הכנסייה הביזנטית האורתודוקסית

 

אורתו = ישר, דוכסיה = מחשבה/אמונה, אורתודוקסיה = האמונה הישרה. משנת 325 עד שנת 1543. האורתודוקסיה הינה זרם בנצרות שהולך ומתגבש. מוועידת כאלקדון בשנת 451 ישנן קבוצות המזוהות על פי אזורים גיאוגרפיים ותרבותי. קבוצות שפרשו מהזרם המרכזי.

חשוב להבין את  מהות הנוצרית ולהבין שישנו עולם ששואף לחיות תחת החלטות אקומניות (עולמיות). בצד המזרחי של האימפריה מדברים על הקבוצה שרואה עצמה כביזנטית, שכן ביזנטיון היא הבירה והיא קוראת לעצמה גם אורתודוקסית.

התפישה האורתודוקסית הינה למעשה פולמוסית, כלומר אם תפישתם היא התפישה הישרה אזי ישנם כאלה שאינם הולכים עם הזרם והם מתעקמים בתפיסתם. אם זהו עניין פולמוסי אזי צריך לראות בעצם ממתי מתחיל הפולמוס הגדול?

ישנם מספר סמלים המסמלים את המעבר מהעולם המזרחי לעולם הביזנטי:

נשר דו ראשי: מסמל את איחוד המדינה עם הכנסייה (ראש אחד של הקיסר והשני ראש הבישוף).

מרים: מופיעה תמיד עם ישו בחיקה. מרים לא תופיע לבד באיקונות האורתודוקסיות שכן אין למרים חשיבות בפני עצמה וחשיבותה הוא בעצם הולדתה את האל. מופיעה בצבעים של זהב עם לבוש מיוחד. תופיע עם שלושה כוכבים שלכל אחד מהם חשיבות (השילוש). תווי פניה של אדם המגיע מהמזרח כמו תווי פניו של ישו המגיע מהמזרח.

איקונה המושלת בכיפה: המופע של ישו. ישו פנטוקרטור (פאן =על, קרטור = שליט, פנטוקרטור = שליט על), השולט על כל היקום. הוא אוחז בספר, ביטוי לדברי אלוהים חיים. בתנועת יד עם אגודל וקמיצה כלי מעלה, תנועת ההוראה/הלימוד/הברכה. עוד הוא מוקף בהילה, כל קדוש מופיע עם הילה, אך כאשר היא מופיעה עם צלב הכוונה היא לישו.

במזרח האימפריה הרומית ישנו שליט בדיוק כמו במערב. מה שמפריד בין הקיסר במערב לקיסר במזרח הוא שעד גרגוריוס הראשון אשר ממסד את השלטון של הכנסייה גם בעולם החילוני ניתן לראות:

במערב ישנה הפרדה מוחלטת בין הקיסר לכנסייה. העולם הדתי מתנהל כעולם דתי והעולם החילוני כעולם חילוני. ישנם אמנם קווי אינטרקציה אך לקיסר אין כל מעמד דתי מיוחד.

במזרח הקיסר הוא גם ראש הכנסייה. אמנם הוא לא איש הדת בעל התואר הדתי אך הוא עצמו אחראי על הנתינה הרוחנית והחומרית. אנו שומעים שקונסטנטינוס יושב בוועידת ניקיאה כיושב ראש של הוועידה ללא כל הבנה תיאולוגית. השליט החילוני שיושב ראש הוועידה הדתית. לכן הנשר הדו ראשי מסמל במזרח (בעולם הביזנטי) את האיחוד של המדינה עם הכנסייה.

בעולם הביזנטי ישנן מספר פטריארכיות כמו: קונסטנטינופול, אנטיוכיה, אלכסנדריה, וירושלים. נשארה רומא במערב.

הקיסרים הבולטים. היו גם קיסר וגם ראש הכנסייה:

קונסטנטינוס הגדול (עד 337) מעתיק את בירתו לביזנטיון והוא מכתיב את המהלך שהקיסר הוא ראש הכנסייה. האימפריה המאוחדת.

תיאודוסיוס השני – מימיו (408) האימפריה מפוצלת בפועל. אומרים שלמעשה לקיסר המזרח אין כל הכפפה למה שנעשה במערב.

יוסטיניאנוס הראשון (עד 565) פולש למערב.

הרקליוס (עד 641), רואים אותו בכנסיית הקבר. הוא משיב הצלב האמיתי.

בשנת 614 בפלישה הפרסית-ססנית, ישנה החרבה שיטתית של כנסיות ברחבי ארץ ישראל.  בין השאר הם מגיעים לכנסיית הקבר אך הם לא הורסים אותה, הם לוקחים בשבי את הצלב האמיתי ומביאים אותו לפרס.

בשנת 9 – 628 הרקליוס הקיסר הביזנטי משיב בתהלוכת ניצחון את הצלב האמיתי ירושלים, לכנסיית הקבר.

לאו השלישי (עד 741). הוא זה שנותן את האות לכך שישנה בעיה עם האיקונות. בתקופתו ישנו תהליך שתופס תאוצה של הרס האיקונות. כל נושא האיקונוקלזם הוא בימיו. הוא בעצם זה שנותן את העצמה לכך.

הוא זה שגורם לכך שתתכנס ועידת ניקיאה ה-2 לשם החזרת האיקונות, הוא בעצם כבר אינו משתתף בוועידה.

ההתפתחות התיאולוגית במזרח

ישנם ויכוחים סביב השילוש, האב הבן ורוח הקודש. מהות המשיח, ויכוח כריסטולוגי (בוועידת אפסוס וכאלקדון עוסקים במהות האלוהים, מי זה האלוהים, יולדת האלוהים/המשיח, טבע אנושי/אלוהי).

התפתחות התפישה של ישו כשליט העולם = פנטוקרטור, ומרים כתיאוטוקוס = יולדת האם (תיאו = אל, טוקוס = מכילה ברחמה). לכך אחראי המזרח, המערב לא העניק דבר מכל הביטויים הללו ומההחלטות של הוועידות. המערב כל הזמן מסתובב סביב הבכירות של בישוף רומא, הם רוצים לומר שהבישוףשל רומא למעשה נעלה על פני כל הבישופים האחרים.

האיקונות נמצאים במוקד ויכוחים גדולים וישנו מאבק איקונוקלסטי שהוכרע בוועידה השביעית בשנת 787, וועידת ניקיאה ה-2. הם פוסקים לטובת האיקונים אך גם לאחר הוועידה הויכוח לא תם ועד שנת 843 ממשיכים להתווכח. כל זאת נעשה במזרח.

7 הוועידות הראשונות בלבד מקובלות על המזרח ועל המערב !

בליטורגיה הדתית במזרח מתחילת הנצרות אומרים שעל האנשים להתפלל בשפה שלהם, תפילה בשפת המאמינים. הניסיון של ממסד ליצור את ההמונים שאינם מבינים את שפת התפילה ואינם את דברי חכמי הדת הדבר אולי תופס במערב אך במזרח הדבר אינו עובר ולכן הם אומרים שהמאמינים יתפללו בשפתם, שיבינו את התפילה ומשמעותה. 

ליטורגיה = עבודה בציבור, תפילה דתית בציבור (לכן מוצאים בעולם הנוצרי המזרחי תרגומים רבים. המזרח הוא האזור הפורה הוא בעצם ערש התרבות, המקום שבו מוצאים את המרחב התרבותי העשיר).

בכל כנסייה מזרחית נראה את האיקונוסטסיס, זהו קיר המכוסה באיקונות המפריד בין קהל המתפללים לבין המזבח.

איקונות

איקונין (מיוונית דמות). הוא צלמית שנעשה בה שימוש בנצרות. איקונין הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון קדושים או אלילים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס.

איקונוקלזם החל מהמאה ה־8 הופיעו בנצרות ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות, שלעתים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולעתים נראתה כצורה של עבודת אלילים. התופעה החלה, כנראה, עקב ההשפעה האסלאמית שגינתה מכל וכל ציור דמויות ובמיוחד ציור דמויות שאמורות לייצג כוחות אלוהיים/קדושה.

אחד מראשי המסנגרים על פולחן האיקונות היה יוחנן דמסקינוס 675-749) ) שהגיע מדמשק למנזר מר סבא. היה אחד מאבות הכנסייה החשובים. כתב מאמר תיאולוגי מבריק על איכותה האלוהית של האיקונה. עיקר טענתוהתיאולוגית, שבני אנוש אינם יכולים לחשוב לאל מילים ולראות ללאהתגשמות ובכל זאת, באמצעות המילים וגשמיות הם כן מסוגלים לחוות חוויה רוחניתעליונה. הוא גם נחשב כמי שהמציא את האיקונוסטזיס.

כתגובה לועידת ניקאה ה-2, החלו להופיע שפע של איקונות + ציורי קיר על קירות הכנסיות האורתודוכסיות (הכנסיות המזרחיות). לדעתם, כפי שאלוהים ברא עולם שאפשר לתפוס אותו רק באמצעות החושים, כל שכן, את מה שנעלה מהעולם, כלומר, האל עצמו, ניתן לחוש/להבין/להכיר רק עם החושים. ומי שרוצה להכיר את ישו חייב להכירו דרך החושים וחייב לראותו אותו ואת סיפור חייו. האיקונה משחזרת את סיפור חייו של ישו לכן יש לה ערך מקודש (לא בפני עצמה), אלא, מי שיסתכל עליה מספיק זמן רואה מעבר לתמונה, את הבריאה, את הבורא.

זה ההבדל בין הפגאני לבין המונותיאיסטי: הפגאני מסתכל על הטבע ומכיר עולם. המונותיאיסטי מסתכל על הטבע ומגלה את הבורא. לכן גם חובה לנשק את האיקונוסטזיס.

אם מסתכלים ארוכות על האיקונוסטזיס היא הופכת להיות שקופה ורואים את מה שנמצא מעבר לה: המזבח + הלחם הקדוש + היין הקדוש שהם הביטוי לאלוהי.

הכנסייה האורתודוכסית השתכנעה שהאיקונה היא מפגש מיסטי עם האל. לא משנה איך היא נראית, מי צייר אותה ולכן גם מנשקים אותה.

הכנסייה הקתולית לציור/פסל ערך של אסתטיקה והתמוגגות מהיופי של הבריאה. עבורה האומנות היא כלי לחינוך ההמונים האנאלפבתים. לכן לא מנשקים פסלים ותמונות.

 

במאה ה-5 במזרח

עליית קיסרים בולטים וחזקים מתגבש הגרעין של האימפריה הביזנטית.

תיאודוסיוס השני בימיו מתקיימת וועידה אקומנית שלשית באפסוס (431), הוא קובע את הקודקס (קודקס תחיקתי = חוקים) התיאודסיאני. דרך החוקים מבינים את תהליך ההתנצרות באימפריה הביזנטית. כל הנושא של אדם מתפלל בשפתו הוא נכנס גם לקודקס.

בימיו של יוסטיניאנוס האימפריה הרומית המזרחית מגיעה לשיאה. גם הוא כותב קודקס עם תפישה נוצרית מאוד ברורה, קודקס יוסט יניאני. בימיו כינוס הוועידה ה-5 בקונסטנטינופול. הוא בונה את כנסיית אגייה סופיה באיסטנבול בונה את רוונה שהופכת בירתו המערבית.

במאה ה-5 במערב

האימפריה הרומית קורסת (לחץ של ברברים מצפון מזרח ומטעמים פנימיים). ביזת רומא, השלטון החילוני מאבד את כוחו (הבירה עוברת לרוונה). נוצר וואקום, חלל פוליטי ואדמיניסטרטיבי.

לחלל הנוצר נכנס בישוף רומא (ליאו הראשון, גלסיוס, גרגוריוס הגדול). כל בישוף של רומא רואה את עצמו באופן מסורתי כממשיכו של פטרוס עלי אדמות. המסורת אומרת שפטרוס הגיע לרומא והוא היה המנהיג הראשון של הקהילה ברומא ולכן אם הוא היה הראשון אזי כל מי שהגיע אחריו רואה עצמו כממשיכו של פטרוס. המשמעות של כך היא שאם הבישוף של רומא הוא היורש של פטרוס עלי אדמות אזי מחזיק בידיו את מפתחות השמים ואם פטרוס הוא יורשו של ישו אזי הבישוף הוא בעצם יורשו של ישו גם כן.

ישנה במערב המאה ה-5, שאיפה לבסס את עמדת הבכורה בהנהגת העולם הנוצרי. הם נשענים על כך שבישוף (לימים האפיפיור) רומא הוא נציגו של פטרוס עלי אדמות אזי יש לו בכורה. הוא מעל הבישופים האחרים.

ישנו ניסיון להכתיב פסיקות חדשות ולכבוש את הבכורה הרוחנית. המאבק על הבכורה הרוחנית מלווה באותו מאבק פוליטי מבחינת הכוח של הבישוף.

התפצלויות ופילוגים

הנטייה לויכוחים ולפיצולים בוועידות האקומניות מופיעות למעשה בכל הוועידות: ניקיאה, אפסוס, כאלקדון, ניקיאה 2. ישנן הרזיות וישנם פיצולים. אך בשנת 1054, אמנם לא התקיימה בה וועידה כנסייתית, אך באותה שנה ולא בעקבות וועידה כנסייתית חל הפיצול הגדול, הסכיזמה הגדולה. הסכיזמה הגדולה = הפיצול הגדול בין המזרח למערב.

רק מהשלב הזה ניתן יהיה לומר שהחלק המזרחי של האימפריה קורא לעצמו:  אורתודוקסי, כי האמונה והדרך הישרה היא אצלנו. החלק המערבי של האימפריה יקרא לעצמו: קתולי = שלמות.

זהו פילוג פוליטי. הכוח של הבישוף של רומא מול הבישופים האחרים. תרבותי יש הבדל בין המזרח למערב וגם בשפת התפילה במזרח. תיאולוגי ההבדל הוא בקרדו של ניקיאה בסעיף 8: אני מאמין ברוח הקודש שנוצרה מהאב. במערב לימים מוסיפים את המילה ומהבן. כל שאר הסעיפים מוסכמים ומקובלים על המזרח והמערב.

במאה ה-5, תיאודוסיוס השני, נוצרו הבדלים ברורים בין המזרח למערב. הקודקס של תיאודוסיוס השני שכן ברגע שישנה איזושהי דחיקה במזרח היא מאיימת על המערב ומתחיל מאבק גם במישור הפוליטי.

עם בא האסלאם והכיבושים שלו מהמאה ה-7 ואילך התחדדו הפערים בין מזרח למערב. ניתן לראות זאת עם האיקונוקלזם.

משנות ה-60 של המאה ה-8 ישנם ויכוחים תיאולוגיים גדולים. וועידת ניקיאה 2. בוועידה זו רצו להדיח את הבישוף של קונסטנטינופול, זה מה שאנשי המערב מנסים לעשות בוועידה זו. באים ואומרים שבוועידה אקומנית שתהיה מקובלת על כל העולם הנוצרי שהבישוף של רומא הוא בעצם בעל הבשורה בעולם הנוצרי. במזרח לא מוכנים לקבל זאת ואינם מקבלים את ההחלטות של הבישוף ושל הוועידה. היה ניסיון אף לבצע הפיכת חצר בעניין.

היכן אם כן הסיום של האימפריה הביזנטית? בשנת 324 מתחילה התקופה הביזנטית בארץ ישראל והיא נמשכת עד שנת 638. בעוד שבעולם הביזנטי הנוצרי וקונסטנטינופול היא בעצם הסמן אזי היא נמשכת עד יום 29.05.1493 אז נופלת קונסטנטינופול סופית.

משנת 1054 מתחילים לדבר בעולם הנוצרי על אורתודוקסים, מזוהים עם האימפריה הביזנטית. הם החלק המזרחי רואים עצמם כמי שמבססים את כל העולם האמוני שלהם על השורשים של הנצרות. ובמערב קתולים.

ממשיכה התנועה של העלייה לרגל גם אם הצלבנים עד עדיין לא הגיעו לכאן, שכן ישנה תנועה ועלייה אל המקומות הקדושים. מגיעים עולי רגל לאורך כל התקופות. כאשר עולי הרגל מגיעים אל המרחב והם נפגשים בכנסיות ובמנזרים עם מקומיים והנה מספרים להם שבמערב מדברים על הקרדו וכי הוסיפו לו את המילה והבן. המזרחיים מגלים זאת והם מזדעזעים מהתוספת לקרדו.

הנזירים מהמזרח באים בטענות קשות כלפי המערב על שהם התרחקו מההחלטות של הוועידות האקומניות אך בעקבות אותו אירוע של תוספת המילה הבן לקרדו הם מכריזים הכרזה שנקראת אנאתמה = חרם, בעקבות אותה הכרזה גם המערב מכריז את אותה הכרזה וכך מקבלים חרם הדדי. משנה זו ואילך הנצרות מתפצלת לשני חלקים: במזרח ובמערב.

הכנסייה הרוסית

ברוסיה מתחילים לקבל את האמונה הנוצרית רק מהמאה ה-10 עד אז הרוסים הם פגאנים על אף שהם שכנים של מדינות שעוסקות בנצרות מזה זמן רב . לתהליך הנצור ברוסיה אחראים שני נזירים קירליוס ומתודיוס אשר מגיעים מסלוניקי שהייתה באותה תקופה בשטח של בולגריה שם קירליוס ומתודיוס הם קדושים. קירליוס מבסס גם את הכתב הרוסי המתבסס על הא' ב' היווני אך מוסיפים לו אותיות וזאת משום שיש הגיות שמופיעות ברוסית ולא ביוונית ומכאן שמו כתב קירילי. האות ש' שמופיעה בכתב הקירליל דומה מאוד לאות העברית.

התפלגות היוונים הקתולים מהעדה היוונית האורתודוכסית (1554, 1720)

בשנת 1554 נפטר הפטריארך היווני אורתודוכסי קריליוס ה-1. הארכיבישופים האורתודוכסים בחרו בתור ממשיך בקריליוס ה-2 שהיה מלומד מאוד, בן לאימא יוונית קפריסאית שלמד תיאולוגיה ביוון.

הבחירה בקריליוס ה-2 לא התיה פה אחד מכיון שהיה צעיר מאוד וחלק מהארכיבישופים החליטו לבחור באבטימוס שהיה מבוגר יותר ומתאים יותר לדעתם לתפקיד. לבסוף נבחר לתפקיד קריליוס ה-2.

אמבטימוס לא הסכים עם הבחירה, פרש מן הכנסייה האורתודוכסית, הקים כנסיה קתולית וכך נולדה הכנסייה הקתולית במזרח.

בשנת 1720 הכיר האפיפיור של רומא בקתולים המזרחיים והעדה היוונית-קתולית הופכת לעובדה. במזרח התיכון נקראים היוונים קתולים בשם רום קתוליק שפרושו קתולים ביזנטיים, כלומר, קתולים מזרחיים.

היוונים הקתולים בישראל מונים ברעך שמונים אלף נפש, הבישוף שלהם הוא בוטרוס מועלם שמוצאו מהכפר עילבון לאחר שהחליף את הבישוף מכסימוס סלום שמוצאו מהכפר ירון שבדרום לבנון.

במהלך המאה  ה-18, 19, 20  בתוך הזרם של הכנסיות המזרחיות תהיינה קבוצות שמסיבות כלכליות בלבד יהיה כדאי להם לקבל את מרות האפיפיור. הן יחברו אל האפיפיור ויתקבלו קבוצות שהיו שייכות למזרח והן תקראנה ארמנים קתולים, סורים קתולים, יוונים קתולים (מלכיתים)– זו העדה הנוצרית הגדולה ביותר בארץ.

הכנסיות המאוחדות

החל במסעות הצלב, הקתולים שהגיעו למזרח ניסו לשכנע סיעות שונות להצטרף לכנסייה הרומית – קתולית:

הכנסייה הראשונה שהצטרפה היא הכנסייה המרונית. שפתה ארמית.

במאה ה-18, השפעת הקתולים במזרח חזקה יותר. קבוצה אורתודוכסית חוברת לכנסייה ומכנה עצמה יוונים-קתולים (היום, הציבור הנוצרי הגדול ביותר בארץ). שייכת להם כנסיית בית הכנסת בנצרת ותחנה מס' 6.

הארמנים-קתולים, הצטרפו לכנסייה מאוחר יותר. שייכת להם תחנות מס' 3/4. למרות מספרם הקטן מאוד בארץ. מתפללים ולבושים כארמנים.

קופטים-קתולים, מצטרפים גם הם לכנסייה הקתולית. שייכת להם תחנה מס' 7.

לכל אחת מהכנסיות המאוחדות יש פטריארך משלהן והן לא כפופות לפטריארך של ירושלים. הכנסייה היוונית-קתולית כפופה לפטריארך בסוריה ובשל המצב (מדינת אויב) קיבלו אשרה דיפלומטית כדי שיוכלו להגיע לסוריה.