיר שנקרא איקונוסתזיס שמסתיר את המזבח מכלל המאמינים. הקיר הוא המשדר לאלוהים. האורתודוקסים מאמינים שמה שמשדר את התפילה לאלוהים זה האיקונים. אצל הקתולים מי שמשדר את התפילה לאלוהים זה הכומר. הכומר המנהל את הליטורגיה, כך נקראת התפילה במזרח. במערב התפילה תיקרא מיסה. הטקס בין הקתוליים ואורתודוקסיים דומים במהותו. אבל אצל הפרוטסטנטיים אין כל הדברים האלו. אולי ניתן לומר שאצל הפרוטסטנטיים הכנסייה דומה לבית כנסת.

קיר האיקונוסטזיס: מצד ימין לפתח המרכזי יופיע תמיד ישו פנטוקרטור, שליט העולם (את ההשראה של ישו המחזיק את הספר ותנועת היד שלו מצאו באיקונה שנשתמרה בסנט התרינה אשר הצליחה לשרוד את האיקונוקלזם). משמאל לפתח תופיע מרים עם ישו בחיקה. משמאל לישו (שני מימין) תופיע דמותו של יוחנן המטביל. האיקונה השנייה משמאל (מימין למרים) יופיע הנצחה של האירוע או הדמות שעל שמה נקראת הכנסייה.

סידור זה הנו קבוע בכל כנסייה אורתודוקסית בארץ או בעולם, אלה הן הדמויות המרכזיות.

איקונות נוספות יופיעו בשתי שורות מעל לאיקונות הקבועות. מימין יופיע תמיד מחזור חייו של ישו ואילו משמאל יופיע מחזור חייה של מרים. תמיד תופיע ההגבלה בין האיקונות והאירועים בחייו של ישו לחייה של מרים. יוצרים איזושהי סימטריה על מנת להעלות את קרנה של מרים.

בכל סצנת יום הדין האחרון ניתן לראות את ישו במרכז כפנטוקרטור ומשמאלו יראה יוחנן המטביל ומימינו נמצאת מרים כאשר יוחנן ומרים מבקשים בעבור המאמינים מאלוהים, מתחננים בפני האלוהים = DEESIS.

 

אתרים:

אדריכלות כנסיות – Wikipedia

 

הכנסייה הביזנטית האורתודוקסית

כתיבת תגובה

 

אורתו = ישר, דוכסיה = מחשבה/אמונה, אורתודוקסיה = האמונה הישרה. משנת 325 עד שנת 1543. האורתודוקסיה הינה זרם בנצרות שהולך ומתגבש. מוועידת כאלקדון בשנת 451 ישנן קבוצות המזוהות על פי אזורים גיאוגרפיים ותרבותי. קבוצות שפרשו מהזרם המרכזי.

חשוב להבין את  מהות הנוצרית ולהבין שישנו עולם ששואף לחיות תחת החלטות אקומניות (עולמיות). בצד המזרחי של האימפריה מדברים על הקבוצה שרואה עצמה כביזנטית, שכן ביזנטיון היא הבירה והיא קוראת לעצמה גם אורתודוקסית.

התפישה האורתודוקסית הינה למעשה פולמוסית, כלומר אם תפישתם היא התפישה הישרה אזי ישנם כאלה שאינם הולכים עם הזרם והם מתעקמים בתפיסתם. אם זהו עניין פולמוסי אזי צריך לראות בעצם ממתי מתחיל הפולמוס הגדול?

ישנם מספר סמלים המסמלים את המעבר מהעולם המזרחי לעולם הביזנטי:

נשר דו ראשי: מסמל את איחוד המדינה עם הכנסייה (ראש אחד של הקיסר והשני ראש הבישוף).

מרים: מופיעה תמיד עם ישו בחיקה. מרים לא תופיע לבד באיקונות האורתודוקסיות שכן אין למרים חשיבות בפני עצמה וחשיבותה הוא בעצם הולדתה את האל. מופיעה בצבעים של זהב עם לבוש מיוחד. תופיע עם שלושה כוכבים שלכל אחד מהם חשיבות (השילוש). תווי פניה של אדם המגיע מהמזרח כמו תווי פניו של ישו המגיע מהמזרח.

איקונה המושלת בכיפה: המופע של ישו. ישו פנטוקרטור (פאן =על, קרטור = שליט, פנטוקרטור = שליט על), השולט על כל היקום. הוא אוחז בספר, ביטוי לדברי אלוהים חיים. בתנועת יד עם אגודל וקמיצה כלי מעלה, תנועת ההוראה/הלימוד/הברכה. עוד הוא מוקף בהילה, כל קדוש מופיע עם הילה, אך כאשר היא מופיעה עם צלב הכוונה היא לישו.

במזרח האימפריה הרומית ישנו שליט בדיוק כמו במערב. מה שמפריד בין הקיסר במערב לקיסר במזרח הוא שעד גרגוריוס הראשון אשר ממסד את השלטון של הכנסייה גם בעולם החילוני ניתן לראות:

במערב ישנה הפרדה מוחלטת בין הקיסר לכנסייה. העולם הדתי מתנהל כעולם דתי והעולם החילוני כעולם חילוני. ישנם אמנם קווי אינטרקציה אך לקיסר אין כל מעמד דתי מיוחד.

במזרח הקיסר הוא גם ראש הכנסייה. אמנם הוא לא איש הדת בעל התואר הדתי אך הוא עצמו אחראי על הנתינה הרוחנית והחומרית. אנו שומעים שקונסטנטינוס יושב בוועידת ניקיאה כיושב ראש של הוועידה ללא כל הבנה תיאולוגית. השליט החילוני שיושב ראש הוועידה הדתית. לכן הנשר הדו ראשי מסמל במזרח (בעולם הביזנטי) את האיחוד של המדינה עם הכנסייה.

בעולם הביזנטי ישנן מספר פטריארכיות כמו: קונסטנטינופול, אנטיוכיה, אלכסנדריה, וירושלים. נשארה רומא במערב.

הקיסרים הבולטים. היו גם קיסר וגם ראש הכנסייה:

קונסטנטינוס הגדול (עד 337) מעתיק את בירתו לביזנטיון והוא מכתיב את המהלך שהקיסר הוא ראש הכנסייה. האימפריה המאוחדת.

תיאודוסיוס השני – מימיו (408) האימפריה מפוצלת בפועל. אומרים שלמעשה לקיסר המזרח אין כל הכפפה למה שנעשה במערב.

יוסטיניאנוס הראשון (עד 565) פולש למערב.

הרקליוס (עד 641), רואים אותו בכנסיית הקבר. הוא משיב הצלב האמיתי.

בשנת 614 בפלישה הפרסית-ססנית, ישנה החרבה שיטתית של כנסיות ברחבי ארץ ישראל.  בין השאר הם מגיעים לכנסיית הקבר אך הם לא הורסים אותה, הם לוקחים בשבי את הצלב האמיתי ומביאים אותו לפרס.

בשנת 9 – 628 הרקליוס הקיסר הביזנטי משיב בתהלוכת ניצחון את הצלב האמיתי ירושלים, לכנסיית הקבר.

לאו השלישי (עד 741). הוא זה שנותן את האות לכך שישנה בעיה עם האיקונות. בתקופתו ישנו תהליך שתופס תאוצה של הרס האיקונות. כל נושא האיקונוקלזם הוא בימיו. הוא בעצם זה שנותן את העצמה לכך.

הוא זה שגורם לכך שתתכנס ועידת ניקיאה ה-2 לשם החזרת האיקונות, הוא בעצם כבר אינו משתתף בוועידה.

ההתפתחות התיאולוגית במזרח

ישנם ויכוחים סביב השילוש, האב הבן ורוח הקודש. מהות המשיח, ויכוח כריסטולוגי (בוועידת אפסוס וכאלקדון עוסקים במהות האלוהים, מי זה האלוהים, יולדת האלוהים/המשיח, טבע אנושי/אלוהי).

התפתחות התפישה של ישו כשליט העולם = פנטוקרטור, ומרים כתיאוטוקוס = יולדת האם (תיאו = אל, טוקוס = מכילה ברחמה). לכך אחראי המזרח, המערב לא העניק דבר מכל הביטויים הללו ומההחלטות של הוועידות. המערב כל הזמן מסתובב סביב הבכירות של בישוף רומא, הם רוצים לומר שהבישוףשל רומא למעשה נעלה על פני כל הבישופים האחרים.

האיקונות נמצאים במוקד ויכוחים גדולים וישנו מאבק איקונוקלסטי שהוכרע בוועידה השביעית בשנת 787, וועידת ניקיאה ה-2. הם פוסקים לטובת האיקונים אך גם לאחר הוועידה הויכוח לא תם ועד שנת 843 ממשיכים להתווכח. כל זאת נעשה במזרח.

7 הוועידות הראשונות בלבד מקובלות על המזרח ועל המערב !

בליטורגיה הדתית במזרח מתחילת הנצרות אומרים שעל האנשים להתפלל בשפה שלהם, תפילה בשפת המאמינים. הניסיון של ממסד ליצור את ההמונים שאינם מבינים את שפת התפילה ואינם את דברי חכמי הדת הדבר אולי תופס במערב אך במזרח הדבר אינו עובר ולכן הם אומרים שהמאמינים יתפללו בשפתם, שיבינו את התפילה ומשמעותה. 

ליטורגיה = עבודה בציבור, תפילה דתית בציבור (לכן מוצאים בעולם הנוצרי המזרחי תרגומים רבים. המזרח הוא האזור הפורה הוא בעצם ערש התרבות, המקום שבו מוצאים את המרחב התרבותי העשיר).

בכל כנסייה מזרחית נראה את האיקונוסטסיס, זהו קיר המכוסה באיקונות המפריד בין קהל המתפללים לבין המזבח.

איקונות

איקונין (מיוונית דמות). הוא צלמית שנעשה בה שימוש בנצרות. איקונין הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון קדושים או אלילים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס.

איקונוקלזם החל מהמאה ה־8 הופיעו בנצרות ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות, שלעתים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולעתים נראתה כצורה של עבודת אלילים. התופעה החלה, כנראה, עקב ההשפעה האסלאמית שגינתה מכל וכל ציור דמויות ובמיוחד ציור דמויות שאמורות לייצג כוחות אלוהיים/קדושה.

אחד מראשי המסנגרים על פולחן האיקונות היה יוחנן דמסקינוס 675-749) ) שהגיע מדמשק למנזר מר סבא. היה אחד מאבות הכנסייה החשובים. כתב מאמר תיאולוגי מבריק על איכותה האלוהית של האיקונה. עיקר טענתוהתיאולוגית, שבני אנוש אינם יכולים לחשוב לאל מילים ולראות ללאהתגשמות ובכל זאת, באמצעות המילים וגשמיות הם כן מסוגלים לחוות חוויה רוחניתעליונה. הוא גם נחשב כמי שהמציא את האיקונוסטזיס.

כתגובה לועידת ניקאה ה-2, החלו להופיע שפע של איקונות + ציורי קיר על קירות הכנסיות האורתודוכסיות (הכנסיות המזרחיות). לדעתם, כפי שאלוהים ברא עולם שאפשר לתפוס אותו רק באמצעות החושים, כל שכן, את מה שנעלה מהעולם, כלומר, האל עצמו, ניתן לחוש/להבין/להכיר רק עם החושים. ומי שרוצה להכיר את ישו חייב להכירו דרך החושים וחייב לראותו אותו ואת סיפור חייו. האיקונה משחזרת את סיפור חייו של ישו לכן יש לה ערך מקודש (לא בפני עצמה), אלא, מי שיסתכל עליה מספיק זמן רואה מעבר לתמונה, את הבריאה, את הבורא.

זה ההבדל בין הפגאני לבין המונותיאיסטי: הפגאני מסתכל על הטבע ומכיר עולם. המונותיאיסטי מסתכל על הטבע ומגלה את הבורא. לכן גם חובה לנשק את האיקונוסטזיס.

אם מסתכלים ארוכות על האיקונוסטזיס היא הופכת להיות שקופה ורואים את מה שנמצא מעבר לה: המזבח + הלחם הקדוש + היין הקדוש שהם הביטוי לאלוהי.

הכנסייה האורתודוכסית השתכנעה שהאיקונה היא מפגש מיסטי עם האל. לא משנה איך היא נראית, מי צייר אותה ולכן גם מנשקים אותה.

הכנסייה הקתולית לציור/פסל ערך של אסתטיקה והתמוגגות מהיופי של הבריאה. עבורה האומנות היא כלי לחינוך ההמונים האנאלפבתים. לכן לא מנשקים פסלים ותמונות.

 

במאה ה-5 במזרח

עליית קיסרים בולטים וחזקים מתגבש הגרעין של האימפריה הביזנטית.

תיאודוסיוס השני בימיו מתקיימת וועידה אקומנית שלשית באפסוס (431), הוא קובע את הקודקס (קודקס תחיקתי = חוקים) התיאודסיאני. דרך החוקים מבינים את תהליך ההתנצרות באימפריה הביזנטית. כל הנושא של אדם מתפלל בשפתו הוא נכנס גם לקודקס.

בימיו של יוסטיניאנוס האימפריה הרומית המזרחית מגיעה לשיאה. גם הוא כותב קודקס עם תפישה נוצרית מאוד ברורה, קודקס יוסט יניאני. בימיו כינוס הוועידה ה-5 בקונסטנטינופול. הוא בונה את כנסיית אגייה סופיה באיסטנבול בונה את רוונה שהופכת בירתו המערבית.

במאה ה-5 במערב

האימפריה הרומית קורסת (לחץ של ברברים מצפון מזרח ומטעמים פנימיים). ביזת רומא, השלטון החילוני מאבד את כוחו (הבירה עוברת לרוונה). נוצר וואקום, חלל פוליטי ואדמיניסטרטיבי.

לחלל הנוצר נכנס בישוף רומא (ליאו הראשון, גלסיוס, גרגוריוס הגדול). כל בישוף של רומא רואה את עצמו באופן מסורתי כממשיכו של פטרוס עלי אדמות. המסורת אומרת שפטרוס הגיע לרומא והוא היה המנהיג הראשון של הקהילה ברומא ולכן אם הוא היה הראשון אזי כל מי שהגיע אחריו רואה עצמו כממשיכו של פטרוס. המשמעות של כך היא שאם הבישוף של רומא הוא היורש של פטרוס עלי אדמות אזי מחזיק בידיו את מפתחות השמים ואם פטרוס הוא יורשו של ישו אזי הבישוף הוא בעצם יורשו של ישו גם כן.

ישנה במערב המאה ה-5, שאיפה לבסס את עמדת הבכורה בהנהגת העולם הנוצרי. הם נשענים על כך שבישוף (לימים האפיפיור) רומא הוא נציגו של פטרוס עלי אדמות אזי יש לו בכורה. הוא מעל הבישופים האחרים.

ישנו ניסיון להכתיב פסיקות חדשות ולכבוש את הבכורה הרוחנית. המאבק על הבכורה הרוחנית מלווה באותו מאבק פוליטי מבחינת הכוח של הבישוף.

התפצלויות ופילוגים

הנטייה לויכוחים ולפיצולים בוועידות האקומניות מופיעות למעשה בכל הוועידות: ניקיאה, אפסוס, כאלקדון, ניקיאה 2. ישנן הרזיות וישנם פיצולים. אך בשנת 1054, אמנם לא התקיימה בה וועידה כנסייתית, אך באותה שנה ולא בעקבות וועידה כנסייתית חל הפיצול הגדול, הסכיזמה הגדולה. הסכיזמה הגדולה = הפיצול הגדול בין המזרח למערב.

רק מהשלב הזה ניתן יהיה לומר שהחלק המזרחי של האימפריה קורא לעצמו:  אורתודוקסי, כי האמונה והדרך הישרה היא אצלנו. החלק המערבי של האימפריה יקרא לעצמו: קתולי = שלמות.

זהו פילוג פוליטי. הכוח של הבישוף של רומא מול הבישופים האחרים. תרבותי יש הבדל בין המזרח למערב וגם בשפת התפילה במזרח. תיאולוגי ההבדל הוא בקרדו של ניקיאה בסעיף 8: אני מאמין ברוח הקודש שנוצרה מהאב. במערב לימים מוסיפים את המילה ומהבן. כל שאר הסעיפים מוסכמים ומקובלים על המזרח והמערב.

במאה ה-5, תיאודוסיוס השני, נוצרו הבדלים ברורים בין המזרח למערב. הקודקס של תיאודוסיוס השני שכן ברגע שישנה איזושהי דחיקה במזרח היא מאיימת על המערב ומתחיל מאבק גם במישור הפוליטי.

עם בא האסלאם והכיבושים שלו מהמאה ה-7 ואילך התחדדו הפערים בין מזרח למערב. ניתן לראות זאת עם האיקונוקלזם.

משנות ה-60 של המאה ה-8 ישנם ויכוחים תיאולוגיים גדולים. וועידת ניקיאה 2. בוועידה זו רצו להדיח את הבישוף של קונסטנטינופול, זה מה שאנשי המערב מנסים לעשות בוועידה זו. באים ואומרים שבוועידה אקומנית שתהיה מקובלת על כל העולם הנוצרי שהבישוף של רומא הוא בעצם בעל הבשורה בעולם הנוצרי. במזרח לא מוכנים לקבל זאת ואינם מקבלים את ההחלטות של הבישוף ושל הוועידה. היה ניסיון אף לבצע הפיכת חצר בעניין.

היכן אם כן הסיום של האימפריה הביזנטית? בשנת 324 מתחילה התקופה הביזנטית בארץ ישראל והיא נמשכת עד שנת 638. בעוד שבעולם הביזנטי הנוצרי וקונסטנטינופול היא בעצם הסמן אזי היא נמשכת עד יום 29.05.1493 אז נופלת קונסטנטינופול סופית.

משנת 1054 מתחילים לדבר בעולם הנוצרי על אורתודוקסים, מזוהים עם האימפריה הביזנטית. הם החלק המזרחי רואים עצמם כמי שמבססים את כל העולם האמוני שלהם על השורשים של הנצרות. ובמערב קתולים.

ממשיכה התנועה של העלייה לרגל גם אם הצלבנים עד עדיין לא הגיעו לכאן, שכן ישנה תנועה ועלייה אל המקומות הקדושים. מגיעים עולי רגל לאורך כל התקופות. כאשר עולי הרגל מגיעים אל המרחב והם נפגשים בכנסיות ובמנזרים עם מקומיים והנה מספרים להם שבמערב מדברים על הקרדו וכי הוסיפו לו את המילה והבן. המזרחיים מגלים זאת והם מזדעזעים מהתוספת לקרדו.

הנזירים מהמזרח באים בטענות קשות כלפי המערב על שהם התרחקו מההחלטות של הוועידות האקומניות אך בעקבות אותו אירוע של תוספת המילה הבן לקרדו הם מכריזים הכרזה שנקראת אנאתמה = חרם, בעקבות אותה הכרזה גם המערב מכריז את אותה הכרזה וכך מקבלים חרם הדדי. משנה זו ואילך הנצרות מתפצלת לשני חלקים: במזרח ובמערב.

הכנסייה הרוסית

ברוסיה מתחילים לקבל את האמונה הנוצרית רק מהמאה ה-10 עד אז הרוסים הם פגאנים על אף שהם שכנים של מדינות שעוסקות בנצרות מזה זמן רב . לתהליך הנצור ברוסיה אחראים שני נזירים קירליוס ומתודיוס אשר מגיעים מסלוניקי שהייתה באותה תקופה בשטח של בולגריה שם קירליוס ומתודיוס הם קדושים. קירליוס מבסס גם את הכתב הרוסי המתבסס על הא' ב' היווני אך מוסיפים לו אותיות וזאת משום שיש הגיות שמופיעות ברוסית ולא ביוונית ומכאן שמו כתב קירילי. האות ש' שמופיעה בכתב הקירליל דומה מאוד לאות העברית.

התפלגות היוונים הקתולים מהעדה היוונית האורתודוכסית (1554, 1720)

בשנת 1554 נפטר הפטריארך היווני אורתודוכסי קריליוס ה-1. הארכיבישופים האורתודוכסים בחרו בתור ממשיך בקריליוס ה-2 שהיה מלומד מאוד, בן לאימא יוונית קפריסאית שלמד תיאולוגיה ביוון.

הבחירה בקריליוס ה-2 לא התיה פה אחד מכיון שהיה צעיר מאוד וחלק מהארכיבישופים החליטו לבחור באבטימוס שהיה מבוגר יותר ומתאים יותר לדעתם לתפקיד. לבסוף נבחר לתפקיד קריליוס ה-2.

אמבטימוס לא הסכים עם הבחירה, פרש מן הכנסייה האורתודוכסית, הקים כנסיה קתולית וכך נולדה הכנסייה הקתולית במזרח.

בשנת 1720 הכיר האפיפיור של רומא בקתולים המזרחיים והעדה היוונית-קתולית הופכת לעובדה. במזרח התיכון נקראים היוונים קתולים בשם רום קתוליק שפרושו קתולים ביזנטיים, כלומר, קתולים מזרחיים.

היוונים הקתולים בישראל מונים ברעך שמונים אלף נפש, הבישוף שלהם הוא בוטרוס מועלם שמוצאו מהכפר עילבון לאחר שהחליף את הבישוף מכסימוס סלום שמוצאו מהכפר ירון שבדרום לבנון.

במהלך המאה  ה-18, 19, 20  בתוך הזרם של הכנסיות המזרחיות תהיינה קבוצות שמסיבות כלכליות בלבד יהיה כדאי להם לקבל את מרות האפיפיור. הן יחברו אל האפיפיור ויתקבלו קבוצות שהיו שייכות למזרח והן תקראנה ארמנים קתולים, סורים קתולים, יוונים קתולים (מלכיתים)– זו העדה הנוצרית הגדולה ביותר בארץ.

הכנסיות המאוחדות

החל במסעות הצלב, הקתולים שהגיעו למזרח ניסו לשכנע סיעות שונות להצטרף לכנסייה הרומית – קתולית:

הכנסייה הראשונה שהצטרפה היא הכנסייה המרונית. שפתה ארמית.

במאה ה-18, השפעת הקתולים במזרח חזקה יותר. קבוצה אורתודוכסית חוברת לכנסייה ומכנה עצמה יוונים-קתולים (היום, הציבור הנוצרי הגדול ביותר בארץ). שייכת להם כנסיית בית הכנסת בנצרת ותחנה מס' 6.

הארמנים-קתולים, הצטרפו לכנסייה מאוחר יותר. שייכת להם תחנות מס' 3/4. למרות מספרם הקטן מאוד בארץ. מתפללים ולבושים כארמנים.

קופטים-קתולים, מצטרפים גם הם לכנסייה הקתולית. שייכת להם תחנה מס' 7.

לכל אחת מהכנסיות המאוחדות יש פטריארך משלהן והן לא כפופות לפטריארך של ירושלים. הכנסייה היוונית-קתולית כפופה לפטריארך בסוריה ובשל המצב (מדינת אויב) קיבלו אשרה דיפלומטית כדי שיוכלו להגיע לסוריה.

 

התפילה

כתיבת תגובה

התפילה היא האמצעי הראשוני. בעולם הקתולי ובעולם האורתודוכסי והפרוטסטנטי ישנן תפילות ומחרוזת תפילה = רוזרי, תפילת האדון.

תפילת האדון, המכונה גם תפילת אבינו שבשמים, היא תפילה נוצרית המקובלת ברוב העדות והזרמים הנוצריים. היא נקראת כך כיוון שהיא מיוחסת לישו עצמו ("האדון" בפי הנוצרים), ומשום שהיא פותחת במילים "אבינו שבשמים". התפילה מופיעה בשתי גרסאות בספרי הבשורה (האוונגליונים) של הברית החדשה. מתי (6:9-13) ולוקס (11:2-4).

התפילה מוכרת גם בכינויה הלטיני "פּאטֶר נוֹסְטֶר" (Pater Noster) על פי שתי המילים הראשונות בנוסחה הלטיני.

הנוסח בבשורה על פי מתי: "לכן כה תתפללו: אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך ייעשה רצונך כאשר בשמים גם בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום, ומחל לנו על חובותינו כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבינו. ואל תביאנו לידי ניסיון, כי אםתחלצנו מן הרע כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים אמן."

הנוסח בבשורה על פי לוקס: "ויאמר אליהם כי תתפּללו אמרו:  אבינו, יתקדש שמך, תבוא מלכותך. את לחם חוקנו תן לנו יום-יום, ומחל נא על חטאתנו כימוחלים גם אנחנו לכל החייב לנו. ואל תביאנו לידי ניסיון".

הבדל מרכזי בין שתי הגרסאות הוא השימוש במילה "חובותינו" בבשורה על פי מתי, לעומת המילה "חטאתינו" בבשורה על פי לוקס. יש המפרשים את המילה "הרע" כמתייחסת לשטן, על פי הסיפור בברית החדשה על השטן שבא לנסות את ישו.

כנסיית אבינו שבשמים בירושלים, שעל קירותיה תפילת האדון ב- 143 לשונות, מצוירת על אריחי קרמיקה ארמניים.

על פי הברית החדשה, ישו הציג את התפילה כדגם לתפילה ראויה הנאמרת ביחידות:  "ואתה כי תתפלל, בוא בחדרך וסגור דלתך בעדך והתפלל אל אביך אשר בסתר" (מתי, 6:6).

לפיכך, יש נוצרים הממעיטים בחשיבות התוכן של התפילה וגורסים כי עיקרה הוא הדוגמה שהיא נותנת לתפילות הנוצריות. יש הגורסים כי לשון הריבוי ("אבינו", "לחם חוקנו" וכדומה) מורה על כך שהתפילה צריכה להיאמר בקהל, אולם על פי הכתוב בברית החדשה אפשר להסיק שהיא תפילה הנאמרת ביחידות.

יש המצביעים על הדמיון בין התפילה הזו, בפרט בשני הפסוקים הראשונים שלה, לתפילת הקדיש ביהדות.

 

לוח השנה הנוצרי

כתיבת תגובה

לוח השנה המקובל במרבית מדינות העולם, לעתים לצד לוח השנה המקומי. מבוסס, כרוב לוחות השנה, על מחזוריות ההקפה של כדור הארץ סביב השמש. על פי המסורת מתחילה הספירה הנוצרית ביום ברית המילה של ישו. בהתאם לשיטה זו, שנת חייו הראשונה של ישו היא השנה ה-1 לספירה.

מניין השנים לפי מועד הולדת ישו הוצע לראשונה בשנת 525 לערך, על ידי הנזיר דיוניסוס "הקטן", שקבע כי השנה הראשונה לחייו של ישו – שאותה כינה "שנת האדון" (Anno Domini) –  היא השנה ה-1 לספירה (השנה הקודמת לה הייתה 1 לפני הספירה, ומכאן שאין שנת 0 לספירה; בהתאם, יש להקפיד ולומר כי האלף – המילניום – השלישי החל בשנת 2001, ולא בשנת 2000). דיוניסוס קבע כי השנה ה-1 לספירה, שנת לידת ישו, התרחשה בשנה ה-754 למניין ייסוד העיר רומא (שהוא המניין שרווח בעולם העתיק).

חישובו של דיוניסוס היה ככל הנראה מוטעה. הטענה בדבר טעות בחישוביו של דיוניסוס נשענת בעיקרה על הכתוב בספר הבשורה עפ"י מתי מן הברית החדשה : "ויהי בימי הורדוס המלך כאשר נולד ישו בבית לחם יהודה" (ב' א'). היות שהמלך הורדוס מת בשנה ה-4 לפני הספירה, כפי שעולה מכתביו של יוסף בן מתתיהו, נראה שישו נולד לפחות ארבע שנים לפני התאריך שקבע דיוניסוס (בין ההצעות השונות במחקר לתאריך הנכון של לידת ישו הוצעו השנה הרביעית ואף השישית לפנה"ס). בדומה לכך, גם טענתו של דיוניסוס בדבר לידת ישו ביום ה-25 בחודש דצמבר שנויה במחלוקת במחקר. עם זאת, שיטתו זכתה לימים לתפוצה רבה.

בתחילה לא הייתה מודעות לספירה ולכן אין לוח שנה אחיד ברומא. כמו כן לא ספרו את השנים כפי שסופרים כיום. מסורת הספירה החלה אצל הקיסר יוסטיניאנוס, חישוב תאריך הפסחא. האפיפיור מבקש מהקיסר לחשב את חג הפסחא. יוסטיניאנוס מרחיב את הממלכה ושואל נזיר בשם דיוניסוס אקסוגוס. פסחא כשישו קם לתחייה וכך הנזיר מגיע לשנה הראשונה לספירה. סטייה של 4 שנים.

תפקידו המכריע של הלוח, מבחינת הכנסייה, היה קביעת המועד המדויק של חג הפסחא – ביום א' שלאחר ליל הירח המלא הראשון המגיע אחרי מועד השיווי האביבי (היום שלאחר החורף שבו משתווה אורך היום לאורך הלילה, 21 במרס). תאריך זה נועד למנוע התלכדות בין יום הפסחא ליומו הראשון של חג הפסח  היהודי, במסגרת שאיפתה הכללית של הכנסייה בדורותיה הראשונים להתרחק מהיהדות עד כמה שאפשר, והמטרה אכן הושגה (אם כי היו לכך מעט יוצאים מן הכלל במרוצת הדורות).

12 חודשים נמנים בשנה הנוצרית. מסורת זו, החופפת את מחזור עונות השנה, מקורה בהיסטוריה הרומית שקדמה לדת הנוצרית. המעבר לשיטת ספירה בת 12 חודשים נעשה ברומא במאה ה-8 לפנה"ס. במרוצת הזמן עשו הרומאים כמה שינויים, עד לעיצובו הסופי של הלוח בשנת 45 לפני הספירה על ידי יוּלְיוּס קיסר, ונקרא על שמו: הלוח היוּלְיָאנִי. המעבר ללוח השנה היוליאני הוצג בוועידת הכנסייה בניקיאה  (שנת 325), והתקבל או אומץ על ידי הכנסייה בכללותה על שמות החודשים שבו בתהליך אטי שנמשך כ-400 שנה. במאה ה-16 נערך בלוח זה תיקון ביוזמת האפיפיור גְרֵגוֹרְיוּס ה-13, ועל שמו נקרא הלוח המתוקן בשם הלוח הגְרֵגוֹרְיָאנִי.

החודש השלישי: מרס, ובמקור הלטיני מרטיוס (Martius), על שם אל המלחמה מרס (מקבילו הרומי של האל היווני ארס); החודש השביעי: יולי, על שמו של יוליוס קיסר, מתקין הלוח; החודש השמיני: אוגוסט, על שמו של הקיסר אוגוסטוס. החודש התשיעי: ספטמבר, ובמקור הלטיני September, שפירושו "שביעי". אוקטובר משמעו שמונה, נובמבר משמעו תשע, ודצמבר משמעו עשר.

הסיבה לחוסר ההתאמה בין שם החודש לבין מספרו בפועל נעוצה בהיסטוריה של התגבשות הלוח. עד המאה ה-8 לפנה"ס מנה הלוח המקובל עשר חודשים בלבד, ושמו של החודש השביעי היה ספטמבר. הרפורמה היוליאנית שהוסיפה שני חודשים נוספים (ינואריוס ופברואריוס) הותירה את שמות שאר החודשים על כנם, ומכאן חוסר ההתאמה בין השם והמספר בחודש זה וגם בחודשים הבאים אחריו.

על פי הלוח היוּליָאני, החודש הראשון בשנה היה מַארְס . החודשים ינואר, פברואר, מאי ויוני נקראים על שם אלים שונים. ואילו השם אפריל, שמו של החודש החָל באביב, נגזר משורש לטיני שמשמעו "להיפתח", והוא קשור לפריחה המתרחשת באביב.

מכיוון שבזמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש חסרות שעות אחדות כדי למלא 365 יממות בדיוק – כל 4 שנים מוסיפים לשנה יממה אחת. כך נקבע שחודש פברואר, החודש האחרון בשנה, יעוּבּר כל 4 שנים ויהיה בן 29 יממות.

הקהילות הנוצריות שנוצרו באימפריה הרומית במאות הראשונות לספירה, קבעו את החגים והמועדים על פי הלוח היוּלְיָאנִי המקובל. עם זאת הן ערכו בו שינוי. מועד ראשית השנה הועבר לחודש ינואר.

כאמור, במאה ה-16 הכניס האפיפיור גְרֵגוֹרְיוּס ה-13 תיקון בלוח היוּלְיָאנִי. תיקון זה התקבל בארצות שאוכלוסייתן משתייכת לזרם הקתולי או לזרם הפרוטסטנטי של הנצרות. לעומת זאת בארצות שאוכלוסייתן משתייכת לזרם האורתודוקסי המשיכו להשתמש בלוח היוּלְיָאני עד תחילת המאה ה-20, ורק אז אימצו את הלוח הגְרֵגוֹרְיָאני. בכנסייה האורתודוקסית הפועלת בארץ הקודש נוהגים עד היום על פי הלוח היוּלְיָאני.

בארצות הקתוליות אומץ הלוח הגרגוריאני מיד עם הכרזתו בצו האפיפיור. ארצות אחרות קיבלו את השינוי מאוחר יותר; רוסיה תחת שלטון הצארים , לדוגמה, לא אימצה אותו כלל, והוא הונהג בברית המועצות רק עם כינונה של "מהפכת אוקטובר" , שהתרחשה ב-25 באוקטובר 1917 לפי הלוח היוליאני, או ב-7 בנובמבר לפי הלוח הגרגוריאני.

עוצמתה הכלכלית והפוליטית של אירופה, והשתלטותן של ארצות אירופה על רוב חלקי העולם מאז המאה ה-19, הביאו לידי כך שהלוח הנוצרי הגרגוריאני התקבל בכל העולם כלוח האזרחי, כלומר הלוח שעל פיו פועלים מוסדות המדינה והגופים הכלכליים ברוב מדינות העולם. במדינת ישראל, שרוב אוכלוסייתה יהודית, מציינים במסמכים הרשמיים הן את התאריך האזרחי והן את התאריך העברי.

מלבד התיקון הכללי שעשה גרגוריוס, הוא ראה צורך בתיקון חד-פעמי של השגיאה שהצטברה עד לימיו, ולכן השמיט עשרה ימים מהלוח: התאריך למחרת ה-4 באוקטובר 1582 היה ל-15 באוקטובר (כשאימצה בריטניה את הלוח הגרגוריאני, ב-1752, כבר היה צורך בהשמטת 11 יממות, והמונים התפרעו ברחובות בדרישה שיחזירו להם את הימים שנגרעו מחייהם). השנה הגרגוריאנית תואמת היטב את שנת השמש, ורק מדי פעם מתקנים אותה האסטרונומים בהוספת שנייה אחת.

תיקון נוסף שהוכנס בלוח הגרגוראני, הוא הקביעה כי היום הראשון בשנה הוא 1 בינואר. ראשיתו של נוהג זה באימפריה הרומית, אך הכנסייה הקתולית ניסתה לבטלו, כדי להימנע מהחגיגות הפגאניות שהיו אופייניות לו. ציון ראש השנה ב-1 בינואר הוסיף להיות נוהג עממי, ועם הנהגת הלוח הגרגוריאני ויתרה הכנסייה וקיבלה אותו. עד אז היו ראשי שנה רשמיים שונים במדינות שונות, ולפעמים אף נהגו לציין את מספרי שתי השנים – החולפת והחדשה – בתקופות החפיפה, כדי למנוע בלבול. שנת 1622, הייתה הראשונה שבה החלה השנה באופן רשמי ומלא ב־1 בינואר בארצות הקתוליות.

הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרנציסקאנית משתמשות בלוח השנה הגרגוריאני. ואילו האורתודוכסים בארץ הקודש כאקט של מחאה (מחאה כנגד הממסד היווני הדתי שאינו מאפשר להם להתקדם בהיררכיה הדתית) שומרים על לוח השנה היוליאני ומתנהלים על פיו.

ישנו פער משמעותי בן הלוח הגרגוריאני לבין הלוח היוליאני בלפחות 13 ימים. הלוח הגרגוריאני מקדים את הלוח היוליאני. הלוח היוליאני תקף בארץ הקודש לתאריכי החגים ולכן כל החגים האורתודוכסיים יקדימו בהפרש ניכר את תאריכי החגים הקתוליים או הפרנציסקאניים למרות שמדובר בעצם על אותם חגים.

הלוח מלמד אותנו את התאריכים השונים של כל החגים והתאריכים של החגים לכל הקבוצות הנוצריות.

בלועזית נהוג לציין ליד מספר השנה את האותיות AD (למשל, שנת 1900 לספירה תופיע כך: 1900 AD). שתי האותיות הלטיניות הן ראשי תיבות של הביטוי הלטיני Anno Domini (שנת האדון). ליד תאריך שזמנו טרם הספירה ("לפני הספירה") מצויין בקיצור BC (לדוגמה שנת 320 לפני הספירה תופיע כך: 320 BC). האותיות BC הן ראשי תיבות של המושג האנגלי  Before Christ ("לפני המשיח").

בשיטה המעדיפה ניטרלייות ביחס לתפיסה הנוצרית מעדיפים את השימוש בביטוי Common Era (העידן המקובל). בהתאם, את השנים שלפני הספירה מציינים באותיות BCE, ראשי תיבות של הביטוי – Before the Common Era (לפני העידן המקובל). לפיכך, שנת 1900 לספירה תסומן CE 1900, ושנת 320 לפנה"ס – 320 BCE.

ימי קדושים. בכנסייה הקתולית והאורתודוקסית, כל יום בלוח השנה מוקדש לזכרו של קדוש או קדושה מן העבר, שהלכו לעולמם/ן בתאריך זה (בנצרות הפרוטסטנטית יש רק כמה ימי קדושים). כך משרת לוח השנה פונקציה של זיכרון דתי בלתי פוסק. לנוכח העובדה שההיסטוריה, בתיווכו של מנגנון הכנסייה, הותירה אחריה אלפי קדושים נוצרים, כל יום בשנה מציין כמה קדושים במשותף. יש להעיר כי מגלי ארצות רבים, בייחוד הקתולים מביניהם, נהגו לכנות מקומות חדשים שהגיעו אליהם בשמו של הקדוש שחגו חל ביום התגלית, ומכאן ריבוי המקומות בעולם ששמם מתחיל במלה "קדוש" בשפות השונות: סנטו, סנטה, סן, סנט, סיינט, סאו וכו'.

דוגמאות:

21 במאי (משותף לקתולים ולאורתודוקסים), קונסטנטינוס הגדול  (Constantinus Magnus):

הקיסר הרומי הנוצרי הראשון. העניק לנצרות מעמד של דת מותרת באימפריה, לאחר שנים של רדיפת הנוצרים מצד הקיסרים.

11 במאי (אורתודוקסי): האחים קירילוס ומתודיוס (Cyrilus, Methodius): המאה ה-9. שני אחים ילידי יוון, שיצאו למזרח אירופה ופעלו באופן נמרץ למען ניצור העמים הסלאביים ; בשל פועלם נעשו קדושי הכנסייה האורתודוקסית. במסגרת פועלו זה פיתח קירילוס (827 – 869) א"ב מתאים לשות הסלאביות, והורה אותו לבני המקום. יחד עם מתודיוס (815 – 885) תרגם את כתבי הקודש לשפה הסלאבית. על סמך הכתב שפיתח קירילוס פיתחו תלמידי האחים את הכתב הקירילי , המשמש כיום חלק מן העמים הסלאביים. ה-11 במאי חשוב במיוחד בחלק ממדינות אלה, ובין השאר מיוחסת לו חשיבות רבה בבולגריה.

באפריל (קתולי בלבד), קתרינה מסיינה (Caterina) 1347-1380. ילידת סיינה שבאיטליה, שבנעוריה הצטרפה למסדר הדומיניקני. בגיל 19 החלה לחוות חזיונות דתיים, שבשיאם קשר זוגי עם האל. חוותה סטיגמטה (הופעת פצעים על הידיים והרגליים, זהים לפצעים שהופיעו אצל ישוע בעקבות צליבתו). נחשבת לפטרונה של איטליה. אחת משלוש הנשים היחידות שקיבלו את התואר "דוקטור של הכנסייה" (Doctor Ecclesiae), שהוענק על פי רוב אך ורק לגברים (יחד עם תרסה מאווילה ותרז מליזיֵה – עליהן בהמשך).

22 ביולי (משותף לקתולים ולאורתודוקסים), מרים המגדלית (Maria Magdalena): מאה 1. דמות מן הברית החדשה, תושבת הכפר מגדל בסמוך לכנרת. לאחר שישוע ריפא אותה (על פי המסורת, הוא גירש שדים מגופה), הלכה אחריו בדבקות (לוקס ח' ב') ונכחה בצליבתו (לוקס, שם; מתי כ"ז נ"ו). לאחר שקם לתחייה התגלה ישוע לראשונה למרים (יוחנן כ' א-י"ח), והוא אף שלח אותה לבשר לתלמידיו על תחייתו.

 

= = = = =

יום ראשון הוא יום תפילה מרכזי אבל הוא לא יום שבו לא מותר לעבוד בתפישה הדתית. בשפה לטינית נקרה Sunday. כאשר המילה Day קשורה לאלוהים וכך היום הראשון הוא יום השמש ובצבא הרומי היה נהוג כיום מנוחה.

קריסמס חוגג הדת נוצרית את יום הולדת ישו. לא היה ידוע בפועל מתי הוא נולד אז נקבע ביום 25 לדצמבר כי באותו יום בדתות הפגאניות היו חוגגים את יום השמש, יום לידתה של השמש, אל השמש.

התארגנות ממסדית

כתיבת תגובה

הקיסר תאודוסיוס הראשון (הגדול) 347 – 395 מכריז על הנצרות כדת רשמית של האימפריה. התנצרות כמעט מחויבת מטעם הקיסר. מכאן למעשה מתחילה התארגנות מחודשת של הנצרות.

השאלה שעולה היא: הנצרות כעת היא דת רשמית ואיך משתלטים על כל מה שיש בשטח? האימפריה הרומית אומרת שלמעשה ישנו כבר איזשהו מודל שלטוני, ישנו מודל שלטוני של המנהל הרומאי, מדוע לא לאמץ את המודל השלטוני הזה ולהלביש עליו בעלי תפקידים שהם מהעולם האמוני החדש. הם למעשה מאמצים את דפוסי השלטון הרומי (קיסרות אורבנית).

במרחב הזה היו למעשה שלוש פונקציות: פרובינציה, דיוקסה ופרוכיה. א) פרובינציה = מעין מחוז. כל פרובינציה מחולקת למספר דיוקסות. בכל פרובינציה עומד ארכיבישוף. ארכיבישוף = אינו תואר דתי, זהו תפקיד מנהלי הממונה על מספר בישופים. הוא עצמו בישוף. ב) דיוקסה = מעין עיר עם מספר שכונות גדולות (dioceses). כל דיוקסה מחולקת למספר פרוכיות. בכל פרוכיה עומד בישוף הכפוף לארכיבישוף. יבנו כנסיות שתיקראנה קתדראלות. בישוף = תואר דתי גבוה ביותר. ג) פרוכיה = יחידה הקטנה ביותר במנהל הרומי (מעין מועצה מקומית). בכל פרוכיה עומד כומר הכפוף לבישוף.

מצד אחד אסור לדבר על היררכיה אין אלוהות ברמות שונות, אך מצד שני כאשר ממקדים את הדת, הדת היפה והתמימה שרוצה לדבר על האלוהות נטו ועל מרים נטו ועל כתבי קודש נטו, צריכה לפתע לאמץ את העולם החומרי.

לבא ולהגיד שאמפיתיאטרון ומבנים מפוארים הפכו לפתע לחלק מהצרכים, ממקום של התנגדות לראוותנות, התנגדות לחיי פאר התנגדות של נטיית בני אדם להיכנע לצרכים ולחיים החומריים לפתע אנשי הדת מאמצים את המערכת ההיררכית ולפתע לא כולם שווים.

כאשר יש ממסד, זהו המקום שיש בו כסף וכאשר יש כסף מתחילות הבעיות וישנן שחיתויות,  ולפתע נשאלות שאלות קשות ביותר ברמה האמונית. איך מי שאחראי עלינו מטעם אלוהים נוהג בעצם נתפס כמי שנוהג רחוק מאוד מאותו עולם מוסרי?

עד המאה ה-10 כמרים נישאו. לא היה איסור על נשואים של כמרים, לא היה איסור לגביהם של פרישות מינית. כאשר מדובר על בעלי תפקידים שהם גם בעלי משפחות הפיתוי לשחיתות גדול יותר. הדאגה לבני המשפחה/ירושה/קרובי משפחה. תהיינה לכך השלכות קשות ביותר שהנצרות תעכל את תוצאותיו עוד הרבה שנים קדימה.

הממסד הופך להיות ממסד שמנצל את ההמונים, מנצלים אמוציונאלית את אותם חלשים ומסכנים והדבר הולך ומתעצם.

כומר שמסיים את תפקידו ממנה במקומו את קרובי משפחתו (נפותיזם). כמרים משרתים הם לעיתים אנלפאביתים, הם לא יודעים קרוא וכתוב.

קודם הם העריצו את המרטירים שהיו מודל לחיקוי והנה לפתע אין יותר מרטירים ואין את מי להעריץ, הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אמונתם והנה לפתע הדת מותרת אין צורך יותר להקריב חיים.

בעקבות כך מתפתח מוסד הנזירות. הנזירים מכנים עצמם המרטירים בעיתות שלום. נזיר הוא מתבודד הוא מוותר בעצם על כל הצרכים הגופניים שלו.

האליטה של הנוצרים באה ואומרת שהם רואים לאן הדבר מוביל אותם והם כלל אינם מאושרים מכך שהדת הפכה להיות דת ממוסדת.

מכיוון שלפתע ישנן כנסיות רבות ויש צורך בכמות גדולה של בישופים וכמרים והבעיה הייתה שלא היו בתי ספר לכמורה שהכשירה את האנשים. מה עושים לשם כך? הם לוקחים את אנשי האצולה הרומית שהיו חשופים יותר ללימודים והיו בעלי כישורים להנהגה ולכן הם ממונים כבישופים.

סמכויות תיאולוגיות:

אפיפיור. בראש המערכת ההיררכית של הקהילה הקתולית עומד האפיפיור, הנחשב לממשיך דרכו וליורשו הרוחני של השליח פטרוס הקדוש, הבישוף הראשון של רומא, ולנציג האלוהים עלי אדמות. יושב בוותיקן. סמכותו מוחלטת לא רק באמונה ומוסר אלא גם בענייני משמעת וניהול הכנסייה. הדוגמה הקתולית גורסת כי האפיפיור אינו יכול לטעות. אפיפיור מוחלף רק עם מותו, לאחר שמועצת החשמנים, גוף מייעץ לאפיפיור, מתכנסת ובוחרת אפיפיור חדש. "אפיפיור" הוא מושג מימי הביניים ככינוי לבישוף של רומא. המילה עצמה מצויה בלשון חז"ל ופרושה בארמית הוא שר או מושל.

קרדינל. סמכות לפני האפיפיור. מקבל את התפקיד מהאפיפיור ויש להם מעמד וסמכויות. מספר הקרדינלים משתנה כל הזמן, בערך מאה שישים. מועצת הקרדינלים נקרא קוריה. לקרדינל כובע (כיפה) אדומה. בישופים בעלי תפקידים כיפה סגולה.

יש להם שלושה תפקידים: א) אחרי שאפיפיור נפתר הם בוחרים את אפיפיור הבא. האפיפיור לא חייב להיות קודם קרדינל. כל אדם קתולי יכול להיבחר להיות אפיפיור. אותה מועצה שיושבת לבחור את האפיפיור נקראת קונקלבה (בלטינית conclave), משמעותו עם המפתח כי כולם נכנסים לקפלה סיסטינה וסוגרים את הדלת עד בחירת האפיפיור. קפלה סיסטינה היא חדר תפילה של האפיפיור בוותיקן, שנבנה בשנת 1473 בפקודת האפיפיור סיקסטוס ה-4 ולכן נקרא על שמו. ב) להוציא או לשלוח, ע"פ החלטת האפיפיור, את הנציגים שלו לאזור או מקום מסוים. הוא יהיה השגריר של האפיפיור באזור ו/או בנושא מסוים. רק נבחרים קרדינלים בתפקיד זה. ג) למנות את הממשלה בוותיקן, כלומר שרים. הוותיקן היא מדינה ולכן יש ממשלה.

פעם בכמה שנים הם נפגשים כל הקרדינלים מכל העולם בוועידה שנקראת קונסיל (בלטינית concilio). משוחחים על שאילות תיאולוגיות ומוצאים החלטות. באחרונה הוחלט על ידי הקונסיל על שבע חטאים חדשים.

ארכי בישוף. מנהל פרימה קתדראלה, כלומר קתדראלה אזורית.

בישוף. מנהל קתדראלה. מעניק את כל הסקרמנטים (טקסים דתיים/קדושים שיש בהם נוכחות של אלוהים, כאשר עושים את הטקס, אלוהים נוכח והוא אף משתתף. לכן, סקרמנט היות ויש בו נוכחות של אלוהים הוא דבר בלתי הפיך). הבישופים הם יורשיהם הרוחניים של השליחים, מייסדי הכנסייה.

כהן דת (כומר). מנהל כנסייה. בעל דרגה נמוכה יותר יכול להעניק את כל הסקרמנט ים למעט שני סקרמנטים: אישוש והסמכה.

אישוש: הנו טקס שנערך בגיל ההתבגרות, שבו אדם שהוטבל כתינוק מרגע שעמד על דעתו ולמד והבין את עקרונות הדת אליה הוא שייך, הוא עובר טקס של אישור האמונה. בטקס זה הוא מקבל את הלחם הקודש שהוא הייצוג המוחשי של האלוהים (טקס שמקביל לבר מצווה ביהדות).

הסמכה – סמיכה: כל מי שיכול להסמיך מישהו תחתיו. בישוף יכול להסמיך כומר, אך כומר אינו יכול להסמיך תחתיו.  

מהמקום של פרובינציה  ודיוקסה ופרוכיה צומח מושג חדש שנקרא פטריארכות.

פטריארכיות: אין זה תואר דתי. פטריארך אינו תואר דתי שכן גם הפטריארך הוא בישוף  מבחינה מנהלית ולעיתים על מנת לתת תואר של כבוד ישנם בישופים הזוכים לתואר פטריארך.

במאה ה-4 לספירה בראשית המיסוד של הדת הנוצרית ישנן פטריארכיות שיושבות ברומא, אלכסנדריה, אנטיוכיה, קונסטנטינופול. ערים אלה הן ערים מרכזיות וגדולות. אנשי הערים הללו יאמרו שאצלם עברו למעשה השליחים הבכירים של ישו ולכן לנו מגיעה הבכורה.

רק מהמאה ה-5 לאחר ועידת כאלקדון ירושלים אף היא מוכרת בממסד הדתי ומקבלת מעמד של פטריארכיה.

מלבד הכנסייה הלטינית, שהיא הכנסייה העיקרית בקהילה הקתולית, בקהילה חברות עוד 22 כנסיות אוטונומיות, שלהן אמונות זהות לאלה של הכנסייה הלטינית, אך בניגוד לה, הן נוהגות לפי המסורת המזרחית; בראשן עומדים פטריארכים. בעיקרן כנסיות אלה הן "בנות-זוג" קתוליות של זרמים כנסייתיים מזרחיים – אורתודוקסים, אוריינטליים ואשורים.

 

אתרים:

רשימת האפיפיורים – Wikipedia

סקרמנטים

כתיבת תגובה

 

בתקופת הביניים היה קשה לכנסייה למשוך אנשים אליה והבינה שבני האדם צריכים דברים יותר אפקטיביים, שמחים, אופטימיים ויותר מחוברים למציאות. אגוסטיניוס הוא איש למעלה ומנוקת מן העולם הזה וכך הכנסייה הבינה שהיא צריכה להיות לא רק אידיאולוגית ואידיאליסטית אלא גם פרגמאטית, פרקטית ולהניק יותר סיכוי לאותם אנשים שחיפשו תשובות ותקוות לחיים הקשים שלהם ואומללים. באותה תקופה של אגוסטינוס חי אדם אחר פלגיוס.

באמצעות שיטת שבעת הסקרמנטים הכנסייה פיתחה מנגנונים של תיווך בין כלל המאמנים ובין אלוהים. אם אגוסטינוס קבע שאין לאדם ישוה מחוץ לכנסייה אז הכנסייס השתמשה בזה כדי לקחת את המאמינים ונתנה צינורות לחסד על מנת לתווך בין אדם ואלוהיו. אדם קתולי לא יכול להגיע לאלוהים לבדו. זו לא דת אינדיבידואליסטית אלא דת כנסייתית. המושג כנסייה יש שני הסברים: אירגון, ממסד היררכי וסמכותי אבל הכנסייה היא גם דוקטרינה ואמונה.

סקרמנט הוא דבר קדוש (בעברית מַקְדש) הניתן בדרך כלל למאמינים בידי כומר. מקור השם במילה הלטינית sacramentum – ברית, שבועה. יש לסקרמנט משמעות כפולה, זה טקס, מצב, שיטה, משמעות שיש להם שני כיוונים: כאשר נוצרי קתולי עושה דבר מקודש והוא נקרא סקרמנט אז גם מקדש את עצמו. ז"א שבכל סקרמנט שעושים יש צד משפטי.

נוצרים קתולים ונוצרים אורתודוקסים מאמינים שדרך הסקרמנט עובר אל המאמין חסד אלוהי. נוצרים פרוטסטנטים, לעומת זאת, רואים בסקרמנטים ביטוי חיצוני לחסד פנימי – מעשה סמלי בלבד, ולא קבלת חסד ממשי.

ישנה קשת רחבה של אסוציאציות הקשורות לסקרמנט, ברית בין האל לאדם ובין בני הקהילה. הסקרמנט הוא דבר מסתורין, אלמנט שמוזכר במיסה עצמה. על פי אוגוסטינוס המיסה היא למעשה "צורה נראית של חסד בלתי נראה".

איך מגדירים סקרמנט? "סימן לדבר קדוש שביכולתו לקדש בני אדם". תומס אקויינס , כאשר עושים את הסימן מעל מצחו של התינוק או ילד הוא מקבל סימן חיצוני ההופך אותו לקדוש, מישהו שהאלוהים מצוי עמו.

הסקרמנט הוא מעשה חד פעמי שאין חזרה ממנו. יש שבע סקרמנטים והאחרון שנכנס הוא הנשואים בשנת 1215 ויש סיבות כלכליות לכך. את שבעת הסקרמנטים קיבלו על עצמם הקתולים מאז המאה ה-15 (ועידת פירנצה ע"י האפיפיור אבגניוס הרביעי). הראשונים ומקוריים נקבעו ע"י פאולוס, הטבילה, הסעודה שהפכה למיסה. מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית, מחזיר את הכנסייה לשורשיה הראשונים והוא מבטל את חמש הסקרמנטים שהוסיפו אחרי פאולוס. הקוויקרים וחיל הישועה אינם מקבלים גם אותם.

1) הטבילה
2) אישרור או אישוש (קונפירמציה)
3) טקס הנישואין
4) וידוי וחרטה
5) המשיחה האחרונה
6) ההסמכה לכמורה
7) אויכריסטיה, מיסה

אלו הסקרמנטים לזרם הקתולי שהם דומים לזרם האורתודוקסי.

בנוסף לשבעת הסקרמנטים שלהלן ישנם נוצרים אנאבפטיסטיים המקיימים גם סקרמנט רחצת רגליים, לפי הנאמר בספר יוחנן, יג, 14: "לָכֵן אִם־אֲנִי הַמּוֹרֶה וְהָאָדוֹן רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלֵיכֶם גַּם־אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֹץ אִישׁ אֶת־רַגְלֵי אָחִיו".

 

טבילה. (בספרדית bautismo). הוא הסקרמנט הוותיק ביותר. ישו נטבל בירדן ע"י יוחנן המטביל. הוא מעשה חשוב מאוד ולא ניתן להיות נוצרי ללא טקס הטבילה. אם אדם נולד מהורים נוצרים זה לא מספיק כדי להיות נוצרי. הטביעה ע"פ התפישה הנוצרית היא המקבילה לברית מילה. טבילה היא לבנים ולבנות. הטבילה יש עוד תפקיד בעל איכויות על-טבעיות, המנקה את הנטבל מן החטא הקדמון ומסמלת את לידתה מחדש (משיכתה מן המים) של נפש טהורה ונקייה. מי שלא נטבל ע"פ האמונה הנוצרית נשמתו שייכת לשטן.

זו גם הסיבה שקתולים ממהרים להטביל תינוקות כדי לנקותם בהקדם מן החטא פן ימותו לא מטוהרים ועל כן יגיעו ללימבו (מקום בין הגיהינום לגן העדן). זרמים פרוטסטנטים, לעומת זאת, נטבלים בבגרותם, מתוך בחירה חופשית.

לכן חשוב מאוד שכל ילד אחרי שנולד לעבור טקס הטבילה. בעבר הייתה חשיבות גדולה למיילדות ולפעמים היו קורבנות של רדיפות. האשימו את המיילדות במותם של תינוקות והלבישו עליהן דימוי של מכשפות. בעקר הרדיפות היו במדינות נוצריות פרוטסטנטיות. יש קשר בין הרדיפות והתפתחות התפוס.

דברי מתי כ"ח:19 "ואתם לכו אל כל הגויים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש" ודברי יוחנן המטביל בלוקס ג:16 "אני טובל אתכם במים, הוא יטבול אתכם ברוח הקודש".

הסקרמנט של הטבילה עושה לכל אחד שנכנס היפוך, (קונברסיה, בספרדית conversion). אדם עובר להיות תחת חסות של ישו. הטבילה עושים עם מים בתוך פטיסטריום. לפעמים קיים בכנסיות מבנה מיוחד. בזרם הקתולי לא צריך לטבול את כל הגוף. יש עדים, סנדקים, איש דת, כנסייה ולכן יש סקרמנט. הטבילה היא טקס קצר, הנצרות היא דת מיסיונרית. טקס קצר שמקבל לקבלת האדם בדת הנוצרית.

בכנסיות האורתודוקסיות, בכנסיות קתוליות־מזרחיות ובכנסיות פרוטסטנטיות פונדמנטליסטיות מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוקסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות מזליף הכומר המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כוהן דת על קדמת ראשו של הנטבל ומכניס אותו לכנסייה "בשם האב, הבן ורוח הקודש".

הסקרמנט של הטבילה הוא קריטי כי הוא אינו מעשה דתי בלבד אלא שהוא גם מעשה משפטי מכיוון שמי שנטבל כנוצרי חייב לקבל את הדוקטרינה ואת סמכות של הכנסייה.

בספרד בשנת 1391, סוגיית הקונברסוס. היו מאומות שהביעו לרציחתם של אלפי יהודים, במקביל אלפי יהודים עברו טקס טבילה בכוח וכך התנצרו. אחרי מספר שנים נוצרה קהילה של "נוצרים חדשים" (בספרדית קונברסוס, conversos). יש היסטוריונים שאומרים שהיה גל של התנצרות בכוח אבל התופעה הלכה וגדלה.

אנוסים הם יהודים אשר התנצרו בכוח ע"י הכנסייה הנוצרית אבל המשיכו את אמונתם בסתר. האינקוויזיציה הוקמה בשנת 1233 על מנת לטפל בעיות פנימיות בתוך העולם הקתולי ואין לה שום קשר ליהודים. האינקוויזיציה הספרדית במשך כל שנות פעילותה, משנת 1478 ועד 1884, הוציא להורג בערך 6000 אנשים. סמכותה הוגבלה לנוצרים בלבד, כלומר, היא לא חקרה יהודים אלא נוצרים שקיבלו את הסקרמנט הטבילה. זאת אומרת שכן חקרה נוצרים חדשים אבל לא בגלל הדת הקודמת שלהם. פאולוס קבע שאסור לנוצרי לקיים מצוות יהודיות כי אחרת הוא לא מקבל את משיחיותו של ישו. האינקוויזיציה היא מוסד משפטי ולא עושה כל דבר שהיא רוצה

מצד אחד אם הזמן לא נשארו אנוסים אלא שהפכו לנוצרים אמיתיים. מצד שני יותר יהודים התנצרו בגלל הרדיפה שהיו כלפיהם. בדרך כלל האנשים שנמצאים ברמה סוציו כלכלי טובה, אנשים בעלי תפקידים, השכלה, הכנסות גבוהה היה להם הרבה מה להרוויח בתוך הנצרות. כיהודים היו מאוד מוגבלים ולכן התנצרו ברצון על מנת להיות בעלי מעמד, משרוד, הישגים וכניסה אל תוך החברה, פריצה כלכלית וכולי.

האינקוויזיציה נכנסה בספרד בתוך קונספירציה של הנוצרים הוותיקים, של הכנסייה נגד החדשים, הקונברסוס שתפסו את מקומם ומעמדם של נוצרים הוותיקים. ז"א שהאינקוויזיציה לא הייתה מכשיר למלחמה דתית אלא מלחמה חברתית-כלכלית.

אישרור. (בספרדית comunion).

מעבירים את הנער או נערה מילדות לאחריות, דומה לבת/בר מצווה אבל בנצרות רק ניתן לעשות מגיל 7 עד גיל 12 לפי החלטת ההורים. באמצעות סקרמנט זה מאשר הילד את אמונתו ורצונו להיכנס לחיק הנצרות, הפעם מרצונו החופשית ומהבנתו. הטקס נועד בעיקר לחיזוק האמונה הנוצרית.

האינקוויזיציה גם בדקה את עניין הקונפירמציה כי היא לא הייתה יכולה לקחת למשפט קטינים. רק באותו רגע שעובר את הקונפירמציה אז יש משמעות משפטית. לכן היו תקופות שההורים היו מקיימים את הטקס כמה שיותר מאוחר.

צורה שונה בין הכנסיות. בכנסייה האורתודוקסית יכול כל כוהן דת לבצע טקס זה. כוהן הדת מושח בשמן מתובל בארבעים תמציות בושם המכונה "המור הקדוש". בשל השימוש בשמן, הטקס נקרא בכנסייה זו גם משיחה.

בכנסייה הקתולית סקרמנט זה ניתן רק בידי בישוף (הגמון) כומר האחראי על אזור גדול ולא רק על הקהילה שלו. בדרך כלל בקתדראלה ולא בכנסייה רגילה. לפני טקס המשיחה בוחן הבישוף את הילדים בעיקרי הדת, מסביר את עקרונות האמונה ואז מושח את מצחייהם בשמן מקודש בצורת צלב, סומך את כפותיו על ראשיהם ומברכם. נותן את לחם הקודש והצעירים הולכים לדרכם.

טקס של קונפירמציה מקובלים גם ברוב כנסיות הפרוטסטנטיות, למרות ששם הוא אינו נחשב לסקרמנט.

טקס הנשואים. מי שהתחתן בנשואים קתולים אינו יכול להתגרש. הערך העליון של הנצרות הוא לא להתחתן ולהישאר בתולי. ע"פ פאולוס לא צריכים לקיים יחסי מין ולא להתחתן. הכנסייה הנוצרית בוניה במבמה של פירמידה. איזה אדם לא רוצה להוריש, לקיים יחסי מין, ילדים? זה נגד הטבע האנושי. לכן הכנסייה בא ומבקשת לאותם אנשים שלא יכולים לקבל את העקרונות האלו לתת לאנשים שכן יכולים לעמוד להיות את המנהיגים של הקהילה.

בבסיס הפירמידה של העולם הכנסייתי נמצאים הדיוטות ולמעלה הכמורה. הכמורה מחולקת בשני חלקים: א) כמורה רגולרית. אנשים שחיים במנזר. יש להם תקנון. ב) כמורה סקולרית. מעורבות עם הקהילה החילונית. מתחילה עם האפיפיור עד האחרון שכמרים. הדיוטות נותנים את המפתחות לכמורה. הכמורה מקיימת שלושה עקרונות: א) פרישות מינית, לא מקיימים משפחה. ב) חיים בעוני אישי, ללא רכוש. המנזר יכול להיות עשיר אבל הנזיר חיים להיות עני. ג) צייתנות. כדי לפרק את הגו. יש שלושה קשרים בחבל של הפרנסיסקנים: לא למין, רכוש ו… פרישות, צניעותוציות. (בספרדית El celibato, la castidad y la obediencia).

אולי האידיאל הוא פרישות מינית אבל הכנסייה מאשרת לאנשים להתחתן מתוך תפישה רפלקסיבית שמותר לאדם להתחתן במקום לשפוך זרע לשב. אי לכך מקימה את המשפחה שבה יש קודים של אתיקה. מקיימים מין לצורך רבייה ולא לצורך הנאה. לכן הכנסייה גם מתנגדת לשימוש אמצעי מניעה. גם לא צריך להתערב במיזוג האלוהי בין גבר ואישה.

ע"פ ישו חל איסור על גירושים כי: מה שאלוהים חיבר אל לו האדם להפריד. למאת מקרים שהאישה נואפת. אצל הזרם האורתודוקסי אפשר להתגרש. עבור הפרוטסטנטים הנשואים אינם סקרמנט אז גם מותר להתגרש. 

למה בשנת 1215 הנשואים הפכו לסקרמנט? במאה ה-13, תקופה פיאודלית, מטרת הכנסייה הייתה לצמצם את הגירושים על מנת להפחיד את פוטנציאל הירושה של אנשים בעלי נכסים. הרבה מההון שהכנסייה צברה באותה תקופה היה כתוצאה מעשים של תרומות וקבלת הרכוש כי לא היה יורשים חוקים. עד אותה תקופה הנשואים היה אזרחים בלבד ואז הכנסייה הכניסה את הטקס הנשואים בתוכה. מתי היו גרושים? כאשר לא היו ילדים והבעל היה צריך בן זכר כיורש. לצורך כך היה זקוק מאישור גרושים מהכנסייה. מצד השני הכנסייה ניסה למנוע מכיוון שאדם שאין לו יורש חוקי.

הנושא קשור גם למעמד האישה. ע"פ הכנסייה האישה היא אחראית של חטא הקדמון. האישה היא משנית לאדם כי יצא מצלע אדם. אגוסטינוס קבע שהאישה גם היא משנית בבריאה. בתקופת הביניים האישה הייתה רכש של הגבר אבל מצד שני הכנסייה עשתה מאמץ לתת לאישה משהו ולכן קבע שבעולם הבא לא יהיה הבדל בין גבר ואישה, לפי פאולוס האישה תזכה לשוויון מיוחד בגן העדן. כמו כן הכנסייה באמצעות מנזרים של נזירות אפשרה לבנות לימוד, להתפתח ולהיות מיוחדות דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. ע"י הנשואים הכנסייה נתנה זכויות לאישה כמו לקבל ירושה. 

לכנסייה הקתולית לא כל כך מעניין את ההמשך, הדור הבא, משפחה וכולי כי אם כולם יהיו והתנהגו לפי העקרונות הנצרות אז המשיח יבוא בפעם השניה. האידיאל של המשפחה הוא משני מול האידיאל של העולם הבא.

מרבית הזרמים בנצרות מאמינים כי הנישואין הינם קשר רוחני אלוהי, שמטרתו להעמיד צאצאים. טקס הנישואין חייב להתקיים בכנסייה או במקום אחר בנוכחות איש דת, ובנוסף חייבים שני אנשים נוספים לשמש כעדים לטקס.

וידוי וחרטה. פורגטוריום, הכנסייה עברה עם הזמן לכור המצרף. הרמב"ם כותב מורה נבוכים כאנטיתזה לתפישה הקתולית כי הכנסייה הפכה את אלוהים למשיכה כספים. גם הדבר הוא אנטיתזה לאגוסטינוס כי הוא אמר שאין קשר בין הדברים שעושים בעולם הזה ובין גורלו בעולם הבא. ע"פ הכנסייה ככל שמבצעים סקרמנטים אז הסיכוי לגם העדן יותר גדול. הכנסייה יצרה שיטה שאומרת שרוב האנשים מגיעים לגן העדן. תפקידו של כל נוצרי קתולי הוא לקצר את התהליך. כך הכנסייה הקתולית פיתחה רעיון שנתן לאנשים המאמינים סיכוי לגאולה. לצורך כך פיתחו את הסקרמנטים כצינור חסד בין האדם והאל, בין האדם והאמונה.

הרעיון של החרטה (בספרדית penitencia) קיבל הרבה ביקורת. המתווך תמיד לוקח את העמלה שלו. גם כאשר ניסה למנוע גירושים על מנת לזכות בירושות המאמינים. זה מוביל לרעיון של פורגטוריום. רעיון זה אינו קיים בזרמים האורתודוקסים ופרוטסטנטים. יש מצב בייניים בין הארץ והשמיים ולפני שהנשמה מגיעה לשמיים היא עומדת למשפט. אבל לפני שמגיעה למשפט היא יכולה לנקות ולהוריד ממנה את כל החטאים שהאדם לקח במשך החיים. כדי להגיע לפורגטוריום יותר נקי אז האדם צריך להתוודות במשך חייו. כל נוצרי טוב צריך לפחות פעם בשנה להתוודות. הכומר הופך למן פסיכולוג שכונתי. הכנסייה המציאה את הפסיכולוגיה לפני פרויד. קיים חיסיון מוחלט על כל מה שהאנשים מספרים. ידע זה גם כוח. בתקופת הביניים כאשר האנשים אמינו בשדים וברוחות. יחד עם זאת הכנסייה, אחרי האימפריה רומית, הפכה להיות המסביר הלאומי והמסביר להבנת החיים, של הקשיים, מגפות, מחלות, מלחמות. נותנת הסברים ברורים על כל דבר שקורה, נותנת גם הסבר על מהותו של האדם ופיתרונות. הרעיון הוא לא לומר שהוא לא שווה הרבה אלא שאם הוא עושה כמה דברים אז אולי יש לו סיכוי להגיע לגאולה. הכנסייה כל הזמן הלכה והגדילה את הסיכוי. כדי לעבור את הפורגטוריום אז חייבים לעשות וידוי (בספרדית confesion).

המחילה בכנסייה הקתולית נעשית בנוסח זה: "האל הרחום, דרך מותו ותחייתו של בנו, גאל את העולם ושלח את רוח הקודש בינינו למחילה על חטאינו; מי ייתן ודרך הכנסייה יעניק לך האל מחילה ושלום, ואני מוחל לך על חטאיך בשם האב, הבן ורוח הקודש".

הוידוי נעשה בדרך כלל בכנסייה אבל לא חייב להיות רק בה. כן חייב להיות ע"י כומר. יש לו שיטה ותהליך, חסינות ו- 7 חטאים מרכזיים. כל חטא של המאמינים מקושר לאחד מאותם 7 חטאים. ע"פ חומרת החטא אז הכומר נותן את חובות התשובה, הפניטנציה. הוטלו עליהם עונשי תפילה, צומות או עונשים פניטנציאליים אחרים.

א) חטא הגאווה (בלטינית superbia, ביוונית היבריס). הוא החטא החמור ביותר. האדם הראשון הוא אב טיפוס. הוא עשה את חטא הקדמון, האדם ראשון ברוב גאוותו הפיל את עצמו מגן העדן. הדבר נכנס בתוך המחשבה הנוצרית מן התודעה אגנוסטית שטוענת שהרע הוא דבר אלמטרי. למרות שישו בא על מנת למחוק את החטאים האדם ממשיך וחוטא מכיוון שגאווה קיימת בו. ישו שינה את ההיסטוריה אבל לא שינה את האדם. אם ישו זה הצפוי, הוא צפוי לחזור עדין הרשות להביא אותו נמצאת בידי אדם. האדם כיחיד וכקהילה הם אלא שמחזיקים את היכולת להחזיר אותו פעם שנייה. הכנסייה היא מוסד חינוכי שבא ואומרת שהאדם לא יודע מה טוב בשבילו ולכן היא צריכה לעזור ולחנך אותם. גם צדיקות יתר היא סוג של גאווה.

ב) חטא העצלות (בלטינית acedia). הכוונה היא לא שאדם עצלן מהעבודה אלא בעבודת האל. במילים אחרות, אסור להיות עצלן בעבודת האל. פרוטסטנטים שמו דגש על העניין העבודה, התפישה הלותראנית מתייחסת לעולם של החיים ולכן האדם צריך לעבוד. התרבות הגרמנית ואמריקאית יושבות על אותן עקרונות. עבודת האל באופן מתמיד, במקום שאין עבודה אז נשאר ריק, מה שגורם לבטלה ובכל מקום שיש בטלה אז השטן נכנס. ניתן לראות באומנות הנוצרית שאין מקומות ריקים. צריכים למלא אותם בתפילות, אמירות וכולי. למלא את המרחב על מנת למנוע כניסת השטן.

ג) חטא הקנאה (בלטינית invidia). היא מבטה חולשה. קנאה היא חולשה הרצון ולרצות מה שאין לאדם, כל מה שלא שייך לו, ראוי לו. ישו דיבר על הקנאה בדרשת ההר. יש פרופורציה בין רצון וקנאה, כאשר עוברים את הגבול של רצון אז עקב הקנאה רוצים דברים או אלמנטים. בתפישה הקתולית אדם טוב הוא אדם סטואי, כלומר, צריכים להיות כל הזמן בשליטה. לאדם סטואי לא מעניין מה יש לאדם אחר אלא מסתפק במה שיש לו. אם אדם מקנאה באדם אחר בגלל האישה, רכוש וכולי אז יכול לצאת משליטתו ולרצוח אותו. זה הלוגיקה של הנצרות.

ד) חטא התאווה (בלטינית luxuria). האדם שוב רוצה מה שאין לו. דבר מאוד דומה לקנאה. התאווה הזו מוציאה את האדם מן הגדר ולכן מאוד חשוב את השליטה.

ה) חטא הזללנות (בלטינית gula). הרעיון הוא שאהבת לאכול בשר תוביל לאכילת בשרית. המשפט הוא נכון עבור כל דבר אחר, רכוש, כבוד, מעמד. אכילת יתר היא ביטוי לשחיתות ומושחתות. הדבר מצביע על אופי אדם. הפילוסוף סנקה אומר שמי שמתעסק בגוף אז לא מתפנה לטפל בדברים רוחניים. בכל מנזר ומסדר יש תנאים של מה אוכלים, אפה ומתי. חשוב מאוד שליטה לגוף וגם לנשמה.

ו) רדיפה בצה, קמצנות (בלטינית avaritia). הממון והבצה הם יריבם של האל. ישו אומר בדרשת ההר, אתם לא יכולים לעבוד את שני אדונים, את אלוהים ואת הממון ולכן אדם חייב לעבוד את אלוהים ולא את הממון.

ועוד אני אמר לכם נקל לגמל לעבר בנקב המחט מבא עשיר אל-מלכות האלוהים (מתי, י"ט:24)

ישו עושה הפרדה בין עושר ועוני. אצלו עושר ועוני הם לא מושגים כלכליים אלא פילוסופים מוסרים, מושגים סוקרטיים. ישו יותר מנביא הוא סוקרטס או סקרטיזציה של נביאי ישראל.

כיצד קרה שהכנסייה הפכה בתקופת הביניים להיות גוף עשיר, משפיע ופוליטי, כלכלי ובנקאי הגדול באותה תקופה? מאוחר יותר מרטין לותר התנגד לפעולות אלו וייסד את תנועת הפרוטסטנטים.

בדרכים שונות ניסתה הגנת הכנסייה לשכנוע כי אושרה הרוחני עולה על אושרה הארצי. העוני, בתפישה הקתולית, נעשה לאידיאה שהכנסייה הייתה צריכה להיות עשירה כדי להפגין את העוני שלה. רק לעשירים יש אפשרות להיות עוניי הרוח. לעניים אין אותה כי הם צריכים כל הזמן לעבוד. לאומת זאת לאנשים העשירים שלא עובדים, יש להם את הזמן הדרוש.

ז) זעם, כעס (בלטינית ira). אדם לא שולט בעצמו, כועס, זועם. יש לו גאווה יתר וכמובן שהוא לא סטואי. אדם קתולי צריך לשלוט בעצמו, בגופו ובנפשו.

שבע חטאים מרכזיים: גאווה, העצלות, הקנאה, התאווה, הזללנות, קמצנות, זעם.

שבעת המעלות של הנצרות. שבעת המידות הטובות (בלטינית virtud). מעלות הטובות של הגבריות: חוכמה, אומץ, שליטה עצמית, צדק, תקווה, אמונה, אהבה. ארבה הראשונים קשורים לפילוסופיה הסוטאה ושלושת האחרונים קשורים למידות פאולוס.

שבע מידות של החסד. מי אדם חסיד בנצרות? לחם לרעב, השקאת הצמאים, הלבשת ערומים, ביקור חולים, הכנסת אורחים, פדיון שבוים, קבורת המת. המידות אינם קשורות לעבודת האל אלא לאנשים. ניתן לראות כאן השפעת היהדות לנצרות.

בסופו של דבר ניתן לראות אלמנטים של גנוסטיקה, אנליסטים ויהדות. אלו המרכיבים האינטלקטואלים של האמונה הנוצרית בתקופת הביניים. הנצרות יסודה בחטא. היא עוסקת באופן אובססיבית בסוגיית החטא. ביהדות יש כמה אסכולות ותפישות. התפישה הנוצרית לוקחת את הפרספקטיבה היהודית ומחמירה אותה, מקודדת אותה ומכניסה אותה במקומות שהיא צריכה אותה. הנצרות עוסקת ומטפלת בחטא, היא בא לפתור את הדילמה של החטא, לתת רפואה לאדם בחטאותיו. היהדות עוסקת בזה אבל עבור הנצרות זו דבר מעוטי.

המשיחה האחרונה. אדם לפני מותו, מביאים את הכומר אליו וזו הזדמנות האחרונה שבה הוא יכול לשטוף את החטאים האחרונים שצבר וכך לשחרר את נשמתו ולהגיע לפורגטוריום נקי יותר. הכומר שם עליו שמן, מברך אותו והאדם מספר אליו את חטאים אשר לפי דעתו צבר מאז הוידוי האחרון שעשה וכמובן מצטער על כך. השמן עצמו מתקדש על ידי כוהן דת בכיר, והוא עשוי מבשמים חזקים ומוחזק בקופסה מעוטרת.

הסקרמנט פתח את האפשרות של אינדולגנציה (בלטינית: Indulgentia). כתב מחילה או שטר מחילה הוא מונח ששורשיו במשפט הכנסייה הקתולית של ימי הביניים. לפיו נוצרי מאמין יכול לרכוש שטר זה כעדות מול האל לפטירתו מעונש על חטא שכבר נסלח. המחילה יכולה לפטור אותו מכל או רק מחלק מעונשיו.

מבחינה משפטית רואה הכנסייה הקתולית את עצמה בעלת הסמכות מישו והקדושים לנהל את "אוצר הסליחות" על פני אדמות.

כאשר יצאו מסעי הצלב בשנת 1095 האפיפיור נתן לאנשים שטר מחילה שבו היה כתוב את שמם כי הפחד היה שהם עלולים למות בקרב ללא וידוי האחרון לכן מסרו אתו. האנשים האמינו בו. למה כך? כי הנצרות היא דת משפטית ובמשפט יש גם מסמכים ולא רק דברים בעל פה. הם נותנים אסמכתא וסמכות והאנשים יכלו להציג אותם. בהתחלה נתנו אותם כבונוס ליוצאים מסעי הצלב אבל אחר כך האפיפיורים על מנת לעודד עליה לרגל לרומא, יכלו האנשים לגשת למשרד ולקבל אינדולגנציה. בדרך כלל מי שמקבל אינדולגנציה גם תורם כספים לכנסייה, לכן לא לכל דבר חייב לומר מה מחירו. אבל בסופו של דבר החליט הכנסייה גם למכור שטר מחילה אלה לצרכים כלכליים.

אינדולגנציה היא תחליף של סקרמנט מחילה האחרונה. לכן ניתן לראות שהכנסייה מוכרת דבר רוחני בכסף. בהתחלה היה השטח שמי אבל אחר כך השם לא מופיע בשטר והאנשים היו מוכרים אותם מאחד לשני כמו ניירות ערך.

גישה זו עוררה מספר בעיות: א) אנשים רבים חטאו ופשעו תוך מחשבה שכל חטאיהם יסלחו ברגע שהם יקנו את שטר המחילה. ב) אפיפיורים רבים לקחו בחשבון את מכירת האינדולגנציות כמקור הכנסה רווחי. ג) באותה תקופה במערב אירופה רכוש המשפחה היה מרוכז בידי ראש המשפחה. ראשי משפחות שחששו מהמצפה להם לאחר מותם, מכרו את רכושם כדי לקנות אינדולגנציות והותירו את משפחתם בחוסר כל.

המצב הביא את מרטין לותר להוציא את 95 התיזות שלו, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית. מנהג רכישת האינדולגנציה לא מקובל עוד בימינו, אך מונח המחילה כפטירה מעונש עודנו קיים.

כור המצרף – Wikipedia

ההסמכה לכמורה. התפישה הנוצרית הקתולית היא של מסורות, שושלת של מוסרים. כמו ביהדות אשר משה מסר ליהושע והוא לזקני העם, גם הנצרות יש שרשרת של סמכויות

ישו מסר לפטרוס, והוא מסר לסילבסטר (האפיפיור של רומא אחרי שהתנצרה בשנת 312). סילבסטר מסר לאפיפיור שנבחר. האפיפיור מוסר לארכי בישוף, הם לבישוף ובסוף הבישוף מוסר לכומר. וכך כל כומר הוא נציגו של האל בתוך שרשרת מוסכמת של סמכות. הסמכה לכמורה הוא סקרמנט ולכן לא ניתן לשנות או את התפקיד או לפטר אותו. לכומר יש מעמד משפטית. רק במקרים מאוד קיצוניים הכנסייה יכולה לקחת ממנו את התפקיד כי שרשרת הסמכות לא תלויה בשום דבר ומגיע לישו עצמו. הכומר יכול לתת סקרמנט ללא קשר לאישיותו כי הוא צינור של סמכות רוחנית מישו עד אדם הפשוט שמקבל מהכומר את הסקרמנט. (בלטינית ex opera operato). הסקרמנטים אינם תלויים בכומר, במצב, בנסיבות, כלומר אינו תלוי בגורמים אחרים.

ההקדשה לכהונה נעשית על ידי אדם שקיבל הסכמה מטעם הכנסייה הקתולית בוותיקן, החייב להיות בדרגת בישוף והיא נעשית במספר שלבים:

  1. בחירת המועמד (לא כל אדם יכול להיות כוהן מטעם האל)
  2. הדרכתו והכוונתו המקצועית
  3. השבעה של אותו אדם
  4. מינויו לתפקיד כומר או בישוף.

אויכריסטיה, מיסה. (בלטינית(Missa . היא הסקרמנט החשוב ביותר בנצרות. המיסה היא תפילה נוצרית, משמעות משוחררים. התפילה המרכזית הנאמרת בכנסייה הקתולית, בעיקר בימי ראשון וחגים. בסוף המיסה הכומר אומר: Dominus vobiscus, ite missa est, האדון עמכם, לכו משוחררים.

הטקס נועד לשחזר את הסעודה האחרונה ולהטמיע את מות ישו ואת קומו מן המתים בלבם של המתפללים ולאחדם כקהילה אחת סביבו. בדרך כלל המיסה נערכת בתוך הכנסייה ויכולה לערך גם במקומות אחרים. המיסה היא אחת העקרונות שפאולוס קבע בתחילת הנצרות יחד עם הטבילה. לכן המיסה והטבילה הם היסודות של הבית הנוצרי. המיסה נערכת ביומי ראשון ויכולה להיות גם בימים אחרים או כמה פעמים ביום, תלוי בפעילות שלה, אוכלוסייה וכולי.

המיסה מחולקת בשלושה חלקים: א) הפתיחה. בה יש כמה סעיפים: קריאה לוידוי כאשר הכומר קורא לאנשים לוידוי. לאחר מכן יש הלל (בלטינית גלוריה, Gloria) לישו, לכנסייה, קדושיםואפוסטוליים, ציטוטים שמביאים מאבות הכנסייה.

ב) פולחן המילולי, התפילות. קוראים כתבי קודש כמו תהילים, אגרות השליחים, אגרות של פאולוס, אוונגליונים. אחר כך יש דרשה שעושה הכומר ע"פ בחירתו. אין נושאים קבועים לדרשות. כל שבוע, מועד או אירוע הכומר עושה דרשה שונה שבה כמובן מהטקסטים הקדושים אבל היא גם רלוונטי לדברים שקורים באותו עד ואינו מנותק מן המציאות. זה החלק המשתנה כי החלקים האחרים הם פחות או יותר קבועים.

אחר כך קוראים את הקראדו, עיקר האמונה, אני מאמין הנוצרי שעוסק בדוקטרינה של השילוש הקדוש. האב, הבן והרוח הקודש. זה הליבה של האמונה הנוצרית. אצל הקתולים והפרוטסטנטים והיוונים קתולים נהוג הנוסח הקדום יותר. הכנסיות האורתודוכסיות נוהגות להשתמש רק בנוסח של ניקיאה.

הנוסח של השליחים:

"אני מאמין (1) באלוהים, האב הכל-יכול, בורא שמים וארץ, (2) בישו המשיח, בנו יחידו, אדוננו, (4) שהורה מרוח הקודש, נולד למרים הבתולה, (5) סבל בימי פונטיוס פילטוס, נצלב, מת ונקבר, ירד שאולה. (6) קם מבין המתים ביום השלישי ועלה השמימה. יושב לימין אל שדי, (7) משם יבוא לשפוט את החיים ואת המתים. (03 אני מאמין ברוח הקודש, (9) בכנסיה הקתולית הקדושה, באחדות הקדושים, (10) במחילת החטאים, (11) בתחיית הגוף (12) ובחיי הנצח, אמן".

הנוסח של- ניקיאה:

"אני מאמין (1) באלוהים אחד, האב הכל-יכול, בורא שמים וארץ, כל הגלוי וכל הסמוי, (2) ובאדון אחד, ישו – המשיח, בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות, (3) אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת, לא נברא כי אם מולד, עצמו עצם האב, ועל ידו נעשה הכל. (4) בעבורנו בני האדם, ולמען ישענו ירד מן השמים ונהיה בשר מרוח הקודש ברחם מרים הבתולה, ונעשה אדם, (5) ונצלב למעננו. סבל בימי פונטיוס פילטוס ונקבר. (6) וביום השלישי קם לתחייה כדברי הכתוב, ועלה השמימה, והוא יושב לימין האב. (7) ושוב ישוב בהוד לשפוט את החיים ואת המתים, ולא יהיה קץ למלכותו. (8) אני מאמין ברוח הקודש, האדון, המחייה, הנובע מהאב (ומהבן). לו סוגדים ולו נותנים יקר וכלאב וכלבן, והוא אשר דיבר בפי הנביאים. (9) ואני מאמין בכנסיה האחת, הקדושה, הקתולית והשליחות. (10) ואני מודה בטבילה האחת למחילת החטאים, (11) ומצפה לתחיית המתים (12) ולחיי העולם הבא. אמן".

התוספת "ומהבן" בעיקרון השמיני נהוגה רק בכנסיות המערב.

האמונה הנוצרית הבסיסית התגבשה עוד במאות הראשונות. הוויכוחים על עקרונותיה נמשכו מאות שנים, והם נמשכים עד ימינו אלה. הנוסח הקדום של עיקרי האמונה נקרא "הנוסח של השליחים", Symbolum Apostolicum . בעקבות הוויכוחים התיאולוגיים ניסחה ועידת הכנסייה בניקיאה בשנת 325 את הקראדו. האני מאמין, המחייב כל נוצרי להאמין בשורה של עיקרי אמונה. חלק מהעיקרים הם אמונה בדברים שהכנסייה קבעה כי הם עובדות היסטוריות.

ג) הפולחן הליטורגי או אוי כריסטה. בפירוש מילוי הוא ישו הטוב. אומרים תפילת קדוש, קדוש, קדוש. אחר כך קוראים את התפילת פטר נוסטר, אבינו שבשמיים שמופיעה בדרשת על ההר.

לאחר מכן עושים טקס שנקרא Agnus Dei, אגנוס דאי (שה האלוהים) הכומר לוקח את לחם הקדוש המכונה אוסטיה (בספרדית(Ostia . לכומר יש אוסטיה יותר גדולה על השולחן והוא שובר אותה, כסמל של השברות גופו של ישו על הצלב. המיסה היא שיחזור של הסעודה האחרונה של ישו. על השולחן נמצאים יין ולחם. הלחם הוא סמל לגופו האמיתי של ישו. בסוף המיסה מתקיים טקס הטרנסובסטנציה, טרנס זה לעבור וסובסטנציה זה חומר, כלומר, להפוך את חומר, השתנות המהות. המהות של הלחם והיין משתנה כפי שניסח זאת תומאס אקווינס. הכומר הופך בצורה נס את אוסטיה לבשר האמיתי של ישו. הכומר, בגלל הסמכות שלו, מעמדו כאשר אומר את המילים האלו: לשתות את היין שזה דמיHic est enim calix sanguinem meam ולאכול את הלחם כי זה בשרי Hoc est enim corpus meum אז הופך את הלחם לבשר האמיתי של ישו ע"פ התפישה הקתולית. אי לכך הנוצרים מאמינים שהם אוכלים את הבשר של ישו. מכאן יצא המשפט Opus Focus. רק בוועידת לטראן 4 בשנת 1215 קבעו שהלחם הוא בשרו של ישו והיין הוא דמו.

הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה (מתי כ"ו 26): "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים". טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית, שקיבלה משמעות מאגית.

מדוע לאכול את ישו, אלוהים בצורה בשר? כי הנצרות היא דת של בשר. היא לקחה את דת ישראל ע"פ הרוח אבל הפכה לבשר. כפי שנאמר רק לעשירים יש אפשרות להיות עניי הרוח. הנצרות רוצה להיות דת של רוח, זו תפיסתה האידיאולוגית, פילוסופית אבל מצד שני אומרת "המוח מאמין מה שהעין רואה". אדם יכול להבין את ישו, אלוהים עוד יותר טוב אם הוא אוכל אותו. ישו על מנת לביא בשורה, סיכוי, חזון לאנושות חצה את הקו המחולק, התגשם לבשר ונעשה לצל אדם בהצלבותו. כיצד, אומר אוגוסטינוס, אדם יכול להביא בחזרה את ישו המשיח ולהתאחד איתו? באמצעות אכילת לחם הקודש. באותם דקות בודדות אדם נמצא בחוויה מיסטית באחדות עם האל. בצורה זו הוא מרגיש שישו נמצא בתוכו. סוג של הזדהות.

שבירת הלחם וקידוש היין, מסורת יהודית עתיקת ימים, של טקס זה מהווה עדות ענקית לשורשי הנצרות בדת משה. בסעודה האחרונה סעדו ישו ותלמידיו את ליל הסדר, ולכן הלחם אותו מחלק הכומר בכנסייה הלטינית בתפילה הוא לחם מצה, חסר חמץ.

טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית וגם לאחר התנצרותה של האימפריה הרומית לא שונה הנוהג.

הנצרות יצא מהיהדות, עברה תהליך של הלניזציה, לאחר מכן תהליך של רומיניזציה והשלב האחרון תהליך של הרטרוספקטיבה. יש אלמנטים שחוזרים לתפישות פגאניות. התפישה נוצרית אומרת: "אני רואה את האלוהים אז מאמין בו הרבה יותר טוב". הרמב"ם מאוד התנגד לתפישה הזו.

האוסטיה מייצגת את הקורבן, כלומר, ישו הוא כמו יצחק. ביהדות החליף אלוהי ישראל את יצחק באיל אבל בנצרות ישו הוא יצחק וגם איל. ישו ממש את קורבנותו.

יש מיסות מיוחדות לאירועים שונים, כגון רקוויאם – תפילת אשכבה ומיסה מורחבת, לימי מועד וחג.

 

אתרים:

סקרמנט – Wikipedia

Older Entries Newer Entries