בתקופת הביניים היה קשה לכנסייה למשוך אנשים אליה והבינה שבני האדם צריכים דברים יותר אפקטיביים, שמחים, אופטימיים ויותר מחוברים למציאות. אגוסטיניוס הוא איש למעלה ומנוקת מן העולם הזה וכך הכנסייה הבינה שהיא צריכה להיות לא רק אידיאולוגית ואידיאליסטית אלא גם פרגמאטית, פרקטית ולהניק יותר סיכוי לאותם אנשים שחיפשו תשובות ותקוות לחיים הקשים שלהם ואומללים. באותה תקופה של אגוסטינוס חי אדם אחר פלגיוס.
באמצעות שיטת שבעת הסקרמנטים הכנסייה פיתחה מנגנונים של תיווך בין כלל המאמנים ובין אלוהים. אם אגוסטינוס קבע שאין לאדם ישוה מחוץ לכנסייה אז הכנסייס השתמשה בזה כדי לקחת את המאמינים ונתנה צינורות לחסד על מנת לתווך בין אדם ואלוהיו. אדם קתולי לא יכול להגיע לאלוהים לבדו. זו לא דת אינדיבידואליסטית אלא דת כנסייתית. המושג כנסייה יש שני הסברים: אירגון, ממסד היררכי וסמכותי אבל הכנסייה היא גם דוקטרינה ואמונה.
סקרמנט הוא דבר קדוש (בעברית מַקְדש) הניתן בדרך כלל למאמינים בידי כומר. מקור השם במילה הלטינית sacramentum – ברית, שבועה. יש לסקרמנט משמעות כפולה, זה טקס, מצב, שיטה, משמעות שיש להם שני כיוונים: כאשר נוצרי קתולי עושה דבר מקודש והוא נקרא סקרמנט אז גם מקדש את עצמו. ז"א שבכל סקרמנט שעושים יש צד משפטי.
נוצרים קתולים ונוצרים אורתודוקסים מאמינים שדרך הסקרמנט עובר אל המאמין חסד אלוהי. נוצרים פרוטסטנטים, לעומת זאת, רואים בסקרמנטים ביטוי חיצוני לחסד פנימי – מעשה סמלי בלבד, ולא קבלת חסד ממשי.
ישנה קשת רחבה של אסוציאציות הקשורות לסקרמנט, ברית בין האל לאדם ובין בני הקהילה. הסקרמנט הוא דבר מסתורין, אלמנט שמוזכר במיסה עצמה. על פי אוגוסטינוס המיסה היא למעשה "צורה נראית של חסד בלתי נראה".
איך מגדירים סקרמנט? "סימן לדבר קדוש שביכולתו לקדש בני אדם". תומס אקויינס , כאשר עושים את הסימן מעל מצחו של התינוק או ילד הוא מקבל סימן חיצוני ההופך אותו לקדוש, מישהו שהאלוהים מצוי עמו.
הסקרמנט הוא מעשה חד פעמי שאין חזרה ממנו. יש שבע סקרמנטים והאחרון שנכנס הוא הנשואים בשנת 1215 ויש סיבות כלכליות לכך. את שבעת הסקרמנטים קיבלו על עצמם הקתולים מאז המאה ה-15 (ועידת פירנצה ע"י האפיפיור אבגניוס הרביעי). הראשונים ומקוריים נקבעו ע"י פאולוס, הטבילה, הסעודה שהפכה למיסה. מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית, מחזיר את הכנסייה לשורשיה הראשונים והוא מבטל את חמש הסקרמנטים שהוסיפו אחרי פאולוס. הקוויקרים וחיל הישועה אינם מקבלים גם אותם.
1) הטבילה
2) אישרור או אישוש (קונפירמציה)
3) טקס הנישואין
4) וידוי וחרטה
5) המשיחה האחרונה
6) ההסמכה לכמורה
7) אויכריסטיה, מיסה
אלו הסקרמנטים לזרם הקתולי שהם דומים לזרם האורתודוקסי.
בנוסף לשבעת הסקרמנטים שלהלן ישנם נוצרים אנאבפטיסטיים המקיימים גם סקרמנט רחצת רגליים, לפי הנאמר בספר יוחנן, יג, 14: "לָכֵן אִם־אֲנִי הַמּוֹרֶה וְהָאָדוֹן רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלֵיכֶם גַּם־אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֹץ אִישׁ אֶת־רַגְלֵי אָחִיו".
טבילה. (בספרדית bautismo). הוא הסקרמנט הוותיק ביותר. ישו נטבל בירדן ע"י יוחנן המטביל. הוא מעשה חשוב מאוד ולא ניתן להיות נוצרי ללא טקס הטבילה. אם אדם נולד מהורים נוצרים זה לא מספיק כדי להיות נוצרי. הטביעה ע"פ התפישה הנוצרית היא המקבילה לברית מילה. טבילה היא לבנים ולבנות. הטבילה יש עוד תפקיד בעל איכויות על-טבעיות, המנקה את הנטבל מן החטא הקדמון ומסמלת את לידתה מחדש (משיכתה מן המים) של נפש טהורה ונקייה. מי שלא נטבל ע"פ האמונה הנוצרית נשמתו שייכת לשטן.
זו גם הסיבה שקתולים ממהרים להטביל תינוקות כדי לנקותם בהקדם מן החטא פן ימותו לא מטוהרים ועל כן יגיעו ללימבו (מקום בין הגיהינום לגן העדן). זרמים פרוטסטנטים, לעומת זאת, נטבלים בבגרותם, מתוך בחירה חופשית.
לכן חשוב מאוד שכל ילד אחרי שנולד לעבור טקס הטבילה. בעבר הייתה חשיבות גדולה למיילדות ולפעמים היו קורבנות של רדיפות. האשימו את המיילדות במותם של תינוקות והלבישו עליהן דימוי של מכשפות. בעקר הרדיפות היו במדינות נוצריות פרוטסטנטיות. יש קשר בין הרדיפות והתפתחות התפוס.
דברי מתי כ"ח:19 "ואתם לכו אל כל הגויים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש" ודברי יוחנן המטביל בלוקס ג:16 "אני טובל אתכם במים, הוא יטבול אתכם ברוח הקודש".
הסקרמנט של הטבילה עושה לכל אחד שנכנס היפוך, (קונברסיה, בספרדית conversion). אדם עובר להיות תחת חסות של ישו. הטבילה עושים עם מים בתוך פטיסטריום. לפעמים קיים בכנסיות מבנה מיוחד. בזרם הקתולי לא צריך לטבול את כל הגוף. יש עדים, סנדקים, איש דת, כנסייה ולכן יש סקרמנט. הטבילה היא טקס קצר, הנצרות היא דת מיסיונרית. טקס קצר שמקבל לקבלת האדם בדת הנוצרית.
בכנסיות האורתודוקסיות, בכנסיות קתוליות־מזרחיות ובכנסיות פרוטסטנטיות פונדמנטליסטיות מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוקסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות מזליף הכומר המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כוהן דת על קדמת ראשו של הנטבל ומכניס אותו לכנסייה "בשם האב, הבן ורוח הקודש".
הסקרמנט של הטבילה הוא קריטי כי הוא אינו מעשה דתי בלבד אלא שהוא גם מעשה משפטי מכיוון שמי שנטבל כנוצרי חייב לקבל את הדוקטרינה ואת סמכות של הכנסייה.
בספרד בשנת 1391, סוגיית הקונברסוס. היו מאומות שהביעו לרציחתם של אלפי יהודים, במקביל אלפי יהודים עברו טקס טבילה בכוח וכך התנצרו. אחרי מספר שנים נוצרה קהילה של "נוצרים חדשים" (בספרדית קונברסוס, conversos). יש היסטוריונים שאומרים שהיה גל של התנצרות בכוח אבל התופעה הלכה וגדלה.
אנוסים הם יהודים אשר התנצרו בכוח ע"י הכנסייה הנוצרית אבל המשיכו את אמונתם בסתר. האינקוויזיציה הוקמה בשנת 1233 על מנת לטפל בעיות פנימיות בתוך העולם הקתולי ואין לה שום קשר ליהודים. האינקוויזיציה הספרדית במשך כל שנות פעילותה, משנת 1478 ועד 1884, הוציא להורג בערך 6000 אנשים. סמכותה הוגבלה לנוצרים בלבד, כלומר, היא לא חקרה יהודים אלא נוצרים שקיבלו את הסקרמנט הטבילה. זאת אומרת שכן חקרה נוצרים חדשים אבל לא בגלל הדת הקודמת שלהם. פאולוס קבע שאסור לנוצרי לקיים מצוות יהודיות כי אחרת הוא לא מקבל את משיחיותו של ישו. האינקוויזיציה היא מוסד משפטי ולא עושה כל דבר שהיא רוצה
מצד אחד אם הזמן לא נשארו אנוסים אלא שהפכו לנוצרים אמיתיים. מצד שני יותר יהודים התנצרו בגלל הרדיפה שהיו כלפיהם. בדרך כלל האנשים שנמצאים ברמה סוציו כלכלי טובה, אנשים בעלי תפקידים, השכלה, הכנסות גבוהה היה להם הרבה מה להרוויח בתוך הנצרות. כיהודים היו מאוד מוגבלים ולכן התנצרו ברצון על מנת להיות בעלי מעמד, משרוד, הישגים וכניסה אל תוך החברה, פריצה כלכלית וכולי.
האינקוויזיציה נכנסה בספרד בתוך קונספירציה של הנוצרים הוותיקים, של הכנסייה נגד החדשים, הקונברסוס שתפסו את מקומם ומעמדם של נוצרים הוותיקים. ז"א שהאינקוויזיציה לא הייתה מכשיר למלחמה דתית אלא מלחמה חברתית-כלכלית.
אישרור. (בספרדית comunion).
מעבירים את הנער או נערה מילדות לאחריות, דומה לבת/בר מצווה אבל בנצרות רק ניתן לעשות מגיל 7 עד גיל 12 לפי החלטת ההורים. באמצעות סקרמנט זה מאשר הילד את אמונתו ורצונו להיכנס לחיק הנצרות, הפעם מרצונו החופשית ומהבנתו. הטקס נועד בעיקר לחיזוק האמונה הנוצרית.
האינקוויזיציה גם בדקה את עניין הקונפירמציה כי היא לא הייתה יכולה לקחת למשפט קטינים. רק באותו רגע שעובר את הקונפירמציה אז יש משמעות משפטית. לכן היו תקופות שההורים היו מקיימים את הטקס כמה שיותר מאוחר.
צורה שונה בין הכנסיות. בכנסייה האורתודוקסית יכול כל כוהן דת לבצע טקס זה. כוהן הדת מושח בשמן מתובל בארבעים תמציות בושם המכונה "המור הקדוש". בשל השימוש בשמן, הטקס נקרא בכנסייה זו גם משיחה.
בכנסייה הקתולית סקרמנט זה ניתן רק בידי בישוף (הגמון) כומר האחראי על אזור גדול ולא רק על הקהילה שלו. בדרך כלל בקתדראלה ולא בכנסייה רגילה. לפני טקס המשיחה בוחן הבישוף את הילדים בעיקרי הדת, מסביר את עקרונות האמונה ואז מושח את מצחייהם בשמן מקודש בצורת צלב, סומך את כפותיו על ראשיהם ומברכם. נותן את לחם הקודש והצעירים הולכים לדרכם.
טקס של קונפירמציה מקובלים גם ברוב כנסיות הפרוטסטנטיות, למרות ששם הוא אינו נחשב לסקרמנט.
טקס הנשואים. מי שהתחתן בנשואים קתולים אינו יכול להתגרש. הערך העליון של הנצרות הוא לא להתחתן ולהישאר בתולי. ע"פ פאולוס לא צריכים לקיים יחסי מין ולא להתחתן. הכנסייה הנוצרית בוניה במבמה של פירמידה. איזה אדם לא רוצה להוריש, לקיים יחסי מין, ילדים? זה נגד הטבע האנושי. לכן הכנסייה בא ומבקשת לאותם אנשים שלא יכולים לקבל את העקרונות האלו לתת לאנשים שכן יכולים לעמוד להיות את המנהיגים של הקהילה.
בבסיס הפירמידה של העולם הכנסייתי נמצאים הדיוטות ולמעלה הכמורה. הכמורה מחולקת בשני חלקים: א) כמורה רגולרית. אנשים שחיים במנזר. יש להם תקנון. ב) כמורה סקולרית. מעורבות עם הקהילה החילונית. מתחילה עם האפיפיור עד האחרון שכמרים. הדיוטות נותנים את המפתחות לכמורה. הכמורה מקיימת שלושה עקרונות: א) פרישות מינית, לא מקיימים משפחה. ב) חיים בעוני אישי, ללא רכוש. המנזר יכול להיות עשיר אבל הנזיר חיים להיות עני. ג) צייתנות. כדי לפרק את הגו. יש שלושה קשרים בחבל של הפרנסיסקנים: לא למין, רכוש ו… פרישות, צניעותוציות. (בספרדית El celibato, la castidad y la obediencia).
אולי האידיאל הוא פרישות מינית אבל הכנסייה מאשרת לאנשים להתחתן מתוך תפישה רפלקסיבית שמותר לאדם להתחתן במקום לשפוך זרע לשב. אי לכך מקימה את המשפחה שבה יש קודים של אתיקה. מקיימים מין לצורך רבייה ולא לצורך הנאה. לכן הכנסייה גם מתנגדת לשימוש אמצעי מניעה. גם לא צריך להתערב במיזוג האלוהי בין גבר ואישה.
ע"פ ישו חל איסור על גירושים כי: מה שאלוהים חיבר אל לו האדם להפריד. למאת מקרים שהאישה נואפת. אצל הזרם האורתודוקסי אפשר להתגרש. עבור הפרוטסטנטים הנשואים אינם סקרמנט אז גם מותר להתגרש.
למה בשנת 1215 הנשואים הפכו לסקרמנט? במאה ה-13, תקופה פיאודלית, מטרת הכנסייה הייתה לצמצם את הגירושים על מנת להפחיד את פוטנציאל הירושה של אנשים בעלי נכסים. הרבה מההון שהכנסייה צברה באותה תקופה היה כתוצאה מעשים של תרומות וקבלת הרכוש כי לא היה יורשים חוקים. עד אותה תקופה הנשואים היה אזרחים בלבד ואז הכנסייה הכניסה את הטקס הנשואים בתוכה. מתי היו גרושים? כאשר לא היו ילדים והבעל היה צריך בן זכר כיורש. לצורך כך היה זקוק מאישור גרושים מהכנסייה. מצד השני הכנסייה ניסה למנוע מכיוון שאדם שאין לו יורש חוקי.
הנושא קשור גם למעמד האישה. ע"פ הכנסייה האישה היא אחראית של חטא הקדמון. האישה היא משנית לאדם כי יצא מצלע אדם. אגוסטינוס קבע שהאישה גם היא משנית בבריאה. בתקופת הביניים האישה הייתה רכש של הגבר אבל מצד שני הכנסייה עשתה מאמץ לתת לאישה משהו ולכן קבע שבעולם הבא לא יהיה הבדל בין גבר ואישה, לפי פאולוס האישה תזכה לשוויון מיוחד בגן העדן. כמו כן הכנסייה באמצעות מנזרים של נזירות אפשרה לבנות לימוד, להתפתח ולהיות מיוחדות דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. ע"י הנשואים הכנסייה נתנה זכויות לאישה כמו לקבל ירושה.
לכנסייה הקתולית לא כל כך מעניין את ההמשך, הדור הבא, משפחה וכולי כי אם כולם יהיו והתנהגו לפי העקרונות הנצרות אז המשיח יבוא בפעם השניה. האידיאל של המשפחה הוא משני מול האידיאל של העולם הבא.
מרבית הזרמים בנצרות מאמינים כי הנישואין הינם קשר רוחני אלוהי, שמטרתו להעמיד צאצאים. טקס הנישואין חייב להתקיים בכנסייה או במקום אחר בנוכחות איש דת, ובנוסף חייבים שני אנשים נוספים לשמש כעדים לטקס.
וידוי וחרטה. פורגטוריום, הכנסייה עברה עם הזמן לכור המצרף. הרמב"ם כותב מורה נבוכים כאנטיתזה לתפישה הקתולית כי הכנסייה הפכה את אלוהים למשיכה כספים. גם הדבר הוא אנטיתזה לאגוסטינוס כי הוא אמר שאין קשר בין הדברים שעושים בעולם הזה ובין גורלו בעולם הבא. ע"פ הכנסייה ככל שמבצעים סקרמנטים אז הסיכוי לגם העדן יותר גדול. הכנסייה יצרה שיטה שאומרת שרוב האנשים מגיעים לגן העדן. תפקידו של כל נוצרי קתולי הוא לקצר את התהליך. כך הכנסייה הקתולית פיתחה רעיון שנתן לאנשים המאמינים סיכוי לגאולה. לצורך כך פיתחו את הסקרמנטים כצינור חסד בין האדם והאל, בין האדם והאמונה.
הרעיון של החרטה (בספרדית penitencia) קיבל הרבה ביקורת. המתווך תמיד לוקח את העמלה שלו. גם כאשר ניסה למנוע גירושים על מנת לזכות בירושות המאמינים. זה מוביל לרעיון של פורגטוריום. רעיון זה אינו קיים בזרמים האורתודוקסים ופרוטסטנטים. יש מצב בייניים בין הארץ והשמיים ולפני שהנשמה מגיעה לשמיים היא עומדת למשפט. אבל לפני שמגיעה למשפט היא יכולה לנקות ולהוריד ממנה את כל החטאים שהאדם לקח במשך החיים. כדי להגיע לפורגטוריום יותר נקי אז האדם צריך להתוודות במשך חייו. כל נוצרי טוב צריך לפחות פעם בשנה להתוודות. הכומר הופך למן פסיכולוג שכונתי. הכנסייה המציאה את הפסיכולוגיה לפני פרויד. קיים חיסיון מוחלט על כל מה שהאנשים מספרים. ידע זה גם כוח. בתקופת הביניים כאשר האנשים אמינו בשדים וברוחות. יחד עם זאת הכנסייה, אחרי האימפריה רומית, הפכה להיות המסביר הלאומי והמסביר להבנת החיים, של הקשיים, מגפות, מחלות, מלחמות. נותנת הסברים ברורים על כל דבר שקורה, נותנת גם הסבר על מהותו של האדם ופיתרונות. הרעיון הוא לא לומר שהוא לא שווה הרבה אלא שאם הוא עושה כמה דברים אז אולי יש לו סיכוי להגיע לגאולה. הכנסייה כל הזמן הלכה והגדילה את הסיכוי. כדי לעבור את הפורגטוריום אז חייבים לעשות וידוי (בספרדית confesion).
המחילה בכנסייה הקתולית נעשית בנוסח זה: "האל הרחום, דרך מותו ותחייתו של בנו, גאל את העולם ושלח את רוח הקודש בינינו למחילה על חטאינו; מי ייתן ודרך הכנסייה יעניק לך האל מחילה ושלום, ואני מוחל לך על חטאיך בשם האב, הבן ורוח הקודש".
הוידוי נעשה בדרך כלל בכנסייה אבל לא חייב להיות רק בה. כן חייב להיות ע"י כומר. יש לו שיטה ותהליך, חסינות ו- 7 חטאים מרכזיים. כל חטא של המאמינים מקושר לאחד מאותם 7 חטאים. ע"פ חומרת החטא אז הכומר נותן את חובות התשובה, הפניטנציה. הוטלו עליהם עונשי תפילה, צומות או עונשים פניטנציאליים אחרים.
א) חטא הגאווה (בלטינית superbia, ביוונית היבריס). הוא החטא החמור ביותר. האדם הראשון הוא אב טיפוס. הוא עשה את חטא הקדמון, האדם ראשון ברוב גאוותו הפיל את עצמו מגן העדן. הדבר נכנס בתוך המחשבה הנוצרית מן התודעה אגנוסטית שטוענת שהרע הוא דבר אלמטרי. למרות שישו בא על מנת למחוק את החטאים האדם ממשיך וחוטא מכיוון שגאווה קיימת בו. ישו שינה את ההיסטוריה אבל לא שינה את האדם. אם ישו זה הצפוי, הוא צפוי לחזור עדין הרשות להביא אותו נמצאת בידי אדם. האדם כיחיד וכקהילה הם אלא שמחזיקים את היכולת להחזיר אותו פעם שנייה. הכנסייה היא מוסד חינוכי שבא ואומרת שהאדם לא יודע מה טוב בשבילו ולכן היא צריכה לעזור ולחנך אותם. גם צדיקות יתר היא סוג של גאווה.
ב) חטא העצלות (בלטינית acedia). הכוונה היא לא שאדם עצלן מהעבודה אלא בעבודת האל. במילים אחרות, אסור להיות עצלן בעבודת האל. פרוטסטנטים שמו דגש על העניין העבודה, התפישה הלותראנית מתייחסת לעולם של החיים ולכן האדם צריך לעבוד. התרבות הגרמנית ואמריקאית יושבות על אותן עקרונות. עבודת האל באופן מתמיד, במקום שאין עבודה אז נשאר ריק, מה שגורם לבטלה ובכל מקום שיש בטלה אז השטן נכנס. ניתן לראות באומנות הנוצרית שאין מקומות ריקים. צריכים למלא אותם בתפילות, אמירות וכולי. למלא את המרחב על מנת למנוע כניסת השטן.
ג) חטא הקנאה (בלטינית invidia). היא מבטה חולשה. קנאה היא חולשה הרצון ולרצות מה שאין לאדם, כל מה שלא שייך לו, ראוי לו. ישו דיבר על הקנאה בדרשת ההר. יש פרופורציה בין רצון וקנאה, כאשר עוברים את הגבול של רצון אז עקב הקנאה רוצים דברים או אלמנטים. בתפישה הקתולית אדם טוב הוא אדם סטואי, כלומר, צריכים להיות כל הזמן בשליטה. לאדם סטואי לא מעניין מה יש לאדם אחר אלא מסתפק במה שיש לו. אם אדם מקנאה באדם אחר בגלל האישה, רכוש וכולי אז יכול לצאת משליטתו ולרצוח אותו. זה הלוגיקה של הנצרות.
ד) חטא התאווה (בלטינית luxuria). האדם שוב רוצה מה שאין לו. דבר מאוד דומה לקנאה. התאווה הזו מוציאה את האדם מן הגדר ולכן מאוד חשוב את השליטה.
ה) חטא הזללנות (בלטינית gula). הרעיון הוא שאהבת לאכול בשר תוביל לאכילת בשרית. המשפט הוא נכון עבור כל דבר אחר, רכוש, כבוד, מעמד. אכילת יתר היא ביטוי לשחיתות ומושחתות. הדבר מצביע על אופי אדם. הפילוסוף סנקה אומר שמי שמתעסק בגוף אז לא מתפנה לטפל בדברים רוחניים. בכל מנזר ומסדר יש תנאים של מה אוכלים, אפה ומתי. חשוב מאוד שליטה לגוף וגם לנשמה.
ו) רדיפה בצה, קמצנות (בלטינית avaritia). הממון והבצה הם יריבם של האל. ישו אומר בדרשת ההר, אתם לא יכולים לעבוד את שני אדונים, את אלוהים ואת הממון ולכן אדם חייב לעבוד את אלוהים ולא את הממון.
ועוד אני אמר לכם נקל לגמל לעבר בנקב המחט מבא עשיר אל-מלכות האלוהים (מתי, י"ט:24)
ישו עושה הפרדה בין עושר ועוני. אצלו עושר ועוני הם לא מושגים כלכליים אלא פילוסופים מוסרים, מושגים סוקרטיים. ישו יותר מנביא הוא סוקרטס או סקרטיזציה של נביאי ישראל.
כיצד קרה שהכנסייה הפכה בתקופת הביניים להיות גוף עשיר, משפיע ופוליטי, כלכלי ובנקאי הגדול באותה תקופה? מאוחר יותר מרטין לותר התנגד לפעולות אלו וייסד את תנועת הפרוטסטנטים.
בדרכים שונות ניסתה הגנת הכנסייה לשכנוע כי אושרה הרוחני עולה על אושרה הארצי. העוני, בתפישה הקתולית, נעשה לאידיאה שהכנסייה הייתה צריכה להיות עשירה כדי להפגין את העוני שלה. רק לעשירים יש אפשרות להיות עוניי הרוח. לעניים אין אותה כי הם צריכים כל הזמן לעבוד. לאומת זאת לאנשים העשירים שלא עובדים, יש להם את הזמן הדרוש.
ז) זעם, כעס (בלטינית ira). אדם לא שולט בעצמו, כועס, זועם. יש לו גאווה יתר וכמובן שהוא לא סטואי. אדם קתולי צריך לשלוט בעצמו, בגופו ובנפשו.
שבע חטאים מרכזיים: גאווה, העצלות, הקנאה, התאווה, הזללנות, קמצנות, זעם.
שבעת המעלות של הנצרות. שבעת המידות הטובות (בלטינית virtud). מעלות הטובות של הגבריות: חוכמה, אומץ, שליטה עצמית, צדק, תקווה, אמונה, אהבה. ארבה הראשונים קשורים לפילוסופיה הסוטאה ושלושת האחרונים קשורים למידות פאולוס.
שבע מידות של החסד. מי אדם חסיד בנצרות? לחם לרעב, השקאת הצמאים, הלבשת ערומים, ביקור חולים, הכנסת אורחים, פדיון שבוים, קבורת המת. המידות אינם קשורות לעבודת האל אלא לאנשים. ניתן לראות כאן השפעת היהדות לנצרות.
בסופו של דבר ניתן לראות אלמנטים של גנוסטיקה, אנליסטים ויהדות. אלו המרכיבים האינטלקטואלים של האמונה הנוצרית בתקופת הביניים. הנצרות יסודה בחטא. היא עוסקת באופן אובססיבית בסוגיית החטא. ביהדות יש כמה אסכולות ותפישות. התפישה הנוצרית לוקחת את הפרספקטיבה היהודית ומחמירה אותה, מקודדת אותה ומכניסה אותה במקומות שהיא צריכה אותה. הנצרות עוסקת ומטפלת בחטא, היא בא לפתור את הדילמה של החטא, לתת רפואה לאדם בחטאותיו. היהדות עוסקת בזה אבל עבור הנצרות זו דבר מעוטי.
המשיחה האחרונה. אדם לפני מותו, מביאים את הכומר אליו וזו הזדמנות האחרונה שבה הוא יכול לשטוף את החטאים האחרונים שצבר וכך לשחרר את נשמתו ולהגיע לפורגטוריום נקי יותר. הכומר שם עליו שמן, מברך אותו והאדם מספר אליו את חטאים אשר לפי דעתו צבר מאז הוידוי האחרון שעשה וכמובן מצטער על כך. השמן עצמו מתקדש על ידי כוהן דת בכיר, והוא עשוי מבשמים חזקים ומוחזק בקופסה מעוטרת.
הסקרמנט פתח את האפשרות של אינדולגנציה (בלטינית: Indulgentia). כתב מחילה או שטר מחילה הוא מונח ששורשיו במשפט הכנסייה הקתולית של ימי הביניים. לפיו נוצרי מאמין יכול לרכוש שטר זה כעדות מול האל לפטירתו מעונש על חטא שכבר נסלח. המחילה יכולה לפטור אותו מכל או רק מחלק מעונשיו.
מבחינה משפטית רואה הכנסייה הקתולית את עצמה בעלת הסמכות מישו והקדושים לנהל את "אוצר הסליחות" על פני אדמות.
כאשר יצאו מסעי הצלב בשנת 1095 האפיפיור נתן לאנשים שטר מחילה שבו היה כתוב את שמם כי הפחד היה שהם עלולים למות בקרב ללא וידוי האחרון לכן מסרו אתו. האנשים האמינו בו. למה כך? כי הנצרות היא דת משפטית ובמשפט יש גם מסמכים ולא רק דברים בעל פה. הם נותנים אסמכתא וסמכות והאנשים יכלו להציג אותם. בהתחלה נתנו אותם כבונוס ליוצאים מסעי הצלב אבל אחר כך האפיפיורים על מנת לעודד עליה לרגל לרומא, יכלו האנשים לגשת למשרד ולקבל אינדולגנציה. בדרך כלל מי שמקבל אינדולגנציה גם תורם כספים לכנסייה, לכן לא לכל דבר חייב לומר מה מחירו. אבל בסופו של דבר החליט הכנסייה גם למכור שטר מחילה אלה לצרכים כלכליים.
אינדולגנציה היא תחליף של סקרמנט מחילה האחרונה. לכן ניתן לראות שהכנסייה מוכרת דבר רוחני בכסף. בהתחלה היה השטח שמי אבל אחר כך השם לא מופיע בשטר והאנשים היו מוכרים אותם מאחד לשני כמו ניירות ערך.
גישה זו עוררה מספר בעיות: א) אנשים רבים חטאו ופשעו תוך מחשבה שכל חטאיהם יסלחו ברגע שהם יקנו את שטר המחילה. ב) אפיפיורים רבים לקחו בחשבון את מכירת האינדולגנציות כמקור הכנסה רווחי. ג) באותה תקופה במערב אירופה רכוש המשפחה היה מרוכז בידי ראש המשפחה. ראשי משפחות שחששו מהמצפה להם לאחר מותם, מכרו את רכושם כדי לקנות אינדולגנציות והותירו את משפחתם בחוסר כל.
המצב הביא את מרטין לותר להוציא את 95 התיזות שלו, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית. מנהג רכישת האינדולגנציה לא מקובל עוד בימינו, אך מונח המחילה כפטירה מעונש עודנו קיים.
ההסמכה לכמורה. התפישה הנוצרית הקתולית היא של מסורות, שושלת של מוסרים. כמו ביהדות אשר משה מסר ליהושע והוא לזקני העם, גם הנצרות יש שרשרת של סמכויות
ישו מסר לפטרוס, והוא מסר לסילבסטר (האפיפיור של רומא אחרי שהתנצרה בשנת 312). סילבסטר מסר לאפיפיור שנבחר. האפיפיור מוסר לארכי בישוף, הם לבישוף ובסוף הבישוף מוסר לכומר. וכך כל כומר הוא נציגו של האל בתוך שרשרת מוסכמת של סמכות. הסמכה לכמורה הוא סקרמנט ולכן לא ניתן לשנות או את התפקיד או לפטר אותו. לכומר יש מעמד משפטית. רק במקרים מאוד קיצוניים הכנסייה יכולה לקחת ממנו את התפקיד כי שרשרת הסמכות לא תלויה בשום דבר ומגיע לישו עצמו. הכומר יכול לתת סקרמנט ללא קשר לאישיותו כי הוא צינור של סמכות רוחנית מישו עד אדם הפשוט שמקבל מהכומר את הסקרמנט. (בלטינית ex opera operato). הסקרמנטים אינם תלויים בכומר, במצב, בנסיבות, כלומר אינו תלוי בגורמים אחרים.
ההקדשה לכהונה נעשית על ידי אדם שקיבל הסכמה מטעם הכנסייה הקתולית בוותיקן, החייב להיות בדרגת בישוף והיא נעשית במספר שלבים:
- בחירת המועמד (לא כל אדם יכול להיות כוהן מטעם האל)
- הדרכתו והכוונתו המקצועית
- השבעה של אותו אדם
- מינויו לתפקיד כומר או בישוף.
אויכריסטיה, מיסה. (בלטינית(Missa . היא הסקרמנט החשוב ביותר בנצרות. המיסה היא תפילה נוצרית, משמעות משוחררים. התפילה המרכזית הנאמרת בכנסייה הקתולית, בעיקר בימי ראשון וחגים. בסוף המיסה הכומר אומר: Dominus vobiscus, ite missa est, האדון עמכם, לכו משוחררים.
הטקס נועד לשחזר את הסעודה האחרונה ולהטמיע את מות ישו ואת קומו מן המתים בלבם של המתפללים ולאחדם כקהילה אחת סביבו. בדרך כלל המיסה נערכת בתוך הכנסייה ויכולה לערך גם במקומות אחרים. המיסה היא אחת העקרונות שפאולוס קבע בתחילת הנצרות יחד עם הטבילה. לכן המיסה והטבילה הם היסודות של הבית הנוצרי. המיסה נערכת ביומי ראשון ויכולה להיות גם בימים אחרים או כמה פעמים ביום, תלוי בפעילות שלה, אוכלוסייה וכולי.
המיסה מחולקת בשלושה חלקים: א) הפתיחה. בה יש כמה סעיפים: קריאה לוידוי כאשר הכומר קורא לאנשים לוידוי. לאחר מכן יש הלל (בלטינית גלוריה, Gloria) לישו, לכנסייה, קדושיםואפוסטוליים, ציטוטים שמביאים מאבות הכנסייה.
ב) פולחן המילולי, התפילות. קוראים כתבי קודש כמו תהילים, אגרות השליחים, אגרות של פאולוס, אוונגליונים. אחר כך יש דרשה שעושה הכומר ע"פ בחירתו. אין נושאים קבועים לדרשות. כל שבוע, מועד או אירוע הכומר עושה דרשה שונה שבה כמובן מהטקסטים הקדושים אבל היא גם רלוונטי לדברים שקורים באותו עד ואינו מנותק מן המציאות. זה החלק המשתנה כי החלקים האחרים הם פחות או יותר קבועים.
אחר כך קוראים את הקראדו, עיקר האמונה, אני מאמין הנוצרי שעוסק בדוקטרינה של השילוש הקדוש. האב, הבן והרוח הקודש. זה הליבה של האמונה הנוצרית. אצל הקתולים והפרוטסטנטים והיוונים קתולים נהוג הנוסח הקדום יותר. הכנסיות האורתודוכסיות נוהגות להשתמש רק בנוסח של ניקיאה.
הנוסח של השליחים:
"אני מאמין (1) באלוהים, האב הכל-יכול, בורא שמים וארץ, (2) בישו המשיח, בנו יחידו, אדוננו, (4) שהורה מרוח הקודש, נולד למרים הבתולה, (5) סבל בימי פונטיוס פילטוס, נצלב, מת ונקבר, ירד שאולה. (6) קם מבין המתים ביום השלישי ועלה השמימה. יושב לימין אל שדי, (7) משם יבוא לשפוט את החיים ואת המתים. (03 אני מאמין ברוח הקודש, (9) בכנסיה הקתולית הקדושה, באחדות הקדושים, (10) במחילת החטאים, (11) בתחיית הגוף (12) ובחיי הנצח, אמן".
הנוסח של- ניקיאה:
"אני מאמין (1) באלוהים אחד, האב הכל-יכול, בורא שמים וארץ, כל הגלוי וכל הסמוי, (2) ובאדון אחד, ישו – המשיח, בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות, (3) אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת, לא נברא כי אם מולד, עצמו עצם האב, ועל ידו נעשה הכל. (4) בעבורנו בני האדם, ולמען ישענו ירד מן השמים ונהיה בשר מרוח הקודש ברחם מרים הבתולה, ונעשה אדם, (5) ונצלב למעננו. סבל בימי פונטיוס פילטוס ונקבר. (6) וביום השלישי קם לתחייה כדברי הכתוב, ועלה השמימה, והוא יושב לימין האב. (7) ושוב ישוב בהוד לשפוט את החיים ואת המתים, ולא יהיה קץ למלכותו. (8) אני מאמין ברוח הקודש, האדון, המחייה, הנובע מהאב (ומהבן). לו סוגדים ולו נותנים יקר וכלאב וכלבן, והוא אשר דיבר בפי הנביאים. (9) ואני מאמין בכנסיה האחת, הקדושה, הקתולית והשליחות. (10) ואני מודה בטבילה האחת למחילת החטאים, (11) ומצפה לתחיית המתים (12) ולחיי העולם הבא. אמן".
התוספת "ומהבן" בעיקרון השמיני נהוגה רק בכנסיות המערב.
האמונה הנוצרית הבסיסית התגבשה עוד במאות הראשונות. הוויכוחים על עקרונותיה נמשכו מאות שנים, והם נמשכים עד ימינו אלה. הנוסח הקדום של עיקרי האמונה נקרא "הנוסח של השליחים", Symbolum Apostolicum . בעקבות הוויכוחים התיאולוגיים ניסחה ועידת הכנסייה בניקיאה בשנת 325 את הקראדו. האני מאמין, המחייב כל נוצרי להאמין בשורה של עיקרי אמונה. חלק מהעיקרים הם אמונה בדברים שהכנסייה קבעה כי הם עובדות היסטוריות.
ג) הפולחן הליטורגי או אוי כריסטה. בפירוש מילוי הוא ישו הטוב. אומרים תפילת קדוש, קדוש, קדוש. אחר כך קוראים את התפילת פטר נוסטר, אבינו שבשמיים שמופיעה בדרשת על ההר.
לאחר מכן עושים טקס שנקרא Agnus Dei, אגנוס דאי (שה האלוהים) הכומר לוקח את לחם הקדוש המכונה אוסטיה (בספרדית(Ostia . לכומר יש אוסטיה יותר גדולה על השולחן והוא שובר אותה, כסמל של השברות גופו של ישו על הצלב. המיסה היא שיחזור של הסעודה האחרונה של ישו. על השולחן נמצאים יין ולחם. הלחם הוא סמל לגופו האמיתי של ישו. בסוף המיסה מתקיים טקס הטרנסובסטנציה, טרנס זה לעבור וסובסטנציה זה חומר, כלומר, להפוך את חומר, השתנות המהות. המהות של הלחם והיין משתנה כפי שניסח זאת תומאס אקווינס. הכומר הופך בצורה נס את אוסטיה לבשר האמיתי של ישו. הכומר, בגלל הסמכות שלו, מעמדו כאשר אומר את המילים האלו: לשתות את היין שזה דמיHic est enim calix sanguinem meam ולאכול את הלחם כי זה בשרי Hoc est enim corpus meum אז הופך את הלחם לבשר האמיתי של ישו ע"פ התפישה הקתולית. אי לכך הנוצרים מאמינים שהם אוכלים את הבשר של ישו. מכאן יצא המשפט Opus Focus. רק בוועידת לטראן 4 בשנת 1215 קבעו שהלחם הוא בשרו של ישו והיין הוא דמו.
הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה (מתי כ"ו 26): "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים". טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית, שקיבלה משמעות מאגית.
מדוע לאכול את ישו, אלוהים בצורה בשר? כי הנצרות היא דת של בשר. היא לקחה את דת ישראל ע"פ הרוח אבל הפכה לבשר. כפי שנאמר רק לעשירים יש אפשרות להיות עניי הרוח. הנצרות רוצה להיות דת של רוח, זו תפיסתה האידיאולוגית, פילוסופית אבל מצד שני אומרת "המוח מאמין מה שהעין רואה". אדם יכול להבין את ישו, אלוהים עוד יותר טוב אם הוא אוכל אותו. ישו על מנת לביא בשורה, סיכוי, חזון לאנושות חצה את הקו המחולק, התגשם לבשר ונעשה לצל אדם בהצלבותו. כיצד, אומר אוגוסטינוס, אדם יכול להביא בחזרה את ישו המשיח ולהתאחד איתו? באמצעות אכילת לחם הקודש. באותם דקות בודדות אדם נמצא בחוויה מיסטית באחדות עם האל. בצורה זו הוא מרגיש שישו נמצא בתוכו. סוג של הזדהות.
שבירת הלחם וקידוש היין, מסורת יהודית עתיקת ימים, של טקס זה מהווה עדות ענקית לשורשי הנצרות בדת משה. בסעודה האחרונה סעדו ישו ותלמידיו את ליל הסדר, ולכן הלחם אותו מחלק הכומר בכנסייה הלטינית בתפילה הוא לחם מצה, חסר חמץ.
טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית וגם לאחר התנצרותה של האימפריה הרומית לא שונה הנוהג.
הנצרות יצא מהיהדות, עברה תהליך של הלניזציה, לאחר מכן תהליך של רומיניזציה והשלב האחרון תהליך של הרטרוספקטיבה. יש אלמנטים שחוזרים לתפישות פגאניות. התפישה נוצרית אומרת: "אני רואה את האלוהים אז מאמין בו הרבה יותר טוב". הרמב"ם מאוד התנגד לתפישה הזו.
האוסטיה מייצגת את הקורבן, כלומר, ישו הוא כמו יצחק. ביהדות החליף אלוהי ישראל את יצחק באיל אבל בנצרות ישו הוא יצחק וגם איל. ישו ממש את קורבנותו.
יש מיסות מיוחדות לאירועים שונים, כגון רקוויאם – תפילת אשכבה ומיסה מורחבת, לימי מועד וחג.
אתרים:
רב היבטיים על ארץ ישראל 