14-5-09
לכל תנועה לאומית ללא יוצא מן הכלל, בעולם הראשון, שני ושלישי, ולאורך ההיסטוריה במאה ה-19 וגם במאה ה-20 עסקו בלאומיות מלאכותית יותר מאשר טבעית. היא קשורה לדמוקרטיזציה בשליטה עצמית ולא כשאר גופים ומעצמות אומרות מה צריך לעשות. היה חשוב לכל התנועות הלאומיות לקדם את החברות שלהן ולהיות על המפה עם יכולות טכנולוגיות, מודרניות, מדעיות וכולי.
גם התנועה הציונית, כתנועה לאומית, עברה תהליך של מודרניזציה. היתה חלוקה בין מה שהתחש במסגרת הציונות ומה שהתרחש כתוצאת מהגירת העם היהודי למערב ובעיקר לארצות הברית.
לאומיות אינה קשורה באופן הכרחי למצוקות הפיזיות של היהודים אלא שיותר קשורה לבעיות התרבויות. מודרניזציה היא עניין של תרבות.
המקור השני קשור לאבות המייסדים של התנועה הציונית. הלאומיות לא היתה חשובה להם. פינסקר עבר אמנציפציה ולא היה חסר לו מודרניזציה אלא שרצה להשיג והשתלבות בחברה הרוסית, כמובן בהנחה שרוסיה תעבור את התהליך, אבל זה לא קרה והוא התאכזב. הרצל גם לא היה צריך מודרניזציה כי הוא נמצא וחי בתרבות מודרנית. מה שמניע את שני האנשים האלה ניתן לראות מתוך הספרים שכתבו, אוטואמנציפציה ומדינת היהודים, הוא האיום האנטישמיות. בשבילם ציונות אינה מהפכה תרבות אלא תשובה לאנטישמיות. לכן הם מבקשים להמציא תנועה לאומית מחדש כי שנאת היהודית המודרנית היא שנאת זרים, דבר אופייני לתנועות הלאומיות. הרצל מוסיף שגם צריכים להתארגן כלאום, למצוא מסגרת טריטוריאלית ומדינית.
בגלל אותן עמדות של הרצל אז יהודי מערב תמכו בו. בקונגרסים הראשונים נוצרו שני בלוקים, אחד של הציונים הרוסים או מזרח אירופה שרובם לאומיים. אף על פי כן פינסקר והרצל יותר השפיע על יהדות המזרח מאשר המערב כי ברוסיה התרחשו פוגרומים ואת האנטישמיות פגע ביהודים. במערב יש אנטישמיות וגם הרצל נתקע בה, כולל פרשת דרייפוס. כל הבלוק של ציונים לאומיים לא קיבלו את העמדות הטריטוריאליות של פינסקר והרצל. גם לא ניתן היה לומר שהטורקים הם אנטישמים. למה צריך תנועה ציונות? בגלל פגיעה בעם היהודי.
הרצל ניתן משא ומתן עם הטורקים, עד 1901, כלומר, 5 הקונגרסים הראשונים התקיימו פעם בשנה. מכיוון שלא היו התרחשויות ושינויים משמעותיים אז החליט הרצל לקיים את הקונגרסים כל שנתיים. אנשים מצפים מהרצל לבשורה כי לכך הוא נבחר להנהיג את התנועה. כמובן שהיו שיקולים כספים אחרים. לצירים מאוד אהבו קונגרסים ולנסוע במרכז אירופה.
בלוק השני הוא מדינות מערב, במקומות שפעילות אנטישמיות אינה גלויה. גם הם תומכים בעמדת הרצל. למה? האם זה פרדוקס? לא. הציונות הלאומית של חיבת ציון היא בעצם מעל הדרישות ועמדות של יהודים מערבים. ליהודים המערבים לא חסר מודרניזציה, גם לא מבקשים מהם לצאת מהמדינות. הם מדברים על עם אחד במונחים פוליטיים. הם מעוניינים בציונות חד ממדי, ציונות מדינית.
הציונות המדינית מול הציונות הלאומית היא חד ממדי כי עבור הציונות הלאומית את פיתרון הלאומי הוא פיתרון האנטישמיות. פינסקר והרצל מגיעים למסכנה שצריך להמציא מחדש את הלאומיות היהודית לצורך ההתארגנות החדשה.
לכל יהודי לאומי במזרח אירופה הלאומיות נותנת שתובה או פיתרון לכל דבר. גם מהפכה תרבות. כמו דת חדשה.
ציונות ואנטישמיות וניתוח עמדת הרצליאנית.
מה שחשוב להבין בתוך ההיסטוריה הכללית והיהודית את בעלי תפיסה לאומית. 1) בית […]. 2) לשפה העברית וחידושה, להפוך אותה לשפה חיים. סופר שכותב בעברית אז מגיע לקל של 5 מיליון ברוטו של אנשים. לאומת זאת עם ממשיכים להשתמש בשפה הרוסית, גרמנית, אנגלית אז הוא יכול להרוויח יותר. אקדמאי כדי להתקדם צריך את השפה האנגלית. לכתוב בכתב עת בעברית לא מקדם אותו כי זה לא נחשב מספיק טוב וחשוב. לכן נדרש לפרסם בשפה לועזית. כל תרגום ופרסום הם השקעה של הרבה כסף. כלכלית לא היה מהלך נכון לעשות עד עצם היום הזה. לאומיות היתה נדרשת והיא שם המשחק. כל אחד משקיע במקורות שלו.
החישוב הכללית לא עבד ללא קשר לארץ ישראל והעברית. אבל היה נכון עבור הסיבה בשביל לעורר את אותה כמות של התלהבות (entusiasmo) שהיתה דרושה על מנת לקדם את העניין הציוני, כדי לגרום להרבה צעירים לקום ולעשות מעשה, לעזוב בית ולהגיע לארץ ישראל, עליות חלוציות. רק הרעיון הלאומי היה יכול להביא אותם לארץ ישראל.
כאשר מסתכלים בקונגרס הציוני, היתה החלוקה שווה בין הציונות הלאומית והציונות המדינית. הבלוק של יהודי המערב היו תומכי הרצל והציונות המדיני כי הם לא רצו שהתחשבו בהם תומכים מהפכה כוללת למרות שלא עברו פוגרומים. הבלוק השני היו יהודי המזרח שרובם היו לאומיים.
שלושה זרמים בציונות: מעשית, מדינית ורוחנית.
בפועל רוב הפעילים בשטח היו יהודי מזרח והם היו צריכים להיות את רוב הצירים בקונגרס. אף על פי כן נתנו ליהודי המערב ייצוג שווה. למה היהודים מהמזרח חיפשו מנהיג מן המערב? צירים מאזור המזרח היו שייכים לקהילה או גופים מסוימים לאומת זאת צירים מאזור המערב רק יציגו את עצמם. ציר מאזור המערב לא מייצג אותה כמות של יהודים או חברים כמו ציר מאזור המזרח. היתה הסכמה לצורך כך.
ציונות המדינית. נקודת המוצאת היא […האנשים?]. כל הדרך נוצר מתח בין האינטרס הציוני על פי התפיסה הלאומי ובין האינטרס היהודי על פי התפיסה ההרצליאנית. יש שני שעונים, אחד הוא שעון ההתקדמות של המפעל הציוני בארץ ישראל, הכרת והישגים מדיניים, מהפכה תרבות. שעון השני הוא יהדות אירופה, שעון השואה. הקצב של השעון השני היה מהיר יותר ולא הספיקה להציע במסגרת הפיתרון הארץ ישראלית לבניית הבית הלאומית.
לא כל היהודים נכנסים לעניין הציוני לכן צריכים מאמצים רבים להשגת המפעל הציוני. מה הניגוד? מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר קמות מדינות חדשות באירופה, פולין צ'כוסלובקיה, רומניה, הונגריה, בולגריה, המדינות הבלטיות, יוגוסלביה וכולי, המפה האירופית מתייצבת אחרי המלחמה על ידי בעלות הברית המנצחות עם הקבוצות הלאומיות הדומיננטיות. ואז בתוך כל המסגרות האלה יש מעוט לאומי יהודי, היהודים רוצים זכויות לאומיות. הציונות הישג את הצהרת בלפור. המעוטים הלאומיים בארצות החדשות פונים לציונות כנציגת העם היהודי להגיע לוועידת השלום בפריס. הם מניפים את הדגל של זכויות לאומיים כי מה היה בטוח שהיהודים באותם מדינות מקבלים זכויות אזרח. אבל אותם מדינות בדקו השורשים של האנשים, האם הם נלדו במדינה וכך קיבלו את אזרחות, לכן היהודים לא קיבלו אזרחות.
בוועידה היו צריכים להחליט האם להכיר במיעוט היהודים באותן מדינות כמיעוטים לאומיים ולכן זכאים בזכויות מיעוט לאומיות, למשל, האם המדינה צריכה לתמוך במערכות החינוך היהודי, האם זכאים ליום חופש בשבת ואם צריכים לעבוד ביום ראשון. להתחשב בדת היהודית כמו שמתחשבים בדת הנוצרית. המשך קיום היהודי ברמה של זהות יהודית. כמובן שמדינות לא רצו ותמכו בדרישות היהודיות. הכי בולטת היתה פולין מכיוון שהיתה ארץ עם רוב פולני של 60%, והשאר היו מיעוטים לאומיים, הקבוצה הכי גדולה היו האוקראינים בערך 5 מיליון, אחר כך היהודים מעל 3 מיליון והקבוצה השלישית היתה הגרמניים בערך 1.5 מיליון. היהודים היו 10% מכלל האוכלוסייה בפולין. הפולנים חששו שארצם הולכת להיות מדינה רב לאומית לכן הם הרימו את הדגל האזרחי. המערב הלך למודל של מדינה אזרחית אין הכרה של מיעוטים לאומיים. המודל של כל המדינות שקמו באירופה הוא לאומי, כלומר, המדינה שייכת לאום. מה המודל האזרחי אומר? המדינה שייכת לעם.
כל הסכסוכים שהטרידו את המדינות הלאומיות היהודים שיחקו בצורה פרדוקסאלית, מצד אחד ביקשו הכרה כמיעוט לאומית כי לא רוצים להתבלע בתוך קבוצות האתניות אבל ברגע שהתחילו ללחוץ אז התחיל חיכוך עם הרוב הלאומי. אם היו הולכים למודל האזרחי בלבד, מדינה של כל אזרחיה, אז יכלו להיות יותר חזקים מול מדינות מערב [?].
נציגים יהודים הלכו לועידת השלום בשנת 1919, אחרי המלחמה ומציגים את התביעות להכרה כמיעוט יהודית לאומית ולקבל זכויות אזרחיות. מתחיל ויכוח עם הציונים כי הם רוצים חיסול הגולה וללכת לארץ ישראל. לאומת זאת היהודים הלאומיים רצו להמשיך את הזהות היהודית באותן מדינות שבהן נמצאים. הדגל הציוני מול הדגל מיעוט יהודית לאומית.
היתה דילמה האם הציונות היתה יכולה לעלות גם את הדגל השני, משמעות הדבר, לפעול לקיום היהודים הגולה בניגוד העיקרון שהציונות עומדת. האם הציונות מוכנה להתגייס למאבק נגד פגיעה זכויות של היהודים? לדוגמה חוקי נירנברג (1) בשנת 1935. אפה הציונות? האם הציונות תעשה מה שהיא יכולה? תהיה בעיה של פליטים יהודים. הגרמנים מתחילים באוסטריה לגרש יהודים שאין להם אזרחות אוסטרית. מתחילים היהודים להתרוצץ ממקום למקום. סיפור ספינה סנט לואיס (2) שיצא עם פליטים לקובה וחזרה לאירופה. באותה שבוע היה סקר בארצות הברית על גורל היהודים ורובם היה נגד לקלוט אותם. נשאי ארצות הברית רוזוולט יזם וועידה בינלאומית שתמצא פיתרון לבעיה של הפליטים. כל מדינה צריכה לתת מקומות קליטה. לא קראו להם יהודים אלא פליטים. בשנת 1938 שני גורמים פעלו נגד הוועידה, הנאצים והציונות. היה ברור להגנת הציונית התנגדות לחלץ את היהודים כאילו היהודים הם הילד הרע. חשוב מאוד היה לגרמנים להוכיח שאין הבדל אמיתי בין מה שהם עושים ליהודים ובין מה שמדינות מערב עושים מכיוון שמדינות מערב גם לא רוצו לקבל את היהודים, כלומר, תעמולה.
הציונים לא שיתפו פעולה עם הנאצים והיה תאום עמדות, הציונים ידעו שבוועידה לא מדברים על ארץ ישראל. באותן שנים היה מרד ערבי, תוכנית חלוקה ואחר כך מגיע את הספר הלבן. הציונים לא תמכו ברעיון שלקלטות פליטים במדינה שאיננה ארץ ישראל. לכן קראו לפיתרון טריטוריאליסטי מיועד להצלת יהודים. בן גוריון כותב מכתב שבו אומר: "הציונות גמרה את החיים כי יש פיתרונות אחרים לכן צריכים למנוע את הצד הזה. הצלת יהודים רק צריך להיות בארץ ישראל". בספרות הציונית כל הפרשה לא מופיע ורק אומרים שהוועידה נכשלה. כל מדינה אמרה את הכמות הפליטים שמוכנה לקבל או לקלוט. הרפובליקה הדומיניקאנית הציעה לקלוט 150 אלף.
מה יותר חשוב: הצלת יהודים או הפיתרון הלאומי?
גם בשנת 1919 כאשר התקיימה את הוועידה של המיעוטים היהודים במדינות החדשות אחרי מלחמת העולם הראשונה. גם הציונות לא הסכימה והתנהגה לרעיון.
הציונות אבדה את ההזדמנות להנהיג ולייצג את האוכלוסייה היהודית. אי לכך הייצוג היה על ידי הארגונים אגודת ישראל שהיא תנועה בעלת אוריינטציה חרדית, שארגנה את היהדות החרדית ואת החסידויות לסוגיהן וה"בונד" (3), תנועה שהייתה אנטי ציונית אך לאומית. על פי תפיסת הבונד, בכל ארץ יש לאום יהודי מקומי וצריכים לדאוג ולטפל בו. בין שתי המלחמות הארגונים האלו היו מאוד פעילים בתוך החיים הקהילתיים היהודים מכיוון שלתנועה הציונית יש מגבלות.
גם מתבטא במנהיגות, האישיות הכי בולטת בפולין היה יצחק גרינבוים (4) עד שנת 1933 שעלה לישראל.
הציונות הלכה נגד שני השעונים. השעון של השואה דופק מהר ולא מספיקים לעשות את ארץ. גורמים שונים לא פעלו כמו שצריך, עניינים כלכליים וכולי. כמה יהודים ניתן לקלוט בארץ ישראל בשנת 1939? לציונות יש לה כבר ניסיון במשברים כלכליים בעת גלי עליה גדולים כי אין תשתית טובה לקליטתם. יש בעיה של קיום פיזי. היה קצב בגידול האוכלוסייה הארץ ישראל. בשנת 1937 בעת תוכנית החלוקה נפתחה וויכוח בין אנשים שתמכו בו ואלו שהתנגדו ורצו ארץ ישראל השלמה.
התוכנית נכשלה ואולי הסיכוי לקלוט יהודים בעת מלחמת העולם השניה אבל חשוב להדגיש על הויכוח סביב התוכנית, האם אנשים לאומיים יכולים להסכים בה, בין ציונות לאומית ובין הציונות הצלת יהודים.
במדינת היהודים של הרצל יש התייחסות לאנטישמיות. הרצל מתייצב מול ממשלות באירופה, רוסיה, גרמניה ומעלה תביעה אף על פי שאין מאחוריו עם וההסתדרות ציונית טרם נוסדה.
האם תפיסה הרצל על האנטישמיות היא התפיסה הקלאסי שעליה למדנו?
הרצל מתוך מדינת היהודים: "אני מאמין להבין את האנטישמיות אשר היא תנועה מאד מסובכת. אני מבחין תנועה זו בתור יהודי, אבל בלי שנאה ופחד".
מה כל יהודי יכול להבין מאותו משפט? מה זה אנטישמיות ומי מה היא נובעת?
בכל כוכב יש שדה כוח אלקטרומגנטי. אם קיימת מסה יותר קטנה אז יש לה בעיה. יש כוח משיכה אז מושך את המסה הקטנה. למיעוט הלאומית יש את השדה כוח שלו ואזור גרביטציה לכן יש סכסוך בין הכוח הדומיננטי והמיעוט.
כל המדינות שיש בהן רוב דומיננטי רוצים להוציא החוצה את המיעוט. נכון שיש היסטוריה. אפשר שהסכסוך הזה לטפל דרך הטבע, אומניות. אבל זה בלתי אפשרי כי הם כוחות טבע שלא ניתן להתחבר או להסתדר ביחד. אנשים שיושבים במרגלות הר געש, כל פרק זמן הוא מתפרץ. אז אומרים לאנשים על הסכנות. לכן לא צריכים לבנות את הבתים במקום מסוכן.
הרצל הציג את המצב כתופעה טבע. לכן הפיתרון הוא ברור, לעשות ניתוק מגע ולצאת מאותו מקום. לא קשור אם הם אנשים טובים או לא. גוזר על הכוח הדומיננטי להיות אנטישמי.
"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ; וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ; ויתעצב אל לבו … ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, ו' 6-5, ח' 21).
לפי הרצל, אנטישמיות היא תוצאה של מצב השברים. היהודים סובלים בגלל האנטישמיות והם הולכים ממקום למקום, כלומר, הולכים לארץ אחרת שאין בה אנטישמיות. שם הופכים למיעוט. במקומות שקודם לא היתה אנטישמיות כי לא היו בם יהודים, אז ברגע שהיהודים מגיעים מתחיל להופיע גם בהם את התופעה של אנטישמיות. היהודים מביאים איתם ויוצרים את המצב הזה. אי לכך זה לא מספיק שמנתקים את המגע יוצאים אז עכשיו צריכים לדעת לקרוא את המפה ולראות אפה ניתן ללכת. כל הניתוח הוביל להרצל למסכנה שצריכים טריטוריה. צריכים לצאת אבל לא כדי לייצר אנטישמיות במקום אחר אלא במקום שהיהודים הם הגוף הדומיננטי. עבור הרצל כל מקום יכול להיות טוב. באותם מעצמות הסובלות מקיום של יהודים ונגועות באנטישמיות, רוסיה הצארית, יש לפעול על מנת להוציא משם את היהודים. יש ליצור את האינטרס המשותף. המדינות גם רוצות להיפתר מהיהודים.
המעצמות ראו בהרצל סוף סוף יהודי שמבין עניין. הרצל דיבר איתם באותה שפה אנטישמי וכך כתב ביומנו. הוא דאג ליציאה מסודרת, לכן קודם יוצאים את השכבות הנמוכות, עניים. המדינה עוזרת ומסבסדת. המעצמות נותנות את הערבויות להקמת מדינה יהודית. הרצל היה משוכנה שהכול יהיה בסדר והתהליך יצליח. במשך 15 חובבי ציון שתו תה ודיברו על מה לעשות, לעומת זאת הרצל גיבש תוכנית וישם אותה. התחיל לנהל משא ומתן על עתיד העם היהודי.
העולם ישוחרר על ידי חירותינו, יתעשר על ידי עשירותינו ותתגדל על ידי גדולתינו.
ומה שאנו מנסים שם רק עבור פריחתינו, זה יפעל במליאת העוצמה ובהבאת שמחת הלב החוצה לאושרם של כל בני האדם.
(ומה שאנחנו מנסים שמה רק עבור שגשוג עצמינו, זה משפיע בעוז ובהשביעת נחת לאושר של כל האנושות).
מעתה זה היה יכול להיות נדמה, כאילו שזה היה דבר הנמשך יתר על המדה.
גם במקרה הכי טובה היה ההתחלה של ייסוד המדינה נותן לחכות עליו עוד הרבה שנים.
בינתיים, ניתנים היהודים על אלף נקודות ללגלוג, לצער, לקללה, למכות, לביזה ולהרג.
לא, גם כשאם אנחנו רק נתחיל לבצע את התכנית, בא האנטישמיות בכל מקום ומיד לידי השבתה.
כל אחד צריך לחשוב רק על עצמו, והמסע כבר יהיה לעצום.
ואיזה תפארת מחכה על הלוחמים הזולתנים (עם ביטול ישותם) עבור הדבר ! על כן אני מאמין , שדור נפלא של יהודים יצמח מן האדמה.
המכבי"ם יקומו שוב.
עוד הפעם יהיה המלה של ההתחלה חוזרת: היהודים, אשר רוצים, יהיה להם את מדינתם.
מן הראוי שאנחנו סוף סוף נחיה בתור אנשים חופשים על הרגב של עצמינו, ונמות במנוחה במולדת עצמינו.
להרצל היתה השקפה אחרת על האנטישמיות.
הציונות היתה קשורה בתרבות ותמיכה של כל העצמות אחרת לא היתה אפשרות להגיע לארץ ולהקים את המדינה. זה נכון גם לגבי האימפריה הבריטית.
2. ספינה סנט לואיס – Wikipedia
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15597
3. הַבּוּנְד – דער בונד (ביידיש) – הוא שמה המקוצר של "הברית הכללית של הפועלים היהודים ברוסיה, ליטא, ופולין" – מפלגה סוציאליסטית יהודית שהוקמה רשמית בוועידת היסוד שהתקיימה בווילנה בסוף שנת 1897. שהייתה אנטי ציונית אך לאומית באופייה ובמטרותיה. תחילה דרש הבונד רק שיווי זכויות אזרחי ליהודים, אך בוועידה הרביעית של הארגון, ארבע שנים לאחר ייסודו, חל "המפנה העיקרי… בשאלה הלאומית", שכלל הכרה ביהודים כלאום – ולא רק כדת – ותביעה להפוך את רוסיה לפדרציה של לאומים שייהנו מאוטונומיה לאומית בתחומי החינוך והתרבות. במקביל קיבלה הוועידה החלטה בגנות הציונות: הבונד תמך בשלטון עצמי שאינו קשור לטריטוריה, והתנגד לתנועה הציונית שהייתה בעיני מנהיגיו "תנועה לאומנית של המעמד הבינוני, שיש להילחם בה".
הבונד השתמש ביידיש כשפתם הלאומית של היהודים והתנגד גם לתחיית השפה העברית ותרבותה. הבונד היה פעיל בחיי הקהילות במטרה לשנות את האופי הדתי של מסגרת הקהילה ולהקנות לה אופי לאומי וחילוני, ובכך תרם לפיתוח הקהילה היהודית המודרנית. נוסף על מאבקו לקידום זכויותיהם הלאומיות של הפועלים היהודים נלחם הבונד באנטישמיות כנגד כלל היהודים. עד למהפכה הבולשביקית (1917) – היה לבונד ברוסיה מעמד חוקי, והוא העניק סיוע לפועלים יהודים, הקים בתי ספר יהודיים ששפת ההוראה בהם הייתה יידיש, ופעל לקידום השכלתם ותודעתם החברתית של הפועלים היהודים. מרבית חברי הבונד נספו בשואה.
http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=1457
רב היבטיים על ארץ ישראל 