רקע היסטורי ומושגים

 26-2-09

סיפור ידוע בתלמוד המצוי במסכת חגיגה (י"ד,ב) מספר על ארבעה שנכנסו לפרדס:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.

ארבעה חכמים גדולים בין חכמי ישראל נכנסו לעסוק בתורת הסוד, ורק אחד מהם נכנס בשלום ויצא בשלום. והאחרים – אחד מת, אחד נטרפה דעתו, והרביעי, ר' אלישע בן אבויה הנקרא מאז אירוע זה "אחר", "קיצץ בנטיעות", כלומר הפך לכופר בעיקרי האמונה היהודית. רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

בין המרד הגדול ומרד בר כוכבא. פרדס = פירוש, רמז, דרש, סוד. האמת נמצא בלב הפרדס. רבי עקיבא אומר שלא צריכים להגדיר לכל דבר שהוא מים (משמעות מילה מים במזרח התיכון), כי אלוהים לא סובל שקרים. הציץ ומת, כלומר, מכה לאלו שלא מסוגלים לעמוד במיטב האמונה. יש אנשים שצריכים לקבל את האמת במנות קטנות, אחרת לא יעמדו במציאות, ישתגעו וימותו.

רימון מצאתי, תוכו אכלתי; קליפתו זרקתי. הרבה חוכמה כרימון, ממשיכים להשתמש בחוכמתו אבל לא צריכים לקבל את כל תורתו, מה שלא צריכים אז זורקים.

ע"פ אמונת ישראל, מה שראו שלושה מתוך ארבעה, לא טוב, לא בסדר לגבי האמת. נשאר רבי עקיבא שיצא בשלום. זה לא אומר שמה שהוא ראה שונה מאחרים. מהי האמת שנשקפה לאנשים שרצו לראותה  ע"פ מיטב אמונתם ולא קיבלו את מבוקשם? רבי עקיבא הצליח לקבל את האמת ויצא בשלום.

ישנם פירושים רבים לדברים סתומים אלו.

הסבר אחד טוען כי כאשר האדם עוסק בעניינים פנימיים ומהותיים, באבני היסוד, הוא עלול להגיע לידי הטלת שניות באלוקות. כלומר, הוא עלול לטעות בהבנת הדברים ולחשוב כי יש שני בוראים, בורא אחד למים העליונים ובורא אחר למים התחתונים. אזהרתו של רבי עקיבא היא: כאשר מגיעים לשורש הדברים, יש להיזהר שלא ליפול לשניות.

ר' נחמן מברסלב הסביר את הדברים באופן אחר. "מים מים" – אלו הן הדמעות, הגורמות לדברים להראות באופן מטושטש. כאשר האדם עוסק בשורשי החיים ובמהותם, עליו להיות בשמחה ולא בעצב. רבי עקיבא מזהיר את חבריו שהעצב לא יטשטש את האמת.

אבני השיש הטהור אלו הם הדברים הבסיסיים, המוצקים. הגמרא וההלכה אלו הם דברים לוגיים, אבל האמונה אינה דבר מוצק, אלא היא נוזלית כמים. רבי עקיבא מסביר, כי שורשה של האמונה גם הוא מוצק כאבני שיש.

סיפור ´ארבעה נכנסו לפרדס´ על פי הזוהר הקדוש
http://www.otniel.org/show.asp?id=22234

הקשר בין הציונות והיסטוריה היהודית הקודמת: במערכת החינוך לומדים ציונות, מכינים את הדור הבא, שאכן "ילדים הוא חומר ביד היוצר". אם נולדים בתרבות הסינית, מקבלים ערכים סיניים בכל דבר. מערכת החינוך היא שטיפת מוח, מכינה ילדים בדרגה שמוכנה להרוג ולהיהרג למען קיומה של הקבוצה. מערכת החינוך נבנית לא ע"פ אמת מסוימת אלא ע"פ הצרכים שלה. האופן בו התחנך הילד היהודי במשך ההיסטוריה השתנה, היהדות עצמה גם השתנתה. בתקופת אברהם אבינו לא הייתה הלכה, לכן הוא היה יכול לקבל ערכים שהיום אסורים ע"פ אותה אמונה- כמו לאכול בשר וחלב. אמונת ישראל, במעבר מתקופת בית ראשון  לבית שני עברה מספר דרגות בתהליך התפתחותה.  ביהדות ההיסטורית, התפיסה באמונה הייתה לקיים את הדת, עניין מרכזי ועיקרי שעבורו העם חי וקיים.

בעת החדשה הדברים השתנו שינוי מהפכני. המודרניזציה חלה בעיקר במערב אירופה. אנשים דתיים נרדפו על רקע דתם. הפרוטסטנטים שהתיישבו באמריקה דאגו להפריד בין דת למדינה ופיתחו תרבות פוליטית חדשה באמריקה. אנו נכנסים לתקופה שבה יש שינוי בתרבויות העולם.

הגישה התאוצנטרית, גורסת כי האל עומד במרכז הכוח והוא הסמכות בכל הנושאים, הוא מחזיק בידע המוחלט. האדם לא אמור לדעת מה שהאל יודע ואם הוא מנסה, כי אז מקבל הזהרה. מה מקור הסמכות… רצון האל… מה שלא מקבלים בעולם הזה, מקבלים בעולם הבא. זה היה הכרחי על מנת שהאנשים יכלו להשלים… 

אנתרופוצנטריות, או אנתרופו-צנטריזם, ("אנתרופוס" = אדם, "צנטריזם" = מרכזיות). הכוונה בגישה אנתרופוצנטרית היא דגש על האדם, על טובתו, רווחתו, הצרכים שלו וההשפעות עליו, וזו גישה ששמה את האדם ואת צרכיו בראש ההיררכיה.

לא בהכרח הופסקה את האמונה באל. רוב תושבי ארצות הברית הם דתיים למרות שחלו שינויים בשנים האחרונות. פעם אם אדם הגדיר את עצמו כאטאיסט היה  נתפס כאדם לא מוסרי כי לא היה יכול להיות אדם מוסרי אם לא האמין באלוהים. זה לא תפיסה קולקטיבית אלא אינדיבידואליסטית, הכול מתחיל ביחידה האנושית. זכויות הפרט, אדם בעל זכויות, האדם הוא הריבון. את המושג ריבונות העתקנו מהתרבות הדתית כי ריבון היה "ריבונו של עולם". היום אדם הוא יחידה ריבונית. הוא מחליט ולוקח אחריות על עצמו.

ריבונו של עולם
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=5&perek=3&mefaresh=tanhuma

השמים לאדוני והארץ לאדם. בארץ מתנהלים הדברים והכתובת לתלונות, טענות, שינוים, תיקונים היא בני אדם. המעבר לפרק המודרני ב- 300 שנים האחרונות זה מהפכה, שבר טקטוני.  המקור הוא אלוהי והשליט או סמכות דתית מדבר בשם האל התהפך או השתנה. היום האדם הוא בעל הזכויות.

האם הציונות שייכת לשבר הזה? תופעה מודרני? אם העם היהודי היה עובר תהליך מודרניזציה, העם היהודי היה עם דתי לחלוטין. היהודים באירופה קיבלו אמנציפציה (שחרור, שווי זכויות, השוואת זכויותיהם של היהודים לסביבה המקומית) שגרם שינוי במעמד היהודים, האופי שהיהודים יכולים לראות את עצמם או לקבוע זכויות לעצמם. נוצרו קבוצות של יהודים משכילים שקיבלו בברכה את האמנציפציה לאומת הרוב האורתודוקסי. היהודי יכול לצאת מהגטו, מהבועה שלו, להיות פתוח.

האם אנחנו יכולים להגדיר מה זה ציונות? הציונות היא המשך טבעית של היהדות ההיסטורית. הינו עם ריבוני, הינו לאום, החרימו את הממלכות והגלו את היהודים. במגילת העצמאות מופיע המשפט "העם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע, בניגוד מוחלט לרצונו" . מדינת ישראל קמה על בסיס תנועה לאומית של הציונות וחשוב היה להוכיח שלא מדינת ישראל היא לא משהו חדש, שיש שורשים בעבר, זיקה לארץ ישראל, שהיתה פעם ממלכה וכך לקשור קו ישר בין מה שהציונות מייצגת ובין מה שהיה פעם בעולם העתיק. למה היהודים היו 2000 שנה בגולה? למה נתקנו מהארץ? אז אומרים שהיהודים הוגלו. חז"ל, "בשל חטאינו גלינו מארצנו". גם בהקשר לשואה, בין ההתנהגות הציונית ובין ההתנהגות של המעצמות. בדרך כלל אנחנו אומרים שהמעצמות לא היו בסדר אבל אילו הם לא היו מנצחים אז היום אולי העם היהודי לא היה קיים. כל מי שהוא יהודי אז ניתן להגיד שהוא ניצול שואה.

מגילת העצמאות – wikipedia

המטרה היתה לחולל תודעה לאומית, לקשר עם דורות קודמים ומציגה את ההיסטוריה באופן שכל מיני פשלות כמו איך לא הצלחנו לקיים ממלכה בבית ראשון או איך הסתיים את בית שני? היה סכסוך בין האחים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני אז פנו לפומפיוס. דבר אחד הוא מה שמנהיגים אומרים ודבר אחר הוא מה העם אומר. נאמר לפומפיוס שלעם היהודי לא מתאים שלטון של מלך, יש לו אמונה אחרת, החשמונאים קיבלו תפקיד כהן גדול או נשיא וכך הזמינו לרומאים לבוא ולשלוט. כך בה קץ של ממלכת יהודה. הנאמנים ביותר שתקו. השקיעו הרבה אנרגיה להוכיח שמה יוספוס פלביוס (Josephus Flavius) היה רמי כותב ותיאר הוא אמת… מה שתלמוד בבלי אומר זה שייך לגולה, תלמוד ירושלמי לא אומר הרבה, שהיה מאבק בין הפורשים ובין החשמונאים, הגיע לשיאו במלחמות אזרחית עקובה מדם על רקע שני דברים, כאשר אלכסנדר ינאי איחד את התפקיד של מלך עם התפקיד של כהן הגדול. דבר בלתי נסבל לדת היהודית. ביקשו ממנו לבתר אבל הוא לא היה מוכן לבתר על מלכות וגם לא הסכים לבתר הכהונה. הפרדה פרסונלית, שלא איש אחד יהיה מלך וכהן הגדול שהוא בפועל ראש הדת היהודית. זה המצב בעולם העתיק פתרו את הבעיה של דת ומדינה. המלך ריכז את הסמכות הדתית וממלכתי. הסיבה השניה היתה אימפריאליזם כי הוא כבש שטחים, כמו האדומים וגירו את האוכלוסייה (גיור, המרת דת). הורדוס היה צאצאי העם האדומי.

הפרסים, אימפריה עם סובלנות דתית, הקמת בית מהקדש, עזרה הגנה צבאי לנחמיה. רק כאשר מגיע הנצרות במאה ה- 4 כדת רשמית של האימפריה הרומית וכמו כל דת מונוטאיסטית ( אמונה באל אחד) היא לא סובלנית. העולם הפגאני, הסתות הפגאניות היו סובלים יותר מכיוון שיש ריבוי אלים ואמונות, כל עם עם האלוהות שלו. לכן הדתות המונוטאיסטיות יש פחות סובלנות.

האופן שאנו מתארים את ההיסטוריה של עם ישראל בעת העתיקה, בתקופה בית ראשון ושני כאשר חז"ל אומר שהם נפלו בגלל חטאי העם היהודי. לא בגלל העם היהודי הלך לדתות אחרות, אלוהים גדול, הוא רצה אותנו, נתן את הארץ אבל כאשר נתן גם אמר שיש תנאים, צריכים לקיים תורה ומצוות, לקיים את דת שקיבלו מחוץ לארץ ישראל, בהר סיני, התורה מקבלים לפני שנכנסים לארץ ישראל. אם מקבלים את תורה אז ארץ חלב ודבש אבל אם לא אין מקום של היהודים בארץ. ארץ על תנאי. כבר פה מתחיל את ההבדלים המעוטים בין תפיסה לאומית מודרנית, התפיסה הציונית שלנו ובין התפיסה לאומית דתית שאומרת שהעניין הקשר לארץ ושיבת לארץ היא לא עניין ללא תנאי אלא לפי ההתנהגות רצון האל. בתפיסה היהודית המודרנית הזיקה בין עם לארצו הוא ללא תנאי, זה לא חשוב מה הנסיבות ואם השלטון הוא זר או לא. ע"פ התפיסה הקודמת עם ישראל קיים בשביל לקיים את תורה.

רוב הקיום היהודי הוא בגולה. הבבלים לקחו את האנשים המשכילים, רוב העם לא ידעו לקרוא ולכתוב. במקומם מביאים אנשים מעמים אחרים וכך מייצר או לגרום לבלבול. בארץ נשאר עם ללא מנהיגות, אותו עם מקבל שם בתקופה של עזרה ונחמיה, עם הארץ. השם מקבל קונוטציות שליליות, הוא לא שלילי בגלל שהוא בארץ אלא בגלל שהכניסו בארץ עם שהוא חסר כל חזון (אידיאל) ותורה. 

סעדיה גאון שחי בין השנים 882-942 לספירה, נתן משפט "כי אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה (בתורה שבכתב ושבעל-פה), וכיון שאמר הבורא, שהאומה תעמוד כל עמידת השמים והארץ, מן ההכרח שיעמדו תורותיה כל ימי השמים והארץ" . האומה הישראלית היא עם התורה ובלעדיה אין היא אומה כלל.

עם ישראל היה היחידי שאמר "נעשה ונשמע"  וכך קיבלו את תורה.

עמים לאומים היו מאז ומתמיד. המילה לאומי מופיע בתנ"ך. התרגום של המילה הוא נציונליזם שהיא תפיסה, רעיון, אידיאולוגיה, תנועה. יש פולנים, יש תרבות פולנית, מנהגים פולניים. לאומיות לא נמצאה בעולם הקרוב, לא התיכון, לא בעולם המוסלמי אלא לאומיות נמצאה באירופה. אין לאומיות קודם. ציונות כמו לאומיות זה אותה מסגרת. למה באירופה? קשור למפכה המודרנית, זכיות האדם, ברגע שעוברים מן הפרט לכלל. התפיסה מתפצלת בין תפיסה שתישאר נאמנה להיות אינדיבידואלית ובין התפיסה הקולקטיבית. דרישת הגדרת עצמית על בסיס לאומית היא דרישה קולקטיביזם, הכרה בכך ללאום. התפיסה האינדיבידואליזם הביא להקמת מדינת אזרחית. האם מדינת ישראל היא מדינה של כל אזרחיה או מדינה יהודית? האם מדינת ישראל היא לא מדינה יהודית? האם מדינת ישראל היא לא מדינה של כל אזרחיה? האם מדינת ישראל היא מדינה גזענית?

התפיסה המקובלת לרוב האנשים, מדינת העם היהודי. כל תנועה לאומית הולכת לשורשים ומצביע שהיא לא נולדה אתמול אלא מאז ומתמיד. את הצורך מאוד ברור אבל הוא לא תואם את האמת ההיסטורי. לפעמים השקר באורך הזמן הופך לעובדה וכך מגדלים אנשים שאומרים בתום לב כל מיני דברים.

הקואליציה של המערב במלחמת העולם השניה היא בפעול אותה קואליציה של מלחמת העולם הראשונה. כל המלחמות באירופה החל מנפוליאון הן סביב הניסיון ליישם את המודל המדינה לאומית ולא את המודל של מדינה אזרחית. ואז מתברר שלא עובד כי אין מדינה הומוגנית מבחינת אזרחית, יש מיעוטים. הרוב לא אוהב את המיעוט וכך המיעוט הופך לקורבן. הניסיון נכשל. יש סכסוך מתמיד בתוך מדינה לאומית כאשר מנסה לזרוק החוצה את המיעוטים. עושים בכל מיני שיטות ולא צריכים להיות נאצים בשביל זה, הפולנים זרקו את המיעוט היהודית, יצרו מדיניות כלכלית שפגע באוכלוסייה היהודית שהיה לה פרנסות מסוימות, כלומר, על ידי חקיקה. היהודים התחילו לאבד את פרנסתם. הם לא היו ציונים, לא יכלו להגיע לאמריקה כי אחל משנת 1924 סגרו את שעריה. רוב הציונים שהיו בתולדות הציונות לא הגיעו לארץ ישראל ורוב אלו שהגיעו לארץ ישראל לא היו ציונים. אז עשו אותם ציונים והילדים שלהם הפכו להיות חלק מן המערכת, הקונסנסוס הישראלית.

הסיבה השניה של הבעתיות של מדינה לאומית היא שבכל תפיסה לאומית יש גבולות היסטוריות. כל מדינות אירופה ע"פ זיכרון ההיסטורי יודע אפה נמצא כל עם. למרות שהקימו מדינה צכסלובקיה אבל כל אחד ידע את השייכות שלו בין צ'כיה וסלובקיה. למדינה הלאומית יש בה מוקשים.

מה הגבולות של ארץ ישראל? במפות ההיסטוריות מוגדרים אזורים מעבר לירדן כחלק מארץ ישראל. בחלוקת הארץ בין 12 השבטים רואים שגבול המזרחי יש נקודות במקום קו, כלומר, אין סוף, אין גבול מזרחי. אפה הגבולות ההיסטוריות כמו למשל בתקופות של מלכות דוד ושלמה? רק במדינה שערוכה באופן לאומי יכולה לתת ביטוי על משפט "איך ניתן לבטל על חלום הגבולות?".

כולם רוצים להגיע לרמה טכנולוגיה, רמת החיים וכולי. אף אחד לא חלם על גלובליזציה, כלכלה ומדע שאין בהם גבולות.

הקשר בין יהדות ובנותיה, כלומר, נצרות ואיסלם. אחת השאילות המעניינות היא למה פריצת הדרך המדעית, כלכלית, טכנולוגית, עוצמתית וכולי היתה על ידי תרבות הנוצרית ולא ביהדות והאיסלם. במאה ה- 12 האיסלם היתה למעלה אבל מאז האיסלם נשאר תקוע. יש הסבר למה.

ליהדות אף פעם לא היה לה סיכוי כי מראש ביתרה והתרכזה בהפצת הדת לעולם כולו.

תפיסה נוצרית בסיסית ליחס דת ומדינה. הנצרות לא קופה את הדת, גם באינקויזיציה היתה מכשיר של דיכוי עבור נוצרים בלבד, ליהודים שהתנצרו והמשיכו לשמור על יהדותם במחתרת אז האינקויזיציה נכנסה.

האיסלם אמר: את האמונה אנו מכניסים בכוח, ללא הסברה, שכנוע אבל הנצרות אף פעם לא אמרה דברים אלו, אי סובלנות ישרה. הטלר היה מאוד ישר, אמר מראש מה הולך לעשות. הכול במסגרת העולם החוק.

פרשת נח.

"וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל ליבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד הכות את כל חי כאשר עשיתי. "

אלהים מבין מסקנה קשה אודות האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו.  הרוע טמון באדם מיסודו ולא מדובר כמובן רק בנח, אלא באדם כסוג. מדובר כמובן לא רק באותו דור, אלא במסקנה נצחית, עקרונית, אודות האדם. 

מסקנה זו מתעצמת עקב העובדה כי נח הוא המעלה את הקורבן. נח, שנבחר להיות האדם היחיד שינצל בעת המבול, שנבחר להיות השריד האנושי היחיד מהמבול, נח שמצא חן בעיני ה'- גם הוא מאכזב ודווקא הוא מביא למסקנה כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

מן ההגיון כי לאחר מסקנה קשה כזו, יחליט אלהים למחות סופית את העולם. או לפחות ייצור דגם חדש של אדם, שיצר לבו יהיה טוב.

ולא רק זאת, אלא שהמסקנה אליה מגיע אלהים בעקבות המבול והתנהגות נח, אינה שונה מהסיבות שהביאו אותו להוריד את המבול. הלא מתחילה החליט ה' למחות את האדם ואת החי כי "רבה רעת האדם בארץ".

האם לא יכול היה להבין מראשית הדברים כי יש למחות את העולם?

וגם אם קיווה שלאחר המבול ישתנה האדם – הנה הבין אלהים שיצר לב האדם רע מנעוריו, היינו אין סיכוי ואין תקנה- מדוע עכשיו אינו מוחה את העולם?

לא רק שאלהים אינו מוחה את העולם, אלא מבטיח הבטחות ומחוקק חוקים בדבר המשך אותו עולם והמשך אותו זן אדם.

השאילה המרכזי היא האם הציונות היא המשך או לא של ההיסטוריה היהודית. בין הקונספציה שע"פ התנהל ישראל ההיסטורית כאומת דת, כלומר, עצם קיומה היא הדת שלה, דת של העם היהודי. זה לא אומה שיש לה דת אלא דת שיש לה אומה.

אצל הנוצרים המסגרת הארגונית היא הכנסייה. אצל המוסלמים המסגרת היא אומת האיסלם אבל מה זה אומת האיסלם? האומה יש משמעות פוליטית, מדינה, כלומר, מדינה דת, מדינה עם מכשיר של השלטת הדת לקיום הדת, המדינה כפופה לדת. בעולם העתיק היה הפוך הדת היתה כפופה למדינה, הדת היתה המכשיר שבאמצעותו ניתן היה לקיים שביתה. הגיע לשיא בפוליס היווני ובמשטר הרומי. הדת משרתת את הקיום של המדינה. אצל היווניים והרומאיים לא היה מסדר של כוהניים אלא הפך לעניין פקידותי. בכל העולם אם המלך הוא גם הכוהן הגדול המשמעות היא שהמלך אינו כפוך למסדר הכוהניים, המלך בפועל מחליט את ענייני הדת. זו הסיבה שבגללה שע"פ התפיסה הישראלית אין מקום למלך ואין למלך זכות קיום. מלוכה בעת העתיקה זה מדינה. ממלכה שמיוצגת על ידי מלך. הוכחה:

בני ישראל, ברית שבטים, מגיע מהמדבר וכובשים את ארץ כנען. צד הבא הוא להקים ממלכה ויהושע יהיה המלך אבל מה הוא עושה? מחלק את הארץ בין השבטים. אפה יש דבר מטורף יותר מזה? לחלק את כוח, עוצמה, במקום לרכז בממלכה אחת אז מחלקים בין שבטים כאשר כל שבט הוא אוטונומיה. פרצו מלחמות אחים. באותה תקופה כבר היו חיים בתוך ערי מדינה אבל אף על פי כן מחליטים להקים או להתארגן כמו שבטים מכיוון שלא ראו  מעשי שיכולים להתקיים במבנה יותר גדול. כל השבטים היו בני יעקוב. אין בית מקדש ויש שבט לוי שלא מקבל את חלקה אדמה ומפוזר בין השבטים ומקיים את הפולחן. המצב הזה טוב לכוהניים שלא רוצים מקום מרוכז כי זה גורם למצב או מבנה ממלכתי.

בספר שופטים יז-כא נאמר: "בימים ההם אין מלך בישראל", יש לראות מעין סיכום של תקופת השופטים כולה. פרקים אלה בחובם צרור של בעיות דתיות-מוסריות ברקע ההיסטורי של המאורעות שעליהם מסופר בפרקים אלה, תיאור של ירידה מוסרית, שראשיתה בגילוי עריות וברצח, וסיומה במלחמת אחים. "איש הישר בעיניו יעשה". בני ישראל באים לשמואל הנביא המזדקן שהוא הסמכות ומבקשים ממנו לקבל מלך ולהיות כמו כל העמים. שמואל כמובן שמסרב אז מופיע אלוהים לשמואל: "ויאמר יהוה אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם". שמואל נאלץ לקבל את בקשת אלוהים. בני ישראל לא צריך מלך בשר בדם. כאשר יוספוס פלביוס רצה למכור את היהדות לרומאיים אז הסביר להם שהתפיסה היהודית היא מאוד מיוחדת, היא תאוצנטרית ותאוקרטית.

תאוקרטיה – (מלשון "תאוס" – אל, "קרטיה" – שלטון) – משטר הרואה באל את השליט הישיר של החברה והמדינה והגורס כי חוקיו הם החוקה הלגיטימית היחידה. שלטונו של האל מתבצע באופן ישיר דרך שליט יחיד או, לרוב, דרך מוסדות שלטון המייצגים אותו כגון הכנסייה, המסגד או המקדש. מוסדות אלו שולטים בחברה האזרחית כנציגיו של האל.

הקונספציה של התנ"ך היא שבמעמד הר סיני, אלוהים הוא מלך של בני ישראל. הוא מלך מלכי המלכים. איך ניתן לדבר אם האלוהים? תמיד יש נביא תורני והוא מביא את דבר אלוהים. העם כפה לממסד הדתי, לכוהנים ונביאים את ממסד המלוכה. אז שאול מקבל את מקבל את המלכות אבל הממסד הדתי כל הזמן חודרים מתחתיו. מלך דוד שלמד ממלך שאול אז אמר שהוא לא חוזר לאותה שגיאה. הוא שיתף פעולה עם הממסד הדתי, עשה כל מיני חטאים אבל ידע תמיד לבכות. המלך הכי גבר שהיה יכול להתמודד עם הממסד הדתי היה מלך שלמה, היה חכם מכל אדם, הקים את בית מקדש שעד הרגע זה לא נתן למלך דוד לעשות עם כל מיני תירוצים ואז מלך שלמה הקף אותם. בנה גם ארמון, היה שלטון מרכזי עם פיקוח. ברגע במלך שלמה הלך לעולמו מתחיל מרד ומי שהאיץ אותה הוא הנביא התורני, אחיה השילוני.

הנביא פוגש את ירבעם בשדה ואומר לו שתחולק את ממלכה לשנים, חלק גדול וחלק קטן, החלק הגדול עבורו ואת החלק הקטן עבור בית דוד אבל הוא מבצע אקט סמלי, קורע את השלמה בשני עשר קרעים.

על נסיבות הפילוג אנו קוראים בספר מלכים (מל"א כט,לא): "ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלים, וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך, והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה. ויתפש אחיה בשלמה החדשה אשר עליו, ויקרע שנים עשר קרעים, ויאמר לירבעם: קח לך עשרה קרעים, כי כה אמר ה' אלוקי ישראל : הנני קרע את הממלכה מיד שלמה, ונתתי לך את עשרה השבטים".

זה לא משמעותי? לא הוא עשה את זה? כי זה הדבר, החלום של אנשי הממסד הדתי, הנביאים וכוהנים, לחזור למשטר השבטים כי ממלכה זה לא טוב. אותם דברים חוזרים על עצמם בתקופה ממלכת החשמונאיים.