הם אותם אנשים אשר היוו בעצם את השכבה האינטלקטואלית, האנשים אשר כתבו את כתבי הקודש, הם למעשה החכמים אשר הכתיבו את הדברים ואף נתנו את המשקל לועידות הכנסייתיות אשר קבעו גם את הנושאים שיעלו לדיון ואת סדר היום של הוועידה. אנשים אלה כונו בשם אבות הכנסייה.

אנשים אלה שייכים למעשה לתקופה שלאחר עידן השליחים. קודם להיות הנצרות דת רשמית, במהלך המאה ה-1. מהו תפקידם: ניסחו את עיקרי האמונה. מיישבים מחלוקות בכל הרמות (בין הבישופים, בין המאמינים וכול'). מפרשים את כתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה). בונים תשתית תיאולוגית (לימים תקבל את המיסוד ע"י הועידות האקומניות).

בכדי שהמאמינים יישרו קו, הם מעלים שאלות לצורך הבנת האמונה: מיהו ישו המשיח? מהי מהותה של הכנסייה, הממסדית והרוחנית? מהי מהות רוח הקודש? מהי אסכטולוגיה (אחרית הימים, יום הדין האחרון. אסכטון = קצה), מהו הבסיס לתקווה? מהו מעמדה של מרים? מהי הפרקטיקה של האמונה? (מה אני עושה? איך אני מיישם?).

בברית החדשה ניתן לראות איך התלמידים פונים לישו ומבקשים אותו למד אותנו איזושהי תפילת יסוד במקום לדבר איתנו כל הזמן במשלים. אז מדברים על תפילת האדון. לוקחים תפילות מתוך הברית החדשה.

המגניפיקט, תפילת מרים באירוע הביקור, תפילת חנה, הפך להיות טקסט שנשים מחכות אותו.

תפילת בנדיקטוס (זכריה אביו של יוחנן המטביל שהיה אילם, פוצה את פיו ומברך את אלוהים בברית המילה) תילה זו הופכת להיות תפילה שמאמצים האבות. לאט לאט אבות הכנסייה מתחילים לחבר המנונים שישרתו בטקסים הדתיים .

דמויות בולטות של אבות הכנסייה:

אורגינס 182-251: עיקר פעילותו במאה ה-3. הוטבל לנצרות בשלב שבו רודפים את הנצרות. מוצאו במצרים ופעל באלכסנדריה. בשלב מסוים מגיע לקיסריה וזאת משום שבקיסריה יושבים יהודים. הוא אומר לעצמו שאם הוא רוצה להיות אב כנסייה המתייחס לכתבי הקודש ואשר עשוי לתת תשובות למאמינים הוא צריך ללמוד עברית ולהגיע למקום שבו יושבים יהודים הוא מגיע לקיסריה יושב בינות ליהודים לומד מהם עברית לומד את התנ"ך בעברית לומד מהם מסורות יהודיות בכדי להכיר את ההוויה של ישו היהודי ודרך זה הוא מנסה לבנות את הדוגמה הנוצרית.

לאחר הטבלתו לנצרות הוא מתקדם בלימודי הדת עד שהוא מגיע לשלב שבו הוא מגיע לקיסריה. החיבור המשמעותי שלו הוא: "ההקספלה" (לקוח מהמילה אקספי = 6 ). בחיבור זה הוא כותב את התנ"ך בשישה טורים: טור ראשון, התנ"ך בעברית. טור שני, התנ"ך בנוסח העברי שלו שנכתב בתעתיק יווני (השפה הרשמית היא יוונית). טור שלישי, רושם את התנ"ך ביוונית בתרגום ה 70, "ספטו אגיטה". טור רביעי/חמישי/שישי, תרגומים שונים שנעשו לתרגום ה 70. כל החיבור נכתב בשפה היוונית.

אורגינס הוא הראשון בהיסטוריה האנושית שעורך איזשהו עבודת מחקר על התנ"ך ומבצע גם מחקר. מטרתו בעבודה הזו היא להגיע לחקר האמת.

הירונימוס 342-420: פועל במהלך המאה ה-4 ותחילת המאה ה-5. איש המערב, מוצאו מהחלק המערבי של האימפריה. הוא מגיע מהמערב לבית לחם כשהוא מלווה בשתי נשים (פאולה – אסטוכיום). נשים עשירות שמאפשרות לו את השקט הנפשי לעבודתו.

מפעלו הגדול הוא תרגום המקרא העברי ללטינית = וולגטא (סוף המאה ה-4 תחילת המאה ה-5). הירונימוס קורא את התנ"ך ביוונית אך הוא רוצה לתרגם את התנ"ך העברי ללטינית ולשם כך הוא צריך ללמוד עברית.

בנוסף לתרגום המקרא העברי הוא עוסק רבות גם בתרבות הנזירית (רק בהר הזיתים היו כ 24 מנזרים). העולם המערבי באותה תקופה הוא בשוליים. האינטלקטואל האמיתי נמצא במזרח והוא זה שמכתיב את הדברים. 

הוא עסק גם בפרשנות של התנ"ך והברית החדשה, תרגם יצירות רבות שאבדו לנו, ביניהן היצירות של אוסביוס שהניח את היסוד לאקספלא = HEXAPLA. הוא היה מודע לעובדה שהפסוק "כי נצרי יקרא לו" לא נמצא בתנ"ך. התיאולוגים הנוצרים בודאי חפשו פסוק זה בתנ"ך. אולי היהודים השמידו אותו. קשה להאמין בזאת.

אפשרות שניה: הירונימוס כותב פרשנות לס' ישעיהו י"א/א' כדלקמן: "טועים אלו החושבים שהפסוק בספר מתי הוא הפסוק הכתוב כאן". הואיל והפסוק בס' ישעיהו מדבר על "נצר" וכותבים זאת ב-צ' ולא ב-ס', זו אפשרות שהאווגנליון לפי מתי התבסס על קריאה שגויה של הפסוק בס' ישעיהו "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה". בכל טעות יש הגיון.

יש לזכור שבעברית עתיקה לא רשמו תנועות ולפעמים רשמו אותן פעמיים. למשל הפסוק: "ישושום מדבר וציה" במקום "ישוש מדבר וציה". כלומר, אם מסתכלים על כל הכתב התנכי, יש הגיון באפשרות שנפלה כאן טעות כתיב. ברור שהמילה הנכונה היא "נצר" (המקבילה ל"חטר"). הפסוק מבקש להדגיש את משיחיותו של ישוע. יש לזכור שהביטוי נצרי לפי הברית החדשה, נגזר מ"נצרת".

אאוזביוס 260-339: (אאו ביוונית = טוב) יושב בקיסריה והיה למעשה הבישוף הראשון של קיסריה. היה עד לרדיפות הנוצרים. היה לו חבר מאוד קרוב אשר הוצא להורג בקיסריה. העדות הזו לרדיפת הנוצרים תשמש עבורו מעין מנוף לפעילותו הציבורית ולמען גיבוש העולם הנוצרי. בשנת 315 נבחר להיות בישוף של קיסריה והיה נציג העיר בועידת ניקיאה בשנת 325. כתב כמה וכמה חיבורים חשובים:

כותב חיבור ענק שנקרא: "תולדות הכנסייה". מנסה לתת תאור היסטורי של התפתחות הנצרות מימי ישו והשליחים ואילך. היות שהוא חי בתקופה שבה הדת  מותרת, הוא חווה את רדיפת המרטירים וגם את שלב ההכרה בנצרות הוא כותב כתבים רבים על מהלך ההתמקדות של הכנסייה, מה היה לפני ומה אחרי.

כותב את "חיי קונסטינוס", כותב ביוגרפיה היסטורית על קונסטנטינוס. אחד החיבורים החשובים שלו הוא "האונומסטיקון" (אונומה = שם ,אונומסטיקון = ספר שמות). הוא עובר בארץ לאורכה ולרוחבה ומחפש אתרים המופיעים במקרא ובברית החדשה ומזהה אותם ברחבי הארץ. הוא כותב מספר שורות על כל מקום שכזה, על גודלו, היקף האוכלוסייה שבו, הרכב האוכלוסייה ומהי אמונתם.

מה שמניע אותו הם ספרי הקודש ועל כן כאשר הוא מציין שם של מקום הוא גם יכתוב היכן הוא מופיע בכתבי הקודש.

אוגוסטינוס 354-430: מבסס את התיאולוגיה המערבית. בלעדיו אין נצרות קתולית.

פרוט בהמשך.

גרגוריוס הראשון 590-604: הוא האפיפיור הראשון. הוא בן למשפחת אצולה רומית, נוצרית. מצטרף לעולם הנזירות. הוא זה שאחראי במערב לטיפוח הרעיון של סגפנות (אסקטיות) ולמדנות. כלומר לא לענות את הגוף בכדי לסבול כי אם לא להתפתות אחר תאוות הבשרים, אוכל ומין.

בתקופתו היו כיבושי יוסטיניאנוס הקיסר מהמזרח שפולש למערב. ישנה גם פלישת הלומברדים ושל שבטים נוספים. בימיו הכנסייה הרומית חודרת לעולם החילוני. בשנת 476 רומא נופלת לידיהם של שבטים פגאניים.

גרגוריוס הראשון אומר שהוא בעצם אחראי גם על מה שמתרחש גם בעולם החילוני, כלומר לדאוג לדברים הכי פרוזאים של חיי היומיום. הוא ממנה תחתיו את אנשי הדת שיהפכו לבעלי תפקידים בסדר החילוני. הוא לא רוצה לבצע שינויים מהותיים הוא משתמש במנגנונים המוכרים לו ולכן ממנה אנשי דת לבעלי תפקידים בסדר החילוני. דואג לשמירת הסדר והביטחון ולרווחת התושבים.

בשל הדברים שעושה גרגוריוס הראשון אותם אנשים שהגיעו עם השבטים הברברים והאנשים הפגאניים עוברים לאט לאט תהליך של התנצרות.

 

במקביל ישנם גם אבות כנסייה גם במזרח האימפריה באותן תקופות. אבות הכנסייה במזרח האימפריה: 

בזיליוס הגדול, מאה ה-4. בזיליוס = מלך. הוא היה בישוף קיסריה בקפדוקיה. במאה ה-4 הוא מייסד בקפדוקיה נזירות שיתופית. אך הוא עושה מעשה גדול שכן הוא אומר (הנזירות הפכה מקלט לאנשים מאמינים שאומרים שיותר אי אפשר להקריב את חיי למען האמונה. נותן מענה לאליטה) שעם כל הכבוד לא כולם בנויים לחיי סגפנות קשה ולחיי פרישות. לא כל בן אדם יכול לעמוד בכך ועל כן צריך לפרק, צריך לתת לאנשים הזדמנות לכאלה שרוצים בחיים רוחניים ולכן צריך לאפשר להם אך מבלי לדרוש מהם את הדרישות הקשות של הסגפנות ופרישות טוטאלית. מה שאומר בזיליוס הגדול תקף עד היום במנזרים היוונים אורתודקכסים במנזרים ברוסיה ועוד.

גרגוריוס מזיאנוס.

גרגוריוס מניסה.

כל כנסייה אורתודוקסית תזכיר את שלושת אבות הכנסייה הללו בתור אבות הכנסייה במזרח והם יהיו בבחינת הנחלת התרבות הדתית במזרח. הם אלה שיחברו את התפילות, יחברו המנונים ותקנונים שעל פיהם צריך אדם לנהוג. שלושתם מכונים "האבות הקפדוקים".

יוחנן כריסוסטומוס 347-407. יוחנן בעל פה הזהב, נחשב לרטוריקן ונואם מדהים. כאשר הוא דרש, המונים היו צובאים על פתחי הכנסייה על מנת לשמע אותו. כריסו = זהב, סטומוס = פה.

הוא כיהן כבישוף בקונסטנטינופול, אך מכיוון שהיה רטוריקן מעולה הוא הצליח לריב עם רוב בעלי התפקידים ולכן הוא פוטר מתפקידו. הוא מחבר סדרה של דרשות שכותרתם היא "נגד המתייהדים".

הכתיבה היא כביכול לא כנגד היהודים כאם נגד המתייהדים, באופן עקיף הוא כותב כנגד היהודים. המאמינים בעצם טוענים שהם צריכים לחיות את ההוויה היהודית על מנת להבין את ישו והם מתחילים לשאול שאלות על כך. כותב 325 כתבים המתארים את החלטות ועידת ניקיאה האוסרים את כל ההוויה היהודית (לא שבת לא ברית מילה וכול').

אגוסטינוס

אגוסטינוס נולד בעיר תאגסטה בפרובינקיה הרומית נומידיה, בצפון אפריקה (היום סוק אחרס באלג'יריה) בשנת 354. אביו היה עובד אלילים, ואמו נוצרייה. בגיל 17 הלך ללמוד בקרתגו לטינית, מתמטיקה, מוזיקה, פילוסופיה ורטוריקה. רוב החיים חי באותו אזור למאת 5 שנים שאיטליה. נפטר בשנת 430.

בגיל 33 התנצר ונחשב אחד מאבות הכנסייה הלטיניים ואחד האישים המשפיעים ביותר על הנצרות לדורותיה. הוכרז כקדוש וכדוקטור של הכנסייה הקתולית. יש אנשים שמשווים אותו עם הרמב"ם בעוצמתו ורמת השפעתו. הרמב"ם התנגד לתמונות, פסלים ודימוי אנושי כלשהו לאלוהים, במילים אחרות, להאנשת האל. לא רק במובן החיצוני אלא גם במובן הפנימי כי אדם שמדמיין את האל באופן אנושי, גם אם הוא לא עושה פסל אלא נותן דימוי אנושי פנימי אז גם עובר עברה חמורה. כל דמוי של האל בתפישה מחשבתית, אינטלקטואלית ואנושית מובילה להרס הדבר המתואר. מרוב אהבת האל לא ניתן לתאר אותה. אגוסטינוס אומר דפקה ההפך, רק אלוהים שנעשה לאדם יכולים בני אדם להבין ולדעת מי זה ומה זה אלוהים, אלוהים לבש צורת אדם, אינקרנציה, הפיכה לבשר לתקופת זמנית. אלוהים היה חייב לבאו ולעבור את כל הדברים שעבר על מנת שכולם יכלו להתחיל להבין מה זה אלוהים.

הוא פיתוח רעיונות ותיאוריות שלא התאימו בזמן האמת שלו אלא הרבה שנים יותר מאוחר.

אלו השנים הראשונות של הנצרות, אירופה פוסט רומה. אגוסטינוס נותן לכנסייה ואפיפיורות את מעמדה, מקומה ופרשנותה. הוא קובע שני דברים:

א) שאין לאדם גאולה וישוה מחוץ לכנסייה. התפישה הזו הורסת את התפישה האינדיבידואליזם. אדם יכול להתפלל לבד לאלוהים אבל זה לא מספיק טוב כמו להתפלל בתוך הכנסייה. נוצרי חייב לבוא לכנסייה כי רק שמה מקבל את הסקרמנט האוכריסטי. המאמין הנוצרי מקבל מהכומר עוגיית לחם וכוסית יין המגלמים את גופו ודמו של ישו. הכנסייה מחזיקה את המפתחות הגאולה.

ב) אוטוריטה הסמכות (כנסייה כארגון) נמצאת מעל אוטוריטה ההתגלות (כתיבי הקודש). אוטוריטה (מילון):  סמכות, השפעה, זכות הכרעה, שליטה, שררה, שלטון, כוח, מרות, רשות, תוקף. אם יש מחלוקת בין מה שכתוב בכתבי קודש ומה שאומרים הפרשנים הלגיטימיים של הכנסייה, האפיפיור ועוזריו, מה שקובע או מכריח זה מה שאומרים האפיפיור ועזריו. אגוסטינוס אומר שהטקסט הוא קדוש אבל הפרשנות יותר חשובה וקדושה ממנו. אגוסטינוס נתן לכנסייה כוח, את המפתחות של הגאולה, נותן לה את הפרשנות, את דוקטרינה שלה, את האמצעי הבלעדי לתיווך בין האדם והאל. הכנסייה הקתולית היא דת של תיווך. כמו כן אגוסטינוס קובע את אופי התיווך.

הרמב"ם אומר שיהודי מאמין לא באמצעות הרבנים אלא באמצעות השכל. הרמב"ם גם התנגד לרבנות כממסד. הכנסייה תתפתח ותהיה שני דברים: א)  דוקטרינה ואמונה. ב) מנגנון וארגון. הכנסייה לא הגיע למעמד של היום רק מדוקטרינה ואמונה. אפיפיור ניקולס V אמור שרק אמונה שיש לה גם ארגון טוב יכולה לשרוד. אגוסטינוס מפתח את ארגון הנוצרי להיות לא רק היררכיה ותפקידים אלא גם אידיאולוגיה.

קדושתה של הכנסייה אינה תלויה במשרתים בה. כומר הוא רק כלי שכן הכנסייה כמוסד עומדת מעל האנשים המכהנים בה.

אנו חיים בעולם של דימוי ותדמיות, עולם של שיח (תקשורת, טלוויזיה, חדשות, פרסומות, מחקר, תודעה), השיח יוצר ידע והידע יוצר כוח. מישל פוקו טען כי שיח פירושו משטר של ידע המגדיר את מה שמותר לומר, וגם את מה שאסור. השיח מפעיל על הסובייקט כוח, מתוקף יכולתו לכפות על הסובייקט אמת שעליו להכיר בה. יש לנו שלושה שלבים: שיח, ידע וכוח. מישל פוקו אומר ששיח לא נוצר סתם, יש מישהו שמארגן ומסדר אותו, עושה מניפולציה אבל למילים אין קשר עם האמת.

אגוסטינוס נולד מאמא נוצריה ואבא חסר דת. זה לא הפך אותו לנוצרי כי ע"פ הדת הנוצרי אינה כמו הדת היהודית אשר קובעת שרק כל מי שנולד מאמא יהודיה אז הוא יהודי. הוא מגיע עם פלטפורמה, הוא לקח ארגז כלליים, עשה קונברסי והתנצר. אוכוסטינוס היה צעירותו ילד ונער סקרן והרפקן, בעל אופי פרוע. הוא חיפש תשובה לשאילה מי אני ומה אני ומה קורה בחיים. הוא היה אדם חכם, גאון. הצטרף כל כיתות ומועדונים, בעלי ידע וצופן ובעיקר הצטרף לכת המניכאים. אגוסטינוס לוקח מפאולוס את הרעיון של יצר האדם רע מנעוריו, את התפישה של הידרדרות, פסימיות, נגטיביות. הוא גם מושפע מתרבויות פילוסופיות מצפון אפריקה מאותה תקופה.

בשנת 396 הוא מונה לבישוף היפו. הוא קובע איזשהו תקנון למנזר שהוא מקים. הוא מנסה לחכות את מעשה השליחים.

הוא מאוד סטואי מבחינת תפיסת עולם ותפיסת החיים, תפישה נגד החומרנות, פיזיקה ומין. הסטואה אינה נזירות אלא מי שעושה את הדבר הנכון במקום הנכון, במידה הנכונה. תפישה אפלטונית עם ההפרדה בין חומר ורוח, בין גוף ונפש, בין עולם למעלה ועולם למטה, בין פיסיקה ומטה פיזיקה. גם לוקח מאפלטון את הרעיון של האידיאלים ושל האידיאות, של דבר אחד מטה פיזי שאגוסטינוס אחרי שהוא התנצר קורא לו ישו. גם לוקח מאפלטון רעיון גאוני מאוד בשימוש של תת-מודע, אולי הוא הקדים את פרויד. אנו נולדים מלאים אומר אוגוסט ינוס, מושלמים אבל יש שני מנגנונים שמפריעים את ההכרה הפנימית והם החושים הפיזיים וההגבלות הפנימיות נגד עצמנו. הוא אומר שהתודעה מלאה כי אנו נולדים כאשר ישו נמצא בתוכנו, בתודעה, בזיכרון. האם אנו יכולים להוציא אותו? האם אנו יכולים להכיר אותו? אגוסטינוס אומר שאנו באמצעות פנימיים לא מסוגלים כי יש לנו שתי מגבלות, של החושים ושל התודעה. כדי לעבור אותן זקוקים מהכנסייה.

הדבר השלישי היא תפישה של תורה שנקראת תורת המניכאים. היה כהן דת פרסי שהייתה לו דת שהייתה פיתוח של התפישה האגנוסטי שהיא פיתוח של התפישה הזורואסטריזם. מייסד הדת נקרא מַני, הוא נולד בבבל בשנת 216 לאחר הספירה ומת ב-276. הוא חידד את הרעיונות של גנוסטיקה וזורואסטריה. הוסיף אלמנטים ותחושות ולכן ניתן לומר נאו-גנוסטיקה. בתורת המניכאים יש הפרדה דואליסטית בין אור וחושך, גוף ורוח, מאלך וסטן, אהבת הקוסמי, בין טוב ורע שנכנס ונמצא בכל בני אדם, להימנע מחומריות, אנושיות. מני קידם את הגנוסטיקה צד קדימה. העולם נשבר קוסמי מרגע שהייתה הבריאה של העולם. התפישה הקלאסי של היהודים ונוצרים היא שרק האדם לקח החלטה לא נכונה כאשר כל הסביבה הייתה מושלמת אז הוא עשה את החטא הקדמון. המניכאים אמרו שלא קשור לבני אדם כי העולם נבנה פיזי, האלוהות הרוחנית שהיא זכר התקלקלה מהצד הנגדי, הנקבה. שוב מאבק בין זכר ונקבה. ולכן האלוהות יצרה את כדור הארץ. האדם הוא תוצר מאותה תאונה קוסמי.

כת המניכאים הייתה בנויה באופן היררכי. הם אמינו שיש אנשים שיש להם אור אלוהי ושהם מדריכים את יתר הקהילה. המניכאים היה מועדון אינטלקטואלית סגור, אחת מן הקבוצות הידע הגדולים מאותה תקופה. המועדון נותן את האפשרות להתעסק בטבעו ומעמדו של אדם, מה ערך האדם, הגוף, החיים? מה אנו עודים כאן, מי אנחנו ומה אנחנו? לכן האנשים הרגישו שהם מאוד מיוחדים אבל היו פסימיים ושליליים בהתייחסותם לחיים ולעולם כאשר טענו המעשה האדם רעים. הרע לפי דעתם זה לא דבר שהוא בשליטה אלא דבר שנמצא בתוך העולם שבו חיים. האדם הוא יצור רע שאינו שולט בזה, לכן מותר להם לעשות הכול. המניכאים היו מארגנים פולחני מין ואורגיות. המניכאים נתנו את הלגיטימציה האינטלקטואלי לחיים הפרועים.

אגוסטינוס היה חבר בכת במשך שבע שנים. בעת שהותו בקרתגו קיים מערכת יחסים עם פילגש במשך כ-15 שנים, ונולד לו ממנה בן ושמו אדאודטוס. אדאודטוס נטבל יחד עם אביו לנצרות, אך מת בעודו נער.

מדוע הכנסייה הקתולית יצא נגד המניכאים? בגלל שלושה דברים: א) כי המניכאים אומרים שלאלוהים יש טוב ורע. עבור הקתוליים לאלוהים לא יכול להיות דבר רע. ב) הבריאה היא רק טוב עבור הקתולים, האדם קלקל את האנושות אחר כך. לאומת זאת למניכאים היא תאונה ואנו לא אשמים. ג) התנהגות המניכאים לא הייתה מקובלת בכנסייה הקתולית. המניכאים השתמשו באמצעי מניעה להריון כי לא רצו שהיוולד דבר. ע"פ הדת הנוצרית אסור לאדם להתערב במעשה אדם ואישה.

מה הבדל בין כת לדת? דת בדרך כלל יש לה אופי מיסיונרי חוץ מהיהדות. היהדות היא דת שמתנהגת כמו כת כי כת היא בדרך כלל סגורה שלא נכנסים ויוצאים. כמו כן לכת יש את העניין של מסתוריות. בתוך כת יש גם מנהיגות.

האם יש סגולה, תקווה לכת המניכאים?

אגוסטינוס מגיע לנצרות וקובע בסדרה של טקסטים וספרים את יסודותיה של האמונה הקתולית בכל הנושאים החשובים, תיאולוגיה, דוקטרינה, דוגמה הנוצרית, השילוש הקדוש, ישו, אלוהות, חיי עולם הזה ועולם הבא, סקרמנטים, בקיצור כל הצד התיאורטי ופרקטיקה של הכנסייה ואמונה הקתולית. אגוסטינוס מתייחס לסוגיית היהודים, הוא קבע את היחס מאז ועד המאה ה-12.

אַל-תַּהַרְגֵם, פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי–הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ, וְהוֹרִידֵמוֹ: מָגִנֵּנוּ אֲדונָי. (תהילים נט: יב)

אגוסטינוס מסביר שאת האויב אחרי שמנצחים אותו לא צריכים להרוג. יש להראות להם את הניצחון ואת ההצלחה. המשל של אגוסטינוס הוא להשאיר את היהודים מוכים וחבולים. הוא בין הראשונים שמתחיל לסמן את היהודים באירופה ומקשר אותם לקין אשר הרג את אחיו הבל. אומר שהיהודים הם שולחנות כתיבה שעליהם מונח טקסט, התנ"ך, אבל הם עיוורים, עיוורון פנימי. היהודי מחזיק את הספר שהנוצרי קורא אותו באופן הנכון. והיהודים יהיו האנשים האחרונים להתנצר כאשר תבוא הגאולה ויראו את האמת.

אגוסטינוס קבע גם את היחס לנשים, נשואים, מיניות. מצבה או סטאטוס של האישה בנצרות לא היה טוב. האישה היא גבר פגום, רכושו של הגבר. הטענות בפרשנות היא שנולדה שנייה, מצלע אדם והדבר השני שאישה היא אחראית על חטא הקדמון. אף על פי כן הוא תומך מאוד את הנשואים ובתוך הנשואים הוא מבקש סלידה ממין. מין ומניות נתפס ע"י אגוסטינוס כדבר נורה כי גורם לאדם לחטאים, זה הדבר שגרם נזק לאנושות. נוצרי טוב יש לא רק 14 ימים שבהם מותר לקיים יחסי מין.

עבור אגוסטינוס מאוד חשוב ושם דגש בין האנשים שנמצאים בתוך הקהילה ואלו הנמצאים בחוץ. אי אפשר שתהיה מחשבה מבלי שתהיה לה סמכות, במילים אחרות, אם אתה לא חושב כמוני אז אתה הופך להיות אויב שלי. הוא מתחיל את האויבות לכל אלו שלא נמצאים או שייכים לקונסנסוס. ובכך המניכאים הפכו להיות האויבים העיקריים של הכנסייה. אגוסטינוס קובע יחס אלים לאלו שלא נמצאים בגבולות הקונסנסוס.

אגוסטינוס כתב כמה ספרים וחיבורים ביניהם וידויים ועיר האלוהים.

עיר האלוהים נכתב כאשר אגוסטינוס רואה את רומה נופלת לשבטים ברבריים גרמנים בשנת 410. הפגאני שעדיין היו חלק גדול מהאימפריה הרומאית האשימו את הנצרות והכנסייה בכך שבגלל חולשת הנצרות רומא הוחרבה. אגוסטינוס לוקח על עצמו להגן על הכנסייה מפי האשמות אלו ומחבר ספר בשם עיר האלוהים. רומה וירושלים חרבו בגלל החטאים ופשעים. בספר זה הוא כותב גם על משמעות הבריאה מתחילת בריאת העולם ועד תקופתו. הוא אומר שאנו חיים בירושלים למטה וכך גם רומה למטה, אנו חיים בעולם פרוסדורי, צר, עלוב, שאין בו כמעט אור. עיר האלוהים זו ירושלים למעלה, גן העדן, אוטופיה נוצרית.

אוגוסטינוס אומר לכולם שלמעשה רומא היא עיר ככל הערים. הנוכחות האלוהית בעולם איננה תלויה בכנסייה, במשרתים בה או במקום. הוא אומר לכולם שגם ירושלים חרבה וגם אז האלוהות לא חדלה מלהתקיים. ולכן גם אם רומא תחרב האמונה תימשך.

בחטא הקדמון היה לאדם אפשרות לבחור בטוב שאלוהים הציע והוא סירב ומאז האדם לא יודע לבחור את הטוב שמתאים לו. האדם עושה מה שבעצם איננו רוצה לעשות. האדם הוא עיוור וכוחות אחרים מוליכים אותו. אם הדברים כל כך שליליים ופסימיים אז למה לאמין באמונה זו? משום שיש גם צד רפלקסיבית כי אגוסטינוס אומר הרוב, כלומר, לא כולם, רוב האנשים יקבלו עונש, קללה, גיהנום אבל יש קהילה קטנה של מובחרים שהאל בוחר בה. אנו לא יודעים אם נמצאים בתוך הרשימה. אין קשר בין המעשים בעולם הזה ובין הגורל בעולם הבא.

למעשה לא הכתוב בספר חשוב, אלא הפרשנות שנתנו לו הנוצרים: אגוסטינוס מוצא חוט מקשר לכל אורך ההיסטוריה האנושית, בין הטוב והרע. זוהי השיטה הדיאלקטית הידועה, שבאה לידי ביטוי אצל אגוסטינוס במאבק בין "עיר האלוהים" הפוליס, לבין "העיר הארצית" עיר האדם.

עיר האלוהים

העיר הארצית

האידיאל שצריך לשאוף אליו.

המצוי כיום

האדם מקריב עצמו למען האל

האדם מקריב את האל למען תענוגותיו.

מהות הדת – התגלמות ישו.

המהות היומיומית.

 

מתפישה זו מתעורר הסכסוך בין שתי הסמכויות: הפוליטית (הקיסר) והדתית (הכנסייה-האפיפיור). הכנסייה השתמשה בספרו של אגוסטינוס על מנת לחזק את שלטונם העליון.

אגוסטינוס הוא אנטיתזה. לכן הכנסייה מאמצאת את תורתו של פלגיוס. האדם יכול לעשות מעשים ומצוות וכך לרצות את האל. לפי דעתו אין קשר במה שעושים עכשיו ובין גורלו בעולם הבא. בהתחלה גישתו של אגוסטינוס הייתה הגישה הרשמית של הנצרות אולם על המוני העם הייתה מקובלת יותר דעתו של פלגיוס. עד הכנסייה הבינה שעם התפישה של אגוסטינוס יהיה מאוד קשה להביא אנשים לנצרות. האנשים רוצים תקווה בחיים. פלגיוס אומר שאדם צריך לעשות סקרמנטים ומצוות בעולם הזה כי אלוהים רואה ורושם הכול. כפי המעשים הטובים של אדם כך הדרך לגן העדן יותר מובטח. בני האדם נולדים כלוח חלק והם הקובעים את גורלם. יש שכר ועונש ובני האדם יכולים לגאול את עצמם ע"י חיי טוהרה. כמו כן טען פלגיוס כי חטאו של אדם הראשון לא הועבר לצאצאיו. הכנסייה לוקחת הרבה דברים מאגוסטינוס אבל לא את כולם. הכנסייה לוקחת את הדברים היותר מתאימים לה.

ספר וידויים. יש לו 13 פרקים בדומה ל-13 האגרות המפורסמות של פאולוס. אגוסטינוס מתאר את חייו, מורשתו, חיפושיו, את הדרך אל אלוהים, למצוא את הדבר המושלם ביותר שהוא ישו ואמונתו. בחיבור זה מתאר אגוסטינוס את חווית טבילתו לנצרות שכן הוא נולד לאב פגאני ולאם נוצרייה. מתאר איך אמו דוחפת אותו לקבל את הנצרות. 7 פרקים עוסקים בחיפושים ו-4 נוספים אחרי שמצא אותו. הספר השפיע בתולדות המחשבה האנושית. יש בספר התייחסות לאהבה, ילדות, הורות, תת מודע, פסיכולוגיה, זיכרון, מין ומיניות, חטא, טובת האדם. כמו כן פרשנות לרעיון הבריאה מספר בראשית. אגוסטינוס גם כותב על אהבה, כאשר אהבה היא בסופו של דבר אהבת האל כי לא יכול להיות אצל אגוסטינוס אהבה אחרת. אהבה אישה היא דבר פגום, גם אהבה ילדים. רק אהבת האל היא הנכונה. שיר מספר וידויים:

איחרתי לאהוב אותך, יופי כה עתיק וכה חדש, איחרתי לאהוב אותך, ראה, אתה היית בפנים ואני בחוץ, ושם חיפשתי אותך, מתנפל, מעוות, על הדברים היפים שיצרת. אתה היית איתי ואני לא הייתי איתך. הדברים שלא היו כלל לולא היו בך הרחיקו אותי ממך. קראת וצעקת והבקעת את חירשותי; זהרת והבהקת והנסת את עיוורוני; הדפת ניחוח ואני שאפתיו אל קרבי ונפשי יצאה אליך; טעמתי אותך ואני רעב וצמא; נגעת בי ואני בוער מגעגוע אל שלומך, אלי.

הוידויים הם מיצירות המופת הספרותיות והפילוסופיות של המערב. בשילוב נדיר של כוח רטורי ויכולת ניתוח פסיכולוגי ופילוסופי מתאר אגוסטינוס מסע רגשי ואינטלקטואלי מילדות לבגרות. דרכו מאי-נחת ומבוכה להשלמה עם עצמו ועם אלוהיו היא דרכו של כל אדם; מן הפרטי והאינטימי, טון אגוסטונוס, ניתן ללמוד על הכללי ועל המשותף לכול.

אידיאליזם – ההשקפה של אפלטון נקראת "אידיאליזם" – היא ההשקפה החושבת שהאמת נמצאת רק בעולם של מושגים (עולם של "אידיאות") והיא איננה נמצאת בדברים החומריים שבעולם. בשביל להכיר את האמת איננו צריכים לדעת מה באמת קורה בעולם החומרי, אלא עלינו להכיר היטב את המושגים שלנו. ההשקפה שכנגד נקראת "ריאליזם" והיא סבורה שהאמת, והמושגים שלנו, מצויים בתוך עולם החומר. בשביל להכיר את האמת אנחנו צריכים לדעת מה קורה בדברים החומריים.

המונח אידיאליזם בא מהמילה "idea" שאף שמשמעותה ביוונית היא "דמות" או "חזות". המונח ריאליזם בא מהמילה "res" שמשמעותה "דבר". אפלטון שאל מהם בדיוק האידיאות, אלו אידיאות ישנן, מהן האידיאות העליונות, מהו הקשר בין עולם האידיאות ובין העולם החושני, כיצד מתבצעת במחשבתנו הכרת האידיאות, ועוד.

משל הקו המחולק מופיע באחד הדיאלוגים החשובים ביותר של אפלטון "המדינה".

משל זה מספק לנו מבט מסכם ומוצלח על תורת האידיאות. ארבה דרגות שונות של המציאות, לפי סדר החשיבות. אותן יכולים לחלק לשני עולמות: העולם הרוחני (עולם המושכל) אליו שייכים האידיאות והאידיאה של האידיאות. והעולם החומרי אליו שייכים הדברים החומריים והבבואות של הדברים המוחשיים.

 

 

דרגות המציאות

עולם המושכל

האידיאה של האידיאות

אידיאות של דברים מוחשיים

עולם החושים

דברים מוחשיים

בבואות (צללים)

 

היחס מבטא את חשיבות הדבר בעיני אפלטון- צל העץ בדרגה נמוכה יותר מהעץ עצמו. ככל שעולים בסרגל עוברים לתחום שהוא בהיר יותר, הוא מתכוון מבחינת בהירות המחשבה וככל שעולים במעלה הסרגל אנו קרובים יותר לאמת. ישנם מצבי הכרה שונים- מה שמשתנה הוא לא רק מה אני רואה אלא גם איך אני רואה- ההבדל למשל בין איך שהנגר מסתכל על שולחן לאיך שאפלטון מסתכל על שולחן.

 

רוחני

ישו

אידיאה

אידיאל העץ

פיזיקה, מדע, פילוסופיה

בוטניקה

פיזי

אדם

עצם

עץ

צל

צל העץ

 

מציאות או תפישה יש 4 חלקים: קודם כל הוא מפריד בין העולם הפיזי והעולם הרוחני, כלומר, מטפיזי. בתוך העולם הפיזי ניתן לעשות חלוקת משנה: יש את העצם, יחידות כמו למשל שולחן, בן אדם, עץ, כל דבר שהוא פיזי. לכל עצם יש צל. הצל יש משמעות סמלי יותר גדולה מאשר בצד הפיזי. עולם הרוחני ניתן לחלק בין העולם הפיזיקה, מדע, פילוסופיה. עולם המדע חוקר ומגיעה למסכנה. מעל זה יש עוד שלב שהוא עולם של האידיאה, של האידיאל, של החד פעמי, של הבלתי מושג, של הבלתי מתואר, של הבלתי אפשרי להגדרה במונחים פיזיקאליים, מדעים או פילוסופים. דוגמה עץ. הוא נותן צל. יש מדע שעוסק בתורת העצים ופרחים שהיא הבוטניקה אבל יש עץ של העצים, עץ מיוחד, עץ ראשון שאף פעם לא ראינו אותו והוא העץ המושלם, יפה, הטוב ביותר, זה אידיאל שיש לנו בזיכרון וכל פעם שרואים עצים נזכרים שיש עץ שהוא העץ של העצים. רואים שולחן ואנו חושבים וזוכרים על האידיאל שלו. ע"פ אגוסטינוס האידיאל זה ישו, הוא האל, האלוהות, הפסגה של הקוסמוס. ישו ירד ארצה וחצה את הקו המחולק שהוא הקו בין המטפיזי לעולם הארצי והוא הפך לעצם בצורה אדם, הצליבה הפכה אותו לצל אדם. הכנסייה נמצאת באמצע בקו המחולק. זה ההיררכיה והסדר: ישו, כנסייה, אדם. הכנסייה באמצעות הסקרמנט ים מתווכת בין ישו והאדם על מנת שאדם יוכל להבין ולהביא את האל בתוכו. סקרמנט של אכילת לחם הקודש ושתיית יין הקודש. כאשר נוצרי אוכל לחם הקודש בתוך הכנסייה ובסמכות הכומר, באותם רגעים מועטים שלחם הקודש נמצא בגוף האדם אז האדם עובר את הקו המחולק אז האדם מגיעה להתוועדות בישו. אגוסטינוס אומר שישו הוא האידיאל החד פעמי שירד ארצה ונצלב. על מנת לעלות ולעשות את התהליך בחזרה רק זה אפשרית בתוך הכנסייה באמצעות סקרמנט והופך את האדם ממצב של מאמין פשוט למצב של התוועדות מלאה וכך להכיר את ישו במהותו המלאה.

 

אנשים:

אוגוסטינוס – Wikipedia

אתרים:

כת המניכאים – Wikipedia

 

Advertisements