הפסיון של ישו – מחזור המוות

כתיבת תגובה

המילה פסיון קשורה לתשוקה והסורים והם דבר יותר קתולי מזה. תאור ע"פ הזרם הקתולי.

תאריך האירועים זזים בלוח השנה הנוצרי.

בנצרות המערבית "התענית" הינה התקופה שבין יום רביעי של האפר לבין יום שבת הקדוש שלפני יום ראשון בו חל חג הפסחא. בנצרות המזרחית, התקופה שלפני חג הפסחא נקראת התענית הגדולה על מנת להבדילה מתענית החורף המכונה "צום המולד".

ארבעים יום לפני הפסחא הנוצרים מתחילים צום, Lent. תענית ה- 40. בתקופה זו ישנה התנזרות מתענוגות (הימנעות מאכילת בשר, ביצים ,שתיית יין). כי הם מזדהים עם הקורבן. גם במשך הארבעים הימים האלה הנוצרים האדוקים לא אוכלים דברים שהם אוהבים. ארבעים יום לפני כניסת ישו לירושלים הסטן ניסה לשנות אתו. ביום לפני הארבעים יום כן מותר לאכול בשר והוא יום הקרנבל, מהמילה קרנה בספרדית שהיא בשר. מוכר גם כמו יום שלישי השמן. אחר כך מגיע יום הרבעי של האפר. כך גם מועד של הקרנבל משתנה בכל שנה. לא חייב להיות החג בדיוק באותו יום ה-41, יכול להיות גם כן כמה ימים לפני.

כמו כן ימים אלה נחשבים כימים של סיגוף, חרטה וחשבון נפש.

בלטינית תקופת התענית התייחסה במקור ל- quadragesima  היום ה- 40 שלפני חג הפסחא, ומכאן מקור השם בחלק מהשפות (בספרדית: (cuaresma. בעוד שחג הפסחא נועד לחגוג את תחייתו של ישו. התענית הינה זמן בו מתכוננים לשבוע הקדוש בו מזכירים הנוצרים את האירועים שקדמו לצליבתו של ישו.

תקופה של ארבעים יום הינה תקופה סימבולית המצויה פעמים רבות במקורות היהודיים. משה שהה 40 יום על הר סיני עת קיבל את התורה, ולאחר חטא העגל שהה 40 ימים נוספים על הר סיני. אליהו שהה 40 ימים במדבר. נח שהה 40 ימים בתיבה, ובני ישראל שהו במדבר סיני 40 שנה. יונה ניבא על נינוה שתתהפך תוך 40 יום. כך גם בברית החדשה ישו צם במדבר 40 יום.

במהלך תקופת התענית ישנם מספר ימים הנחשבים קדושים:

יום רביעי של האפר: היום הראשון של התענית (בנצרות האורתודוקסית – יום שני הנקי).

יום ראשון של לטייר: יום הראשון הרביעי של התענית – אמצע התקופה של התענית.

יום ראשון של הפסיון: יום הראשון החמישי של התענית.

השבוע הקדוש. השבוע הקדוש / הגדול: מיום א' של הדקלים עד יום א' של התחייה. יום ראשון של הדקלים הוא יום הראשון השישי של התענית (שבוע לפני פסחא). יום רביעי שלאחר מכן נקרא יום רביעי של הריגול (בו ריגל יהודה איש קריות אחרי ישו). למחרת יום חמישי הגדול שבו נערכה הסעודה האחרונה ולמחרת יום שישי הטוב הוא יום צליבת ישו.

החג נחוג לזכר השבוע האחרון בחיי ישו שמתרחש כולו בירושלים ובכך הופך אותה לעיר הקדושה ביותר לנצרות בעולם כולו.

מרקוס י"א. ישו נכנס לירושלים. ישו החליט לעלות בחג הפסח לירושלים (בשנת 30 לספירה). הוא הגיע לעיר מכיוון הר הזיתים ולכן עד היום, ביום א' של השבוע הקדוש, מתקיימות בעיר תהלוכות שמשתתפיהם נושאים ענפי דקלים והן מתחילות בהר הזיתים. מגיעים מעבר הירדן המזרחי עולים במורדות המזרחיים של הר הזיתים לבית פגי.

כקילומטר לנקודה של בית פגי מצוי כיום היישוב הערבי אל עזריה. שם הכפר אל עזריה הוא שם מאוחר לאור נס שישו יעשה במקום, תחיית לזרוס (אלעזר). במקום מתגוררות שתי אחיות, מרים ומרתה והן מארחות אותו במהלך השבוע בו הוא שוהה בירושלים.

ישו הגיע לירושלים בה נתקל בהתנגדות עזה אליו ואל מה שהוא מטיף. תלמידיו ניסו לשכנע אותו לא להגיע לעיר בגלל הסכנות שארבו לו, אבל ישו החליט להגיע בכל זאת. כשנכנס לירושלים הוא בכה גם על מר גורלו וגם על המקדש שאת חורבנו הוא ניבא. במקום הזה עומדת היום כנסיית "דומינוס פלביט" (בכי האדון).

ישו עלה לבית המקדש. בחלק הדרומי של רחבת הבית עמד הסטיו המלכותי – מין שוק שנועד להחלפת כספים, לקניית קורבנות ולמסחר. היו רבים בתקופת בית שני שהתנגדו לכל המסחר הזה במקום קדוש כ"כ וביניהם ישו. כשישו הגיע לסטיו המלכותי הוא הפך את הדוכנים, הטיף נגד הכוהנים ונמלט. בתקופת בית שני החברה היהודית הייתה מפולגת. היו רבים, כמו הפרושים והאיסיים, שיצאו נגד הכוהנים. ישו היה גם הוא מהמתנגדים לכהונה המושחתת שמתעסקת בעבודות פולחן במקום בדבר האמיתי. הוא רצה להחזיר את האנשים בתשובה בעיקר בנושאים שבין אדם לחברו.

יום ראשון של הדקלים. הוא יום הראשון בשבוע לפני הפסחא, השבוע הקדוש. הוא היום בו ישו נכנס לירושלים והוא היה לבוש בבגדי חג והתקבל ע"י חסידיו בשירים "הושע נא לבן דוד". Hosanna al hijo de David

7 הם הביאו את האתון ואת העיר ולאחר ששמו עליהם את בגדיהם הוא ישב עליהם. 8 רבים מן ההמון פרשו את בגדיהם על הדרך ואחרים כרתו ענפים מן העצים ושטחו אותם על הדרך. 9 והמון העם שהלכו לפניו ואחריו קראו: "הושע-נא לבן-דוד! ברוך הבא בשם יהוה! הושע-נא במרומים!" (מתי כא: 7-9).

למרות שבמסורת הנוצרית מקובל כי כניסתו של ישו לעיר הייתה בחג הפסח ניתן להבחין בסיפור עצמו באלמנטים של חג הסוכות: לולבים (כפות תמרים), קריאת "הושע נא" ו"ברוך הבא בשם ה'". גם מציאת תאנים אפשרית בסוכות ולא בפסח.

יום חמישי הגדול. ישו נשאר מספר ימים בירושלים והולך לבית המקדש. ביום חמישי של אותו שבוע, נמצא בגת שמנים ושולח את תלמידיו לעבר הר ציון לחפש מקום לחוג בו את קורבן הפסח, ליל הסדר. לפי שלושת האוונגליונים מרקוס, לוקס ומתי. הם אוכלים את הסעודה האחרונה. אכן מקבילה לסדר הפסח ומכאן שישו ותלמידיו לא אכלו לחם כפי שמצוין בברית החדשה אלא אכלו מצה.

המקום של הסעודה הוא ע"פ המסורת הנוצרית הוא קבר דוד המלך. ישו ודוד המלך קשורים זה לזה בלידה ובמוות.

באותו שבוע היה ערב חג הפסח. היהודים היו נוהגים לאכול לפני חג הפסח סעודה, לבוש בגדים בצבע צהוב, אש.

זהו האירוע המכונן של הטקס המרכזי בחייו של הנוצרי. טקס שנקרא מיסה, סעודת האדון. הלחם והיין. הלחם שמסמל את גופו של ישו, הקורבן. בכנסייה באפסיס ישנו נזבח, שכן בטקס המרכזי שעורכים על המזבח באפסיס משחזרים את הקורבן של ישו. הלחם שאנשים אוכלים הם מדמים שהם אוכלים מגופו של המשיח אשר הקריב עצמו בכדי לכפר על החטא הקדמון. בסעודה אומר ישו לתלמידיו

22 כאשר אכלו לקח ישו את הלחם, ברך ובצע ונתן להם באמרו: "קחו, זה גופי." 23 לקח את הכוס, ברך ונתן להם וכלם שתו ממנה. 24 אמר להם: "זה דמי, דם הברית הנשפך בעד רבים. (מרקוס יד: 22-24).

ישו מספר לשליחיו על הסגרתו הקרובה.

אחרי הסעודה האחרונה הוא יורד שוב עם תלמידיו לגת שמנים .הוא לוקח איתו כמה תלמידים והולך להתפלל. ישו נופל ומתפלל לאלוהים כי אינו רוצה למות, אך משאיר לאלוהים לעשות בו כרצונו. ישו רואה את 3 תלמידו ישנים, כלומר, להבדיל מישו האלוהי, הם אנושיים ולכן נכנעים לצרכיהם הארציים. הוא הולך להתפלל פעמיים נוספות וכשהוא חוזר, רואה אותם ישנים. כלומר, 3 פעמים = נצח. ישו מתפלל ו-3 פעמים רואה את חולשת האנושות ומבין כי נגזר עליו להיות הקורבן כדי להציל האנושות מרמתה הנמוכה. (מרקוס י"ד 33).

כנסיית היגון נבנתה במקום בו התפלל ישו בגלל החרדה והמועקה שלו על מותו הקרב ועל קלקולי האנושות. נקראת גם כנסיית כל העמים.

ספרי הבשורה מציינים שישו צפה מראש שפטרוס יתכחש להיכרותו עמו לאחר שייעצר. על פי הבשורה על פי מתי, בסעודה האחרונה, חזה ישו כי "כולכם תכשלו בגללי הלילה". פטרוס ענה לו: "אם הכול יכשלו בגללך, אני לעולם לא אכשל!". ישו ענה, "אמן אומר אני לך כי בלילה הזה, בטרם יקרא התרנגול, שלוש פעמים תתכחש לי". לאחר מעצרו של ישו, פטרוס אכן התכחש להכרתו עמו, על מנת שלא ייעצר אף הוא. כאשר שמע את קריאת התרנגול, נזכר בדבריו של ישו, ו"בכה בכי מר".

יהודה נתן לישו נשיקה הנקראת "נשיקת יהודה" או "נשיקת הבגידה" ובכך זיהה את ישו בפני הרומאים. כך מסגיר אותו יהודה איש קריות לידי הרומאים. הברית החדשה מספרת שיהודה, שליח ישו, מלשין לרומאים מי הוא ישו. זה מלמד שאולי ישו לא היה כל כך מוכר ומפורסם. לכן היה צריך לנשק אותו על מנת שיכלו החיילים לזהות אותו.

טקס רחיצת הרגליים גם מתקיים באותו יום. הפטריארך בעצמו רוחץ רגלי כמרים ופשוטי העם כפי שישו עצמו עשה כולל את רגליו של יהודה איש קריות. "ואחר יצק מים בכיור ויחל לרחץ את רגלי תלמידיו" (יוחנן יג, 5).

יום שישי הטוב. ביום שישי נלקח ישו לסנהדרין למשפט ראשון. הוא נשפט בסנהדרין שכן יש להם עצמאות שיפוטית אך אינם יכולים להוציאו להורג. ישו נלקח לבית הכהן הגדול כייפא, במורדות הר ציון, כנסיית סט. פטר אין-גליקנטו. הסנהדרין התכנסה בירושלים באופן יוצא דופן וספק אם באמת התקיים ע"פ ביקורת משפטיות היסטוריות. האם הסנהדרין התכנסה בעב חג הפסח כדי לטפל ביהודי שאומר שהוא המשיח? כל שבוע היו יהודים שאמרו שהוא המשיח בן דוד. ישו לא היה היחידי.

הכהן הגדול שאל אותו: "האם אתה המשיח"? וישו ענה "אתה אמרת". לאחר תשובה מתחכמת זו החליט הכהן הגדול להסגיר את ישו לרומאים. הסנהדרין מצא אותו אשם בשני דברים: לומר שהוא המשיח ולומר שהוא מלך היהודים. מדוע שני אשמות? כי לא היה חשוב לרומאים שישו אומר שהוא המשיח אבל אותו משיח רוצה להיות מלך היהודים וזה עניין פוליטי ואנטי רומי.

15 בחג היה הנציב נוהג לשחרר לעם אסיר אחד על-פי בחירתם. 16 אותה עת היה להם אסיר מפרסם, ישו בר-אבא שמו. 17 לכן כאשר נקהלו שאל אותם פילטוס: "את מי אתם רוצים שאשחרר לכם, את ישו בר-אבא או את ישו הנקרא משיח?" 18 כי ידע שמקנאה מסרו אותו. 19 כאשר ישב על כס המשפט שלחה אליו אשתו לאמר: "אל יהיה לך דבר עם אותו צדיק, כי רבות סבלתי היום בחלום בגללו." 20 ואולם ראשי הכוהנים והזקנים שכנעו את המון העם לבקש את בר-אבא ולהכחיד את ישו. 21 פנה אליהם הנציב ושאל: "את מי משניהם תרצו שאשחרר לכם?" אמרו: "את בר-אבא." 22 שאל אותם פילטוס: "אם כן, מה אעשה לישו הנקרא משיח?" אמרו כלם: "שיצלב!" 23 שאל: "אבל מה רעה עשה?" אך הם צעקו ביתר שאת: "שיצלב!" 24 כשראה פילטוס כי אינו מועיל דבר ומה גם שמתרגשת מהומה, לקח מים ורחץ את ידיו לפני ההמון באמרו: "נקי אנכי מדמו של זה. זהו ענינכם!" 25 ענו ואמרו כל העם: "דמו עלינו ועל בנינו." (מתי כז: 15-25).

מובילים את ישו אל פונטיוס פילטוס אשר הגיע לירושלים לרגל החג הגדול והעלייה לרגל. הוא מגיע למצודה אנטוניה, שם עורך פונטיוס פילטוס משפט נוסף ושאל אותו שוב: "האם אתה המשיח?" וכמובן קיבל אותה תשובה אך אינו מצליח למצוא אשמה כלשהי.

בחג הפסח מספרת הברית החדשה, היה נוהג אצל הרומאים לשחרר את אחד מהאסירים. ומכיוון שלא נמצאה כנגדו כל אשמה הוא רצה לשחררו, אך היהודים אינם מוכנים לשחררו ואז מוצאים את האסיר בר באבא שכבר נשפט ונמצא אשם ומשחררים אותו במקום את ישו.

ארבע פעמים נותן פונטיוס פילטוס הזדמנות לשחרר את ישו. אחר כך לחץ ידיו ואמר "נקי אנכי מדמו של זה. זהו עניינכם!" (מתי כז, 24). הוא עושה טקס ידוע שנקרה עגלה ערופה (בהלכה היהודית, מצוות עֶגְלָה עֲרוּפָה הוא טקס כפרה על רצח שבו לא נודע מיהו הרוצח, הייתה התכנסות של כל הזקנים והיו רוחצים את הידיים). פונטיוס פילטוס עושה טקס יהודי שכולם מבינים מה המשמעות שלו. במילים אחרות הוא אומר לעם להחליט מה יהיה בגורלו של ישו והוא, פונטיוס פילטוס, נקי ידיים ואז העם אמר: "דמו עלינו ועל בנינו". ולכן היהודים אשים בצליבתו של ישו.

האפיפיור יוחנן פאולוס השני אמר לא כל היהודים אשמים בצליבתו של ישו. איזה חלק כן ואיזה לא? אין ניתן להבחין? אחרי אלפיים שנה לא ניתן לשנות הרבה בתפישות ודעות של אנשים. המיתוס גובר על ההיסטוריה. משהו שאומרים כל כך הרבה פעמים אז, אם הזמן, הופך לאמת.

ישו נשפט פעם הראשונה ע"י הסנהדרין ובפעם השני ע"י פונטיוס פילטוס. ישו יוצא באותו יום שישי בדרך הייסורים, ויה דולורוזה, למקום צליבתו. לפני שקיעת השמש באותו יום שישי ישו מת על הצלב. כדי להאיץ את מותו נשלח חייל רומי לדקור אותו בחזה על מנת שלא ימות בתוך השבת וכך להפוך אותו לקדוש.

באזור הגולגותה הייתה הצליבה. הוא נצלב יחד עם עוד שני גנבים. בצלב נכתב את האותיות INRI, ישו מנצרת מלך היהודים. בראשו היה כתר הקוצים, לאורו. סבל, הייסורים, השפלה ופסיון ואחר כך מהפך וניצחון. על גוף של ישו היו את סימניי הדקירה, סטיגמטה. ממנה מגיע את המילה סטיגמה. הסימנים יכולים להיות ארבע או חמש כאשר אחד מהם הוא על החזה.

ישו אמר שבע אימרות על הצלב: 1) "אבי סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים" (לוקאס 23, 34). 2) "אמן אומר אני לך כי היום תהיה עמדי בגן-עדן" (לוקאס 23, 43). 3) "אישה הנה בנך" "הנה אמך" (יוחנן 19, 26-27). 4) "אלי אלי למה שבקתני" (מתי 27, 46) או " אלהי אלהי למה שבקתני" (מרקוס 15, 34). 5)  "צמאתי" (יוחנן 19, 28). 6)  "נשלם" (יוחנן 19, 30). 7) " אבי, בידך אפקיד רוחי" (לוקאס 23, 46(.

יום השישי הקדוש נקרא גם יום השישי הטוב, כי ישו מת לטובת האנושות, למאן כפרת האנושות מהחטאים. יום של אבל והזדהות. התפישה הנוצרים אומרת, ישו סבל כל כך בשבילך ועכשיו מה אתה יכול לעשות בשבילו.

פונטיוס פילאטוס מתואר כדמות הססנית משהו, שלא רצה לקחת את האשמה עליו. מה שאנחנו יודעים היום עליו ועל התקופה, איננה תומכת בגישה הנוצרית הקדומה הזו, ובודאי שלא בגישות שהיו בימי הביניים, שתיארו את פילטוס כ"תומך בסתר בישו ובדרכו" עד כדי להציגו כ"נוצרי קדום" ואף כקדוש!! בתקופתו של פילטוס, למעשה מאז מותו של הורדוס הגדול, נגמר ירח הדבש בין הרומאים ליהודים. בשנת 4 לפנה"ס  נערכה מרידה ברומאים, שבעקבותיה הגיע וארוס הרומי, וצלב 2,000 יהודים! הקנאות היהודית לא הסתימה בכך, ונשאה ברובה באופי של התנגדות לתשלום מיסים. כאשר נישלח פילטוס ליהודה, ע"י טיבריוס, בשנת 26 לספירה, נעשה הדבר בהמלצה של הפרוקוראטור שקדם לו, סאיאנוס, SEJANUS, שהיה אנטי-יהודי מוצהר. לרוב היה הנציב נשלח לשלוש שנים בלבד. הגישה של טיבריוס, הייתה לתת לנציבים תקופות שירות ארכות יותר. כפי שהוא אמר בציניות: "אחרי שזבוב מתיישב ומוצץ את הלד מהפצע, כדאי להשאיר אותו זמן ארוך יותר על הפצע, בכדי שהוא יגרש זבובים אחרים מלהגיע..". פילטוס הרגיז את הקהילה היהודית, כאשר הביא חיילים רומאים לירושלים, ולא הסיר כמנהג את הסמלים מניסי היחידות, דבר שפגע ברגשות היהודים. הוא גם הסתכסך איתם על עניין שימוש שעשה בכספי בית המקדש, למטרות חילוניות, של תיקון מערכת המים לירושלים. בשנת 36 הוא נזרק סוף סוף מתפקידו, אחרי שהיהודים בארץ, ובגולה, התלוננו קשות עליו בפני הקיסר.

ויאה דולורוזה. פירושה דרך הייסורים שלפי האמונה הנוצרית עבר ישו בין בית המשפט לגבעת הגולגולתא שם נצלב, היא נקראת כך בגלל הייסורים שעברו על ישו בלכתו במסלול זה. דרך הייסורים המתקיימת ביום השישי שהוא יום אבל לציון צליבתו של ישו.

המסלול קרוי גם via crucis דרך הצלב. ויאה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי של ירושלים, בשער האריות, ומסתיימת ברובע הנוצרי בכנסיית הקבר. הדרך כוללת 14 תחנות, מתוכן תשע תחנות ברחוב עצמו וחמש תחנות אחרונות בכנסיית הקבר הקדוש.

בתחנה ראשונה נשפט ישו בפני פונטיוס פילטוס. גזר הדין היה מוות בצליבה, העונש החמור ביותר שהפעיל השלטון הרומאי נגד פושעיו. כחלק מהמוות המשפיל היה על הנצלב לשאת בעצמו את הצלב עד מקום הצליבה. ישו הולבש בגלימה אדומה ובכתר קוצים שכן היה "מלך היהודים". לאורך כל הדרך הושפל ישו ע"י החיילים הרומאים שלגלגו וצחקו עליו.

14 התחנות בויה דולורוסה: 1) ישו נידון למוות. 2).ישו מקבל את הצלב. 3).ישו נופל תחת משא הצלב בפעם הראשונה. 4).ישו פוגש את אימו. 5). שמעון מקרינאה עוזר לסחוב את הצלב. 6). ורוניקה מוחה את הזיעה מפני ישו. 7). ישו נופל בפעם השניה. 8). ישו מנחם את נשות ירושלים. 9). ישו נופל בפעם השלישית. 10). ישו מופשט מבגדיו. 11). ישו מוצמד לצלב. 12). ישו מת על הצלב. 13). מורד מהצלב ונמשך בשמן. 14). ישו מוכנס לקבר.

חג שבת האור. ביום שבת מקיים טקס ה"אש הקדושה" בכנסיית הקבר כשבמסגרתו נופלת אש מ"השמים" שאותה מפזרים בין הכמרים והמאמינים. כבר בכתבים מהמאה ה-5 ישנה התייחסות לטקסים המתארים הדלקת מנורות לקראת מועד התחייה של ישו החל למחרת. אולם ככל הנראה רק במאה ה-9 הופיעה התפיסה לפיה הטקס והדלקת האש הוא נס. בטקסטים יש תיאורים של אש היורדת מהשמים, תיאורים של "תקלות" כאשר האש לא נדלקה, התייחסות של שליטים כצאלח א-דין לטקס, ועוד.

במהלך הטקס, נכנסים שני אנשי הכמורה האורתודוקסית הבכירים בישראל, הפטריארך היווני אורתודוקסי ונציג הארמני (פטריארך או בישוף), אל קברו של ישו בכנסיית הקבר. אלה מייצגים את שתי העדות בעלות זכויות העיקריות בכנסיית הקבר. נציגי הכנסייה הקופטית, האתיופית והסורית מורשים להשתתף בטקס אך אינם נכנסים לקבר (מעמדם פחות, וממילא כבר צפוף שם). הפטריארך היווני נכנס ראשון לקבר והארמני נכנס אחריו. בשעה ששני הפטריארכים בקפלה, הם כורעים ברך ונושאים תפילה ויחד הם חוזים בירידת האש הקדושה מהשמיים. למלעיזים אגיד שהם נכנסים בבגדים פשוטים וללא אמצעי הבערת אש לקבר שנבדק ונחתם כמה שעות קודם. איך נדלקת האש? הכול עניין של אמונה.

 

לאחר סיום התפילה, הם מדליקים את נרותיהם מהאש הקדושה, ומעבירים אותה לעוזריהם ולנציגי הכנסיות האחרות, אל המאמינים שבכנסייה, אל הקהל שבחוץ ועד בואכה שערי העיר. נציגים יעבירו את האש לכנסיות אחרות בעיר, לכנסיות ברחבי הארץ, ואף לרחבי העולם.

חג הפסחא. חג הפסחא הנוצרית הוא היום החשוב ביותר, יום הניצחון הגדול. הוא חג נייד ללא תאריך קבוע. כל שנה יכול להיות בתאריך אחר. חל תמיד בין ה- 22 במרץ ל- 25 באפריל, ולכן יום רביעי של האפר חל בין ה- 4 בפברואר ל- 10 במרץ, 46 ימים לפני חג הפסחא. יחד עם זאת תקופת התענית נמשכת תמיד 40 ימים, מאחר וימי ראשון אינם נספרים כחלק מימי התענית מהיותם יום קדוש לנצרות.

החג נקבע באופן הבא: יום הראשון הקדוש יהיה היום הראשון אחרי הירח המלא אחרי 21 למרץ. למה הוחלט אחרי 21 למרץ? כי זה יום של שוויון, יום תחילת האביב, כמות שעות אור דומה לכמות שעות חושך. 21 למרץ גם היה חג פגאני. אקווינוקס Equinox. על פי הנצרות למחרת היום "השמש מנצחת", היום מתחיל להתארך. הרומיים היו חוגגים כיום תחילת האביב. אחר כך יש ירח מלא וזה מקשר ללוח העברי ועל מנת להבדיל עם הלוח העברי אז נקבע את יום א' הראשון אחרי ירח המלא.

יום תחייתו של ישו. יום ראשון של פסחא. היהודים ממהרים לקוברו לפני כניסת השבת. ישו נקבר מחוץ לעיר באזור הגולגותא בערב יום שישי, חג הפסח, באותו אתר שהיום נמצאת כנסיית הקבר. ביום ראשון הוא קם לתחייה אחרי שלושה ימים.

שלוש המריות פקדו את הקבר ביום זה אך גילו שאבן הגולל הוסטה הצידה והקבר ריק. התגלה להן מלאך ששאל אותן למה הן מחפשות את החי בין המתים. הוא אומר להן שישו קם לתחייה וכי עליהן לספר על כך לתלמידי ישו ולפטרוס-כייפא שהוא מסתובב בגליל. אך הנשים נבהלות ובורחו. זה היום החשוב ביותר המסכם את הפסחא.

למעשה, הטקסט של מרקוס (מרקוס ט"ז 9-20) מסתיים עם הסיפור על תחייתו. אך מסורות מאוחרות התקשו לקבל סיום זה והוסיפו חלק נוסף ובו סיפור סיוריו והתגלויותיו של ישו בגליל 40 ימים, עד שעלה סופית השמימה.

ישו קם לתחייה והולך בכמה מקומות במשך 40 יום. בכל המקומות האלו הוקמה כנסייה. התגלה לכמה משליחיו וביום ה- 40 עולה לשמיים מהר הזיתים ומסיים את תפקידו הארצי.

חג העלייה. Ascensionis Domini – "עליית האדון"

נחוג 40 יום לאחר חג הפסחא (מה שאומר שהוא תמיד נופל על יום חמישי, ושלעתים הוא נחוג בזמן שונה בכנסייה הקתולית ובכנסייה האורתודוקסית). החג מציין את עלייתו השמיימה של ישו, שהתרחשה, על פי המסורת הנוצרית, 40 יום לאחר תחייתו מן המתים.

בכנסייה הקתולית, חג העלייה הוא אחד מ"חגי החובה" (Holy Days of Obligation), שבהם חובה על כל המאמינים להיות נוכחים במיסה ולהימנע מעבודה. בכנסייה האורתודוקסית נחשב החג לאחד משנים-עשר "החגים הגדולים".

במשך 40 יום הוא מתגלה לתלמידיו ולאנשים שונים ובמקומות שונים. זוהי תקופת ההתגלות.

חג הפנטקוסט. ביום החמישים אחרי הפסחא הנוצרים חוגגים את חג הפנטקוסט. הכינוי "פנטוקוסט" נובע מהמילה היוונית "פנטקוסטה", שפירושה הוא "היום החמישים". פנטה הוא חמש. מכיוון שחג השבועות מתקיים חמישים ימים אחרי פסח. חגיגת הפנטקוסט חלה ביום ראשון השביעי אחרי חג זה.

זה חג השבועות הנוצרי. החג היהודי מציין את סיום ספירת העומר, כלומר 50 ימים אחרי חג הפסח, ואת יום מתן התורה בהר סיני. שבועות נחשב גם לחג הקציר, בו היו היהודים מביאים את ביכוריהם לבית המקדש בירושלים.

תלמידיו מתכנסים במקום בו נערכה הסעודה האחרונה והם חווים את החוויה השמימית שבה רוח הקודש מופיעה במופע של 12 לשונות אש, יורדת על כל אחד מהם ורוח הקודש נחה עליהם ואז מתחילים לדבר בשפות שונות שקודם לא דיברו.

מעמד הכתרה חדש שבו מכתירים את התלמידים כשליחים. זה נתן לשליחים את התפקיד, כל שליח קיבל ארץ ומקום ללכת. לפי המסורת הנוצרית הייתה טרנספורמציה מהגישה של ארץ ישראל אל הגישה האוניברסאלית של הנוצרות. הגישה האוניברסאלית קיבלה את ההגדרה הקתולית, ז"א שהכנסייה הקתולית היא כנסייה אוניברסאלית.

בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. וְכוֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר. (מעשי השליחים, ב:1-4) .

חזרה של ישו. התייחסות התיאולוגית והיסטורית של הנצרות לגבי ישו בתפקידו ומעמדו. היה עולם של גן עדן, יפה, מטפיזי שבו לא היה מוות ועבודה והמין לא היה לצורך הנאה. בתפישה הנוצרית מאז המעשה החטא הקדמון של אכילת פרי עץ הדר (לא נכתב שהיה תפוח עץ) החלה הקריסה וירידה בתולדות האנושות. האישה מבקשת מהאדם לאכול אותו. ע"פ הנצרות האדם חוטא באופן מתמיד והאדם לא שולט בזה. הנצרות הורידה בישו לאדמה על מנת להיות אדם, דבר שמוכר בשם אינקרנציה, אלוהים מתגשם לבשר. בעת צליבתו ישו לוקח איתו את כל החטאים מאז אותו חטא הקדמון. אז מה בעיה עכשיו? יצר האדם רע מנעוריו, כלומר, האדם נשאר אותו דבר. שוב התחיל תהליך של הידרדרות ולכן תפקיד של הכנסייה היא להביא ולהחזיר את ישו בפעם השניה כדי להביא גאולה סופית ואחרונה לאנושות.

כמו כל מבנה משיחיסטי, הכנסייה הקתולית מדברת על המשיח אבל נראה שהציפייה יותר גדולה מאשר ההגשמה. מה יקרה כאשר הוא יבוא? אז לא צריכים להצטרף לממסד שמטרתו להביא אותו. לכן הכנסייה הקתולית לא עושה שגיאות כמו תנועת חב"ד שהיא תנוע משיחית. ביהדות הקלאסית האורתודוקסית אין דבר לומר לאדם שהוא המשיח. תנועה חב"ד עוברת תהליך של "נוצריזציה". אולי הבעיה נמצאת בציבור החילוני שהולך בתנועות לצורך חיפוש עצמי.

מתי המשיח יבוא? איך זה יקרה? ואפה זה יקרה?

 

הוויכוח על ישו בעניין המצוות

כתיבת תגובה

 

מה קורה בעניין המצוות עם ישו? אף על פי שישו אומר בדרשת על ההר, לא באתי לשנות דברים בתורה, הסוגיה איך הוא מתייחס למצוות היא דבר מורכב. למרות הדברים שהוא אמר הם מקבלים עם הזמן תמונה אחרת. ישו עושה מספר מעשים שאינם מקובלים, וכאלו שנראים כאילו הוא אינו רואה חובה לקיים את המצוות.

שבת. מסופר בברית החדשה כאשר ישו עובר יחד עם תלמידיו על יד שדה שיבולים, מאשר ישו לתלמידים לקטוף שיבולים בשבת וגם לאכול אותם. היו כמה דעות באותה תקופה בין יהודי הגליל ואז ישו תופס דעה מסוימת, מקבל את דעתו של רבי יהודה בר אילי שגם הוא התיר מלילת שיבולים ביד ע"י מעיכתם ביד לעומת החכמים האחרים שהתירו לעשות זאת רק באצבעות.

23 בשבת עבר בשדות הקמה ותלמידיו החלו לקטף שבלים בדרך. 24 אמרו לו הפרושים: "ראה, מדוע הם עושים בשבת דבר שאסור לעשותו?" 25 השיב להם: "האם מעודכם לא קראתם מה שעשה דוד בהיותו במחסור וברעב הוא ואנשיו? 26 הרי נכנס לבית האלוהים בימי אביתר הכהן הגדול ואכל את לחם הפנים אשר אינו מתר לאכילה אלא לכוהנים, ונתן גם לאנשים אשר אתו." 27 הוסיף ואמר להם: "השבת נעשתה למען האדם ולא האדם למען השבת. 28 לכן בן-האדם אדון גם לשבת. (מרקוס ב: 23-28).

כאשר ישו מרפאה אדם משותק בידו בשבת אז גם הלכו הפרושים ושאלו אותו איך הוא מרשה לעשות דבר זה בשבת. ע"פ ישו ריפוי חולים בדיבור מותר לעשות בשבת לכל אחד, ריפוי במעשה רק במקרה של פיקוח נפש.

2 והם התבוננו בישו לראות אם ירפא אותו בשבת, כדי שיוכלו להאשים אותו. 3 אמר אל האיש אשר ידו יבשה: "עמד באמצע!" 4 פנה אליהם ושאל: "האם מתר להיטיב בשבת או לעשות רעה? להציל נפש או להרג?" אך הם שתקו. (מרקוס ג: 2-4).

מה ישו רוצה לומר: האדם המוסרי לא צריך לחכות את יום השבת על מנת לעשות את חשבון הנפש שלו. ניתן לראות גם כאן עניין החילופים, מי צריך לעשות מה ומתי.

העברת השבת ליום ראשון נעשתה מאוחר יותר, רק בתחילת המאה ה-2 וזאת כהתרסה כנגד היהודים. פולמוס כנגד אלה שדחו אותם. חיקוי יום המנוחה של הבורא. (קובעים שבעצם אלוהים החל את מלאכתו ביום שני ולכן ביום ראשון הוא שבת מכל מלאכתו ולא כפי שהיהודים אומרים שהחל מלאכתו ביום ראשון ושבת מכל מלאכתו ביום השביעי).

צום. הצום היחיד המוזכר בתנ"ך קשור ליום כיפור, "ועיניתם את נפשותיכם". זה הצום היחידי אך ישנם הרבה סיפורים בתנ"ך שכאשר ישנו איזשהו אירוע חריג או אסון אז עושים צום ויום תענית.

משפחה. באים תלמידים ואומרים לישו שאימו ואחיו מחכים לו מחוף לבית הכנסת בגליל.

31 אמו ואחיו באו. הם עמדו בחוץ ושלחו לקרא לו. 32 אותה שעה ישבו סביבו המון עם והם אמרו לו: "הנה אמך ואחיך ואחיותיך בחוץ. הם מבקשים אותך."

33 ענה ואמר להם: "מי הם אמי ואחי?" 34 הוא הביט כה וכה אל היושבים סביבו במעגל ואמר: "הנה אמי ואחי! 35 כל העושה את רצון אלוהים הוא אחי ואחותי ואמי." (מרקוס ג: 31-35).

ישו לוקח את המשפחה שהיא ערך עליון ביהדות ונותן תפישה אחרת. אדם לא בוחר באיזה משפחה הוא נולד, אדם בוחר את החברים שלו וכך ישו אומר להם: אתם אמי ואחי. המושג נקרא ecclesia, משהו קולקטיבי. כל העם משתתף באסיפת העם. מאוחר יותר המושג הפך להיות כנסייה, iglesia בספרדית. הכנסייה החברתית מחליפה את המושג המשפחה. לכן ישו לא יוצא נגד המשפחה אלא נותן חלופה שלה, המשפחה החברתית. מחליף את הראיון של הביולוגיה בבחירה.

בעניין הגירושין הולך ישו בדרכו של בית שמאי המחמירה יותר לטובתה של האישה שלא יוכלו לגרש אותה.כך נהגו גם האיסיים.

כשרות. זה קשור לנטילת ידיים. יצא לישו להתארח מספר פעמים בבתים לא יהודים, תמיד אכל אוכל כשר אבל התלמים לא מילאו את המצווה של נטילת ידיים.

נקהלו אליו הפרושים וכמה מן הסופרים אשר באו מירושלים. 2 כראותם שאחדים מתלמידיו אוכלים לחם בידיים טמאות (כלומר, בלא נטילת ידיים, 3 שכן הפרושים וכל היהודים מחזיקים במסורת הזקנים ואינם אוכלים ללא נטילת ידיים כהלכה, 4 ובשובם מן השוק אינם אוכלים ללא רחיצה. ועוד דברים רבים קבלו לשמר, כגון טבילת כוסות וכדים וכלי נחושת) 5 שאלו אותו הפרושים והסופרים: "מדוע אין תלמידיך נוהגים לפי מסרת הזקנים אלא אוכלים את הלחם בידיים טמאות?" .(מרקוס ז: 1-5).

אז הגיעו לישו ושאלו אותו על מעשים תלמידיו. והוא אמר להם: האם גם אתם חסרי הבנה? האם אתם חושבים שאם אוכלים אוכל כשר ומקיימים את המצוות באופן מלא אז זה הדברים שעושים לכם אדם מוסרי? עניין זה של החובה על נטילת ידיים לפני האוכל רק מתחיל להיכנס באותה תקופה.

18 אמר להם: "גם אתם חסרי הבנה כל כך? האם אינכם מבינים שכל הנכנס לתוך האדם מן החוץ אינו יכול לטמא אותו, 19 כי אינו נכנס אל לבו אלא לבטנו ויוצא אל המוצאות?" – בכך טהר את כל המאכלים. (מרקוס ז: 18-19).

ישו לא נותן תשובה אלא שעונה אותה עם עוד שאילה. מתוך השאילה אז פאולוס נתן את התשובה מאוחר יותר. ישו לא מתנגד למצוות, רק מתחיל לזעזע את העניין של מילוי המצוות. הוא מפריד בין קיום ומילוי המצוות. הקיום נראה לו כדבר מכני, המילוי זו המשמעות של המצווה. אף על פי שישו אומר שלא בא על מנת לשנות דבר אבל ניתן לראות שבפועל נכנס בתוך מחשבות האנשים, מפתח ראיונות ותפישה שאחר כך פרשניו של ישו לקחו אותם כלגיטימציה לביטול המצוות.

מלכות שמיים. כאשר שואלים לישו לגבי מלכות שמיים, למי נועדה? הוא מדבר בשני מובנים. עבור ישו היהדות היא הדת הבכורה, היהודים הם העם הנבחר.

5 את שנים-עשר אלה שלח ישו בצוותו עליהם את הדבר הזה: אל תלכו לדרך הגויים ואל תכנסו לעיר של שומרונים. , 6 אלא לכו אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל. 7 ובלכתכם הכריזו: 'קרבה מלכות שמים!' (מתי י: 5-7).

הצאן שהלך לאיבוד וישו הוא הרועה צאן.

שייכות לעם היהודי. במקום אחר מסופר על אישה אשר מבקשת מישו להוציא את השד שנכנס בתוך בתה. ישו עונה לה שאינו מטפל בגויים אלא רק מטפל בעם היהודי.

26 והאישה נכריה ממוצא פניקי סורי. היא בקשה ממנו לגרש את השד מבתה. 27 אמר לה ישו: "הניחי קדם לבנים לשבע, כי לא נאה לקחת את לחם הבנים ולהשליך אותו לכלבים." 28 השיבה ואמרה אליו: "כן, אדוני, אבל גם הכלבים תחת השולחן אוכלים מפרורי הלחם של הבנים!" 29 אמר לה: "בגלל דברך זה לכי לדרכך; יצא השד מבתך." (מרקוס ז: 26-29).

ניתן להבין ע"פ הפסוק שהיהודים הם הבנים והגויים הם הכלבים. גם הכלבים אוכלים את פרורי הלחם של הבנים, ז"א שרק אחרי שהאישה קבלה את המצב שהיהודים הם האדונים והגויים הם הכלבים אז ישו טיפל בה והוציא את השד מבתה.

המצוות. כאשר שואלים לישו איך לחיות חיי נצח אז ישו מביא את ששת הצווים אשר נמצאים בעשרת הדברות

16 נגש אליו איש אחד ושאל:" רבי, איזה טוב עלי לעשות כדי להשיג חיי עולם?" 17 אמר אליו: "מדוע אתה שואל אותי בנוגע לטוב? אחד הוא הטוב, אבל אם רצונך לבוא לחיים, שמר את המצוות." 18 שאל האיש: "איזה?" השיב ישו: "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא-תענה ברעך עד שקר, 19 כבד את-אביך ואת-אמך, ואהבת לרעך כמוך." (מתי יט: 16-19).

הצווים האלו מתייחסים לאדם וחברו ולא כולל את הצווים המתייחסים את האדם למקום. האם הכוונה שהתורה צריכה להיות בצד החברתי, הומאניסטי, מוסרי וסוקרטי שלה? ישו לא מוותר את מקום האל.

שואלים לישו מה הראשונה מבין המצוות? והוא ענה: "שמע ישראל, יהוה אלוהינו, יהוה אחד".

28 אחד הסופרים התקרב ושמע אותם מתוכחים. כראותו שישו השיב להם היטב, שאל אותו: "איזוהי המצווה הראשונה מכל?" 29 ענה ישו: "הראשונה היא 'שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד, 30 ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך.' 31 והשניה היא 'ואהבת לרעך כמוך.' אין מצווה אחרת גדולה מאלה." (מרקוס יב: 28-31).

ישו חוזר ואומר שהאל הוא הדבר העיקרי. לאחר מכן שואלים לישו מה היא המצווה השניה? "אהבת לרעך כמוך". עבור ישו המצווה עומדת מול התורה כולה והמצוות כי במצווה הזו יש את הדבר הפנימי והמהותי ביותר.

אלוהות. לישו יש תפישה מאוד ברור מי זה אלוהים ואיך הוא נראה. לישו אין תפישה של השילוש הקדוש, זה מופיעה יותר מאוחר בנצרות. ישו מתייחס לאל ולאלוהות כדבר וישות אחד. הוא אומר

18 ויאמר לו ישו מדוע קראת לי טוב אין טוב כי אם אחד והוא האלוהים. (מרקוס י: 18).

כאן ניתנת את השאילה האם ישו ראה את עצמו כבן אלוהים? אולי ראה את עצמו כבן אלוהים מבחינת רוחני. הוא עדין לא בין אלוהים כפי שהנצרות עשתה מאוחר יותר. ישו לא ראה את עצמו כמקים דת חדשה אלא לעשות רפורמות בתוך היהדות.

ככל שקוראים יותר את הברית החדשה ניתן לחשוב שישו הינו רב (עד כמה שניתן להגדיר רב בתקופת בית שני) אשר בא לבצע תיקון בשורות היהדות ולהיאבק בממסד הצדוקי שהיה מושחת ברובו,  שהיה אחראי על עבודת המקדש והקורבנות. בעקשנות הפרושית מבחינה הלכתית וב"מכניזם" של ביצוע המצוות ללא כל פשרה.

כל וויכוחיו בנוגע לשבת כגון ריפוי אנשים וקטיפת שיבולים (מרקוס ב’, 23) או דברי התוכחה לפרושים אשר מצווים על העם מצוות ואינם מקיימים אותן כאשר לא נטל ידיים לפני הסעודה (מתי יט’, 16-30) כאשר אדם שואל את ישו מה עליו לעשות כדי להשיג חיי עולם וישו עונה לו את ששת הדיברות אשר מדברות על בין אדם לחברו, אין הוא מבטל את שאר הדיברות או שאר המצוות משום שהוא בעצמו ממשיך בביצוען עד יומו האחרון. לפי כך, ישו מצטייר כאדם הבא לבצע רפורמות אך ורק בממסד הדתי ולא בדת אליה הוא שייך, לא בתורה, לא במצוות ולא בדברי הנביאים אלא להמשיך אותם כיהודי מן המניין אך בצורה יותר נעימה תוך מתן דגש על אהבה בין אדם לחברו.

הוא בא ליצור דת חדשה אלא לשפר את הקיים תוך המשך קיום מצוות התורה ומנהגי האבות דאז. מה שקרה לאחר מותו זוהי שרשרת אירועים ארוכה שגרמה לפיצול בין הדתות עד לשיא לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה) בו הנצרתיים לא רצו ללכת בעקבותיו של "המשיח" החדש והיהדות הכריזה על "קבוצה" זו כמינות.

מדוע הקתולי הממוצע אינו חי כפי שחי משיחו, בן האלוהים, אלא על פי דרך החיים אותה התחיל פאולוס והאנשים אחריו עד לקביעת עקרונות הנצרות בועידת ניקיאה, קונסטנטינופוליס, כלקדון ועוד. עקרונות שנקבעו על פי החלטת הרוב ולעיתים ללא כל התבססות על חוקים או מקרים מהעבר.

 

המהות הפנימית

כתיבת תגובה

 

היבטים בתורתו של ישו:
הבט ראשון: יום הדין וסוף העולם
הבט שני: העניין של המשיח, בן אלוהים
הבט השלישית: פרשת על ההר ותורת המוסר שלו
הבט הרביעית: המהות הפנימית

לישו היה ויכוח עם האיסיים וצדוקים אבל בעיקר עם הפרושים כי הם היו הזרם המרכזי של היהדות, היו סוג של ממשל של העם היהודי, ניהלו את הקהילה, בתי הדין, סנהדרין, ענייני הלכה, השפיעו על המחשבה היהודית. הזרם הפרושי המשיך במשך הדורות וניתן לומר שרוב היהודים הדתיים חיים ע"פ העקרונות שלו.

בין העולמות למעלה ולמטה, הסיכוי, הפיצוי, השיפוי בין הצדוקים שראו את העולם באופן רציאונאלי ובין התפישה המטפיזי של האיסיים, המשיחית וסופנית.

גנוסטיקה היא טכניקה שחילקה את העולם בין טוב לרע, מלאך וסטן, גוף ונפש, חומר ורוח. כאשר המאבק הוא בין האל הטוב והאל הרע.

הגנוסיס – גנוסטיקה – Wikipedia

הפרושי הגדול ביותר שהיה בתקופה התנאים הוא רבי עקיבה. הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכול לפי רוב המעשה (פרק ג משנה טו).

מאמר: הכל צפוי והרשות נתונה. איך זה בדיוק מסתדר ביחד?

הפרושים היו צריכים להתמודד עם המציאות הרומית, של הורדוס בצורה פיזי ופרגמאטית ולתת סיכוי למשהו יותר גדול, משהו משיחי, של עולם הבא, שכר ועונש. העניין הזה מתחיל להתפתח ביהדות באותה תקופה. הפרושיות הפכה את היהדות לדת של מצוות, בתי כנסת, מעשים, משפטית ודת שהעיקריות של אדם הייתה בעשיית מעשים. היהדות עוברת שינוי באותה תקופה.

ישו אשים את הפרושים שפירקו את הלכה היהודית לאין סוף מצוות מכאניות ומעשיים, ובעקבות זה, ע"פ ישו, היהדות איבדה את הערכה האמיתית, התוכן, הכוונה, את המהות ומשמעות הפנימית של המצווה. כאשר אדם מבצע את המצווה אינו מבין את המהות שלה. הפרושים הוסיפו ביהדות מצוות עד שהשתנה את מהות המצווה עצמה וכך גם מהות היהדות.

ישו אשים את פרושים שמקלקלים את היהדות. הדת היהודית שהייתה צריכה להיות דת של מצוות מוסריות ועקרוניות לדת מלאה מצוות שאדם אינו מבין מה רוצים ממנו ומה באמת צריך לעשות.

האם רק אדם שמקיים מצוות הוא אדם מוסרי? ע"פ הרמב"ם רק אדם שמקיים מצוות הוא מוסרי. ישו אינו אומר שלא צריכים לעשות מצוות אלא שצריכים למלא אותן במילוי האמיתית שלהן. מה היה יחסו של ישו למצוות? ישו קיים את כל המצוות אבל נתן היתר לאחרים לא לקיים. יותר מאוחר מגיע שאול התרסי (פאולוס מתרסוס) ומבטל את כל המצוות.

אם לא היה פוטנציאל אז לא היה מימש דבר. ישו מביא תפישות וראיונות שהולכים והופכים להיות קצת אחרים.

 

ישו בגליל – הדרשה על ההר

כתיבת תגובה

הדרשה על ההר היא קטע בו מצוטטים דברים שלפי המסופר נשא ישו לפני מאמיניו על ההר המבטאת את עיקרי השקפתו. אין בדרשה אלמנטים נוצרים. יש שני אוונגליונים שמספרים על הדרשה.

הדרשה על ההר היא חלק מרכזי מאוד בבשורה על פי מתי, ובנצרות כולה, שכן היא מכילה עקרונות רבים שהנצרות מושתתת עליהם.

הדרשה היא אחד המקורות הראשונים לתורת האי-אלימות המודרנית.

ההר עליו נשא ישו את הדרשה קרוי בנצרות "הר האושר" לזכר המילה "אַשְרֵי" המתחילה את שמונת הפסוקים הראשונים של דרשת ההר. המסורת הנוצרית המקובלת מזהה את הר האושר עם הר נחום מצפון לים כנרת או הר כורזין, אך יש פרוטסטנטים המזהים את הר האושר עם קרני חיטין.

ישו היה בעל אופי משיחי. הדרשה הייתה בשיא הפעילות שלו והיו מאוד אנשים. הוא משתמש בה אלמנטים יהודים של העולם הפרושי והרבני, כמו כן אלמנטים של נביאים כאשר הוא ראה את עצמו כממשיכו של אותם נביאים גדולים, אליהו, ירמיהו, יאשיהו. ומדבר ברוח של עמוס, דניאל. ההנחה של אותם נביאים הייתה שצריכים להפסיק לבצע הקרבת קורבנות כי המעשים אלו שעושים באופן שיטתי וללא מהות ותוכן אין להם משמעות.

מה עושה דרשת על ההר כל כך חשובה? ישו הוסף בתורה אחת את כל דברי חכמים, מדרשים והגדות, סיפורים ותפישות, משפטים והיגדים שכבר נאמרו ונותן בתורה הזאת משהו שאינו יהודי אלא שהופך את התורה לאוניברסאלי, קוסמופוליטי, גלובלי. תפישה שאומרת שכל אדם צריך להיות אדם טוב ללא קשר לדתו. אין בדרשה דברים נוצרים. יש בה חלק של אבינו שבשמיים שנילקח ממקורות יהודיים.

ישו מוסיף עוד כמה אלמנטים. אנו לאו יודעים אפה למד ישו אבל במבחן התוצאה ניתן לראות בדרשה אלמנטים סוקרטים, אפלטונים וסטואים (המקום הציבורי אשר היוותה הסטואה היה מקום מפגש עבור אנשי העיר וביניהם גם אנשי הרוח. פילוסופים רבים היו מקיימים דיונים ומלמדים את חניכיהם במקומות אלו).

לא ניתן לתאר את הנצרות ללא הפילוסופיה. הנצרות יורשת תפישות פילוסופיות יווניות. סוקרטס הוא הראשון מבין שלושת הפילוסופים: סוקרטס, אפלטון ואריסטו. שנת 400 לפנה"ס, סוקרטס היה סוג של מרטיר (אדם אשר מעשיו מעידים על אמונתו), הוא אמר: אני מוכן למות בעד הדעות ועקרונות שלי, למען הדברים שרואה צדק ומוסר. סוקרטס טען שהמושגים צדק ומוסר הם מוחלטים ומושלמים. מה זה צדק סוקרטי? אני עושה מה שאני עושה ומוכן לשלם את המחיר שלו בלי שאף אחד יכול לאיים עלי או לשקט אותי. אני לא צריך להתקפל ולוותר על הדעות ועקרונות שלי כי יש אמת אחת ויש צדק אחד, וכך גם יש מוחלטות אחת. לכן צריכים להתעלם משיקולי נוחות.

אפלטון מוסיף את הראיון של הפרדה בין חומר ורוח, בין גוף ונפש. ע"פ התפישה אפלטונית הנפש היא נצחית והיא כלואה בתוך הגוף. הגוף הוא הכלא של הנפש. הגוף עסוק בדברים חומריים והוא חולה ושביר. הנפש לעומת זאת שואפת להגיע לאמת ולידיעה. הגוף הוא דבר מעשי ופרגמאטי ולא יכול להיות באותה רמה של הנפש. זה דבר שהנצרות על הזמן שמה דגש.

האלמנט השלישי הוא הסטואה. אסכולה פילוסופית יוונית-רומית. מייסדה, זנון מקיטיון. עיקר עיסוקה של האסכולה היה בחוזק האופי (הטוב) המתבטא במידות טובות ובחולשת האופי (הרוע). תורת מידות פילוסופית אשר שמה דגש על השליטה. הסטואי הוא אדם השולט בעצמו. הסטואי עושה את הדבר הנכון במידה הנכונה במקום הנכון בזמן הנכון. התפישה אומרת שהאדם הוא שלם ומושלם בתוכי. העניין הוא איך לנהל דיאלוג עם הסביבה. אם אני אדם שלם ומושלם אז גם יכול להתמודד נגד כל דבר ודבר, לכן יש עוצמה מאוד גדולה בתוך הסטואיים.

אפלטון אומר: מי אדם חכם ומוסרי? אדם שיודע לשלוט בכוחות שנפש שלו ולהתעלם מהגופניות שלו. ניתן לראות כאן אלמנטים סטואיים. הפילוסופיות היווניות צמודות ומכילות לפעמים חלקים מן האחרות.

לישו היה הצד העברי וגם לקח את הפילוסופיות היווניות.

ניתן לתארך את זמן נשיאת הדרשה לשנת 30 לספירה לערך, אך רבים מהפרשנים האקדמיים גורסים כי הדרשה היא אוסף אמירות מתוך דברי ישו, שאסף מחבר הבשורה, וכי ישו כנראה לא נשא את הדרשה בפועל. האיסיים כתבו מגילה שבה כתובה כמעט אותה הדרשה בקומראן.

ישו רואה את עצמו בתוך שרשרת של נביאים. הוא שם את עצמו כהתגלות של כל מושגי הנבואה היהודית.

אשרי, מתי ה, 3-10

ישו מדבר על העניים. עני מלכות שמיים, עשיר גיהינום. אדם עשיר לא מגיע לגן עדן. יש בנצרות את הפרנציסקאנים שהם נזירי עוני. יחד עם זאת הכנסייה הפכה בתקופת הביניים לגורם העשיר ביותר באירופה. הכנסייה עשתה פרשנות משלה ואמרה שעושרה הארצי הוא פחות חשוב מהעוני הרוחני. אמריקה, האומה הכי נוצרית, היא גם האומה בה הקאפיטאליזם הוא הדורסני ביותר.

ישו רואה ברכוש מכשול של ממש בדרך אל הגאולה. כדי להיוושע אדם חייב להיפטר מנכסיו בעולם הזה, אבל העשירים מתקשים להיפרד מרכושם. אשרי העניים. למרות זאת, ישו אינו טופח על שכם העניים ואינו מבטיח להם את מלכות השמים ללא כל מאמץ מצידם.

מלכות השמים, לפי ישו, היא בעצם הוויה רוחנית של אמונה באל ומציאות מעשית הנובעת ממנה בציבור כולו, בניגוד לרשע המצוי בעולם. מלכות השמים תתקיים בשלמותה בבוא הגאולה העתידה, שקיימת החל מימי יוחנן המטביל.

האיסיים העריכו את העני כצורך דתי וקראו לעצמם "אביוני פדותך". ישו מדבר על אי היכולת להיות עבד לשני אדונים: של הממון ושל הקב"ה. (מתי ו, 24, לוקס טז, 13).

בדרשת ההר על עניי הרוח הענווים והאבלים מופיע בצורה דומה אצל האיסיים. (מתי יא).

המשפטים המופיעים כ"אודך", "אשרי", מופיעים בצורה זאת בספרי ההודיות של האיסיים. אבל,האיסיים מתבססים על שנאת בני החושך, לעומת ישו שהוא נגד כל שנאה שהיא. הוא גם מלגלג על העוני של "בני האור". (לוקס טז).

אתה מלח הארץ. מתי ה, 13. מלח בתוקפה הרומי היה מוצר מאוד יקר.

אל תדמו כי באתי להפר את התורה. מתי ה, 17. משפט קריטי שישו אומר, אני לא בא לקים דת חדשה אלא לקיים את תורת הנביאים. האם כאשר אומר לקיים גם מתכוון למלא? יש הבדל בין לקיים ולמלא. לקיים הוא דבר מעשי, לאומת זאת למלא הוא להוציא את התוכן המוסרי של המצווה, המהות שלה. ישו תוקף את הפרושים על זה שהם מקיים את התורה אבל לא ממלאים אותה כרוחה. הוא לא מחפש את הצד הפיזיולוגי של קיום המצווה אלא הצד הפנימי, המהותי, הרוחני של הנפש עצמה.

ישו אומר כי מצד אחד אסור לעבור על מצוות ומצד שני הרשה לעצמו לחרוג מפשוטן של המצוות. העיקרון המנחה את החריגות האלה הוא הדיכוטומיה בין המילה והרוח. לכתובים יש משמעות רוחנית, ובני-האדם שניחנו ביכולת להבינה, ישו כמובן אחד מהם, יכולים לפעול על-פי הרוח ולא על-פי המילה. ישו בא "למלאות" ולאו דווקא לקיים את המצוות כלשונן. הוא ראה את עצמו כנושא מסר ליהודים בלבד והיה שותף לתחושת העליונות של היהודים ביחס לאומות העולם.

לא תרצח, מתי ה, 21.

כעס. מתי ה, 22-24. ישו נותן לכולם ולדבר אבל בסוף הוא אומר את המילה האחרונה. כל אדם אשר כועס לאחיו חייב לעמוד בדין. קודם אמר לא תרצח. יש כאן חשיבות לסדר. העברה, החטא היא כבר נמצא בשלב הכוונה, לכן לא צריכים לכעוס. זו פילוסופיה סטואה. אדם סטואי לא כועס, זה לא אומר שהוא לא יודע, מבין או רגיש אלא שהוא יודע שאין שום טעם לכעס והוא אינו מוביל לשום דבר טוב אלא לראיונות שמביאים מעשים של רצח. למילים שאומרים יש משמעות. ע"פ ישו הגוף והנפש נאבקים אבל גם הם מחוברים וזה משפיע אחד לשני,  לכן לא צריכים לחכות שהגוף תעשה מעשה רצח אלא שלפני זה צריך להבין מה אנו עושים. ישו תוקף את הכוונה יותר מאשר אפילו מהמעשה משום שהוא דורש משהו בסיסי, לבחור.

לא צריכים להסתפק במעשים טכניים של אמונה, להביא קורבן לבית המקדש. ישו תוקף את היהדות הפרושי משום שהיא טקסי בלבד, משהו מכני, מעשי. מה שווה להביא קורן לבית מקדש מצד אחד ויש לו שנאה לאחיו? בתוך בית הכנסת הוא טהור אבל בחוץ הוא רמאי. ישו אומר שאין הפרדה בין החיים הדתיים ובין החיים החברתיים, מוסרים.

לא תנאף. מתי ה, 27. בעצם כאשר מתסכלים לאישה אחרת כבר אנו עושים עברה וחוטאים. הכוונה, הגוף והנשה, צריכים להיות טהורים שאפילו ניאוף שלא בא לידי מעשה אסור שיעשה.

אולי הדברים בדרשה הם אוטופיים. כל כך מושלם שלא יכול להיות שקיימים. אוטופיה ביוונית זה "שום מקום".

גירושין. מתי ה, 31-32. אין גירושים באמונה הקתולית אבל בכל אופן אם אדם יכול להתגרש ואין בררה אז כן תתגרש. התפישה הנוצרית היא לא רק מעשה אלא גם הפוטנציאל שלה. לכן לא מתגרשים כדי לא לאפשר את הפוטנציאל של הגירושים. הגירושין הם סוג של הפרדה במה שאיחד האל אפילו מבלי ידיעתו של האדם.

להישבע. מתי ה, 33-34. לא צריכים להישבע. מי שמבקש להישבע זה בגלל שחושד שהצד השני לא מדבר אמת. לכן אומר שאדם צריך להיות צדיק שאפילו לא צריך להישבע בדבר.

ישו החמיר עם המצוות שהיו קיימות בתורה. למשל, אמר כי מהכתוב "לא תרצח" משתמש שאסור לכעוס על הזולת, שהרי הכעס מביא לרצח. מהכתוב "לא תנאף" אמר שאסור להביט באישה ולחמוד אותה, כי הוא נאף אותה במחשבתו. הוא לא התנגד לגירושין אלא לזנות. כדי להתרחק משבועת שקר, ישו הורה לא להישבע בכלל.

עין תחת עין, שן תחת שן. מתי ה 38. לא צריכים להתקומם. הדבר הכי קל זה לעשות נקמה ולהחזיר על מה שעשו לי באותה מידה או לא. ישו יוצא נגד כל האינסטינקטים הטבעיים של אדם. מי אדם הכי צדיק עבור ישו? הוא לא אלו שהולכים אחרי האינסטינקטים שלו כי אלו דברים של גוף, אימפולסיביות, אוטומטיות. הוא אומר שאדם צריך להיות בעל שליטה עצמי גם במקרים של נקמה. לכן ישו אומר כאשר נמצא על הצלב, "סלח להם, אבי, כי אינם יודעים את אשר הם עושים" (לוקס 23:34). ישו דורש מאדם לשלוט בעצמו.

אהבה לאויבים. מתי ה, 44. קל לאהוב במי שאוהב אותי לכן העוצמה האמיתית היא לאהוב במי ששונא אותנו. אדם לא נופל מול דבר שיש לו איום. ישו רואה בשנאה דבר טיפש, חומר מוסרי אלא שדבר זה ניתן לתקן. ע"פ ישו כל אדם יכול לעבור תיקון.

בדרשותיו ניסה להחדיר ביהדות גישה חדשה, שיש בה הדגשת המידות הטובות, הדגשת המצוות שבין אדם לחברו, החמרה במוסר ואהבת הזולת.

דרשת על ההר. Dore


פציפיזם. לפי דרשת ההר ישו אומר שאם אתה נוצרי אתה פציפיסט מובהק. סטרו לך, תגיש לאויבך לחי שניה. מלחמות הדם של הנוצרים הם ההפך הגמור ממה שכתוב פה. כלומר כל מסעי הצלב הם אסורים. 

הבשורה על-פי מתי. פרק ה

כראותו את המון העם עלה במעלה ההר וישב, ותלמידיו נגשו אליו. 2 פתח פיו ולמד אותם באמרו: 3 "אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמים. 4 אשרי האבלים, כי הם ינחמו. 5 אשרי הענוים, כי הם יירשו את הארץ. 6 אשרי הרעבים והצמאים לצדק, כי הם ישבעו. 7 אשרי הרחמנים, כי הם ירחמו. 8 אשרי ברי לבב, כי הם יראו את אלהים. 9 אשרי רודפי שלום, כי בני אלהים יקראו. 10 אשרי הנרדפים בגלל הצדק, כי להם מלכות השמים. 11 אשריכם אם יחרפו וירדפו אתכם ויעלילו עליכם בגללי. 12 שמחו וגילו, כי שכרכם רב בשמים; הרי כך רדפו את הנביאים שהיו לפניכם." 13 "אתם מלח הארץ, ואם תאבד למלח מליחותו, כיצד תחזר לו? הן לא יצלח עוד לשום דבר כי אם להשליכו החוצה להיות מרמס לרגלי הבריות. 14 אתם אור העולם. עיר שוכנת על הר אינה יכולה להסתר. 15 גם אין מדליקים מנורה ושמים אותה תחת כלי, אלא על כן שמים אותה ואז תאיר לכל באי הבית. 16 כך יאר נא אורכם לפני בני אדם, למען יראו את מעשיכם הטובים ויכבדו את אביכם שבשמים." 17 "אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים; לא באתי לבטל כי אם לקים. 18 אמן. אומר אני לכם, עד אשר יעברו השמים והארץ אף יוד אחת או תג אחד לא יעברו מן התורה בטרם יתקים הכל. 19 לכן כל המפר אחת מן המצוות הקטנות האלה ומלמד כך את הבריות, קטון יקרא במלכות השמים. אבל כל העושה ומלמד, הוא גדול יקרא במלכות השמים. 20 אומר אני לכם, אם לא תהיה צדקתכם מרבה מצדקת הסופרים והפרושים לא תכנסו למלכות השמים." 21 "שמעתם כי נאמר לראשונים 'לא תרצח', ו'כל רוצח יחיב לדין'. 22 ואני אומר לכם: כל הכועס על אחיו יחיב לדין; האומר לאחיו 'ריק' יחיב למשפט הסנהדרין; והאומר 'אויל' יחיב לאש גיהנום. 23 לכן אם תביא את קרבנך אל המזבח ושם תזכר כי לאחיך דבר נגדך, 24 עזב את קרבנך שם לפני המזבח ולך תחלה להתרצות לאחיך ואחר כך בוא והקרב את קרבנך. 25 מהר להתפיס עם איש ריבך בעודך בדרך אתו, פן ימסר אותך לשופט והשופט ימסר אותך לשוטר ותשלך לבית הסהר. 26 אמן אומר אני לך, לא תצא משם עד אשר תשלם את הפרוטה האחרונה." 27 "שמעתם כי נאמר 'לא תנאף'. 28 ואני אומר לכם שכל המביט באשה מתוך תאוה אליה כבר נאף אותה בלבו. 29 אם עינך הימנית תכשיל אותך, נקר אותה והשלך אותה ממך, כי מוטב לך שיאבד אחד מאבריך משישלך כל גופך לגיהנום. 30 ואם ידך הימנית תכשיל אותך, קצץ אותה והשלך אותה ממך, כי מוטב לך שיאבד אחד מאבריך מרדת כל גופך לגיהנום." 31 "נאמר, 'איש כי ישלח את אשתו יתן לה ספר כריתות'. 32 ואני אומר לכם: כל המגרש את אשתו חוץ מאשר על-דבר זנות, עושה אותה לנואפת; והלוקח את הגרושה לאשה נואף הוא." 33 "עוד שמעתם כי נאמר לראשונים 'לא תשבע לשקר ושלם לאדני נדריך'. 34 ואני אומר לכם שלא להשבע בכלל: לא בשמים, כי כסא אלהים הם; 35 אף לא בארץ, כי הדום רגליו היא; ולא בירושלים, שהרי קרית מלך רב היא. 36 גם בראשך אל תשבע, כי אינך יכול להפך שערה אחת ללבנה או לשחורה. 37 אך תהא מלתכם 'כן', כן; 'לא', לא. יותר מזה מן הרע הוא." 38 "שמעתם כי נאמר 'עין תחת עין, שן תחת שן'. 39 ואני אומר לכם שלא להתקומם על עושה הרע. אדרבא, הסוטר לך על הלחי הימנית, הפנה אליו גם את האחרת. 40 מי שרוצה לתבע אותך לדין כדי לקחת את כתנתך, הנח לו גם את מעילך. 41 ומי שמאלץ אותך ללכת אתו מרחק של מיל אחד, לך אתו שנים. 42 תן למבקש ממך ואל תפנה מן הרוצה ללוות ממך." 43 "שמעתם כי נאמר 'אהב את רעך ושנא את אויבך'. 44 ואני אומר לכם, אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם, 45 למען תהיו בנים לאביכם שבשמים, כי הוא מזריח שמשו על רעים ועל טובים וממטיר גשם על צדיקים ועל רשעים. 46 הן אם תאהבו את אוהביכם מה שכרכם? הלא גם המוכסים עושים זאת. 47 ואם תשאלו בשלום אחיכם בלבד, מהו המיחד שאתם עושים? הלא גם הגויים עושים זאת. 48 לכן היו שלמים, כמו שאביכם שבשמים שלם הוא."

 

אתר הברית החדשה. הבשורה על-פי מתי

 

מילות חסידים. מתי ו, 1. ישו יוצא נגד הפומביות של המצוות. נגד הפומביות של מעשה המצווה. הוא בעצם יוצא נגד הזרם הפרושים, עליהם קורא שקרנים. נותנים צדקה ותוקעים בשופר. בדומה לתוכניות התרמה בטלוויזיה. צדקה צריכה לתת בסתר. אומר ישו על הפרושים: אתם קונים מקום בבית הכנסת אבל מה קורה בתוככם פנימה? אתם כמו קברים שמאוד יפים מבחוץ וריקים מבפנים.

לא חשוב הצד המעשי, הטקסי והפומבי של המצווה הוא הדבר החשוב אלא הכוונה הפנימית, הטהורה, האמיתית משום שהיא הופכת את המצווה להיות אינטימי, בין הבורה והאדם.

תפילה. מתי ו, 5. לא לעשות מהתפילה משהו על מנת שהאחרים יראו אותנו. כי צריכה להיות דבר פנימית, אמיתית.

אבינו שבשמיים. מתי ו, 9.

צום. מתי ו, 16. אנשים שצמים ולובשים בגדי צום, כלומר, שכולם ידעו שהם צמים.

אוצר בשמיים. מתי ו, 19. דוגמה של הפרדה בין חומר ונפש. כי במקום שאוצרך נמצא, שם יהיה גם לבבך.
אור הגוף. מתי ו, 12. יש כאן אלמנט מן הקבלה. העין רואה את העולם. רואה את המציאות דרך העין. האם הפרשנות של המוח קובעת איך אנו מרגישים. המוח מאמין מה שהעין רואה. ישו אומר: תחשוב טוב ואתה תהיה אדם טוב. אם אתה בן אדם רע אז דברים רעים ילכו אחריך. אם האדם הוא נגטיבי אז רואה את העולם באופן נגטיבי. לא תמיד תופס ולא תמיד נכון.
אלוהים והממון. מתי ו, 24. לא יכולים לעבוד את האלוהים ואת הממון. גם כאן רואים הפרדה בין חומר ורוח, גוף ונפש. אלוהים מציג את הדבר החיובי והממון את השלילי. זו התפישה של ישו האנטי חומרני, סוקרטי, ועוד סיבה פרגמאטי, ישו פונה לעניים והם רוצים לשמוע שאלוהים אוהב אותם, העניים הם רוב האוכלוסייה בארץ. הדבר פתח את הפתח ביחסים בין הכנסייה לממון ולרכוש. זה גרם להרבה פרשנויות.
אל דאגה. מתי ו, 25. הגוף יותר חשוב מן הלבוש. ישו עושה שלוש הררכיות, לבוש, גוף ונפש. מי שסומך על אלוהים, לא צריך לצבור אוצרות ולא צריך לדאוג למחר. במילים אחרות ישו אומר: מי שאוהב את אלוהים (אותי) אז ילך אחריו בלי חשבון כי אהבה אמת היא אהבה שאין בה שכר ותגמול.
הבשורה על-פי מתי. פרק ו

"השמרו מלעשות את צדקתכם לפני בני אדם מתוך כונה שיראו אתכם; אם תעשו כן, אין לכם שכר אצל אביכם שבשמים. 2 לכן בעשותך מעשי חסד אל תשמיע קול תרועה לפניך כמו שעושים הצבועים בבתי הכנסת וברחובות כדי שיכבדו אותם הבריות. אמן אומר אני לכם, שכרם אתם. 3 ואתה בעשותך מעשה חסד אל תדע שמאלך את אשר עושה ימינך, 4 למען יהיו חסדיך בסתר ואביך הרואה במסתרים יגמל לך." 5 "כאשר אתם מתפללים אל תהיו כצבועים, האוהבים להתפלל בעמדם בבתי כנסת ובפנות של רחובות למען יראו לבני אדם. אמן אומר אני לכם, שכרם אתם. 6 ואתה כאשר תתפלל הכנס לחדרך, סגר את הדלת בעדך והתפלל לאביך אשר בסתר, ואביך הרואה במסתרים יגמל לך. 7 כאשר אתם מתפללים המנעו מלגבב מלים כגויים, החושבים שברב דבורם ישמעו. 8 אל תהיו דומים להם, כי יודע אביכם את צרכיכם בטרם תבקשו ממנו. 9 לכן כך התפללו אתם: 'אבינו שבשמים, יתקדש שמך, 10 תבוא מלכותך, יעשה רצונך כבשמים כן בארץ. 11 את לחם חקנו תן לנו היום, 12 וסלח לנו על חטאינו כפי שסולחים גם אנחנו לחוטאים לנו. 13 ואל תביאנו לידי נסיון, כי אם חלצנו מן הרע.' 14 כי אם תסלחו לבני אדם על חטאתיהם, גם אביכם שבשמים יסלח לכם. 15 ואם לא תסלחו לבני אדם, גם אביכם לא יסלח לכם על חטאתיכם." 16 "כאשר אתם צמים אל תהלכו קודרים כמו הצבועים, המשנים את פניהם כדי להראות צמים לבני אדם. אמן אומר אני לכם, שכרם אתם. 17 ואתה כאשר תצום משח את ראשך בשמן ורחץ את פניך, 18 כדי שלא תראה צם לבני אדם כי אם לאביך אשר בסתר, ואביך הרואה במסתרים הוא יגמל לך." 19 "אל תאצרו לכם אוצרות עלי אדמות, במקום שהעש והחלודה משחיתים והגנבים חופרים וגונבים. 20 אצרו לכם אוצרות בשמים, במקום אשר עש וחלודה לא ישחיתו וגנבים לא יחפרו ולא יגנבו; 21 כי במקום שאוצרך נמצא, שם יהיה גם לבבך." 22 "מנורת הגוף היא העין. לפיכך אם עינך טובה כל גופך יאור. 23 אך אם עינך רעה כל גופך יחשך; ואם יחשך האור אשר בקרבך, מה רב החשך!" 24 "אין איש יכול לעבד שני אדונים, שכן או ישנא אחד ויאהב את השני, או יהיה מסור לאחד ויזלזל בשני. אינכם יכולים לעבד את האלהים ואת הממון." 25 "לכן אומר אני לכם: אל תדאגו לנפשכם – מה תאכלו או מה תשתו, ולגופכם – מה תלבשו. הלא הנפש חשובה מן המזון, והגוף חשוב מן הלבוש. 26 הביטו אל עוף השמים: אינם זורעים ואינם קוצרים, אף אינם אוספים אל אסמים, ואביכם שבשמים מכלכל אותם. הלא אתם חשובים יותר מהם. 27 ומי מכם בדאגתו יכול להוסיף טפח אחד על שנות חייו? 28 ולמה אתם דואגים ללבוש? התבוננו אל שושני השדה וראו איך הם גדלים: אינם עמלים ואינם טווים. 29 אומר אני לכם שגם שלמה בכל הדרו לא היה לבוש כאחד מהם. 30 ואם ככה מלביש אלהים את חציר השדה אשר היום ישנו ומחר ישלך לתוך התנור, על אחת כמה וכמה אתכם, קטני אמונה! 31 לכן אל תדאגו לאמר: מה נאכל? מה נשתה? ומה נלבש? 32 הן את כל אלה מבקשים הגויים, והרי אביכם שבשמים יודע שצריכים אתם לכל אלה. 33 אתם בקשו תחלה את מלכותו ואת צדקתו, וכל אלה יוספו לכם. 34 לכן אל תדאגו ליום מחר, כי המחר ידאג לעצמו; די לו ליום צרתו."

שפיטת הזולת. מתי ז, 1. חשוב לבדוק על עצמנו איך אנו נראים ומתנהגים לפני ששופטים את האחרים. חשוב כל הזמן לבדוק את הצד הפנימי. זה הראיון, התיקון, התמודדות והסתכלות פנימה. להיות אדם מוסרי.
בקשה ומענה. מתי ז, 7
הפתח הצד. מתי ז, 13
העץ ופריו. מתי ז, 15
מעולם לא הכרתי אתכם. מתי ז, 21
יסוד איתן ויסוד רעוע. מתי ז, 24
הבשורה על-פי מתי. פרק ז

"אל תשפטו למען לא תשפטו, 2 כי במשפט אשר אתם שופטים תשפטו ובמדה אשר אתם מודדים ימדד לכם. 3 מדוע אתה רואה את הקיסם אשר בעין אחיך ואינך שם לב לקורה אשר בעינך? 4 איך תאמר לאחיך: 'הנח לי להוציא את הקיסם מעינך', והנה הקורה בעינך? 5 צבוע! הוצא תחלה את הקורה מעינך; אחרי כן תראה היטב ותוכל להוציא את הקיסם מעינו של אחיך. 6 אל תתנו את הקדש לכלבים ואל תשליכו פניניכם לפני החזירים, פן ירמסו אותם ברגליהם ויפנו ויטרפו אתכם." 7 "בקשו וינתן לכם. חפשו ותמצאו. דפקו ויפתח לכם. 8 כי כל המבקש מקבל, והמחפש מוצא, והמתדפק יפתח לו. 9 מי מכם האיש אשר בנו יבקש לחם והוא יתן לו אבן? 10 או אם יבקש דג היתן לו נחש? 11 הן אם אתם הרעים יודעים לתת מתנות טובות לבניכם, כל שכן אביכם שבשמים יתן אך טוב למבקשים ממנו. 12 לכן כל מה שתרצו שיעשו לכם בני האדם, כן גם אתם עשו להם, כי זאת התורה והנביאים." 13 "הכנסו דרך הפתח הצר, כי רחב הפתח ומרוחת הדרך המוליכה לאבדון ורבים ההולכים בה. 14 אך צר הפתח וצרה הדרך המוליכה לחיים ומעטים המוצאים אותה." 15 "הזהרו מנביאי השקר הבאים אליכם בלבוש כבשים ובתוך תוכם זאבים טורפים הם. 16 בפרותיהם תכירו אותם. האם אוספים ענבים מן הקוצים או תאנים מן הברקנים? 17 כן כל עץ טוב עושה פרי טוב והעץ הנשחת עושה פרי רע. 18 עץ טוב איננו יכול לעשות פרי רע ועץ נשחת איננו יכול לעשות פרי טוב. 19 כל עץ שאינו עושה פרי טוב כורתים אותו ומשליכים אותו לתוך האש. 20 לכן בפרותיהם תכירו אותם." 21 "לא כל האומר לי 'אדוני, אדוני' יכנס למלכות השמים, אלא העושה את רצון אבי שבשמים. 22 רבים יאמרו אלי ביום ההוא: 'אדוני, אדוני', הלא בשמך נבאנו ובשמך גרשנו שדים ובשמך עשינו נפלאות רבות'. 23 אז אודיע להם: 'מעולם לא הכרתי אתכם, סורו ממני עושי רשע'." 24 "לכן כל השומע את דברי אלה ועושה אותם יהיה דומה לאיש נבון אשר בנה את ביתו על הסלע. 25 הגשם ירד, באו השטפונות ונשבו הרוחות והלמו בבית ההוא, אך הוא לא נפל, כי יסד על הסלע. 26 וכל השומע את דברי אלה ואינו עושה אותם ידמה לאויל אשר בנה את ביתו על חול. 27 הגשם ירד, באו השטפונות ונשבו הרוחות והלמו בבית ההוא; נפל הבית וגדולה הייתה מפלתו." 28 כשגמר ישו את דבריו אלה השתומם המון העם על תורתו, 29 כי למד אותם כבעל סמכות ולא כדרך שלמדו סופריהם.

 

הדרשה על ההר הפכה לסטנדרט ואין לה קשר עם הנצרות. באותה תקופה הייתה השפעה הלניסטית בכל ארץ ישראל.

ישו לא הטיף כפרושי, באמצעות פרשנות של פסוקים מן המקרא, אלא הרבה להשתמש בנוסחה הישירה "שמעתם כי נאמר […] ואני אומר לכם". כמו מטיפים עממיים אחרים, הרבה ישו להשתמש במשלים, אבל לעתים אפילו השליחים לא הבינו את משמעותם, הם תמהו מדוע הוא משתמש בלשון חידות ואינו אומר דברים ברורים. תשובתו של ישו הייתה כי דבריו לא נועדו לכל אוזן: "מי אשר אוזניים לו ישמע".

 

אנשים:

1) סוקרטס – Wikipedia

2) אפלטון – Wikipedia

3) זנון מקיטיון – Wikipedia

 

האם ישו ראה את עצמו כמשיח?

כתיבת תגובה

במשך 33 שנים חי ישו ובברית החדשה אין הרבה תזכורים עליו ומה שהוא עשה. גם אצל משה רבינו פרטים על ילדותו, גם לגבי מוחמד. היום ניתן לדעת הרבה דברים על אדם ואדם. באותה תקופה לא חשבו לכתוב על האנשים הגדולים אם זה לא רלוונטי לפעולה ההיסטורי.

כאשר היגע ישו לשלב לבצע את התוכנית האלוהית, וכך ישו הולך לנהר הירדן להיטבל ע"י יוחנן המטביל. יוחנן היה יהודי, מסור וחרוץ שהיה מושפע מכת האיסיים אבל לא היה חלת ממה. יוחנן הוא המבשר את בואו של המשיח. במקרים רבים מישהו מכין את הקרקע כדי שייבאו את הדמות האמיתית.

ישו עובר בארץ ויש לו הרבה תומכים ומעריצים. ישו היה שילוב של כמה דברים ומיצג ומבטה בהתנהגותו, דעותיו, ברוח הדברים שלו את כל נביאי ישראל הגדולים, נביאים סוציאליסטים. ישו לא חידש אלא חידד, גיבש והביא מוצר. יחד עם זאת עשה מספר ניסים רפואיים וניסים אחרים.

דג בתרגום חופשי ביוונית ניתן לומר ישו, משיח, בן, אלוהים, גואל. ישו הוא המשיח, הבן, האלוהים והגואל.

ישו הוסף סביבו 12 שליחים שהם היו דייגים וחקלאים ובראשם השליחים נמצא שמעון בר יונה, פטרוס. פטרוס פירושו ביוונית הוא אבן, סלע, צור. בעברית הוא פטר, כלומר, בכור. כיפא שם בארמית. הוא היה דייג.

השם פטרוס ניתן לו כאשר הכריז לראשונה כי ישו הוא המשיח ובנו של אלוהים.

13 ויהי כבוא ישו אל-גלילות קיסריה של-פילפוס וישאל את-תלמידיו לאמר מה-אמרים לי בני אדם מי הוא בן-האדם. 14 ויאמרו יש אמרים יוחנן המטביל הוא ויש אמרים אליהו ואחרים אמרים ירמיהו או אחד מן-הנביאים. 15 ויאמר אליהם ואתם מה-תאמרו לי מי אני. 16 ויען שמעון פטרוס ויאמר אתה הוא המשיח בן-אלהים חיים. 17 ויען ויאמר אליו אשריך שמעון בר-יונה כי-בשר ודם לא גלה-לך את-זאת כי אם-אבי שבשמים. 18 וגם-אני אמר לך כי אתה פטרוס ועל-הצור הזה אבנה את-קהלתי ושערי שאול לא יגברו עליה. 19 ואתן לך את-מפתחות מלכות השמים וכל-אשר תאסר על-הארץ אסור יהיה בשמים וכל-אשר תתיר על-הארץ מתר יהיה בשמים. (מתי ט"ז: 13-19)

אנו רואים שישנו פירוט מפורט ביותר, מתי נותן את הנוסחא המלאה של מה שאמר פטרוס לישו.

קיסריה של פיליפוס זה היום חמת גדר. ניתן לראות מן פלטפורמה כללית איך הנצרות רואה את ישו כממשיך של אנשים כמו אליהו, ירמיהו, יאשיהו. הכנה לדבר האמיתית. 

ישו שואל, מה האנשים אומרים עלי? מי אני? והוא אינו מהסס לומר לישו: "אתה הוא המשיח בן אלוהים חיים", וישו עונה: "אשריך שמעון בר יונה (שמו העברי של פטרוס) כי בשר ודם לא גילה לך את זאת… ואף אני אומר אליך כי אתה פטרוס ועל הסלע הזה אבנה את קהילתי…

פטרוס אומר לו שהוא המשיח, אך קודם כל הוא בן אלוהים. רואים את הביטוי של השילוש הקדוש, ישו כבן אלוהים חיים, אלוהים החי בבן אדם בתוכנו.

האם ישו ראה את עצו כמשיח? ע"פ הבשורה על פי מתי ישו כן ראה את עצמו כמשיח. רוב החוקרים חושבים שהביטוח "בן אלוהים" אינו השימוש שהנצרות עשה בו אחר כך. הרבה פעמים התורה בני ישראל מוזכרים כבני אלוהים. השילוש הקדוש, כפי שאנו מכירים היום, לא ממצא בברית החדשה.

קהילה משמעות ביוונית היא אקלסיה. "על הצור הזה אבנה את קהילתי". אפה יש צור? במקום שיש סלע? אפה יש סלע? במקום שיש קבר או מצבה. במקום הזה אבנה את קהילתי. הנצרות רואה בפסוק הזה את מרכזיותה של רומא בעולם הקתולי, אף על פי שרומא לא נזכרת. במקום אחר נאמר על רומא עיר של פגאנים, זונות ומוות. אבל אחרי שקיסר רומא קונסטנטינוס התנצר אז צריכים להפוך את היחס כלפי רומא.

פסוק 18 מלמד על הפעם הראשונה שבה ישו מדבר על יסוד של כנסייה. הקהילה היא למעשה כנסייה. קהילה של מאמינים (כנסייה קתולית, כנסייה אורתודוקסית. אין הכוונה למבנה עצמו אלה לקהילה שבונה את עדת המאמינים).

ואתן לך את מפתחות מלכות השמים". האפיפיור, היושב בכנסיית סנט פטרוס ברומא, נחשב ליורשו של פטרוס ולממלא מקומו של ישו, ומשום כך הוא מחזיק במפתחות לגאולה. מכאן חשיבותו בעולם הקתולי ומרכזיותה של רומא. לא מופיע בברית החדשה שפטרוס מת ברומא אבל יש ספרות חיצונית. פטרוס מקבל את מפתחות השמיים ולכן הוא תמיד מופיע עם שתי מפתחות ביד, לגן עדן ולגיהינום.

מן הפסוק ניתן ללמוד: א) ישו הוא המשיח בן אלוהים. ב) רומא וקידושה. ג) ישו ממלא את פטרוס להיות יורשו הרוחני באדמה. לכן ע"פ המסורת הקתולית ישו מסר לפטרוס והוא מסר לאפיפיורים אחרים את הסמכות, שרשרות האפוסטולי (שליח). האפיפיור הוא נציגו של האל על האדמה.

מה מספר לנו מרקוס על הדיאלוג, התקשורת והשיחות שבין ישו לתלמידיו

27 ויצא ישו ותלמידיו ללכת אל-כפרי קיסריה של-פיליפוס ויהי בדרך וישאל את-תלמידיו ויאמר אליהם מה-אמרים לי בני אדם מי-אני. 28 ויענו ויאמרו יוחנן המטביל ויש אמרים אליהו ואחרים אמרים אחד מן-הנביאים. 29 וישאל אתם לאמר ואתם מה-תאמרו לי מי-אני ויען פטרוס ויאמר אליו אתה הוא המשיח. 30 ויעד בם לבלתי דבר-עליו לאיש. (מרקוס ח: 27-30).

אנו רואים שישנן כאן הצעות שונות, אך יש לזכור שבשלב זה יוחנן המטביל כבר מצא את מותו, ערפו את ראשו. שכן אנשים חושבים שאותו אחד שהחזיר נשמתו לבורא זה ישו בעוד שאחרים חושבים שזהו אליהו, למה אליהו מניין בא? אליהו עלה בסערה השמימה ולא מת ככל האדם.

הניסיון זה לפרש את מה שאומרים אנשים על ישו מלמד למעשה שישו אינו סתם אדם רגיל. הם חושבים במושגים של משיחיות, בציפייה לאיזו שהיא גאולה.

האווירה שמופיעה בטקסט זה ניתן לראות שבדברי התלמידים יש אווירה של מסתורין סביב דמותו של ישו. ישו אינו טורח להסביר ולפשט את הדברים. כאשר פטרוס אומר אתה הוא המשיח, ישו אינו מגיב. ישו מבקש במפורש שלא לספר על חוויית המפגש עמו, כמשיח לאחרים.

אם פטרוס חש שהוא המשיח והתלמידים האחרים לא הגיבו, כל האחד עשר הקשיבו או שמעו, לא לספר לאיש. הדבר חוזר כתבנית קבועה. בכל פעם שהתלמידים חווים עם ישו איזושהי חוויה שמימית, הוא תמיד יזהירם שלא לספר. נשאלת השאלה מדוע הוא עושה?

התשובה שניתנת על ידי חכמי הדת הנוצרית היא שישו רצה להיות כמו מלך היורד אל העם, שכל אדם באופן אישי יכיר בו. ולאו משום שמישהו אמר לו שהוא המשיח.

הדבר מושלח לנושא הר סיני. "נעשה ונשמע" כאילו כל אחד ואחד כורת ברית אישית עם האל.   

לוקס גם הוא מספר על אותו אירוע.

18 ויהי הוא מתפלל לבדו ויאספו אליו תלמידיו וישאל אתם לאמר המון העם מה-אמרים לי מי-אני. 19 ויענו ויאמרו יוחנן המטביל ויש אמרים אליהו ואחרים אמרים קם נביא אחד מן-הנביאים הקדמונים. 20 ויאמר אליהם ואתם מה-תאמרו לי מי-אני ויען פטרוס ויאמר משיח האלוהים אתה. 21 והוא העיד בם ויצום לבלתי הגיד לאיש את-הדבר הזה. (לוקס ט: 18-21).

לא כתוב היכן הוא נמצא כאשר הוא שואל אותם. ההבדל בין לוקס למרקוס הוא בעצם הזכרת מקום הימצאו. האווירה ההיסטורית של הספקות, העירפול, המסתורין לגבי דמותו של ישו עולה גם בלוקס.

יוחנן הוא אוונגליון שמגמתו היא תיאולוגית.

כאשר יוחנן מספר את הדברים אין מטרתו לספר סיפור או היסטוריה, הוא רוצה לצקת את היסודות לדת החדשה. הוא תיאולוג, הוא אומר "הדבר נהיה לבשר ושכן בתוכנו", את זאת האוונגליונים האחרים אינם אומרים. הוא זה שרוצה לשכנע שישו הוא בן האלוהים חיים, הוא האלוהות שהתגשמה בבשר.

בראשית היה הדבר והדבר היה את האלוהים ואלוהים היה הדבר: 2 הוא היה בראשית את האלוהים: 3 הכל נהיה על-ידו ומבלעדיו לא נהיה כל-אשר נהיה: 4 בו היו חיים והחיים היו אור לבני האדם: 5 והאור האיר בחשך והחשך לא השיגו: 6 ויהי איש שלוח מאת האלוהים ושמו יוחנן: 7 הוא בא לעדות להעיד על-האור למען יאמינו כלם על-ידו: 8 הוא לא-היה האור כי אם-להעיד על-האור: 9 האור האמתי המאיר לכל-אדם אשר בא אל-העולם: 10 בעולם היה ועל-ידו נהיה העולם והעולם לא ידעו: 11 הוא בא בשלו ואשר-המה לו לא קבלהו: 12 והמקבלים אתו המאמינים בשמו נתן-עז למו להיות בנים לאלוהים: 13 אשר לא מדם ולא מחפץ הבשר אף לא-מחפץ גבר נולדו כי אם-מאלוהים: 14 והדבר נהיה בשר וישכן בתוכנו ונחזה כבודו ככבוד בן יחיד לאביו רב-חסד ואמת: 15 ויוחנן העיד עליו ויקרא לאמר הנה זה הוא אשר אמרתי הבא אחרי היה לפני כי קדם-לי היה: 16 וממלואו לקחנו כלנו חסד על-חסד: 17 כי התורה נתנה ביד-משה והחסד והאמת באו על-ידי ישו המשיח: 18 את האלוהים לא-ראה איש מעולם הבן היחיד אשר בחיק האב הוא הודיע: 19 וזאת עדות יוחנן בשלח היהודים כוהנים ולוים מירושלים לשאל אתו מי אתה: 20 והוא הודה ולא כחש ויודה לאמר לא המשיח אני:) 21 ויאמרו אליו ומי אתה האליהו אתה ויאמר אינני האתה הנביא ויען לא: 22 ויאמרו אליו מי-זה אתה למען נשיב את-שלחינו דבר מה-תאמר לנפשך: 23 ויאמר אני קול קורא במדבר פנו דרך יהוה כאשר אמר ישעיהו הנביא: 24 והשלוחים באו מן-הפרושים: 25 וישאלהו ויאמרו אליו מדוע אפוא מטביל אתה אם-אינך המשיח ולא אליהו ולא הנביא: 26 ויען אתם יוחנן ויאמר אנכי מטביל במים ובתוככם עומד אשר לא ידעתם אתו: 27 הוא הבא אחרי אשר היה לפני ואני נקלתי מהתיר שרוך נעליו: 28 וזאת הייתה בבית אניה מעבר לירדן אשר יוחנן מטביל שם: 29 ויהי ממחרת וירא יוחנן את-ישו בא אליו ויאמר הנה שה האלוהים הנשא חטאת העולם: 30 זה הוא אשר אמרתי אחרי יבא איש אשר היה לפני כי קדם-לי היה: 31 ואני לא ידעתיו כי אם-בעבור יגלה בישראל באתי אני לטבל במים: 32 ויעד יוחנן ויאמר חזיתי הרוח כדמות יונה ירדת משמים ותנח עליו: 33 ואני לא ידעתיו והשלח אתי לטבל במים הוא אמר אלי את אשר-תראה הרוח ירדת ונחה עליו הנה זה הוא אשר יטבל ברוח הקדש: 34 ואני ראיתי ואעידה כי זה הוא בן-האלוהים: 35 ויהי ממחרת ויסף יוחנן ויעמד ועמו שנים מתלמידיו: 36 ויבט אל-ישו והוא מתהלך ויאמר הנה שה האלוהים: 37 ושני תלמידיו שמעו את-דברו וילכו אחרי ישו: 38 ויפן ישו אחריו וירא אתם הלכים אחריו ויאמר אליהם: 39 מה-תבקשו ויאמרו אליו רבי איפה תלין: 40 ויאמר אליהם באו וראו ויבאו ויראו את-מקום מלונו וישבו עמו ביום ההוא והעת כשעה העשירית: 41 ואנדרי אחי שמעון פטרוס היה אחד מן-השנים אשר שמעו מאת יוחנן וילכו אחריו: 42 הוא מצא ראשונה את שמעון אחיו ויאמר אליו מצאנו את-המשיח: 43 ויביאהו אל-ישו ויהי כהביט אליו ישו ויאמר שמעון בן-יוחנן לך יקרא כיפא והוא ביונית פטרוס: 44 ויהי ממחרת ויואל ישו לצאת הגלילה וימצא את-פילפוס ויאמר אליו לך אחרי: 45 ופילפוס מבית-צידה עיר אנדרי ופטרוס: 46 ויפגע פילפוס את-נתנאל ויאמר אליו מצאנו את אשר כתב משה בספר התורה והנביאים את-ישו בן-יוסף מנצרת: 47 ויאמר אליו נתנאל המנצרת יצא טוב ויאמר אליו בא וראה: 48 וירא ישו את-נתנאל בא לקראתו ויאמר עליו הנה באמת בן-ישראל אשר אין-בו רמיה: 49 ויאמר אליו נתנאל איך ידעתני ויען ישו ויאמר לו בטרם קרא לך פילפוס ואתה תחת התאנה אנכי ראיתיך: 50 ויען נתנאל ויאמר אליו רבי אתה בן-אלוהים אתה הוא מלך ישראל: 51 ויען ישו ויאמר אליו יען אשר הגדתי לך כי-תחת התאנה ראיתיך האמנת הנה גדלות מאלה תראה: 52 ויאמר אליו אמן אמן אני אמר לכם מעתה תראו השמים נפתחים ומלאכי אלוהים עלים וירדים על בן-האדם: (בשורת יוחנן, פרק א).

מנתח את הדברים ברמה של פישוט האמונה. מתאר את תפקידו של יוחנן המטביל, הוא המבשר את בואו של ישו, החלוץ. ליוחנן אין שום מטרה לספר סיפור, כל מטרתו היא להאדיר את ישו וכי ישו היה קיים מאז ומתמיד. מבראשית היה הדבר.

לעומת זאת האוונגליונים האחרונים הרוצים לתאר את ההיריון ברוח הקודש וכול, הם מתחילים מהתחלה כמו אדם שנולד, ישנה איזו שהיא התחלה. אצל יוחנן הדבר לא נמצא והוא מתחיל מבראשית. הוא לא נולד מבשר ובוודאי שלא מזיווג כי אם הוא האלוהים שהגיע לעולם.

 

ישו גם מדבר על סוף העולם ומבקש להתכונן ליום הדין.

משיחיות מצד אחד ואפוקליפסה, סוף העולם מצד שני. אלו הדברים באותה תקופה בארץ ישראל. ישו ידע למי הוא פונה ועל הרקע שלו. הייתה בארץ ציפייה להגעת המשיח, גואל, מהפכה, למשהו דרמטי.

 

תולדות חייו של ישו. המעשים והניסים

כתיבת תגובה

סיפור השליחות הוא סיפורו של ישו משך שלוש השנים שבין טבילתו לבין צליבתו. שהוא בעצם הסיפור המרכזי שהפך את ישו לדמות אשר מאות מיליונים מאמינים בה. את כל הניסים של ישו נצטרך לקרוא כסיפורים עם רמזים תיאולוגיים, פרה פיגורציה.

מחזור הלידה. (הבשורה (חג הבשורה), הביקור, לידת ישו (חג המולד), סגידת הרועים, שלושת האמגושים (חג ההתגלות), טקס פדיון הבן, טבח התמימים, הבריחה למצרים). פרק נפרד.

מלאך מבשר ליוסף במצרים שהורדוס מת. המשפחה חוזרת לנצרת.

= = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = =

ישו בין המורים. או "מציאת ישו הנער בבית המקדש". גדל עם הוריו ואחיו (יעקב הצדיק, יוסה (בבשורה על פי מתי שמו הוא יוסף), יהודה ושמעון). לפי הבשורה על-פי לוקאס, בהיותו בן 12 נלקח ישו לירושלים על ידי הוריו למטרת עלייה לרגל בחג הפסח. לאחר העלייה לרגל חזרו מרים ויוסף לביתם במחשבה כי ישו חזר לביתם לפניהם. אולם, בהגיעם לשם גילו שהוא איננו. לאחר שלושה ימים נמצא ישו כשהוא יושב בבית המקדש בחברת חכמים "המורים" ומנהל שיחה בה הפגין את ידענותו הגדולה.

= = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = =

טבילת ישו. לאחר מפגש עם יוחנן המטביל שהכיר בו כבן האלוהים (פרק נפרד).

הפיתוי של ישו. ישו התגלה לבני אדם כמשיח. כבן אדם הוא לא בשל עדיין לשאת את הבשורה ולכן צריך לעבור עוד סדרה של ניסיונות. מסופר שישו מיד לאחר הטבילה הולך אל המדבר. הניסיונות נמשכים ארבעים יום. עובר שלושה ניסיונות בארבעים יום שבהם צם. מנזר קרנטל שייך לניסיון השלישי. בזאת נסתיימה תקופת הניסיון. ארבעים הימים במדבר של ישו נקראים בשם "תקופת הפיתויים של ישו" ומכאן חשיבותו של המדבר למאמינים הנוצריים.

לאחר הטבילה בירדן, ולאחר ארבעים הימים במדבר התחיל ישו את "שליחותו" בכפר נחום ובו מרפא חולים רבים. ממנו הוא יוצא לאזורים שונים ומגייס מאמינים לתורתו.

ישו מגיע מנצרת אז למה לכפר נחום? כפר נחום נמצא על דרך הים, אזור גבול שבו יושבים מוכסים, יש החלפת תרבויות עקב מעבר של אנשים מאזורים שונים, מחליפים דעות ושפות לומדים זה מזה.  ולכן זה המקום בו ישו נפתח אל העולם הגדול. נצרת כפר נידח בימי בית שני.

= = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = =

אין נביא בעירו. ישו נושא דרשה בבית כנסת בעירו נצרת.

 

לאחר שלושת הניסיונות של השטן הוא מגיע לנצרת. הולך לבית הכנסת וקורא את ההפטרה (פרק מהנביאים הקשור בנושא בוא עוסקת פרשת השבוע. התורה עצמה היא חמישה חומשי תורה, המחולקים ל- 54 פרשות לפי 54 שבועות בממוצע. קוראים בתורה החל מגלות בבל, זו החלוקה הקדומה של התורה. החלוקה לפרקים של התנ"ך נעשתה בתקופה מאוחרת יותר בשנת 1205 ע"י בישוף אנגליקני על מנת להקל את ההתמצאות, החלוקה לפסוקים היא מאוחרת יותר והיא כבר חלוקה יהודית) בספר נביאים, ישעיהו.

מצפים לדרשתו והוא אומר היום דרשתו של ישעיהו מתגשמת, כלומר, אומר להם אותו אחד שישעיהו מדבר עליו אני הוא. "היום נתמלא החזון באוזניכם". במילים אחרות, הנה , עומד לפניכם המשיח. בתחילה מקבלים אותו אך לאחר מכן הם באים אליו בטענות ואומרים לו שיעשה קודם לעירו לפני שהוא הולך לעשות ניסים ונפלאות במקום אחר.

14 וישו חזר בגבורת הרוח אל הגליל ושמעו יצא בכל האזור. 15 הוא למד בבתי הכנסת והכול שבחו אותו. 16 הוא בא אל העיר נצרת, העיר אשר גדל בה, וביום השבת הלך כמנהגו לבית הכנסת וקם לקרא. 17 כאשר נתנו לו את מגלת ספר ישעיהו הנביא, פתח את המגלה ומצא את המקום שכתוב בו: 18 "רוח אדני עלי, יען משח אתי לבשר ענוים.
שלחני לקרא לשבויים דרור, ולעורים פקח קוח; לשלח רצוצים חפשים, 19 לקרא שנת רצון ליהוה." 20 לאחר שגלל את המגלה, החזירה לגבאי והתיישב. עיני כל הנוכחים היו נשואות אליו 21 והוא החל לדבר אליהם ואמר: "היום נתמלא הכתוב הזה באזניכם." 22 כולם דברו טובות עליו והתפלאו על דברי החן שיצאו מפיו. אמרו: "האם הוא לא בן יוסף?" 23 אמר להם: "אין ספק שתאמרו לי את הפתגם הזה, 'רופא, רפא את עצמך!' כל הדברים ששמענו כי נעשו בכפר נחום עשה גם פה, בעירך'." 24 הוסיף ואמר: "אמן אומר אני לכם, אין נביא בעירו. 25 ואמת אני אומר לכם: אלמנות רבות היו בישראל בימי אליהו, בעת שנעצרו השמים שלוש שנים וששה חדשים ורעב גדול היה בכל הארץ, 26 אך אליהו לא נשלח אל אחת מהן כי אם אל אישה אלמנה בצרפת שבחבל צידון. 27 מצרעים רבים היו בישראל בימי אלישע הנביא ולא טהר אחד מהם מלבד נעמן הארמי." 28 כל הנוכחים בבית הכנסת נתמלאו כעס בשמעם את הדברים האלה. 29 הם קמו והוציאו אותו אל מחוץ לעיר, והובילוהו אל ההר אשר עירם בנויה עליו, כדי להשליכו למטה. 30 אך הוא עבר ביניהם והלך לו. 31 הוא ירד אל העיר הגלילית כפר נחום ולמדם בשבתות.
(לוקס פרק ד', 14-31).

האנשים לא מקבלים אותו ומגרשים אותו מהעיר. ישו מכיר בכך שאינו רצוי ואין הוא יכול לדרוש בעירו מכאן הביטוי: "אין נביא בעירו". רצו תושבי נצרת רצו להשליך את ישו מהר הקפיצה. אירע לו נס, הוא הצליח לעבור בין האנשים וניצל. חשוב לזכור, ישו לא קפץ הוא הולך ביניהם. ישנה אמנם מסורת צלבנית על הר הקפיצה בנצרת אך היא כלל אינה קשורה לטקסט המוכר, גם הזיהוי של ההר ונצרת הקדומה כלל אינם ודאיים.

בעצם ישו מלמד ומטיף שבשורתו עוברת באמצעות המילים. נצרת היא סיפור כישלונו של ישו ולכן אין בה שום כנסייה הנקשרת לניסים.

= = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = =

הטפה. הדבר הראשון שעושה ישו הוא להטיף (בספרדית Predicar)

14 אחרי שהסגר יוחנן בא ישוע לגליל והכריז את בשורת האלהים באמרו: 15 "מלאה העת וקרבה מלכות אלהים! שובו בתשובה והאמינו בבשורה!" (מרקוס א', 14-15).

גיוס תלמידים. הדבר הבא שעושה ישו, בטרם החל לעשות ניסים, הוא איסוף תלמידים. מתחיל מזוגות של אחים: פטרוס ואנדריי, יעקב ויוחנן. 4 דייגים שקרא להם והם מיד עזבו הכול והלכו אחריו. בהמשך מלווים אותו 12 התלמידים שאוסף מחופי הכנרת.

הדייג ועסקי הדייג הם עסק משפחתי. הדייגים לא עובדים כבודדים, אלא, מדובר בעסק כלכלי מכניס מאוד עד כדי כך שאפילו מעסיקים לפעמים עובדים שכירים. כלומר, הצגת הדייגים כעניים וכי ככאלה הם נוהים אחרי ישו היא לא מדויקת כי הדייגים בעת ההיא היו במצב כלכלי יציב ואפילו טוב.

"כשהלך ליד ים הגליל ראה שני אחים… משליכים רשת לתוך הים כי דייגים היו. אמר להם: בואו אחרי ואעשה אתכם דייגי אדם" (מתי ד', 18-20).

16 כאשר הלך על שפת ים הגליל ראה את שמעון ואת אנדרי אחי שמעון פורשים רשתות בים, כי דייגים היו. 17 אמר להם ישו: "לכו אחרי ואעשה אתכם לדייגי אנשים." 18 מיד עזבו את הרשתות והלכו אחריו. 19 הוא הלך קצת הלאה וראה את יעקב בן-זבדי ואת יוחנן אחיו והם בסירה מתקנים את הרשתות. 20 מיד קרא להם. הם עזבו את זבדי אביהם בסירה עם השכירים והלכו אחריו. 21 אחרי בואם אל כפר נחום מהר להיכנס בשבת לבית הכנסת ולמד שם. 22 השתוממו האנשים על הוראתו, כי היה מלמד אותם כבעל סמכות ולא כסופרים. (מרקוס א', 16-22).

ישו עולה להר ובוחר 12 איש שיהיו איתו. פרה פיגורציה של 12 השבטים.

"והוא קבע שנים עשר איש שיהיו איתו שישלח אותם לבשר" (מרקוס ג', 13).

ישו מגרש שדים. ישו ירד ללמד בכפר נחום. האדם הראשון שהוא פוגש, מזהה את ישו כקדוש אלוהים, לא כבן אדם רגיל, הוא אדם טמא שנכנס בו שד (לוקס ד', 31).

שם הוא מגרש שדים מאדם. שם האיש לגיון = רבים (השטן הוא רבים לעומת האל שהוא יחיד) = הרומאים (בניגוד ליהודים). האיש הוא טמא שאוכל חזיר. ישו מורה לשד לצאת והאיש שנרפא מבקש להישאר עם ישו אך הוא שולח אותו חזרה לביתו ומבקש שיספר על הנס שאירע לו.

23 אותה עת נמצא בבית הכנסת איש ובו רוח טמאה. צעק האיש ואמר: 24 "מה לנו ולך ישו מנצרת? באת להשמיד אותנו! אני יודע מי אתה – קדוש האלוהים!" 25 ישו גער ברוח ואמר: "שתקי וצאי ממנו!" 26 זעזעה הרוח הטמאה את האיש, צעקה בקול גדול ויצאה ממנו. 27 הכול השתוממו ושאלו זה את זה: "מה זה? מה התורה החדשה הזאת? גם על הרוחות הטמאות הוא מצוה בסמכות והן נשמעות לו!" 28 עד מהרה יצא שמעו בכל אזור הגליל. (מרקוס א', 23-28).

טומאה: הגדרה למצב שבו נמצא אדם או חפץ בעקבות התרחשות מסוימת, כגון מגע של האדם במת. גם בעל חיים האסור באכילה (כמו חזיר) נקרא "טמא" (ויקרא י"א, ז). יכול אדם להיות צדיק וישר, אבל הוא טמא מפני שנגע בדבר שטימא אותו. לפעמים גם מעשה של מצווה עשוי לטמא את האדם, כמו למשל השתתפות בלוויה. לפיכך, אין התורה מתייחסת אל הטמא כאדם שלילי.

המסר הוא: שישו בא לעולם שיש בו קלקול עמוק. כיבוש, עוני, מחלות, מחסור באוכל. ישנו שטן בעולם וישו  בא כנציגו של האל ללחום את מלחמת הטוב ברע, ומלחמתו זו בגירוש השדים ובמחלות היא מלחמת האל בחושך. כמי שיעשה תיקון בעולם ואלה הרמזים. גם התנ"ך אומר על ריפוי אנשים באחרית הימים. העיוורים יראו, הפיסחים שוב ילכו.

במציאות של העולם הקדום, סבלו של האדם גדול יותר, אין רפואה לכן גרוש שדים קיים מאנשים שסובלים ממחלות שונות.

ישו מרפא את חמותו של פטרוס. פטרוס מוצאו בבית ציידא אך חמותו מכפר נחום והוא בא להתגורר בבית חמותו בכפר נחום.

29 הם יצאו מבית הכנסת ונכנסו מיד לביתם של שמעון ואנדרי. גם יעקב ויוחנן באו אתם. 30 הואיל וחמותו של שמעון שכבה קודחת מחם דברו אליו בנוגע אליה. 31 הוא נגש, החזיק בידה והקים אותה. החם סר ממנה והיא שרתה אותם. (מרקוס א', 29-31).

ישו מרפא איש מצורע

40 בא אליו איש מצרע והתחנן לפניו. הוא כרע על ברכיו ואמר לו: "אם תרצה תוכל לטהר אותי." 41 ברב רחמיו הושיט ישוע את ידו, נגע בו ואמר אליו: "רוצה אני! הטהר!" 42 באותו רגע סרה ממנו הצרעת והוא נטהר. (מרקוס א', 40-42).

ישו מבצע שלושה ניסים ברצף. לאחר שלושת הניסים ישנם עימותים עם הקהל.

ישו מרפא אדם משותק. בפרק ב' ממשיך ומספר מרקוס. מפרקים את גג הבית ומכניסים את המשותק לישו.

אחרי ימים אחדים בא שנית אל כפר נחום. כשנודע כי הוא בבית 2 נאספו רבים עד אשר לא היה עוד מקום גם לפני פתח הבית, והוא דבר אליהם את דברו. 3 אז הביאו אליו איש משתק וארבעה אנשים נושאים אותו. 4 בגלל ההמון לא יכלו להכניסו אליו ולכן פרקו את הגג מעל המקום שהיה בו ישו, ודרך הפתח שעשו הורידו את האלונקה עם המשתק השוכב עליה. 5 ראה ישו את אמונתם ואמר אל המשתק: "בני, נסלחו לך חטאיך." 6 אחדים מן הסופרים אשר ישבו שם אמרו בלבם: 7 "מדוע הוא מדבר כך? מגדף הוא. מי יכול לסלוח על חטאים זולתי האלוהים לבדו?" 8 באותו רגע הבחין ישו ברוחו שככה חשבו בלבבם. אמר להם: "למה אתם אומרים את הדברים האלה בלבבכם? 9 מה קל יותר: להגיד למשתק 'נסלחו לך חטאיך', או לומר 'קום, קח את האלונקה והתהלך'? 10 אך למען תדעו כי לבן האדם הסמכות לסלוח על חטאים עלי אדמות" – אמר למשתק – 11 "אליך אני אומר: קום, קח את האלונקה ולך לביתך!" 12 הוא קם ומיד לקח את האלונקה ויצא לעיני כולם. הכול השתוממו ושבחו את אלוהים באמרם: "מעולם לא ראינו כדבר הזה!" (מרקוס ב', 1-12).

ישו פונה אל האנשים ואומר להם: "נסלחו חטאיך" כאילו בא לומר: כל רופא אליל יכול לעשות קסמים, אולם המטרה היא שינוי היחס לאלוהים ולא "עשיית הקסמים". או במילים אחרות, קודם יתקן את העולם ואחר כך ירפאו האנשים וישתנו הדברים.

כאשר הוא אומר: "בן האדם", הכוונה לישו עצמו. 

קורא ללוי בן חלפי. מי שיושב על הקופה מתפתה. נעשה מחקר ע"י דוד פלוסר והוא הצליח להוכיח שמוצאו של ישו מקבוצה קטנה ומיוחדת שבאה מתוך הפרושים ונקראה חסידים. הטענה היא שישו שבא מתוך הקבוצה הזו ומכיר היטב את עולם הפרושים, לכן יש לו כלים לביקורת ולטענות עליהם. גם יוחנן המטביל בא מתוך הפרושים.  

כאשר קוראים את הביוגרפיה של ישו, הוא עדיין יהודי, הוא מסתובב עם יהודים ופנייתו היא אל היהודים.

ישו משקיט סערה. מפרק ד' במרקוס אנו רואים כי ישו מעביר תפישתו באמצעות משלים (בספרדית, Parabolas). דרך לימוד והסבר מאוד דומה לדרך הלימוד היהודית בתקופות ההן. רוב המשלים של ישו הם משלים פשוטים המתבססים על עולם הדימויים העממי החקלאי מסחרי המדבר אל כל אחד ואחד.

30 הוסיף ואמר: "איך נדמה את מלכות האלהים או באיזה משל נמשיל אותה? 31 כגרגיר חרדל היא. כאשר זורעים אותו באדמה הוא קטן מכל הזרעים עלי אדמות, 32 אבל לאחר שנזרע הוא צומח ונעשה גדול מכל השיחים ומוציא ענפים גדולים עד אשר עוף השמים יכולים לשכן בצלו." (מרקוס ד', 30-32).

כאשר מסיירים בגליל באזור הגיאוגרפי הזה של הגליל, בתקופת הפריחה, הצבע השולט הוא הצבע הצהוב ובעיקרו של צמח החרדל.

 33 במשלים רבים כאלה דבר אליהם את הדבר, ככל אשר יכלו לשמע, 34 ובלי משל לא דבר אליהם; אבל ביחידות הסביר לתלמידיו את הכול. (מרקוס ד', 33-34).

סיפור ה"מעבר לצד השני".

35 באותו היום, לעת ערב, אמר להם: "בואו נעבר לצד השני. 36 הם עזבו את ההמון ולקחו את ישו בסירה אשר ישב בה. גם סירות אחרות היו אתו. 37 והנה התחוללה רוח-סערה גדולה והגלים שטפו את הסירה עד שנתמלאה. 38 אותה שעה היה ישו ישן על כר בירכתי הסירה. העירו אותו ואמרו לו: "רבי, האם לא אכפת לך שאנחנו טובעים?" 39 הוא התעורר, גער ברוח ואמר אל הים: "דם! הרגע!" אז פסקה הרוח ונשתררה דממה עמקה. 40 אמר להם: "מדוע אתם פוחדים כל כך? איך זה שאין לכם אמונה?" (מרקוס ד', 35-40).

ממערב לכנרת הייתה אוכלוסיה יהודית רבה, בעוד שממזרח לכנרת רוב האוכלוסייה הייתה פגאנית, ללא יהודים. בעצם האירוע בים מייצג את הסערה המתחוללת בין אנשי האלוהים לבין אנשי השטן. חציית הים בסירה חוזרת כמה וכמה פעמים בברית החדשה, כנראה במטרה לסמל את המעבר אל הצד השני, העשייה והחזרה חזרה מן הצד השני. לכן גם השייט על הכנרת כל כך חשוב לצליינים הנוצרים.

ישו מגיע לסוסיתא עיר שיושבים בה פגאנים. (הם עוברים לצד השני שכן לחוץ לו בכפר נחום. הורדוס אנטיפס, הוא כרת את ראשו של יוחנן המטביל ומייסד את העיר טבריה ולכן ישו מרגיש סכנה מהשלטונות ומחליט לעבור לצד השני). הוא מפליג בספינה ולפתע סערה גדולה. הקבלה לסיפורו של יונה הנביא.

בעודם שטים על הים החלה סערה קשה. מפחד הם מעירים את ישו שציווה על הרוח להפסיק וגער באנשיו כי אין להם אמונה. המים הסוערים הם סימבוליקה לכאוס ששורר בחברה, וישו בא בעצם לרפא את הכאוס הזה, מנסה לעשות סדר באמונה המוסרית.           

ישו מבצע את שליחותו בגליל באמצעות ריפוי, יש לו גם עימותים ואף מסביר את עצמו ובאמצעות משלים. ישנם משלים שאותם הוא מסביר וישנם משלים שהוא אומר מי שמבין מבין.

טלייתא קומי. ריפוי האשה. פטרוס, יעקב ויוחנן , השלישייה הפותחת של שנים עשר התלמידים. באירועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של ישו הם יהיו נוכחים.

נס המתרחש בכפר נחום.

40 הם צחקו לו, אך הוא הוציא את כולם, לקח את אבי הילדה ואת אמה, עם האנשים אשר אתו, ונכנס למקום ששכבה בו הילדה. 41 הוא אחז בידה של הילדה ואמר אליה: "טליתא, קומי!" שתרגומו, "נערה, קומי – אני אומר לך." 42 מיד קמה הנערה והתהלכה; והיא בת שתים-עשרה שנה. (מרקוס ה', 40-42).

ישו אינו מבקר במישור החוף! השליחים לאחריו יבקרו באתרים שונים ואז נשמע גם על הסיפור של "טביתא קומי", נס שנעשה על ידי פטרוס, שמעון הבורסקאי ביפו.          

כאשר מדברים על הקמה לתחייה לא סתם הסיפור הזה מופיע. שכן זה מופיע בתנ"ך ולא רק אליהו מרפא מתים לתחייה (בן האלמנה בצידון), גם אלישע מקים לתחייה בן של אלמנה (האישה השונמית).

דרשת ההר. ישו עוזב את ההמון וכותב את "דרשת ההר" (מתי ה',ו',ז'). פרק נפרד

בעוד שבמתי כל רוח הנביאים מרוכזת ל"דרשת ההר" (המקבילה למעמד הר סיני)  הרי שלוקס, לדוגמא, מפזר את ההלכות המצוות הנ"ל לאורך כל האוונגליון שלו.

ישו מרפא בנו של שר המאה

5 ויהי כבאו אל-כפר-נחום ויגש אליו שר-מאה אחד ויתחנן-לו לאמר: 6 אדני הנה נערי נפל למשכב בביתי והוא נכה אברים ומענה עד-מאד: 7 ויאמר ישוע אליו אבא ורפאתיו: 8 ויען שר-המאה ויאמר אדני נקלתי מאשר תבא בצל קורתי רק דבר-נא דבר ונרפא נערי: 9 כי אנכי איש אשר תחת ממשלה וגם-יש תחת ידי אנשי צבא ואמרתי לזה לך והלך ולזה בוא ובא ולעבדי עשה-זאת ועשה: 10 וישמע ישוע ויתמה ויאמר אל-ההלכים אחריו אמן אמר אני לכם גם-בישראל לא-מצאתי אמונה רבה כזאת: 11 ואני אמר לכם רבים יבאו ממזרח וממערב ויסבו עם-אברהם ויצחק ויעקב במלכות השמים: 12 אבל בני המלכות המה יגרשו אל-החשך החיצון שם תהיה היללה וחרוק השנים: 13 ויאמר ישוע אל-שר-המאה לך וכאמונתך כן יהיה-לך וירפא נערו בשעה ההיא: (מתי ח, 5-13).

הנס הראשון. חתונה בכפר קנה. יוחנן נחשב לאוונגליון התיאולוגי המסתורי ביותר. באוונגליון שלו יש דמויות וסיפורים שאינם מוכרים לנו מן האוונגליונים האחרים. זהו נס סימבולי כי מתרחש במעמד חתונה בכפר כנא אשר בגליל ליד נצרת. בכפר כנא ולא בכפר נחום. כפר כנא מזוהה במסורת הנוצרית עם קָנָה הגלילית. ביהדות ובנצרות אלוהים ועם ישראל מסווגים כבעל ואישה: אלוהים כבעל והעם היהודי כאישה. לימים תזוהה גם הכנסייה כאישה. שם הופך את המים ליין. היין אולי כדמו של ישו החתונה אולי למעמד הקדוש עם הבורא. תווך של מרים בפעילות של ישו עם הציבור. לא במקרה כמובן דווקא בנס הראשון מעורב יין טוב (רמז לישו בעצמו)  ודווקא בנס הראשון הגורם המתווך היא מרים אמו של ישו (פרט מאוד חשוב במסורת הקתולית).

ביום השלישי הייתה חתנה בקנה אשר בגליל. אמו של ישו הייתה שם, 2 וגם ישו ותלמידיו הזמנו לחתנה. 3 כשחסר להם יין אמרה אם ישו אליו: "אין להם יין." 4 אמר לה ישו: "מה לי ולך, אישה? עוד לא הגיעה שעתי." 5 אמרה אמו למשרתים: "כל מה שיאמר לכם עשו." 6 ששה כדי אבן היו ערוכים שם, כמנהג היהודים לטהרתם, וכל אחד הכיל כשמונים עד מאה ועשרים ליטר. 7 אמר להם ישו: "מלאו את הכדים מים", והם מלאו אותם עד למעלה. 8 אמר להם: "שאבו עכשיו והביאו אל ראש המסבה." הם שאבו והביאו אליו. 9 טעם ראש המסבה את המים שנהפכו ליין ולא ידע מאין הוא, אלא שהמשרתים אשר שאבו את המים ידעו. קרא ראש המסבה את החתן 10 ואמר לו: "כל אדם מגיש תחלה את היין הטוב וכאשר האנשים מבסמים יגיש את הטוב פחות, אבל אתה שמרת את היין הטוב עד עכשיו." 11 זאת תחילת האותות של ישו. הוא עשה זאת בקנה שבגליל. אז הראה את כבודו ותלמידיו האמינו בו. 12 אחרי כן ירד אל כפר נחום הוא ואמו עם אחיו ותלמידיו, ושם שהו ימים לא רבים. (יוחנן פרק ב', 1-12).

הטקסט מעיד על כך שנצרת באותם זמנים לא הייתה מקום מפורסם, אלא, כפר שולי. כפר קנה הוא הישוב החשוב בסביבה. נתנאל מכפר קנה = ברתולומיאו. ישו מעיד עליו כעל איש שאין בו מרמה ונתנאל מזהה את ישו כבן האלוהים וכמלך ישראל.

בכפר קנה יש שתי כנסיות: כנסיית החתונה, בה התרחש נס כדי היין. כנסיית נתנאל.

נס הלחם והדגים. (מתי י"ד, 13-22)

ביוונית מקום שומם או שחרב נקרא ארמוס = EREMOS  (הנזירים המתבודדים נקראים הרמיטים). באזור טבחה יש בקעה קטנה שבה פורצים מעיינות מליחים ולכן היה שומם מחקלאות ואנשים. שם אירע נס הלחם והדגים: מ- 5 ככרות לחם ו- 2 דגים ישו הצליח לחולל נס שהלחם והדגים הספיקו לחמשת אלפים איש ועוד נשארו 12 סלים מלאים. המספרים הם בעלי משמעות:  5+2=7, 12. הם במספרים טיפולוגיים.

מובן שהמספר הנוצרי קושר את הסיפור לים הסימבולי (ישו מגיע ועוזב את המקום בסירה).  הסירה קושרת את סיפור "נס הלחם והדגים" לסיפור הנס הבא: "נס ההליכה על המים". 

בעבר, האנשים שקראו את הטקסט הבינו אותו מילולית והאמינו באמונה שלמה בכל מה שכתוב. היום מבינים המאמינים כי במקום אירע נס, גם אם לא בהכרח היקפו.

אנו רואים שוב את ההשפעה של נס "הלחם וכד השמן" של אליהו וסיפור האכלת עם ישראל במן במדבר.

בין מתי למרקוס אנו מבחינים בשני מקומות זיהוי שונים למיקומו של "נס הלחם הדגים".  ע"פ מתי בטבחה. ע"פ מרקוס מקושר לצד השני שבמקום אחר קורא לו מרקוס בשם "בית-צידא". (מבית ציידא באו פטרוס ואנדרי וגם פיליפוס).   

ישו הולך על המים. (מתי י"ד, 22-44 , מרקוס ו', 45-52). פטרוס הולך גם הוא על המים לכוונו של ישו. פתאום הוא חרד מעצם המעשה שהוא עושה ומתחיל לטבוע. ישו גוער בו שהוא קטן אמונה וכי עלה ספק בליבו. הוא נותן לו יד ומצילו.

45 מיד אחרי כן האיץ בתלמידיו להיכנס לסירה ולהפליג אל הצד השני, לבית צידא, בעוד שהוא ישלח את ההמון. 46 אחרי שנפרד מהם עלה להר להתפלל. 47 לעת ערב הייתה הסירה באמצע הים והוא לבדו על היבשה. 48 ראה אותם מתיגעים בחתירה, כי הרוח נשבה נגדם, ובא אליהם בערך באשמרת הרביעית של הלילה כשהוא הולך על פני הים וכוונתו לעבר לידם. 49 כשראוהו הולך על פני הים חשבו שהוא רוח רפאים והחלו לצעק, 50 כי כולם ראו אותו ונבהלו, אך הוא דבר אתם מיד ואמר להם: "חזקו, זה אני. אל תפחדו!" 51 הוא בא אליהם לתוך הסירה והרוח פסקה. הם השתוממו עד מאד, 52 כי לא למדו דבר מעניין ככרות הלחם בגלל קהות לבבם. (מרקוס ו, 45-52).

גינוסר. ישו ותלמידיו מגיעים אל גינוסר. שמעו של ישו כמרפא חולים נפוץ בכל האזור ומגיעים אליו אנשים להירפא, נישאים על גבי אלונקות, רוצים ולו לגעת בכנף בגדו.

53 עברו את הים והגיעו אל חוף גינוסר ועגנו שם. 54 בצאתם מן הסירה הכירו אותו מיד, 55 ובכל האזור ההוא רצו והחלו להביא את החולים על אלונקות לכל מקום ששמעו כי הוא שם. 56 בכל מקום שבא אליו, בכפרים או בערים או בעירות, שמו את החולים בחוצות ובקשו ממנו שיניח להם לנגע ולו רק בכנף בגדו, וכל הנוגעים בו נרפאו. (מרקוס ו, 53-56).

אמונתה של אישה פניקית. ספור מפתח נוצרי. ניסיון לפתוח את הגאולה החוצה מעם ישראל גם אל הפגאנים = הכנענים = הפניקים. ישו נע בין ערים שונות במרחב כולל צור וצידון, הדקפוליס, 10 ערי הפוליס ומביא אליהם מסר של פנייה/בשורה/גאולה לעמים השונים הוא הופך להיות מפיץ של מסר אוניברסאלי ולא רק מסר של שינוי לעם ישראל. טקסט זה של מרקוס דורש שהנצרות תהה לעולם כולו ולא רק ליהודים. ישו מגרש שד מבתה של האישה הפניקית.

24 הוא קם והלך משם אל אזור צור וצידון. נכנס לבית ולא רצה שיודע לאיש, אך לא היה יכול להחבא. 25 אישה, שרוח טמאה אחזה בבתה הקטנה, שמעה עליו ומיד באה ונפלה לרגליו, 26 והאישה נכריה ממוצא פניקי סורי. היא בקשה ממנו לגרש את השד מבתה. 27 אמר לה ישו: "הניחי קדם לבנים לשבע, כי לא נאה לקחת את לחם הבנים ולהשליך אותו לכלבים." 28 השיבה ואמרה אליו: "כן, אדוני, אבל גם הכלבים תחת השולחן אוכלים מפרורי הלחם של הבנים!" 29 אמר לה: "בגלל דברך זה לכי לדרכך; יצא השד מבתך." 30 היא הלכה לביתה ומצאה את הילדה שוכבת במטה והשד כבר יצא ממנה. (מרקוס ז', 24-30).

מרקוס איננו מפרגן למאמינים ורומז שהם עסוקים יותר בנס מאשר במשמעותו. בסיפור "אמונתה של אישה פיניקית" (שהוא עוד רפליקה לסיפור אליהו הנביא) יש התייחסות היררכית בה עם ישראל הוא האדונים האוכלים ואילו האחרים הם הכלבים. ורק בלחץ האישה ישו נאות לפתוח את בשורת הגאולה, אל מחוץ לגבולות עם ישראל.  

ישו מאכיל ארבעת אלפים איש. מקום שנקרא: דלמנותא, אולי בית ציידה בו ישו מאכיל שוב אלפי אנשים.

באחד הימים שוב נאסף עם רב ולא היה להם מה לאכל. קרא ישו לתלמידיו ואמר להם: 2 "נכמרו רחמי על ההמון, כי כבר שלושה ימים הם אתי ואין להם מה לאכל. 3 אם אשלח אותם לבתיהם רעבים, יתעלפו בדרך ויש מהם שבאו מרחוק." 4 השיבו לו תלמידיו: "מאין יוכל איש להשביע אותם בלחם פה במדבר?" 5 שאל אותם: "כמה ככרות לחם יש לכם?" ענו לו: "שבע". 6 הוא צווה את העם לשבת על הארץ; לקח את שבע ככרות הלחם ולאחר שברך ובצע, נתן לתלמידיו להגיש, והם הגישו לעם. 7 גם כמה דגים קטנים היו להם. ברך עליהם ואמר להגיש גם את אלה. 8 הם אכלו ושבעו. אחרי כן אספו שבעה סלים מלאים מנות נותרות. 9 מספר האוכלים היה כארבעת אלפים. הוא שלח אותם 10 ומיד נכנס לסירה עם תלמידיו ועבר אל אזור דלמנותא. (מרקוס ח',  1-10).

נס ריפוי העיוור בבית-ציידא. העיוור מהווה בעצם מטפורה לאיש שאיננו רואה את הדרך הנכונה. משתמש ישו ביריקה.

22 כאשר באו לבית צידא הביאו אליו עור ובקשו ממנו לנגע בעור. 23 החזיק ישו את העור והוליכו אל מחוץ לכפר. הוא ירק בעיניו ושם ידיו עליו. שאל אותו: "האם אתה רואה משהו?" 24 הביט ואמר: "אני רואה אנשים; כמו עצים אני רואה אותם מתהלכים." 25 שם את ידיו על עיניו שנית והאיש ראה היטב; הוא נרפא וראה את הכול באפן ברור. (מרקוס ח',  22-25).

מבית ציידה (אזור פארק הירדן), המקום שבו הירדן נשפך לכנרת והיה כפר דייגים סמוך לים, ישו הולך לקיסרין של פיליפוס = בניאס. כלומר, הולך אל מקורות הירדן.

השטן והמשיח. פטרוס אוסר על התלמידים לדבר על ישו אך ישו גוער בו ואפילו מכנה אותו: שטן. זוהי מילה שלא נאמרה בטקסט מאז ההתחלה שבה ישו הועמד בניסיון על ידי השטן.

ישו מדבר על מותו ותחייתו (מרקוס ח', 31-38). זוהי נקודת מהפך. עד כה לימד ישו את ערכי המוסר. מעכשיו, ישו מלמד את תלמידיו מי הוא ולשם מה הגיע. מלמד אותם על דבר מותו הצפוי וכי עליהם להתבונן בצלב = מוות של ישו. הם צריכים להאמין בצלב של ישו כי מותו ותקומתו הם אלוהיים. יתר על כן, מי שמבין את ישו כאיש מוסר בלבד הוא שטן.

31 הוא החל ללמד אותם שבן-האדם צריך לסבל הרבה, שהזקנים וראשי הכוהנים והסופרים ידחוהו, שיהרג ולאחר שלושה ימים יקום. 32 את הדבר הזה אמר בגלוי. לקח אותו כיפא הצדה והחל לגער בו. 33 אך ישו פנה והביט בתלמידיו, גער בכיפא ואמר: "סור מלפני, שטן, כי אין לבך לדברי אלוהים אלא לדברי בני אדם."

מרקוס ח. ישו מדבר על מותו. לפני ההשתנות ישו מדבר עם תלמידו ומספר להם על היעוד שלו ופטרוס גוער בו. קשה לפטרוס לקבל זאת, שכן אנשים מצפים למשיח יבא וישו אומר שהוא הולך לסבול מה שאינו מתאים כלל למשיח. ישו מכנה את פטרוס בכינוי משיח.  עד כמה המעמד הזה קשה, מדוע פטרוס אינו מקבל את דברי אלוהם חיים?

עוד אומר להם ישו שעוד בחייהם הם יזכו לגאולה הסופית: "הוסיף ואמר להם, אמן אומר אני לכם שיש מן העומדים פה אשר לא יטעמו מות עד כי יראו מלכות האלוהים באה בגבורה".

במקום שאנשים יבואו ויאמר סליחה טעינו, להיפך הכישלון הזה הופך מנוף להצלחה, זהו רגע גורלי לכולם.

חוקרים סבורים כי כבר במאה ה-1 לפני הספירה הייתה אמונה יהודית כי משיח יפעל לאחר מותו. כלומר, היה קיים פורמט יהודי קדום לישו שמשיח ימות ויקום לתחייה.

השומרוני הטוב. משל השומרוני הטוב מופיע בבשורה על פי לוקס פרק י'. בדרשה זאת מפרט ישו למאמיניו את הפסוק ואהבת לרעך כמוך, שואל "מי הוא 'רעך'", ונותן כדוגמה סיפור על אדם פצוע ששכב בדרך. לפי הדרשה עבר במקום כהן ולא סייע לו, עבר לוי ולא סייע לו, ואילו דווקא השומרוני, שהיה בדרגה מעמדית פחותה, לפי היהדות, עצר במקום, חבש את פצעיו, השקה אותו, הביאו לפונדק, ואף שילם מכספו לבעל הפונדק עבור הלנת הפצוע.

השתנות. אליהו עשה את שלו ונעלם. יוחנן עשה את שלו כשבישר את בואו של המשיח = ישו. מנגד ההשתנות מבשרת את סוף דרכו של ישו.

הוסיף ואמר להם: "אמן אומר אני לכם שיש מן העומדים פה אשר לא יטעמו מות עד כי יראו את מלכות האלוהים באה בגבורה." 2 אחרי ששה ימים לקח אתו ישו את כיפא ואת יעקב ואת יוחנן. הוא העלה אותם להר גבוה לבדם והשתנה לעיניהם; 3 בגדיו הבריקו והלבינו עד מאד, עד כדי כך אין כובס עלי אדמות יכול להלבין בגדים. 4 אז נראו אליהם אליהו ומשה והם מדברים עם ישו. 5 הגיב כיפא ואמר אל ישו: "רבי, טוב שאנו כאן. נעשה נא שלוש סכות; לך אחת, למשה אחת ולאליהו אחת." 6 הוא לא ידע מה לומר, שכן הוא וחבריו פחדו מאד. 7 והנה הופיע ענן וסכך עליהם. יצא קול מתוך הענן: "זה בני אהובי; אליו תשמעון!" 8 ופתאום, בהסתכלם סביב, לא ראו עוד איש אתם מלבד ישו. 9 כשירדו מן ההר צווה עליהם שלא יגידו לאיש מה שראו עד אשר יקום בן האדם מן המתים. 10 הם שמו לבם לדבר וחקרו בינם לבין עצמם מה פרוש "לקום מן המתים." 11 שאלו אותו: "מדוע אומרים הסופרים כי אליהו צריך לבוא תחלה?" 12 השיב להם: "אליהו אמנם יבוא ראשונה וישיב את הכול; ואיך כתוב על בן האדם שיסבול הרבה וימאסו בו? 13 ברם אומר אני לכם כי אכן בא אליהו ועשו בו כרצונם, ככתוב עליו." (מרקוס ט', 1-13).

האירוע נקרא ההשתנות, טרנספיגורציה (transfiguration). אירוע זה מזוהה למעשה עם הר תבור. הזיהוי עם הר תבור מעט בעייתי שכן הם לא הסתובבו באזור זה והתבור אף אינו מוזכר כלל בברית החדשה. הר תבור הנקרא על ידי הנוצרים גם הר ההשתנות. יש בו כנסייה קתולית ומנזר פרנציסקאני. יש חוקר שטוען כי ההר הגבוה הוא הר חרמון. חראם = מקום קדוש. ישעו עולה להר עם תלמידיו פטרוס, יעקוב ויוחנן. מתרחשים שינויים מכוננים = ההשתנות.

מכיוון שבאותה עת הם מסתובבים באזור קיסריה פליפי ולאחר שלושה ימים עולים להר גבוהה ולכן ישנן קבוצות מסוימות בעולם הנוצרי טוענות שהאירוע לא קרה בהר תבור אלה רואות בחרמון את אותו ההר עם הלבן הבוהק של השלג. מסיבות פרקטיות הם לא עולים לחרמון כדי לציין את האירוע וכך בתקופה הביזנטית בונים על הר תבור את הכנסייה שמציינת את ההשתנות. גם הר תבור נראה כמו איזה מלך המושל על הסביבה.

כבר הציון שבעה ימים מרמז על הליכה לקראת גאולה. מגיע עד לתבור, שם מתרחש נס ההשתנות (ה- טרנספיגורציה). מובן שתיאור זה מזכיר את משה בעלותו על הר סיני. גם פניו של משה קרנו כאשר הוא עולה אל האלוהים בהר סיני. היינו במעמד זה מתלכדות יחד כל שלושת הדמויות: משה-ישו- ואליהו. ע"פ המסורת הנוצרית זהו מעמד ההכתרה של ישו על פני כל מנהיג רוחני אחר. וכך בעצם גם הר תבור הופך לאתר מרכזי במסע בעקבות דרכו של ישו. 

החשיבה היהודית היא חשיבה קולקטיבית בעוד שהחשיבה הנוצרית היא החשיבה על הפרט.  

משה מסמל תחילתו של העידן השני בתולדות האנושות תחת החוק, אליהו מסמל את חוליית הנבואה. מול משה ואליהו צריך היה להעמיד את ישו אך הוא נישא מעליהם. הוא ההגשמה של הכול, הוא למעשה האל. הוא משתנה בעיניהם של כייפא, יעקב ויוחנן ונראה להם כאלוהים.

אם ישו הוא האלוהים אז למה בדיוק הוא השתנה? בפסוק 2 נאמר: "אחרי שישה ימים לקח אתו ישו את כייפא ואת יעקב ואת יוחנן, הוא העלה אותם להר גבוה לבדם והשתנה לעיניהם". זה לא שהוא עצמו השתנה, הם בעצם ראו אותו עכשיו נישא מעל כל הדמויות ונראה להם כאלוהים. ואז אומר כייפא בפסוק 5: "רבי טוב שאנו כאן, נעשה נא שלוש סוכות, לך אחת למשה אחת ולאליהו אחת".

טוענים שמה שמתרחש בתבור הוא השלמה למעמד הר סיני. משה ואליהו יוצאים מהתמונה ומי שנשאר הוא ישו עם הגאולה שבא לבשר לאנושות. פטרוס מרגיש שהוא נמצא במעמד אלוהי! הוא מציע לבנות משכן.

משה מייצג את החוק, אליהו מייצג את הנבואה וישו מייצג את האלוהות. ואז הם שומעים את קולו של אלוהים האומר: "יצא קול מתוך הענן. זהו בני אהובי, אליו תשמעון". כל מה שהוא מדבר זה מפי, ואם ישו מדבר על קימתו מהמתים אזי זוהי התכנית, תכנית הגאולה שתלמידיו רואים מול עיניהם.

משל השה האובד. (מתי י"ח, 10-14). הביטוי שה האלוהים = AGNUS  DEI, כינוי לישו ונחשב ביטוי נוצרי חשוב.

הבן התועה. לאב יש שני בנים הצעיר מקבל את חלקו בירושה, בוחר לעזור ומבזבז את כל כספו בחו"ל. כשחזר, האב עורך לכבוד שובו מסיבה. הבן הגדול חש שנעשה לו עוול כי הוא, שהיה נאמן לאב, לא זכה למסיבה. האב עונה: הבן הגדול כל הזמן איתי והוא חלק ממני ואילו הבן הצעיר שהיה נחשב כמת חוזר לחיים.

ועוד אמר: "לאיש אחד היו שני בנים. 12 אמר הצעיר אל אביו: 'אבא, תן לי את חלק הרכוש המגיע לי.' ואמנם חלק להם אביהם את הנכסים. 13 לאחר ימים לא רבים אסף הבן הצעיר את כל אשר לו ויצא אל ארץ רחוקה ושם בזבז את רכושו בחיי הוללות. 14 אחרי שבזבז את הכול בא רעב חזק על אותה ארץ והוא החל לסבל מחסור. 15 הלך להסתפח אל אחד מתושבי הארץ ההיא והלה שלח אותו לרעות חזירים בשדותיו. 16 שם השתוקק למלא את בטנו בחרובים שאכלו החזירים, אלא שאיש לא נתן לו. 17 כשעשה חשבון נפש אמר, 'כמה משרתים שכירים של אבי יש להם לחם בשפע ואני גווע כאן ברעב! 18 אקום ואלך אל אבי ואמר לו: אבא, חטאתי לשמים ולך. 19 אינני ראוי עוד להקרא בנך. שים אותי כאחד משכיריך.' 20 הוא קם והלך אל אביו. בהיותו עוד רחוק ראהו אביו ונכמרו רחמיו עליו. הוא רץ אליו ונפל על צואריו ונשק לו. 21 אמר לו הבן, 'אבא, חטאתי לשמים ולך ואינני ראוי עוד להקרא בנך.' 22 אך האב אמר לעבדיו, 'הביאו מהר את הגלימה הנאה ביותר והלבישוהו, שימו טבעת על ידו ונעלים לרגליו, 23 הביאו את העגל המפטם ושחטו אותו ונאכל ונשמח, 24 כי בני זה היה מת והנה חזר לחיים, אבד והנה נמצא.' והם החלו לשמח. (לוקס ט"ו 11-24 ).

משל זה הנחשב לאחד המשלים הקלאסיים של ישו. ביוחנן א' 35, בסיפור "הראשונים ההולכים אחר ישו" מצוין ישו כשה האלוהים ושמעון נקרא בשם פטרוס ומוזכר שמו הפחות מקובל "כייפא". בהמשך אנו רואים שאלה די מוזרה "המנצרת יכול לבוא משהו טוב ?   נתנאל השואל את השאלה היה מכפר כנא,  אמר במילים אחרות: אם כבר המשיח לא בא אלינו מירושלים, אז לה שכבר לא יבוא מכפר כנא? בכל מקרה עצם האלה מעיד כי נצרת איננה יישוב מוכר או חשוב באותה התקופה.     

טיהור בית המקדש. (יוחנן ב', 13-25). ישו מגיע לבית המקדש. הוא מתנגח כל הזמן בקהל, יוצר פרובוקציות, מתנגח כל הזמן עם יהודים.

די מוזרה העובדה שע"פ יוחנן, עוד בטרם הספקנו כמעט להכיר את ישו (פרק ב') וכבר אנו מצויים בבית המקדש בירושלים. עד כמה ניתן לסמוך על סדר הדברים זה לא כל כך ברור, אם כי ידוע כי ישו היה עולה לרגל ומגיע לירושלים מידי שנה, ובהחלט יתכן כי ישו היה מוכר לכוהנים כפרובוקאטור שעשה צרות בכל פעם שהיה מגיע.

מורה הוראה בישראל. (יוחנן ג'). נקדימון, שר/מנהיג יהודי נפגש עם ישו. מהמפגש בו ישו עונה לשאלותיו אנו לומדים כי כל אחד בסופו של דבר יכול לשנות את דעתו ולהשתנות.

האישה השומרונית. סיפור המפגש עם האישה השומרונית הוא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בנצרות. אחד האתרים החשובים בשומרון הוא כנסיית "באר יעקב" בשכם.

הליכתו של ישו לשומרון מסמלת את האוניברסאליות שלו הוא מנבא ופועל גם בקרב השומרונים. לאור המחלוקת בין היהודים לשומרונים על מקום הפולחן: ירושלים/שכם, קובע ישו כי את אלוהים יעבדו לא בבית המקדש בירושלים ולא בבית המקדש בשכם, אלא, בכל מקום. אין טריטוריה קדושה אחת. העולם כולו, בכול מקום שבו יהיו נוצרים או תהיה אמונה אז יהיה מקום קדוש.

ריפוי בן איש ממשל. אנו רואים שוב את הקשר בין כפר כנא לבין כפר נחום. לאחר שנודע לאיש ממשל שישו בגליל מבקש ממנו לרפא את בנו. אומר לו ישו כי הבן בראי אם האב יאמין בכך. כשהגיע האב ראה כי בנו בריא.

46 הוא בא שוב אל קנה שבגליל, אשר שם הפך את המים ליין. ואחד מאנשי המלך, שבנו היה חולה בכפר נחום, 47 שמע כי ישו בא מיהודה לגליל. הלך אליו ובקש ממנו שירד וירפא את בנו, כי נטה למות. 48 אמר לו ישו: "אם אינכם רואים אותות ומופתים, בשום פנים לא תאמינו." 49 אמר אליו האיש: "אדוני, רד נא בטרם ימות בני." 50 השיב לו ישו: "לך, בנך חי." האמין האיש לדבר שאמר לו ישו והלך. 51 כאשר ירד באו עבדיו לקראתו ואמרו לו שבנו חי. 52 שאל אותם באיזו שעה הוטב לו, ואמרו לו: "אתמול בשעה אחת אחרי הצהרים הרפה ממנו החם." 53 אז נוכח האב כי זה היה באותה שעה שאמר לו ישו 'בנך חי', והאמין הוא וכל ביתו. (יוחנן ד', 46-53).

ריפוי הפיסח. בירושלים, בריכות בית חסדא = סנטה אנה. בריכות הנמצאות במתקן עם סטווים סביבו. שימשו כבריכות ריפוי. כאן מרפה ישו איש ופוגש בו שוב בבית המקדש. ליוחנן חשוב לקרב את ישו ופעילותו לבית המקדש ואחר כך הופך את ישו עצמו לבית מקדש.

אחרי כן היה חג ליהודים וישו עלה לירושלים. 2 בירושלים, על יד שער הצאן הייתה ברכה, שנקראה בית חסדא, וסביבה חמש אכסדראות בעלות עמודים. 3 באכסדראות האלה שכבו הרבה חולים ועיוורים ופסחים ויבשי אברים. 5 היה שם איש אחד והוא בחליו שלושים ושמונה שנים. 6 ישו ראה אותו שוכב וידע כי זמן רב הוא חולה. שאל אותו: "אתה רוצה להיות בריא?" 7 השיב לו החולה: "אדוני, אין אתי איש שיטיל אותי לברכה בעת תנועת המים. עד שאני בא, אחר יורד לפני." 8 אמר לו ישו: "קום, קח את משכבך והתהלך." 9 מיד נרפא, לקח את משכבו והתהלך. אותו יום היה יום שבת. 10 אמרו ראשי היהודים לאיש שנרפא: "שבת היום; אסור לך לשאת את משכבך." 11 השיב להם: "זה שרפא אותי, הוא אמר לי, 'קח את משכבך והתהלך'." 12 שאלו אותו: "מיהו האיש שאמר לך 'קח והתהלך'?" 13 אלא שהנרפא לא ידע מיהו, כי ישו חמק בהיות המון רב במקום. (יוחנן ה', 1-13).

מקפיד יוחנן על תיאור מדויק של בריכת בית חסדא (מזוהה בחצר כנסיית "סנטה-אנה" ליד שער האריות בירושלים). המסר של הסיפור הוא בעצם אנטי תזה לניסים (אם יש לך אמונה אינך צריך לטבול במים, פשוט קום ולך). כמו כן מנסה יוחנן ללעוג ליהודים שלא רצו בעצם שהאיש ירפא בשבת בגלל חילול שבת.

הלחם האמיתי. שמעו על ישו כנביא וכמרפא מתפשט ואנשים מחפשים אותו ובאים אליו ממרחקים ומפליגים על גבי סירה בכנרת תוך כדי חיפושיהם אחריו. ישו מוכיח אותם כי הם מחפשים אותו לא בשל אמונתם בו, אלא, בשל יכולתו לחולל ניסים. כדי שיספק להם לחם. יש מציג עצמו כלחם האמיתי:

"אני הוא לחם החיים. כל הבא אלי לא ירעב והמאמין בי לא יצמא עוד" (יוחנן ו', 35).

אומר ישו "אני הוא לחם החיים" אחד המשפטים החשובים בתיאולוגיה הנוצרית. משפט זה שנאמר בכפר נחום והופך אותה לחשובה עוד יותר. בהרבה מקומות כמו כאן משתמש יוחנן בביטוי "בן האדם" ביטוי זה לקוח מספר דניאל הנחשב לספר המבטא בצורה הבולטת ביותר את המשיחיות שהייתה מקובלת בתקופת בית שני. הביטוי בן אדם בא לבטא את בן האלוהים ואילו בן האדם הכוונה היא למשיח.

ישו בבית המקדש. (יוחנן ז'-י'). ישו חוזר פעם שלישית לבית המקדש בירושלים בחג הסוכות ומרבה לדבר שם עם הקהל, לענות לשאלות. אחר כך, חוזר ישו לבית המקדש בפעם הרביעית בחג החנוכה.

החייאת אלעזר, לזרוס. (יוחנן י"א). ישו מתקרב לירושלים. בבית ענייה (כיום אל עזרייה שבהר הזיתים, המקום שע"פ היהדות ממנו תתחיל תחיית המתים) הוא אומר לתלמידיו כי אלעזר מת והוא הולך אליו כדי להחיות אותו. החייאה זו נחשבת כשיא כי זה מבוא להחייאתו של ישו, המועד הקרוב ביותר לזמן מותו של ישו וכעין חזרה גנראלית לתחיית המתים. ישו אומר לאלעזר: קום וצא ואלעזר קם מקברו בתוך תכריכיו.

בית ענייה. מקום מחוץ לירושלים. מאחר ומדובר בעת העלייה לרגל לירושלים, סביר שלא היה מקום להתארח בעיר. (מרקוס י"ד, 3-11).

אישה בשם מרים המזוהה עם מרים המגדלית, מבחינה בקדושת ישו ורוחצת את רגליו בשמן יקר. לכן הסמל המזהה של מריה מגדלנה בתמונתה הוא כשהיא מחזיקה בידיה כד שמן.

כשנשאל ישו למה מרים שמרה את השמן, עונה ישו: היא שמרה זאת ליום מותו של ישו. "הנח לה: היא שמרה זאת ליום קבורתי" (יוחנן י"ב, 7). מכאן שמרים מבינה ומכינה את ישו לקראת מותו.

יוחנן מרבה להקדיש לביקורי ישו בירושלים זאת בעיקר משום היותו היותר תיאולוגי. המקדיש משנה חשיבות דווקא לירושלים. בהמשך יוחנן ירמוז כי בבואו של ישו לירושלים בפעם האחרונה הוא עושה זאת במטרה למות. ע"פ יוחנן אחרי התבור ישו היה בכיוון ירושלים, כלומר, מגיע מצפון. בעוד שאצל יתר האוונגליסטים הוא מגיע מכיוון יריחו.

ריפוי איש עיוור. (מרקוס י', 46). הדרך של ישו היא מיריחו לירושלים. דרך שישו עולה כדי לגאול את העולם וגם איש עיוור יש לו סיכוי להיגאל כי הוא רואה "נכון" מבפנים, כלומר, יודע שישו הוא המשיח בן דוד ונעשה לו נס ורואה גם כלפי חוץ.

ישו מדבר פעם שלישית על מותו ועל תחייתו. (לוקס י"ח, 31). כאמור, כאשר מונים אירוע /תופעה 3 פעמים היא הופכת לנצחית. פעם ראשונה בניאס, פעם שני למרגלות הר תבור ופעם שלישית בדרך לירושלים. ישו מפזר לתלמידו רמזים כי כדי להציל את העולם על המשיח למות ולקום לתחייה.

ישו בביתו של זכי המוכס. (לוקס י"ח, 35). זכי המוכס ידוע כאיש עשיר ומושחת. אך הוא חוזר בתשובה וישו מודיע כי גם איש עשיר שידוע כמושחת יכול להיוושע. עץ השקמה ביריחו נמצא במקום בולט בעיר.

= = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = =

מחזור המוות. ישו נכנס לירושלים כעולה רגל בחג הפסח כדי להקריב את קורבן הפסח בבית המקדש. פרק נפרד.

ישו בא לירושלים, למרות שהיה נרדף ולמרות שידע שהולך למותו. הוא בא כדי להקריב את עצמו!

התגלות ישו. כמה גרסאות. מרים המגדלית רואה שאבן הגולל שעל פי הקבר הוזזה. היא מספרת לשני תלמידי ישו: לפטרוס ותלמידו האהוב שבאים לקבר ורואים רק תכריכים. מרים רואה בקבר שני מלאכים כשהיא מסתובבת התגלה לה ישו ונותן לה משימה חשובה מאוד, לספר לשליחים כי הוא קיים. (יוחנן כ' 1-31).

המלאך מורה להן לראות כי הקבר ריק בשל תחייתו של ישו וכי עליהן למהר ולספר על כך לתלמידיו. כשהיו בדרכן נגלה אליהן ישו וגם הוא אומר להן לבשר את דבר תחייתו לתלמידים וכי יפגוש אותם בגליל (מתי כ"ח 1-10).

ישו שהה שלושה ימים בקבר וקם מהמתים. יונה שהה שלושה ימים במעי הלוויתן. ישו הולך אל הגויים, יונה נשלח אל העיר נינווה.

חדר הסעודה האחרונה. 11 תלמידיו של ישו מתקבצים. הוא מגיע ומראה להם את ידיו ואת צידו: את סימני הצליבה ואת מקום הדקירה. תלמיד בשם תומס, מסרב להאמין שזה אכן ישו בלי לראות בברור את סימני הצליבה ואפילו לגעת בהם. ישו נותן לו לגעת ולאמת אך מהלל את אלה המאמינים גם בלי לראות במו עיניהם. ישו מעביר לתלמידיו את רוח הקודש כדי שימשיכו בפועלו.

ים טבריה. ישו מתגלה ל-3 תלמידו בים טבריה. הם לא יודעים בתחילה שזהו ישו. הם מתלוננים כי אין דגה וישו אומר להם להשליך הרשת לצד השני והיא מלאה בדגים. בטבחה יש שתי כנסיות קתוליות: א) כנסיית הריבוי שמקדשת את החיים לנס ריבוי הלחם והדגים. ב) כנסיית הבכורה  (MENSA CHRISTI) שמקדשת את ההכתרה של פטרוס על ידי ישו כממשיכו ואף נותן לו את מקל הרועים שלו.

כגודל הבגידה של פטרוס (ההכחשה), כן גודל החרטה של פטרוס ולכן נשאל על ידי ישו 3 פעמים האם אוהב אותו. במעמד זה נרמז לפטרוס מותו הקשה הצפוי.

מתן אפיפיורות. (מתי ט"ז, 13). ישו נותן לפטרוס מפתחות של מלכות שמים. מה שפטרוס יקבע על פני הארץ, יהיה מקובל גם בשמים. זוהי למעשה תחילתה של לגיטימיות הכנסייה. הסמכות שניתנת לפטרוס על ידי ישו ניתנת אחר כך להעברה לידי סמכות כנסייתית.

אמאוס. הזיהוי אפשרי באחד מהמקומות הבאים: א) לטרון, זיהוי מהמאה ה-19 והוא המקובל היום. ב) אבו גוש. ג) קובבה.

שניים נפגשים ומתלוננים על כך שהאמינו במשיח והנה הוא מת. ישו קורא להם: חסרי דעת וכבדי לב, על כך שלא מאמינים. הוא מבאר להם את התנ"ך כולו, מסב איתם לאכול, מברך על הלחם ונותן להם. אז "נפקחו עיניהם" והבינו שזהו ישו. השניים חוזרים לירושלים, לחדר הסעודה האחרונה, פוגשים את אחד עשר השליחים ומספרים שפגשו את ישו. פתאום, ישו מגיע ועומד ביניהם. שוב הוא מסביר את התנ"ך, מוליך אותם לבית ענייה ושם נושא ידיו מברך אותם ונפרד מהם.


13 אותו יום היו שנים מהם הולכים אל הכפר הנקרא עמאוס, שמרחקו מירושלים כאחד-עשר קילומטר, 14 ומשוחחים ביניהם על כל מה שקרה. 15 והנה בשעה ששוחחו והתוכחו התקרב ישוע עצמו והלך עמהם. (לוקס כ"ד, 13-15)

מחזור הלידה

כתיבת תגובה

המחזור הראשון של החגים נקרא מחזור המולד. בתקופה זו נמצאים בתקופה של צום, לפני כל חג מרכזי ישנו צום, הכנה לקראת החג. תקופה של ציפייה, הופעתו של ישו = המולד

אלו חגים קבועים בלוח השנה הנוצרי.

חג הבשורה

ביום 25 לחודש מרץ מגיע המלאך גבריאל לנצרת ומבשר למרים, אימו ישו, מאת האל, כי היא הרה  ובעוד תשעה חודשים היא תלד בן, שאביו הוא האל. חלק מן הכנסיות הנוצרים חוגגות את האירוע שנקרא חג הבשורה.

מתי א, ספר היוחסין של ישו המשיח. צאצא בן דוד וצאצא של אברהם. סבתו של דוד היא למעשה רות שהייתה מואביה.

". . . יעקב הוליד את יוסף בעל מרים אשר ממנה נולד ישו הנקרא משיח . . . "

אנו רואים שמאברהם עד דוד ישנם 14 דורות. המספר 14 הוא מספר טיפולוגי המביע שלמות. מאברהם עד דוד המלך: 14 דורות. מדוד המלך עד גלות בבל: 14 דורות. מגלות בבל עד ישו המשיח 14 דורות. רמז ל- 14 תחנות דרך הייסורים.  

כאן מגיעים למתי המספר על הולדת ישו המשיח אך לא ניתן להמשיך ולקרא במתי משום שלמעשה חסרה חוליה. שהרי נאמר על יוחנן המטביל שהוא החוליה שמקדימה את ישו ולכן יש לקרא קודם על הולדת יוחנן המטביל ואחר כך על הולדת ישו.

לוקס א נותן הקדמה. בהקדמה זו לוקס מאוד רוצה שיכירו בו כהיסטוריון. הוא מספר שלפניו כבר כתבו את סיפורי ישו, מה שמלמד שהוא הכיר לפחות את מרקוס ואולי גם את מתי וכמובן גם את האגרות. הוא מודע למקורות שכתבו לפניו והוא מוסיף את מה שחסר. הוא קרא את כולם וראה שחסר את יוחנן המטביל, הבשורה על פי יוחנן.

הוא כותב שהוא מקדיש את החיבור לתיאופילוס שכנראה איזשהו פטרון שמימן אותו או הכוונה לקהילת המאמינים. לוקס אומר שהוא היסטוריון ולכן הוא מספר את הדברים מראשיתם עוד קודם להולדת ישו.

"מלאך אלוהים מודיע מראש את הולדת יוחנן" מסופר על זכריה הכהו ששיך למשמרות הכהונה במקדש הנכנס אל הקודש במקדש להקטיר קטורת ולפתע נגלה אליו מלאך המודיע לו שלאשתו אלישבע יולד בן והוא יקרא שמו יוחנן.

יוחנן מושווה לדמויות שונות, הוא לא יולד סתם הוא מושווה לנביאים. הוא ילך ברוח אליהו, יהיה ממשיכו של אליהו. המלאך המבשר נקרא גבריאל. המלאך מבשר לו על הולדת יוחנן ומעניש את זכריה על פקפוקו. מראש גם יודעים את שמו של היילוד. מרים יודעת מראש מה יהיה ייעודו של ישו.

הולדת יוחנן, הולדת ישו, ביקור מרים אצל אלישבע. המלאך גבריאל מתגלה למרים בחדרה.

בהשוואה על הולדת ישו להולדת יוחנן ניתן לראות דמיון בתוכן בו מציג המלאך לזכריה לתוכן שמציג המלאך למרים מרים אומרת שהי לא ידעה איש שכן היא מאורסת ליוסף ואינה יכולה להרות .שתי נשים המתבשרות שהן בהריון, אלישבע כבר בחודש השלישי בעוד נרים רק התעברה והן מבשרות האחת לשנייה היותן הרות.

גם בהשוואה על סיפור הולדת ישו וסיפור הולדת יוחנן, שתי בשורות, אותו מלאך, המלאך גבריאל, המבשר לזכריה ומבשר למרים ואף מספר למרים שקרובתה אלישבע כבר הרתה. ניתן לראות את הדמיון בין תפילת חנה לתפילת אלישבע, בכל אחת מהתפילות 10 פסוקים. ניתן לערוך השוואה סינופטית ביניהן ולראות את הדמיון.

כאשר מרים מבקרת את אלישבע היא נמצאת באחת מערי יהודה. לימים אחת מערי יהודה תזוהה עם עין כרם. עין כרם, עד היום יש לה מראה של ימי בית שני, בנייה כפרית מעט עתיקה.

מסופר גם שמרים נשארת אצל אלישבע שלושה חודשים. היא מקבלת את הבשורה בנצרת, ואלישבע הייתה כבר בחודש השלישי. אז היא מגיעה מנצרת בדרך לא דרך נשארת שלושה חודשים ולמעשה המסורת אומרת שהיא הייתה בעין כרם כאשר יוחנן נולד, יתרה מזאת מסופר שכאשר עשו ליוחנן ברית מילה אזי מרים הייתה שם.

בכנסיית יוחנן בהרים המתארת את מקום הולדתו של יוחנן המטביל , ניתן לראות ציור מעל המזבח בקריפטה , המתאר את ברית המילה של יוחנן ואשה שאוחזת בתינוק. מחזיקה את יוחנן ומגישה אותו לסנדק, כלומר שמרים כבר הייתה בברית המילה של יוחנן. מתחת למזבח בקריפטה כתוב: כאן נולד יוחנן המטביל.

כנסיית הביקור באפסיס של עין כרם: באמנות הנוצרית כאשר רואים שתי נשים זו מול זו זה הדבר מסמל את סצנת הביקור, מרים מבקרת אצל אלישבע. יונה = רוח הקודש. מרים בגלימה כחולה וגלימה אדומה מתחת, הצבע הכחול הוא צבע שמסמל אמונה, צבע השמיים. משהו שמימי המטהר טוהר, אדיקות. למעלה רואים מעין גפן משתרגת ולמתחתן מעין מחצלת, להראות שהן נמצאו במעין בית קיץ של זכריה ואלישבע. לכן ישנן שתי כנסיות בעין כרם: האחת בלב הכפר והיא נקראת כנסיית יוחנן בהרים, שם נולד יוחנן. השנייה מצויה במעלה הכפר בראש ההר והיא כנסיית הביקור.

התפתחה מסורת שלזכריה ואלישבע היו שני בתים, בית אחד שבו התגוררו, הבית הבסיסי והבית השני כביכול בית הקיץ. כל זאת על מנת להראות שזכריה הוא ממשפחת הכהונה והוא איש עמיד ומכובד.

חג המולד

הוא חג המקובל כמעט בכל העדות הנוצריות המציין את הולדת ישו. על פי הברית החדשה נולד ישו למריה הבתולה בבית לחם במקום בו מצויה כיום כנסיית המולד. הנוצרים מאמינים כי לידתו של ישו מהווה הגשמה של נבואות התנ"ך על בואו של משיח מבית דוד אשר יגאל את העולם מחטאיו, ויגשר על הפער שבין האל ובין בני האדם.

סיפור לידתו של ישו מופיע בספר הבשורה על-פי מתי, ובספר הבשורה על-פי לוקס. הגרסאות המופיעות בשני הספרים שונות במקצת זו מזו.

על פי לוקס, למדה מרים הבתולה ממלאך, שהיא הרה ללדת, והתעברה מרוח הקודש ללא מגע מיני. זמן מה לאחר מכן היא ובעלה יוסף עזבו את ביתם בנצרת על מנת להגיע לבית משפחתו של יוסף בבית לחם ולהירשם במפקד האוכלוסין עליו הורה הקיסר אוגוסטוס. מכיוון שלא מצאו חדר בפונדק בעיר, נאלצו לישון באורווה. באורווה ילדה מרים את ישו באבוס. לידתו של ישו בבית לחם מוצאו של בית דוד הינה, על פי הנצרות הגשמת נבואת הנביא ישעיה.

ספר מתי מתחיל בכך שהוא מפרט את הגנאלוגיה של ישו, ובציון עובדת לידת הבתולין, ולאחר מכן מתייחס לביקור שלושת חכמי הקדם למקום בו שהה ישו לאחר לידתו בבית לחם. הספר אינו עוסק במסע מנצרת לבית לחם. חכמי הקדם הגיעו בתחילה לירושלים וסיפרו למלך הורדוס כי ראו כוכב, המספר על לידתו של מלך גדול. הם הלכו בעקבות הכוכב לבית לחם, והגיעו למקום בו שהו מריה ויוסף. הם העניקו לישו מתנות – זהב, מור ולבונה, והזהירו את הוריו מפני כוונותיו הרצחניות של הורדוס, אשר חשש מתחרות מצידו של התינוק. הם שבו למקומם מבלי שהזהירו את הורדוס, והמשפחה נמלטה למצרים, בעת שהורדוס פתח במסע רצחני להרג כל הילדים בבית לחם מתחת לגיל שנתיים. לאחר מותו של הורדוס שבה המשפחה ממצרים, אך מחשש מבנו של הורדוס, ארכלאוס, שבו לגליל וקבעו מושבם בנצרת.

בלילה בין 24 ל-25 לדצמבר זה אירוע המולד בבית לחם. "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה", זה אומר שישו היה צריך להיוולד בבית לחם כדי להשלים את הנבואה העברית כצאצאו של דוד המלך.

את האירוע הסעודה האחרונה מתקיים בירושלים באותו מקום שבו נמצא קבר דוד. ישו מחובר למלך דוד בילודתו ובמתו.

לוקס ב. מסופר שהורדוס הוא המלך. מרים עומדת ללדת והורדוס עומד לערוך מפקד ומצווה על כל הגברים לחזור לבתיהם ושם סופרים את משפחתו.

מתחת למזבח של כנסיית המולד בבית לחם מופיע הכוכב עם 14 חודים המסמלים את 14 הדורות של הולדת ישו מדוד, הכוכב מסמל את המקום בו נולד ישו. בחג המולד הכנסייה הקתולית וגם האורתודוקסית יניחו תינוק במקום הולדתו של ישו.

תאריך חג המולד הוא 25 בדצמבר, אך הנוצרים חוגגים אותו ב 24 לחודש שכן הם נצמדים ללוח היהודי בו החג מתחיל בערב שלפני. בכל סצנת המולד רואים שור וחמור. מרים מניחה את ישו באבוס. אולם חלק מהכנסיות המזרחיות מציינות את התאריך לפי הלוח היוליאני, כך שבפועל הן חוגגות את החג ב- 7 בינואר.

תקופת הציפייה

היא ארבעת השבועות לפני חג המולד. זוהי תקופת הצום נקראת גם תקופת האדונט הראשון, ההגעה. כאשר האדונט השני יהיה לכשישוב.

יום ברית מילה של ישו

ביום 31 לחודש דצמבר. סילבסטר היה האפיפיור הראשון של רומא אחרי שרומא התנצרה. מדוע סילבסטר מקבל את היום הזה, האחרון שלוח השנה, כי הוא מסמל הסוף של העידן הפגאני ותחילת העידן הנוצרי, יום חדש, שנה חדשה. ביום 1 לחודש ינואר זה אירוע ברית המילה של ישו. שמונת ימי המולד. נולד כיהודי, חי ומת כיהודי. למה הנוצרים נותנים חשיבות? כי זה היום שבו ניתן לראות את המעבר של מצב החומר אל מצב הרוח. באופן סמלי ישו הוא הנימול האחרון. ברגע שהנצרות עברה ליהודים האמיתיים כך גם ברית המילה הופך מעניין של בשר לעניין של הרוח.

חג ההתגלות

החג מציין את התגלותו של אלוהים בצורת אדם, בדמותו של ישו, בפני שלושת האמגושים. מקור השם במילה היוונית אפיפניה שמשמעותה התגלות.

ביום 6 לחודש ינואר, שנים עשר ימים לאחר חג המולד, הנוצרים חוגגים חג שנקרא התגלות. אירוע שבה בעקבות מה שהמסורת הנוצרית מתארת שביקורם של שלושה מלכים, אחד לבן, אחד שחור ואחד בעל זקן. הלבן מייצג את אירופה, השחור את אפריקה ואת בעל זקן מייצג את פרס. באותה תקופה אמריקה לא הייתה ידוע. במאה ה-6 התגבשה המסורת שהם היו שלשה ואף ניתנו להם שמות: גספר, מאלכיור ובלשטזר.

בארץ ישראל נוהגים הנוצרים לחגוג אותה על ידי טבילה בנהר הירדן, ליד המקום בו הוטבל ישו על ידי יוחנן המטביל באזור קאסר אל יהוד. האירוע נערך ב- 18 בינואר לפי לוח השנה המקובל, שהוא ה- 6 בינואר לפי לוח השנה היוליאני הנהוג בכנסייה האורתודוקסית.

לאחר לידתו הגיעו שלושה אמגושים (חכמי דת פרסיים בעלי ידע במיסטיקה ובאסטרולוגיה) מהמזרח (מחצי האי ערב או מפרס) למערה שבה נולד והביאו לו מתנות כהונה: מור, לבונה וזהב לציין שאכן משיח הוא. חכמי הקדם שהולכים בעקבות הכוכב, מוצגים כ"מלכים" או כ"חכמים". מתנות אלו יקרות מאוד באותם ימים ואם יש להם כאלה אוצרות אז בוודאי הם היו מלכים.

החכמים כוונו למערה על ידי "כוכב בית לחם" שזהר בשמיים מעל מיטתו של הרך הנולד. הדבר הזה מסמל הקתוליות, אוניברסאליות.

חג ההתגלות והטבילה, זהו החג שבו ישו מתגלה לאנשים כמשיח. חג הבאת ישו אל בית המקדש (עם שמעון הצדיק).

מתי א: הולדת ישו המשיח. מסופר על הולדת ישו ומגיעים חכמים מהמזרח המחפשים כוכב אשר אמור להראות להם את מקום הולדתו של ישו. זהו הכוכב אשר עמד בשמי בית לחם וסימן את מקום הולדתו של ישו, לכן בכנסיית המולד מוצאים את הכוכב.

לא מסופר כמה בכמה חכמים מדובר. לימים המסורת הנוצרית אומרת שהיו שלושה חכמים והחכמים הללו הם לא סתם חכמים כי אם מלכים. בשוויץ "מלון שלושת המלכים" (במרפסת מלון זה עמד הרצל באותו כינוס ידוע וייסד את מדינת היהודים).

כמה אסטרונומים מנסים להסביר את האירוע באירועים קוסמיים שונים, העשויים להביא להופעת כוכב זוהר בשמים, אך אין הסכמה על טיבו המדויק של האירוע הקוסמי שגרם לכך.

בתחילת הטקסט מדובר על בעלה של מרים, יוסף, כנראה שהדבר נכתב בלהט או כביטוי שכן בהמשך מצוין שהם היו רק מאורסים ושהוא משלח אותה, מגרש אותה. מעבר לברית החדשה ישנן עוד הרבה מאוד מסורות שצומחות סביב מרים וישו .

טקס פדיון הבן

לוקס ב. ביהדות בנים של כוהנים אינם צריכים לעבור את טקס פדיון הבן. ברגע שהכוהנים חטאו בחטא העגל ניטלה מהם הכהונה שהייתה למעשה הבכורה ועברה לשבט לוי, שבט לוי לא חטא בחטא העגל, לכן הבכורות עברו לישראל ולא לכוהנים. יוחנן הוא בן של כהן, יוסף הוא צאצא של בן דוד, בעצם על פי השושלת עד עכשיו הוא לא בן של כוהנים, האגרות הם שישנו את העניין.

על פי ספר ויקרא י"ב הקורבן שמביאים צריך להיות שה תמים ומי שידו אינו משגת יכול להביא שני בני יונה, כלומר המשפחה ענייה היא. למי מגישים את הבן?, לאחד שנקרא שמעון הצדיק. לשמעון הצדיק נאמר שהוא לא ימות עד אשר לא יראה את המשיח. לאחר שהוא מקבל את ישו לחיקו הוא מבקש את אלוהים לשחררו מהחיים. הדבר הקפיץ את דמיונם של הנוצרים הראשונים וחשבו איך לפתור את הבעיה. בסצנת המולד רואים שור וחמור, אם רואים שור וחמור יודעים מייד שזהו המולד. מדוע שור וחמור? ישעיה הנביא כשבא בתוכחה לעם ישראל אומר : "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן" ישעיה מדבר על הקלקול שהיה בעם ישראל. ואם זה הקלקול אזי הנה בא המולד של ישו שמהווה את התיקון, עכשיו ישראל צריך להכיר במשיח. לכן שור וחמור = המולד.

שמעון הצדיק. על שמו מנזר סאן סימון. במנזר ישנה כנסייה. בכנסיה נמצאות איקונות עתיקות יחסית. באחת מהן ניתן לראות ארבע דמויות: דמות אישה, אב, יוסף, מרים, מביאים את המנחה וזקן המחזיק תינוק בידו. זהו שמעון הצדיק כי רק שמעון הצדיק, סאן סימון, מחזיק את ישו בידיו.

אגדה: מדוע המסכן הזה קיבל כזה עונש שלא למות עד אשר יראה את המשיח?

מדוע לאחר עריכת פדיון הבן הוא רוצה להיפטר מהחיים? מסופר ששמעון הצדיק היה אחד משבעים הזקנים שתרגמו את התנ"ך. מושיבים שבעים זקנים ובאורך פלא כולם כותבים אותו דבר. שמעון הצדיק יושב בכוך ומתרגם את כל הספרים עד אשר הוא מגיע לספר ישעיה פרק ז פסוק 14: "מה העלמה הרה ויולדת בן וקוראת שמו עמנואל", איך הוא יתרגם את המילה "עלמה" ליוונית, הוא חושב וחושב, הולך לישון אולי לאחר קומו ימצא את המילה, מתעורר והנה מלאך נגלה אליו ואומר לו עכשיו נחה עליך רוח אלוהים ואתה תמצא את המילה המתאימה לתרגום. המשיך לתרגם ובמוחו עולה המילה "פרטנוס" ביוונית. פרטנוס = בתולה, הוא מפקפק, היאך בתולה ויולדת בן, הוא לא רוצה לכתוב את המילה פרטנוס. מגיע אליו שוב המלאך ואומר לו, אתה שלא האמנת במה שהיית צריך לתרגם, אתה תחיה עד שתראה עד שתראה את הדבר בעיניך. נולד ישו וסוף סוף שמעון מקבל את החסד ואוחז את ישו בידיו ולאחר מכן מבקש את האלוהים שישחררו מהחיים.

לוקס א: הולדת יוחנן המטביל. זוהי תפילתו של זכריה. תפילת האב אשר מתחילה במילה ברוך. ברוך בלטינית = בנדיקטוס Benedictus. תפילתה של מרים שנקראת = מגניפיקט.

העיקר יגיע כאשר ישו יחל את שליחותו. עתה אנחנו יודעים שחוץ מישו נולד עוד מישהו חשוב, יוחנן.

בפרוטו אוונגליון של ג'ימס מסופר שאותם חיילים רומאים מגיעים גם לביתם של זכריה ואלישבע, כלומר לעין כרם. ואלישבע צריכה להציל את התינוק היא לוקחת את התינוק בידיה ורצה אל ההר וקוראת "הו ההר, קבל את האם ואת בנה" ובאורח פלא נפער שם סלע וקולט את יוחנן המטביל. כך יוחנן המטביל ניצל ממוות.

בעין כרם בכנסיית הביקור, במקום שבו שומרים שרידים של קדושים (ריליקטים) ישנה סבכה שאינה מאפשרת גישה לאבן הזו שכן על פי אמונתם זהו שריד מהסלע שהציל את יוחנן.

אירוע הטבילה: התחלת שליחותו של ישו

עוד לפני שיוחנן נולד המלאך אמר לזכריה מה יהיה הייעוד שלו. הוא זה שיטביל את ישו ומבחינת ישראל להשיב לב אבות ולהכשירם לקראת המאורע.

13 ויבא ישו מן הגליל הירדנה אל יוחנן להטבל על ידו: 14 ויוחנן חשך אותו לומר אנכי צריך להטבל על ידך ואתה בא אלי: 15 ויען ישו ויאמר אליו הניחה לי כי כן נאוה לשנינו למלא כל הצדקה וינח לו: 16 ויהי כאשר נטבל ישו וימהר ויעל מן המים והנה השמים נפתחו לו וירא את רוח אלוהים יורדת כיונה ונחה עליו: 17 והנה קול מן השמים אומר זה בני ידידי אשר רציתי בו: (מתי ג, 13-17).

רוח הקודש מסומל כיונה.

מרקוס א: 9. הוא מבחינתו האוונגליון הראשון. כל מה שקרה לישו לפני שהוא מתחיל את שליחותו, אירוע הטבילה הוא אירוע מכונן, מרגע זה ישו מתחיל להתגלות לבני אדם כמשיח.

המסורת הנוצרית ממקמת את מקום טבילתו של ישו בקאסר אל יהוד שעל הירדן , זה המקום שממנו אליהו עלה בסערה השמימה. הם יוצאים מיריחו ומגיעים לירדן ואז יזעק אלישע : "ואלישע רואה והוא מזעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב' ,ב' ,י"ב) .

מהמקום שאליהו עלה השמימה יגיע יוחנן על מנת להטביל את כלל ישראל ולאחר מכן להטביל את ישו כאשר רוח הקודש יורדת בדמות יונה ואז נאמר: "אתה בני אהובי , בך חפצתי". מכאן תתחיל השליחות של ישו. קאסר אל היהוד, על פי המסורת כאן חצו בני ישראל את הירדן בכניסתם לארץ ישראל, כיבוש יריחו וכול'.

לוקס ג: 21.  "כאשר נטבל העם נטבל גם ישו. ובעודו מתפלל נפתחו השמיים ורוח הקודש ירדה עליו בדמות גשמית כיונה, וקול היה מן השמים: אתה בני אהובי, בך חפצתי".

יוחנן א: 29. "למחרת ראה יוחנן את ישו בא לקראתו, אמר יוחנן: הנה שה האלוהים הנושא את חטאת העולם. זה שאמרתי עליו אחרי בא איש אשר הוא כבר לפני כי קודם לי היה. ואני לא הכרתיו, אבל למען יעלה ישראל באתי אני להטביל במים". מדבר על חטאת העולם = החטא הקדמון.

ישו התגלה לבני אדם כמשיח. צריך להרגיש שהוא יוצא אל השליחות הגדולה.

תיאורטית עכשיו הוא צריך להרגיש  כמו המלך הגדול. אך אם נחזור אל הטבע האנושי ונחשוב על מה חושב ישו לאחר שהוא שומע את מה שאומר יוחנן עליו וכשהוא חווה את רוח הקודש נחה עליו בדמות יונה ושומע את המילים שיוצאות: "אתה בני אשר חפצתי" . כבן אדם הוא לא בשל עדיין לשאת את הבשורה. אך על פי התיאולוגיה בכדי שיהיה בשל הוא צריך לעבור עוד סדרה של ניסיונות. כפי שאברהם עובר את סדרת הניסיונות שלו :"לך לך אל הארץ …" עד אשר יגיע לסיפור העקידה.

הניסיונות נמשכים ארבעים יום (מספר טיפולוגי). מנזר קרנטל, "הר גבוה מאוד",  קרנטא = ארבעים, שייך לניסיון השלישי.

מתי ד: ישו עומד בניסיון. גם אליהו הולך במדבר ארבעים יום, מגיע עד הר חורב (מלכים א' ,י"ט). עובר שלושה ניסיונות בארבעים יום שבהם צם. בזאת נסתיימה תקופת הניסיון.

יש בכך הקבלה לאירועים במקרא: א) המבול נמשך 40 יום כהכנה לעולם חדש. ב) עם ישראל נודד במדבר 40 שנה כהכנה לכניסתו לארץ המובטחת. ג) משה שוהה 40 יום על הר סיני כהכנה למעמד קבלת התורה.

ישו מצטייר כבן אדם, אשר מגיע כמו כולם להיטבל ולפתע נחה עליו רוח אלוהים. בכדי שיהיה מוכשר ושלם עם השליחות הוא צריך להוכיח לעצמו בכדי להוציא מן הכוח אל הפועל את עיקרי האמונה.

כפי שאומר לנו הרמב"ם שהניסיון גם בתנ"ך לא נועד למנסה. לא האלוהים צריך לראות אם אברהם מאמין וכול', אלה נועד למנוסה בכדי להוציא מן הכוח אל הפועל את ביטויי האמונה.

צריך לחשוב על ישו בשני ראשים: ישו האלוהי, וישו האדם. מרגע שיוחנן הטביל את ישו הוא בעצם סיים את תפקידו בתוכנית הישוה וצריך לשלח אותו ולהתרכז בישו.

מתי י"ד: מות יוחנן המטביל. מדובר על הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס מייסד טבריה. בתה של הורודיה (הורודיה היא אשת פיליפוס אחיו של הורדוס) מוזמנת למשתה אצל הורדוס אנטיפס לרקוד את אותו ריקוד שלימים יכונה "ריקוד שבעת הצעיפים", מוצאת חן בעיני הורדוס ומבטיח לה עד חצי המלכות ועל פי בקשת אמה היא מבקשת את ראשו של יוחנן. ראשו של יוחנן נכרת מעליו וניתן לבתה של הורודיה.

סוף טראגי. הדבר בא לידי ביטוי באומנות הנוצרית בלי סוף בכל כנסייה אורתודוקסית ניתן לראות את גופו יוחנן המטביל לצדו של ישו ויוחנן אוחז במגש/קערה ועל המגש מצוי ראשו.

לימים יוספוס מספר את סיפור של יוחנן המטביל והוא אומר שיוחנן נתפס כמי שעלול להסית את ההמון כנגד הורדוס אנטיפס, ולכן הורדוס ציווה לשולחו לבית הכלא.

יוספוס פלביוס מספר שהמקום בו נערך המשתה ונערף ראשו של יוחנן הוא במבצר מכוור.

היכן מצוי ראשו של יוחנן המטביל? סבסטיה היא המקום שמוכר בנצרות כמקום קבורתו של יוחנן המטביל. אך לעניין זה ישנם מתחרים רבים:

בהר הזיתים ישנו מנזר רוסי אורתודוקסי שנקרא מנזר העלייה. במנזר הזה ישנה קפלה קטנה ובה רצפת פסיפס מהמאה ה-6 לספירה ובה כתובת בארמנית, מה שמסביר שבמקום הייתה בעבר כנסייה ארמנית. ברצפת הפסיפס ישנו שקע סגור עם סבכת ברזל.  המסורת אומרת שבמקום זה קבור ראשו של יוחנן המטביל. 

בעיר העתיקה ישנה כנסייה מהתקופה הביזנטית, מופיעה על מפת מידבא ואף על דגם ירושלים בתקופת הביזנטית השייכת ליוונים האורתודוקסים. שם הם שומרים בין שרידי הכנסייה ריליקטים, הם שומרים שריד שהוא עצם מגולגלתו של יוחנן המטביל.

ישנו עוד מתחרה, בדמשק. ישנה מסורת שראשו קבור בדמשק. לנצרות אין כל בעיה לקחת קדוש לפרק את עצמותיו על מנת שיהיה רליקט בכל מקום.

הנושא של נדודי עצמות קדושים הוא בעל תרבות מפותחת מאוד מכל רחבי המזרח ובדרך כלל המסע הוא לכיוון אותן מדינות שבהן נמצאים רליקטים של קדושים. וכנסיות אשר נמצאות במקומות נידחים ומצליחות להשיג רליקט כלשהו (עצם, שן, שיער וכו) יש לה משמעות דתית ובעיקר משמעות כלכלית והן הופכות למקום חשוב ומרכזי .

על פי מתי ישו מתחיל את פעילותו בגליל ואז מסופר על מותו של יוחנן המטביל, סביב שנת 31.

 

הברית החדשה

כתיבת תגובה

מקור השם ברית חדשה ספר ירמיהו ל"א 30: "הנה ימים באים נאום ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה".

מי שמכיר את התנ"ך יודע שישנם לעיתים ספרים / פרקים מקבילים שעוסקים באותו נושא, הדוגמא הקלאסית לכך הם ספרי מלכים ודברי הימים העוסקים באותה התקופה.

כאשר רוצים לראות מה הם השינויים יש צורך לעשות הגבלה בין שני המקורות כלומר להעמיד בתור אחד את ספרי מלכים וממול את ספרי דברי הימים ולנסות לראות אם יש שינויים , לנסות להסביר מדוע ישנם שינויים ומה היו השיקולים של עורך התנ"ך להשאיר גם את זה וגם את זה.

כאשר נבחן את ספר יהושע מול ספר שופטים בכל הקשור בגבולות הארץ  ובנחלות השבטים בתקופת ההתנחלות ניתן לראות שישנו הבדל מהותי בין מה שמוצג בספר יהושע למוצג בספר שופטים. והלא הדברים אמורים להיות עובדות היסטוריות ולא קטעי שיפוט.

הבעיה עם הברית החדשה היא הרבה יותר חריפה.

הוסף של 27 ספרים. נכתבה בכמה שלבים ונערכה בשני שלבים. פעם הראשונה בשנת 170 ובפעם השניה בשנת 370. פעם באזור אסיה הקטנה ופעם השניה באירופה.

הברית הישנה + הברית החדשה = התנ"ך הנוצרי. הברית הישנה מתחיל בספר בראשית ומסתיים בספר מלאכי. ההתחלה דומה ומתחילה בתורה = משפט.

היחידה השנייה היא = היסטוריה, לוקחים את כל הספרים שעוסקים בהיסטורי ומקבצים אותם יחדיו . בנוסף הם גם שומרים על סדר כרונולוגי של הספרים. כוללת את הספרים:

יהושע, שופטים, רות
(ספר רות נמצאת כאן משום שהספר מתחיל במשפט "ויהי בימי שפוט השופטים", כלומר כל האירוע הזה ששל מגילת רות קורא בזמן השופטים ולכן באופן טבעי מגילת רות צריכה להופיע לאחר ספר שופטים)
שמואל א', שמואל ב', מלכים א', מלכים ב', דברי הימים א', דברי הימים ב', עזרא, נחמיה,
יהודית, אסתר, מכבים א' , ב'
(ספרים יהודית, אסתר ומכבים נקראים במסורת היהודית ספרים חיצוניים)

היחידה השלישית היא ספרי חוכמה הכוללת את הספרים:

איוב, משלי, קוהלת, שיר השירים, חוכמת שלמה, ישו בן סירא, ברוך
(ספרים חוכמת שלמה, ישו בן סירא וברוך אף הם ספרים חיצוניים)

היחידה האחרונה היא יחידת הנביאים, זוהי היחידה האפוקליפטית. נשאלת השאלה מדוע הנצרות ביחידה הזו של הנביאים להיות האחרונה ולא ספרי החוכמה ? משום שישו הוא למעשה ההמשך, ההגשמה. הספר האחרון בנביאים הוא ספר מלאכי אשר מסתיים בנבואה על חזרתו של ישו כפי שאומר הפסוק: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא, לפני בא יום ה' הגדול והנורא"  מלאכי ג, 23.

אליהו הוא פרוטו טיפוס של יוחנן המטביל, חשוב לבשר על חזרתו, כי יוחנן המטביל מכשיר את הדרך לבואו של ישו. מאחר וכתוב בתורה שאליהו יבא עם משיח בן דוד, הגלגול הנוצרי של אליהו הוא יוחנן שיטביל.

הפרוטסטנטים רוצים ליצור זהות מוחלטת בין המסורת היהודית לבין הברית ולכן הם אינם מכללים את הספרים החיצוניים ושומרים על הקנון היהודי על פי הסדר.

ארבע הספרים הראשונים נקראים אוונגליונים (ביוונית פירושו הבשורה הטובה) והם כוללים את: מרקוס, לוקאס, מתי, יוחנן. כאשר כל אחד מהם רצה לספר את סיפורו של ישו, חייו ותורתו. כולם יצאו מאותה הנקודה ואמורים לתת לקורא מידע על מנת שיכיר את ישו.

המקור לשם הוא בספר ישעיהו נ"ב, 7: "מה נאוו על ההרים רגלי המבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישוה אמר לציון מלך אלוהיך". מקור נוסף בישעיהו ס"א, 1. "רוח ה' עלי יען משח ה' אותי לבשר ענווים שלחני לחבוש לנשברי – לב לקרא לשבויים דרור ולאסורים לפקוח עיניים". את המילה "בשורה" תירגמו בתרגום השבעים בשם EUANGELESTHAI – ומכאן השם אוונגליונים.

בפועל ישנם אירועים שמופיעים בארבעת האוונגליונים וישנם אירועים שמופיעים רק אצל אחד, או אירועים שמופיעים אצל שניים .

יש צורך לשקול מה היו המניעים של כל אחד מהם מה היו המניעים להכניס את הדברים בצורה הזו או אחרת . לכן כאשר רוצים לערוך סקירה של חייו של ישו יש צורך לקרא את כל ארבעת האוונגליונים ולהרכיב את הפאזל.

ספר מתי (מתאוס) נכתב בשנת 80. מתי תלמידיו הראשונים של ישו. מתיה בן חלפי או לוי. בתלמוד הבבלי מוזכר "מתאי" כאחד מחמשה תלמידי ישו הנוצרי שהובאו לפני בית הדין.

תנו רבנן. חמשהתלמידים היו לו לישו, מתאי נקאי נצר ובוני ותודה. אתיוהולמתי. אמרלהו: מתי יהרג? הכתיב(תהליםמב ג)"מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי ה' " אמרו לו: אין!  מתי יהרג! דכתיב(תהיליםמא ו) "מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ"

ספר מתי (מלאך)

מופיע ראשון בברית החדשה מכיוון שאופי שלו הוא מתאים לכל הזרמים ומציג את ישו בצורה שפחות מעוררת מחלוקת. מומחים רבים גם מטילים ספק בכך שמתי עצמו הוא זה שכתב את הבשורה על-פיו. הודות להופעות הרבות של התנ"ך ושל אורח החיים היהודי בטקסט, נראה כי מחברה של הבשורה היה יהודי.

הוא המוכס שישו קרבו והפכו לתלמידו. כתביו מיועדים ליהודים, ומדברים על הדרך למציאת הגאולה. הוא עורך השוואות "יהודיות": זכריה ואלישבע המחכים לבן, יוחנן המטביל. כמוהם באברהם ושרה. הריגת הילדים ע"י הורדוס, כמו פרעה שרצה להרוג את הילדים, ובשני המקרים מרים היא שהצילה את הילד, משה במצרים וישו בארץ. ספרו נכתב סביב השנים 80-90 לספירה. נחשב למשכיל מבין האוונגליסטים. משערים שספרו נכתב באנטיוכיה. סמלו = מלאך בדמות אדם, כי הוא פותח את ספרו בתיאור השושלת עד להולדת ישו.

ספר מרקוס (אריה מכונף)

נכתב סביב השנים 66-68 סמוך לחורבן הבית. זהו האוונגליון הקדום ביותר בברית החדשה (אין זזה הספר הקדום אלה בין האוונגליונים הוא הקדום ביותר ), מתי ולוקס כשהם כותבים את האוונגליונים שלהם מכירים כבר את מרקוס ואף נשענים עליו .

האוונגליסט הוא יוחנן מרקוס בן מרים שהיה תלמידו של פטרוס. נולד למשפחה יהודית בקפריסין, ושמו העברי היה יוחנן. (מעשי השיחים י"ב 12). מרים היתה נוצריה שבביתה בירושלים היו מתכנסים האפוסטולים וראשוני הנוצרים בתחילת דרכה של הנצרות. מצויין גם שהיא אחותו של ברנאבאס. כתב ברומא. יש הטוענים שפטרוס הכתיב לו את הדברים, ויש הטוענים שהוא היה בין לוויתם של השליחים ברומא, ורשם מפיהם את נושאי דרשותיהם ברומא. היה בן לויה של פאולוס. באוונגליון שלו פטרוס "מככב", אין כמעט תיאור פעילות של ישו שפטרוס לא נמצא בו.

עצמותיו של מרקוס נגנבו מקטקומבה באלכסנדריה בשנת 823 והוחזרו לאלכסנדריה בשנת 1986 (אחרי שעצמותיו נפגעו בעליית המים בכיכר סאן מארקו בוונציה בשיטפון בשנת 1968. כיום עצמותיו בקתדראלה על שמו ברובע עבסיה שבקהיר).

סמלו = אריה, כי הוא מתחיל את סיפורו ב"קול קורא במדבר" חיי יוחנן המטביל. מדבר מתקשר לאריה. הספר נכתב ע"י תלמיד של מרקוס שבעצמו היה תלמיד של פטרוס. המחקר המודרני מראה לנו שיש יותר בעיות מאשר פתרונות, ככול שמוצאים עוד ועוד קטעים. כך למשל יכולים החוקרים כיום לטעון שהקטע בסוף של מרקוס, פרק 6, פסוקים 9 עד 20, אינם מתאימים לשאר הספר.

מרקוס היה כנראה הראשון, שמיד אחרי מותו של פטרוס התחיל לאסוף את האמנות בע"פ למקור כתוב. הסגנון שלו סיפורי, ומבוסס על סגנונות יווניים, בעיקר על ה"פואטיקה" של אריסטו. הבעייתיות של מרקוס בכתבו: הוא איננו תיאולוג, ולכן מבין ומתאר שיש בעיות בהבנת דברים רבים. הוא עצמו מציין ש"התלמידים של ישו לא תמיד הבינו את כל המשמעות של תורת האדון" הוא מתייחס לעקרון החשאיות בתורתו של ישו. לא הכול נועד לכך שכולם יבינו במה מדובר, כך פוטר עצמו מארוס מבעיות שהוא לא הבינם עד סופם. ספרו, שנערך ושונה ללא ספק בתחילת הדרך, שימש לכן כהצדקה לדעות שונות מהדעה הראשית, ואומץ ע"י כתות שהוכרזו ככופרות.

ספר לוקס (שור)

תלמידו של פאולוס נכתב בין השנים 80-90. לוקס היה רופא מפורסם. נכתבה ביוונית. קהל היעד שלו בדומה למרקוס הוא לא-יהודים (שלא כמו מתי), והוא מבטיח שהנצרות היא דת בינלאומית ולא כת יהודית.

ידוע שהיה רופא בעיר טוראס. כאשר פטרוס הגיע לשם הוא טיפל בו. לפי הבנתו ביהדות ניתן להניח שהיה יהודי במקורו. אך לפי שמו והבנתו בשפה היוונית ניתן לשאר שהיה מהגויים. לפי מעשי השליחים, שהוא עצמו כתבו, הוא הצטרף לפטרוס במסעותיו רוב הזמן, פרט לפרק זמן של כשמונה שנים. היה עם פטרוס בזמן מאסרו ברומא. הוא עצמו מעיד על עצמו שלא היה נוכח בזמן התרחשויות של חיי ישו בירושלים. אבל הוא אומר שחקר ומתאר בדיוק את מה שקרה..הוא מוצא חשיבות לערוך את סיפרו בצורה הגיונית ונאה. סמלו = שור, כי הוא מתאר את תהליך הקרבת הקורבנות בבית המקדש.

מתי ולוקס, בנפרד זה מזה, מצאו את ספרו של מרקוס כלא מספק. לכן הם משתמשים במקור כתוב, אותו מכנים החוקרים באות Q, להתייחס ממנו. אולי זה אתו מקור הקרוי ע"י פאפיאס בשם "אוראקלס". לוקס נמנה על משלחתו של פאולוס לגויים. לוקס היה נציג הקהילה הנוצרית בירושלים.

ספר יוחנן (נשר)

תיארוך בין השנים  90-100. האחרון הספר התיאולוגי, מכיר למעשה את כל הכותבים לפניו. ניתן להניח כי מי שחיבר ספר זה היה בקי בפילוסופיה יוונית.

נחשב לתלמיד החביב ביותר על ישו. היה כנראה צעיר התלמידים. פעל בהצלחה בירושלים בתחילת דרכה של הנצרות. אחרי חורבן ירושלים הוא עובר לאפסוס עם אימו של ישו. בזמנו של הקיסר דומיציאנוס, הוא גורש לאי פאטמוס. שם כתב את ההתגלויות שלו. בזמנו של הקיסר נארווה הוא יצא לחופשי וחזר לאפסוס. שם כתב כנראה את האוונגליון שלו בשנת 95 לספירה. זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר. מתאר את ישו בעיקר כדמות אלוהית. על פעילותו האנושית-היסטורית הוא מזכיר בקצרה שמה שכותבים שלשות הסינופטיים זה נכון, ומתרכז בדברים הנראים בעיניו החשובים ביותר. ספר יוחנן איננו ספר היסטורי אלה דתי-פילוסופי ונפרסם בשנים 120-125 כאשר הנוצרים הם כת נפרדת מהיהדות. סמלו = נשר כי הוא עוסק בתיאור תיאולוגי כאילו ממבט מעל לעניינים, כמו נשר.

יוחנן הוא שונה לחלוטין משאר הסינופטיים. הוא מתבסס כמובן על מקורות בע"פ ועל ניסיון אישי. אך הספר נערך מאוחר יותר. הפרקים לעיתים אינם מופיעים בסדר הנכון: כך למשל פרק 5 צריך להיות אחרי פרק 6. פרק 21 הוא הוספה לתוך הטקסט.

שלושת הספרים הראשונים נקראים הספרים הסינופטיים (הקרויים כך משום שבגלל החפיפה הרבה ביניהם ניתן להציבם זה לצד זה). סינופטיים כי הם דומים. לכן ניתן לראות כל אירוע במקביל בכל ספר.

למרות שארבעת האוונגליונים הללו הם היחידים המוכרים על ידי הכנסייה, ישנם עוד כחמישים כתבי בשורה "חיצוניים" או "גנוזים" (אפוקריפיים) שלא זכו להיכלל בברית החדשה. אחד מהם שנתגלה לאחרונה, הבשורה על פי תומס נחשב בעיני חלק מהחוקרים למוקדם יותר, אך מאחר ובגרסת כתב היד ישנם תכנים רבים המעידים על מקורה באמצע המאה ה-2, היא אינה יכולה לשמש מקור סמכותי לחייו של ישו.

photo


מעשה השליחים

ספר היסטוריה. מספר לנו מה קרה בנצרות לאחר הסתלקותו של ישו , ועד ראשית פעילותם של פטרוס ופאולוס. בראשית הנצרות בהגנתו של פטרוס. השליחים עושים ניסים, מרפאים חולים ומגייסים עוד ועוד אנשים לקבוצתם, אשר נקראת בפי ההיסטוריונים הכת היהודית-נוצרית. הספר מתאר את תולדותיה של הכת ואת המחלוקות השונות בה. בין היהודים למתייוונים שבה, ולאחר מכן את המחלוקת בין החלק המסורתי של הכת, המונהג על ידי יעקב, אחי ישו, והשליח פטרוס, אשר גורסים כי אל להם להתנתק מהיהדות, לבין השליח פאולוס, אשר שואף לעשות את הנצרות יותר קרובה לליבותיהם של עובדי האלילים ולפשט אותה. נכתבו בין השנים 85-90.

אגרות

13 אגרות שונות הנכתבות לקהילות שונות ברחבי האימפריה הרומית, אל הרומיים, הקורינתים, הגלקטים האפסים, הפליפים, הקולוסים, התסלוניקים, טימותיאים, טיטוס, פילמון, העברים ועוד. בחלק מהאגרות רואים שהם מכוונים לקריאה בבית הכנסת ויודעים גם שקוראים אתם בבית הכנסת. למעשה מטרת האגרות הייתה לקרב את הגויים לחיק הדת החדשה. האגרות מסודרות לפי סדר יורד של גודלן. האגרת הגדולה תחילה והקטנה אחרונה.

האגרות שמיוחסות לפאולוס, מהן החוקרים מסכימים שכתב שבעה, שתי אגרות של פטרוס, שלוש אגרות יוחנן, אגרת יהודה, אגרת יעקב ואגרת אל היהודים. האגרת הראשונה, פאולוס אל הסלוניקים, נכתבה בשנת 51 לספירה. הוא החלק הקדום ביותר למרות מיקומם בספר.

איגרת = Epistola ביוונית. שליח = apostolus     

ההתגלות, חזון יוחנן

זהו הספר האחרון, נחשב לספר אפוקליפטי, ספר של חזיונות המתאר את אחרית הימים. מה יקרה ביום הדין האחרון. הספר היחיד בברית החדשה שהוא נבואי.

 

שפת כתיבת הברית החדשה היא יוונית, הדבר מפתיע שכן שפץ הדיבור בעת ההיא היא למעשה ארמית ואף עברית. היוונית באותה עת היא שפת קודש כפי שמוכרת בראשית הנצרות. העדות המוצקה לקאנון, מופיעה רק בשנת 367 באיזשהו מכתב שכותב הבישוף אתנסיוס שהוא בישוף אלכסנדריה וכך במכתב זה קוראים לראשונה שישנם ספרי קודש, ברית חדשה והיא כוללת 27 ספרים.    

כבר בברית החדשה, בספרי האוונגליונים, ניתן להבחין בין ספר מתי ליוחנן. אצל מתי ישו הוא אדם יותר מאשר אלוהים. אצל יוחנן ישו הוא יותר אלוהים מאשר אדם. כבר רואים בברית החדשה תהליך של מיתולוגיזציה של ישו. ישו בנצרות הוא אל וגם אדם באותה מידה.

ספר יוחנן מתחיל בשלושה משפטים

בראשית היה הדבר, והדבר היה את האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה מארש את האלוהים. כל המעשים נהיו על ידו. … הדבר נהיה בשר וישכן בתוכנו. ואנחנו ראינו את כבודו ,כבוד בן יחיד מלפני אביו ,מלא חסד ואמת. (בשורת יוחנן 14-1:1).

המילה דבר ביוונית נקרא לוגוס, אבל לוגוס ביוונית יש פרוש אחר, מילה. דבר הוא ישו, וישו הוא האלוהים. הלוגוס הפך עם הזמן ללוגו, ישו הוא הלוגוס, הסמל.

הספרים החיצוניים לברית החדשה:

כפי שיש כתבים חיצוניים לתנ"ך, כך יש ספרים חיצוניים לברית החדשה והדבר הגיוני. משום שכאשר קוראים את הברית החדשה ישנם הרבה מאוד פערים, הרבה מאוד דברים שאינם ברורים. למשל: דמותה של מרים או דמותו של יוחנן המטביל, הברית החדשה אינה מספרת עליהם כמעט. לכן, ישנם ספרים חיצוניים אשר משלימים פערים והם נקראים: אפוקריפה  = הנסתרים / המוחבאים. אלה שהממסד החליט לא להכניס לברית החדשה.

הדבר חשוב משום שישנו פער גדול בברית החדשה אשר אינו מספר את כל האירועים שהיו ולכן בהדרכתנו את הנוצרים חשוב להשתמש לעיתים בספר חיצוני בכדי להסביר למה הקימו כנסייה מסוימת במקום הזה ומה המסורת סביבה.

הספרים החיצוניים כוללים את: א) NEW TESTAMENT APOCRYPHA. ב) עשרות כתבים מתקופת הנצרות הקדומה. ג)  THE PROTOEVANGELIUM OF JAMES, הפרוטו אוונגליון של ג'ימס (יעקובוס) מהמאה ה-2.

הפרוטו אוונגליון זהו אחד הספרים החיצוניים החשובים ביותר. הוא מספר על מרים, על הוריה, הולדתה, ילדותה. כאשר הוא מספר על מרים צריך לזכור שישנם הרבה מאוד אתרים על שמה שכן היא הייתה מאוד נערצת והיא הלכה והתעצמה. למשל כנסייה בירושלים דור מיסיון (תרדמה). מרים נרדמה תרדמת נצח ובעצם הועלתה השמימה. הדבר אינו מופיע כלל בברית החדשה. גם לא היה כתוב שיוסף היה זקן ושהיו לו בנים מנשואים קדומים.

זה כמו שמוצאים ביהדות פעמים רבות מדרשי חז"ל שכל מטרתם להשלים פערים.

מי שעורך את הקאנון של הברית החדשה רוצה שהמיקוד יהיה בישו, מרים היא דמות משנית, דמות צדדית שרוצים להעפיל עליה ובמהלך ההיסטוריה היא מקבלת מעמד שחורה להרבה מאוד נוצרים. עוד הוא מספר על הוריה, הולדתה, ילדותה וכו'.

ניתן לראות ויטראז' מעל האפסיס המרכזי. בויטראז' ניתן לראות בצד שמאל רואים זוג מחובק (תנוחה אינטימית – מחובק). באומנות הנוצרית כאשר רואים סצנה כזו של זוג מחובק, זה יכול להיות רק הוריה של מרים. אנה (חנה) ויהוייכים (הברית החדשה אינה מספרת על הוריה של מרים. כך גם בכנסיית סנטה אנה בירושלים, אמא של מרים, הדבר אינו מופיע בברית החדשה אלה בספרים החיצוניים בפרוטו אוונגליון של ג'ימס).

המגמה היא להאדיר את מרים, היא לא סתם עוד איזו נערה, בת כפר אלה היא נולדה למשפחת כהונה. היא הוקדשה במקדש לכהן (הגבלה לסיפור שמואל ועלי) מספרים בפרוטו אוונגליון שהיא יושבת במקדש ורוקמת פרוכת לקודש הקודשים.

 

 

אנשים:

2) פטרוס הקדוש – Wikipedia

אתרים:

יסודות כתבי הקודש

 

מקורות היסטוריים

כתיבת תגובה

החיפוש אחרי ישו ההיסטורי

טיבריוס עולה לשלטון בשנת 14 לספירה ובשנה ה- 15 למלכותו ישו כבר בן 30. (לוקס פרק ג'). (השנה שנכתב על ישו + שנת עליתו של טיבריוס) – גילו של ישו = שנה שישו נולד

   1 = (15 + 14)  – 30

בספר לוקס פרק ב' כתוב שישו נולד בתקופתו של אוגוסטוס וישנו התיחסות למפקד האוכלוסין שנעשה בשנת 6 לספירה.

ישנה סתירה בין פרק א' לבין פרק ב', בפרק א' כתוב כי ישו נולד ב- 1 לספירה ובפרק ב' כתוב כי נולד ב- 6 לספירה.

כתוצאה מכתיבה זאת ישנם חוקרים החושבים כי אוגוסטוס מלך יחד עם טבריוס.

אי אפשר לפתור את הסתירה הזו והיא מצטרפת לסתירה כי ישו נולד בתקופת מלכותו של הורדוס ביהודה, שחי בתקופת אוגוסטוס, אך מת לפני מפקד האוכלוסין.

ישנם שלושה עוגנים כרונולוגיים :

1. מותו של הורדוס 3 לפנה"ס (יכול להיות שנולד לפני אך לא אחרי)

2. עלייתו של טיבריוס ב- 14 לספירה (ישו היה בן 30 בשנת מלכותו ה- 15)

3. מפקד גבירניוס בשנת 6 לספירה (היה בתקופת שלטונו של אוגוסטוס)

יש פער בין הכרונולוגיה האירופית בתקופת הבניינים. הספירה הנוצרית עברה מספר גלגולים, כמו כן לוח השנה הנוצרית גם השתנה כמה פעמים. רק במאה ה-6 לספריה התחילה להיות ספירה מדעית ולכן היה צורך לחשב את הספירה אחורה ולכן נוצר את הפער. הוא נולד בשנה האחרונה של מלך הורדוס ואנו יודעים שמלך הורדוס מת בשנת 3 לפה"ס. הנוצרים אומרים שישו נולד בשנת 1 לספירה. כך האמונה.

ישו נולד כאשר בארץ יש מצוקה, לחץ, צפייה, נבואות, אווירה משיחית של אפוקליפסה, אסכטולוגיה, כלומר, סוף העולם. האווירה שמשהו הולך לקרה

אסכטולוגיה (מיוונית: אסכטוס פירושו אחרון) היא חלק מהתיאולוגיה העוסק באירועים הסופיים בהיסטוריה של העולם או בגורלו הסופי של המין האנושי, שפעמים רבות מכנים אותו סוף העולם.

אסכטולוגיה – Wikipedia

האם ישנן עדויות לכך שישו הוא דמות היסטורית?

מדוע יש לגיטימציה בכלל לשאול שאלה שכזו?

אם, כטוענים אנשים מסוימים, אין ראיה שישו הנוצרי קיים אי פעם, אז קשה להסביר את קיום הנצרות עצמה. נדרש הרבה לצפות מאף אחד להאמין שמיליוני אנשים במשך 2000 שנים האחרונות ביססו את אמונתם על מישהו שאף פעם לא היה קיים, ושהייתה להם אמונה כל כך חזקה בו, שהם היו מוכנים להפיץ את אמונתם ברחבי העולם, הרבה פעמים בסכנה רדיפה ומוות. כאופן כללי, אין לנוצרים וליהודים קושי לקבל שמוחמד חי פעם, אומנם שהם דוחים את טאנותיו והוראתו. למעשה, אנחנו מקבלים שרוב דמויות ההיסטוריות קיימו מבלי לדרוש בדיקה ביקורתי על הראיה.

אין מקורות היסטוריים, האוטנטיים, מספיק טובים שניתן להתייחס על ישו. ישו עצמו לא כתב חיבור כלשהו, לכן רק ניתן לספר עליו מתוך המקורות הנוצריים המופיעים בברית החדשה. האם היה אדם כזה? האם הוא חי בזמן ההיסטורי המדובר שלה? אולי היה איש שראו אותו כמשיח או הוא ראה את עצמו כמשיח אבל חי 50 שנה לפני או אחרי? ואם הוא באמת חי בזמן הזה האם אמר את מה שאומרים שאמר. הברית החדשה שנאלצים להסתמך נכתבה בכמה שלבים ונערכה בשני שלבים. פעם הראשונה בשנת 170 ובפעם השניה בשנת 370. פעם באזור אסיה הקטנה ופעם השניה באירופה. מטרתה אינה לתעד את חייו ישו אלא להפיץ את האמונה הנוצרית ברחבי העולם.

בברית החדשה מתארים את ישו מנקודות מבט מסוימות. הטקסט שאנו קוראים הוא בעצם היד החמישי. ישו והצליחים דיברו עברית וארמית, הברית החדשה נכתבה ביוונית, תורגמה ללטינית ע"י הירונימוס במאה ה-4 בתרגום שנקרא וולגטא. אחר כך ברפורמציה של מרטין לותר נעשה תרגום לשפות מקומיות כולל אנגלית. תרגום מלא של התנ"ך לאנגלית שנעשה בניהולו של ג'ון ויקליף ופורסם בשנת 1380. מלך אנגליה ג'יימס הראשון הציע לכתוב תרגום חדש לאנגלית שיהיה מקובל על פרוטסטנטים וקתולים כאחד. תרגום זה, שנעשה מעברית ומיוונית, יצא לאור בשנת 1611, לכן נקרא תרגום המלך ג'יימס. התרגום לעברית של הברית החדשה נעשה אחרי התרגום האנגלי. כל תרגום מוסיף דברים, נקודות מבט אחרת כי אף מתרגם לא מבצע תרגום מילולי.

המסורת היהודית בימי בית שני לגבי הופעת המשיח:

1) יום הדין, חבלי בוא משיח יחל ביום הדין ובו אומות העולם יקבלו את עונשן על ההצקות שהציקו לעם ישראל.

2) יופיע אליהו הנביא והוא יכריז בשופרו על בוא המשיח.הנוצרים רואים ביוחנן המטביל את אליהו הנביא המבשר.

3) האמונה שהמשיח יהיה מבית דוד מתגבשת רק מתקופת הרומאים סביב שנת 45 לפנה"ס. בספרים חיצוניים ראו במשיח נצר לבית לוי! אפילו בימי מרד בר כוכבא המאוחר יותר ראה רבי עקיבה בבר כוכבא משיח למרות שאיננו מבית דוד. כאשר הפרושים גיבשו את האמונה במשיח מבית דוד הם ניתקו את הקשר עם בית חשמונאי שהיו מבית אהרון!

מקורות יהודיים

עדויות בתוך המשנה והתלמוד כי ישו פעל בתקופת המשנה ונכתב עליו בתלמוד אף על פי שקיים ריחוק של זמן שבו אנשי שתלמוד כותבים על ישו באופן רטרואקטיבי. מוזכר רק בתלמוד הבבלי, שהוא מן המאה השישית לספירה, ולא בירושלמי שהוא מוקדם יותר.

 

ישו מופיע בתלמוד שלוש פעמים בראשי תיבות העבריים שלו. לכן הנוצרים אף פעם לא אומרים ישו "יימח שמו וזכרו" אלא ישוע "כי הוא יושיע את-עמו מחטאתיהם" (מתי 1:21)

בספרות היהודית המוקדמת (המקורות התנאיים) אין בנמצא כל אזכור לישו ולנוצרים הקדומים. לעומת זאת במקורות התלמודיים והמדרשיים, מתקופת האמוראים, נזכרים ישו ותלמידיו מספר פעמים. הדברים נראים כהתייחסות לטענות או לכתבים נוצריים מאוחרים, ולא כתגובה לדברים שאמר ישו או לאירועים שנטל בהם חלק.

על פי המסופר בתלמוד היה איש בשם ישו, תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה. (תלמוד בבלי, מסכת סוטה דף מז א'). בקרב מפרשי התלמוד הועלתה הבעיה, שיהושע בן פרחיה לא חי סמוך לזמנו של ישו, אלא שנים רבות לפניו. לפיכך הוצע הפירוש שבתלמוד מדובר בדמות אחרת שנקראה בשם זה.

למרות הדעה המקובלת כי הרומאים הרגו את ישו, מצוין בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (מג, ע"א) כי ישו הוצא להורג על ידי הסנהדרין בערב פסח "בערב פסח (ישוע) נתלה. למשך ארבעים יום לפני ההוצאה להורג, מבשר הלך וקרא, 'הוא ייסקל בגלל שעשה כיסוף ופתה את ישראל לכפירה. כל אחד שיכול לדבר לטובתו, שיבוא בשמו'. אבל מכיוון ששום דבר לא הוצג בעדו, הוא נתלה בערב פסח". מקובל שקטע הזה היה מתקופה הקדומה של איסוף ספר זה (זאת אומרת 70-200 לסה"נ). נוסח זה של מכשף מסית ומדיח מופיע גם באוונגליונים מרקוס ג', 22, מתי ט', 12, 34.

המלה "נתלה" יכולה להיות ניב לצליבה. ככה משתמשים בה בברית החדשה (גלטיים ג', 13; לוקס כ"ג, 39). הקטע הזה מתאר איך היהודים רצו שישו ייסקל (בהתאם לתורת משה כנראה?), אבל זה מציין שלמעשה הוא היה נתלה. אפשר למצוא הסבר לזה בברית החדשה בה מתואר איך היהודים היו צריכים להשתמש בחוק הרומי כדי להמית את ישו, שיטתם הייתה תלייה.

יש שטענו שלא סביר שישו נהרג בידי הסנהדרין לאור העובדה שבארץ שלט באותה תקופה השלטון הרומאי, וכפי שמוזכר בתלמוד עצמו, כבר לא הייתה בסמכותו להוציא להורג אנשים. אך סביר לפרש, שלפי דעת התלמוד הוא נשפט בידי הסנהדרין וגזר דינו בוצע בידי הרומאים.

באותה ברייתה בהמשך: סנהדרין מג עא: "חמשת תלמידים היו לישו: מתי, נקאי, נצר, ובוני ותודה". מתי, האוונגליסט ונקאי = לוקס האוונגליסט. אך שניהם היו תלמידים של תלמידיו, ולא תלמידים ישירים. לפי האוונגליונים ישו העמיד תחילה 12 תלמידים כמניין שבטי ישראל אך בהר ציון העמיד 70 תלמידים כמניין אומות העולם. (לוקס י', 1). התלמוד גם כן מדבר על שבעים אומות ועל שבעים לשון.

דפקה ציטוטים אלו על ישו בתלמוד, בטקסט כל כך יהודי, נותנים תשובה האם היה דמות זאת. לפעמים מופיע בכינויים שונים.

ישו הנוצרי מופיע בסוגיות השונות בגמרא הלא מצונזרת בשמו המלא, כישו בן פנדרא, יושע בן פנטירי ויושע בן פנטרא. בדומה לכך, הירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ב) מזכיר אותו בשם "ישו בן פנדרא", בתוספתא (מהד' צוקרמנדל חולין ב', כד) הוא מוזכר בשם "ישו בן פנטירי", ובמדרש (איכה רבה מהד' בובר ה', טז) הוא נקרא "ישו בן פנדרא". תופעת הידמותה של האות ד' לאות ט' מוכרת בשפה העתיקה, ולכן נתמקד בצורה "בן פנטירי" או "פנטרא".

זה גזור משפה לטינית כלשהי, ושימש את היהודים ככינוי לאימו של ישו, על משקל המילה "פנתרה" (=נמרה), או על שם חייל רומאי בשם "פנטורא" או "פנדורא" שבא על אימו של ישו. פנתר הוא גם כינוי של חייל רומי. מבחינת כללי התחביר לא ברור אם האות נ' הידמתה ונעלמה בתוך האות ט' ("פטורא"). התלמוד הבבלי המנוקד אינו מביא דגש בט', אולם מכיוון שהמדובר בשם הגזור משם לועזי (לטיני), ייתכן שהאות נ' נעלמה על פי כללי מצלול, ולא על פי כללי התחביר. כך או כך, נראה שקיימת אפשרות לשונית כי השם "בן פטורא" גזור מהשם "בן פנטורא".

כאן הגמרא משתמשת בשם "בן פטורא", כדי לרמוז לשמו של אבי הנצרות. ידוע כי שם זה היה מקובל גם בצורות אחרות בקרב מאמיניו הראשונים של ישו, דוגמת שמעון פטרוס.

גם צלסוס האמין כי Panthero, חייל רומאי, בא על מרים והיה אבי ישו (עי' אוריגינס נגד צלסוס ח"א 28).

כתוב בפרק ארבע מיתות ב"ד, סנהדרין פז:

וכן עשו לבן סדטא בלוד ותלאוהו בערב פסח. בן סטדא, בן פנדירא הוא? אמר רב חסדא, בן סטדא בן פנדירא בן פפוס בן יהודה הוא! אלא אימא אמו סטדא אמו מרים מגדלא נשי הואי כדאמרי בפומבדיתא סטת דא מבעלה.

סדטא בארמית זה סטייה. בתלמוד מוזכר ישו שנולד כתוצאה מסטייה של אימו. בם בדברי חז"ל נמצא סתירות. היה "משיח" אחר במצרים בזמן ר' אליעזר הגדול, ונסקל בלוד ע"י ב"ד, ואח"כ נתלה כדין תורה, ולא נצלב. גם מרים מגדלא נשיא שהייתה בזמן האמוראים איננה מרים מגדלינא אם ישו.

במקום אחר נאמר שהוא פושע ומלעיג ישראל.

המעשה באונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס שרצה להתגייר, והעלה את טיטוס בכשפים לשאול בעצתו, והוא יעצו שלא להתגייר; אח"כ העלה את בלעם, והוא אמר לו "אל תדרוש שלומם וטובתם"; אח"כ העלה את ישו.

א"ל: ישראל מהו לאדבוקי בהו?
א"ל: "טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו".
א"ל: דיניה דהאי גברא (=ישו) במאי?
אמר ליה: "בצואה רותחת". דאמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. (גיטין נ"ו: ונ"ז).

בן אחותו של טיטוס הוא פלאוויוס קלמנס (ונשתבש לשם קלוניקוס). ואין ספק שכוונו בזה על ישו, שהוא לדעתם "פושע ישראל" בכך שהיה "מלעיג על דברי חכמים" ולא כמייסד דת אחרת. כי ישו היה יהודי בחייו, וכן תלמידיו. הם בזו לדברי חכמים.

בנוסף יש עוד תיאור בתלמוד על משיח שקר שהסתובב בארץ באותה תקופה. יתר מזה אין שום דבר אחר, לא על החיים שלו, תורתו, מהותו, פעולתו.

אין אישור לצליבה באף מקור יהודי. המקורות היהודיים עד לימי טריאנוס והדריאנוס אינם רואים את מעשי ישו בשנאה או שיטנה. לגביהם הוא יהודי שטעה אך עדיין הוא ישראל גמור. אין התקפות נחרצות כנגדו או ניסיון לשלול את חלקו בעולם הבא. החכמים אינם מטילים ספק שישו עשה נפלאות אך הם מגדירים אותן ככשפים.

מקורות רומיים

מה כותבים ההיסטוריונים הרומיים טכיטוס וסוואטוניוס? הם כותבים על הקהילה הנוצרים המשיחים בסוף המאה הראשונה. כך ניתן לדעת שיש קהילה נוצרית באותה תקופה שנקראים משיחים. באותה תקופה אין יהודים משיחים לכן כאשר אומרים משיחים הכוונה היא על הנוצרים. התיאורים על הנוצרים הם מאוד שליליים. כל דבר נורה שקרה, שרפה, מגפה שקרה בעולם הרומי הוטל על הנוצרים.

טכיטוס כתב שני ספרים (דברי הימים ותולדות) המזכירים את ישו והנצרות. הוא כתב בדברי הימים בסביבות 115 לספריה.

"כת שנואה בגלל תועבותיה, בשם נוצרים על ידי הציבור הרחב. כריסטוס, מקור השם Christians, סבל עונש המוות בזמן שלטון טיבריוס על ידי אחד ההגמונים שלנו, פונטיוס פילטוס".

הקיסר טיבריוס שלט מ- 14-37 לסה"נ, זמן שהמשיח נהרג, לפי עדות זאת. טכיטוס גם מתאר איך עיקר האמונה של קבוצה הזאת פרץ לא רק ביהודה, מקור הראשון (של רעיונות האלה), אבל גם ברומא". הוא ממשיך לתאר כמה הנוצרים היו שנואים במידה רבה ואיך שהוציאו רבים להורג ברומא. כל זה תואם עם עדות ברית החדשה על התיאור שישו, התלמידים והשליחים קודם הפיצו את הוראתם ביהודה ואז ברחבי העולם הרומי, כולל העיר רומא. גם כתוב בברית החדשה שהם גם פגשו בהתנגדות רבה.

סוואטוניוס מתאר איך שזוג יהודי הנקראים בשם עקילס ופריסקלה הצטרכו לעזוב את רומא בגלל רדיפת היהודים.

סוואטוניוס, כתב: "מכיוון שהיהודים ברומא גרמו למהומה בלתי פוסקת, ביוזמה של כרסטוס, הוא (כלודיוס) גירש אותם מהעיר". כרסטוס, הוא כתיב אחר של כריסט, המשיח. סוואטוניוס מעיר לאחר מכן על רדיפת הנוצרים בזמן נראו: "אחרי השריפה הגדולה ברומא… הטילו עונשים על הנוצרים, כת שהייתה לה אמונה חדשה ומזיקה". האזכור הזה לקיום קבוצה הנקראת בשם נוצרים (Christians) במאה הראשונה מראה שבן אדם שנקרא בשם כריסט קיים מוקדם יותר במאה הזאת.

מקורת נוצריים שאינם אוונגליסטים

א. יוסטינוס "העד" כתב ספר בשנת 135 A/D המזכיר את מעשי ישו.
ב. פפיס כתב ביאור לדברי ישו בשנת 140 A/D.מסיפרו נותרו רק קטעים המוזכרים אצל אוסביוס ואיריניוס.
ג. היו ספרי אוונגליונים שלא נכנסו לאוסף הקאנוני ומהם שרדו רק קטעים בודדים.

מקור פלביוס יוספוס

פלביוס יוספוס, יוסף בן מתתיהו, אשר כתב בשנת 90-95 לספירה את ספרו "קדמוניות היהודים" .הוא מזכיר את יעקוב, "אחיו ישו הנקרא בשם כריסט". בקטע אחר בספר הוא גם מדבר במונחים שמאשרים באופן ברור את תיאור ישו בברית החדשה:

"בערך בזמן הזה היה איש חכם, ישו, אם בכלל יקרא בשם איש, בגלל מעשיו הפלאיים; שימש כמורה לאנשים שקבלו את האמת בהנאה, משך אליו הרבה יהודים ואף הרבה נכריים. הוא היה (ה)משיח; כשפילטוס, בעצת האנשים החשובים שבינינו דן אותו לצליבה לא ניאותו אנשיו אלו שתמכו בו לעזבו. הם האמינו שביום השלישי לצליבתו התעורר לחיים כפי שניבאו הנביאים הקדושים, אמונתם זו כללה בתוכה אלפי דברים נפלאים נוספים אודותיו; ושבט הנוצרים, הנקראים כך על שמו, עדיין קיימים עד היום הזה" ( ספר ,XVIII פרק iii, סעיף 3). 

 

פלביוס יוספוס היה יהודי פורשי והרגיש יהודי עד יומו האחרון. הקטע הזה כל כך לעניין שיש הטוענים שזה תוספת או במילים אחרות זיוף. אבל בגלל שיקולים להלן, יש עדיין סיבה להשתמש בקטע הזה כדי לתמוך בטענה שהיה בן אדם הנקרא בשם ישו הנוצרי שחי במאה הראשונה. פלביוס יוספוס לא כתב את הטקסט כך אלא שהמתרגמים שלקחו את הטקסט ביוונית ותרגמו אותו ללטינית בתקופת הביניים לא יכלו לשאת את המחשבה שפלביוס יוספוס לא הכיר את ישו. הטקסטים המקוריים מפוזרים בכמה כנסיות וגם אינם בשלמותם ולכן היום רק משתמשים בנוסחה שהכנסייה כתבה בלטינית.

אין ראיה של נוסח שקטע זה תוספת או הערה ששורבבה.

פרופסור שלמה פינס טוען שמצאו את מהדורה הערבית של כתבי פלביוס יוספוס, ושזאת כמעט בטוח המהדורה המקורית. הקטע המוזכר נמצא שם, אבל בלי הצהרות הוראה הגלויות לעין בנוגע לתחיית המתים ולמשיחות של ישו אשר נעשו בקטע המצוטט לעיל. זה נראה הגיוני, היות שפלביוס יוספוס היה יהודי. פינס קודם פרסם את הממצאים שלו במאמרים ב, ,"The New York Times" Feb. 12 1972, שבו הוא מצטט את קטע הנידון של פלביוס יוספוס בנוגע לישו מהמהדורה הערבית: "בזמן הזה היה איש חכם הנקרא בשם ישו. והתנהגותו הייתה טובה והוא היה מוכר להיות מוסרי. ואנשים רבים מבין היהודים ומבין הגויים האחרים הפכו להיות תלמידיו. הוא היה נדון לצליבה ולמוות על ידי פילטוס. ואלה שהפכו להיות תלמידיו לא עזבו את אמונתם בו. הם דיווחו שהוא נראה להם שלושה ימים אחרי צליבתו ושהוא היה חי; בהתאם לכך, ייתכן שהוא היה המשיח, עליו הנביאים ספרו נפלאות".

סיכום

ההתייחסויות לישו במקורות היסטוריים שאינם ספרי השליחים מעטות ומהימנותן מוטלת בספק. בעקבות כך צצות שאלות שונות ובעיות מתודולוגיות:

אם יש עדויות מימי בית שני והוכחות היסטוריות האם שרידים ארכיאולוגיים יכולים ללמד אותנו משהו ?
מהו הערך של העדויות ?
האם יש בכלל אפשרות להתקרב לישו ההיסטורי באמצעות הכתובים ?
מהי אינטרפרציה התיאולוגית בכתובים ?

ישנו חוסר וודאות מוחלט ולכן אלברט שוויצר אומר את המשפט הבא: "כל חוקר היסטורי שינסה לחפש את ישו ההיסטורי יחפש את מה שהוא היה רוצה למצוא"

לכן אנו צריכים להסתמך על הברית החדשה ומה שהיא מתארת כדרכו של ישו.

אנשים:

1) סווטוניוס – Wikipedia
ספרו הידוע ביותר הוא "חיי שנים-עשר הקיסרים"

המצב בארץ ישראל בתקופת ישו

כתיבת תגובה

 

ארץ ישראל בעת עליה הנצרות נשלטת ע"י האימפריה הרומי. הרומים נלחמו בחשמונאים וכבשו את א"י באופן סופי בשנת 63 לפני הספירה. אז התחילה תקופת הרומי באזור עם שיטת הדקפוליס.

הדקפוליס הייתה קבוצה של עשר ערים הלניסטיות שהיו ממוקמות ברובן בעבר הירדן המזרחי.   

1. גרשה (ג'רש בימינו) בירדן 
2. סקיתופוליס (בית שאן בימינו) – שימשה גם כבירת אגד הערים 
3. היפוס (הידועה גם בשם סוסיתא) 
4. גדר או גדרה – היישוב הירדני אום-קיס 
5. פלה (בצפון מערב ירדן מזרחית למעבר נהר הירדן של ימינו) 
6. פילדלפיה – (עמאן של ימינו) 
7. דיאון – בצפון ירדן 
8. קנטה – בדרום סוריה 
9. רפנה – יש המזהים אותה עם אבילה 
10. דמשק – בירת סוריה 
11. אבילה – (כיום קואיליבה בצפון ירדן, ליד אירביד), יש המזהים אותה עם רפנה

ארץ ישראל עוברת תהליך של רומניזציה והלניזציה. בשנת 34 לפנה"ס הרומים מינו את הורדוס בשלטון בארץ. הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, היה בן משפחה של יהודים חדשים. החשמונאים עשו פעולה מסיבית של גיור. הורדוס מגיע מעיר אשקלון שאז היה חלק מחבל אדומיאה. לכן נקרה אדומי. הורדוס בתפיסתו בעייני הנוצרים, הוא שלט 31 שנים, אדם מאוד מיוחד, בנאי גדול אבל חולה נפש. יהודי חדש שרצה להוכיח את עצמו ליהודים וגם לרומאים. הורדוס "עלה לשלטון כמו שועל, מלך כמו נמר ומת כמו כלב". הורדוס הוא המלך בתחילת הנצרות.

היהדות נמצאת במאבקים מול השלטון הרומי וגם מאבקים בתוכה. החשמונאים מייצגים את סוף של עצמאות הלאומית בארץ. מאז החשמונאים ועד תנועת הציונות לא היו היהודים עצמאים בא"י. גם לא היה חיבור בין דת ומדינה. היה בכל התקופות לחץ ומצוקה גדולה ליהודים בארץ. מה שמביא את הראיון של המשיחיות בתוך היהדות. הלחץ הרומי עורר ציפיות, תקוות, תחושות והמתנה לגאולה, עידן אחר. משיחיות ששלווה אלמנטים דתיים ולאומיים.

היהדות בתוכה חיפשה דרך עקב לחץ סביבתי רומי. לאן היהדות הולכת? בארץ פעלו שלושה קבוצות עיקריות:

א) צדוקים. על שם צדוק, הכהן הגדול ממשפחת החשמונאים. הם מילאו תפקידים בבית המקדש וגם היו קשורים להכנסות מאוד גדולות. זה לא אומר שכולם היו מושחתים. הצדוקים הם היו המבוא של תנועה הקראים היותר מודרני. הם היו קראים ואמינו בתורת שבכתב בלבד ולא היו מוכנים לקבל את הפרשנות של קבוצות אחרות. היו בעל תפישה ארצי, מעשי ורציונאלי. הם אמרו שהשלטון הרומי מאוד חזק, אי אפשר לנצח אותו וצריכים לדעת להסתדר איתו. תפישה פרגמאטית. הצדוקים לא אמינו בעולם הבא. עולמו של אדם הוא כל הוויית הארץ עצמה כולה.

צדוקים – Wikipedia

ב) איסיים. היא תנועה הנזירות בנצרות מאוחר יותר. השפיע על הנצרות באופן כללי, בעמדות של ישו, בנזירות. ישו לא היה איסיים למרות שמאוד מושפע מהם. גם יוחנן המטביל גם לא היה שייך לאיסיים למרות שגם הוא מאוד מושפע מהם. האיסיים היו חלוצים שפרשו מהישוב המאורגן. קבוצה קטנה של חלוצים שהלכו לפני מחנה. עבורם כל מה שקורה בישובים, בכפרים, בערים היו תחת שחיתות וברמה נמוכה. לכן פרשו והלכו לגור במדבר. פרשו מהחיים המטריאליים. למה הלכו לגור במדבר? הנזירות הראשונה בעולם הנוצרי גם בא מהמדבר. במדבר אין בניינים ודברים אחרים להסתכל. במדבר הכול שטוח, אין מה להסתכל החוצה ולכן רצוי ויכולים להסתכל פנימה. ההפך מהצדוקים, האיסיים אומרים שאין כל משמעות העולם הזה, כי העולם הזה הוא מעבר, דרך לעולם הבא. לכן פיתחו את הראיונות של שכר ועונש, עדן וגיהינום. התנועה הושפעה מאוד מתנועות פרסיות זורואסטריות (הרעיון המרכזי בדת הזורואסטרית הוא הבחנה דיכוטומית בין טוב לרע, כשעל האדם לסייע בהשלטת הטוב על הרע). תנועת הגנוסטיקה היא בסיס לתנועת הקבלה ביהדות יותר מאוחר. האיסיים כל הזמן חיכו לשינוי, לא קראו על זה משיח אבל כן היה להם תיקווה שמישהו יביא גאולה וניצחון של בני האור על בני החושך. מהפכה ארצי קוסמי. בתנועה יש הרבה אלמנטים, סיפורי סוף העולם. הם דיברו הרבה על נבואות קץ העולם. הם ראו את עצמם יותר טובים יותר מאשר האחרים כי הם היו אנטי מטריאליים, גופניים, כלכליים, לא היה להם רכוש ועבדו מאוד קשה בעבודות שמחברת את הגוף ואת הנפש למרות שראו את הנפש שמתנגדת את הגוף ונלחמת בו. אף על פי כן המשיכו לקיים יחסי מין ולהוליד ילדים. זה דבר שהשפיע בחלקו לנצרות בהתנגדותה למין.

איסיים – Wikipedia

ג) פרושים. הקבוצה הגדולה ביותר. הפרושים היו מפלגת האמצע ששלווה דברים צדוקים מעשיים ואלמנטים משיחיים איסיים. גדולי הפרושים, שמעיה ואבטליון, הלל ושמאי, רבן גמליאל, פאולוס, רבי אליעזר בן הורקנוס, וגדול הפרושים חי מאה שנה אחרי ישו והיה רבי עקיבה. רבי עקיבא אמר: "הכל צפוי והרשות נתונה". הפרושים היו הזרם שניצח ביהדות וקבע את גורלה של היהדות כפי שאנו מכירים אותה היום. היום אנו חיים ע"פ תפישה העולם הפרושים, שיש בה אלמנטים של העולם הזה והעולם הבא, שכר ועונש, מצווה ושכרה. התנאים והמוראים הם יורשי הפרושים, כותבי המשנה והתלמוד, התורה שבע"פ. הפרושים היו הרוב, הקבוצה הדומיננטית ביותר שהפכה את היהדות להיות דת של מצוות, דת של מעשה ונשמע, דת שיש בה תורה בכתב ותודה שבע"פ, שמסבירה ומפרקת, אולי מפורטת מדי. לכן הפרושים היו הזרם המרכזי שניסה באותה תקופה לתת מענה לבעיות וקשיים של היהודים בארץ, מצוקות, דילמות מול השלטון הרומי בראיה שתהיה מעל המטפיזיקה, מעל העולם הזה אבל עם אחריות במה שקורה ביום יום. הפרושים חפשו השביל המאזן ולא פרשו כמו האיסיים ולא הסתפקו עם הדברים של העולם הזה כמו הצדוקים, והפכו את היהדות להיות דת של מצוות ומעשה.

פרושים זה בעצם כינוי גנאי = אלה שפרשו החוצה מהעם. פאולוס למשל מגדיר עצמו כפרושי.

פרושים – Wikipedia

ישו יצא בעיקר נגד הפרושים, האם מישהו שמקיים מצוות אז הופך אותו להיות אדם מוסרי יותר? שאילה שסוקרטס פעם שאל.

 

עידן שלום הרומי Pax Romana, מקיסר אוגוסטוס ועד קיסר מרקוס אורליוס בשנת 180 לספירה. עולם הרומי היה עולם של סדר עבודה. ים תיכון נקרא Mare Nostrum, כלומר, שלנו, וכל האימפריה היה מסביבו. האימפריה הרומי לא סבלה את הנצרות כי חשבה שהנצרות היא דת אנטי חברתית, אנטי ממסדי, ודת של אמונות טפלות. יחד עם זאת האנשים האינטלקטואלים בעולם הרומי שהיו בעלי תפישה רציונאלי פסלו את האמונה הנוצרית על כל הדברים או אלמנטים המשיחים שלה. הנצרות נתפסה גם כאיום מדיני כי הייתה דת מיסיונרית מהתחלה. היהדות לעומת זאת נהנתה כדת ביחד יותר מכבד מצידם של הרומים.

מספר היהודים בתחילת הספירה נוצרית היו בערך ארבעה מיליון יהודים כאשר שני מיליון היו בארץ ישראל ואחרים בערי האימפריה הרומי. בסה"כ היו באימפריה ארבעים מיליון תושבים, כלומר, היהודים היו 10% מכלל האוכלוסייה. זה דבר שמאוד משפיע על היחס של האימפריה הרומי ליהדות. אזרחות רומי נתן הרבה זכויות לאנשים. רק 10% מתושבי האימפריה היו אזרחים. פאולוס היה אזרח רומי ולכן לא צלבו אותו.

המילה סובלנות הייתה רחוקה מהרומאים, לכל מקום אליו הם הגיעו הם כפו את דתם על התושבים המקומיים. כל ניסיון לשנות משהו התפרש כמרד בקיסר, פולחן הקיסר כל מקום בו הם נחתו הם חייבו להקריב קורבן לקיסר. כל מקום שבו הם נחתו בנו עיר בסגנון רומי. לבנות על פי השיטה על פי הסדר הרומאי. הם חשבו שהאמת אצלם, שכך צריך לחיות, שזו הציליביזציה, הם הרגישו שהם הביאו את האור לעולם.

מתוך כך נשאלת השאלה מדוע היהודים זכו ללגיטימציה? מדוע היהודים המשיכו לקיים את אורך החיים הדתי שלהם באימפריה הנוקשה הזאת? לרומאים היה כבוד למסורת אבות.

הדת היהודית כדת עתיקה המבוססת על כתבי קודש, זכתה ללגיטימציה של השלטון הרומי.

היא הייתה שונה מכל אמונה פגאנית שהסתובבה באזור, דת מונותאיסטית שלא ידעו איך להתעסק איתה.

הקיסרים הרומאים היו מגיעים אל חכמי היהדות לנסות ולהבין את העולם הרוחני הזה, זה היה בשבילם אושר עילאי, מוכרים סיפורים של התקרבות בין קיסרים לחכמי דת כמו ההתקרבות בין רבי יהודה הנשיא לאנטונינוס – קרקלה.

אפילו אדריאנוס המכונה בתלמוד "שחיק עצמות", היה קיסר נאור שעזב את רומא והסתובב בעולם ורצה ללמוד עוד ועוד והגיע גם אל החכמים במזרח האימפריה. אין ספק שהדת היהודית הייתה גורם מניע בנושאים הללו.

ברגע שצומחת קבוצה מתוך היהדות ובאה ומגדירה איזשהו נתיב חדש שאמנם יוצא מתוך היהדות אך מהר מאוד מזהים שהנתיב הזה פותח כיוון חדש של אמונה. הכיוון החדש הזה אינו מכובד ע"י הרומאים שכן אין זו דת עתיקה או מסורת אבות.

הדת החדשה הזו שמתגבשת שואבת את מקורותיה גם מהיהדות וגם מהתרבות הפגאנית, התרבות ההלניסטית רומית. כל מה שהיא תעשה או תעצב החל מחיי המעשה (במבנים) האם להכניס פסלים או לא וכל מה שהיא תתיר בחיי היומיום למאמין הנוצרי יהיה בבחינת פשרה שהיא עושה עם האמונות הקודמות של האנשים וכניסה לדת חדשה.

צריך להבין שכאשר מתנסחים, יש מה שנקרא פסיכולוגיה של ההיסטוריה, כאשר מנתחים את המצב שבו אנשים מפנים את הדת, הטענה השלישית היא שאי אפשר לבא לבני אדם ולהגיד להם, אפילו לא ברמה של אינדיבידואל. תשכח את כל מה שידעת עד עכשיו, היכן גדלת מה סיפרו לך, מי אתה, תשכח את הזהות שלך ותיצור זהות חדשה לגמרי, הדבר אינו עובד!

מוכרחים לעשות איזושהי התאמה, לבא ולצאת עם איזה שהם שורשים ועל הבסיס הזה לבנות את הערכים החדשים, אי אפשר לנתק אדם מערכיו לחלוטין, הדבר פשוט אינו עובד.

איפה אנו ממקמים את ישו מבחינת הקבוצות היהודיות (שהיו קיימות אז) ?

בעולם היווני-רומי נהגו לחלק כל דבר לארבעה. גם יוסף בן מתתיהו מתייחס ל-4 קבוצות יהודיות:

 

 

תחום

 

צדוקים

 

פרושים

 

איסיים

 

קנאים

 

תפישת ישו

 

 

אריסטוקרטיה

 

 

+

 

 

 

 

 

הלכתיות

 

פולחן ביהמ"ק

מצוות חברתיות

גם מחוץ ביהמ"ק

הלכות קומראן

טהרה

 

 

גזרה קדומה (אלוהים מחליט)

האדם קובע

את גורלו

האדם קובע

את גורלו

נולדו כ-

בני אור

 

כל אדם

יכול להיגאל

אמונה במשיח ותחיית המתים

 

 

+

 

+

 

+

 

+

ביהמ"ק וירושלים

+

+

עם בקורת

+

+

עם בקורת

הברית החדשה

 

 

 

+

 

 

+

עוני וחומרנות

 

 

 

+

 

 

+

 

דעות החוקרים והנוצרים שונות, רבים מהחוקרים סבורים שישו היה יהודי נורמטיבי שהייתה לו בקורת על בית המקדש אך לא הלך לגור במדבר. הוא העביר בקורת בציפייה שיקום בית מקדש מתוקן.

בתקופת בית שני הייתה בקרב הפרושים קבוצה שכונתה בשם "חסידים" אנשים בעלי קירבה מיוחדת לאלוהים שביכולתם לסייע (דוגמת חוני המעגל, או חנינה בן-דוסא). חסידים אלו ראו את מערכת היחסים שבינם לבין האלוהים הינם יחסים שבין אב לבן. מבין כל קבוצות הדמויות היהודיות שאנו מכירים. ישו קרוב ביותר אל קבוצת החסידים מתוך הפרושים. מה שקושר אותנו להכרותינו עם ישו כאדם שמתפלל (בתקופתו של ישו לא היה סידור תפילה, ונהגו להתפלל די מעט. הקבוצה שממשיכה את ישו דומה יותר לאיסיים שכינו את עצמם כברית החדשה.

 

Older Entries Newer Entries