התארגנות ממסדית

כתיבת תגובה

הקיסר תאודוסיוס הראשון (הגדול) 347 – 395 מכריז על הנצרות כדת רשמית של האימפריה. התנצרות כמעט מחויבת מטעם הקיסר. מכאן למעשה מתחילה התארגנות מחודשת של הנצרות.

השאלה שעולה היא: הנצרות כעת היא דת רשמית ואיך משתלטים על כל מה שיש בשטח? האימפריה הרומית אומרת שלמעשה ישנו כבר איזשהו מודל שלטוני, ישנו מודל שלטוני של המנהל הרומאי, מדוע לא לאמץ את המודל השלטוני הזה ולהלביש עליו בעלי תפקידים שהם מהעולם האמוני החדש. הם למעשה מאמצים את דפוסי השלטון הרומי (קיסרות אורבנית).

במרחב הזה היו למעשה שלוש פונקציות: פרובינציה, דיוקסה ופרוכיה. א) פרובינציה = מעין מחוז. כל פרובינציה מחולקת למספר דיוקסות. בכל פרובינציה עומד ארכיבישוף. ארכיבישוף = אינו תואר דתי, זהו תפקיד מנהלי הממונה על מספר בישופים. הוא עצמו בישוף. ב) דיוקסה = מעין עיר עם מספר שכונות גדולות (dioceses). כל דיוקסה מחולקת למספר פרוכיות. בכל פרוכיה עומד בישוף הכפוף לארכיבישוף. יבנו כנסיות שתיקראנה קתדראלות. בישוף = תואר דתי גבוה ביותר. ג) פרוכיה = יחידה הקטנה ביותר במנהל הרומי (מעין מועצה מקומית). בכל פרוכיה עומד כומר הכפוף לבישוף.

מצד אחד אסור לדבר על היררכיה אין אלוהות ברמות שונות, אך מצד שני כאשר ממקדים את הדת, הדת היפה והתמימה שרוצה לדבר על האלוהות נטו ועל מרים נטו ועל כתבי קודש נטו, צריכה לפתע לאמץ את העולם החומרי.

לבא ולהגיד שאמפיתיאטרון ומבנים מפוארים הפכו לפתע לחלק מהצרכים, ממקום של התנגדות לראוותנות, התנגדות לחיי פאר התנגדות של נטיית בני אדם להיכנע לצרכים ולחיים החומריים לפתע אנשי הדת מאמצים את המערכת ההיררכית ולפתע לא כולם שווים.

כאשר יש ממסד, זהו המקום שיש בו כסף וכאשר יש כסף מתחילות הבעיות וישנן שחיתויות,  ולפתע נשאלות שאלות קשות ביותר ברמה האמונית. איך מי שאחראי עלינו מטעם אלוהים נוהג בעצם נתפס כמי שנוהג רחוק מאוד מאותו עולם מוסרי?

עד המאה ה-10 כמרים נישאו. לא היה איסור על נשואים של כמרים, לא היה איסור לגביהם של פרישות מינית. כאשר מדובר על בעלי תפקידים שהם גם בעלי משפחות הפיתוי לשחיתות גדול יותר. הדאגה לבני המשפחה/ירושה/קרובי משפחה. תהיינה לכך השלכות קשות ביותר שהנצרות תעכל את תוצאותיו עוד הרבה שנים קדימה.

הממסד הופך להיות ממסד שמנצל את ההמונים, מנצלים אמוציונאלית את אותם חלשים ומסכנים והדבר הולך ומתעצם.

כומר שמסיים את תפקידו ממנה במקומו את קרובי משפחתו (נפותיזם). כמרים משרתים הם לעיתים אנלפאביתים, הם לא יודעים קרוא וכתוב.

קודם הם העריצו את המרטירים שהיו מודל לחיקוי והנה לפתע אין יותר מרטירים ואין את מי להעריץ, הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אמונתם והנה לפתע הדת מותרת אין צורך יותר להקריב חיים.

בעקבות כך מתפתח מוסד הנזירות. הנזירים מכנים עצמם המרטירים בעיתות שלום. נזיר הוא מתבודד הוא מוותר בעצם על כל הצרכים הגופניים שלו.

האליטה של הנוצרים באה ואומרת שהם רואים לאן הדבר מוביל אותם והם כלל אינם מאושרים מכך שהדת הפכה להיות דת ממוסדת.

מכיוון שלפתע ישנן כנסיות רבות ויש צורך בכמות גדולה של בישופים וכמרים והבעיה הייתה שלא היו בתי ספר לכמורה שהכשירה את האנשים. מה עושים לשם כך? הם לוקחים את אנשי האצולה הרומית שהיו חשופים יותר ללימודים והיו בעלי כישורים להנהגה ולכן הם ממונים כבישופים.

סמכויות תיאולוגיות:

אפיפיור. בראש המערכת ההיררכית של הקהילה הקתולית עומד האפיפיור, הנחשב לממשיך דרכו וליורשו הרוחני של השליח פטרוס הקדוש, הבישוף הראשון של רומא, ולנציג האלוהים עלי אדמות. יושב בוותיקן. סמכותו מוחלטת לא רק באמונה ומוסר אלא גם בענייני משמעת וניהול הכנסייה. הדוגמה הקתולית גורסת כי האפיפיור אינו יכול לטעות. אפיפיור מוחלף רק עם מותו, לאחר שמועצת החשמנים, גוף מייעץ לאפיפיור, מתכנסת ובוחרת אפיפיור חדש. "אפיפיור" הוא מושג מימי הביניים ככינוי לבישוף של רומא. המילה עצמה מצויה בלשון חז"ל ופרושה בארמית הוא שר או מושל.

קרדינל. סמכות לפני האפיפיור. מקבל את התפקיד מהאפיפיור ויש להם מעמד וסמכויות. מספר הקרדינלים משתנה כל הזמן, בערך מאה שישים. מועצת הקרדינלים נקרא קוריה. לקרדינל כובע (כיפה) אדומה. בישופים בעלי תפקידים כיפה סגולה.

יש להם שלושה תפקידים: א) אחרי שאפיפיור נפתר הם בוחרים את אפיפיור הבא. האפיפיור לא חייב להיות קודם קרדינל. כל אדם קתולי יכול להיבחר להיות אפיפיור. אותה מועצה שיושבת לבחור את האפיפיור נקראת קונקלבה (בלטינית conclave), משמעותו עם המפתח כי כולם נכנסים לקפלה סיסטינה וסוגרים את הדלת עד בחירת האפיפיור. קפלה סיסטינה היא חדר תפילה של האפיפיור בוותיקן, שנבנה בשנת 1473 בפקודת האפיפיור סיקסטוס ה-4 ולכן נקרא על שמו. ב) להוציא או לשלוח, ע"פ החלטת האפיפיור, את הנציגים שלו לאזור או מקום מסוים. הוא יהיה השגריר של האפיפיור באזור ו/או בנושא מסוים. רק נבחרים קרדינלים בתפקיד זה. ג) למנות את הממשלה בוותיקן, כלומר שרים. הוותיקן היא מדינה ולכן יש ממשלה.

פעם בכמה שנים הם נפגשים כל הקרדינלים מכל העולם בוועידה שנקראת קונסיל (בלטינית concilio). משוחחים על שאילות תיאולוגיות ומוצאים החלטות. באחרונה הוחלט על ידי הקונסיל על שבע חטאים חדשים.

ארכי בישוף. מנהל פרימה קתדראלה, כלומר קתדראלה אזורית.

בישוף. מנהל קתדראלה. מעניק את כל הסקרמנטים (טקסים דתיים/קדושים שיש בהם נוכחות של אלוהים, כאשר עושים את הטקס, אלוהים נוכח והוא אף משתתף. לכן, סקרמנט היות ויש בו נוכחות של אלוהים הוא דבר בלתי הפיך). הבישופים הם יורשיהם הרוחניים של השליחים, מייסדי הכנסייה.

כהן דת (כומר). מנהל כנסייה. בעל דרגה נמוכה יותר יכול להעניק את כל הסקרמנט ים למעט שני סקרמנטים: אישוש והסמכה.

אישוש: הנו טקס שנערך בגיל ההתבגרות, שבו אדם שהוטבל כתינוק מרגע שעמד על דעתו ולמד והבין את עקרונות הדת אליה הוא שייך, הוא עובר טקס של אישור האמונה. בטקס זה הוא מקבל את הלחם הקודש שהוא הייצוג המוחשי של האלוהים (טקס שמקביל לבר מצווה ביהדות).

הסמכה – סמיכה: כל מי שיכול להסמיך מישהו תחתיו. בישוף יכול להסמיך כומר, אך כומר אינו יכול להסמיך תחתיו.  

מהמקום של פרובינציה  ודיוקסה ופרוכיה צומח מושג חדש שנקרא פטריארכות.

פטריארכיות: אין זה תואר דתי. פטריארך אינו תואר דתי שכן גם הפטריארך הוא בישוף  מבחינה מנהלית ולעיתים על מנת לתת תואר של כבוד ישנם בישופים הזוכים לתואר פטריארך.

במאה ה-4 לספירה בראשית המיסוד של הדת הנוצרית ישנן פטריארכיות שיושבות ברומא, אלכסנדריה, אנטיוכיה, קונסטנטינופול. ערים אלה הן ערים מרכזיות וגדולות. אנשי הערים הללו יאמרו שאצלם עברו למעשה השליחים הבכירים של ישו ולכן לנו מגיעה הבכורה.

רק מהמאה ה-5 לאחר ועידת כאלקדון ירושלים אף היא מוכרת בממסד הדתי ומקבלת מעמד של פטריארכיה.

מלבד הכנסייה הלטינית, שהיא הכנסייה העיקרית בקהילה הקתולית, בקהילה חברות עוד 22 כנסיות אוטונומיות, שלהן אמונות זהות לאלה של הכנסייה הלטינית, אך בניגוד לה, הן נוהגות לפי המסורת המזרחית; בראשן עומדים פטריארכים. בעיקרן כנסיות אלה הן "בנות-זוג" קתוליות של זרמים כנסייתיים מזרחיים – אורתודוקסים, אוריינטליים ואשורים.

 

אתרים:

רשימת האפיפיורים – Wikipedia

סקרמנטים

כתיבת תגובה

 

בתקופת הביניים היה קשה לכנסייה למשוך אנשים אליה והבינה שבני האדם צריכים דברים יותר אפקטיביים, שמחים, אופטימיים ויותר מחוברים למציאות. אגוסטיניוס הוא איש למעלה ומנוקת מן העולם הזה וכך הכנסייה הבינה שהיא צריכה להיות לא רק אידיאולוגית ואידיאליסטית אלא גם פרגמאטית, פרקטית ולהניק יותר סיכוי לאותם אנשים שחיפשו תשובות ותקוות לחיים הקשים שלהם ואומללים. באותה תקופה של אגוסטינוס חי אדם אחר פלגיוס.

באמצעות שיטת שבעת הסקרמנטים הכנסייה פיתחה מנגנונים של תיווך בין כלל המאמנים ובין אלוהים. אם אגוסטינוס קבע שאין לאדם ישוה מחוץ לכנסייה אז הכנסייס השתמשה בזה כדי לקחת את המאמינים ונתנה צינורות לחסד על מנת לתווך בין אדם ואלוהיו. אדם קתולי לא יכול להגיע לאלוהים לבדו. זו לא דת אינדיבידואליסטית אלא דת כנסייתית. המושג כנסייה יש שני הסברים: אירגון, ממסד היררכי וסמכותי אבל הכנסייה היא גם דוקטרינה ואמונה.

סקרמנט הוא דבר קדוש (בעברית מַקְדש) הניתן בדרך כלל למאמינים בידי כומר. מקור השם במילה הלטינית sacramentum – ברית, שבועה. יש לסקרמנט משמעות כפולה, זה טקס, מצב, שיטה, משמעות שיש להם שני כיוונים: כאשר נוצרי קתולי עושה דבר מקודש והוא נקרא סקרמנט אז גם מקדש את עצמו. ז"א שבכל סקרמנט שעושים יש צד משפטי.

נוצרים קתולים ונוצרים אורתודוקסים מאמינים שדרך הסקרמנט עובר אל המאמין חסד אלוהי. נוצרים פרוטסטנטים, לעומת זאת, רואים בסקרמנטים ביטוי חיצוני לחסד פנימי – מעשה סמלי בלבד, ולא קבלת חסד ממשי.

ישנה קשת רחבה של אסוציאציות הקשורות לסקרמנט, ברית בין האל לאדם ובין בני הקהילה. הסקרמנט הוא דבר מסתורין, אלמנט שמוזכר במיסה עצמה. על פי אוגוסטינוס המיסה היא למעשה "צורה נראית של חסד בלתי נראה".

איך מגדירים סקרמנט? "סימן לדבר קדוש שביכולתו לקדש בני אדם". תומס אקויינס , כאשר עושים את הסימן מעל מצחו של התינוק או ילד הוא מקבל סימן חיצוני ההופך אותו לקדוש, מישהו שהאלוהים מצוי עמו.

הסקרמנט הוא מעשה חד פעמי שאין חזרה ממנו. יש שבע סקרמנטים והאחרון שנכנס הוא הנשואים בשנת 1215 ויש סיבות כלכליות לכך. את שבעת הסקרמנטים קיבלו על עצמם הקתולים מאז המאה ה-15 (ועידת פירנצה ע"י האפיפיור אבגניוס הרביעי). הראשונים ומקוריים נקבעו ע"י פאולוס, הטבילה, הסעודה שהפכה למיסה. מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית, מחזיר את הכנסייה לשורשיה הראשונים והוא מבטל את חמש הסקרמנטים שהוסיפו אחרי פאולוס. הקוויקרים וחיל הישועה אינם מקבלים גם אותם.

1) הטבילה
2) אישרור או אישוש (קונפירמציה)
3) טקס הנישואין
4) וידוי וחרטה
5) המשיחה האחרונה
6) ההסמכה לכמורה
7) אויכריסטיה, מיסה

אלו הסקרמנטים לזרם הקתולי שהם דומים לזרם האורתודוקסי.

בנוסף לשבעת הסקרמנטים שלהלן ישנם נוצרים אנאבפטיסטיים המקיימים גם סקרמנט רחצת רגליים, לפי הנאמר בספר יוחנן, יג, 14: "לָכֵן אִם־אֲנִי הַמּוֹרֶה וְהָאָדוֹן רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלֵיכֶם גַּם־אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֹץ אִישׁ אֶת־רַגְלֵי אָחִיו".

 

טבילה. (בספרדית bautismo). הוא הסקרמנט הוותיק ביותר. ישו נטבל בירדן ע"י יוחנן המטביל. הוא מעשה חשוב מאוד ולא ניתן להיות נוצרי ללא טקס הטבילה. אם אדם נולד מהורים נוצרים זה לא מספיק כדי להיות נוצרי. הטביעה ע"פ התפישה הנוצרית היא המקבילה לברית מילה. טבילה היא לבנים ולבנות. הטבילה יש עוד תפקיד בעל איכויות על-טבעיות, המנקה את הנטבל מן החטא הקדמון ומסמלת את לידתה מחדש (משיכתה מן המים) של נפש טהורה ונקייה. מי שלא נטבל ע"פ האמונה הנוצרית נשמתו שייכת לשטן.

זו גם הסיבה שקתולים ממהרים להטביל תינוקות כדי לנקותם בהקדם מן החטא פן ימותו לא מטוהרים ועל כן יגיעו ללימבו (מקום בין הגיהינום לגן העדן). זרמים פרוטסטנטים, לעומת זאת, נטבלים בבגרותם, מתוך בחירה חופשית.

לכן חשוב מאוד שכל ילד אחרי שנולד לעבור טקס הטבילה. בעבר הייתה חשיבות גדולה למיילדות ולפעמים היו קורבנות של רדיפות. האשימו את המיילדות במותם של תינוקות והלבישו עליהן דימוי של מכשפות. בעקר הרדיפות היו במדינות נוצריות פרוטסטנטיות. יש קשר בין הרדיפות והתפתחות התפוס.

דברי מתי כ"ח:19 "ואתם לכו אל כל הגויים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש" ודברי יוחנן המטביל בלוקס ג:16 "אני טובל אתכם במים, הוא יטבול אתכם ברוח הקודש".

הסקרמנט של הטבילה עושה לכל אחד שנכנס היפוך, (קונברסיה, בספרדית conversion). אדם עובר להיות תחת חסות של ישו. הטבילה עושים עם מים בתוך פטיסטריום. לפעמים קיים בכנסיות מבנה מיוחד. בזרם הקתולי לא צריך לטבול את כל הגוף. יש עדים, סנדקים, איש דת, כנסייה ולכן יש סקרמנט. הטבילה היא טקס קצר, הנצרות היא דת מיסיונרית. טקס קצר שמקבל לקבלת האדם בדת הנוצרית.

בכנסיות האורתודוקסיות, בכנסיות קתוליות־מזרחיות ובכנסיות פרוטסטנטיות פונדמנטליסטיות מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוקסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות מזליף הכומר המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כוהן דת על קדמת ראשו של הנטבל ומכניס אותו לכנסייה "בשם האב, הבן ורוח הקודש".

הסקרמנט של הטבילה הוא קריטי כי הוא אינו מעשה דתי בלבד אלא שהוא גם מעשה משפטי מכיוון שמי שנטבל כנוצרי חייב לקבל את הדוקטרינה ואת סמכות של הכנסייה.

בספרד בשנת 1391, סוגיית הקונברסוס. היו מאומות שהביעו לרציחתם של אלפי יהודים, במקביל אלפי יהודים עברו טקס טבילה בכוח וכך התנצרו. אחרי מספר שנים נוצרה קהילה של "נוצרים חדשים" (בספרדית קונברסוס, conversos). יש היסטוריונים שאומרים שהיה גל של התנצרות בכוח אבל התופעה הלכה וגדלה.

אנוסים הם יהודים אשר התנצרו בכוח ע"י הכנסייה הנוצרית אבל המשיכו את אמונתם בסתר. האינקוויזיציה הוקמה בשנת 1233 על מנת לטפל בעיות פנימיות בתוך העולם הקתולי ואין לה שום קשר ליהודים. האינקוויזיציה הספרדית במשך כל שנות פעילותה, משנת 1478 ועד 1884, הוציא להורג בערך 6000 אנשים. סמכותה הוגבלה לנוצרים בלבד, כלומר, היא לא חקרה יהודים אלא נוצרים שקיבלו את הסקרמנט הטבילה. זאת אומרת שכן חקרה נוצרים חדשים אבל לא בגלל הדת הקודמת שלהם. פאולוס קבע שאסור לנוצרי לקיים מצוות יהודיות כי אחרת הוא לא מקבל את משיחיותו של ישו. האינקוויזיציה היא מוסד משפטי ולא עושה כל דבר שהיא רוצה

מצד אחד אם הזמן לא נשארו אנוסים אלא שהפכו לנוצרים אמיתיים. מצד שני יותר יהודים התנצרו בגלל הרדיפה שהיו כלפיהם. בדרך כלל האנשים שנמצאים ברמה סוציו כלכלי טובה, אנשים בעלי תפקידים, השכלה, הכנסות גבוהה היה להם הרבה מה להרוויח בתוך הנצרות. כיהודים היו מאוד מוגבלים ולכן התנצרו ברצון על מנת להיות בעלי מעמד, משרוד, הישגים וכניסה אל תוך החברה, פריצה כלכלית וכולי.

האינקוויזיציה נכנסה בספרד בתוך קונספירציה של הנוצרים הוותיקים, של הכנסייה נגד החדשים, הקונברסוס שתפסו את מקומם ומעמדם של נוצרים הוותיקים. ז"א שהאינקוויזיציה לא הייתה מכשיר למלחמה דתית אלא מלחמה חברתית-כלכלית.

אישרור. (בספרדית comunion).

מעבירים את הנער או נערה מילדות לאחריות, דומה לבת/בר מצווה אבל בנצרות רק ניתן לעשות מגיל 7 עד גיל 12 לפי החלטת ההורים. באמצעות סקרמנט זה מאשר הילד את אמונתו ורצונו להיכנס לחיק הנצרות, הפעם מרצונו החופשית ומהבנתו. הטקס נועד בעיקר לחיזוק האמונה הנוצרית.

האינקוויזיציה גם בדקה את עניין הקונפירמציה כי היא לא הייתה יכולה לקחת למשפט קטינים. רק באותו רגע שעובר את הקונפירמציה אז יש משמעות משפטית. לכן היו תקופות שההורים היו מקיימים את הטקס כמה שיותר מאוחר.

צורה שונה בין הכנסיות. בכנסייה האורתודוקסית יכול כל כוהן דת לבצע טקס זה. כוהן הדת מושח בשמן מתובל בארבעים תמציות בושם המכונה "המור הקדוש". בשל השימוש בשמן, הטקס נקרא בכנסייה זו גם משיחה.

בכנסייה הקתולית סקרמנט זה ניתן רק בידי בישוף (הגמון) כומר האחראי על אזור גדול ולא רק על הקהילה שלו. בדרך כלל בקתדראלה ולא בכנסייה רגילה. לפני טקס המשיחה בוחן הבישוף את הילדים בעיקרי הדת, מסביר את עקרונות האמונה ואז מושח את מצחייהם בשמן מקודש בצורת צלב, סומך את כפותיו על ראשיהם ומברכם. נותן את לחם הקודש והצעירים הולכים לדרכם.

טקס של קונפירמציה מקובלים גם ברוב כנסיות הפרוטסטנטיות, למרות ששם הוא אינו נחשב לסקרמנט.

טקס הנשואים. מי שהתחתן בנשואים קתולים אינו יכול להתגרש. הערך העליון של הנצרות הוא לא להתחתן ולהישאר בתולי. ע"פ פאולוס לא צריכים לקיים יחסי מין ולא להתחתן. הכנסייה הנוצרית בוניה במבמה של פירמידה. איזה אדם לא רוצה להוריש, לקיים יחסי מין, ילדים? זה נגד הטבע האנושי. לכן הכנסייה בא ומבקשת לאותם אנשים שלא יכולים לקבל את העקרונות האלו לתת לאנשים שכן יכולים לעמוד להיות את המנהיגים של הקהילה.

בבסיס הפירמידה של העולם הכנסייתי נמצאים הדיוטות ולמעלה הכמורה. הכמורה מחולקת בשני חלקים: א) כמורה רגולרית. אנשים שחיים במנזר. יש להם תקנון. ב) כמורה סקולרית. מעורבות עם הקהילה החילונית. מתחילה עם האפיפיור עד האחרון שכמרים. הדיוטות נותנים את המפתחות לכמורה. הכמורה מקיימת שלושה עקרונות: א) פרישות מינית, לא מקיימים משפחה. ב) חיים בעוני אישי, ללא רכוש. המנזר יכול להיות עשיר אבל הנזיר חיים להיות עני. ג) צייתנות. כדי לפרק את הגו. יש שלושה קשרים בחבל של הפרנסיסקנים: לא למין, רכוש ו… פרישות, צניעותוציות. (בספרדית El celibato, la castidad y la obediencia).

אולי האידיאל הוא פרישות מינית אבל הכנסייה מאשרת לאנשים להתחתן מתוך תפישה רפלקסיבית שמותר לאדם להתחתן במקום לשפוך זרע לשב. אי לכך מקימה את המשפחה שבה יש קודים של אתיקה. מקיימים מין לצורך רבייה ולא לצורך הנאה. לכן הכנסייה גם מתנגדת לשימוש אמצעי מניעה. גם לא צריך להתערב במיזוג האלוהי בין גבר ואישה.

ע"פ ישו חל איסור על גירושים כי: מה שאלוהים חיבר אל לו האדם להפריד. למאת מקרים שהאישה נואפת. אצל הזרם האורתודוקסי אפשר להתגרש. עבור הפרוטסטנטים הנשואים אינם סקרמנט אז גם מותר להתגרש. 

למה בשנת 1215 הנשואים הפכו לסקרמנט? במאה ה-13, תקופה פיאודלית, מטרת הכנסייה הייתה לצמצם את הגירושים על מנת להפחיד את פוטנציאל הירושה של אנשים בעלי נכסים. הרבה מההון שהכנסייה צברה באותה תקופה היה כתוצאה מעשים של תרומות וקבלת הרכוש כי לא היה יורשים חוקים. עד אותה תקופה הנשואים היה אזרחים בלבד ואז הכנסייה הכניסה את הטקס הנשואים בתוכה. מתי היו גרושים? כאשר לא היו ילדים והבעל היה צריך בן זכר כיורש. לצורך כך היה זקוק מאישור גרושים מהכנסייה. מצד השני הכנסייה ניסה למנוע מכיוון שאדם שאין לו יורש חוקי.

הנושא קשור גם למעמד האישה. ע"פ הכנסייה האישה היא אחראית של חטא הקדמון. האישה היא משנית לאדם כי יצא מצלע אדם. אגוסטינוס קבע שהאישה גם היא משנית בבריאה. בתקופת הביניים האישה הייתה רכש של הגבר אבל מצד שני הכנסייה עשתה מאמץ לתת לאישה משהו ולכן קבע שבעולם הבא לא יהיה הבדל בין גבר ואישה, לפי פאולוס האישה תזכה לשוויון מיוחד בגן העדן. כמו כן הכנסייה באמצעות מנזרים של נזירות אפשרה לבנות לימוד, להתפתח ולהיות מיוחדות דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. ע"י הנשואים הכנסייה נתנה זכויות לאישה כמו לקבל ירושה. 

לכנסייה הקתולית לא כל כך מעניין את ההמשך, הדור הבא, משפחה וכולי כי אם כולם יהיו והתנהגו לפי העקרונות הנצרות אז המשיח יבוא בפעם השניה. האידיאל של המשפחה הוא משני מול האידיאל של העולם הבא.

מרבית הזרמים בנצרות מאמינים כי הנישואין הינם קשר רוחני אלוהי, שמטרתו להעמיד צאצאים. טקס הנישואין חייב להתקיים בכנסייה או במקום אחר בנוכחות איש דת, ובנוסף חייבים שני אנשים נוספים לשמש כעדים לטקס.

וידוי וחרטה. פורגטוריום, הכנסייה עברה עם הזמן לכור המצרף. הרמב"ם כותב מורה נבוכים כאנטיתזה לתפישה הקתולית כי הכנסייה הפכה את אלוהים למשיכה כספים. גם הדבר הוא אנטיתזה לאגוסטינוס כי הוא אמר שאין קשר בין הדברים שעושים בעולם הזה ובין גורלו בעולם הבא. ע"פ הכנסייה ככל שמבצעים סקרמנטים אז הסיכוי לגם העדן יותר גדול. הכנסייה יצרה שיטה שאומרת שרוב האנשים מגיעים לגן העדן. תפקידו של כל נוצרי קתולי הוא לקצר את התהליך. כך הכנסייה הקתולית פיתחה רעיון שנתן לאנשים המאמינים סיכוי לגאולה. לצורך כך פיתחו את הסקרמנטים כצינור חסד בין האדם והאל, בין האדם והאמונה.

הרעיון של החרטה (בספרדית penitencia) קיבל הרבה ביקורת. המתווך תמיד לוקח את העמלה שלו. גם כאשר ניסה למנוע גירושים על מנת לזכות בירושות המאמינים. זה מוביל לרעיון של פורגטוריום. רעיון זה אינו קיים בזרמים האורתודוקסים ופרוטסטנטים. יש מצב בייניים בין הארץ והשמיים ולפני שהנשמה מגיעה לשמיים היא עומדת למשפט. אבל לפני שמגיעה למשפט היא יכולה לנקות ולהוריד ממנה את כל החטאים שהאדם לקח במשך החיים. כדי להגיע לפורגטוריום יותר נקי אז האדם צריך להתוודות במשך חייו. כל נוצרי טוב צריך לפחות פעם בשנה להתוודות. הכומר הופך למן פסיכולוג שכונתי. הכנסייה המציאה את הפסיכולוגיה לפני פרויד. קיים חיסיון מוחלט על כל מה שהאנשים מספרים. ידע זה גם כוח. בתקופת הביניים כאשר האנשים אמינו בשדים וברוחות. יחד עם זאת הכנסייה, אחרי האימפריה רומית, הפכה להיות המסביר הלאומי והמסביר להבנת החיים, של הקשיים, מגפות, מחלות, מלחמות. נותנת הסברים ברורים על כל דבר שקורה, נותנת גם הסבר על מהותו של האדם ופיתרונות. הרעיון הוא לא לומר שהוא לא שווה הרבה אלא שאם הוא עושה כמה דברים אז אולי יש לו סיכוי להגיע לגאולה. הכנסייה כל הזמן הלכה והגדילה את הסיכוי. כדי לעבור את הפורגטוריום אז חייבים לעשות וידוי (בספרדית confesion).

המחילה בכנסייה הקתולית נעשית בנוסח זה: "האל הרחום, דרך מותו ותחייתו של בנו, גאל את העולם ושלח את רוח הקודש בינינו למחילה על חטאינו; מי ייתן ודרך הכנסייה יעניק לך האל מחילה ושלום, ואני מוחל לך על חטאיך בשם האב, הבן ורוח הקודש".

הוידוי נעשה בדרך כלל בכנסייה אבל לא חייב להיות רק בה. כן חייב להיות ע"י כומר. יש לו שיטה ותהליך, חסינות ו- 7 חטאים מרכזיים. כל חטא של המאמינים מקושר לאחד מאותם 7 חטאים. ע"פ חומרת החטא אז הכומר נותן את חובות התשובה, הפניטנציה. הוטלו עליהם עונשי תפילה, צומות או עונשים פניטנציאליים אחרים.

א) חטא הגאווה (בלטינית superbia, ביוונית היבריס). הוא החטא החמור ביותר. האדם הראשון הוא אב טיפוס. הוא עשה את חטא הקדמון, האדם ראשון ברוב גאוותו הפיל את עצמו מגן העדן. הדבר נכנס בתוך המחשבה הנוצרית מן התודעה אגנוסטית שטוענת שהרע הוא דבר אלמטרי. למרות שישו בא על מנת למחוק את החטאים האדם ממשיך וחוטא מכיוון שגאווה קיימת בו. ישו שינה את ההיסטוריה אבל לא שינה את האדם. אם ישו זה הצפוי, הוא צפוי לחזור עדין הרשות להביא אותו נמצאת בידי אדם. האדם כיחיד וכקהילה הם אלא שמחזיקים את היכולת להחזיר אותו פעם שנייה. הכנסייה היא מוסד חינוכי שבא ואומרת שהאדם לא יודע מה טוב בשבילו ולכן היא צריכה לעזור ולחנך אותם. גם צדיקות יתר היא סוג של גאווה.

ב) חטא העצלות (בלטינית acedia). הכוונה היא לא שאדם עצלן מהעבודה אלא בעבודת האל. במילים אחרות, אסור להיות עצלן בעבודת האל. פרוטסטנטים שמו דגש על העניין העבודה, התפישה הלותראנית מתייחסת לעולם של החיים ולכן האדם צריך לעבוד. התרבות הגרמנית ואמריקאית יושבות על אותן עקרונות. עבודת האל באופן מתמיד, במקום שאין עבודה אז נשאר ריק, מה שגורם לבטלה ובכל מקום שיש בטלה אז השטן נכנס. ניתן לראות באומנות הנוצרית שאין מקומות ריקים. צריכים למלא אותם בתפילות, אמירות וכולי. למלא את המרחב על מנת למנוע כניסת השטן.

ג) חטא הקנאה (בלטינית invidia). היא מבטה חולשה. קנאה היא חולשה הרצון ולרצות מה שאין לאדם, כל מה שלא שייך לו, ראוי לו. ישו דיבר על הקנאה בדרשת ההר. יש פרופורציה בין רצון וקנאה, כאשר עוברים את הגבול של רצון אז עקב הקנאה רוצים דברים או אלמנטים. בתפישה הקתולית אדם טוב הוא אדם סטואי, כלומר, צריכים להיות כל הזמן בשליטה. לאדם סטואי לא מעניין מה יש לאדם אחר אלא מסתפק במה שיש לו. אם אדם מקנאה באדם אחר בגלל האישה, רכוש וכולי אז יכול לצאת משליטתו ולרצוח אותו. זה הלוגיקה של הנצרות.

ד) חטא התאווה (בלטינית luxuria). האדם שוב רוצה מה שאין לו. דבר מאוד דומה לקנאה. התאווה הזו מוציאה את האדם מן הגדר ולכן מאוד חשוב את השליטה.

ה) חטא הזללנות (בלטינית gula). הרעיון הוא שאהבת לאכול בשר תוביל לאכילת בשרית. המשפט הוא נכון עבור כל דבר אחר, רכוש, כבוד, מעמד. אכילת יתר היא ביטוי לשחיתות ומושחתות. הדבר מצביע על אופי אדם. הפילוסוף סנקה אומר שמי שמתעסק בגוף אז לא מתפנה לטפל בדברים רוחניים. בכל מנזר ומסדר יש תנאים של מה אוכלים, אפה ומתי. חשוב מאוד שליטה לגוף וגם לנשמה.

ו) רדיפה בצה, קמצנות (בלטינית avaritia). הממון והבצה הם יריבם של האל. ישו אומר בדרשת ההר, אתם לא יכולים לעבוד את שני אדונים, את אלוהים ואת הממון ולכן אדם חייב לעבוד את אלוהים ולא את הממון.

ועוד אני אמר לכם נקל לגמל לעבר בנקב המחט מבא עשיר אל-מלכות האלוהים (מתי, י"ט:24)

ישו עושה הפרדה בין עושר ועוני. אצלו עושר ועוני הם לא מושגים כלכליים אלא פילוסופים מוסרים, מושגים סוקרטיים. ישו יותר מנביא הוא סוקרטס או סקרטיזציה של נביאי ישראל.

כיצד קרה שהכנסייה הפכה בתקופת הביניים להיות גוף עשיר, משפיע ופוליטי, כלכלי ובנקאי הגדול באותה תקופה? מאוחר יותר מרטין לותר התנגד לפעולות אלו וייסד את תנועת הפרוטסטנטים.

בדרכים שונות ניסתה הגנת הכנסייה לשכנוע כי אושרה הרוחני עולה על אושרה הארצי. העוני, בתפישה הקתולית, נעשה לאידיאה שהכנסייה הייתה צריכה להיות עשירה כדי להפגין את העוני שלה. רק לעשירים יש אפשרות להיות עוניי הרוח. לעניים אין אותה כי הם צריכים כל הזמן לעבוד. לאומת זאת לאנשים העשירים שלא עובדים, יש להם את הזמן הדרוש.

ז) זעם, כעס (בלטינית ira). אדם לא שולט בעצמו, כועס, זועם. יש לו גאווה יתר וכמובן שהוא לא סטואי. אדם קתולי צריך לשלוט בעצמו, בגופו ובנפשו.

שבע חטאים מרכזיים: גאווה, העצלות, הקנאה, התאווה, הזללנות, קמצנות, זעם.

שבעת המעלות של הנצרות. שבעת המידות הטובות (בלטינית virtud). מעלות הטובות של הגבריות: חוכמה, אומץ, שליטה עצמית, צדק, תקווה, אמונה, אהבה. ארבה הראשונים קשורים לפילוסופיה הסוטאה ושלושת האחרונים קשורים למידות פאולוס.

שבע מידות של החסד. מי אדם חסיד בנצרות? לחם לרעב, השקאת הצמאים, הלבשת ערומים, ביקור חולים, הכנסת אורחים, פדיון שבוים, קבורת המת. המידות אינם קשורות לעבודת האל אלא לאנשים. ניתן לראות כאן השפעת היהדות לנצרות.

בסופו של דבר ניתן לראות אלמנטים של גנוסטיקה, אנליסטים ויהדות. אלו המרכיבים האינטלקטואלים של האמונה הנוצרית בתקופת הביניים. הנצרות יסודה בחטא. היא עוסקת באופן אובססיבית בסוגיית החטא. ביהדות יש כמה אסכולות ותפישות. התפישה הנוצרית לוקחת את הפרספקטיבה היהודית ומחמירה אותה, מקודדת אותה ומכניסה אותה במקומות שהיא צריכה אותה. הנצרות עוסקת ומטפלת בחטא, היא בא לפתור את הדילמה של החטא, לתת רפואה לאדם בחטאותיו. היהדות עוסקת בזה אבל עבור הנצרות זו דבר מעוטי.

המשיחה האחרונה. אדם לפני מותו, מביאים את הכומר אליו וזו הזדמנות האחרונה שבה הוא יכול לשטוף את החטאים האחרונים שצבר וכך לשחרר את נשמתו ולהגיע לפורגטוריום נקי יותר. הכומר שם עליו שמן, מברך אותו והאדם מספר אליו את חטאים אשר לפי דעתו צבר מאז הוידוי האחרון שעשה וכמובן מצטער על כך. השמן עצמו מתקדש על ידי כוהן דת בכיר, והוא עשוי מבשמים חזקים ומוחזק בקופסה מעוטרת.

הסקרמנט פתח את האפשרות של אינדולגנציה (בלטינית: Indulgentia). כתב מחילה או שטר מחילה הוא מונח ששורשיו במשפט הכנסייה הקתולית של ימי הביניים. לפיו נוצרי מאמין יכול לרכוש שטר זה כעדות מול האל לפטירתו מעונש על חטא שכבר נסלח. המחילה יכולה לפטור אותו מכל או רק מחלק מעונשיו.

מבחינה משפטית רואה הכנסייה הקתולית את עצמה בעלת הסמכות מישו והקדושים לנהל את "אוצר הסליחות" על פני אדמות.

כאשר יצאו מסעי הצלב בשנת 1095 האפיפיור נתן לאנשים שטר מחילה שבו היה כתוב את שמם כי הפחד היה שהם עלולים למות בקרב ללא וידוי האחרון לכן מסרו אתו. האנשים האמינו בו. למה כך? כי הנצרות היא דת משפטית ובמשפט יש גם מסמכים ולא רק דברים בעל פה. הם נותנים אסמכתא וסמכות והאנשים יכלו להציג אותם. בהתחלה נתנו אותם כבונוס ליוצאים מסעי הצלב אבל אחר כך האפיפיורים על מנת לעודד עליה לרגל לרומא, יכלו האנשים לגשת למשרד ולקבל אינדולגנציה. בדרך כלל מי שמקבל אינדולגנציה גם תורם כספים לכנסייה, לכן לא לכל דבר חייב לומר מה מחירו. אבל בסופו של דבר החליט הכנסייה גם למכור שטר מחילה אלה לצרכים כלכליים.

אינדולגנציה היא תחליף של סקרמנט מחילה האחרונה. לכן ניתן לראות שהכנסייה מוכרת דבר רוחני בכסף. בהתחלה היה השטח שמי אבל אחר כך השם לא מופיע בשטר והאנשים היו מוכרים אותם מאחד לשני כמו ניירות ערך.

גישה זו עוררה מספר בעיות: א) אנשים רבים חטאו ופשעו תוך מחשבה שכל חטאיהם יסלחו ברגע שהם יקנו את שטר המחילה. ב) אפיפיורים רבים לקחו בחשבון את מכירת האינדולגנציות כמקור הכנסה רווחי. ג) באותה תקופה במערב אירופה רכוש המשפחה היה מרוכז בידי ראש המשפחה. ראשי משפחות שחששו מהמצפה להם לאחר מותם, מכרו את רכושם כדי לקנות אינדולגנציות והותירו את משפחתם בחוסר כל.

המצב הביא את מרטין לותר להוציא את 95 התיזות שלו, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית. מנהג רכישת האינדולגנציה לא מקובל עוד בימינו, אך מונח המחילה כפטירה מעונש עודנו קיים.

כור המצרף – Wikipedia

ההסמכה לכמורה. התפישה הנוצרית הקתולית היא של מסורות, שושלת של מוסרים. כמו ביהדות אשר משה מסר ליהושע והוא לזקני העם, גם הנצרות יש שרשרת של סמכויות

ישו מסר לפטרוס, והוא מסר לסילבסטר (האפיפיור של רומא אחרי שהתנצרה בשנת 312). סילבסטר מסר לאפיפיור שנבחר. האפיפיור מוסר לארכי בישוף, הם לבישוף ובסוף הבישוף מוסר לכומר. וכך כל כומר הוא נציגו של האל בתוך שרשרת מוסכמת של סמכות. הסמכה לכמורה הוא סקרמנט ולכן לא ניתן לשנות או את התפקיד או לפטר אותו. לכומר יש מעמד משפטית. רק במקרים מאוד קיצוניים הכנסייה יכולה לקחת ממנו את התפקיד כי שרשרת הסמכות לא תלויה בשום דבר ומגיע לישו עצמו. הכומר יכול לתת סקרמנט ללא קשר לאישיותו כי הוא צינור של סמכות רוחנית מישו עד אדם הפשוט שמקבל מהכומר את הסקרמנט. (בלטינית ex opera operato). הסקרמנטים אינם תלויים בכומר, במצב, בנסיבות, כלומר אינו תלוי בגורמים אחרים.

ההקדשה לכהונה נעשית על ידי אדם שקיבל הסכמה מטעם הכנסייה הקתולית בוותיקן, החייב להיות בדרגת בישוף והיא נעשית במספר שלבים:

  1. בחירת המועמד (לא כל אדם יכול להיות כוהן מטעם האל)
  2. הדרכתו והכוונתו המקצועית
  3. השבעה של אותו אדם
  4. מינויו לתפקיד כומר או בישוף.

אויכריסטיה, מיסה. (בלטינית(Missa . היא הסקרמנט החשוב ביותר בנצרות. המיסה היא תפילה נוצרית, משמעות משוחררים. התפילה המרכזית הנאמרת בכנסייה הקתולית, בעיקר בימי ראשון וחגים. בסוף המיסה הכומר אומר: Dominus vobiscus, ite missa est, האדון עמכם, לכו משוחררים.

הטקס נועד לשחזר את הסעודה האחרונה ולהטמיע את מות ישו ואת קומו מן המתים בלבם של המתפללים ולאחדם כקהילה אחת סביבו. בדרך כלל המיסה נערכת בתוך הכנסייה ויכולה לערך גם במקומות אחרים. המיסה היא אחת העקרונות שפאולוס קבע בתחילת הנצרות יחד עם הטבילה. לכן המיסה והטבילה הם היסודות של הבית הנוצרי. המיסה נערכת ביומי ראשון ויכולה להיות גם בימים אחרים או כמה פעמים ביום, תלוי בפעילות שלה, אוכלוסייה וכולי.

המיסה מחולקת בשלושה חלקים: א) הפתיחה. בה יש כמה סעיפים: קריאה לוידוי כאשר הכומר קורא לאנשים לוידוי. לאחר מכן יש הלל (בלטינית גלוריה, Gloria) לישו, לכנסייה, קדושיםואפוסטוליים, ציטוטים שמביאים מאבות הכנסייה.

ב) פולחן המילולי, התפילות. קוראים כתבי קודש כמו תהילים, אגרות השליחים, אגרות של פאולוס, אוונגליונים. אחר כך יש דרשה שעושה הכומר ע"פ בחירתו. אין נושאים קבועים לדרשות. כל שבוע, מועד או אירוע הכומר עושה דרשה שונה שבה כמובן מהטקסטים הקדושים אבל היא גם רלוונטי לדברים שקורים באותו עד ואינו מנותק מן המציאות. זה החלק המשתנה כי החלקים האחרים הם פחות או יותר קבועים.

אחר כך קוראים את הקראדו, עיקר האמונה, אני מאמין הנוצרי שעוסק בדוקטרינה של השילוש הקדוש. האב, הבן והרוח הקודש. זה הליבה של האמונה הנוצרית. אצל הקתולים והפרוטסטנטים והיוונים קתולים נהוג הנוסח הקדום יותר. הכנסיות האורתודוכסיות נוהגות להשתמש רק בנוסח של ניקיאה.

הנוסח של השליחים:

"אני מאמין (1) באלוהים, האב הכל-יכול, בורא שמים וארץ, (2) בישו המשיח, בנו יחידו, אדוננו, (4) שהורה מרוח הקודש, נולד למרים הבתולה, (5) סבל בימי פונטיוס פילטוס, נצלב, מת ונקבר, ירד שאולה. (6) קם מבין המתים ביום השלישי ועלה השמימה. יושב לימין אל שדי, (7) משם יבוא לשפוט את החיים ואת המתים. (03 אני מאמין ברוח הקודש, (9) בכנסיה הקתולית הקדושה, באחדות הקדושים, (10) במחילת החטאים, (11) בתחיית הגוף (12) ובחיי הנצח, אמן".

הנוסח של- ניקיאה:

"אני מאמין (1) באלוהים אחד, האב הכל-יכול, בורא שמים וארץ, כל הגלוי וכל הסמוי, (2) ובאדון אחד, ישו – המשיח, בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות, (3) אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת, לא נברא כי אם מולד, עצמו עצם האב, ועל ידו נעשה הכל. (4) בעבורנו בני האדם, ולמען ישענו ירד מן השמים ונהיה בשר מרוח הקודש ברחם מרים הבתולה, ונעשה אדם, (5) ונצלב למעננו. סבל בימי פונטיוס פילטוס ונקבר. (6) וביום השלישי קם לתחייה כדברי הכתוב, ועלה השמימה, והוא יושב לימין האב. (7) ושוב ישוב בהוד לשפוט את החיים ואת המתים, ולא יהיה קץ למלכותו. (8) אני מאמין ברוח הקודש, האדון, המחייה, הנובע מהאב (ומהבן). לו סוגדים ולו נותנים יקר וכלאב וכלבן, והוא אשר דיבר בפי הנביאים. (9) ואני מאמין בכנסיה האחת, הקדושה, הקתולית והשליחות. (10) ואני מודה בטבילה האחת למחילת החטאים, (11) ומצפה לתחיית המתים (12) ולחיי העולם הבא. אמן".

התוספת "ומהבן" בעיקרון השמיני נהוגה רק בכנסיות המערב.

האמונה הנוצרית הבסיסית התגבשה עוד במאות הראשונות. הוויכוחים על עקרונותיה נמשכו מאות שנים, והם נמשכים עד ימינו אלה. הנוסח הקדום של עיקרי האמונה נקרא "הנוסח של השליחים", Symbolum Apostolicum . בעקבות הוויכוחים התיאולוגיים ניסחה ועידת הכנסייה בניקיאה בשנת 325 את הקראדו. האני מאמין, המחייב כל נוצרי להאמין בשורה של עיקרי אמונה. חלק מהעיקרים הם אמונה בדברים שהכנסייה קבעה כי הם עובדות היסטוריות.

ג) הפולחן הליטורגי או אוי כריסטה. בפירוש מילוי הוא ישו הטוב. אומרים תפילת קדוש, קדוש, קדוש. אחר כך קוראים את התפילת פטר נוסטר, אבינו שבשמיים שמופיעה בדרשת על ההר.

לאחר מכן עושים טקס שנקרא Agnus Dei, אגנוס דאי (שה האלוהים) הכומר לוקח את לחם הקדוש המכונה אוסטיה (בספרדית(Ostia . לכומר יש אוסטיה יותר גדולה על השולחן והוא שובר אותה, כסמל של השברות גופו של ישו על הצלב. המיסה היא שיחזור של הסעודה האחרונה של ישו. על השולחן נמצאים יין ולחם. הלחם הוא סמל לגופו האמיתי של ישו. בסוף המיסה מתקיים טקס הטרנסובסטנציה, טרנס זה לעבור וסובסטנציה זה חומר, כלומר, להפוך את חומר, השתנות המהות. המהות של הלחם והיין משתנה כפי שניסח זאת תומאס אקווינס. הכומר הופך בצורה נס את אוסטיה לבשר האמיתי של ישו. הכומר, בגלל הסמכות שלו, מעמדו כאשר אומר את המילים האלו: לשתות את היין שזה דמיHic est enim calix sanguinem meam ולאכול את הלחם כי זה בשרי Hoc est enim corpus meum אז הופך את הלחם לבשר האמיתי של ישו ע"פ התפישה הקתולית. אי לכך הנוצרים מאמינים שהם אוכלים את הבשר של ישו. מכאן יצא המשפט Opus Focus. רק בוועידת לטראן 4 בשנת 1215 קבעו שהלחם הוא בשרו של ישו והיין הוא דמו.

הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה (מתי כ"ו 26): "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים". טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית, שקיבלה משמעות מאגית.

מדוע לאכול את ישו, אלוהים בצורה בשר? כי הנצרות היא דת של בשר. היא לקחה את דת ישראל ע"פ הרוח אבל הפכה לבשר. כפי שנאמר רק לעשירים יש אפשרות להיות עניי הרוח. הנצרות רוצה להיות דת של רוח, זו תפיסתה האידיאולוגית, פילוסופית אבל מצד שני אומרת "המוח מאמין מה שהעין רואה". אדם יכול להבין את ישו, אלוהים עוד יותר טוב אם הוא אוכל אותו. ישו על מנת לביא בשורה, סיכוי, חזון לאנושות חצה את הקו המחולק, התגשם לבשר ונעשה לצל אדם בהצלבותו. כיצד, אומר אוגוסטינוס, אדם יכול להביא בחזרה את ישו המשיח ולהתאחד איתו? באמצעות אכילת לחם הקודש. באותם דקות בודדות אדם נמצא בחוויה מיסטית באחדות עם האל. בצורה זו הוא מרגיש שישו נמצא בתוכו. סוג של הזדהות.

שבירת הלחם וקידוש היין, מסורת יהודית עתיקת ימים, של טקס זה מהווה עדות ענקית לשורשי הנצרות בדת משה. בסעודה האחרונה סעדו ישו ותלמידיו את ליל הסדר, ולכן הלחם אותו מחלק הכומר בכנסייה הלטינית בתפילה הוא לחם מצה, חסר חמץ.

טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית וגם לאחר התנצרותה של האימפריה הרומית לא שונה הנוהג.

הנצרות יצא מהיהדות, עברה תהליך של הלניזציה, לאחר מכן תהליך של רומיניזציה והשלב האחרון תהליך של הרטרוספקטיבה. יש אלמנטים שחוזרים לתפישות פגאניות. התפישה נוצרית אומרת: "אני רואה את האלוהים אז מאמין בו הרבה יותר טוב". הרמב"ם מאוד התנגד לתפישה הזו.

האוסטיה מייצגת את הקורבן, כלומר, ישו הוא כמו יצחק. ביהדות החליף אלוהי ישראל את יצחק באיל אבל בנצרות ישו הוא יצחק וגם איל. ישו ממש את קורבנותו.

יש מיסות מיוחדות לאירועים שונים, כגון רקוויאם – תפילת אשכבה ומיסה מורחבת, לימי מועד וחג.

 

אתרים:

סקרמנט – Wikipedia

אבות הכנסייה – אגוסטינוס

כתיבת תגובה

הם אותם אנשים אשר היוו בעצם את השכבה האינטלקטואלית, האנשים אשר כתבו את כתבי הקודש, הם למעשה החכמים אשר הכתיבו את הדברים ואף נתנו את המשקל לועידות הכנסייתיות אשר קבעו גם את הנושאים שיעלו לדיון ואת סדר היום של הוועידה. אנשים אלה כונו בשם אבות הכנסייה.

אנשים אלה שייכים למעשה לתקופה שלאחר עידן השליחים. קודם להיות הנצרות דת רשמית, במהלך המאה ה-1. מהו תפקידם: ניסחו את עיקרי האמונה. מיישבים מחלוקות בכל הרמות (בין הבישופים, בין המאמינים וכול'). מפרשים את כתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה). בונים תשתית תיאולוגית (לימים תקבל את המיסוד ע"י הועידות האקומניות).

בכדי שהמאמינים יישרו קו, הם מעלים שאלות לצורך הבנת האמונה: מיהו ישו המשיח? מהי מהותה של הכנסייה, הממסדית והרוחנית? מהי מהות רוח הקודש? מהי אסכטולוגיה (אחרית הימים, יום הדין האחרון. אסכטון = קצה), מהו הבסיס לתקווה? מהו מעמדה של מרים? מהי הפרקטיקה של האמונה? (מה אני עושה? איך אני מיישם?).

בברית החדשה ניתן לראות איך התלמידים פונים לישו ומבקשים אותו למד אותנו איזושהי תפילת יסוד במקום לדבר איתנו כל הזמן במשלים. אז מדברים על תפילת האדון. לוקחים תפילות מתוך הברית החדשה.

המגניפיקט, תפילת מרים באירוע הביקור, תפילת חנה, הפך להיות טקסט שנשים מחכות אותו.

תפילת בנדיקטוס (זכריה אביו של יוחנן המטביל שהיה אילם, פוצה את פיו ומברך את אלוהים בברית המילה) תילה זו הופכת להיות תפילה שמאמצים האבות. לאט לאט אבות הכנסייה מתחילים לחבר המנונים שישרתו בטקסים הדתיים .

דמויות בולטות של אבות הכנסייה:

אורגינס 182-251: עיקר פעילותו במאה ה-3. הוטבל לנצרות בשלב שבו רודפים את הנצרות. מוצאו במצרים ופעל באלכסנדריה. בשלב מסוים מגיע לקיסריה וזאת משום שבקיסריה יושבים יהודים. הוא אומר לעצמו שאם הוא רוצה להיות אב כנסייה המתייחס לכתבי הקודש ואשר עשוי לתת תשובות למאמינים הוא צריך ללמוד עברית ולהגיע למקום שבו יושבים יהודים הוא מגיע לקיסריה יושב בינות ליהודים לומד מהם עברית לומד את התנ"ך בעברית לומד מהם מסורות יהודיות בכדי להכיר את ההוויה של ישו היהודי ודרך זה הוא מנסה לבנות את הדוגמה הנוצרית.

לאחר הטבלתו לנצרות הוא מתקדם בלימודי הדת עד שהוא מגיע לשלב שבו הוא מגיע לקיסריה. החיבור המשמעותי שלו הוא: "ההקספלה" (לקוח מהמילה אקספי = 6 ). בחיבור זה הוא כותב את התנ"ך בשישה טורים: טור ראשון, התנ"ך בעברית. טור שני, התנ"ך בנוסח העברי שלו שנכתב בתעתיק יווני (השפה הרשמית היא יוונית). טור שלישי, רושם את התנ"ך ביוונית בתרגום ה 70, "ספטו אגיטה". טור רביעי/חמישי/שישי, תרגומים שונים שנעשו לתרגום ה 70. כל החיבור נכתב בשפה היוונית.

אורגינס הוא הראשון בהיסטוריה האנושית שעורך איזשהו עבודת מחקר על התנ"ך ומבצע גם מחקר. מטרתו בעבודה הזו היא להגיע לחקר האמת.

הירונימוס 342-420: פועל במהלך המאה ה-4 ותחילת המאה ה-5. איש המערב, מוצאו מהחלק המערבי של האימפריה. הוא מגיע מהמערב לבית לחם כשהוא מלווה בשתי נשים (פאולה – אסטוכיום). נשים עשירות שמאפשרות לו את השקט הנפשי לעבודתו.

מפעלו הגדול הוא תרגום המקרא העברי ללטינית = וולגטא (סוף המאה ה-4 תחילת המאה ה-5). הירונימוס קורא את התנ"ך ביוונית אך הוא רוצה לתרגם את התנ"ך העברי ללטינית ולשם כך הוא צריך ללמוד עברית.

בנוסף לתרגום המקרא העברי הוא עוסק רבות גם בתרבות הנזירית (רק בהר הזיתים היו כ 24 מנזרים). העולם המערבי באותה תקופה הוא בשוליים. האינטלקטואל האמיתי נמצא במזרח והוא זה שמכתיב את הדברים. 

הוא עסק גם בפרשנות של התנ"ך והברית החדשה, תרגם יצירות רבות שאבדו לנו, ביניהן היצירות של אוסביוס שהניח את היסוד לאקספלא = HEXAPLA. הוא היה מודע לעובדה שהפסוק "כי נצרי יקרא לו" לא נמצא בתנ"ך. התיאולוגים הנוצרים בודאי חפשו פסוק זה בתנ"ך. אולי היהודים השמידו אותו. קשה להאמין בזאת.

אפשרות שניה: הירונימוס כותב פרשנות לס' ישעיהו י"א/א' כדלקמן: "טועים אלו החושבים שהפסוק בספר מתי הוא הפסוק הכתוב כאן". הואיל והפסוק בס' ישעיהו מדבר על "נצר" וכותבים זאת ב-צ' ולא ב-ס', זו אפשרות שהאווגנליון לפי מתי התבסס על קריאה שגויה של הפסוק בס' ישעיהו "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה". בכל טעות יש הגיון.

יש לזכור שבעברית עתיקה לא רשמו תנועות ולפעמים רשמו אותן פעמיים. למשל הפסוק: "ישושום מדבר וציה" במקום "ישוש מדבר וציה". כלומר, אם מסתכלים על כל הכתב התנכי, יש הגיון באפשרות שנפלה כאן טעות כתיב. ברור שהמילה הנכונה היא "נצר" (המקבילה ל"חטר"). הפסוק מבקש להדגיש את משיחיותו של ישוע. יש לזכור שהביטוי נצרי לפי הברית החדשה, נגזר מ"נצרת".

אאוזביוס 260-339: (אאו ביוונית = טוב) יושב בקיסריה והיה למעשה הבישוף הראשון של קיסריה. היה עד לרדיפות הנוצרים. היה לו חבר מאוד קרוב אשר הוצא להורג בקיסריה. העדות הזו לרדיפת הנוצרים תשמש עבורו מעין מנוף לפעילותו הציבורית ולמען גיבוש העולם הנוצרי. בשנת 315 נבחר להיות בישוף של קיסריה והיה נציג העיר בועידת ניקיאה בשנת 325. כתב כמה וכמה חיבורים חשובים:

כותב חיבור ענק שנקרא: "תולדות הכנסייה". מנסה לתת תאור היסטורי של התפתחות הנצרות מימי ישו והשליחים ואילך. היות שהוא חי בתקופה שבה הדת  מותרת, הוא חווה את רדיפת המרטירים וגם את שלב ההכרה בנצרות הוא כותב כתבים רבים על מהלך ההתמקדות של הכנסייה, מה היה לפני ומה אחרי.

כותב את "חיי קונסטינוס", כותב ביוגרפיה היסטורית על קונסטנטינוס. אחד החיבורים החשובים שלו הוא "האונומסטיקון" (אונומה = שם ,אונומסטיקון = ספר שמות). הוא עובר בארץ לאורכה ולרוחבה ומחפש אתרים המופיעים במקרא ובברית החדשה ומזהה אותם ברחבי הארץ. הוא כותב מספר שורות על כל מקום שכזה, על גודלו, היקף האוכלוסייה שבו, הרכב האוכלוסייה ומהי אמונתם.

מה שמניע אותו הם ספרי הקודש ועל כן כאשר הוא מציין שם של מקום הוא גם יכתוב היכן הוא מופיע בכתבי הקודש.

אוגוסטינוס 354-430: מבסס את התיאולוגיה המערבית. בלעדיו אין נצרות קתולית.

פרוט בהמשך.

גרגוריוס הראשון 590-604: הוא האפיפיור הראשון. הוא בן למשפחת אצולה רומית, נוצרית. מצטרף לעולם הנזירות. הוא זה שאחראי במערב לטיפוח הרעיון של סגפנות (אסקטיות) ולמדנות. כלומר לא לענות את הגוף בכדי לסבול כי אם לא להתפתות אחר תאוות הבשרים, אוכל ומין.

בתקופתו היו כיבושי יוסטיניאנוס הקיסר מהמזרח שפולש למערב. ישנה גם פלישת הלומברדים ושל שבטים נוספים. בימיו הכנסייה הרומית חודרת לעולם החילוני. בשנת 476 רומא נופלת לידיהם של שבטים פגאניים.

גרגוריוס הראשון אומר שהוא בעצם אחראי גם על מה שמתרחש גם בעולם החילוני, כלומר לדאוג לדברים הכי פרוזאים של חיי היומיום. הוא ממנה תחתיו את אנשי הדת שיהפכו לבעלי תפקידים בסדר החילוני. הוא לא רוצה לבצע שינויים מהותיים הוא משתמש במנגנונים המוכרים לו ולכן ממנה אנשי דת לבעלי תפקידים בסדר החילוני. דואג לשמירת הסדר והביטחון ולרווחת התושבים.

בשל הדברים שעושה גרגוריוס הראשון אותם אנשים שהגיעו עם השבטים הברברים והאנשים הפגאניים עוברים לאט לאט תהליך של התנצרות.

 

במקביל ישנם גם אבות כנסייה גם במזרח האימפריה באותן תקופות. אבות הכנסייה במזרח האימפריה: 

בזיליוס הגדול, מאה ה-4. בזיליוס = מלך. הוא היה בישוף קיסריה בקפדוקיה. במאה ה-4 הוא מייסד בקפדוקיה נזירות שיתופית. אך הוא עושה מעשה גדול שכן הוא אומר (הנזירות הפכה מקלט לאנשים מאמינים שאומרים שיותר אי אפשר להקריב את חיי למען האמונה. נותן מענה לאליטה) שעם כל הכבוד לא כולם בנויים לחיי סגפנות קשה ולחיי פרישות. לא כל בן אדם יכול לעמוד בכך ועל כן צריך לפרק, צריך לתת לאנשים הזדמנות לכאלה שרוצים בחיים רוחניים ולכן צריך לאפשר להם אך מבלי לדרוש מהם את הדרישות הקשות של הסגפנות ופרישות טוטאלית. מה שאומר בזיליוס הגדול תקף עד היום במנזרים היוונים אורתודקכסים במנזרים ברוסיה ועוד.

גרגוריוס מזיאנוס.

גרגוריוס מניסה.

כל כנסייה אורתודוקסית תזכיר את שלושת אבות הכנסייה הללו בתור אבות הכנסייה במזרח והם יהיו בבחינת הנחלת התרבות הדתית במזרח. הם אלה שיחברו את התפילות, יחברו המנונים ותקנונים שעל פיהם צריך אדם לנהוג. שלושתם מכונים "האבות הקפדוקים".

יוחנן כריסוסטומוס 347-407. יוחנן בעל פה הזהב, נחשב לרטוריקן ונואם מדהים. כאשר הוא דרש, המונים היו צובאים על פתחי הכנסייה על מנת לשמע אותו. כריסו = זהב, סטומוס = פה.

הוא כיהן כבישוף בקונסטנטינופול, אך מכיוון שהיה רטוריקן מעולה הוא הצליח לריב עם רוב בעלי התפקידים ולכן הוא פוטר מתפקידו. הוא מחבר סדרה של דרשות שכותרתם היא "נגד המתייהדים".

הכתיבה היא כביכול לא כנגד היהודים כאם נגד המתייהדים, באופן עקיף הוא כותב כנגד היהודים. המאמינים בעצם טוענים שהם צריכים לחיות את ההוויה היהודית על מנת להבין את ישו והם מתחילים לשאול שאלות על כך. כותב 325 כתבים המתארים את החלטות ועידת ניקיאה האוסרים את כל ההוויה היהודית (לא שבת לא ברית מילה וכול').

אגוסטינוס

אגוסטינוס נולד בעיר תאגסטה בפרובינקיה הרומית נומידיה, בצפון אפריקה (היום סוק אחרס באלג'יריה) בשנת 354. אביו היה עובד אלילים, ואמו נוצרייה. בגיל 17 הלך ללמוד בקרתגו לטינית, מתמטיקה, מוזיקה, פילוסופיה ורטוריקה. רוב החיים חי באותו אזור למאת 5 שנים שאיטליה. נפטר בשנת 430.

בגיל 33 התנצר ונחשב אחד מאבות הכנסייה הלטיניים ואחד האישים המשפיעים ביותר על הנצרות לדורותיה. הוכרז כקדוש וכדוקטור של הכנסייה הקתולית. יש אנשים שמשווים אותו עם הרמב"ם בעוצמתו ורמת השפעתו. הרמב"ם התנגד לתמונות, פסלים ודימוי אנושי כלשהו לאלוהים, במילים אחרות, להאנשת האל. לא רק במובן החיצוני אלא גם במובן הפנימי כי אדם שמדמיין את האל באופן אנושי, גם אם הוא לא עושה פסל אלא נותן דימוי אנושי פנימי אז גם עובר עברה חמורה. כל דמוי של האל בתפישה מחשבתית, אינטלקטואלית ואנושית מובילה להרס הדבר המתואר. מרוב אהבת האל לא ניתן לתאר אותה. אגוסטינוס אומר דפקה ההפך, רק אלוהים שנעשה לאדם יכולים בני אדם להבין ולדעת מי זה ומה זה אלוהים, אלוהים לבש צורת אדם, אינקרנציה, הפיכה לבשר לתקופת זמנית. אלוהים היה חייב לבאו ולעבור את כל הדברים שעבר על מנת שכולם יכלו להתחיל להבין מה זה אלוהים.

הוא פיתוח רעיונות ותיאוריות שלא התאימו בזמן האמת שלו אלא הרבה שנים יותר מאוחר.

אלו השנים הראשונות של הנצרות, אירופה פוסט רומה. אגוסטינוס נותן לכנסייה ואפיפיורות את מעמדה, מקומה ופרשנותה. הוא קובע שני דברים:

א) שאין לאדם גאולה וישוה מחוץ לכנסייה. התפישה הזו הורסת את התפישה האינדיבידואליזם. אדם יכול להתפלל לבד לאלוהים אבל זה לא מספיק טוב כמו להתפלל בתוך הכנסייה. נוצרי חייב לבוא לכנסייה כי רק שמה מקבל את הסקרמנט האוכריסטי. המאמין הנוצרי מקבל מהכומר עוגיית לחם וכוסית יין המגלמים את גופו ודמו של ישו. הכנסייה מחזיקה את המפתחות הגאולה.

ב) אוטוריטה הסמכות (כנסייה כארגון) נמצאת מעל אוטוריטה ההתגלות (כתיבי הקודש). אוטוריטה (מילון):  סמכות, השפעה, זכות הכרעה, שליטה, שררה, שלטון, כוח, מרות, רשות, תוקף. אם יש מחלוקת בין מה שכתוב בכתבי קודש ומה שאומרים הפרשנים הלגיטימיים של הכנסייה, האפיפיור ועוזריו, מה שקובע או מכריח זה מה שאומרים האפיפיור ועזריו. אגוסטינוס אומר שהטקסט הוא קדוש אבל הפרשנות יותר חשובה וקדושה ממנו. אגוסטינוס נתן לכנסייה כוח, את המפתחות של הגאולה, נותן לה את הפרשנות, את דוקטרינה שלה, את האמצעי הבלעדי לתיווך בין האדם והאל. הכנסייה הקתולית היא דת של תיווך. כמו כן אגוסטינוס קובע את אופי התיווך.

הרמב"ם אומר שיהודי מאמין לא באמצעות הרבנים אלא באמצעות השכל. הרמב"ם גם התנגד לרבנות כממסד. הכנסייה תתפתח ותהיה שני דברים: א)  דוקטרינה ואמונה. ב) מנגנון וארגון. הכנסייה לא הגיע למעמד של היום רק מדוקטרינה ואמונה. אפיפיור ניקולס V אמור שרק אמונה שיש לה גם ארגון טוב יכולה לשרוד. אגוסטינוס מפתח את ארגון הנוצרי להיות לא רק היררכיה ותפקידים אלא גם אידיאולוגיה.

קדושתה של הכנסייה אינה תלויה במשרתים בה. כומר הוא רק כלי שכן הכנסייה כמוסד עומדת מעל האנשים המכהנים בה.

אנו חיים בעולם של דימוי ותדמיות, עולם של שיח (תקשורת, טלוויזיה, חדשות, פרסומות, מחקר, תודעה), השיח יוצר ידע והידע יוצר כוח. מישל פוקו טען כי שיח פירושו משטר של ידע המגדיר את מה שמותר לומר, וגם את מה שאסור. השיח מפעיל על הסובייקט כוח, מתוקף יכולתו לכפות על הסובייקט אמת שעליו להכיר בה. יש לנו שלושה שלבים: שיח, ידע וכוח. מישל פוקו אומר ששיח לא נוצר סתם, יש מישהו שמארגן ומסדר אותו, עושה מניפולציה אבל למילים אין קשר עם האמת.

אגוסטינוס נולד מאמא נוצריה ואבא חסר דת. זה לא הפך אותו לנוצרי כי ע"פ הדת הנוצרי אינה כמו הדת היהודית אשר קובעת שרק כל מי שנולד מאמא יהודיה אז הוא יהודי. הוא מגיע עם פלטפורמה, הוא לקח ארגז כלליים, עשה קונברסי והתנצר. אוכוסטינוס היה צעירותו ילד ונער סקרן והרפקן, בעל אופי פרוע. הוא חיפש תשובה לשאילה מי אני ומה אני ומה קורה בחיים. הוא היה אדם חכם, גאון. הצטרף כל כיתות ומועדונים, בעלי ידע וצופן ובעיקר הצטרף לכת המניכאים. אגוסטינוס לוקח מפאולוס את הרעיון של יצר האדם רע מנעוריו, את התפישה של הידרדרות, פסימיות, נגטיביות. הוא גם מושפע מתרבויות פילוסופיות מצפון אפריקה מאותה תקופה.

בשנת 396 הוא מונה לבישוף היפו. הוא קובע איזשהו תקנון למנזר שהוא מקים. הוא מנסה לחכות את מעשה השליחים.

הוא מאוד סטואי מבחינת תפיסת עולם ותפיסת החיים, תפישה נגד החומרנות, פיזיקה ומין. הסטואה אינה נזירות אלא מי שעושה את הדבר הנכון במקום הנכון, במידה הנכונה. תפישה אפלטונית עם ההפרדה בין חומר ורוח, בין גוף ונפש, בין עולם למעלה ועולם למטה, בין פיסיקה ומטה פיזיקה. גם לוקח מאפלטון את הרעיון של האידיאלים ושל האידיאות, של דבר אחד מטה פיזי שאגוסטינוס אחרי שהוא התנצר קורא לו ישו. גם לוקח מאפלטון רעיון גאוני מאוד בשימוש של תת-מודע, אולי הוא הקדים את פרויד. אנו נולדים מלאים אומר אוגוסט ינוס, מושלמים אבל יש שני מנגנונים שמפריעים את ההכרה הפנימית והם החושים הפיזיים וההגבלות הפנימיות נגד עצמנו. הוא אומר שהתודעה מלאה כי אנו נולדים כאשר ישו נמצא בתוכנו, בתודעה, בזיכרון. האם אנו יכולים להוציא אותו? האם אנו יכולים להכיר אותו? אגוסטינוס אומר שאנו באמצעות פנימיים לא מסוגלים כי יש לנו שתי מגבלות, של החושים ושל התודעה. כדי לעבור אותן זקוקים מהכנסייה.

הדבר השלישי היא תפישה של תורה שנקראת תורת המניכאים. היה כהן דת פרסי שהייתה לו דת שהייתה פיתוח של התפישה האגנוסטי שהיא פיתוח של התפישה הזורואסטריזם. מייסד הדת נקרא מַני, הוא נולד בבבל בשנת 216 לאחר הספירה ומת ב-276. הוא חידד את הרעיונות של גנוסטיקה וזורואסטריה. הוסיף אלמנטים ותחושות ולכן ניתן לומר נאו-גנוסטיקה. בתורת המניכאים יש הפרדה דואליסטית בין אור וחושך, גוף ורוח, מאלך וסטן, אהבת הקוסמי, בין טוב ורע שנכנס ונמצא בכל בני אדם, להימנע מחומריות, אנושיות. מני קידם את הגנוסטיקה צד קדימה. העולם נשבר קוסמי מרגע שהייתה הבריאה של העולם. התפישה הקלאסי של היהודים ונוצרים היא שרק האדם לקח החלטה לא נכונה כאשר כל הסביבה הייתה מושלמת אז הוא עשה את החטא הקדמון. המניכאים אמרו שלא קשור לבני אדם כי העולם נבנה פיזי, האלוהות הרוחנית שהיא זכר התקלקלה מהצד הנגדי, הנקבה. שוב מאבק בין זכר ונקבה. ולכן האלוהות יצרה את כדור הארץ. האדם הוא תוצר מאותה תאונה קוסמי.

כת המניכאים הייתה בנויה באופן היררכי. הם אמינו שיש אנשים שיש להם אור אלוהי ושהם מדריכים את יתר הקהילה. המניכאים היה מועדון אינטלקטואלית סגור, אחת מן הקבוצות הידע הגדולים מאותה תקופה. המועדון נותן את האפשרות להתעסק בטבעו ומעמדו של אדם, מה ערך האדם, הגוף, החיים? מה אנו עודים כאן, מי אנחנו ומה אנחנו? לכן האנשים הרגישו שהם מאוד מיוחדים אבל היו פסימיים ושליליים בהתייחסותם לחיים ולעולם כאשר טענו המעשה האדם רעים. הרע לפי דעתם זה לא דבר שהוא בשליטה אלא דבר שנמצא בתוך העולם שבו חיים. האדם הוא יצור רע שאינו שולט בזה, לכן מותר להם לעשות הכול. המניכאים היו מארגנים פולחני מין ואורגיות. המניכאים נתנו את הלגיטימציה האינטלקטואלי לחיים הפרועים.

אגוסטינוס היה חבר בכת במשך שבע שנים. בעת שהותו בקרתגו קיים מערכת יחסים עם פילגש במשך כ-15 שנים, ונולד לו ממנה בן ושמו אדאודטוס. אדאודטוס נטבל יחד עם אביו לנצרות, אך מת בעודו נער.

מדוע הכנסייה הקתולית יצא נגד המניכאים? בגלל שלושה דברים: א) כי המניכאים אומרים שלאלוהים יש טוב ורע. עבור הקתוליים לאלוהים לא יכול להיות דבר רע. ב) הבריאה היא רק טוב עבור הקתולים, האדם קלקל את האנושות אחר כך. לאומת זאת למניכאים היא תאונה ואנו לא אשמים. ג) התנהגות המניכאים לא הייתה מקובלת בכנסייה הקתולית. המניכאים השתמשו באמצעי מניעה להריון כי לא רצו שהיוולד דבר. ע"פ הדת הנוצרית אסור לאדם להתערב במעשה אדם ואישה.

מה הבדל בין כת לדת? דת בדרך כלל יש לה אופי מיסיונרי חוץ מהיהדות. היהדות היא דת שמתנהגת כמו כת כי כת היא בדרך כלל סגורה שלא נכנסים ויוצאים. כמו כן לכת יש את העניין של מסתוריות. בתוך כת יש גם מנהיגות.

האם יש סגולה, תקווה לכת המניכאים?

אגוסטינוס מגיע לנצרות וקובע בסדרה של טקסטים וספרים את יסודותיה של האמונה הקתולית בכל הנושאים החשובים, תיאולוגיה, דוקטרינה, דוגמה הנוצרית, השילוש הקדוש, ישו, אלוהות, חיי עולם הזה ועולם הבא, סקרמנטים, בקיצור כל הצד התיאורטי ופרקטיקה של הכנסייה ואמונה הקתולית. אגוסטינוס מתייחס לסוגיית היהודים, הוא קבע את היחס מאז ועד המאה ה-12.

אַל-תַּהַרְגֵם, פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי–הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ, וְהוֹרִידֵמוֹ: מָגִנֵּנוּ אֲדונָי. (תהילים נט: יב)

אגוסטינוס מסביר שאת האויב אחרי שמנצחים אותו לא צריכים להרוג. יש להראות להם את הניצחון ואת ההצלחה. המשל של אגוסטינוס הוא להשאיר את היהודים מוכים וחבולים. הוא בין הראשונים שמתחיל לסמן את היהודים באירופה ומקשר אותם לקין אשר הרג את אחיו הבל. אומר שהיהודים הם שולחנות כתיבה שעליהם מונח טקסט, התנ"ך, אבל הם עיוורים, עיוורון פנימי. היהודי מחזיק את הספר שהנוצרי קורא אותו באופן הנכון. והיהודים יהיו האנשים האחרונים להתנצר כאשר תבוא הגאולה ויראו את האמת.

אגוסטינוס קבע גם את היחס לנשים, נשואים, מיניות. מצבה או סטאטוס של האישה בנצרות לא היה טוב. האישה היא גבר פגום, רכושו של הגבר. הטענות בפרשנות היא שנולדה שנייה, מצלע אדם והדבר השני שאישה היא אחראית על חטא הקדמון. אף על פי כן הוא תומך מאוד את הנשואים ובתוך הנשואים הוא מבקש סלידה ממין. מין ומניות נתפס ע"י אגוסטינוס כדבר נורה כי גורם לאדם לחטאים, זה הדבר שגרם נזק לאנושות. נוצרי טוב יש לא רק 14 ימים שבהם מותר לקיים יחסי מין.

עבור אגוסטינוס מאוד חשוב ושם דגש בין האנשים שנמצאים בתוך הקהילה ואלו הנמצאים בחוץ. אי אפשר שתהיה מחשבה מבלי שתהיה לה סמכות, במילים אחרות, אם אתה לא חושב כמוני אז אתה הופך להיות אויב שלי. הוא מתחיל את האויבות לכל אלו שלא נמצאים או שייכים לקונסנסוס. ובכך המניכאים הפכו להיות האויבים העיקריים של הכנסייה. אגוסטינוס קובע יחס אלים לאלו שלא נמצאים בגבולות הקונסנסוס.

אגוסטינוס כתב כמה ספרים וחיבורים ביניהם וידויים ועיר האלוהים.

עיר האלוהים נכתב כאשר אגוסטינוס רואה את רומה נופלת לשבטים ברבריים גרמנים בשנת 410. הפגאני שעדיין היו חלק גדול מהאימפריה הרומאית האשימו את הנצרות והכנסייה בכך שבגלל חולשת הנצרות רומא הוחרבה. אגוסטינוס לוקח על עצמו להגן על הכנסייה מפי האשמות אלו ומחבר ספר בשם עיר האלוהים. רומה וירושלים חרבו בגלל החטאים ופשעים. בספר זה הוא כותב גם על משמעות הבריאה מתחילת בריאת העולם ועד תקופתו. הוא אומר שאנו חיים בירושלים למטה וכך גם רומה למטה, אנו חיים בעולם פרוסדורי, צר, עלוב, שאין בו כמעט אור. עיר האלוהים זו ירושלים למעלה, גן העדן, אוטופיה נוצרית.

אוגוסטינוס אומר לכולם שלמעשה רומא היא עיר ככל הערים. הנוכחות האלוהית בעולם איננה תלויה בכנסייה, במשרתים בה או במקום. הוא אומר לכולם שגם ירושלים חרבה וגם אז האלוהות לא חדלה מלהתקיים. ולכן גם אם רומא תחרב האמונה תימשך.

בחטא הקדמון היה לאדם אפשרות לבחור בטוב שאלוהים הציע והוא סירב ומאז האדם לא יודע לבחור את הטוב שמתאים לו. האדם עושה מה שבעצם איננו רוצה לעשות. האדם הוא עיוור וכוחות אחרים מוליכים אותו. אם הדברים כל כך שליליים ופסימיים אז למה לאמין באמונה זו? משום שיש גם צד רפלקסיבית כי אגוסטינוס אומר הרוב, כלומר, לא כולם, רוב האנשים יקבלו עונש, קללה, גיהנום אבל יש קהילה קטנה של מובחרים שהאל בוחר בה. אנו לא יודעים אם נמצאים בתוך הרשימה. אין קשר בין המעשים בעולם הזה ובין הגורל בעולם הבא.

למעשה לא הכתוב בספר חשוב, אלא הפרשנות שנתנו לו הנוצרים: אגוסטינוס מוצא חוט מקשר לכל אורך ההיסטוריה האנושית, בין הטוב והרע. זוהי השיטה הדיאלקטית הידועה, שבאה לידי ביטוי אצל אגוסטינוס במאבק בין "עיר האלוהים" הפוליס, לבין "העיר הארצית" עיר האדם.

עיר האלוהים

העיר הארצית

האידיאל שצריך לשאוף אליו.

המצוי כיום

האדם מקריב עצמו למען האל

האדם מקריב את האל למען תענוגותיו.

מהות הדת – התגלמות ישו.

המהות היומיומית.

 

מתפישה זו מתעורר הסכסוך בין שתי הסמכויות: הפוליטית (הקיסר) והדתית (הכנסייה-האפיפיור). הכנסייה השתמשה בספרו של אגוסטינוס על מנת לחזק את שלטונם העליון.

אגוסטינוס הוא אנטיתזה. לכן הכנסייה מאמצאת את תורתו של פלגיוס. האדם יכול לעשות מעשים ומצוות וכך לרצות את האל. לפי דעתו אין קשר במה שעושים עכשיו ובין גורלו בעולם הבא. בהתחלה גישתו של אגוסטינוס הייתה הגישה הרשמית של הנצרות אולם על המוני העם הייתה מקובלת יותר דעתו של פלגיוס. עד הכנסייה הבינה שעם התפישה של אגוסטינוס יהיה מאוד קשה להביא אנשים לנצרות. האנשים רוצים תקווה בחיים. פלגיוס אומר שאדם צריך לעשות סקרמנטים ומצוות בעולם הזה כי אלוהים רואה ורושם הכול. כפי המעשים הטובים של אדם כך הדרך לגן העדן יותר מובטח. בני האדם נולדים כלוח חלק והם הקובעים את גורלם. יש שכר ועונש ובני האדם יכולים לגאול את עצמם ע"י חיי טוהרה. כמו כן טען פלגיוס כי חטאו של אדם הראשון לא הועבר לצאצאיו. הכנסייה לוקחת הרבה דברים מאגוסטינוס אבל לא את כולם. הכנסייה לוקחת את הדברים היותר מתאימים לה.

ספר וידויים. יש לו 13 פרקים בדומה ל-13 האגרות המפורסמות של פאולוס. אגוסטינוס מתאר את חייו, מורשתו, חיפושיו, את הדרך אל אלוהים, למצוא את הדבר המושלם ביותר שהוא ישו ואמונתו. בחיבור זה מתאר אגוסטינוס את חווית טבילתו לנצרות שכן הוא נולד לאב פגאני ולאם נוצרייה. מתאר איך אמו דוחפת אותו לקבל את הנצרות. 7 פרקים עוסקים בחיפושים ו-4 נוספים אחרי שמצא אותו. הספר השפיע בתולדות המחשבה האנושית. יש בספר התייחסות לאהבה, ילדות, הורות, תת מודע, פסיכולוגיה, זיכרון, מין ומיניות, חטא, טובת האדם. כמו כן פרשנות לרעיון הבריאה מספר בראשית. אגוסטינוס גם כותב על אהבה, כאשר אהבה היא בסופו של דבר אהבת האל כי לא יכול להיות אצל אגוסטינוס אהבה אחרת. אהבה אישה היא דבר פגום, גם אהבה ילדים. רק אהבת האל היא הנכונה. שיר מספר וידויים:

איחרתי לאהוב אותך, יופי כה עתיק וכה חדש, איחרתי לאהוב אותך, ראה, אתה היית בפנים ואני בחוץ, ושם חיפשתי אותך, מתנפל, מעוות, על הדברים היפים שיצרת. אתה היית איתי ואני לא הייתי איתך. הדברים שלא היו כלל לולא היו בך הרחיקו אותי ממך. קראת וצעקת והבקעת את חירשותי; זהרת והבהקת והנסת את עיוורוני; הדפת ניחוח ואני שאפתיו אל קרבי ונפשי יצאה אליך; טעמתי אותך ואני רעב וצמא; נגעת בי ואני בוער מגעגוע אל שלומך, אלי.

הוידויים הם מיצירות המופת הספרותיות והפילוסופיות של המערב. בשילוב נדיר של כוח רטורי ויכולת ניתוח פסיכולוגי ופילוסופי מתאר אגוסטינוס מסע רגשי ואינטלקטואלי מילדות לבגרות. דרכו מאי-נחת ומבוכה להשלמה עם עצמו ועם אלוהיו היא דרכו של כל אדם; מן הפרטי והאינטימי, טון אגוסטונוס, ניתן ללמוד על הכללי ועל המשותף לכול.

אידיאליזם – ההשקפה של אפלטון נקראת "אידיאליזם" – היא ההשקפה החושבת שהאמת נמצאת רק בעולם של מושגים (עולם של "אידיאות") והיא איננה נמצאת בדברים החומריים שבעולם. בשביל להכיר את האמת איננו צריכים לדעת מה באמת קורה בעולם החומרי, אלא עלינו להכיר היטב את המושגים שלנו. ההשקפה שכנגד נקראת "ריאליזם" והיא סבורה שהאמת, והמושגים שלנו, מצויים בתוך עולם החומר. בשביל להכיר את האמת אנחנו צריכים לדעת מה קורה בדברים החומריים.

המונח אידיאליזם בא מהמילה "idea" שאף שמשמעותה ביוונית היא "דמות" או "חזות". המונח ריאליזם בא מהמילה "res" שמשמעותה "דבר". אפלטון שאל מהם בדיוק האידיאות, אלו אידיאות ישנן, מהן האידיאות העליונות, מהו הקשר בין עולם האידיאות ובין העולם החושני, כיצד מתבצעת במחשבתנו הכרת האידיאות, ועוד.

משל הקו המחולק מופיע באחד הדיאלוגים החשובים ביותר של אפלטון "המדינה".

משל זה מספק לנו מבט מסכם ומוצלח על תורת האידיאות. ארבה דרגות שונות של המציאות, לפי סדר החשיבות. אותן יכולים לחלק לשני עולמות: העולם הרוחני (עולם המושכל) אליו שייכים האידיאות והאידיאה של האידיאות. והעולם החומרי אליו שייכים הדברים החומריים והבבואות של הדברים המוחשיים.

 

 

דרגות המציאות

עולם המושכל

האידיאה של האידיאות

אידיאות של דברים מוחשיים

עולם החושים

דברים מוחשיים

בבואות (צללים)

 

היחס מבטא את חשיבות הדבר בעיני אפלטון- צל העץ בדרגה נמוכה יותר מהעץ עצמו. ככל שעולים בסרגל עוברים לתחום שהוא בהיר יותר, הוא מתכוון מבחינת בהירות המחשבה וככל שעולים במעלה הסרגל אנו קרובים יותר לאמת. ישנם מצבי הכרה שונים- מה שמשתנה הוא לא רק מה אני רואה אלא גם איך אני רואה- ההבדל למשל בין איך שהנגר מסתכל על שולחן לאיך שאפלטון מסתכל על שולחן.

 

רוחני

ישו

אידיאה

אידיאל העץ

פיזיקה, מדע, פילוסופיה

בוטניקה

פיזי

אדם

עצם

עץ

צל

צל העץ

 

מציאות או תפישה יש 4 חלקים: קודם כל הוא מפריד בין העולם הפיזי והעולם הרוחני, כלומר, מטפיזי. בתוך העולם הפיזי ניתן לעשות חלוקת משנה: יש את העצם, יחידות כמו למשל שולחן, בן אדם, עץ, כל דבר שהוא פיזי. לכל עצם יש צל. הצל יש משמעות סמלי יותר גדולה מאשר בצד הפיזי. עולם הרוחני ניתן לחלק בין העולם הפיזיקה, מדע, פילוסופיה. עולם המדע חוקר ומגיעה למסכנה. מעל זה יש עוד שלב שהוא עולם של האידיאה, של האידיאל, של החד פעמי, של הבלתי מושג, של הבלתי מתואר, של הבלתי אפשרי להגדרה במונחים פיזיקאליים, מדעים או פילוסופים. דוגמה עץ. הוא נותן צל. יש מדע שעוסק בתורת העצים ופרחים שהיא הבוטניקה אבל יש עץ של העצים, עץ מיוחד, עץ ראשון שאף פעם לא ראינו אותו והוא העץ המושלם, יפה, הטוב ביותר, זה אידיאל שיש לנו בזיכרון וכל פעם שרואים עצים נזכרים שיש עץ שהוא העץ של העצים. רואים שולחן ואנו חושבים וזוכרים על האידיאל שלו. ע"פ אגוסטינוס האידיאל זה ישו, הוא האל, האלוהות, הפסגה של הקוסמוס. ישו ירד ארצה וחצה את הקו המחולק שהוא הקו בין המטפיזי לעולם הארצי והוא הפך לעצם בצורה אדם, הצליבה הפכה אותו לצל אדם. הכנסייה נמצאת באמצע בקו המחולק. זה ההיררכיה והסדר: ישו, כנסייה, אדם. הכנסייה באמצעות הסקרמנט ים מתווכת בין ישו והאדם על מנת שאדם יוכל להבין ולהביא את האל בתוכו. סקרמנט של אכילת לחם הקודש ושתיית יין הקודש. כאשר נוצרי אוכל לחם הקודש בתוך הכנסייה ובסמכות הכומר, באותם רגעים מועטים שלחם הקודש נמצא בגוף האדם אז האדם עובר את הקו המחולק אז האדם מגיעה להתוועדות בישו. אגוסטינוס אומר שישו הוא האידיאל החד פעמי שירד ארצה ונצלב. על מנת לעלות ולעשות את התהליך בחזרה רק זה אפשרית בתוך הכנסייה באמצעות סקרמנט והופך את האדם ממצב של מאמין פשוט למצב של התוועדות מלאה וכך להכיר את ישו במהותו המלאה.

 

אנשים:

אוגוסטינוס – Wikipedia

אתרים:

כת המניכאים – Wikipedia

 

האמונה החדשה – הועידות הכנסייתיות האקומניות

כתיבת תגובה

המונח שילוש אינו מופיע בברית החדשה. כאשר מדברים על המהות האלוהית המורכבת משלוש פרסונות: האב הבן ורוח הקודש. עם כל מה שמוזכר כמיתוס מכונן אינו מופיע כלל בברית החדשה. יעבר עוד מספר דורות עד אשר ניתן יהיה לדון במונח הזה של השילוש.

קטכומנים = המועמדים לטבילה. הם יושבים ולומדים את האוונגליונים. לומדים את סיפור חייו של ישו כאשר מטרתם היא להצטרף לקהילה המתגבשת, עדיין לא ניתן לקרא לה דת חדשה שכן יש אמונה מתגבשת, יש קהילה אפילו נרדפת אך הם עדיין בתהליך גיבוש הן של הדת והן של הקהילה.

ננסה להבין מה למדו בסימבול האפוסטולי אותם קטכומנים = המועמדים החדשים, כדי להגביר את האמונה החדשה שאליה הם הצטרפו.

אני   מאמין (credo)  

באלוהים

האב 

הכל – יכול

שמע  ישראל  

ה'  אלוהינו

ה'  אחד

דברים  ו' ,ד'

 

אפוסטולי = שליח.

הטקסט הזה מרמז לנו שמי שחיבר את הטקסט הזה או לפחות היה מעורב בקביעת התכנים שלימים במאה ה-2 זה יעמוד כטקסט מוכר הם השליחים.

סימבול = סמל. סמל הוא דבר מאוד רחב. במקרה הזה הוא סמל אשר מתכוון לאיזושהי הצהרת אמונה שמסמלת אתה היותי שייך למי שמקבל את הצהרת האמונה.

במבנה הזה ניתן לראות איזשהו יסוד היוצא מתוך היהדות ומתחיל להגדיר איזושהי אמונה חדשה.

פרוש מבנה ההצלבה: 

אני – לעומת ישראל = זו אמונה שמכוונת לאינדיבידואל. ישראל כעם כלאום ,הבחירה של העם ולא הבחירה של היחיד וההתנהלות לאורך התנ"ך שמתנהלת בין עם לבין אלוהים או בין נציגי עם לבין אלוהים, בין נבחר עם לבין אלוהים. מדובר על עיקרי אמונה שמגדירה את האינדיבידואל כמושא ההתבוננות של אלוהים. ועל כן בכל פינה בעולם, ללא בנייה של איזו זהות (במובן הלאומי) של קבוצה כל אחד ואחד יכול להצטרף לדת החדשה.

מאמין – לעומת שמע = מהו ההבדל בין שמע לבין מאמין? סיפור נעשה ונשמע. שומעים את ההוראות ואת המצוות ומצווה לקיים את המצוות.

הדת היהודית היא דת שרואה במצוות המעשיות את העיקר שבעיקרים (עצם עשיית המצוות היא הצהרת האמונה באלוהים). ביסוד האמונה עומדות המצוות. הנצרות לעומת זאת אומרת שהאמונה היא בלב (עצם העובדה שאני מאמין –  אהבה וחסד שיעמדו במרכז ולא במונח של התחשבנות שיש מול האל) הדבר אינו קיים בדת החדשה, היא מדגישה את האמונה שבלב = הרוח לעומת המעשה.

אלוהים – לעומת ה' אלוהינו = אלוהינו – ישראל עם נבחר, אלוהים בחר את עם ישראל והאלוהים הזה הוא שלנו ולא למי שאינו שייך לעם הנבחר. לעומת זאת הנצרות נותנת איזושהי הגדרה מעט שונה לאלוהים. כלומר היא מגדירה אלוהות שפתוחה לכל אחד על פי התפישה של ההגדרה של האמונה שבלב.

האב הכול יכול – לעומת ה' אחד = כאן יש איזושהי תפנית מהנוסח של הצהרת האמונה בספר דברים ו' . כאשר קוראים את התנ"ך האם המונח אב נמצא ככינוי לאלוהים?

המונח אלוהים מופיע בתנ"ך כאשר מתייחסים לאלוהות במערכת היחסים שיש בין האלוהים למלך (מזמור בתהילים העוסק כולו בהמלכת מלך ואז מתארים את המלך כמי שמאומץ על ידי אלוהים כבן) בכל אלה יש שימוש במונח אב כאשר מתייחסים לאלוהים.

האב הכול יכול לעומת ה' אחד, האם יש כאן איזושהי התחלה של התייחסות לשילוש, כאשר אומרים האב הכול יכול? בפרוש כן! הוא הכול יכול ואז ניתן להמשיך ולומר איזה פרסונות יכולות להתלוות אל האב.

לעומת התנ"ך שבו אותו אב נוכח ואקטיבי בתנ"ך כמו בספר בראשית ג', ניתן לראות איך מתארים שם את אלוהים לעומת אדם וחוה. באיזה מישור נמצא אלוהים מול אדם וחווה? האלוהים מתהלך בגן –  כביכול באותו המישור של אדם וחוה מתהלך גם האלוהים.

האב נוכח בתנ"ך והוא פעיל בתנ"ך לעומת זאת בברית החדשה האב נעדר, היעדרות שלו היא זו שבולטת בברית החדשה. מדברים אליו, פונים אליו – מי שפונה אליו הוא ישו בכבודו ובעצמו, ברגעיו הקשים הוא אומר לו אלי לאי למה עזבתני.

בנו יחידו אדוננו – בנו של מי? בנו של האב.

אם אמרנו שבמשך שנים בני אדם חושבים הוגים שואלים שאלות על היסודות הללו של האמונה, צריך לנסות להבין איזה שאלות צצות בראשם של האנשים הללו.

מדוע אי אפשר היה להגיע לאיזה מורה רוחני ולשאול אותו מהם עיקרי האמונה וכך להמשיך הלאה, אם אומרים שישנו אב ואם הוא האלוהים ואנחנו אומרים שמאמינים באלוהות אחת ואין יותר אלים או ריבוי אלים, אז למה האב הזה צריך בן?

כאשר אומרים בנו, האם ישנה איזושהי קדימות כאשר אומרים אב ובן? בהחלט כי אם יש אב ויש בן אז ישנה קדימות כי מישהו קדם למישהו, ישנה סכנה שתהיה היררכיה (מי יותר חשוב ומי פחות חשוב) באלוהות. זו תהיה בעיה מאוד קשה שאנשים יחזרו וישאלו יחזור וישאלו, לכן יצטרכו לכנס את כל חכמי הדת באותה תקופה על מנת להחליט בעניין.

אשר נולד מרוח הקודש וממרים הבתולה – אותו אדם במאה ה-2 שרק החל להאמין באותו אלוהים אומרים לו לאלוהים הזה ישנן שלוש מהויות: מהות אחת היא האב, מהות שנייה היא הבן ובנוסף מספרים לו שאותו בן נולד מרוח הקודש וממרים הבתולה.

כאשר מתייחסים למונח רוח בכלל, האם המונח רוח בתנ"ך מופיע בהקשר של האלוהות: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" בראשית א' .גם בסיפור שמשון רואים שימוש ברוח "צלחה עליו רוח אלוהים". הנביאים למיניהם – כלומר רוח אלוהים פעילה ומצויה בתנ"ך . אז אם כך מדוע שם אין לנו בעיה ובברית החדשה ישנה בעיה? משום שכאשר עוסקים בתנ"ך בכל מה שקשור לאלוהים רואים שזהו דבר מופשט לחלוטין. לעומת זאת כאן אומרים לנו שאותו ישו שהסתובב בייננו והתגלה כבן אדם הוא בעצם יצור שנולד מרוח הקודש, כלומר, שרוח הקודש הופך למשהו קונקרטי לחלוטין, רוח הקודש היא אישה, מרים הבתולה רוח הקודש שמפרה את מרים הבתולה.

והנה אנו רואים איזושהי הגבלה לזיווג שיש בין אלילים לבין בנות אדם ונולדו מהם כל מיני אלים אחרים שהיו לבעלי תפקידים בהנהגת העולם, ואותו אדם שמצטרף לאותה דת אינו מבין מהו בעצם החידוש כאן.

בראשית פרק ו' 4: "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יביאו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם". איך ייתכן שסיפור כזה מופיע בתנ"ך, יש כאן יותר מדי שאלות על מנת שנקבל זאת כמובן מאליו.

אנו רואים שגם ליהודים וגם לפגאנים ישנה בעיה. שכן מה רוצים להגיד לאותם פגאנים: מעכשיו אתם מאמינים באלוהות שהיא אחת – דת מונותאיסטית. אך צריך לומר להם במה היא מחדשת שכן זהו טקסט שאינו מובן מאליו והא מאוד בעייתי.

אם כך ראינו שישנה בעיה של היררכיה, בעיה עם רוח הקודש וישנה בעיה נוספת:

הלא כתוב שישו עצמו נולד מרוח הקודש, ראינו שרוח גם במקרא מופיעה באיזושהי מהות של אלוהות, מהות שמימית. מרים הבתולה היא למעשה אישה כל אישה.

אם כך מה בדיוק נולד מאותו זיווג של מרים עם רוח הקודש? אלוהים?  האם הוא אנושי? שכן בכל זאת אנו רואים כאן זיווג בין אישה לאלוהים, וכבר אז במאה ה-2 עולות השאלות האלה.

מדברים על מרים כבתולה בלבד. הבתולים, מקבלים כאן ערך עליון. עד כדי כך שהבתולים של מרים הפכו איזשהו מודל לחיכוי מאוחר יותר על ידי הנזירות.

ישו יבוא לשפוט את החיים והמתים – מתי בדיוק הוא יבוא? אם אני מצטרף לדת החדשה וישפטו אותי ואני אדע שאני זכאי להגיע לגן העדן אז מתי יבוא אותו משיח, עד מתי אחכה? ההבטחה לביאתו של ישו היא בבחינת חידה, אניגמה. לא יודעים מתי. מצד אחד אומרים שאכן ישו יבוא ויחיה את המתים והחיים וכי אנחנו צריכים להאמין. אך מצד שני אומרים לנו שהציפייה שלנו צריכה להיות ציפייה דרוכה.

ניתן לראות זאת אצל מתי כ"ה 31 – 46 : "כאשר יבא בן האדם בכבודו וכל המלאכים אתו, ישב על כסא כבודו ויאספו לפניו כל הגויים. אז יפרידם זה מזה כרועה המפריד את הכבשים מן העזים . . . אחרי כן יאמר לניצבים לשמאלו, לכו ממני ארורים, אל אש עולם המוכנה לשטן ולמלאכיו. . . אז יענה להם ויאמר, אמן, אומר אני לכם, מה שלא עשיתם לאחד מן הקטנים האלה גם לי לא עשיתם. ובכן אלה ילכו לעונש עולם והצדיקים לחיי עולם".

ישנה כאן בעייתיות מאוד קשה עם השאלה, למה זה לא קורה? מתי זה יקרה? 

 

בכנסייה הקדושה, Sancta Ecclesia. כאשר אומרים כנסייה אפשר להתכוון לשלוש מהויות: א) במבנה הפיזי, המהות המוחשית ביותר, המובן הקונקרטי ביותר. ב) קהילת המאמינים, הקהילה יכולה להיקרא כנסייה. עד היום אומרים הכנסייה הקתולית, הכנסייה האורתודוקסית וכול'. הכוונה לקהילה המסוימת שבונה את זהותה. ג) הממסד הכנסייתי, הממסד הכנסייתי מתחיל להיבנות כבר מראשית הנצרות. הכוונה היא לכל בעלי התפקידים. רואים זאת בפעם הראשונה בברית החדשה בין פטרוס ליעקב אחי האדון שנבחרים לעמוד בראש השליחים. הממסד הכנסייתי רואה עצמו מראשית הנצרות כממסד שמשדר ארבעה יסודות:

אחדות ואחידות, ONAM: הממסד רוצה לאחד את כל מי שמצטרף לכנסייה.

קדושה, SANCTAN: ממסד הכנסייתי יש בו מן ההילה של הקדושה. כלומר האדם הבכיר שעומד בראש הכנסייה דבריו הם דברי אלוהים חיים.

שלמות, CATHOLICA: בתוך הממסד הזה אתה תקבל את כל המכלול כאדם מאמין. אינך זקוק לשום דבר מחוץ לכנסייה.

הכנסייה נוסדה על ידי השליחים, APOSTOLICA: כלומר היא נוסדה על ידי אנשים שחוו את ישו, שראו אותו ואשר האמינו בו עוד בחייו עלי אדמות.

 

הועידות הכנסייתיות האקומניות

אקומני = עולמי, העולם המיושב. חשוב מאוד לזכור את הועידות החשובות. עקרונות: א) התכנסות של כל בחירי הכנסייה (בישופים). ב) ניסוח דוגמות = עיקרי אמונה מחייבים ! (אקסיומה  מחייבת). ג) תוקף מחייב מבחינת הדוקטרינה והאדמיניסטרציה. ד) הרזיה = בחירה /אסכולה, מקבל צביון שלילי בנצרות ! מי שלא מקבל את ההחלטות של הועידות האקומניות יש להחרימו.

קונסטנטינוס מבין את הכושר הארגוני של דיוקליטיאנוס. כאשר הוא רוצה לאחד את האימפריה הוא מנסה לנצל את מה שמוכר כבר ע"י האימפריה ומזמין את דיוקליטיאנוס להיות יד ימינו. דיוקליטיאנוס מציע לו אפילו את הכתר ודיוקלטיאנוס אינו מוכן אפילו להקשיב ובוודאי שלא לחזור.

במקום שבו רוצים ליצור אחדות, נוצרת למעשה אי הסכמה ופיצולים. הם התכנסו מתוך כוונות טובות אך מהרגע שישנן אי הסכמות מתחילים הוויכוחים והמריבות.

וועידה ניקיאה 1. שנת כינוס: 325. נושאי דיון והחלטות עיקריות:                        

1. פסילת ההשקפה האריאנית. אריוס מגיע ממצרים וטוען שישנה היררכיה בשילוש. קובע זאת כדוגמה ואומר: הבן הוא בן, האב הוא אב, ואי אפשר לבא ולחשוב שהבן הוא אלוהות שכן אם הוא נולד מהאב או אפילו אם הייתה אינקרנציה, זה לא אומר שהוא היה קיים מאז ומתמיד. שכן קודם היה האב ואחר כך בא הבן. הבן לא היה קיים מאז ומתמיד. כלומר העולם נברא, היה אלוהים אבל לא היה הבן.

דעה זו יכלה מצד אחד לתרום למונותיאיזם. לומר שהאל הוא אחד שיש לו שליחים ושהגיע באמצעות כל מיני שליחים ונביאים. אך הייתה סכנה שאם יקבלו את דעתו אזי כל התורה שעליה מבוסס העולם הנוצרי תקרוס – שכן הדבר אינו מסתדר עם ההיררכיה אותה הוא מציג. שכן יוצרים איזושהי העלאה של ישו.

2. הוועידה מחליטה לפסול את דעתו של אריוס שכן זוהי הרזיה, יש לרדוף אותו שכן הוא לא התפשר עם הדוגמות. הוועידה אמרה שהיא מקבלת את הדוגמה של השילוש הקדוש. על השילוש הקדוש עוד ימשיכו להתווכח, תיאורטית זוהי דוגמה ואסור לגעת בה, אך במעשה הבעיה תמשיך ותעלה וזאת משום שהמעמד של רוח הקודש לא נקבע. עדיין לא יודעים מהו מקומה בשילוש הקדוש. אך קבעו שהבן זהה במהותו ובטבעו ובמעמדו למעמדו של האב. אין היררכיה.

3 . עוד הם מנסחים את ה"קרדו של ניקיאה", "האני מאמין". מרגע שנקבע הקרדו של ניקיאה ועד היום, נוצרי שנטבל זהו האני מאמין שלו. הסימבול האפוסטולי הוא ניסיון להגדיר אמונה נטו.

החלטות של ועידות היא תמיד מנוסחות בצורה פולמוסית, בתוך ההחלטות הם יכתבו גם מה לא ייכנס.

ניתן לראות שיש בנוסח הקרדו של  ניקיאה תוספת של המילה ומהבן . זוהי תוספת מאוחרת לקרדו של ניקיאה אשר הוספה על ידי הכנסיות במערב.

וועידה קונסטנטינוס 1. שנת התכנסות: 381. נושאי דיון והחלטות עיקריות:

מאשררים את מהות ישו והשוואת מעמד רוח הקודש למעמד האב והבן.

מאשררים את הקרדו של ניקיאה 1.

וועידה אפסוס. שנת התכנוסת: 431. נושאי דיון והחלטות עיקריות:

מגנים דעה של הבישוף נסטוריוס אשר טען שמרים איננה יולדת האל אלא יולדת המשיח בלבד, שכן על פי תפישתו של נסטוריוס, מרים עלולה להיתפס כמי שעולה על הבן. משום שאלוהים שוכן ברחמה והיא יצרה אותו כביכול. היא כביכול הפטרונית ובזכותה יש בכלל את ההתגלות של ישו.

בנוסף עד השלב הזה ידוע שהיא בכלל אנושית ואף מתה, לכן אומר נסטוריוס שהדבר מאוד חשוב שכן היא הייתה בעצם היולדת של המשיח ולא היולדת של האל.

נסטוריוס עושה כאן מהלך מתוחכם ביותר, שכן הוא אינו מדבר על טבעו של ישו כי אם על מרים כיולדת האל. ואם מרים הולידה את האל אזי צריך לתת לאנשים תשובות. איך הדבר ייתכן, שכן אנשים שואלים שאלות ומצפים לקבל תשובות.

נסטוריוס אינו מדבר למעשה על טבעו של ישו כי אם על מרים כיולדת האל. נסטוריוס כמו אריוס הם נוצרים טובים ומאמינים והם רוצים לבא ולבדוק כל מיני התחבטויות שיש למאמינים. הם מנסים למצוא דרכים לחרוג מהטקסט ולמצוא בכל זאת מה שמאפשר את האמונה באל אחד. לכן לא ההגדרה של ישו מטרידה אותו כמו ההגדרה של אל אחד, מהות אחת. לכן ישו בשבילו הוא איזושהי דרך שבה האלוהים התגלה לבני אדם ולא שהאלוהים בכבודו ובעצמו ירד ודרך על האבנים במקומות השונים בארץ הקודש. 

וועידה כאלקדון. שנת התכנסות: 451. נושאי דיון והחלטות עיקריות:

אחת הועידות החשובות ביותר. מתכנסת בעיר כאלקדון. בשנת 451 מחדדים שוב את הדיון בטבעו של ישו, הבינו שנסטוריוס רצה לדבר על הטבע של ישו. הם מתקדמים בדיון ואומרים שמטרתם היא להגדיר את ישו כבן אנוש. לכן הם קובעים:

דוחים את המונופיזיטים (מונו = אחד, פיזיט = טבע/מהות), דוחים את אלה שבאים ואומרים שלישו היה רק טבע אחד, הטבע האלוהי. קובעים שישו היה דיופיזיטי, כלומר, יש לו שני טבעים מאוחדים, אלוהי ואנושי שאינם מעורבים זה בזה וגם אינם נפרדים זה מזה.    

בכנסיית הקבר פוגשים מספר קהילות שנוכחות בארץ שהן מאלה שלא קיבלו את החלטת ועידת כאלקדון, לא קיבלו את ההחלטה שישו היה בעל שני טבעים. קהילות אלה הם: ארמנים, אתיופים, קופטים, סורים אורתודוקסים. קהילות אלה מכונות קהילות נונכאלקדוניות,  אלה שלא קיבלו עליהם את החלטות ועידת כאלקדון.

כל הקבוצות הללו הן קבוצות שכאשר מתכנסת ויעדת כאלקדון יש להם זהות משלהם. הם לא רואים את עצמם לא כלאטינים ולא כיוונים. הם רואים את עצמם כבעלי שפה אחרת, מאזור גיאוגרפי אחר.

הקופטים אינם רוצים לקרא ביוונית או לדבר ביוונית, הם מתחילים במסע של תרגום ענק (נאג'י חמאדי) של כל הכתבים. שכן הקופטים רואים עצמם כצאצאי הפרעונים, אנשי הציביליזציות הגדולות.

הארמנים לעומת זאת, מלכם נטבל לנצרות בשנת 301 ובעקבותיו כל האומה הארמנית מקבלת על עצמה את הנצרות. הם שואלים איפה קונסטנטינוס וכל היתר, הם התעוררו מאוחר. ולא רק זאת עוד קודם לניקיאה המצאנו כתב, את  הכתב הארמני. הכתב הארמני הומצא על מנת לתרגם את כתבי הקודש.

האתיופים רואים עצמם כצאצאי מלכת שבא, וכי הם ממשיכי הנצרות האמיתית.

הם באים מתרבות אחרת לחלוטין, תרבות מאוד עשירה.

סורים אורתודוקסים סוריה היא בבחינת מרכז אינטלקטואלי עשיר ביותר מהמאה ה-2 לספירה. הם טוענים לקדמות, שפתם היא השפה הארמית בעלת ניבים רבים (דיאלקטים), הם טוענים שהם מדברים בשפה האמיתית שיש לדבר בה, לא בלטינית ולא ביוונית.

מעבר לוויכוח התיאולוגי אי קבלת החלטות כאלקדון היא למעשה אמירה שהם אנשים נעלים מעל לחבורות האחרות. הם לא רואים עצמם כשוליים.

וועידה ניקיאה 2. שנת התכנסות: 787. נושאי דיון והחלטות עיקריות:

פסלו את האיקונוקלזם (השחתת איקונות) והחזירו את מנהג הערצת האיקונין. התייחסות אליהם כאל חפץ פולחני. אם התכנסה וועידה שכזו שקבעה שכעת האיקונות הן בסדר, כלומר, שקודם כנראה כל העניין של האיקונות נראה כדבר חריג, משהו לא בסדר. מה שקרה הוא שבשטח אנשים החלו לשאול שאלות לגבי האיקונות כחפץ פולחני, נשאלו גם על הדיבר של לא תעשה לך פסל ומסכה ושאלו אם הם לא התרחקו מהדיבר האלוהי. האם לא הגענו למצב מסוכן שבמקום שהאיקונות יהיו האמצעי להגיע אל האלוהים, הם הפכו להיות האלוהות עצמה. אנשים החלו להאמין באיקונות.

מכיוון שאנשים אינם יודעים קרא וכתוב הם מתחילים לסגוד לאיקונות. סוגדים לכל האמצעים הוויזואליים וזו הייתה בעיה קשה שהעסיקה את הנצרות החל מהמאה ה-7.

היו אמצעים כאלה ואחרים להבעת אמונה לא רק אצל הנוצרים, גם אצל היהודים היו תבליטים ותחריטים ופרוכות והיהודים הגמישו מעט את העניין של לא תעשה לך פסל ומסכה. יהודים מבקרים גם במקומות שבהם ישנן איקונות ופסלים כמו סיפורו המפורסם של רבן גמליאל כאשר נשאל על ידי תלמידיו, איך הוא יכול להיכנס לבית המרחץ שיש בו פסלה שלאפרודיטה ורבן גמליאל עונה "לא אני באתי בגבולה, היא באה בגבולי" כלומר אני באתי לא על מנת לפגוש את אפרודיטה כי נאם באתי לבית המרחץ והיא במקרה נמצאת שם ואני לא מתייחס אליה כלל וכלל.

כאשר אדם אינו מגובש בדעתו ואמונתו אזי ישנו חשש שאם הוא ישמע דרכי אמונה אחרות או מקבילות אזי ישנו חשש שמא אחשוב שיש בכך מן האמת. כל זאת הוא עניין של סובלנות ופתיחות לעולמות אחרים מבלי שיהיה חשש שמא אעבור לדת אחרת, הכול נכון כל עוד אין עבודה מיסיונרית.

הבעיה היא עם אנשים דתיים אשר חוששים להיכנס למקום שהוא מקום פולחני לדתות אחרות, צריך לדעת שאין כל בעיה עם כך וכל אדם ינהג על פי צו מצפונו ויהיו כאלה שיפנו אל הרב שלהם לקבלת ייעוץ והכוונה והדבר לגיטימי.

מה קרה בתחילת המאה ה-7 שהולך ומתעצם מעבר ללעג? האסלאם עולה.

המוסלמים מתנגדים בצורה טוטאלית לכל העניין של לא תעשה לך פסל ומסכה. ההימנעות הטוטאלית מהענשה. אנטרופומורפיה (אנטרופו – בן אדם) של מבנה תפילה ההימנעות הזו היא כל כך חזקה ואיסור חמור ביותר,שיש הקושרים את חדירת האסלאם למרחב כאיזשהו גורם מתסיס בעולם הנוצרי שפועל על כך שאנשים ישאלו אם איקונות זה דבר טוב או אסור.

ישנה סיבה נוספת שגורמת לאיקונוקלזם וזוהי הפלישה הפרסית בשנת 614. זהו השלב שבו יש הרס של כנסיות ולאחריו בא השלב שבו משפצים או בונים כנסיות חדשות ואז שבים ושואלים שוב אולי זה המקום לערוך שינוי, שכן אולי מה שנעשה עד עתה לא נעשה כפי שהיה צריך.

במקום שבו יש סדקים צצות ועולות שוב ושוב השאלות. בד בבד צומחות השאלות לגבי ההגדרה העצמית של הנצרות שוב.

המושג "מרים יולדת האם" = תאודופוס , מושג מאוד מרכזי בנצרות ואולי התמודדות שהיוותה אבן דרך בהבנה של הנוצרים איך להתמודד עם הסוגיה של האם הקדושה שהיא גם בתולה והיא גם אדם רגיל , אך בכל זאת בשלב מסוים בחייה היא הכילה את התגלמותו של האל בתוכה . הדבר יצר להם בעיות קשות ביותר אשר נפתרו על ידי הדת העממית בצורות מאוד מענייניות .במרחבי אנטוליה ובמרחבי יוון הקדומה במסגרת הפגאניזם הקדום באלף ה-3 לפנה"ס שבו כבר ישנן עדויות כתובות מוכרים פולחנים מרכזיים שנקראים "פולחן האלה האם" = מאגנה מאטר

ניתן לראות שישנן מספר אלות אם אצל עמים שונים כמו: קיבלה (אנטוליה), דמטר (יוון), עשתורת (כנען). האלה האם הזדהתה באופן מושלם עם מרים.

בראשית הנצרות מוצאים המון כנסיות שהיו אזורים פגאניים / כפרי אשר אימץ את הנצרות בשלב מאוחר והם אימצו להם את האיקונות ואת אלות האם. ישו נדחק לפינה ומרים עולה כלפי מעלה ופשוט רואים שהדת העממית גוברת על הדת ההלכתית.

 

וכך כאשר מגיעים אותם פרסים בשנת 614 והורסים את הכנסיות, שואלים המאמינים הדוקים את עצמם: מה פשענו? מה עשינו. מה חטאנו שאלוהים מעניש אותנו כך? ואז עולה נושא האיקונות, אולי זה מה שהביא עלינו את הרעה הזאת.

רק בשנת 787 הם פוסלים את נושא האיקונות. זו היא למעשה הסיבה שאין רואים איקונות מהתקופה הביזנטית. איקונות שנשתמרו מתקופה זו ניתן לראות בכנסייה של סנטה קתרינה ובוורנה. גם כאשר התכנסה הוועידה ופסלה את האיקונוקלזם, תהליך זה השחתת איקונוקלזם הלך והמשיך. בסופו של דבר נושא האיקונות הצליח.

סך הועידות החל מועידת ניקיאה 1 ועד לועידת ניקיאה 2 התקיימו 7 ועידות אקומניות. כל ההחלטות של ועידות אלה היו מקובלות גם על המזרח וגם על המערב.

 

מפאולוס עד קונסטנטינוס

כתיבת תגובה

 

בהתחלה של היסטוריה הנוצרית ניתן לחלק אותה לתקופות. התקופה הראשונה היא היהודית. התקופה השניה מתחילה עם פאולוס ומגיעה עד קונסטנטינוס ונקראת תקופת ההלניסטית או יוונית. משנת 64 עד שנת 312. קיימים אנשים שקוראים את התקופה השניה הפטריסטית כי אז התגבשו את תורותיהם של אבות הכנסייה. זו תקופה מעבר בין הצד היהודי לצד הלטיני-רומי.

הנוצרות היה בהתחלה דת של מקרה. ההתנהגות, התפשטות, התנחלות שלה בלבבות ורגשות של בני אירופה במאות הראשונות של התקופה הנוצרית, היו בה אלמנטים מעשיים אבל היה יד המקרה כאשר הקיסר הרומי קונסטנטינוס התנצר וכך, באופן דרמטי, עשה המהפך של תולדותיה של הנצרות. מדוע הקיסר קונסטנטינוס התנצר? מעולם לא היה מעשה אחד כמו ההתנצרות של קונסטנטינוס שהשפיע בצורה כל כך דרמטי בהיסטוריה האנושות. תמיד מחפשים רציונליזם. אברהם אבינו עשה את אמונה לאלוהים ללא מטריאליסטית. לפי הרמב"ם אדם שעובד אלוהי שיש לו צורה כלשהי איננו אדם חופשי. אם אדם נותן לאלוהים דימוי ארצי או אנושי אז הוא אינו יודע מה זה אלוהים.

 

מפאולוס עד קונסטנטינוס

פאולוס זורע את הזרעים הראשונים בקהילות הנוצריות. מספר היהודים באותה עת היו ארבע מיליון כאשר מספר התושבים באימפריה הרומי היו כארבעים מיליון. מספר הנוצרים בשנת המאה היו בסה"כ מאה אלף אנשים, מיעוט מאוד קטנה, והדת הנוצרית הייתה דת נרדפת ע"י היהדות וגם ע"י האימפריה הרומית למרות שהיא נתנה חופש דתי מאוד גדול. אבל הרומים, אחרי קיסר אוגוסטוס לפני הספירה הנוצרית, דרשו את הפולחן פונטיפקס מקסימוס, (לטינית: Pontifex Maximus), היה הכוהן שעמד בראש חבר הכוהנים של הפונטיפקס והיה איש הדת החשוב ביותר ברומא העתיקה. לאחר התנצרות האימפריה התואר עבר לידי האפיפיור. למרות הפתיחות של האימפריה הרומית הנצרות סופגת רדיפות משום שהנצרות נחשבה דת חתרנית, אנטי חברתית וממסדי, דת מיסיונרית בעלת אמונות טפלות. 

כיצד הנצרות מתייחסת ליהדות ולעמה? היא הייתה בעלת אופי אפולוגטי (הגנה אינטלקטואלית על עמדה דתית, אמונית, או עקרונית). מכיוון שהעולם הרומי חשד מדברים חדשים, איום ההרמוניה ועל האימפריה, היא הייתה צריכה להציג את עצמה כסוג של יהדות על מנת לומר שהיא לא מביאה דבר חדש אבל אבות הכנסייה אומרים שהיא אינה יהדות כמו שהיא מובנת ליהודים. לתפישה יש שתי סיבות: להיראות כוותיקים מצד אחד אבל גם להיראות כחדשנים מצד אחר. הנצרות משכה הרבה אנשים ממעמדות נמוכים ובעיקר עבדים. הנצרות הבטיחה לאותם מעמדות את הגאולה, אם לא בעולם הזה אז לפחות בעולם הבא. פאולוס אמר כאשר יגיע המשיח לא יהיה הבדל בין איש לאישה, בין יהודי וגוי, בין יושב עיר או כפר אלא שיוון מוחלט. אף על פי כן הנוצרים נרדפים, הורגים אותם בכיכרות, נצלבים והופכים למרטירים. הנצרות מציגה את העצמה כזרם יהודי שאיננו כבר יהודי משום שהוא מייצג את היהדות האמיתית, או במילים אחרות היהדות כבר לא קיימת. כך פונים לגויים ומושכים אותם כאשר במקום יהדות נותנים או מסבירים על עקרונות הנצרות. מעשה שיווקי מתוחכם ומעניין כי אין מצוות יותר. נותנים פרשנות חדשה ולתת ליהדות אופי אחר. הנוצרים נתפסו בחברה הרומי כאנשים מוזרים, לא חברתיים. הנצרות בתחילת דרכה הייתה אחת מן הכיתות המסתורין באותה עת כמו גנוסטיים, זורואסטריים, …. הרעיון של מועדון שהוא כת סגורה שמאוד קשה להתקבל אליה ואחר כך גם קשה לצאת ממנה. כת שדורשת תהליכי הסתגלות, עמידת בסטנדרטים, אורך חיים מסוימים. כך הנצרות הייתה כת מסתורין שמשכה הרבה אנשים באותה תקופה. בתוך הקטקומבות צומחת דת בתוך חברה קפיטליסטית עוינת כשאר שאנשיה רואים את עצמם כאנשים נבחרים וטובים ותמיד הם סובלים. לכן לפעמים ראו את הסבל והייסורים בתוך הבנה ואהבה גדולה.

כל הבסיס היה קיים אבל הוא לא יכול להתקיים אם לא מגשימים אותו. לכן היה צריך לבוא קונסטנטינוס ולתת את החותמת.

בתוך העולם הרומי נכנסת תיאוריה ושיטת מחשבה שתהלך ותתגבר ותחזק שנקראת נאופלטוניזם, גישה במתבססת על הרעיון של אפלטון, תפישה אינטלקטואלית ורעיונית שאומרת שקיימת אלוהות שהיא איננה גופנית, פיזי או מטריאלית…

מבוססת על שלוש ישויות: ה"אחד", האינטלקט והנשמה. כל ישות נגזרת מהישויות שקודמות לה והקיום של כל ישות תלוי בישות גבוהה ממנה. הנשמות שואפות לחזור לאחד דרך האינטלקט. נוצרים רבים גם הושפעו מהנאופלטוניזם, וביניהם אבות כנסייהכמו אוגוסטינוס. האדם יכול לעלות מדרגות רוחניות, התרחקות מן העולם המטריאליסטי ולהתקדם לעבר רעיון של בורא, יוצר. הנאופלטוניזם אולי זה השלב הביניים שאירופה הייתה צריכה לעבור כדי להתנצר אחר כך ולהיות מונוטאיסטית לפחות בתפישה הנוצרית. ניתן לראות שעולם הרומי באותה תקופה היה חסר משהו לאנשים באופן אינטלקטואלי. הדת הרומי לא נתנה, למרות האלילים הרבים שלה, משהו יותר מתוחכם, פחות מטריאלי ויותר רוחני.

 חיבור בין אפלטון ואריסטו. אפלטון אומר שהכול נמצא באופן היררכי באספרה עליונה ואריסטו אומר אדם יכול להגשים את עצמו ולעלות את המדרגות. להשתמש בשכל האדם על מנת להגיע לאספרות העליונות.

נאופלטוניזם – Wikipedia

יש בסיס שמאפשר, בכל זאת, לקבל את הנצרות אבל עדין לא הייתה הכרעה.

הרקע המיתולוגית. הנצרות קמה כאשר היא עומדת על יסודות של אל שנמצא באספרה עליונה, אותו אל יורד ארצה, נצלב ונקבר, ואחר כך קם לתחייה. במיתולוגיה המצרית יש סיפור על איזיס ואוזיריס.

איזיס (Isis) הוא שמה היווני של האלה המצרית אסת: אלת האמהות, הפריון והטבע. במיתולוגיה המצרית, איזיס הייתה אחותו ואשתו של אוזיריס, אחותו של סת ואמו של הורוס. על פי הסיפור, סת הרג את אוזיריס וביתר את גופו ואיזיס אספה את חלקי גופתו, איחדה אותם וחנטה את הגופה, ובכך יצרה את המומיה הראשונה. היא קברה אותה בסתר והגנה עליה בעזרת לחשים רבי עוצמה. כאשר פרשה את כנפי הציפור שלה מעל גופתו של אוזיריס, הוא קם לתחייה.

פלוטו, אל השאול במיתולוגיה הרומית. מזוהה עם אל השאול הרומי הקדום אורקוס, ומקבילו של האדס – אל השאול במיתולוגיה היוונית.

השאול היוונית נמצאת במרכז כדור הארץ (מביטוי זה לא ברור אם הכוונה לאמצע הארץ השטוחה, או לבטן האדמה המעוגלת). תיאורה של השאול היוונית דומה בעיקרו לזה של השאול השומרית/בבלית: היא מחוברת לפני האדמה על ידי מנהרות ומערות, ונהרות שונים מובילים אליה, כולל נהר הסטיקס הנודע. במבוא לשאול הזאת נמצא "החורש של פרספוני", ובו צומחים עצי מוות כמו צפצפות שחורות וערבות עקרות. הסיפור היווני על פרספוני ודמטר דומה להפליא לסיפור הבבלי על תמוז ואישתר: האדס מלך השאול חטף את הנערה הצעירה, ולאחר מאורעות רבים הגיע להסכמה עם אמה דמטר שמחצית השנה היא תבלה אצלו ומחציתה אצל אמה. כלומר, חצי שנה מעל פני הקרקע וחצי שנה מתחתיה. כינויה של פרספוני החטופה היה קורה, כלומר "נערה", והיא מסמלת את הצמחייה הצעירה ובעיקר את הדגן הירוק, הצומח מהאדמה לאחר היעלמו ממנה למשך תקופה מסוימת של מוות.

אם לנתח את המיתוס המורכב הזה מבחינה סמליותו, סביר להניח כי בתחילה הייתה זו דמטר בדמותה הבוגרת כאלת האדמה ומלכת השאול פרספוני, שלה נישא האל הכובש האדס; האלה הצעירה, הייתה אחראית על הצמיחה והלבלוב שעל פני האדמה. נראה שזהו המיתוס הבסיסי שעל בסיס הפולחן הקשור בו נבנו כל יתר המיתוסים שבאו אחריו.

מאמר: שליטי העולם התחתון

ניתן לראות גם כאן תשתית מיתולוגית פגאנית שהנצרות משתמשת בה.

ללא החלטת ההתנצרות של קונסטנטינוס, כל ההסברים האלו לא היו רלוונטיים. ביום 28/10/312 מהפך קונסטנטינוס מחליט לקחת את ישו לפטרונו. הרקע ההחלטה הבלתי מוסברת ורציונאלית של קונסטנטינוס. משנת 258 האימפריה הרומית שהייתה בלתי מנוצחת מתחילה להפסיד. האויבים של האימפריה הרומית היו הפרסים במזרח והגרמנים בצפון. היה קו ביצורי והשבטים הגרמנים לא היו יכולים לרדת דרום ממנו. איכות של הצבא ומפקדים יורדים. הצבא הייתה הדבר המרכזי בקיסרות הרומי, הייתה סוג של מונרכיה צבאית. כל הפריפריה של האימפריה הייתה פגאני. המילה פגאני אינה קשורה לעובדי אלליים בתחילת דרכו של המושג, היו אומרים פגאני שאנשים שגרים בכפרים. כאשר הנצרות עשתה תעמולה אז עשתה פרופגנדה, הלכה לאלו שגרים בכפר. פגה בלטינית פירושו דבר קבוע, קבוע כמו החקלאי שהוא צמוד לקרקע. מכאן גם המילה Page שהוא המספר הקבוע של העמוד, הוא לא משתנה.

על מנת לשפר את השלטון באימפריה הרומית החליטו ללכת על רעיון של רוטציה של שליטים. שולטים כמה במקביל ומתחלפים בתוך הסכמה. כתוצאה משיטת הרוטציה והספדים באימפריה נכנסה מערכת הפוליטית ברומה במצוקה. בשנת 312 הגיעו שני טוענים לכתר, שמו האחד קונסטנטינוס והשני מקסנטיוס. קונסטנטינוס נולד באנגליה ועשה את המעבר דרך צרפת לרומה עם הצבא שלו וברומה שלט מקסנטיוס.

ערב הקרב קונסטנטינוס מחליט לקבל את ישו, קריסטוס. ע"פ המסורת הנוצרית באותו ערב ראה קונסטנטינוס בשמיים איזה סימן זוהר בשמים, את סימן של הקריסטוגרמה, ארבע אותיות יווניות שנותנות את מהותו של ישו.

X =  chi = חִי
P = rho = רוׁ

כתובות אחת על השניה, אלו שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח" ביוונית (Χριστός). ראשי תיבות של ישו. הוא אחד הסמלים הנוצריים העתיקים, ונעשה בו שימוש נרחב בכנסייה הקתולית עד ימינו.

Λ  = אלפה  = האות הראשונה בלטינית    אני הייתה בהתחלה (בריאה).
W = אומגה = האות האחרונה בלטינית    ואני אהיה גם ב(אחרית הימים) סוף.

קונסטנטינוס שמע קול הקוראת "In hoc signo vinces" – "בסימן זה תנצח". עוד באותו לילה הוא מחליט ללכת עם ההתגלות הזו ואולי בזכות זה לנצח את הקרב. הוא מצווה על חייליו לחרוט את צורת הסימן שראה על המגינים שלהם, הוא יוצא לקרב ואמנם הוא מנצח.

הסימן השפיע לקונסטנטינוס להתנצר. לאחר מכן הפך את הסמל לסמלה הרשמי של האימפריה הרומית. הוא החליט להתנצר באופן פנימי והחיילים לא הבינו מה הוא עושה. הצבא הרומי היה פגאני עם הרבה אלילים ואמונות טפלות. כל גדוד היה אל נפרד משלו. קונסטנטינוס אמין שבזכות הסימן היה ניתן לנצח.

בשנת 313 הוא מזמין את וילקיניוס ,השליט של החלק המזרחי באימפריה הרומית . מזמין אותו אליו למילנו ושם שניהם חותמים על צו מילנו, "אידיקט מילנו" הצו הזה אומר שמרגע חתימת המסמך יש באימפריה הרומית חרות פולחן לכול.

313 לספירה: הנצרות דת מוכרת ! 

מותר להציג אמונות שונות, מותר להציג פולחן שונה, מותר בעצם להציג אופציות בנוסף לפגאניות ובנוסף לקורבן לקיסר ובנוסף להפיכת הקיסר לאלוהים לאחר מותו – ישנן אופציות שהאימפריה הרומית מוכנה לקבל. הוא בעצם מכריז שמעתה גם הנצרות היא דת מוכרת ואין יותר מרטירים.

גשר הניצחון של קונסטנטינוס ברומה

הקשת, אשר נחנכה בשנת 315 לספירה, הוקמה כדי לציין את הניצחון של קונסטנטינוס על מקסנטיוס בקרב הגשר המילוויאני (Battle of Milvian Bridge) ב-28 באוקטובר, שנת 312 לספירה. בעקבות ניצחון זה, הושלמה השתלטותו של קונסטנטינוס על הקיסרות הרומית, שלטון אשר החליף את שלטון הטטררכים.

בין השנים 313-325 ישנה פריחה והפצה של הנצרות. מתחילים להצהיר בציבור על האמונה. בארץ ישראל זוהי למעשה התקופה הביזנטית. בשנת 324 קונסטנטינוס במערב וולקיניוס במזרח צריכים בעצם לאשר את האדיקט מילנו. אך לקונסטנטינוס יש תאבון גדול, הוא רוצה להפוך להיות השליט הכולל של האימפריה הרומית עם התאוצה של אימוץ הדת החדשה.  בשנה זו הוא יערוך עוד קרב והפעם כנגד שליט המזרח, וילקיניוס וקונסטנטינוס מביס אותו בקרב. בשנת 325 קונסטנטינוס הופך לקיסר יחיד באימפריה הרומית, גם במזרח וגם במערב. מרגע שקונסטנטינוס הוא השליט היחיד באימפריה הוא מכריז שהנצרות היא דת מועדפת והיא מקבלת יתרון על פני הדתות האחרות.  

קונסטנטינוס הבין שאינו יכול להישאר ברומה בגלל הלחץ של השבטים הגרמנים. בשנת 330 הולך מזרח ובונה עיר שנקראת על שמו, קונסטנטינופוליס. המקום הופך למרכז האימפריה הרומי בצורתה היוונית, ביזנטיון. הוא הבין שאם לא מוותר על חצי אז בסופו אלול להפסיד הכול. כך קונסטנטינוס מנצר את כל האימפריה, מפצל אותה בשניים חלקים, מזרח ומערב ובסוף הולך למזרח. בשנת 410 השבטים גרמנים השתלטו על רומה. האם קונסטנטינוס תכנן מראש את הפיצול? אולי רק ארחי האיחוד של האימפריה הבין שאינו יכול להישאר ברומא?

מרגע שהוא מכריז על הנצרות כדת מועדפת הוא אומר אני הקיסר, אני דואג לא רק לשלומם החומרי של נתיני, אני לא רק איש קרבות, לא רק מפתח כבישים וכול' . אני גם דואג לשלומם הרוחני של נתיני. ואם הנצרות היא דת מועדפת אזי כולם צריכים להתאחד סביב הנצרות. שכן הוא שומע שמסביב אנשים שונים בדת החדשה הזו אומרים דברים שונים ולא אחידים, הוא שומע שבישוף ירושלים אומר כך ובישוף מאנטיוכיה אומר הפוך ובישוף מצריים חושב אחרת ולמעשה אין אחדות. הוא חושב שצריך להיות נוסח אחיד לכל המאמינים ושיהיה מקובל על כולם.

קונסטנטינוס אומנם אינו איש דת, אך ברור לו שאם הוא רוצה לאחד את כולם עליו לכנס את כל האנשים החשובים, לאסוף את כל הבישופים ואת כל חכמי הדת הפזורים ברחבי האימפריה (במזרח ובמערב) על מנת להתדיין ולקבל החלטה אחידה. הוא מבקש אותם לצאת בהצהרה מוסכמת על כולם (המסורת מספרת שהגיעו 318 בישופים וביניהם גם אאוזביוס שהיה בישוף קיסריה).

בשנת 325 נכנס ועידת ניקיאה. מכיוון שקונסטנטינוס הוא הקיסר ומכיוון שהוא רוצה לתת את החותם הזה שהנצרות היא הדת הרשמית הוא מעמיד את עצמו כיושב ראש הדיונים בוועידה.

אומר קונסטניטינוס: הקיסר למעשה אחראי לשלמות הכנסייה. קונסטניטינוס מבין שהכנסייה יכולה להפוך לכוח מאחד ברחבי האימפריה ! שכן אם יתקבל נוסח אחיד ומוסכם אזי כולם יכנסו תחת לאותה מטריה.

הקיסר הופך להיות למעשה מגן הכנסייה ואדונה, הוא נוקט צעדים למען הכנסייה (בעתיד גם יוסטיניאנוס ירצה להידמות כמי שהוא מגן האמונה ולכן הוא יבנה בצורה מגלומנית את הכנסיות הגדולות והמרשימות).

הוא מעמיד לרשות הכנסייה כספים רבים, הוא מפתח מוסדות לימוד, מפתח מנהיגים ועוד. עד המאה ה-6 עוד המשיכו להיות פגאנים והם מנסים לנצר את כולם והתהליך הוא איטי וקשה, זהו תהליך איטי והדרגתי. יחד עם זאת המקומות שבהם הנצרות מתפשטת במהירות יחסית הם בצבא, במינהל ,באוכלוסיה הכפרית (אוכלוסיה חלשה ומרגע שהקיסר אומר שהנצרות דת מועדפת הם מבינים שכאשר ישו מדבר על האוכלוסיות החלשות ועל העניים הוא כנראה מדבר עליהם ולכן הם פונים לנצרות).

הלנה ומסעה לארץ הקודש: 6 – 325 (לאחר ועידת ניקאה). הונה ארבעה כנסיות ראשונות: א) כנסיית המולד בבית לחם. ב) כנסיית הקבר. התחייה בירושלים. ג) כנסיית האלאונה על הר הזיתים (מכריזה שהיא מנציחה את כל האירועים שקרו על הר הזיתים לישו). ד) כנסייה באלוני ממרא (מה לאלוני ממרא ולישו? טוענת שאירוע הבשורה של המלאך גבריאל למרים. היא אומרת שזו בעצם הגשמה של תכנית אלוהית אשר התחילה בבשורה לאברהם ושרה באלוני ממרא).

"הצלב האמיתי" = הצלב עליו נצלב ישו. נמצא על ידי הלנה (אאוזביוס מספר לנו שכאשר הדריאנוס רצה למחוק את הזכר של הקבוצה החדשה הזאת שמתגבשת אצל הנוצרים, את זכר הצליבה שמוות מכפר ולכן הוא מכסה את סלע הגולגותא עד ראשו של הסלע וכאשר הלנה מגיעה ורוצה לבנות את הכנסייה, היא צריכה למצוא את המקום של הצליבה והיא כביכול מוצאת במקום שלושה צלבים. שכן יחד עם ישו נצלבו עוד שני הגנבים, ולכן היא הולכת בתהלוכת מתים והצלב האמיתי מחייה את האדם ואז היא מכריזה שאכן נמצא הצלב האמיתי עליו נצלב ישו.

 

מדוע קונסטנטינוס בוחר בישו?

שתי תיאוריות. א) ידיעתו וצפייתו במה שקורה באופן פוליטי. הוא יודע שצריך לצאת מרומה וברגע במתיישב במקום חדש אז בפועל מקים מדינה חדשה, לכן גם מחליט שבמדינה תהיה דת חדשה. קונסטנטינוס מקים את קונסטנטינופוליס בצורתה הביזנטית על מנת שהוא יעמוד וינהיג את הדת החדשה. הנצרות היא התוך החדש, התרבותי, רעיוני של מדינה ומלכות חדשה. אופורטוניזם פוליטי. ב) הייתה החלטה אישית, פנימית של איש אחד. באותה תקופה לא הייתה משאל עם, לא שאלו לאנשים מה הם רוצים וצריכים. זה גם גרם, כמובן, את התנצרותו של יתר האוכלוסייה. עניין פסיכולוגי.

קיימות שאילות נוספות כמו האם היו נוצרים בתוך הצבא באומי ובעקר בצבא של מקסנטיוס? התהליך לוקח הרבה שנים. אומרים שקונסטנטינוס העמיד פנים כמו אל המיתולוגי ינוס, אל הדלתות. ממנו מגיע החודש ינואר כי הוא סוגר שנה ומתחיל שנה חדשה. הוא היה נוצרי מבפנים אבל ידע שאינו יכול לנצר את כולם בבת אחת. הוא ניצל את המגדים שלו ע"י הצעות כספיות מאוד טובות עבורם. הגיוס לא היה דבר מעשה התנדבותי אלא כפוי. מאזורים מסוימים היו לוקחים אנשים והופכים אותם לגדוד. בדרך כלל מאורגנים ע"י אנשים בעל שליטה באזור, פאודלים, והיו הקשר בין השלטון והחיילים עצמם. לכן כאשר קונסטנטינוס מוצא דרך למשוך את האנשים האלו אל תוך הנצרות אז אחריהם הלכו החיילים. כאשר הצבא הרומי הלכה והתנצרה אז גם הביורוקרטיה הרומי הלכה והתנצרה. כך באופן שיטתי קונסטנטינוס הצליח הביא את כל האימפריה הרומי אל הנצרות. 

אפה נמצאת את האמת? אולי, כמו הרבה דברים, באמצע. בחר בדת הכי פחות פופולארית. לא הייתה החלטה בהיסטוריה שאישיותו של אדם אחד השפיע כל כך לאנושות. עד קונסטנטינוס הדת הנוצרית הייתה כמו אוניה שמטלטלת בסערות הרוח אבל עם התנצרותו של קונסטנטינוס האוניה הפכה לצ'יף. הנצרות הופכת להיות היורשת של האימפריה הרומית.

בשנת 380 קיסר שנולד בספרד תאודוסיוס הכריז על הפיכת הנצרות מדת נסבלת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית. לקח עוד הרבה שנים עד שנת 1000 לאחר התנצרותה של צארינה ברוסיה אז ניתן לומר שאירופה קיבלה את הנצרות. יש חוקרים שטוענים שעד המהפכה הצרפתית האנשים באירופה לא ממש הבינו מה זה דת ומה זה להיות קתולי.

תהליך הרומיזציה של העולם האירופי, מערבי, לטיני. בתקופה הביניים באירופה המערבי לאומת האזור המזרחי, התהליך היה יותר איטי. במזרח היה יותר מהר מכיוון שהמדינה והשלטון עשו באופן שהנצרות אינה רק דבר דתי אלא גם זהות פוליטי. במערב יצוא שליחים מטעם קונסטנטינוס והכנסיות, כמו כן של אלו שרוצים להביא גאולה וישוה לעולם המתמוטט.

הנצרות נעשתה יורשתה של האימפריה הרומית בתופת הביניים, בתקופה שרומה נופלת ואין מדינה, חוק וסדר, שלטון, דרכים. ניתן לומר בין הגרסאות השונות שתקופת הביניים המתחילה אחרי התנצרותו של קונסטנטינוס ונגמר בשנים של המגפה השחורה, בערך בשנת 1400. ז"א שתקופת הביניים היא מאוד ארוכה. הכנסייה נכנסה לוואקום שהאימפריה הרומית השאירה. בתקופה הפיאודלית, הכלכלית חקלאית שבה החיים היו קצרים, עלובים, מלחמות, מחלות, מגיפות וכולי. האנשים היו עסוקים בהישרדות. רוב אירופה התעסקה ביצור לחם. לא ניתן לייצר לחם אם עובדים לבד לכן המילה Company מגיעה מהמילה Com-Pan . Com זה ביחד, Pan זה לחם.

בתוך חברה חקלאית, שבה אין מספיק כסף ומסחר. הכנסייה נכנסה להיות הגורם הרוחני שנותן את הדיאגנוזה. "זה עונש על החטא הקדמון" אמרו. הכנסייה אמרה שהיא מחליטה לגבי הגאולה. הכנסייה מחזיקה בידיה את הסולם היחיד לגאולתו של הנפש.

אגוסטינוס אמר שני דברים: א) אין לאדם גאולה וישוה מחוץ לכנסייה. היא מחזיקה את המפתחות הגאולה. ב) אוטוריטה הסמכות (כניסייס כאירגון) נמצאת מעל אוטוריטה ההתגלות (כתיבי הקודש). אוטוריטה (מילון):  סמכות, השפעה, זכות הכרעה, שליטה, שררה, שלטון, כוח, מרות, רשות, תוקף.

אני בזכות עצמי אין לי תקווה אלא רק בתוך הקהילה. הכנסייה תהפוך להיות הגורם המתווך. כפי שקורה הרבה פעמים, אם יש מתווך אז גם יש עמלות.

מכתב ששולח האפיפיור לאירלנד לגבי המקדשים הפגאנים. אין צורך להרוס מקדשים אלילים אלא להסב אותם לפולחן האל האמיתי. מהיהדות דרך ההלניזציה הנצרות עברה תהליך של רומניזציה ואולי פגאניזציה.

 

מדוע רדפו את הנוצרים הראשונים?

רדיפות כנגד הנוצרים: המסורת הנוצרית מונה 10 רדיפות (10 מכות):
ימי נרון קיסר 64 – 68.
ימי דומיטיאנוס 81 – 96.
ימי דקיוס 249 – 251.
ימי דיוקלטיאנוס 284 – 303. מהקיסרים המשולים לשטן, בשרשרת זו של קיסרים.

נשאלת השאלה אם היו כל כך הרבה רדיפות אז איך שרדו נוצרים? צריך לשים לב שלא לאורך כל התקופות היו רדיפות. היו קיסרים שהנושא היה קרוב אליהם ואף אפשרו לנוצרים להתכנס והם אכן פעלו בגלוי לעיני השלטונות. המינימליסטיים במחקר טוענים שלא היו כל כך הרבה מרטירים, כמו של כך נדמה, הם פשוט עשו הרבה רעש סביב.

במה האשימו אותם? ברגע שאנשים מסתובבים ומטיפים הטפות דתיות יש לכך משמעות פוליטית. בידוד של האנשים מהכלל.

הנוצרים הראשונים מתנגדים למופעים ציבוריים ולמשחקי זירה. הדבר הוא לרועץ בעיני הרומאים שכן הקיסר מוציא כספים רבים להשקטת ההמונים ומאפשר להם תעסוקה על מנת שלא יהיו עסוקים בדברי רכיל על הקיסר ובני ביתו.

התנגדו לפאר וראוותנות. והרי כל האתרים הרומיים הם פאר אחד גדול, לכן הרומיים טוענים שהם הביאו את הציביליזציה לאזור ולפתע הדבר פסול?

מסרבים לשרת בצבא הרומי. בעיה מאוד קשה שכן הצבא הרומי צריך כל אזרח.

מסרבים ליטול כל חלק בפולחן הרומי האימפריאלי. לא מוכנים להקריב קורבנות של פגאנים, מה שיוצר בעיה מול הברברים הרומיים.

התנגדו לפולחן הקיסר. הרומאים העלו את רמת הקיסרים לדמות אלוהים לאחר מותם.

Nova Res, דבר חדש. הרומאים מעריצים דת אבות ומכיוון שהנצרות היא דת חדשה היא פסולה, שהרי היא לא קיבלה כל אישור לקיומה.

שנאת המין האנושי. ברגע שהנוצרים טענים שהם שונים, שהם מיוחדים בידינו שי את הדבר הנכון ויש לנו את החסד.

מואשמים בקניבליזם. ברגע שהם אוכלים את לחם הקודש והפגאנים שומעים שהנוצרים אוכלים את גוף האדם ולכן משבים אותם לקניבלים.

מואשמים בגילוי עריות. הנוצרים כאשר הם מאחדים בקהילות רצות שמועות שונות על מעשיהם  שכן הקריאה הנוצרית לאחווה.

מואשמים בכישוף. מספרים על ניסים. לוקחים לחם ויין ממלמלים כמה מילים וטוענים שהלחם הוא בשר והיין הוא דם ולכן זה נראה ככישוף.

דת חדשה באופן אוטומטי היא חשודה.

מואשמים בפולחן האימפריה.

המרת פי האלים. אם מתרחשים אסונות אזי מאשימים את הנוצרים שכן הם הכעיסו את האלים והלכו לאל חדש, דת חדשה.

תגובת הנוצרים לרדיפות:

המרטירים = מושא הערצה של הקהילה הנוצרית. הם נותנים את התקווה.

הם מסמלים את הניצחון לאמונה הנוצרית. עובדה שאדם מוכן להקריב את חייו סימן שיש בכך אמת.

ההקרבה מסמלת את הניצחון של הרוח, את הניצחון של האמונה.

התחלה של פולחן למרטירים, עליה לרגל לקבריהם. הדבר אינו חדש בעולם הפגאני שכן שם זה היה די מקובל. המרטיר הופך להיות מי שכבר הגיע לאלוהים ודרכו אפשר לבקש בקשות מאלוהים.

סעודה, תפילה ובקשת כוח בהתחברות למרטיר. מות המרטירים נתפס כמות קדושים.

הליכה בעקבות הצלוב על לא עוול בכפו.

הפצת הנצרות ברחבי האימפריה:

זוהי דת של ערים – באים אל הערים ולא אל הכפרים, ישנן דרכים שניתן להגיע אליהם. ישנה השכלה. העירוניים לאורך כל ההיסטוריה נחשבים לאנשים פתוחים יותר המוכנים לקבל דעות שונות להקשיב ולשמע. מגיע השלום הרומאי – "פקס רומנה" , הדרכים פתוחות יותר ביטחון ותקשורת. הרדיפות אינן רציפות.

קהל היעד: א) יהודים הלניסטיים בתפוצות. ב) פגאניים. ג) נשים ועבדים, סוף סוף יש להם ערך בעולם. גאולה אישית. בראשית הנצרות לנשים היה מעמד מאוד חשוב, הן שימשו בתפקידי כהונה. ד) אנשי האומות המתקרבים ליהדות.

הפצת הנצרות: על אף הרדיפות מספר הנוצרים בעולם הולך וגדל. הערכות: בסוף המאה ה-1 היו כ 10 אלפים נוצרים. בשנת 200 יש כבר 250 אלף. בשנת 300 כאשר הנצרות נרדפת יש כ 3 – 5 מליון מאמינים נוצרים המהווים כעשירית מאוכלוסיית האימפריה.

 

אנשים:

1) קיסר קונסטנטינוס

 

פאולוס מקים את הדת הנוצרית

כתיבת תגובה

נדבר על מי שהקים את הדת הנוצרית, פאולוס, שאול התרסי, שלא הכיר ,שמע וראה את ישו. פאולוס אפילו לא היה חלק מאותם 12 השליחים.

הוא מתחיל בפועל את תקופת השנייה בנצרות. התקופה הראשונה היא התקופה היהודית, מכיוון שהייתה זרם, פלג, כת, מיעוט בתוך היהדות ויצא ממנה. פאולוס מעביר את ההיסטוריה הנוצרית שלב נוסף, מעבר לצד ההלניסטית עד קבלת הנצרות באימפריה הרומית. פאולוס מתחיל בשלב או תקופת הלטינית, רומית, פגאני. זו התקופה הפטריסטית, מהמילה פטר, [אבא בלטינית Pater] של אבות הכנסייה הגדולים. תקופה שמתבצע התנתקות הנצרות משורשיה היהודים.

כמות הנוצרים אחרי צליבת ישו, היה אולי אלף אנשים, אולי יותר מזה ומחולקים בשתי קבוצות: יהודים ממשיחים מאמיני ישו ואחרי שהיו חסרי דת או פגאני שגם היו בין מאמיני ישו שמשיח. הנצרות אחרי ישו הייתה דת משיחית. היה מאבק גדול בין שתי הקבוצות. מהצד היהודית הוביל את המאבק השליח המפורסם פטרוס, שמעון בר יונה. כל השליחים היו באותה נטייה יהודו-משיחית. ראש הקהילה בירושלים היה יעקב, אח של ישו. עיקר המאבק היה על החלטה לאן לפנות את הדרך. בשנים הראשונות הקהילה היהודית-משיחית הייתה יותר דומיננטית, כי הם ראו את עצמם כיורשים והמשכים של היהדות. אותם יהודים משיחים לא חשבו שהם עושים דבר חריג. יכול להיות שבהתחלה הייתה נידונה להתבטלות ואולי להיות רק כת שולי בתוך היהדות בארץ ישראל ובסוריה. ואז שאול התרסי מופיע.

פאולוס היה בצעירותו יהודי פרושי-הלניסטי ונולד בעיר תרסוֹ‏ס שבאסיה הקטנה (כיום בטורקיה) בשנה 10 לספירה. למשפחתו הייתה אזרחות רומית, דבר שהציל את פאולוס כמה פעמים ברגעים קריטיים ומנה ממנו מוות בצליבה. אזרחים רומים לא היו נצלבים. אבא של שאול היה סוחר. שאול היה נימול ובברית החדשה נאמר שהוא משבט בנימין, תלמידו של רב גמליאל. היה בקי במקרא ובשיטות הפרשנות של חז"ל. עבד בצעירותו כרודף של כנסיות נוצריות מסתרות, עבור שירות המשטרה הרומית.

מה הוא מספר על עצמו ומה אנו נגיד עליו? "…נמולתי בהיותי בן שמונת ימים, ממוצא ישראל אנוכי, משבט בנימין, עברי מן העבריים, אשר לתורה, מכת הפרושים אני". האיגרת אל הפיליפים ג' 5.

המסעות של פאולוס: סוריה, אסיה הקטנה, יוון, איי הים התיכון. הוא היה נרדף על ידי הממסד הכוהני היהודי ובסוף נשלח לרומא כאסיר. המסורת מספרת לנו שהוא הוצא להורג ברומא בעריפת ראשו , כנראה בימי נרון קיסר במהלך שנת 64 לספירה אשר נחשב לאחד מרודפי הנצרות האיומים.

 

האימפריה הרומית התייחסה לביטול לנצרות. מספר סיבות: אינטלקטואלית הנצרות נתפסה בעולם הרומי כדת מוזרה וביזרי, של אמונה טפלה ובלי מקבלים על הדעת. היסטוריונים הרומים כתבו והאשימו אותם בהרבה דברים, כל צערה ואסונות טבע. בכל תקופה יש את הרע האולטימטיבי והנוצרים היו הרע האולטימטיבי של האימפריה הרומי באותה תקופה. הנוצרים הפריעו לתפישה הרומית כי הם לא השביעו לקיסר ועבורם נתפס כבגידה במלכות. כמו כן לא השתתפות בפולחנים של הקיסר ונחשבו כעובדי אמונות טפלות. התארגנות הקהילתית ונפרדת של הנוצרים היה נראה חשוד לרומים. אף על פי כן שהיהודים גם היו קבוצה נפרדת אבל הם היו בעלי דת עתיקה והרומים עריצו עמים עם דתות עתיקות. הסיבה נוספת היא שהנצרות הייתה דת חדשה והרומים ראו את עצמם כממשיכי העולם היווני. הרומים מאוד עריצו את הדתות העתיקות ולכן קיום של דת חדשה היה מאוד חשוד. הנצרות היא דת מיסיונרי והרומים פחדו באופן מדיני. היהדות הייתה בתוקפת החשמונאים דת מיסיונרי אבל הפסיקה ולכן לא היו חשדות כנגד רומה. לנצרות יש הרבה אלמנטים אנטי רומים.

היהודים רודפים את הנצרות וגם הרומים רודפים אתה. הנצרות היא דת של קטקומבה, כלומר, היא איננה גלויה. כאשר הקיסר קונסטנטין התנצר הנצרות תופסת את מקומה באירופה הפוסט רומי אז הנרדף יהיה הרודף ואותם אנשים שחיו קודם בסתר הולכים ובונים מבנים ענקיים ומונומנטאליים, כנסיות, קתדרלות. זה לא דבר רק פיזי אלא גם מאוד מנטאלי. בהתחלה הנצרות הייתה דת נרדפת עד שנת 312 ודרך השליחים פנתה ליהודים אבל שאול התרסי עשה את המהפך.

 שאול היה שונה את הנצרות ורודף אותה. בשנת 36 הוא היה בירושלים והייתה לו התגלות. הוא צפה בהוצאה להורג, סקילתו של יהודי שהתנצר, יכול להיות ששאול תפס אותו קודם לכך. האיש קוראים לו סטפנוס (בלטינית Stephanus ) ונחשב לראשון המרטירים הנוצרים.

המסורת אודותיו מופיעה בברית החדשה בספר מעשי השליחים פרק ז'. אם כן, על פי המסורת הנוצרית, סטפנוס נסקל על לא עוול בכפו, לאחר שהואשם כי תקף את בית המקדש ואת תורת משה. הוצאתו להורג התקיימה בירושלים, ליד שער שכם, שנקרא במשך מאות שנים על שמו. בהמשך נדד השם לשער האריות. על שמו של סטפנוס נבנה במאה ה-5 מנזר סנט אטיין במקום בו על פי המסורת נסקל, במרחק של כמה עשרות מטרים משער שכם. סטפנוס היה האב טיפוס של המרטירים. קדוש מעונה. מודל הראשון של קדושים רבים אשר מתו למען קידוש השם הנוצרי.

בשנת 35 יצא לדמשק מטעם הכהן הגדול, ובאמתחתו אגרות ליהודים בהן נדרשת העברת נוצרים למשפט בירושלים. לפי הברית החדשה (מעשי השליחים, ט', 3-6), במהלך המסע עבר שאול חוויה מיסטית עזה: אור חזק שהופיע בפתאומיות גרם להפלתו מן הסוס, ומייד לאחר מכן נשמע קולו של ישו השואל את שאול "למה רדפתני?". שאול שאל מיהו הפונה אליו, והתשובה הייתה: "אני האדון ישו שאותו אתה רודף. קום לך העירה ויאמר לך אשר עליך לעשות". בתום הדו-שיח גילה שאול כי התעוור. הוא המשיך במסעו לדמשק, ושם ריפא אותו נוצרי ששמו חנניה והוא הפך למסיונר הנלהב של הכת הזו.

 שאול קיבל את הריאה בחזרה אלא שגם עבר המרת פנימית, היפוך (בספרדית Conversion), היה משהו אחד ועבר למשהו אחר. אז מקבל את שמו ביוונית פאולוס. מפך דרמטי שמוליך להקמתה של הנצרות.

יש היסטוריונים שאומרים שאולי שאול סבל מאפילפסיה. מחלה של הגאונים כמו מוחמד.

פאולוס מקבל את עקרי הנצרות והופך להיות נוצרי. האירועים הדרמטיים הובילו להתנצרותו של פאולוס שאמין כי ישו הטיל עליו שליחות להטיף את הבשורה הנוצרית. הוא אף פעם לא ראה ודיבר עם ישו. כאשר שאלו אותו איך התכן שהוא יכול לדבר בשם של המשיח שמעולם לא הכיר, אז הוא אמר, אני מכיר את המשיח ברוח ולא בחומר.

אחרי כמה שנים חוזר לירושלים ופוגש את השליחים ומנהל איתם דיון. הדיונים מגיעים לשיא בוועידת השליחים בשנת 46, ויכוח דרמטי בין שתי האסכולות הנוצריות, כאשר פאולוס נמצא בקבוצה הלא יהודית. פאולוס מבין שהתפישה של ישו, היהודית-ישראלית נראת ע"י פאולוס כטעות חמורה משום שהיהודים לא יקבלו דת או זרם דתי שיש בה משיח קונקרטי, פרסונאלי שקוראים לו ישו. מצד שני, אומר פאולוס, אם פונים לגויים ומצפים שהם יפכו ליהודים משיחים גם אין הרבה סיכויים. בספק שהגויים יקבלו דת מלאה מצוות, עם הלכה, חוקים, תקנות. שלוש מצוות היו בעיתיות במיוחד, השבת, הכשרות וברית מילה.

פאולוס אומר לשליחים, אם הגויים היו מקבלים דת יהודית עם תפישה משיחים אז הם היו מתגיירים אבל לא עשו כי אינם יכולים לקבל את דת ולעמוד בהלכה היהודית שכל כך קשה לביצוע. האם הנצרות היא יהדות משיחית או הנצרות היא משיח בלי יהדות? פאולוס לא מחכה להכרעה, יוצא לדרכו ומתחיל לבנות את התיאולוגיה החדשה .המקום שבו ניתן למצוא את התיאולוגיה בברית החדשה הוא אצל יוחנן ובאגרות. כאשר מגיעים לחגים נוצריים ושומעים את התפילות, המקום ממנו נלקחים כל התפילות הוא לא מהאוונגליונים אלה מתוך האגרות ומיוחנן.

הוא מפתח בסיס רעיוני כחלק מהאקלים הרוחני בארץ ישראל ובגולה בשלהי תקופת בית שני. שכן העם היהודי מפולג ונמצא באקלים שממילא צומחות בו כל מיני קבוצות ואמונות ודעות ואנשים מאוד מבולבלים. פאולוס מגיע ונותן בעצם תשובות לאנשים. צריך להבין את הקונטקס החברתי והפסיכולוגי שבו הוא פועל. בתחילה מפיץ בבתי כנסת בתפוצות.

הניצחונו ההיסטורי של פאולוס לא היה בזמן שלו אלא לאחר מעשה, אחרי מספר שנים. פאולוס לא ידע שמה שהוא עושה יהיה השפעות כל כך רחבות והיסטוריות. הוא יוצא לארבע מסעות, רומה שבה שם את היסודות הראשונים של הקהילות הנוצריות. במעשים אלו פאולוס מקים את הנצרות ולא ישו. הוא הקים אותה באופן היסטורי שניתק אותה מהיהדות. שלושה דברים עושה פאולוס: א) פונה לגויים כי יודע שהיהודים לא יקבלו את עקרונות הנצרות, יחד עם זאת הגויים הם מסה, כמות של אנשים מאוד משמעותי. הוא אומר לגויים שגם הם יכולים להפוך את הלב שכן הנה אני הפכתי את הלב מרודף הנוצרים לאוהבו של ישו וכי הפיכת הלב יכולה להביא את האור מעין דגם של הפניית עורף לאני הישן. העמדה שלו היא נקודת מפנה בתפישה הנוצרית וזאת משום הרצון לצרף גם פגאנים אל הדת החדשה. ב) מרוקן מהדת הנוצרית את כל המצוות היהודיות. פאולוס יודע שאם פונים לגויים אז לא ניתן לגשת אליהם עם דברים השייכים להלכה היהודית. ישו מופיע על אדמה כמשיח עבור היהודים, ברגע שהיהודים סרבו לקבל אותו, ברגע שהמשיח מת אז המצוות התבטלו יחד איתו. עבור פאולוס ביטולן של המצוות קשור למותו של המשיח. ישו הוא בעל המת והאישה היא הקהילה שנשארת ועכשיו יש לה בעל חדש, הנצרות. ביטולן של המצוות זה לא רק דבר סמנטי ומכני אלא שהוא מוריד את התוכן היהודי מהדת הנוצרית. כך הופך הנצרות לדת שאין לה מצוות, אין בה הלכה כי הנצרות היא דת של דוגמה. המצוות הן אנטי משיח, כלומר, מי שמקיים מצוות אינו יכול להאמין בישו המשיח. כדי להיות נוצרי יש מעט דברים לעשות העיקר לאמין בשילוש הקדוש ולהיטבל. בתקופה הביניים ניתן לראות תופעות של נוצרים חדשים (בספרית conversos) שמאשימים אותם שמקיימים מצוות יהודיות בסתר, אנוסים, היהודים שנאלצו להמיר את דתם. ג) פאולוס הופך את הנצרות כיורשתה של היהדות.

מאברהם עד ישו

מישו עד היום

יהדות, תורה, חוק

נצרות, דת חדשה

מצוות (בשר, גוף)

חסד, רוח

ישראל ע"פ הבשר

ישראל ע"פ הרוח

 

ההיסטריה של האנושות מתחלקת בשניים, מאברהם אבינו עד ישו זה עידן אחד, עידן של התורה, חוק, מצוות. בגלל שהיהודים לא רצו לקבל את ישו אז הנצרות עוברת להיות הדת הבכורה. הנצרות מחליפה את העידן לעידן חדש, מחליפה את התורה לברית החדשה. עידן של החסד במקום החוק, עידן של הרוח במקום המצוות. לכן פאולוס קובע, מצד אחד נמצא ישראל ע"פ יהדות, הבשר ואחרי ישו נמצא ישראל ע"פ הנצרות, הרוח. מה שנאמר עד ישו הוא מבוא למה שאחר כך מתגשם. החסד, הרוח גוברת על הבשר, גוף והמצוות, חוק ותורה. פאולוס מזהה את המצוות, חוקים ותקנות עם הבשר, גוף וחומר אבל ברגע שישו מופיע בבמה ההיסטוריה, שמשיח יהודי אשר בא לבטל את המצוות ולתת ערכים חדשים של חסד, רוח, אהבה, המתנה, לצפות, גאולה. מכאן והלאה עברה הברית מעם ישראל צאצאי אברהם, זהו ישראל "על פי הבשר" לעם המוכן לקבל את הבשורה, זהו ישראל "על פי הרוח". פאולוס עושה מהנצרות להיות יורשתה ברוח של ישראל שנשאר להיות ע"פ מצב הבשר.

הנוצרים הם ישראל שברוח והם אינם זקוקים למעמד הר סיני.

פאולוס היה נימול ולכן אמר "אני הנימול האחרון", אני מייצג את המעבר של מושג ברית המילה, ממעשה של בשר למעשה של רוח. פאולוס גם מתחיל את התיאוריה שתהפוך אחר כך את ישו להיות מילה, (לוגו ביוונית), הוא הדיבר האלוהי. כאשר פאולוס מפיץ את הנצרות, מצב היהדות היה טוב, 10% המכלל האימפריה הרומי, ארבע מיליון אנשים.

למרות הכול, מספר המאמנים הלא יהודים שתמכו בפאולוס היו מעטים, חלקם באים משכבות מאוד נמוכות, עבדים, אנשים מקופחים וכולי ובעיקר מכיוון שהוא הבטיח… שיהיה בסדר, גאולה ופדיון בעולם הבא. הוא מפתח מאוד את העניין של שכר ועונש, של ציפייה, המתנה ופרוזדוריות. הנצרות היא דת של פרוזדור, החיים בעולם הזה אינם ראויים ושווים. אולי נזכה לראות הגעת המשיח אבל אין לחכות למלכות שמיים שתבוא בעולם הבא וישו הוא הגואל.

פאולוס מטפל בבעיה הבוערת: ישו לא חזר! הוא מנסה לענות לאנשים על שאלה זו והוא יענה בצורות שונים. באיגרת אל הסלוניקאים א', ד' 16 – 18  אומר פאולוס: "היום עוד יבא, המתים לא החמיצו את ההזדמנות". תפיסת פאולוס ותורתו הם במציאות של ציפייה דרוכה לאחרית הימים. (אסכטולוגיה , אסכטון = קצה) ישנה ציפייה למשהו שישנה את העולם גם בקרב היהודים וגם בקרב הפגאנים .

פאולוס היה יהודי בעל השכלה תורנית ובאותה מידה בעל השכלה הלניסטית פילוסופית. לא יודעים באיזה בית ספר הוא למד אבל כל התיאוריות ומכתבים וכל התפישה שלו מלאה משלושה אלמנטים: אפלטוני, סטואה וגנוסטיקה (gnosis = ידע). פאולוס דיבר יוונית והיה יווני באופי התרבות ומנטאלית שלו. מהעולם היווני לקח את האלמנטים של אפלטון, סטואה וגנוסטיקה. א) מאפלטון לקח את הפרדות ומאבק בין חומר ורוח, בין גוף ונפש. שהם גם ההפרדה ומאבק בין הנצרות ליהדות. ב) מהסטואה, תורה פיזיקה-פילוסופית של עמידה שמנגד. הנצרות היה צריכה לעמוד מול התקפות של רומה והיהדות. יכולת של אדם לעמוד בצניעות ובנוצריות מול העולם הזה, מול אווירה אנטי נוצרית. לאדם יש שליטה בעצמו, באופי שלו, יכולת לעמוד בסבל. ג) הגנוסטיקה היא התפתחות של העולם הפרסי הזורואסטריה, דת הזרתוסטרה.

דת הזרתוסטרה – Wikipedia

ע"פ הגנוסטיקה העולם והקוסמוס מחולקים בשנים, לבן ושחור, טוב ורע, מאלך וסטן, פוזיטיב ונגטיב. בעולם האלוהי יש את האלמנט האלוהי הזכרי, אלוהים הטוב והאלמנט האלוהי הנגדי, אלוהו הרע שהיה באותה עת נקבה. יש מאבק קוסמי באין האלוהיות וזה נמצא בכל ייצור אנושי. בכל אדם יש יצר הרע ויצר הטוב. לכן פאולוס הכניס בתוך העולם הנוצרי "יצר האדם רע מנעוריו", היא תפישה שבא מהגנוסטיקה כי ישו לא חשב כך.

ע"פ פאולוס האדם בעצם לא שווה כלום, רק ישו יכול יציל את האדם מכל דבר שהוא מייצג. ישו הופך להיות האלמנט הפוזיטיב מול כל האלמנטים הנגטיבים, אנשים. פאולוס מוריד את דרגת האדם כי אי אפשר להציע דת שאין לה סיכוי כי אחרת אין צורך בה. דת תמיד חייבת לתת סיכוי. לכן פאולוס מציע את הדמות של ישו שיחזור שוב לעולם למטה והוא יהיה התחליף לחטא האנושות. למרות שישו לקח על עצמו את כל החטאים מעת בריאת העולם ועד צליבתו אבל האדם ממשיך לעשות חטאים וממשיך לפגוע בעצמו.

פאולוס עיצב גם את העיקרון התיאולוגי של החסד בנצרות. בניגוד לישו, שהדגיש את החזרה בתשובה כאפשרות המוענקת לכל אדם ואדם, פאולוס הציג תפיסת חסד (וחטא) הפוכה: החטא הקדמון של האדם הראשון עבר לכלל המין האנושי. כדי להיוושע מן החטא יש לזכות בחסד אלוהי, והחסד אינו תלוי במעשיו של האדם, אלא בהחלטה שרירותית של האל.

פאולוס למעשה מייסד את כל התורה של החסד והישוה (חסד אלוהי = מתנה). תורת החסד האלוהי: האל שאוהב את האדם ונותן ללא תמורה, אדם שמאמין יקבל את החסד. הבסיס התיאולוגי לביטול המצוות. אהבת אלוהים היא איננה עניין של תן וקח, אין כאן התחשבנות, אלוהים אינו מתחשבן עמנו על פי מספר המצוות שעשינו ולכן אם אתה אוהב את אלוהים, האלוהים יחזיר לך חזרה בחסד.

הדגש של הגאולה אצל פאולוס הוא ישו. אוגוסטינוס, תלמידו של פאולוס ימשיך את התיווך באמצעותה של הכנסייה. אם לא היה דמות של פאולוס אז הנצרות הייתה צריכה להמציא אותו. ללא פאולוס הנצרות לא הייתה קמה. פאולוס הוא יורשו ההיסטורי של ישו. פטרוס הוא יורשו הרוחני.

הנצרות היא דת משיחית מהתחלה אבל פאולוס שם דגש על המשיח. המשיח הוא הסיבה והדבר שעבורו אדם חי. החיים קשיים ולכן האנשים זקוקים לאלמנט שייתן תקווה לגאולה אולטימטיבית שישו הוא מייצגה. ישו זה מי שבא ומי שיבוא בעתיד. זה ההבדל התיאולוגי בין הנצרות ליהדות, העניין של המשיח. היהדות מאמינה במשיח שרק יבוא והנצרות מאמינה שהוא כבר בא ויחזור.

הנצרות זו למעשה דת אישית, אינך צריך להשתייך לעם, לא צריך לדעת אותה שפה ואין צורך לקרא את אותם כתובים, בכל מקום בעולם הדת היא דת אינדיבידואלית.

אפלטון בדיאלוגים המפורסמים שלו, יש לו שלושה משלים מרכזיים. משל השמש, המערה והקו המחולק.

משל המערה היא אחת המטאפורות הידועות ביותר מאת הפילוסוף הנודע, ואשר נועדה לדמות מציאות של בערות בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החוכמה. האדם חי במציאות שהוא לא מבין ומכיר אותה. אפלטון אומר שאנו חיים בעולם של אשליות. יש אמת שנמצאת הרבה מעבר ליכולתנו ושכלנו. את האמת לא יכולים לראות אותה משתי סיבות, החושים מטרידים ויש אנשים שעושים מניפולציות על מנת לא לאפשר לאחרים לדעת ולהבין את האמת.

המשל, המוצג בספרו "המדינה" (בפתיחת פרק ז), מספר על קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים מפתחים תרבות ושלל תאוריות לגביהם, ובונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר.

אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו במעלה דרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. האסיר נשרט ונחבל, וכאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה ואינו מסוגל להתמודד עם אור היום. אחרי זמן מה, הוא מתחיל לראות צללים מטושטשים – כפי שראה על קיר המערה. אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גורמי השמיים בלילה. הוא יכול גם להבחין בצלו שלו.

האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה; הוא מועד ונופל, ואינו רואה דבר, והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא נכה. הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. האסיר שיצא לאור עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם לועגים לו, ולו היה משחרר אותם מכבליהם כפי שהתכוון לעשות, היו האסירים רוצחים אותו.

יש קשר בין אור השמש ואור המדורה. אור השמש הוא אמיתי ואור המדורה הוא מלאכותי. יש היררכיה ברמת האמת. הולך מאור השמש לאש אל החומה והסוערים ואחר כך אל הצל. יש כאן ארבע דרגות. ככל הנכנס אל תוך המערה האסירים רואים פחות אמת ויותר את הדימוי שלה. האסיר שמשתחרר ורואה את אור השמש אז הוא רואה את האמת. כאשר חוזר למערה הוא מסביר לאסירים האחרים שהחיים במערה הוא שקר, יש עולם אחר של אור ואמת בחוץ. האסירים הורגים אותו כמו שתמיד הורגים את השליח שבא לומר את האמת. כמו שהרגו את סוקרטס. אפלטון אומר שחיים בעולם של דימויים ותדמיות, עולם של שקרים שגם החושים מטרידים אבל יש סוהרים שעוצרים. האמת האמיתי נמצאת בחוץ.

בתחילה הטיף בין קהילות היהודים שבתפוצות, אך לאחר זמן קצר החל להטיף בקרב הגויים באסיה הקטנה, ביוון, ובאיי הים תיכון. במסעותיו קמו לו תומכים ומאמינים רבים, וכמובן גם מתנגדים לא מעטים. כמה מהם הסגירו אותו לידי השלטונות הרומיים, ובשנת 64 הוצא להורג ברומא.    

אגרותיו של פאולוס מתפרשות על פני כרבע מהברית החדשה, ובספר "מעשי השליחים" הוא הדמות הראשית. השפעתו הייתה רבה על הנצרות המאוחרת, ואגרותיו היו מקור חשוב להתפתחות התיאולוגית של הכנסייה. הוא שהפך את הנצרות, בעודה בחיתוליה, מכת במסגרת היהדות עצמה לדת חלופית ליהדות. כיוון שכך, פאולוס נחשב למייסד הכנסייה הנוצרית.

 

אנשים:

פאולוס מתרסוס – שאול התרסי – פאולוס השליח

שאול התרסי – מכללת הרצוג

 

היסטוריה של הכנסייה הקדומה

כתיבת תגובה

ספר מעשה השליחים מטפל במחצית השנייה של המאה ה-1 עד בערך שנת 100. התקופה נקראת: תקופת הנצרות תחת האימפריה הרומית שנמשכה למעשה עד שנת 324.

השלב שלפני היות הנצרות דת מותרת באימפריה. התקופה הזו נחלקת לשלוש תקופות עיקריות: א) 1-33: חיי ישו. ב) 33-100: 12 השליחים, המאמינים, רדיפות (פאולוס, לא מסופר בברית החדשה על מותו של פאולוס .על כך מספרת המסורת האומרת שהוא מצא את מותו בעריפת ראש ברומא. ג) 100-313: הפצה ורדיפות (מרטירים).

מרטיר, עד. מי שבמותו מעיד על אמונתו. מקביל לשהאיד באסלם. 

בתנ"ך מופיעות מספר מילים ארמיות עם השורש ש.ה.ד – מופיע פעמיים בהקשר של עדות: יעקב המקים גל אבנים במקום בו יתגלה לו האל וקורא למקום יגר שהדותא – גל עד. במקום נוסף בהתפילה היהודית מוזכר שהדי במרומים = עדי במרומים, ביטוי של שבועה.         

בתנ"ך בספר דברים ו' ד' (ד,ו,ד): "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". כאשר מסתכלים על הפסוק ניתן לראות שהאותיות ע' וד' הן מוגדלות, כלומר ע' רבתי, ד' רבתי.

צרוף של שתי האותיות הללו נותן לנו את המילה עד, כלומר כאשר אנו אומרים את הפסוק "שמע …" אנו למעשה מעידים על אמונתנו.

מכיוון שהנצרות היא דת נרדפת אך כפי שמוכר הפסוק :"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" על בני ישראל במצרים זה מה שיקרה גם בתהליך הזה של התגבשות הנצרות. ככל שרודפים אותם הם מתרבים יותר ויותר. יותר אנשים מצטרפים ומתחילים להעריץ את אותם אלה שנהרגו בשל אמונתם והופכים אותם לקדושים.

בשנת 65 הקיסר נירון הורג בנוצרים של רומא. אז מוצאים להורג פטרוס שנצלב הפוך ופאולוס שהיה זכאי כאזרח רומי להישפט ברומא והוצא להורג בחרב.

מבחינת הרומאים סירובם של הנוצרים להקריב קורבנות המחויבים מהדת הרומית כדרך לפייס את האלים וסירוב כזה מהווה מרידה במלכות. עבור הנוצרים, ישו היה הקורבן האחרון ועל כן הם מסרבים להקריב קורבנות ולא במחיר הקרבת חייהם שלהם. באימפריה הרומית, היחידים שלהם הותר לא להקריב קורבנות היו היהודים.

דיוקליטאנוס בשנת 303 אימץ דיוקלטיאנוס אנטי נוצרית כשהוציא תחת ידו את הראשון מבין מספר צווים הולכים ומחמירים כנגד הנוצרים. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג. בתקופתו נערך ההרג האחרון והמסיבי ביותר של קדושים וקדושות רבים. ביניהם שנים שמוכרים: ג'ורג' וקטרינה (ג'ורג' נקבר ואולי אף נולד בלוד ובה יש כנסייה על שמו). גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313. הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני.

במקביל לרדיפות, הכנסייה הולכת ומתפשטת. האימפריה מתמלאת בקהילות גדולות כקטנות. בנוסף, נכתבת ספרות אבות הכנסייה: פרשנות, תיאורי קדושים כמו: אורגינס –  היה מלומד ותיאולוג נוצרי חשוב. כתביו נחשבים לניסיון הראשון לתעד באופן רציני את הנצרות.

בונים כוח דתי, חברתי ואינטלקטואלי. מתכנסים אותם שנים עשר אנשים וכבר צריכים לבחור לעצמם מנהיג. הם מתחילים למנות לעצמם בעלי תפקידים. אנשים מתחילים להבין שישנה משמעות להצטרפות לתנועה/לדת החדשה שמתחילה להיבנות ומייעדים אנשים לתפקידים שונים.

הנצרות שואבת כוח מהמקורות ההלניסטיים, הפילוסופיה היוונית. בתקופה שישנו שקט ברחבי האימפריה, תקופת פקס רומנה, חשיבה, קריאה של הכתובים וספרי החוכמה ומנסים להבין את משמעות החיים עלי אדמות, מהות האדם בכלל ואת שורשי היקום וכול'.

33-100: בתקופה הזו עדיין חי הדור וקיימים עדיין אנשים שהכירו את ישו ושיכולים להעיד על מעשיו ודבריו.

האגרות ומעשי השליחים:

שנת 33 לספירה היא שנה של משבר, המשיח מת על הצלב והוא קם לתחייה.

צריך היה לספר לאנשים סביב על קימתו לתחייה שכן הוא התגלה למספר מצומצם של אנשים ולכן הם צריכים לדבר על הרעיון הזה שהוא קם לתחייה.

משבר: המשיח הצלוב – לוקס ט' 27, לוקס כ"ד 13-34.

פס' 21. אנחנו קיווינו אך הוא לא גאל אותנו. חיכינו לגאולה אך היא לא הגיעה.

פס' 24 . לא קולטים את קימתו לתחייה.

רגע גורלי. המשבר נתפס כרגע גורלי, לא מאמינים, מעין משיח שקר, חוזרים אל הנורמה אל הנורמטיביות של הדת היהודי.

דיסוננס קוגנטיבי (אי התאמה בין המרכיבים הקוגנטיביים והמחשבתיים, עמדות, דעות, אמונות, תפישות של הפרט): הקהילה נתפשת כמפרשת. לתאר את כל האירועים מההתחלה, לראות איך מפרשים את מהלך חייו, לתת לזאת פרשנות בצורה כזו שתמנף את האמונה בישו. ולא תוביל אותנו למצב של ייאוש ואמירות שונות של לא היה משיח או היכן הגאולה וכול'.

הכישלון: יש לנסות את למנף את ה"כישלון" (המשיח שמת על הצלב והגאולה לא הגיעה וכול') להבנת התוכנית האלוהית. לומר שכל מה שקרה הוא חלק מתכנית אלוהית מאוד רחבה שלא הובנה עד עתה משום שישו עלה השמיים.

השליחים אומרים שלמעשה הקהילה מורכבת ממאמינים שאינם זקוקים להוכחות.

עוד בחייו של ישו היו כאלה שאמרו שהמאמין האמיתי הוא זה שאינו זקוק להוכחות את זאת ניתן לראות אצל יוחנן כ' 24-29, ישו ותאמא – תאום של אחד השליחים "אשרי אלה שאינם רואים ועם זאת מאמינים", הופך לאישור ומקבל את האישור מהשמיים.

פנטקוסט: אם עד עכשיו כל אחד התחבט בפני עצמו, הרי שבהתכנסות הזו שלהם הם מקבלים השראה קולקטיבית, ביחד חווים את החוויה שמקבלת תאוצה גדולה ביותר בעקבות כך.

דיסוננס = ניגוד בין דברים. ישנה סתירה בין מה שאנו מאמינים בו לבין מה שחווים במציאות. מחכים למשיח אך הוא ממאן להגיע, "מלך היהודי", אם אתה המשיח הצל את עצמך. על מנת להתמודד עם האמירה הזו ישנן מספר דרכים:

א) לנסות ולשנות את התפישה, עמדה (לשנות את הערכים). ב) לאסוף מידע שיעגן או יסתור את אחת העמדות הסותרות (אמנם אני האמנתי שהוא המשיח, אבל אולי הוא ללא בדיוק המשיח). ג) לשנות את המאזן שיש בין התפישות השונות. זה בדיוק מה שיעשו התלמידים. הם יבואו ויאמרו כל המאזן הזה שהלכנו איתו הוא לא אמיתי, אנחנו עכשיו צריכים לנסות ולהבין את הכול. זה בדיוק מה שהופך אותם לקהילה מפרשת.

תלמידים ושליחים במאה ה-1:

יסוד הקבוצה כקבוצה מאורגנת, אומרת יש לנו השראה,יש לנו לגיטימציה להפיץ את האמונה בישו, הם היו הראשונים.

מעשי השליחים א' 13: ניתן לראות את הרשימה המפורטת של שנים עשר השליחים הסופיים שכן בשלב הזה הם בוחרים בשליח נוסף במקום יהודה איש קריות הם בוחרים במתתיה. כאן גם יורדת עליהם רוח הקודש.

ההנהגה. לשנים עשר השליחים צריכה להיות הנהגה שכן לא כולם יכולים לדבר. להנהגה של הקבוצה המתארגנת יש שניים: האחד הוא פטרוס שקיבל את הסמכות עוד מישו. השני הוא יעקב שמכונה "אחי האדון" שקיבל את המינוי משנים עשר השליחים. לימים הוא יהיה הבישוף (התואר הדתי הגבוה ביותר בעולם הנוצרי) הראשון של ירושלים. כל זאת מופיע אצל האיגרת אל הגלקטים א' 19, מעה"ש ט"ו- הכינוס בירושלים. מרגע זה ואילך הוא הופך להיות המנהיג בירושלים.

המסורת שפטרוס מגיע לרומא ושם הוא מוצא להורג בצליבה. הוא מבקש להיצלב הפוך על מנת שלא יידמה לאדון.

המסורת אומרת שאחרי התגלותו ישו לשליחים, מתי כ"ח, התחילו השליחים למעשה לנסח את יסודות האמונה ואז מחברים את הסימבול האפוסטולי (טקסט מהמאה ה-2 שבו מנסחים בפעם הראשונה את יסודות האמונה. במאה ה-2 חל תהליך מואץ שאנשים מצטרפים אך אינם יודעים במה הם מאמינים ומבקשים נוסחה קצרה ומנוסחת של עיקרי האמונה הנוצרית).

היחס אל הגויים. מעשה השליחים , י'.

רדיפות. ראשית עידן המרטירים: תחילת הרדיפות נעשית על ידי ההנהגה היהודית על פי מעה"ש ז' , י"ב 1-3.

התפנית הגדולה מתחילה עם הפנייה אל הגויים. שכן כאן בסקילה של סטפנוס ,פאולוס בכבודו ובעצמו נכח בעת הסקילה, הוא הסכים לכך שיש לרדוף ולסקול את אלה שמאמינם בישו כמשיח. כך הוא מתחיל את דרכו והוא אינו אחד משנים עשר השליחים.

התפנית הגדולה של הפנייה אל הגויים היא תפנית לא רק במובן ההיסטורי של קהילה יהודית שפותחת את שעריה לגויים אלה גם תפנית פנימית אצל פאולוס עצמו. פאולוס הופך כל מיני תהפוכות עם עצמו והתפנית הגדולה שלו תהיה הפנייה אל הגויים.

רב גווניות של קהילות המאמינים: ישנה אמונה שהולכת ומתפתחת בקרב קהילות רבות כמו אצל: א) יהודים נוצרים מארץ ישראל (יהודים נוצרים, אלה שכבר מאמינים במשיחותו של ישו). ב) יהודים נוצרים מהתפוצות (כאשר פאולוס מגיע אל התפוצות ונכנס לבתי הכנסת, יש כבר יהודים שמצטרפים לאמונה בישו). ג) נוצרים מבין הגויים.

רוב המאמינים הראשונים הם ילידי הארץ ורוב המצטרפים הראשונים הם יהודים מהתפוצות כמו המתייוונים (אסיה הקטנה, יוון, ממצרים). הברית החדשה מכנה אותם "יוונים" משום שהם חיים בתרבות זרה, מעה"ש ב' 5-11 , ו' 1.

מהשלב הזה התאוצה תהיה גדולה ביותר. מהם ההשלכות של הרב גווניות? צריך כל הזמן לעבוד בין אחדות לפיצול, המטרה כל הזמן לאחד את כל הקבוצות תחת קורת גג אחת. שכן הבעיות הן רבות ויש צורך להתגבר על מכשולים רבים כגון: שפה, גיאוגרפיה, תרבות ,היחס לשורשים היהודיים ולעולם ההלניסטי-רומי (הנצרות צריכה לעשות כל הזמן את הפשרה אם היא רוצה אחדות ועולם אמוני אחד. לכן עליה להתחשב בכל הלאומים).

בין אוניברסאליות (משותף לכולם) או פרטיקולאריות (יחודיות), זוהי שאלה קרדינאלית לעולם הנוצרי ההולך ומתפתח.

ממצאים

בארץ אין כמעט ממצאים (ברומא יש את הקטקומבות) מתקופה זו. הנוצרים התכנסו בביתם = דומוס ובהם ביצעו את הפולחן שעיקרו היה באותה התקופה: סעודת האדון + שירה. מכאן התפתח הפולחן = הליטורגיה הנוצרית.

בדרך כלל, במקום שבו חיה קהילה יהודית התקיימה בצידה גם קהילה יהודו-נוצרית לדוגמא: בנצרת בכנסיית הבשורה יש מקווה שעליו נבנה האפסיס של הכנסייה. בכפר נחום יש גרפיטי על קירות בית שעליו נבנתה כנסייה. ספרות חז"ל מספרת כי במקום הייתה מינות (עבודה זרה).

תיאוריה: ניתן לקשר בין התקופה הרומית לתקופה הביזנטית. אנו יודעים על הניסיון של הדריאנוס למחוק את הזיכרון היהודי (על ידי הקמת איליה קפיטולינה + איסור המילה) על ידי הקמת מקדשים פגאניים על מקומות קדושים ליהודים. כנראה, שגם על מקומות קדושים לנוצרים, בהר הבית, בגולגולתא, בעין כרם. את השרידים הרומיים כמעט ולא מוצאים, למעט בכנסיית הקבר, אך יש על כך ספרות.

ספק: מקור התיאוריה הוא בפרנציסקאנים שחקרו וחפרו באר ואף הקימו אוניברסיטה בירושלים שמלמדת ומעניקה תארים בנושא. החשש הוא ממגמתיות של המחקר לפיה הם רואים בכל מקום שעליו נבנה מקדש פגאני כמקור נוצרי. במקביל, עולה החשש, לאור חוסר הממצאים, כי מדובר בשילת אתרים ומסורות כדי ליצור אחיזה נוצרית בארץ.

בתקופה הרומית היו זרמים נוצריים שונים ומגוונים. בתקופה הביזנטית, זרם מסוים של חשיבה נוצרית הופך לזרם הממסדי – לזרם האורתודוכסי.

מהמאה ה-4, נקבעו דוגמות = חוק = אורתודוכסיה = דרך האמת .

לדוגמא: נושא היותה של מרים, אם ישו בתולה. בעבר היו זרמים שחשבו שמרים לא הייתה בתולה. או נושא קיום המצוות, היו נוצרים שקיימו מצוות כמו היהודים, או זרמים שחשבו שישו העביר את יכולותיו למריה מגדלנה ולא לפטרוס.

כאשר הוחלט בועידת ניקיאה בשנת 324 על הקרדו = עיקרי האמונה הנוצרית, נדרשו כל המאמינים לקבל את העיקריים וכל שאר הקבוצות הוכרזו כמינות = HEVETICS מעכשיו, יש רק דרך אחת קדושה קתולית (שלמה) ואפוסטולית (הופצה על ידי השליחים).

איך יודעים שהיו קבוצות שחשבו אחרת:

הפפירוסים של נאג' חמדי המעידים על קבוצות של נוצרים שאימצו תיאוריות אחרות (האוונגליון של מריה מגדלנה + האוונגליון של יהודה איש קריות).

אבות הכנסייה שמגנים את מי שחושב אחרת כמו אאוזביוס מקיסריה שהיה כוהן דת והיסטוריון וכותב נגד מי שנהג אחרת מהזרם עליו הוחלט.

 

איום נוסף על הנצרות

ישנו איום נוסף על הנצרות במאה ה-2 וזאת משום שהכתבים שנקראים כתבים גנוסטיים הולכים ונחשפים. גנוסיס = ידיעה, גנוסטיים = קבוצות שהתנגדו.

מהמאה ה-2 רואים את הנוכחות של התנועה הגנוסטית שמאיימת על הנצרות ובמיוחד בסוריה ובמצרים. אלה הם המוקדים הראשונים של הנזירות בנצרות. שם מתעסקים בהרבה שאלות אינטלקטואליות.

ממתי ידוע על הגנוסטיים, על הכתבים, על מה חשבו ומה טענו וכנגד מי וכול'? בשנת 1945 העולם התעורר והרגיש שהוא קיבל איזושהי הארה. זאת משום שבנאג'י חמאדי, מצרים, התגלו אלפי כתבים הכתובים בשפה הקופטית. הכתבים הללו הם מהמאה ה-2. דבר הנותן הזדמנות נדירה להציץ אל העולם הנוצרי בהתהוותו. עוד הרבה לפני היות הממסד הנוצרי. כלומר שאם עד 1945 לא הכירו את הכתבים האלה, הדבר אומר שכאשר הכנסייה/הממסד, מתחיל להתארגן הוא בא ואמר מה מקובל עליו ומה לא. יש דברים שהם בחוץ ואסור לקרא אותם אפילו שזה נכנס אל תוך הקילות השונות ולכן אוסרים לקרא אותם. היה נהוג לשמיד את הכתבים הללו. במקרה הם נשמרו במצרים. הארה הבאה של העולם הנוצרי וכמובן היהודי תהיה למעשה מציאת הכתבים של מדבר יהודה (גילוי המגילות 1947) שנותנים הצצה נדירה לימי חייו של ישו.

ידע שניתן בהתגלות: בקבוצות קטנות, קהילות קטנות האומרות שיש להן סודות שאינם מוכרים לכולם ולא כולם מסוגלים להבין אותם. הם אומרים  שהידע ניתן להם באיזושהי התגלות. הממסד אינו נותן למאמינים מפתח שסוגר להם את כל הסיפור והם ממשיכים ושואלים שאלות. לכן הם אומרים שבהתגלות הזו הם הבינו דברים שייתכן שאפילו הממסד הכנסייתי אינו מבין אותם. הוא מנדה אותנו, אבל לנו יש הבנה אחרת.

דואליזם: עולם חומרי מנוגד ומנוכר לטוב האלוהי.

העולם הגנוסטי בא ואומר שהייתה לו התגלות, יוצא מהנצרות שכן הם אומרים שהם הגיעו למסקנה שהאלוהות מורכבת מאיזשהו דואליזם, כלומר, ישנם שני יסודות: מצד אחד ישנו העולם החומרי ומהצד השני ישנו הטוב האלוהי, החסד. ז"א שהאלוהים עצמו מורכב משניים.

היכן כאן הסכנה? יש לזכור את ההיררכיה באלוהים. אם האב יהיה מי שנותן את החסד אז ישו יהיה למעשה העולם החומרי. ואז הם יכולים לומר שאלוהים שלח את ישו אל בני האדם אל העולם הארצי בכדי להראות לאנשים איך לנהוג ומה לעשות ולכן ישו נמצא למעשה בדרגה נחותה, הוא שייך לחומר, הוא לא האלוהים! כך למעשה טוענים הגנוסטיים!

דחיית האנקרנציה: בנוסף לכל הם באים ואומרים שיש לדחות את עניין האנקרנציה שכן לא ייתכן שאלוהים התגשם בבשר. הם דוחים את הרעיון שכן ההתגשמות שייכת למעשה לעולם החומרי. הבשר = חומר.

ידיעה על מהות העולם: עוד הם טוענים שיש להם ידיעה על מהות העולם, על מהות האדם ואיך הם יכולים ליצור תהליך שכזה שבן אדם יגיע בסופו של דבר לישו. לא צריך את האמונה בשילוש ואת האמונה באנקרנציה על מנת להגיע לישו. הם אומרים שהרי העולם זרוע ברוע ורשע ואנשים חוטאים ומחטיאים, איך אפשר להסביר זאת. הרי היה כאן ישו והוא בא לגאול אותנו ולמעשה אין כל שינוי בעולם ואין כל סממני גאולה. העולם כמנהגו נוהג. בנוסף הם יאמרו שישנו מסע שהנשמה, הרוח של האדם עוד בחייו צריכה לצאת לאיזשהו מסע/תהליך וכי הסוד לכך נמצא אצלם. קבוצות מסתוריות, דוגמת הקבוצות האיסיות וכת מדבר יהודה.

על פי תפיסתם של הנוצרים גם הגנוסטיים יצאו מהנצרות אך על פי תפיסתם של הגנוסטיים הם רואים עצמם נוצרים גנוסטיים. אי אפשר לומר להם שהם לא נוצרים כי הם לא מאמינים באנקרנציה. כפי שבאסלאם קרה עם השיעים שפרשו מהזרם המרכזי עם עקרונות שונים, אך הם המשיכו להיקרא מוסלמים, לעומת זאת הקבוצות שפרשו מהשיעים לגביהם יש הסכמה רחבה יותר שהם כבר לא מוסלמים.

אצל הגנוסטיים ישנה עדנה הולכת וגדלה וישנן קבוצות בעיקר בקרב האוונגלים הקשורים יותר למקורות הקדומים ופחות לכנסייתיים ולכן קל להם יותר לדחות עקרונות כנסייתיים שהתגבשו בעולם האוניברסאלי, העולם הקתולי.

ספר מעשי השליחים

ארבע ספרי האבנגליונים מספרים על ישו. ספר מעשי השליחים מספר את תולדות הכנסייה.

ספר מעשי השליחים הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא ספר ההיסטוריוגרפיה בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו לאוונגליסט לוקס, מחבר הבשורה על-פי לוקס.                                                                                                                                      תוכן – הספר, כשמו כן הוא – מתאר את מעשי השליחים, התלמידים של ישו, אחרי צליבתו, קימתו לתחייה ועלייתו השמימה. השליחים עושים נסים, מרפאים חולים ומגייסים עוד ועוד אנשים לקבוצתם, אשר נקראת בפי ההיסטוריונים "הכת היהודית-נוצרית". הספר מתאר את תולדותיה של הכת ואת המחלוקות השונות בה – בין ה"יהודים" ל"מתייוונים" שבה, ולאחר-מכן את המחלוקת בין החלק המסורתי של הכת, המונהג על ידי יעקב אחי ישו והשליח פטרוס, אשר גורסים כי אל להם להתנתק מהיהדות, לבין השליח פאולוס, אשר שואף לקרב את הנצרות לליבותיהם של עובדי האלילים ולפשט אותה. חשיבותו של הספר גדולה מאוד, שכן זהו המקור היחיד (חוץ מכמה מאיגרותיו של פאולוס) על שנותיה המוקדמות של הנצרות.

הספר נחלק בבירור לשני חלקים שווים בערך:                                                                                            חלקו א של הספר (א-י"ב) מוקדש לתיאור תולדות הקהילה היהודית-נוצרית בירושלים.                                    חלקו ב מוקדש בעיקר לשליח פאולוס, חייו ופעילותו המיסיונרית.

המסורת הנוצרית, כאמור לעיל, מייחסת את הספר ללוקס, מחבר הבשורה על-פי לוקס, שהיה רופא יווני וחבר קרוב של פאולוס. ניתוח פילולוגי של "מעשי השליחים" ושל הבשורה עפ"י לוקס אכן מגלה אחידות של סגנון ואוצר מילים בין שני הספרים. בנוסף לכך, שניהם מופנים ל "תאופילוס המכובד" וההקדמה ל"מעשי השליחים" היא בעצם חזרה על הפרק האחרון של לוקס. בנוסף לכך, בבשורה של ללוקס לא מופיעים מונחים ארמיים מתחום ההלכה היהודית, אלא, במקומם מופיע ההסבר היווני, וכן מופיעים בה מונחים מתחום הרפואה של אז. כל אלה מראים שכותב הבשורה ו"מעשי השליחים" אכן היה רופא יווני, ויכול להיות ששמו אכן היה לוקס (אך בה במידה זה יכול להיות שם-עט).

אך המדע מטיל ספק בכך שאותו לוקס היה ידידו של פאולוס, משום שהוא מרבה להשתמש במקורות אחרים (כך, הבשורה על-פי מרקוס משולבת בבשורה על-פי לוקס) ובאגדות עממיות על ישו. במקום להשתמש במידע שאבות הכנסייה הנוצרית, המקורבים לפאולוס, היו יכולים למסור לו. זמן – היות שבספר אין אזכורים של חורבן בית שני, היו שטענו שהספר נכתב לפני שנת 70. אולם, הספר נכתב בו-זמנית (או מעט אחרי) הבשורה על-פי לוקס, שכן מתייחסת לחורבן הבית, ויתר על כן, מתייחסת לתקופת שלטון של הקיסר הרומאי דומיטיאנוס (שלט בשנים 81-96), ולכן יש לשייך את הספר לשנים אלה.

פרקים א'– ב'

 שתי הבטחות:                                                                                                                          1. ישו מבטיח כי רוח הקודש תשרה על השליחים. לשאלה האם עכשיו תהא הגאולה משיב כי רק ה' קובע זמנים ומועדים.                                                                                                                               2. בעת העלייה של ישו לשמים, מבטיחים שני מלאכים כי באותו האופן שהוא עולה בוא יבוא.  לוקס רואה בכנסייה פתרון לעולם ללא ישו וכי הכנסייה היא התחליף לישו, החל מיום מותו. תחום השבת – אפשר להסביר לתייר את המשמעות של תחום השבת. רלוונטי לצליינים כי הישיבה של ישו ותלמידיו בבית פגי ובבית ענייה היא בתחום השבת של ירושלים מה שמעגן את ההבטחה: "כי מציון תצא תורה".

עבור הנוצרים הר סיני הוא מקום מתן התורה וזה היה בשני מקומות: א) הר האושר, המקום שבו ישו מציג את עיקרי תורתו ובוחר את שליחיו. ב) חדר הסעודה האחרונה, רוח הקודש שורה על השליחים.

מעכשיו מתחיל עידן חדש עידן רוח הקודש שהוא אוניברסאלי להבדיל מעידן התורה שבו היה ליהודים מונופול.

פטרוס, התלמיד שעליו שורה רוח הקודש מתחיל מיד בפעילותו: נושא נאום בו הוא קורא לחזרה בתשובה, טבילה וסליחת חטאים. בתמורה יקבלו את רוח הקודש.

סיכום, חדר הסעודה האחרונה הוא המקום שבו מתרחשים אירועים רבים וחשובים. לאחר שישו עולה השמימה, תלמידיו נפגשים, מתפללים, בוצעים לחם.

חדר הסעודה האחרונה איננו כנסייה ואין לאף אחד זכות לבצע שם מיסה!

בשנים: 1964 ו- 2001 האפיפיורים שהגיעו ביצעו במקום מיסה פרטית.

סופו של יהודה איש קריות. כנראה בגיא בן הינם בשדה הנקרא: חקל דמא = שדה הדם (לפי מוטי – חלקת אדמה) יהודה לא זוכה ליהנות מהשדה אותו רכש בכספי ההלשנה ומת. לפי גרסה אחרת תרם יהודה את הכסף לרכישת חלקת האדמה לצורך חפירת קברים לעניי העיר.

פרק ג'  – פטרוס ויוחנן

נס ראשון בספר מעשי השליחים מתרחש בבית המקדש. ריפוי פיסח. פטרוס מתנהג בבית המקדש בדיוק כמו ישו: מורה לפיסח לקום ולהתהלך. המיוחד הוא שהריפוי הוא בשם ישו. כלומר, היכולת לרפא היא של ישו ופטרוס הוא הכלי להעברת הריפוי.

ראשית פעילות הכנסייה היא בירושלים. פטרוס מטיף בבית המקדש, עושה ניסים. הכוהנים אוסרים את השליחים בכלא, אך הם משוחררים ממנו בדרך נס על ידי מלאך.

שליחות הכנסייה היא בשורה והיא באה לידי ביטוי בהקרבה עצמית. מעשי השליחים הוא ספר ייסוד למטיפים שסובלים בגין אמונתם עד כדי הפיכתם לקדושים = מרטירים.

פרק ו' – חסד, צדקה, טיפול בנזקקים, ערבות הדדית.

מהימים הראשונים של הכנסייה נוצרת חלוקת תפקידים:

*  7 מהתלמידים/המצטרפים ממונים לעסוק בצדקה.

*  השאר ישקדו על התפילה.

טקס הסמכה. טקס חשוב שבמסגרתו מוסמכים בעלי תפקידים בכנסייה.

פרק ז' – המרטיר הראשון

סטפנוס נשפט על ידי הסנהדרין, נסקל באבנים וקורא בקול (כמו ישו) "אדוני ישו קבל את רוחי" = חיקוי של ישו =  IMITATION CHRISTI . סטפנוס למעשה מחקה את ישו עד מוות.

מרטיר הוא עד המעיד על אמונתו. מכאן הביטוי מרטיר וסטפנוס היה פרוטו מרטיר הראשון.

במשך כ- 100 שנה קראו לשער שכם שער סטפנוס. בזמנה של הקיסרית אאודוקיה מצאו את השרידים שלו והוקמה כנסיית סנט אטיין. אחרי התקופה הצלבנית זיהו את שער האריות כשער סטפנוס =  ST. STEVEN. יש כנסייה בשם סנט סטיבנס בנחל קדרון שנראת מבחוץ כמו בין מגורים. מסורת נוספת מספרת על כך שגופתו הובאה לבית ג'ימאל, עיירת מגוריו ונקברה. משם הוצאו השרידים והועברו לירושלים. גם בבית ג'ימאל יש כנסייה הנושאת את שמו של סטפנוס.

פרק ח' –שאול רודף והבשורה בשומרון

היה יהודי מתנגד חריף לנוצרים ומסגיר אותם לשלטונות. הקהילה הנוצרית בורחת עקב הרדיפות. בשומרון, פיליפוס מבשר על המשיח, עושה נסיי ריפוי ורבים נוהים אחריו. הוא חוזר לירושלים ומתחיל לצאת לעולם הנוכרי: עזה, אשדוד, קיסריה ועוד.

פרק טי' – שאול מתנצר ופועל

ספור התנצרותו של שאול = פאולוס בדרך לדמשק. מדובר בדמותו של אדם בינלאומי: בא מחו"ל לירושלים, הולך לדמשק, עובר לקיסריה ולטרסוס. פטרוס מרפא את התלמידה טביתא (צבייה) ביפו. באבו כביר – יש כנסייה ובה קבר טביתא. ביפו – בבית שמעון הבורסי שבתוך יפו העתיקה כנסיית סנט פיטר.

פרק י' – אישור אכילת פיגול ורוח הקודש על הנוכרים

פטרוס מקבל הנחייה משמים 3 פעמים לאכול מה שנחשב בעיני היהודים פיגול וטמא.

רוח הקודש יורדת בקיסריה על נוכרים פגאנים.קורנליוס הוא הפגאני הראשון שמתנצר.

פרק י"א – קרע בין היהודים המאמינים בישו לבין הנוכרים המאמינים בישו.

באנטיוכיה, בפעם הראשונה מכנים את המאמינים בישו: משיחיים. כלומר, החלה ההתפתחות וההתפשטות של הנצרות וזה קורה מחוץ לארץ ישראל.

 

פרפיגורציה – הדמויות בחייו של ישו

כתיבת תגובה

הדמויות בברית הישנה נתפסות כפרה-פיגורציה, פרה = לפני (טרום), פיגורציה = דמות. התפישה הנוצרית מניחה שבהיסטוריה יש רמזים, דמויות ואירועים מקדימים למשהו גדול שיהיה בהמשך. דמות מקדימה לדמויות בברית החדשה, כלומר, כאשר הנוצרים קוראים בתנ"ך כל אירוע וכל דמות רומזת להם משהו, שיתגשם אחר כך עם הופעתו של אלוהים עלי אדמות או אולי עוד קצת קודם לכך עם הבשורה.

דמות בתנ"ך שקוראים עליה היא אב טיפוס למה שיופיע אחר כך בימיו של ישו. הנצרות מאמינה שדמותו המקדימה של ישו הייתה דמותו של אדם. הרי שגם לדמויות המרכזיות האחרות היו דמויות-מקדימות (למשל חווה הייתה הדמות המקדימה למרים אם ישו). וכך כל סיפורי התנ"ך הינם פרוטו טיפוס לסיפורי הברית החדשה או במילים אחרות זוהי אמנות בפני עצמה לקרוא את סיפורי התנ"ך בצורה שתסביר את הברית החדשה. מבחינת הנוצרי, התנ"ך איננו עומד בפני עצמו אלא נועד לסייע להבנת סיפורי הברית החדשה.

טיפולוגיה: מושג בתיאולוגיה הנוצרית המתאר פירוש של דמויות וסיפורים מהתנ"ך כאלגוריות כמבשרות על דמויות מהברית החדשה.

 

האדם הראשון: אד"ר הנו פרה-פיגורציה לישו.

אדם הראשון

ישו

נולד מרוח אלוהים

מרים התעברה מרוח הקודש (השילוש הקדוש, מאלוהים היא התעברה)

בא ללא חטא, ללא רבב

מגיע ללא חטא, לא חטא

החטא הקדמון = הקילקול

כפרה על החטא הקדמון = התיקון

עונש המוות

הניצחון על המוות = התחייה

 

קין והבל: הבל דמות פרה-פיגורטיבית לישו ה"רועה הטוב" שהסתובב במדבר, המקריב שהפך לקרבן, המועדף (ביהדות וגם בנצרות תמיד המועדף היה הצעיר ולכן תמיד קינאו בו. לעיתים עד כדי ניסיונות להורגו).

הבל

מלמד על ההזדמנות לתיקון

קורבן לאלוהים, נהרג על לא עוול בכפו, מביא את המנחה המתקבלת לאלוהים (הרצח הראשון בהיסטוריה האנושית)

פרה-פיגורציה לישו שהוא קורבן לאלוהים

העדפת הבן הצעיר. המנחה של הבל המתקבלת

הבן הצעיר, הנצרות. הבן שחוזר אל האב, העולה השמיים ויושב לימינו

הבן הרצוי לאלוהיו = הבל

ישו מכונה בן האלוהים

הבל רועה צאן

ישו רועה רוחני (מושג מפתח אצל הפרוטסטנטים מנהיגם מכונה "פסטור = רועה)

קין הבן הבכור

טיפולוגיה של היהדות

כישלון האח הבכור, הרצח

הרוע האנושי כולו (לא מיוחס ליהדות)

קין הרג את הבל מתוך קנאה

היהדות צלבה את ישו מקנאה

 

נוח: הוא בבחינת איזשהו חלון שפותחת הכנסייה למאמינים, שמי שיגיע אליה יזכה להעשרה ולגאולה. נוח עצמו הוא טיפוס מקדים לבישוף ולכומר. המנהיגים של הקהילה. נוח מסמל בהיסטריה הנוצרית את הברית.

איש צדיק היה

ישו נולד ללא חטא

דהר בתיבה

ההבטחה לישו בכנסיה

תיבת נוח

היא בעצם הבסיליקה

נוח מוביל את האנושות המתחדשת לאחר המבול

ישו מוביל את האנושות לגאולה  

נוח נוטע גפן ומייצר יין

היין מופיע באירועים שונים בחייו של ישו

נוח כמגיש היין

הבישוף והכומר מגישים יין למאמינים. היין במיסה = הגשת דמו של ישו. סקרמנט

  

מגדל בבל: סיפור מגדל בבל מלמד אותנו על חטא הגאווה, היהירות של בני האדם רוצים לבנות מגדל שראשו בשמיים. מגדל בבל הוא למעשה פרוטו טיפוס, הסיפור הראשון המלמד אותנו שהאנושות לאורך כל הדרך מגיע לניסיון, לגאווה האומרת "אני יכול להבין את העולם ולמשול בעולם".

חטא הגאווה – המרידה והגאווה

הנפילה של האנושות וחסד האל אחריה

 

אברהם: המוכן להקריב את בנו מרוב אהבתו. פרה-פיגורציה לאל המוכן להקריב את בנו.  כמו כן הריבונות של האל לבני האדם דרך ישו בונה את האמונה המונותאיסטית. אברהם נחשב מאוד בנצרות, עד כדי כך שהוא מופיע גם בברית החדשה. מנקודת הראות הנוצרית, אברהם הוא המופת לצייתנותו של ישו! חלק מהנוצרים אפילו רואים בו את אחד מאבותיהם.

ברית אברהם עם אלוהים, עוזב את ארצו

סיפור מקדים לאינקרנציה (ההתגלמות בבשר) כפתח להכרת אלוהים

יצחק בן יחיד לאמו ואהוב

האב (אלוהים) – הבן היחיד (ישו = אלוהים)

אהבת אלוהים ללא תנאי (עקדת יצחק) מוכן לוות על הכול להוכיח אמונה לשמה

חסד ואהבה של האל לבני האדם

צייתנותו של אברהם ואהבת האל

ישו המקבל את הדין והולך למקום בו ימות

 

כאשר עוסקים בלילה האחרון של ישו, לפני שהוא מוסגר לסנהדרין ומובא אל השליט, ניתן יהיה לראות איך הפאן האנושי של ישו כל כך חזק, אומרים שם שישו מתפלל בפני האלוהים שיסיר מעליו את כוס היגון, ישו הוא למעשה קורבן הוא איננו מתאבד, על מנת להראות שהוא הקורבן צריך לחוש עד כמה אלוהים היה צריך להתאמץ בכדי למחוק את אותו חסד.

עקדת יצחק: בסיפור עקידת יצחק יש אב, בן, אל.

עקידת יצחק

צליבת ישו

האב אברהם, הבן יצחק המוקרב לפני האלוהים. אב מקריב את בנו לאלוהים. לכן אומרים שיצחק אינו הוקרב בסוף שכן הקורבן האולטימטיבי הוא האלוהים עצמו למען האנושות.

אב המקריב את הבן שהוא עצמו למען האנושות. (במקום שהאנושות תקריב עצמה למען האל, האלוהים עצמו מקריב את עצמו למען האנושות)

הר המוריה

הגולגותא

העצים לעולה

הצלב עליו נצלב ישו

האייל מסתבך בסבך השיחים

כתר הקוצים על ראשו של ישו

הקורבן לא הועלה, תחליף =אייל

ישו הוקרב לאנושות, הרצון האלוהי להורות לאנשים את הדרך לאלוהים

האייל

ישו הוא השה האלוהי

אמונה לשמה

אהבה בלתי תלויה, חסד

 

אל = אלוהים, אב = אברהם, בן  = יצחק. מרוב אהבת האל אברהם מוכן להקריב את בנו

אנושות, אב = אלוהים, בן  = ישו. מרוב אהבת האנושות, האל מוכן להקריב את בנו

 

משה: מהווה גם הוא פרוטו טיפוס לישו. הוא היה המתווך להוצאת את עם ישראל ממצרים (קורבן, דם, מוות וחרות הם ארבעת הסמלים של הפסח, ההופכים גם את הפסחא לאירוע כל כך חשוב בנצרות אבל באותה מידה גם ישו הוא הקורבן, הדם מתקשר לצליבתו, החטא הקדמון שהביא מוות, והחרות היא חירותו הרוחנית). משה היה גם המתווך במתן התורה וקיבל מאלוהים את ההנחיות הכתובות כיצד עם נבחר צריך לנהוג. הבא אשר הביא תורה יהיה ישו בדרשת ההר.

פסח

פסחא

משה ויציאת מצריים

ישו ויציאת מצרים רוחנית

דם השה מעניק חיים לבני ישראל

דמו של ישו מעניק חיים לבני אדם (כל נוצרי השותה את היין במיסה = כאילו שתה מדמו של ישו)

מעמד הר סיני

בדרשת ההר

חציית ים סוף

לטבילה

 

דוד המלך: גם הוא כמובן פרוטו טיפוס לישו. רועה, צעיר, נרדף. הוא שקשר את הקשר עם ירושלים. ירושלים הייתה המקום היחידי בו הקריבו קרבנות. והקורבן האחרון שאלוהים קיבל (ע"פ הנצרות) היה ישו.

ישו גם נחשב ע"פ הנצרות לנצר מבית דוד. נראה כי בעקבות הנביא מיכה שאמר כי הגואל יבוא מבית לחם אפרתה אז חשוב מאוד היה לנוצרים שישו נולד בבית לחם. ולכן יש סיפור שלם המטלטל את מרים ההרה מנצרת עד לבית לחם.

הנביאים: גם רבים מהנביאים שהיו רועים ובהרבה מקרים נרדפים, הם פרוטו טיפוס לישו. הפרשנות הנוצרית מייחסת דברים שנאמרו ע"י נביאים, לדוגמא ישעיהו נ"ג, 12 "לכן אחלק לו ברבים ואת העצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה הוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע". והברית החדשה מייחסת את הדברים לישו: "המשיח יקריב נפשו למות בעד החוטאים והוא מחולל מפשענו מדכא מעוונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו; כלנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו ויהוה הפגיע בו את עון כלנו".

 

רשימת כללית של דמויות וסיפורים נוספים המביאים פרוטו טיפוס בברית החדשה:

בתנ"ך – פרוטו טיפוס / פרה פיגורציה

בברית החדשה

עשיו ויעקב

היהדות והנצרות

אליהו הנביא

יוחנן המטביל

חווה "הטהורה"

מרים

אברהם ושרה, באים בימים ועקרים.

זכריה ואלישבע

יוסף המועבר למצרים, לידת משה בסתר

רדיפת הורדוס, רצח התינוקות, בריחה למצרים

יוסף נבגד ע"י אחיו, מושלך לבור ונמכר למדיינים. מגיע למצרים והופך להיות משנה למלך. הוא זה שדואג בשנות הרעב שיהיה מזון לכולם, וכשאחיו מגיעים למצרים הוא סולח להם.

נבגד ע"י יהודה איש קריות וע"י כל השליחים, מושלך לבור ויש את הסיפור של הצליבה וההתעללות, ואז הוא עולה לשמים ויושב לימין האלוהים – האב – ומשם הוא נותר את לחם החיים – המיסה.

טהרה רוחנית מהחטא הקדמון / חזרה בתשובה

טבילה

חציית הירדן יהושע עם בני ישראל.

אלישע חוצה את מי הירדן עם אדרת אליהו

טבילת ישו בירדן

נוכחות האל בחתונה. נישואין בין האל לכנסייה

הנס 1 – בחתונה

שאול והאתונות

הפיכת 4 דייגים לתלמידיו

מתן תורה

הדרשה על ההר

יציאת מצרים, האכלת בני ישראל במן ובשלו

נס הלחם והדגים

משה ואליהו

ההשתנות

כניסת משיח בן דוד

כניסה מנצחת לירושלים + כפות תמרים על עיר

חזון ישעיהו על חורבן ירושלים

נבואה על חורבן ירושלים

תחייתו = גופו כבית מקדש

הבטחה לקומם בית המקדש תוך 3 ימים

2 המרגלים

שני תלמידים נשלחים למצוא עייר + איש עם כד מים

קורבן הפסח

גופו ודמו של ישו

דם הברית שהזליף משה סביב המזבח

דמו של ישו

יונה הנביא היה 3 ימים במעי הדג

ישו היה 3 ימים בקבר (מתי י"ב, 41-40)

עליית אליהו הנביא השמימה

העלייה השמימה

 

קורבן פרה אדומה: כאשר עומדים על הר הזיתים חשוב לציין את נושא הפרה האדומה, במדבר י"ט. ישנו טקס של העלאת אפר פרה אדומה המטהר מאבי אבות הטומאה שהיא טומאת המת. הטקס נעשה על הר הזיתים והכוונה ההיא לטהר את האדם מטומאת המת.

טקס הקרבת פרה אדומה

ישו נכנס לירושלים דרך הר הזיתים כדי לשחרר את האנושות ממכת מוות. מוביל לגאולה

פרה אדומה

פרה פיגורציה של ישו

 

רמזים מהתנ"ך לבואו של ישו

ישעיהו ז, 14: "לכן יתן אדני הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנו- אל"

מיכה ה, 1-4: "ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה ממך יצא להיות מושל בישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם". מכאן שהמשיח יוולד בבית לחם. מכאן גם החלטת ועידת הכנסיה שישו היה קיים מעולם ועד.

ישעיהו י"א 10: "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד ינס עמים אליו  גויים ידרשו והייתה מנחתו כבוד". מכאן שישו צריך להיות מבית דוד. אך הוא מתייחס לבית דוד מצד אביו הארצי-יוסף.

ישעיהו י"א, 1-2: "ויצא חוטר מבית ישי ונצר משורשיו יפרה, ונחה עליו רוח ה'". את המילה חוטר הם תרגמו ללטינית בתור VIRGA והיא מקושר לבתולה VIRGO.  לפי אוונגליון מתי ב, 23, ההסבר התיאולוגי שהנוצרים מקבלים אותו הוא שהוא נקרא נצרי לקיים את הפסוק "כי נצרי יקרא לו".

א. ירמיהו כ"ג, 5-6: "הנה ימים באים, נאום יהוה, והקימותי לדוד צמח צדיק, ומָלך מֶלך והשכיל, ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיו תיוושע יהודה וישראל ישכון לבטח, וזה שמו אשר יקראוֹ – יהוה צִדקנו".

ב. ירמיהו ל"ג 14-16: "הנה ימים באים, נאום יהוה, והקימותי את הדבר הטוב אשר דיברתי אל בית ישראל ועל בית יהודה. בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה, ועשה משפט וצדקה בארץ. בימים ההם תיוושע יהודה וירושלים תשכון לבטח, וזה אשר יקרא לה – יהוה צִדקנו".

מהיכן יש אישוש לכך שגם מרים היא מבית דוד? בפרשת "בנות צלופחד" (במדבר, ל"ו, 8-9) ממליץ משה כי "כל בת יורשת נחלה" תיקח לה בעל "ממשפחת מטה אביה". (כדי שהנחלה לא תעבור: "ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר"). ציטוט: "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו: ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר כי איש  בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל: כאשר צוה יהוה  את משה  כן  עשו  בנות צלפחד". מכאן שיוסף לקח לו לאישה מישהי מבני מטהו: כלומר בני דוד. (דוגמאות לכך מביאים פרשנים נוצרים בפרשת נישואי יצחק ורבקה (בראשית כ"ד) יעקב עם בנות לבן (בראשית כ"ח) וכך גם זכריה ואלישבע ששניהם ממשפחות כוהנים (לוקאס א', 5).

"נצרי" המקור מהמילה "נזיר" או "נזר". בברית החדשה המילה נצרי מתייחסת לישו.  באנגלית או בצרפתית NAZARENE. המילה "נצרי" בעברית מודרנית, מגדירה אדם מאמין בהחלטות ניקיאה CHRISTIAN.

מניין "השילוש הקדוש": ספר ישעיהו פרק ו, 3: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות.."

ובנצרות: מתי, כ"ח, 19: "ואתם לכו אל כל הגויים ועשו תלמידים, וטבלתם אותם לשם האב,והבן ורוח הקודש".

אברהם רץ אחרי המלאכים "וישתחו ויאמר להם האם מצאתי חן בעיניך", הם שלושה אז מדוע הוא פונה אליהם בלשון יחיד "בעינך". ציטוט: בראשית י"ח, 1-3: "וירא אליו יהוה באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא  וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה: ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך: יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם". היהדות פרשה זאת כאילו הוא פונה רק למלאך האחרון. הנצרות אומרת ששלושת המלאכים הם האלוהות, השילוש הקדוש ולכן פונים ביחיד.

מניין "השילוש הקדוש": ספר ישעיהו פרק ו, 3: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות.."

ובנצרות: מתי, כ"ח, 19: "ואתם לכו אל כל הגויים ועשו תלמידים, וטבלתם אותם לשם האב,והבן ורוח הקודש".

כריסטולוגיה

מושג משיחיותו של ישו מבוססת במידה רבה על תיאור "עבד השם" הלקוח מישעיהו נ"ג. ישו הוא עבד אלוהים המובל כשה לטבח, והוא הקורבן המביא כפרת עוונות. הדמות של עבד אלוהים היא הבסיס האידאי לכריסטולוגיה (משיחיות); ישעיהו נ"ב, 15 נ"ג, 1-7: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד: כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם: כן יזה גוים רבים נגש והוא נענה ולא יפתח פיו כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו".

ישו מבטיח לחזור ולהביא את הגאולה השלמה לפי ספר דניאל פרק ז.

בתנ"ך מוזכר המשיח גם בתהילים מזמור ב.

בפרק ז, ספר שמואל ב, נאום הנביא נתן לדוד אומר אלוהים: "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן". הקבלה ברורה ליחסי אב ובן.

 

הדמויות בחייו של ישו

מרים – אמו. בקנה בגליל, הנס הראשון. אמו דוחפת אותו לעשות נס. בלעדיה לא היה מתחיל את השליחות בשלב הזה. החל מטקס זה מרים הופכת למעשה להיות המתווכת בין האדם לאלוהים. יורשת את הכתר של מתווכת בין האדם לאלוהים. מרים ויין, מוטיבים חשובים ביותר בברית החדשה.

יוסף הצדיק.

יוחנן המטביל.

שמעון וחנה.

התלמידים:

שמעון Peter – פטרוס. יד ימינו של ישו ומנהיגם של השליחים לאחר הצליבה. הוא הטיף ברומא ובה ניצלב במהופך בשנת 67 לספירה על ידי הקיסר נירון. במסורת הנוצרית הוא נחשב לאפיפיור הראשון.

 אנדרי Andrew – אחיו של פטרוס, שהפיץ את הנצרות באסיה הקטנה (טורקיה) וחופי הים השחור, פטרונם של סקוטלנד ורוסיה.

יעקב בן זבדי James – מנהיג הנוצרים בירושלים עד למותו ב-44 לספירה. פטרונה של ספרד.

יוחנן בן זבדי John – על פי המסורת כתב את הבשורה על פי יוחנן ואת ספר חזון יוחנן.

פיליפוס Philip – הטיף באסיה, סוריה ויוון.

בת תלמי Batholomew – מקים הכנסייה הארמנית.

מתי Matthew – כתב את הבשורה על פי מתי.

תומא Thomas הטיף בסוריה.

יעקב בן חלפי James – לא ידוע עליו דבר, משערים שהיה אחיו הצעיר של ישו.

שמעון Simon – נחשב לקנאי ביותר בין השליחים. הטיף בפרס ושם הוצא להורג. מזוהה עם אחד מאחיו של ישו.

יהודה Jude – גם הוא הטיף בפרס, קרוב רחוק של ישו.

יהודה איש קריות Judas Iscariot – בגד בישו ומסר אותו לרומאים. התאבד בתלייה.

פאולוס, אף שלא היה משנים עשר השליחים, עדיין נחשב לשליח, היות ולפי ספר מעשי שליחים קיבל את הבשורה ישירות מישו ובשל העובדה שעל כתביו בנויה כל התיאולוגיה הנוצרית

 

יהודה איש קריות. סוף בגידתו של יהודה בהתאבדותו. מתארים שהוא תלה עצמו על עץ כליל החורש. הוא מביע חרטה בבגידתו ומחזיר את 30 שקלי הכסף. אך חרטתו אינה מתקבלת ולכן הוא מתאבד.

חאקל דמה – שדה הדמים. במדרונות הדרומיים של כתף הנום מעל גיא בן הנום. ישנו שם מנזר יווני אורתודוקסי המוקדש לנזיר בשם אנופריוס .

מרים המגדלית. עדה לתחייתו של ישו. בפגישתה הראשונה עם ישו מסופר על כך שהוא הוציא ממנה שבעב שדים. השטן מכונן בתוכה. לימים תתלווה אליו ואף תכלכל אותו מנכסיה כנשים רבות אחרות. בהמשך תפגוש את ישו בתחייה.

 

הפסיון של ישו – מחזור המוות

כתיבת תגובה

המילה פסיון קשורה לתשוקה והסורים והם דבר יותר קתולי מזה. תאור ע"פ הזרם הקתולי.

תאריך האירועים זזים בלוח השנה הנוצרי.

בנצרות המערבית "התענית" הינה התקופה שבין יום רביעי של האפר לבין יום שבת הקדוש שלפני יום ראשון בו חל חג הפסחא. בנצרות המזרחית, התקופה שלפני חג הפסחא נקראת התענית הגדולה על מנת להבדילה מתענית החורף המכונה "צום המולד".

ארבעים יום לפני הפסחא הנוצרים מתחילים צום, Lent. תענית ה- 40. בתקופה זו ישנה התנזרות מתענוגות (הימנעות מאכילת בשר, ביצים ,שתיית יין). כי הם מזדהים עם הקורבן. גם במשך הארבעים הימים האלה הנוצרים האדוקים לא אוכלים דברים שהם אוהבים. ארבעים יום לפני כניסת ישו לירושלים הסטן ניסה לשנות אתו. ביום לפני הארבעים יום כן מותר לאכול בשר והוא יום הקרנבל, מהמילה קרנה בספרדית שהיא בשר. מוכר גם כמו יום שלישי השמן. אחר כך מגיע יום הרבעי של האפר. כך גם מועד של הקרנבל משתנה בכל שנה. לא חייב להיות החג בדיוק באותו יום ה-41, יכול להיות גם כן כמה ימים לפני.

כמו כן ימים אלה נחשבים כימים של סיגוף, חרטה וחשבון נפש.

בלטינית תקופת התענית התייחסה במקור ל- quadragesima  היום ה- 40 שלפני חג הפסחא, ומכאן מקור השם בחלק מהשפות (בספרדית: (cuaresma. בעוד שחג הפסחא נועד לחגוג את תחייתו של ישו. התענית הינה זמן בו מתכוננים לשבוע הקדוש בו מזכירים הנוצרים את האירועים שקדמו לצליבתו של ישו.

תקופה של ארבעים יום הינה תקופה סימבולית המצויה פעמים רבות במקורות היהודיים. משה שהה 40 יום על הר סיני עת קיבל את התורה, ולאחר חטא העגל שהה 40 ימים נוספים על הר סיני. אליהו שהה 40 ימים במדבר. נח שהה 40 ימים בתיבה, ובני ישראל שהו במדבר סיני 40 שנה. יונה ניבא על נינוה שתתהפך תוך 40 יום. כך גם בברית החדשה ישו צם במדבר 40 יום.

במהלך תקופת התענית ישנם מספר ימים הנחשבים קדושים:

יום רביעי של האפר: היום הראשון של התענית (בנצרות האורתודוקסית – יום שני הנקי).

יום ראשון של לטייר: יום הראשון הרביעי של התענית – אמצע התקופה של התענית.

יום ראשון של הפסיון: יום הראשון החמישי של התענית.

השבוע הקדוש. השבוע הקדוש / הגדול: מיום א' של הדקלים עד יום א' של התחייה. יום ראשון של הדקלים הוא יום הראשון השישי של התענית (שבוע לפני פסחא). יום רביעי שלאחר מכן נקרא יום רביעי של הריגול (בו ריגל יהודה איש קריות אחרי ישו). למחרת יום חמישי הגדול שבו נערכה הסעודה האחרונה ולמחרת יום שישי הטוב הוא יום צליבת ישו.

החג נחוג לזכר השבוע האחרון בחיי ישו שמתרחש כולו בירושלים ובכך הופך אותה לעיר הקדושה ביותר לנצרות בעולם כולו.

מרקוס י"א. ישו נכנס לירושלים. ישו החליט לעלות בחג הפסח לירושלים (בשנת 30 לספירה). הוא הגיע לעיר מכיוון הר הזיתים ולכן עד היום, ביום א' של השבוע הקדוש, מתקיימות בעיר תהלוכות שמשתתפיהם נושאים ענפי דקלים והן מתחילות בהר הזיתים. מגיעים מעבר הירדן המזרחי עולים במורדות המזרחיים של הר הזיתים לבית פגי.

כקילומטר לנקודה של בית פגי מצוי כיום היישוב הערבי אל עזריה. שם הכפר אל עזריה הוא שם מאוחר לאור נס שישו יעשה במקום, תחיית לזרוס (אלעזר). במקום מתגוררות שתי אחיות, מרים ומרתה והן מארחות אותו במהלך השבוע בו הוא שוהה בירושלים.

ישו הגיע לירושלים בה נתקל בהתנגדות עזה אליו ואל מה שהוא מטיף. תלמידיו ניסו לשכנע אותו לא להגיע לעיר בגלל הסכנות שארבו לו, אבל ישו החליט להגיע בכל זאת. כשנכנס לירושלים הוא בכה גם על מר גורלו וגם על המקדש שאת חורבנו הוא ניבא. במקום הזה עומדת היום כנסיית "דומינוס פלביט" (בכי האדון).

ישו עלה לבית המקדש. בחלק הדרומי של רחבת הבית עמד הסטיו המלכותי – מין שוק שנועד להחלפת כספים, לקניית קורבנות ולמסחר. היו רבים בתקופת בית שני שהתנגדו לכל המסחר הזה במקום קדוש כ"כ וביניהם ישו. כשישו הגיע לסטיו המלכותי הוא הפך את הדוכנים, הטיף נגד הכוהנים ונמלט. בתקופת בית שני החברה היהודית הייתה מפולגת. היו רבים, כמו הפרושים והאיסיים, שיצאו נגד הכוהנים. ישו היה גם הוא מהמתנגדים לכהונה המושחתת שמתעסקת בעבודות פולחן במקום בדבר האמיתי. הוא רצה להחזיר את האנשים בתשובה בעיקר בנושאים שבין אדם לחברו.

יום ראשון של הדקלים. הוא יום הראשון בשבוע לפני הפסחא, השבוע הקדוש. הוא היום בו ישו נכנס לירושלים והוא היה לבוש בבגדי חג והתקבל ע"י חסידיו בשירים "הושע נא לבן דוד". Hosanna al hijo de David

7 הם הביאו את האתון ואת העיר ולאחר ששמו עליהם את בגדיהם הוא ישב עליהם. 8 רבים מן ההמון פרשו את בגדיהם על הדרך ואחרים כרתו ענפים מן העצים ושטחו אותם על הדרך. 9 והמון העם שהלכו לפניו ואחריו קראו: "הושע-נא לבן-דוד! ברוך הבא בשם יהוה! הושע-נא במרומים!" (מתי כא: 7-9).

למרות שבמסורת הנוצרית מקובל כי כניסתו של ישו לעיר הייתה בחג הפסח ניתן להבחין בסיפור עצמו באלמנטים של חג הסוכות: לולבים (כפות תמרים), קריאת "הושע נא" ו"ברוך הבא בשם ה'". גם מציאת תאנים אפשרית בסוכות ולא בפסח.

יום חמישי הגדול. ישו נשאר מספר ימים בירושלים והולך לבית המקדש. ביום חמישי של אותו שבוע, נמצא בגת שמנים ושולח את תלמידיו לעבר הר ציון לחפש מקום לחוג בו את קורבן הפסח, ליל הסדר. לפי שלושת האוונגליונים מרקוס, לוקס ומתי. הם אוכלים את הסעודה האחרונה. אכן מקבילה לסדר הפסח ומכאן שישו ותלמידיו לא אכלו לחם כפי שמצוין בברית החדשה אלא אכלו מצה.

המקום של הסעודה הוא ע"פ המסורת הנוצרית הוא קבר דוד המלך. ישו ודוד המלך קשורים זה לזה בלידה ובמוות.

באותו שבוע היה ערב חג הפסח. היהודים היו נוהגים לאכול לפני חג הפסח סעודה, לבוש בגדים בצבע צהוב, אש.

זהו האירוע המכונן של הטקס המרכזי בחייו של הנוצרי. טקס שנקרא מיסה, סעודת האדון. הלחם והיין. הלחם שמסמל את גופו של ישו, הקורבן. בכנסייה באפסיס ישנו נזבח, שכן בטקס המרכזי שעורכים על המזבח באפסיס משחזרים את הקורבן של ישו. הלחם שאנשים אוכלים הם מדמים שהם אוכלים מגופו של המשיח אשר הקריב עצמו בכדי לכפר על החטא הקדמון. בסעודה אומר ישו לתלמידיו

22 כאשר אכלו לקח ישו את הלחם, ברך ובצע ונתן להם באמרו: "קחו, זה גופי." 23 לקח את הכוס, ברך ונתן להם וכלם שתו ממנה. 24 אמר להם: "זה דמי, דם הברית הנשפך בעד רבים. (מרקוס יד: 22-24).

ישו מספר לשליחיו על הסגרתו הקרובה.

אחרי הסעודה האחרונה הוא יורד שוב עם תלמידיו לגת שמנים .הוא לוקח איתו כמה תלמידים והולך להתפלל. ישו נופל ומתפלל לאלוהים כי אינו רוצה למות, אך משאיר לאלוהים לעשות בו כרצונו. ישו רואה את 3 תלמידו ישנים, כלומר, להבדיל מישו האלוהי, הם אנושיים ולכן נכנעים לצרכיהם הארציים. הוא הולך להתפלל פעמיים נוספות וכשהוא חוזר, רואה אותם ישנים. כלומר, 3 פעמים = נצח. ישו מתפלל ו-3 פעמים רואה את חולשת האנושות ומבין כי נגזר עליו להיות הקורבן כדי להציל האנושות מרמתה הנמוכה. (מרקוס י"ד 33).

כנסיית היגון נבנתה במקום בו התפלל ישו בגלל החרדה והמועקה שלו על מותו הקרב ועל קלקולי האנושות. נקראת גם כנסיית כל העמים.

ספרי הבשורה מציינים שישו צפה מראש שפטרוס יתכחש להיכרותו עמו לאחר שייעצר. על פי הבשורה על פי מתי, בסעודה האחרונה, חזה ישו כי "כולכם תכשלו בגללי הלילה". פטרוס ענה לו: "אם הכול יכשלו בגללך, אני לעולם לא אכשל!". ישו ענה, "אמן אומר אני לך כי בלילה הזה, בטרם יקרא התרנגול, שלוש פעמים תתכחש לי". לאחר מעצרו של ישו, פטרוס אכן התכחש להכרתו עמו, על מנת שלא ייעצר אף הוא. כאשר שמע את קריאת התרנגול, נזכר בדבריו של ישו, ו"בכה בכי מר".

יהודה נתן לישו נשיקה הנקראת "נשיקת יהודה" או "נשיקת הבגידה" ובכך זיהה את ישו בפני הרומאים. כך מסגיר אותו יהודה איש קריות לידי הרומאים. הברית החדשה מספרת שיהודה, שליח ישו, מלשין לרומאים מי הוא ישו. זה מלמד שאולי ישו לא היה כל כך מוכר ומפורסם. לכן היה צריך לנשק אותו על מנת שיכלו החיילים לזהות אותו.

טקס רחיצת הרגליים גם מתקיים באותו יום. הפטריארך בעצמו רוחץ רגלי כמרים ופשוטי העם כפי שישו עצמו עשה כולל את רגליו של יהודה איש קריות. "ואחר יצק מים בכיור ויחל לרחץ את רגלי תלמידיו" (יוחנן יג, 5).

יום שישי הטוב. ביום שישי נלקח ישו לסנהדרין למשפט ראשון. הוא נשפט בסנהדרין שכן יש להם עצמאות שיפוטית אך אינם יכולים להוציאו להורג. ישו נלקח לבית הכהן הגדול כייפא, במורדות הר ציון, כנסיית סט. פטר אין-גליקנטו. הסנהדרין התכנסה בירושלים באופן יוצא דופן וספק אם באמת התקיים ע"פ ביקורת משפטיות היסטוריות. האם הסנהדרין התכנסה בעב חג הפסח כדי לטפל ביהודי שאומר שהוא המשיח? כל שבוע היו יהודים שאמרו שהוא המשיח בן דוד. ישו לא היה היחידי.

הכהן הגדול שאל אותו: "האם אתה המשיח"? וישו ענה "אתה אמרת". לאחר תשובה מתחכמת זו החליט הכהן הגדול להסגיר את ישו לרומאים. הסנהדרין מצא אותו אשם בשני דברים: לומר שהוא המשיח ולומר שהוא מלך היהודים. מדוע שני אשמות? כי לא היה חשוב לרומאים שישו אומר שהוא המשיח אבל אותו משיח רוצה להיות מלך היהודים וזה עניין פוליטי ואנטי רומי.

15 בחג היה הנציב נוהג לשחרר לעם אסיר אחד על-פי בחירתם. 16 אותה עת היה להם אסיר מפרסם, ישו בר-אבא שמו. 17 לכן כאשר נקהלו שאל אותם פילטוס: "את מי אתם רוצים שאשחרר לכם, את ישו בר-אבא או את ישו הנקרא משיח?" 18 כי ידע שמקנאה מסרו אותו. 19 כאשר ישב על כס המשפט שלחה אליו אשתו לאמר: "אל יהיה לך דבר עם אותו צדיק, כי רבות סבלתי היום בחלום בגללו." 20 ואולם ראשי הכוהנים והזקנים שכנעו את המון העם לבקש את בר-אבא ולהכחיד את ישו. 21 פנה אליהם הנציב ושאל: "את מי משניהם תרצו שאשחרר לכם?" אמרו: "את בר-אבא." 22 שאל אותם פילטוס: "אם כן, מה אעשה לישו הנקרא משיח?" אמרו כלם: "שיצלב!" 23 שאל: "אבל מה רעה עשה?" אך הם צעקו ביתר שאת: "שיצלב!" 24 כשראה פילטוס כי אינו מועיל דבר ומה גם שמתרגשת מהומה, לקח מים ורחץ את ידיו לפני ההמון באמרו: "נקי אנכי מדמו של זה. זהו ענינכם!" 25 ענו ואמרו כל העם: "דמו עלינו ועל בנינו." (מתי כז: 15-25).

מובילים את ישו אל פונטיוס פילטוס אשר הגיע לירושלים לרגל החג הגדול והעלייה לרגל. הוא מגיע למצודה אנטוניה, שם עורך פונטיוס פילטוס משפט נוסף ושאל אותו שוב: "האם אתה המשיח?" וכמובן קיבל אותה תשובה אך אינו מצליח למצוא אשמה כלשהי.

בחג הפסח מספרת הברית החדשה, היה נוהג אצל הרומאים לשחרר את אחד מהאסירים. ומכיוון שלא נמצאה כנגדו כל אשמה הוא רצה לשחררו, אך היהודים אינם מוכנים לשחררו ואז מוצאים את האסיר בר באבא שכבר נשפט ונמצא אשם ומשחררים אותו במקום את ישו.

ארבע פעמים נותן פונטיוס פילטוס הזדמנות לשחרר את ישו. אחר כך לחץ ידיו ואמר "נקי אנכי מדמו של זה. זהו עניינכם!" (מתי כז, 24). הוא עושה טקס ידוע שנקרה עגלה ערופה (בהלכה היהודית, מצוות עֶגְלָה עֲרוּפָה הוא טקס כפרה על רצח שבו לא נודע מיהו הרוצח, הייתה התכנסות של כל הזקנים והיו רוחצים את הידיים). פונטיוס פילטוס עושה טקס יהודי שכולם מבינים מה המשמעות שלו. במילים אחרות הוא אומר לעם להחליט מה יהיה בגורלו של ישו והוא, פונטיוס פילטוס, נקי ידיים ואז העם אמר: "דמו עלינו ועל בנינו". ולכן היהודים אשים בצליבתו של ישו.

האפיפיור יוחנן פאולוס השני אמר לא כל היהודים אשמים בצליבתו של ישו. איזה חלק כן ואיזה לא? אין ניתן להבחין? אחרי אלפיים שנה לא ניתן לשנות הרבה בתפישות ודעות של אנשים. המיתוס גובר על ההיסטוריה. משהו שאומרים כל כך הרבה פעמים אז, אם הזמן, הופך לאמת.

ישו נשפט פעם הראשונה ע"י הסנהדרין ובפעם השני ע"י פונטיוס פילטוס. ישו יוצא באותו יום שישי בדרך הייסורים, ויה דולורוזה, למקום צליבתו. לפני שקיעת השמש באותו יום שישי ישו מת על הצלב. כדי להאיץ את מותו נשלח חייל רומי לדקור אותו בחזה על מנת שלא ימות בתוך השבת וכך להפוך אותו לקדוש.

באזור הגולגותה הייתה הצליבה. הוא נצלב יחד עם עוד שני גנבים. בצלב נכתב את האותיות INRI, ישו מנצרת מלך היהודים. בראשו היה כתר הקוצים, לאורו. סבל, הייסורים, השפלה ופסיון ואחר כך מהפך וניצחון. על גוף של ישו היו את סימניי הדקירה, סטיגמטה. ממנה מגיע את המילה סטיגמה. הסימנים יכולים להיות ארבע או חמש כאשר אחד מהם הוא על החזה.

ישו אמר שבע אימרות על הצלב: 1) "אבי סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים" (לוקאס 23, 34). 2) "אמן אומר אני לך כי היום תהיה עמדי בגן-עדן" (לוקאס 23, 43). 3) "אישה הנה בנך" "הנה אמך" (יוחנן 19, 26-27). 4) "אלי אלי למה שבקתני" (מתי 27, 46) או " אלהי אלהי למה שבקתני" (מרקוס 15, 34). 5)  "צמאתי" (יוחנן 19, 28). 6)  "נשלם" (יוחנן 19, 30). 7) " אבי, בידך אפקיד רוחי" (לוקאס 23, 46(.

יום השישי הקדוש נקרא גם יום השישי הטוב, כי ישו מת לטובת האנושות, למאן כפרת האנושות מהחטאים. יום של אבל והזדהות. התפישה הנוצרים אומרת, ישו סבל כל כך בשבילך ועכשיו מה אתה יכול לעשות בשבילו.

פונטיוס פילאטוס מתואר כדמות הססנית משהו, שלא רצה לקחת את האשמה עליו. מה שאנחנו יודעים היום עליו ועל התקופה, איננה תומכת בגישה הנוצרית הקדומה הזו, ובודאי שלא בגישות שהיו בימי הביניים, שתיארו את פילטוס כ"תומך בסתר בישו ובדרכו" עד כדי להציגו כ"נוצרי קדום" ואף כקדוש!! בתקופתו של פילטוס, למעשה מאז מותו של הורדוס הגדול, נגמר ירח הדבש בין הרומאים ליהודים. בשנת 4 לפנה"ס  נערכה מרידה ברומאים, שבעקבותיה הגיע וארוס הרומי, וצלב 2,000 יהודים! הקנאות היהודית לא הסתימה בכך, ונשאה ברובה באופי של התנגדות לתשלום מיסים. כאשר נישלח פילטוס ליהודה, ע"י טיבריוס, בשנת 26 לספירה, נעשה הדבר בהמלצה של הפרוקוראטור שקדם לו, סאיאנוס, SEJANUS, שהיה אנטי-יהודי מוצהר. לרוב היה הנציב נשלח לשלוש שנים בלבד. הגישה של טיבריוס, הייתה לתת לנציבים תקופות שירות ארכות יותר. כפי שהוא אמר בציניות: "אחרי שזבוב מתיישב ומוצץ את הלד מהפצע, כדאי להשאיר אותו זמן ארוך יותר על הפצע, בכדי שהוא יגרש זבובים אחרים מלהגיע..". פילטוס הרגיז את הקהילה היהודית, כאשר הביא חיילים רומאים לירושלים, ולא הסיר כמנהג את הסמלים מניסי היחידות, דבר שפגע ברגשות היהודים. הוא גם הסתכסך איתם על עניין שימוש שעשה בכספי בית המקדש, למטרות חילוניות, של תיקון מערכת המים לירושלים. בשנת 36 הוא נזרק סוף סוף מתפקידו, אחרי שהיהודים בארץ, ובגולה, התלוננו קשות עליו בפני הקיסר.

ויאה דולורוזה. פירושה דרך הייסורים שלפי האמונה הנוצרית עבר ישו בין בית המשפט לגבעת הגולגולתא שם נצלב, היא נקראת כך בגלל הייסורים שעברו על ישו בלכתו במסלול זה. דרך הייסורים המתקיימת ביום השישי שהוא יום אבל לציון צליבתו של ישו.

המסלול קרוי גם via crucis דרך הצלב. ויאה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי של ירושלים, בשער האריות, ומסתיימת ברובע הנוצרי בכנסיית הקבר. הדרך כוללת 14 תחנות, מתוכן תשע תחנות ברחוב עצמו וחמש תחנות אחרונות בכנסיית הקבר הקדוש.

בתחנה ראשונה נשפט ישו בפני פונטיוס פילטוס. גזר הדין היה מוות בצליבה, העונש החמור ביותר שהפעיל השלטון הרומאי נגד פושעיו. כחלק מהמוות המשפיל היה על הנצלב לשאת בעצמו את הצלב עד מקום הצליבה. ישו הולבש בגלימה אדומה ובכתר קוצים שכן היה "מלך היהודים". לאורך כל הדרך הושפל ישו ע"י החיילים הרומאים שלגלגו וצחקו עליו.

14 התחנות בויה דולורוסה: 1) ישו נידון למוות. 2).ישו מקבל את הצלב. 3).ישו נופל תחת משא הצלב בפעם הראשונה. 4).ישו פוגש את אימו. 5). שמעון מקרינאה עוזר לסחוב את הצלב. 6). ורוניקה מוחה את הזיעה מפני ישו. 7). ישו נופל בפעם השניה. 8). ישו מנחם את נשות ירושלים. 9). ישו נופל בפעם השלישית. 10). ישו מופשט מבגדיו. 11). ישו מוצמד לצלב. 12). ישו מת על הצלב. 13). מורד מהצלב ונמשך בשמן. 14). ישו מוכנס לקבר.

חג שבת האור. ביום שבת מקיים טקס ה"אש הקדושה" בכנסיית הקבר כשבמסגרתו נופלת אש מ"השמים" שאותה מפזרים בין הכמרים והמאמינים. כבר בכתבים מהמאה ה-5 ישנה התייחסות לטקסים המתארים הדלקת מנורות לקראת מועד התחייה של ישו החל למחרת. אולם ככל הנראה רק במאה ה-9 הופיעה התפיסה לפיה הטקס והדלקת האש הוא נס. בטקסטים יש תיאורים של אש היורדת מהשמים, תיאורים של "תקלות" כאשר האש לא נדלקה, התייחסות של שליטים כצאלח א-דין לטקס, ועוד.

במהלך הטקס, נכנסים שני אנשי הכמורה האורתודוקסית הבכירים בישראל, הפטריארך היווני אורתודוקסי ונציג הארמני (פטריארך או בישוף), אל קברו של ישו בכנסיית הקבר. אלה מייצגים את שתי העדות בעלות זכויות העיקריות בכנסיית הקבר. נציגי הכנסייה הקופטית, האתיופית והסורית מורשים להשתתף בטקס אך אינם נכנסים לקבר (מעמדם פחות, וממילא כבר צפוף שם). הפטריארך היווני נכנס ראשון לקבר והארמני נכנס אחריו. בשעה ששני הפטריארכים בקפלה, הם כורעים ברך ונושאים תפילה ויחד הם חוזים בירידת האש הקדושה מהשמיים. למלעיזים אגיד שהם נכנסים בבגדים פשוטים וללא אמצעי הבערת אש לקבר שנבדק ונחתם כמה שעות קודם. איך נדלקת האש? הכול עניין של אמונה.

 

לאחר סיום התפילה, הם מדליקים את נרותיהם מהאש הקדושה, ומעבירים אותה לעוזריהם ולנציגי הכנסיות האחרות, אל המאמינים שבכנסייה, אל הקהל שבחוץ ועד בואכה שערי העיר. נציגים יעבירו את האש לכנסיות אחרות בעיר, לכנסיות ברחבי הארץ, ואף לרחבי העולם.

חג הפסחא. חג הפסחא הנוצרית הוא היום החשוב ביותר, יום הניצחון הגדול. הוא חג נייד ללא תאריך קבוע. כל שנה יכול להיות בתאריך אחר. חל תמיד בין ה- 22 במרץ ל- 25 באפריל, ולכן יום רביעי של האפר חל בין ה- 4 בפברואר ל- 10 במרץ, 46 ימים לפני חג הפסחא. יחד עם זאת תקופת התענית נמשכת תמיד 40 ימים, מאחר וימי ראשון אינם נספרים כחלק מימי התענית מהיותם יום קדוש לנצרות.

החג נקבע באופן הבא: יום הראשון הקדוש יהיה היום הראשון אחרי הירח המלא אחרי 21 למרץ. למה הוחלט אחרי 21 למרץ? כי זה יום של שוויון, יום תחילת האביב, כמות שעות אור דומה לכמות שעות חושך. 21 למרץ גם היה חג פגאני. אקווינוקס Equinox. על פי הנצרות למחרת היום "השמש מנצחת", היום מתחיל להתארך. הרומיים היו חוגגים כיום תחילת האביב. אחר כך יש ירח מלא וזה מקשר ללוח העברי ועל מנת להבדיל עם הלוח העברי אז נקבע את יום א' הראשון אחרי ירח המלא.

יום תחייתו של ישו. יום ראשון של פסחא. היהודים ממהרים לקוברו לפני כניסת השבת. ישו נקבר מחוץ לעיר באזור הגולגותא בערב יום שישי, חג הפסח, באותו אתר שהיום נמצאת כנסיית הקבר. ביום ראשון הוא קם לתחייה אחרי שלושה ימים.

שלוש המריות פקדו את הקבר ביום זה אך גילו שאבן הגולל הוסטה הצידה והקבר ריק. התגלה להן מלאך ששאל אותן למה הן מחפשות את החי בין המתים. הוא אומר להן שישו קם לתחייה וכי עליהן לספר על כך לתלמידי ישו ולפטרוס-כייפא שהוא מסתובב בגליל. אך הנשים נבהלות ובורחו. זה היום החשוב ביותר המסכם את הפסחא.

למעשה, הטקסט של מרקוס (מרקוס ט"ז 9-20) מסתיים עם הסיפור על תחייתו. אך מסורות מאוחרות התקשו לקבל סיום זה והוסיפו חלק נוסף ובו סיפור סיוריו והתגלויותיו של ישו בגליל 40 ימים, עד שעלה סופית השמימה.

ישו קם לתחייה והולך בכמה מקומות במשך 40 יום. בכל המקומות האלו הוקמה כנסייה. התגלה לכמה משליחיו וביום ה- 40 עולה לשמיים מהר הזיתים ומסיים את תפקידו הארצי.

חג העלייה. Ascensionis Domini – "עליית האדון"

נחוג 40 יום לאחר חג הפסחא (מה שאומר שהוא תמיד נופל על יום חמישי, ושלעתים הוא נחוג בזמן שונה בכנסייה הקתולית ובכנסייה האורתודוקסית). החג מציין את עלייתו השמיימה של ישו, שהתרחשה, על פי המסורת הנוצרית, 40 יום לאחר תחייתו מן המתים.

בכנסייה הקתולית, חג העלייה הוא אחד מ"חגי החובה" (Holy Days of Obligation), שבהם חובה על כל המאמינים להיות נוכחים במיסה ולהימנע מעבודה. בכנסייה האורתודוקסית נחשב החג לאחד משנים-עשר "החגים הגדולים".

במשך 40 יום הוא מתגלה לתלמידיו ולאנשים שונים ובמקומות שונים. זוהי תקופת ההתגלות.

חג הפנטקוסט. ביום החמישים אחרי הפסחא הנוצרים חוגגים את חג הפנטקוסט. הכינוי "פנטוקוסט" נובע מהמילה היוונית "פנטקוסטה", שפירושה הוא "היום החמישים". פנטה הוא חמש. מכיוון שחג השבועות מתקיים חמישים ימים אחרי פסח. חגיגת הפנטקוסט חלה ביום ראשון השביעי אחרי חג זה.

זה חג השבועות הנוצרי. החג היהודי מציין את סיום ספירת העומר, כלומר 50 ימים אחרי חג הפסח, ואת יום מתן התורה בהר סיני. שבועות נחשב גם לחג הקציר, בו היו היהודים מביאים את ביכוריהם לבית המקדש בירושלים.

תלמידיו מתכנסים במקום בו נערכה הסעודה האחרונה והם חווים את החוויה השמימית שבה רוח הקודש מופיעה במופע של 12 לשונות אש, יורדת על כל אחד מהם ורוח הקודש נחה עליהם ואז מתחילים לדבר בשפות שונות שקודם לא דיברו.

מעמד הכתרה חדש שבו מכתירים את התלמידים כשליחים. זה נתן לשליחים את התפקיד, כל שליח קיבל ארץ ומקום ללכת. לפי המסורת הנוצרית הייתה טרנספורמציה מהגישה של ארץ ישראל אל הגישה האוניברסאלית של הנוצרות. הגישה האוניברסאלית קיבלה את ההגדרה הקתולית, ז"א שהכנסייה הקתולית היא כנסייה אוניברסאלית.

בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. וְכוֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר. (מעשי השליחים, ב:1-4) .

חזרה של ישו. התייחסות התיאולוגית והיסטורית של הנצרות לגבי ישו בתפקידו ומעמדו. היה עולם של גן עדן, יפה, מטפיזי שבו לא היה מוות ועבודה והמין לא היה לצורך הנאה. בתפישה הנוצרית מאז המעשה החטא הקדמון של אכילת פרי עץ הדר (לא נכתב שהיה תפוח עץ) החלה הקריסה וירידה בתולדות האנושות. האישה מבקשת מהאדם לאכול אותו. ע"פ הנצרות האדם חוטא באופן מתמיד והאדם לא שולט בזה. הנצרות הורידה בישו לאדמה על מנת להיות אדם, דבר שמוכר בשם אינקרנציה, אלוהים מתגשם לבשר. בעת צליבתו ישו לוקח איתו את כל החטאים מאז אותו חטא הקדמון. אז מה בעיה עכשיו? יצר האדם רע מנעוריו, כלומר, האדם נשאר אותו דבר. שוב התחיל תהליך של הידרדרות ולכן תפקיד של הכנסייה היא להביא ולהחזיר את ישו בפעם השניה כדי להביא גאולה סופית ואחרונה לאנושות.

כמו כל מבנה משיחיסטי, הכנסייה הקתולית מדברת על המשיח אבל נראה שהציפייה יותר גדולה מאשר ההגשמה. מה יקרה כאשר הוא יבוא? אז לא צריכים להצטרף לממסד שמטרתו להביא אותו. לכן הכנסייה הקתולית לא עושה שגיאות כמו תנועת חב"ד שהיא תנוע משיחית. ביהדות הקלאסית האורתודוקסית אין דבר לומר לאדם שהוא המשיח. תנועה חב"ד עוברת תהליך של "נוצריזציה". אולי הבעיה נמצאת בציבור החילוני שהולך בתנועות לצורך חיפוש עצמי.

מתי המשיח יבוא? איך זה יקרה? ואפה זה יקרה?

 

הוויכוח על ישו בעניין המצוות

כתיבת תגובה

 

מה קורה בעניין המצוות עם ישו? אף על פי שישו אומר בדרשת על ההר, לא באתי לשנות דברים בתורה, הסוגיה איך הוא מתייחס למצוות היא דבר מורכב. למרות הדברים שהוא אמר הם מקבלים עם הזמן תמונה אחרת. ישו עושה מספר מעשים שאינם מקובלים, וכאלו שנראים כאילו הוא אינו רואה חובה לקיים את המצוות.

שבת. מסופר בברית החדשה כאשר ישו עובר יחד עם תלמידיו על יד שדה שיבולים, מאשר ישו לתלמידים לקטוף שיבולים בשבת וגם לאכול אותם. היו כמה דעות באותה תקופה בין יהודי הגליל ואז ישו תופס דעה מסוימת, מקבל את דעתו של רבי יהודה בר אילי שגם הוא התיר מלילת שיבולים ביד ע"י מעיכתם ביד לעומת החכמים האחרים שהתירו לעשות זאת רק באצבעות.

23 בשבת עבר בשדות הקמה ותלמידיו החלו לקטף שבלים בדרך. 24 אמרו לו הפרושים: "ראה, מדוע הם עושים בשבת דבר שאסור לעשותו?" 25 השיב להם: "האם מעודכם לא קראתם מה שעשה דוד בהיותו במחסור וברעב הוא ואנשיו? 26 הרי נכנס לבית האלוהים בימי אביתר הכהן הגדול ואכל את לחם הפנים אשר אינו מתר לאכילה אלא לכוהנים, ונתן גם לאנשים אשר אתו." 27 הוסיף ואמר להם: "השבת נעשתה למען האדם ולא האדם למען השבת. 28 לכן בן-האדם אדון גם לשבת. (מרקוס ב: 23-28).

כאשר ישו מרפאה אדם משותק בידו בשבת אז גם הלכו הפרושים ושאלו אותו איך הוא מרשה לעשות דבר זה בשבת. ע"פ ישו ריפוי חולים בדיבור מותר לעשות בשבת לכל אחד, ריפוי במעשה רק במקרה של פיקוח נפש.

2 והם התבוננו בישו לראות אם ירפא אותו בשבת, כדי שיוכלו להאשים אותו. 3 אמר אל האיש אשר ידו יבשה: "עמד באמצע!" 4 פנה אליהם ושאל: "האם מתר להיטיב בשבת או לעשות רעה? להציל נפש או להרג?" אך הם שתקו. (מרקוס ג: 2-4).

מה ישו רוצה לומר: האדם המוסרי לא צריך לחכות את יום השבת על מנת לעשות את חשבון הנפש שלו. ניתן לראות גם כאן עניין החילופים, מי צריך לעשות מה ומתי.

העברת השבת ליום ראשון נעשתה מאוחר יותר, רק בתחילת המאה ה-2 וזאת כהתרסה כנגד היהודים. פולמוס כנגד אלה שדחו אותם. חיקוי יום המנוחה של הבורא. (קובעים שבעצם אלוהים החל את מלאכתו ביום שני ולכן ביום ראשון הוא שבת מכל מלאכתו ולא כפי שהיהודים אומרים שהחל מלאכתו ביום ראשון ושבת מכל מלאכתו ביום השביעי).

צום. הצום היחיד המוזכר בתנ"ך קשור ליום כיפור, "ועיניתם את נפשותיכם". זה הצום היחידי אך ישנם הרבה סיפורים בתנ"ך שכאשר ישנו איזשהו אירוע חריג או אסון אז עושים צום ויום תענית.

משפחה. באים תלמידים ואומרים לישו שאימו ואחיו מחכים לו מחוף לבית הכנסת בגליל.

31 אמו ואחיו באו. הם עמדו בחוץ ושלחו לקרא לו. 32 אותה שעה ישבו סביבו המון עם והם אמרו לו: "הנה אמך ואחיך ואחיותיך בחוץ. הם מבקשים אותך."

33 ענה ואמר להם: "מי הם אמי ואחי?" 34 הוא הביט כה וכה אל היושבים סביבו במעגל ואמר: "הנה אמי ואחי! 35 כל העושה את רצון אלוהים הוא אחי ואחותי ואמי." (מרקוס ג: 31-35).

ישו לוקח את המשפחה שהיא ערך עליון ביהדות ונותן תפישה אחרת. אדם לא בוחר באיזה משפחה הוא נולד, אדם בוחר את החברים שלו וכך ישו אומר להם: אתם אמי ואחי. המושג נקרא ecclesia, משהו קולקטיבי. כל העם משתתף באסיפת העם. מאוחר יותר המושג הפך להיות כנסייה, iglesia בספרדית. הכנסייה החברתית מחליפה את המושג המשפחה. לכן ישו לא יוצא נגד המשפחה אלא נותן חלופה שלה, המשפחה החברתית. מחליף את הראיון של הביולוגיה בבחירה.

בעניין הגירושין הולך ישו בדרכו של בית שמאי המחמירה יותר לטובתה של האישה שלא יוכלו לגרש אותה.כך נהגו גם האיסיים.

כשרות. זה קשור לנטילת ידיים. יצא לישו להתארח מספר פעמים בבתים לא יהודים, תמיד אכל אוכל כשר אבל התלמים לא מילאו את המצווה של נטילת ידיים.

נקהלו אליו הפרושים וכמה מן הסופרים אשר באו מירושלים. 2 כראותם שאחדים מתלמידיו אוכלים לחם בידיים טמאות (כלומר, בלא נטילת ידיים, 3 שכן הפרושים וכל היהודים מחזיקים במסורת הזקנים ואינם אוכלים ללא נטילת ידיים כהלכה, 4 ובשובם מן השוק אינם אוכלים ללא רחיצה. ועוד דברים רבים קבלו לשמר, כגון טבילת כוסות וכדים וכלי נחושת) 5 שאלו אותו הפרושים והסופרים: "מדוע אין תלמידיך נוהגים לפי מסרת הזקנים אלא אוכלים את הלחם בידיים טמאות?" .(מרקוס ז: 1-5).

אז הגיעו לישו ושאלו אותו על מעשים תלמידיו. והוא אמר להם: האם גם אתם חסרי הבנה? האם אתם חושבים שאם אוכלים אוכל כשר ומקיימים את המצוות באופן מלא אז זה הדברים שעושים לכם אדם מוסרי? עניין זה של החובה על נטילת ידיים לפני האוכל רק מתחיל להיכנס באותה תקופה.

18 אמר להם: "גם אתם חסרי הבנה כל כך? האם אינכם מבינים שכל הנכנס לתוך האדם מן החוץ אינו יכול לטמא אותו, 19 כי אינו נכנס אל לבו אלא לבטנו ויוצא אל המוצאות?" – בכך טהר את כל המאכלים. (מרקוס ז: 18-19).

ישו לא נותן תשובה אלא שעונה אותה עם עוד שאילה. מתוך השאילה אז פאולוס נתן את התשובה מאוחר יותר. ישו לא מתנגד למצוות, רק מתחיל לזעזע את העניין של מילוי המצוות. הוא מפריד בין קיום ומילוי המצוות. הקיום נראה לו כדבר מכני, המילוי זו המשמעות של המצווה. אף על פי שישו אומר שלא בא על מנת לשנות דבר אבל ניתן לראות שבפועל נכנס בתוך מחשבות האנשים, מפתח ראיונות ותפישה שאחר כך פרשניו של ישו לקחו אותם כלגיטימציה לביטול המצוות.

מלכות שמיים. כאשר שואלים לישו לגבי מלכות שמיים, למי נועדה? הוא מדבר בשני מובנים. עבור ישו היהדות היא הדת הבכורה, היהודים הם העם הנבחר.

5 את שנים-עשר אלה שלח ישו בצוותו עליהם את הדבר הזה: אל תלכו לדרך הגויים ואל תכנסו לעיר של שומרונים. , 6 אלא לכו אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל. 7 ובלכתכם הכריזו: 'קרבה מלכות שמים!' (מתי י: 5-7).

הצאן שהלך לאיבוד וישו הוא הרועה צאן.

שייכות לעם היהודי. במקום אחר מסופר על אישה אשר מבקשת מישו להוציא את השד שנכנס בתוך בתה. ישו עונה לה שאינו מטפל בגויים אלא רק מטפל בעם היהודי.

26 והאישה נכריה ממוצא פניקי סורי. היא בקשה ממנו לגרש את השד מבתה. 27 אמר לה ישו: "הניחי קדם לבנים לשבע, כי לא נאה לקחת את לחם הבנים ולהשליך אותו לכלבים." 28 השיבה ואמרה אליו: "כן, אדוני, אבל גם הכלבים תחת השולחן אוכלים מפרורי הלחם של הבנים!" 29 אמר לה: "בגלל דברך זה לכי לדרכך; יצא השד מבתך." (מרקוס ז: 26-29).

ניתן להבין ע"פ הפסוק שהיהודים הם הבנים והגויים הם הכלבים. גם הכלבים אוכלים את פרורי הלחם של הבנים, ז"א שרק אחרי שהאישה קבלה את המצב שהיהודים הם האדונים והגויים הם הכלבים אז ישו טיפל בה והוציא את השד מבתה.

המצוות. כאשר שואלים לישו איך לחיות חיי נצח אז ישו מביא את ששת הצווים אשר נמצאים בעשרת הדברות

16 נגש אליו איש אחד ושאל:" רבי, איזה טוב עלי לעשות כדי להשיג חיי עולם?" 17 אמר אליו: "מדוע אתה שואל אותי בנוגע לטוב? אחד הוא הטוב, אבל אם רצונך לבוא לחיים, שמר את המצוות." 18 שאל האיש: "איזה?" השיב ישו: "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא-תענה ברעך עד שקר, 19 כבד את-אביך ואת-אמך, ואהבת לרעך כמוך." (מתי יט: 16-19).

הצווים האלו מתייחסים לאדם וחברו ולא כולל את הצווים המתייחסים את האדם למקום. האם הכוונה שהתורה צריכה להיות בצד החברתי, הומאניסטי, מוסרי וסוקרטי שלה? ישו לא מוותר את מקום האל.

שואלים לישו מה הראשונה מבין המצוות? והוא ענה: "שמע ישראל, יהוה אלוהינו, יהוה אחד".

28 אחד הסופרים התקרב ושמע אותם מתוכחים. כראותו שישו השיב להם היטב, שאל אותו: "איזוהי המצווה הראשונה מכל?" 29 ענה ישו: "הראשונה היא 'שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד, 30 ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך.' 31 והשניה היא 'ואהבת לרעך כמוך.' אין מצווה אחרת גדולה מאלה." (מרקוס יב: 28-31).

ישו חוזר ואומר שהאל הוא הדבר העיקרי. לאחר מכן שואלים לישו מה היא המצווה השניה? "אהבת לרעך כמוך". עבור ישו המצווה עומדת מול התורה כולה והמצוות כי במצווה הזו יש את הדבר הפנימי והמהותי ביותר.

אלוהות. לישו יש תפישה מאוד ברור מי זה אלוהים ואיך הוא נראה. לישו אין תפישה של השילוש הקדוש, זה מופיעה יותר מאוחר בנצרות. ישו מתייחס לאל ולאלוהות כדבר וישות אחד. הוא אומר

18 ויאמר לו ישו מדוע קראת לי טוב אין טוב כי אם אחד והוא האלוהים. (מרקוס י: 18).

כאן ניתנת את השאילה האם ישו ראה את עצמו כבן אלוהים? אולי ראה את עצמו כבן אלוהים מבחינת רוחני. הוא עדין לא בין אלוהים כפי שהנצרות עשתה מאוחר יותר. ישו לא ראה את עצמו כמקים דת חדשה אלא לעשות רפורמות בתוך היהדות.

ככל שקוראים יותר את הברית החדשה ניתן לחשוב שישו הינו רב (עד כמה שניתן להגדיר רב בתקופת בית שני) אשר בא לבצע תיקון בשורות היהדות ולהיאבק בממסד הצדוקי שהיה מושחת ברובו,  שהיה אחראי על עבודת המקדש והקורבנות. בעקשנות הפרושית מבחינה הלכתית וב"מכניזם" של ביצוע המצוות ללא כל פשרה.

כל וויכוחיו בנוגע לשבת כגון ריפוי אנשים וקטיפת שיבולים (מרקוס ב’, 23) או דברי התוכחה לפרושים אשר מצווים על העם מצוות ואינם מקיימים אותן כאשר לא נטל ידיים לפני הסעודה (מתי יט’, 16-30) כאשר אדם שואל את ישו מה עליו לעשות כדי להשיג חיי עולם וישו עונה לו את ששת הדיברות אשר מדברות על בין אדם לחברו, אין הוא מבטל את שאר הדיברות או שאר המצוות משום שהוא בעצמו ממשיך בביצוען עד יומו האחרון. לפי כך, ישו מצטייר כאדם הבא לבצע רפורמות אך ורק בממסד הדתי ולא בדת אליה הוא שייך, לא בתורה, לא במצוות ולא בדברי הנביאים אלא להמשיך אותם כיהודי מן המניין אך בצורה יותר נעימה תוך מתן דגש על אהבה בין אדם לחברו.

הוא בא ליצור דת חדשה אלא לשפר את הקיים תוך המשך קיום מצוות התורה ומנהגי האבות דאז. מה שקרה לאחר מותו זוהי שרשרת אירועים ארוכה שגרמה לפיצול בין הדתות עד לשיא לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה) בו הנצרתיים לא רצו ללכת בעקבותיו של "המשיח" החדש והיהדות הכריזה על "קבוצה" זו כמינות.

מדוע הקתולי הממוצע אינו חי כפי שחי משיחו, בן האלוהים, אלא על פי דרך החיים אותה התחיל פאולוס והאנשים אחריו עד לקביעת עקרונות הנצרות בועידת ניקיאה, קונסטנטינופוליס, כלקדון ועוד. עקרונות שנקבעו על פי החלטת הרוב ולעיתים ללא כל התבססות על חוקים או מקרים מהעבר.

 

Older Entries Newer Entries