30-4-09
למה אנשי חובבי ציון שרובם היו עם עמדות של רעיון לאומי אפילו ללא קשר עם הפוגרומים בחרו כמנהיגים את שני אבות המייסדים, מחברי כתבי יסוד הידועים ביותר אוטואמנציפציה ומדינת היהודים, פינסקר והרצל? דפקה הם, פינסקר והרצל, היו שונים בהשקפתם. הם היו יותר טריטוריאליסטים. הרעיון הלאומי, ע"פ המתכון שהתייצב באירופה, היו לו בסיסים ברורים: 1) ארץ מולדת, עם יושב בארצו. מבחינת התנועה הציונית ההתחלה היתה שחסר את המולדת ולכן חייבים להחזיר את המימד הזה שבילדיו אין לאומיות. 2) מכיוון שלאום כולל תרבות שלו ובלי זה לא ניתן להבחין בעם, אפילו עם לא יכול להבחין בעצמו ללא זהות כמו שפה, מנהגים, היסטוריה משותפת, בעיות משותפות, זיכרון קולקטיבי, הם מרכיבי תרבות. היהודים לא היו צריכים את הופעת התנועה הציונית כדי להוכיח שקיימת תרבות יהודית למרות שבהשקפת היהודית-דתית ההיסטורית, המילה תרבות היה מילה זרה, למרות שהעם היהודי הצליח ליצור מסכת תרבותית, קהילה תרבותית, ולא חשוב מה גודלה. היהודים שייכים לקהילות המפוזרות בכל העולם. אולי אין חפיפה מלאה בין יהודים מקהילות שונות.
איך נוצרת תרבות יהודית? היא היתה יכולה להיות מנותקת מטריטוריה כמו הצוענים. היהודים עד שיצאו לגולה את יסודותיה התרבותית נוצרה בישיבתם בארץ מסוים. אנשי דתיים לא דיברו על ארץ מולדת אלא על ארץ קדושה, אבות. אנשים שישבו יחד ברצף טריטוריאלית וזמן וכך נוצרו מנהגים מקומיים בתוך אנשי הרחוב, השכונה, השבט. וכולי.
עקרון של המודל החדש של הלאומיות היהודית הוא ריכוז העם היהודי מחדש בארצו. אנשים אלו שמבקשים לשים את הציונות בראשם. פינסקר מבקש לא להתעקש על נושא המולדת לבתר עליה כי הבעיה היהודית שהיא נקודת המוצא עבור אנשים כמו פינסקר והרצל, הבעיה היהודית נתפסת במונחים של שנאת היהודים, אנטישמיות וכלן צריכים להוציא את היהודים מהסיבה שהם נמצאים, מהסיבה הלאומית הזרה. ע"פ פינסקר והרצל זו בעיה משותפת של היהודים והגויים. שהגויים רוצים להתפטר מהיהודים מכיוון שמפחדים אותם והיהודים הם קורבנות מהפחד הזה הופך אותם לשני הצדדים של אותה מטבע או לשני מרכיבים של אותה בעיה. לכן בתחום אותה בעיה צריך להיות הפיתרון. הפיתרון של בעיית היהודית היא פיתרון של בעיית הגויים. לכן ללכת לחפש את המולדת במקום שאין בעיה יהודית, גם במרחב השלטון העותומאני לא היתה בעיה יהודית חוץ חלקים בפריפריה שהאיסלם השתולל והיהודים סבלו. אבל צריכים להסתכל גם למספרים ופרופורציות, יהודי המזח היו 10% של עם היהודי בעת החדשה ולכן היתה השתלטות של היהודים האשכנזים על ההיסטוריה היהודית המודרנית בגלל שהם היו הרוב.
צריכים לשים לב לעוד נקודה משותפת לפינסקר והרצל, הם רוצים תחיה של עם ישראל. הם התגוררו בסביבה מתבוללת. לפעמים המוח מתבולל מבלבל או מטע. מה זה מתבולל? מבחינת דתית אז אפשר להבין אבל כאשר בציונות מדברים על התבוללות אז כל יהודי מערב, מכיוון שדחו את הפיתרון הלאומי אז הם יהודים מתבוללים. יהודי המערב המשיכו לשמור על הזהות היהודית. פינסקר לא שייך ליהודי מתבולל ולו הפוגרומים היה ממשיך באותו קו של האמנציפציה ברוסיה. הרצל לא גדל בתוך משפחה מתבוללת, אבל התרבות היתה גרמנית אבל תהליך אמנציפציה במרכז אירופה לא התקבל עבור היהודים. פעם השתתף בדו קרב בגלל אירוע אנטישמי. כעיתונאי הלך לסקר את משפט דרייפוס (1). אולם יש לציין כי הרצל כתב את ספרו "מדינת היהודים" בשנת 1896 עוד בימים בהם דרייפוס והפרשייה שנשאה את שמו היו אלמוניים כמעט לחלוטין. רק עם פיצוץ הפרשייה ב-1898, כאשר אמיל זולא, אחד מגדולי הסופרים הצרפתים של אותם ימים, פרסם בעיתון ל'אורור (L'Aurore) מכתב פומבי בכותרת "אני מאשים" ("J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות הדין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס, עשה בה הרצל שימוש על מנת לקדם את תפיסותיו. כמו כן מכיוון שהרצל כתב מאמרים לעיתון "נויה פרייה פרסה" על האנטישמיות בצרפת כבר ב-1892, סביר להניח שהוא לא הופתע לחלוטין מגילויי האנטישמיות שהתגלמו בהטלת האשמת שווא על דרייפוס ובגל האנטישמי ששטף את דעת הקהל בצרפת.
התחזקות האנטישמיות המודרנית בצרפת וכישלון האמנציפציה, תוך שילוב רחב של הסתה בתקשורת. למרות שצרפת הייתה הראשונה שנתנה אמנציפציה ליהודים, הפרשה הוכיחה כי אין בהכרח תקווה שהאמנציפציה המושגת בחוק תהיה לאמנציפציה של ממש במובנה החברתי.
שנתיים לפני כתיבה סיפרו, להרצל היה פיתרון אחר לבעיה היהודית, התנצרות קולקטיבית. אם פינסקר והרצל היו שייכים לבפנוכו לא היו כותבים את הספרים שלהם וגם לא לעמדת מנהיגות.
זה לא במקרה שתנועה שחרור של עבדים במצרים בעת העתיקה חל על משה. משה נסיך מצרי במצרים, הוא גדל כנסיך מצרי ולכן היה משוחרר, לכן כאשר רואה מצרי שמכה יהודי הוא הורג אותו, אנשים שנולדים בבית עבדים לא מסוגלים לעשות אותו מעשה. גם משה יודע לנהל משא מתן עם פרעו ועושה בתוך עמדה גאה. לא לחשוב שרק המפגש עם בורא העולם נתן לו את הביטחון עצמי. בהתחלה הוא חושש, איך התקבלו אותו היהודים ומבקש הוכחות מאלוהים. מתייחסים למיתוס שאין לנו יכולת לאמת. איך הסיפור בנוי, מה המיתוס משרת ומה באמת קרה? לכן יש חשיבות לנתח את מיתוס. משה שמגיע מבחוץ ופונה אל העם העבדים והוא המשחרר אותו זה לא במקרה.
בתוקפה של חיבת ציון בשנות 1880 (הרצל מופיע בשנות 1890), דמות מפתח בין חובבי ציון במשך 10 שנים היה משה לייב לילינבלום (2), הוא היה מבוגר יחסי, ידע לבטא מעמדות, היה מאוד פרגמטי. כתב מכתב ללורנס אוליפנט (3). אוליפנט היה חבר פרלמנט בריטי, הצטרף לתנועה נוצרית מיסטית וגם יצר קשרים עם הסולטן הטורקי. הוא עשה מיטב יכולתו לעזור ליהודים לעלות לארץ ישראל. מתברר, שחברי ביל"ו תלו תקוות וסמכו על אוליפנט אבל הוא לא היה יכול לעזור להם בכלום. במכתב מסביר לילינבלום אוליפנט לא היה יכול להציג את התנועה כי אין לו כוח
למה פונים לאנשים כמו פינסקר והרצל כמנהגים? הם היו אנשים משוחררים. יהודי אחר לא היה יכול לכתוב ספרים כמו אוטואמנציפציה ומדינת היהודים שבו יש ניתוח והצעה, כלומר, מה צריך לעשות. חברי חובבי ציון זיהו שכאן מדובר במנהיגים מסוג אחר. התפיסה הציונות מגיע מבחוץ, מאנשים טריטוריאליסטים ולא לאומיים, אין בתוכם את כל התרבות היהודית ודפקה הם נותנים פיתרון לאומות יתר החברים מחובבי ציון. הפיתרון מגיע מאנשים שלא גדלו על המיתוס ושמרו על חוקי המשחק. אדם רואה בעיה אז מחפש פיתרון. לפעמים אנשים בתוך המערכת לא יודעים איך לפתור את הבעיה אז צריכים להביא אנשים מבחוץ.
אצל הרצל במדינת היהודים יש התייחסות לדברים שהם עקרוניים על מנת להגדיר עם, לאומיות ותרבות. הרצל גם מתייחס למרכיב השפה. הוא לא רצה להתפרד מהתרבות הגרמנית ולפי דעתו לא צריך להיות תפקיד הציונות אז עלה הצעה שאומר "כל יהודי עם השפה שלו" (שלא יצטרך ללמוד עברית באולפן). הצעה שלא יכולה לעלות על הדעת עבור יהודים לאומיים אבל ידעו לסלוח להרצל והציעו לו את המנהיגות. פינסקר ברח מהמנהיגות אבל הרצל קיבל אותה באופן מאוד טבעי אבל מיד שם לב לעובדה שהטעות הראשונה שהיתה לו דומה לפינסקר, שהתנועה תהיה בתוך המרחב שלו, מרכז גרמניה שסובלים מאנטישמיות אבל בגרמניה הוא היה רק דמות מכובדת, עיתונאי, מחזאי אבל לא כמנהיג יהודי שיודע להסתדר עם המנהיגים הגויים.
עיתונאות בפועל קשורה גם לפוליטיקה, קשורים זה בזה. העיתונאים שרודפים אחרי פוליטיקאים או מדינאים, לפעמים מציגים אותם לציבור, מציגים אותם. העיתונאים טפסים את המציאות הזאת שמכירים אותם באופן ישיר. היום קיימים עיתונאים שחושבים שיודעים יותר טוב מאשר המדינאים. האם זה תפקיד של העיתונאות?
נחום סוקולוב (4), עיתונאי שהיה יכול לכתוב כל שני מאמרים בעד ונגד באותה דרגה. היתה לו יכולת לקלוט מה קורה בשטח. הוא גויס על ידי חובבי ציון, קודם כל בגלל שהיה עיתונאי.
הרצל עוזב את עבודתו כעיתונאי והולך למלא תפקיד של מנהיגות פוליטי. הוא התמודד עם הדיבורים וקריקטורות של "הרצל, מלך היהודים". ההפתעה היתה שאלו שבאמת הלכו אחריו היו יהודים ממזרח אירופה, אנשים שלא הכירו אותו קודם והוא גם לא ידע הרבה על חיבת ציון. מתחילים להגיע אליו לביקור אנשים ממעמד הבינוני, הציונות היא סיפור של המעמד הבינוני, יהודים בורגנים. הם נוהגים לעשות ביקורים במרכז אירופה לכן גם הקונגרסים הציונים הראשונים היו באותו אזור. ספר מדינת היהודים תורגם מיד לכמה שפות. היו אנשים שאמרו שהרצל מגיע מבחוץ ולכן לא מייצג אותם, אחד מהם היה אשר צבי (הירש) גינצברג יותר מוכר כאחד העם (5), כאשר התחיל לפרסם את חיבורים שלו, אמר שהרצל הוא אדם זר ליהדות וזר ללאומיות שלהם. פרסם מאמר בכתב העת "השלח" ובו ביקורת חריפה מאוד על מה יכולות להיות הסיבות או מה התפיסה של ציונות שהרצל מיצג אותה.
היהודי המערבי, שעזב חיי הגטוֹ [הרצל מיצג עבורו את יהודי המערבי] ויצא להדָבק בעמי הארצות [כלומר, בגויים], הוא שרוי בצער על כי תקווָתו, שיקבלוהו באהבה, לא באה. והנה הוא שב אל עמו בעל כרחו ומבקש בקרבו אותם החיים שהוא משתוקק להם, מבקש ואינו מוצא [מה החיים האלה?]. חיי העדה וצרכיה אינם מספיקים לו עוד: [חיים בקהילה יהודית מהסוג הישן לא מתאים לו כי הוא מגיע ממקום מפותח יותר] כבר הורגל בחיים יותר רחבים, חברתיים ומדיניים; וחיי-הרוח, עבודת הקולטורא הלאומית, אינם לוקחים את לבבו, בהיותו רחוק מהם בחנוכו מילדותו, לא יֵדעם ולא יבינם. ובצר לו הוא נושׂא עיניו אל ארץ אבותיו ומדמה בנפשו, מה טוב היה אִלו נוסדה שם שנית מדינת היהודים, מדינה ככל מדינות העמים, עם כל נמוסיהן ודרכי חייהן. אז היה יכול לחיות בתוך עמו חיים מלאים ושלמים, למצוא בביתו כל מה שהוא רואה עתה אצל אחרים ורוקד כנגדו ואינו יכול לנגוע בו. הן אמנם לא כל היהודים יוכלו לעזוב מקומם ולילך למדינתם; אבל מציאוּת המדינה היהודית תרים גם כבודם של הנשארים בגולה, והאזרחים לא יבזום ולא ירחיקום עוד כעבדים שפלים המצפים רק לשלחן אחרים. – ובהמָשכו ככה אחר חזון-לבו זה, הוא מגַלה פתאום בעמקי רוחו, כי גם הרעיון המדיני לבדו, עוד בטרם תוָסד המדינה עצמה, כבר נוטל תשע ידות מן הצרה: יש מקום לעבודה חברתית, להתרגשות מדינית; הלב מוצא תפקידו, מבלי להתאבק בעפר רגלי זרים; – והוא מרגיש בעצמו, כי על ידי האידיאל הזה רוחו מתנערת משפלותה וכבוד אנושיותו שב אליו, בלי יגיעה יתרה ובלי כל עזרה מן החוץ. ואז הוא מתמכּר למשׂאת נפשו זו בכל חום רגשותיו, מפתּח מוֹסרוֹת דמיונו ונותן לו להגביה עוּף כחפצו, למעלה מן המציאוּת ומכוחות-האדם המצומצמים; אחר כי לא השׂגת האידיאל נחוצה לו, כי אם הרדיפה אחריו לבדה מַספּקת לו לרפאותו מחָליו המוסרי, מרגש השפלוּת הפנימית, וכל מה שהאידיאל יותר גבוה, יותר רחוק, כן יגדל כוחו יותר לרומם את הנפש…
מה שמשקף הוא האי אמון של אחד העם כלפי הרצל. לפי דעתו, הסביבה החיצונית לא קיבלה את הרצל ולכן הוא מנסה להעתיק אותה. אבל רוב העם לא קיבל את דעתו של אחד העם. הרבה אנשים העריכו את אחד העם. אחד העם ידע לנסח טוב מאוד את הדברים. מבחינת התפיסה הלאומית של היהדות הוא היה עמוד תווך אחרי לילינבלום. התפיסה צריכה להתמודד עם עוד בעיה, הישן מול החדש, ציונות מול יהדות היסטורית לכן אחד העם מילא תפקיד מאוד חשוב.
לא כל יהדות אירופה הגיבו על הרצל אלא רק תנועה חיבת ציון. הם רוצים מנהיג מבחוץ כי לא יכולים להתמודד עם העולם המודרני. הם רוצים פיתרון שקשור ליוזמה שנמצא בעולם שלא כל כך מכירים.
מה ההבדל בין התפיסה שפינסקר והרצל הציגו בספרים שלהם ובין התפיסה של חיבת ציון. הם הציגו תפיסה של הציונות המדינית. לימודו שהיה 3 זרמים לציונות: מעשית, רוחנית ומדינית. אבל היתה ציונות לאומית, אמולציה מדינית שיצא מתשובה לפעולות האנטישמיות. הרעיון הלאומי היה משהו שהיה בלתי תלי למערכת לכן לא ניתן היה לחשוב במונחים של מדינה.
כאשר לילינבלום מושפע מהפוגרומים והופך להיות לאומי, הוא נאבק על ההשכלה העברית ונגד האורתודוקסיה. בגיל 20 עובר לאודסה. שם מתחיל להתחשף כמוביל המשכילים העבריים נגד האורתודוקסיה אבל בגיל 30 מתחיל לפרסם פרטי אוטוביוגרפיה, הוא כתב בגישה מיוחדת.
לאורך האוטוביוגרפיה שלו הקפיד ליליינבלום להדגיש, שהוא כותב למען הנערים היהודים ברוסיה, על מנת שילמדו מניסיונו ויחיו כפי שכדאי לחיות, ולא יחזרו על הטעויות שעשו לו כאשר הכריחו אותו להתחתן בגיל צעיר, ולא אפשרו לו לרכוש מקצוע שידאג לפרנסה ולחיים שאינם בעוני ודלות. הוא האשים את אביו בכך שגזל ממנו את נעוריו על ידי חתונה מוקדמת, ואת הסיכוי להסתדר בעולם האמיתי, ללא מתן חינוך ורכישת כלים מתאימים, אשר יאפשרו חיים בוגרים רגילים ונוחים. בנוסף לכך, את האחריות לחייו האומללים הוא הפיל על ספרות ההשכלה העברית ולא רק על החינוך הדתי, אשר אינם עוזרים ואינם מכינים את הנערים למציאות הקיימת. את עצמו האשים בכך שהתאהב במישהי שאינו יכול לממש את אהבתו כלפיה, כיוון שהוא נשוי לאחרת.
כמו כן היתה התקפה ביקורתית קשה על תנועת ההשכלה שהוא היה אחד מהם. הוא אשים את תנועת ההשכלה בריקנות. המשכילים העבריים עושים רושם, רעש כאילו יודעים על מה הם מדברים. למה הוא פרסם דברים אלו? מה יכול להוביל? מה מציע? יותר מדי זמן משתנין בין השכלה לא ממוסדת ולא מאורגנת. השכלה של יהודים בגרמניה, שזה המודל לחיקוי, יש שם מוסדות, מערכת חינוך ויש מקצוע. חינוך שאין לו יד מקצועי, אז שום דבר לא שווה. צריך אומץ על מנת לומר ביקורת לסביבה הקרובה שבה שייכים. כאשר נדרש אומץ לב אינטלקטואלי וציבורי לא תמיד רואים כי אדם נחשף ויכול למצוא את עצמו בתוך בדידות או הסגר.
מסיים לילינבלום את כתיבי האוטוביוגרפיה שלו עם משפט, אם שואל הקורא, מי אתה? אומלל בארץ. המילה אומלל כוללת את ראשי תיבות שלו משה לייב לילינבלום אבל גם מבטא את התחושה שלו, הרגיש אומלל.
בין שנת 1873 ו- 1881 שהתחיל הפוגרומים, חוזר לעבודה. פונה לדור הצעיר ואומר להם לא להמשיך באותה דרך ולדרוש חינוך. בפועל אין תשתית לחינוך וזה שינוי שלוקח זמן. ראה בשינוי כלכלי וסוציולוגי פתרון לעם ישראל. על מנת ליישם את שיטתו פיתח את רעיונו לייסד מושבות ליהודי רוסיה. הפרעות ברוסיה (הסופות בנגב) שינו את מגמתו לייסד מושבות ברוסיה והוא פנה לעסוק ביישוב בארץ ישראל. הוא לא כתב כלאומי. כאשר פרצו הפוגרומים קרה אותו דבר כמו לבלקינד ולבונטין שהיו צעירים ממנו שנות דור, הם לא הסתכלו על בעיות שגרמו את הפוגרומים אלא נתן להם את הטריגר לצאת ולהציג עמדות לאומיות.
הוא תיאר אישה זקנה שמסתובב ברחובות בעת הפרעות ברוסיה. לפעמים ממצאים דמויות שספק אם קיימים על מנת להציג תבנית. ע"פ הסיפור האישה אומר "לנו הארץ".
זרים אנחנו, לא נכבשים. אך אסופי חוץ, אורחים לא קרואים… בזמן תגבורת האמונה היינו זרים על פי אמונתנו, ועתה, בזמן תגבורת הלאומית, הננו זרים על פי גזענו…שבט פלסטיני מאסיה בארצות אירופה"
הוא גם אומר מה צריך לעשות, הוא שייך לתנועה הציונית המעשית, לקנות קרקעות ולהתיישב בארץ אבותינו ולא להיות זרים אלא להיות כמו שיושבים כל העמים בארצות אבותיהם. גם כאשר נכבשים על ידי ממשלות אחרות כי לא הממשלה היא העיקר אלא האזרחות ההיסטורית. כמו כן דיבר על שיבת לארץ המולדת לעם כולו.
הרצל לא היה מדבר באותו סגנון ואומר את אותם דברים, עבור הרצל הממשלה היא העיקר. לפי דעתו צריכים לקבל הסדר ולפעול על מנת שהשלטון יהיה בעד העם היהודי.
לילינבלום אומר את עקרונות הלאומיות שהוא "עם יושב בארצו". שלטון בא והולך אבל העם נשאר ומחכה לרגע שיכול להיות עצמאי. למה להגר לאמריקה ולהמשיך להיות עם זר? לא צריכים להמשיך להיות עם אומלל וזרים לנצח.
אחרי הפוגרומים כותב, כול האידיאלים הישנים נעלמו ברגע אחד, צריכים להציל את העם ולאומיותו. הוא מציג כיוון ויעד כמו כן לרכז את הדברים ולתת מסגרת. רואים בו את הציונות כמהפכה תרבותית, הדת היא איננה הפיתרון.
עבור אחד העם, פינסקר היה דמות אידיאלית, אחד העם גם מציג את עתיד הציונות.
עוד חובבי ציון היה מנחם אוסישקין (6). הוא היה מחובר להרצל, הם היו באותו דור. עליו ניתן להגיד הרבה דברים, איש הברזל של הציונות. היה לו הרבה נוכחות ואמביציה וחשב שהוא יכול להניג את העם היהודי. הוא היה הכוח הצעיר העולה של חיבת ציון. באותה תקופה לא היה מי שמימן את פעילות החוגים ולכן היו ישובים ומדברים "על כס תה" על נשאים רבים. עדין לא היתה תנועה מאורגנת.
אוסישקין היה מעדיף ללכת עם אחד העם אבל השתכנע להתחבר עם הרצל למרות שאחד העם היה כמו מורה שלו. הרצל אפילו לא מדברת על תנועה חיבת ציון במדינת היהודים. הרצל הכין את עצמו על מנת לגיס את אוסישקין לקרבתו. אוסישקין עלה ביקורת להרצל שלא דיבר על תנועת חובבי ציון בספרו אבל כאשר כולם חשבו שזה הולך להיגמר בפיצוץ אז להרצל היה הרבה נימוס ולאוסישקין איפוק. לאחר מכן אוסישקין מספר לחברים, הרצל לא יודע שום דבר על יהדות אבל אני חושב שיש סיכוי שהוא כן יצליח.
1. משפט דרייפוס: קפיטן (סרן) אלפרד דרייפוס, בן למשפחה מתבוללת, היה הקצין היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי. ב-1894 נקשרה נגדו עלילה והוא הואשם במכירת סודות צבאיים לגרמניה. דרייפוס נשפט, והוכרז כבוגד, על אף הראיות הקלושות נגדו. דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו, חרבו נשברה בפניו והוא נידון למאסר עולם.
2. משה לייב ליליינבלום – Wikipedia
http://www.ymarkel.com/lilinblum.htm
אחד העם דגל בציונות כמרכז רוחני של היהדות. הוא התנגד במיוחד הן לגרסה הלאומית של חוגים המקורבים לתנועת הבונד הסוציאליסטית, או לטריטוריאליסטים ולאוטונומיסטים, שטענו שצריך לשמור על קהילות יהודיות בגולה ואין צורך להתרכז במדינה אחת, והן ללאומיות המדינית של בנימין זאב הרצל.
רב היבטיים על ארץ ישראל 