ההבדלים בין 3 הזרמים בנצרות

 

קתולים	אורתודוקסים	פרוטסטנטים
המילה קתולי פירושה אוניברסאלי. זרם המרכזי והגדול בנצרות.	המילה אורתודוקסי פירושה אמונה ישרה – הדרך הנכונה.	הפרוטסטנטים הם אנשי המחאה – הגזירה וההוכחה.
הגרסה השניה בנצרות	הגרסה הראשונה בנצרות	הגרסה השלישית בנצרות
	בשנת 1054 – פיצול מהקתולים	פיצול על פיצול – המפץ הגדול: מקומות – חיבור דתיים + חברתיים
קם בספרד בימי הביניים האמצעיים.	קם בעיר קונסטנטינופול (איסטנבול שבתורכיה) – ביזנטיון – הנצרות האורתודוקסית המזרחית.	תחילת המאה ה- 16 בגרמניה ע"י מרטין לותר
מיליארד אנשים בעולם	רבע מיליון אנשים בעולם	רבע מיליון אנשים בעולם
המרכז בוותיקן ברומא – יש  אפיפיור	יש פטריארך– המרכז היה קונסטנטינופול.	אין מרכז גיאוגרפי
אחדות וסמכות כאשר האפיפיור עומד בראש הפירמידה. אין קשר לאזור הגיאוגרפי	5-6 פטריארכיות לאומיות ועצמאיות. קופתים, יוונים, רוסים, אתיופים, גיאורגים.	בנוי מכתות (המורמונים) וזרמים
תפיסה על לאומית	תפיסה לאומית – אוטו-קפלה	פיזור ופיצול
יש הפרדה בין דת ומדינה	דת ומדינה יחד	יש הפרדה בין דת ומדינה אבל מוסר הדתי = מוסר אזרחי.
7 סקרמנטים	7 סקרמנטים – אבל אפשר להתגרש וכמרים ברמה נמוכה יכולים להתחתן	2 סקרמנטים
היסוד בפורגטוניום – השמים למעלה והארץ למטה.	הווידוי מספיק ואין פורגטוריום	אין הפורגטוניום
תיאולוגיה. השילוש הקדוש: 1) הבן, 2) האב, 3) רוח הקודש. הבן הוא האלוהות החשובה ועליונה ביותר.	השילוש הקדוש: 1) האב, 2) הבן, 3) רוח הקודש. האב נמצא מעל הבן ומי שמשפיע על רוח הקודש זה רק האב.	השילוש הקדוש: 1) הבן, 2) האב, 3) רוח הקודש. כמו הקתוליים.
האדם הוא ייצור של חטא וכפרתו – הוא אדם רע	טעות ותיקונה – האדם טועה ואפשר לתקן	הגזירה וההוכחה
ייסורים (בשר) – ישו על הצלב, סבל עם דמעות	ניצחון של ישו – הוא לא על הצלב (הצלב ריק)

 

נזירות

מונחים ומקורות

מנזר = הוא בית משכנם של נזירים (בספרדית Monasterio).
תקנון / חוקה =
אב המנזר =
נזיר/ה = אח/ות. אנשי דת שנטלו על עצמם נדרים של התנזרות. הם נוטלים על עצמו סייגים הקשורים בתענוגות החיים. נזיר נוצרי הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית: א) עוני – POVERTY. ב) פרישות מחיי מין ומשפחה – CHASTITY. ג) ציות או צייתנות – OBEDIENCE, הנזיר לא בוחר דבר מלבד הבחירה הראשונה בנזירות.

נזירות, צורה של אורח חיים דתי. המונח נזירות הוא שם כולל למוסדות הדתיים, לסוג האמונה, לציוויים ולשיטות הפולחן, המהווים יחד אורח חיים מחייב, שהוא גרסה שונה ולרוב מחמירה, לאורח החיים הנדרש מאדם מאמין המשתייך לדת מסוימת. הנזירות היא תופעה.

ביהדות, הנזירים מתחייבים להימנע מצריכת כל מוצר הקשור בענבים, כגון יין, צימוקים וכדומה; להימנע מכל מגע עם מתים; ושלא לספר או לגלח את שיערם. ההתחייבות היא לתקופת זמן שהנזיר מצהיר עליה מראש, והיא אינה יכולה לארוך פחות מחודש. בתום תקופת הזמן האמורה על הנזיר לגלח את שיער ראשו ולהביא קורבן לה'.

האסלאם, ככלל, אינו מכיר בנזירות ובסגפנות ואף רואה בה חטא. בקוראן נכתב, שהמוסלמים אינם מצווים על ההתנזרות. עם זאת, חסידי הסופים, אחת מכתות האסלאם, מנהלים אורח חיים צנוע ונזירי. כמו כן, ישנן באסלאם כתות אשר טוענות להיות ממשיכי דרכם של אישים חשובים באסלם כגון: אבו בכר והחליף עלי, אשר מנהגיהן דומים לכללי הנזירים הנוצריים.

בבודהיזם נהוג להקדיש את הילדים כשהם קטנים למנזר, שבו דואגים לחינוכם. שם הילדים חיים חיי שיתוף ומקדישים את עצמם לעבודה רוחנית. ישנם מנזרים שלומדים בהם אומנויות לחימה שונות, במטרה לחשל את הנפש, ולהתעלות מעל מגבלות הגוף. נהוג גם לעשות מדיטציות רבות.

בהינדואיזם, מומלץ לקיים אורך חיים נזירי בשלב הברהמצ'אריה, השלב הראשון בחיים בו על הצעיר להיות עסוק בלימודיו. לאחר מכן הוא מתחתן וחי חיי משפחה. בגיל זקנה מומלץ לאדם לקחת נדר נזירות נוסף הקרוי סניאסה בו הוא פורש לחלוטין מהחברה האנושית. ישנם זרמים מסוימים ביוגה הממליצים על ברהמצ'אריה, על נזירות, לכל החיים.

בסיקים הנזירות לא רק שאינה קיימת כמוסד, אלא אסורה במפורש.

בנצרות, הנזירים נודרים נדר נזירות הכולל הימנעות מחיי משפחה (לא מתחתנים ולא מקימים בית ומשפחה), והקדשת עצמם לאל ולהליכה בדרכי ישו ושליחיו.

נזיר המילה לקוחה מעולם הספורט של יוון העתיקה ופרושה אימון ותרגול. שואבים את המושג אמון ותרגול אל העולם הדתי ואומרים: מי שנכנס לעולם הנזירות מאמן את עצמו ואת גופו לצורך ההתאחדות עם האל. אימון רוחני ולא פיזי.

פילון מאלכסנדריה (20 לפנה"ס – 45 לספירה, הכרות עם כתביו) מספר לנו בחיבור שנקרא "על חיי העיון", על קבוצה של יהודים באלכסנדריה שיוצאים ומתבודדים במערה שנקראת: מונסטריון. לימים המונח הזה ייכנס לטרמינולוגיה של מנזר.

כת קומראן גם היא מהווה איזושהי השראה להכיר את המקורות של עולם הנזירות החיים בקהילה, מקום מרוחק ,לימוד וכול'.

בכתבי הקודש מוכרים מספר דמויות שעסקו בפרישות: אליהו הנביא, יוחנן המטביל. מתי י"ט 21 ,מתי י' 9, מספר על ההתייחסות שלו ליציאת אדם מהחברה לצורך החוויה לחיבור של אלוהים. מעשי השליחים ב' 43 ,ד' 32, ניתן לראות איך הקהילה הראשונה של השליחים של ישו מתארגנת כמעט כמו הכת בקומראן.

נזירים לא קמו יום אחד והחליטו להיות נזירים, הם קוראים את כתבי הקודש ומקבלים השראה מהם.

בראשית ימי הנצרות רוב הנזירים היו מתבודדים שהסתובבו במדבריות. רק במאה ה-4 החלו הנזירים להתקבץ במקומות מסוימים, המנזרים.

הנזירות הנוצרית המוסדית החלה במדבריות במצרים במאה ה-4. חוקרים מייחסים את התפתחותה של הנזירות בתקופה זו לשינויים הרחבים שעברה הכנסייה עם התנצרותו של קונסטנטינוס וקבלת הנצרות כדת הרומאית העיקרית. שינוי זה הביא לכך שהנצרות כבר לא הייתה קבוצה קטנה שיכלה לראות את עצמה כאליטה דתית ולפיכך היה צורך ליצור מסגרות חדשות למי שרצה להוכיח כי הוא שייך לאליטה כזאת. הפסקת הדיכוי הדתי נגד הנוצרים גם הביא לכך שלא ניתן היה להוכיח את דתיותך על ידי מעשי-מרטיריון, והנזירות היא, כביכול, מרטיריון לאורך זמן שמחליף את המוות על קידוש השם.

הנזירות הפכה למתת אל. לא כל אחד יכול להיות נזיר. יש להיכנס למיסיון ולשהות בו מספר שנים למועמדות ורק לאחר מבחן והצבעה של הנזירים, מוחלט האם הוא מקבל עליו את הנזירות.

יש נזירים שהם כמרים כי למדו להיות כוהן דת. כומר לא חייב להיות עני ובעולם האורתודוכסי, הכמרים לא חייבים בפרישות ולא חייבים בצייתנות.

מייסדי מוסד הנזירות היו אנטוניוס הקדוש במזרח שנחשב גם כאב הנזירות הנוצרית בעולם ובנדיקטוס הקדוש במערב.

אנטוניוס

כנראה שכבר מתקופה מוקדמת מאוד היה יחידים שחיו חיי בדידות, וחיקו את 40 היום של ישוע במדבר. אך אלה לא הותירו מאחריהם תיעוד ארכיאולוגי, ותיעוד כתוב מועט ביותר. המקום הראשון שבו התקיימה הנזירות הנוצרית הוא המדבר המצרי. הנזירות הנוצרית התקיימה על ידי אחד אבות הכנסייה הנוצרית אנטוניוס הקדוש שהוא נזיר מצרי שנחשב כקדוש על ידי הכנסייה הקופטית שהשתייך אליה, וגם על ידי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוכסית ונחשב גם כאב הגדול של כל הנזירים. המקום הראשון שאליו פנה אנטוניוס על מנת לחיות את חיי הנזירות הוא מדבר שכיום ידוע בשם "וואדי אל-נטרון" ששם עד היום קיימים כמה מנזרים.

הוא ייסד לא רק מנזר אחד כי אם מסדר שלם של נזירים בכך שחיבר תקנון שעל-פיו פעלו מספר מנזרים. מאוחר יותר, תקנון זה היווה את הבסיס למסדרים נוספים שקמו. רעיון הנזירות התפשט בכל רחבי מצרים, ואחר כך ברחבי האימפריה הרומית. אנטוניוס הוא מופת לנזיר מתבודד, ושמו הפך לשם מקובל בעולם הנוצרי.

סוגים של נזירות

א) המתבודד, חי במערכה לבד. נזיר מתבודד נקרא הרמיט או ארמוס. הסמן הראשון של דגם התבודדות הוא אנטוניוס (251-356) במצריים ראשית הנזירות. אדם נוסף שמוכר כמתבודד הוא שמעון איש העמוד, סטיליטיס (390-459) חי בסוריה, עמד על עמוד בגובה של 45 מטר.

הנזיר חי באזור מבודד. לא משאיר אחריו ממצא חומרי כי חי במדבר במערה או באוהל. הממצא החומרי הידוע במדבריות הוא המנזר. התהילה בעולם הנוצרי הייתה שמורה להרמיטים, אם כי היה חשש מהם בגלל הניתוק. היו הרמיטים שהפכו לאטרקציה והתבודדו במקומות מוזרים וקשים כמו ראש על עמוד (שמעון סטליטס).

ב) נזירות שיתופית. קוינוביון (קוינוביום) (בלטינית: cenobium) הוא מנזר שיתופי, בו חיו, למדו, התפללו, ואכלו הנזירים, תוך חיי שיתוף. מן המפורסמים שבמנזרים אלו: תיאודוסיוס.

הקוינוביון התפתח מן הלאורה. נזירים מפורסמים כסבאס, תיאודוסיוס, תיאוקטיסטוס ואחרים, חיו בין שתי צורות נזירות אלו. חלק מחייהם בילו בהתבודדות במערה מבודדת כחלק מלאורה, וחלק מחייהם חיו ואף הקימו מנזרי קוינוביון.

בקוינוביון היו מכינים את פרחי הנזירים לחיי התבודדות בלאורה, עד לרגע שבו הנזירים הצעירים הוכיחו כי ביכולתם להתבודד, ואז הורשו להצטרף ללאורה. ברוב הקוינוביה היו נושאי תפקידים שהתמנו בחלקם על ידי אנשי המנזר ובחלקם על ידי המרכז הדתי הקרוב.

מוכרים בתחום הם פכומיוס במצרים, בן תקופתו של אנטוניוס (290-346) הנזירות השיתופית מתפתחת במקביל לנזירים המתבודדים. 

בזיליוס הגדול במזרח (330-379), קיסריה שבקפדוקיה. הוא נותן את ההזדמנות לאספירציות הרוחניות שיש לאנשים שאינם מסוגלים לעמוד בחיי פרישות.  

ג) הלאורה זו בעצם המצאה ישראלית. במדבר יהודה הומצאה הלאורה. היא משהו שבין נזירות מתבודדת לנזירות שיתופית.

לאורה (בעברית "מִבדד") היא צורת נזירות שהתפתחה בראשית התקופה הביזנטית במדבר יהודה, בה קבוצת נזירים היו מתבודדים ואף מסתגרים מן העולם, ונפגשים במקום משותף רק בימי התפילה, שבת וראשון. המפגש היה לצורך תפילה וסעודה. המונח "לאורה" מגיע מיוונית ופירושו "מסדרון", "סימטה" או "שביל", והוא בא, ככל הנראה, לייצג את הדרך המחברת בין תאי ההתבודדות האישיים של חבריה.

את ייסוד הלאורות במדבר יהודה מייחסים לנזיר חריטון, שהקים שלוש לאורות שהפכו בתקופה הביזנטית למנזרים גדולים ובעלי חשיבות בישראל ובעולם הנוצרי דאז, והן מנזר פרן בוואדי קלט, דוקה ליד יריחו (שמזוהה כדוק), וסוקה בנחל תקוע.

מתבודדים מפורסמים שחיו כך: אאותימיוס, גרסימוס, סבאס, תיאודוסיוס, קירילוס מסקיתופוליס.

גם בימינו לא חדלו הלאורות מלהתקיים. ניתן למצוא לאורה פעילה בסמוך לישוב הררית הצופה על בקעת בית נטופה שבגליל התחתון. לאורה זו, המכונה 'מבדד נטופה', שייכת לזרם היווני-קתולי, המכונה "מלכיטי". הלאורה שבנטופה נוסדה ביולי 1967 ויושביה רואים עצמם כחלוצים, ומקווים לגשר בין הערבים ליהודים בישראל. בשנותיה הראשונות של הלאורה גרו נזיריה באוהלים אך כיום הם מתגוררים בבקתות, ואת ההתכנסויות עורכים במערה שהוסבה לכנסייה .

הראשון שבונה דגם כזה של לאורה הוא הנזיר חריטון.

נזירים במהלך השבוע מתבודדים בכוכים שלהם ואחת לשבוע הולכים בשביל המחבר ומתכנסים לסעודה משותפת. הסעודה מהווה עבורם טקס דתי לכל דבר.

להלן רשימת הנזירים שחיו בלאורות:

חריטון 330 – יסוד המנזר.
אבתימיוס 377-473. היה אחד מראשוני ומחשובי הנזירים במדבר יהודה, מייסד של מספר מנזרים מסוג לאורה וקוינוביון. הגיע מארמניה לירושלים, תחילה ללאורה של חריטון וארח כך ייסד מנזר במעלה אדומים. כמנהיג דתי הוא קבע חלק גדול מן התקנות שבעל פה שהיו נהוגות במנזרים השונים, תקנות מחייבות שהועלו על הכתב שנים מאוחר יותר. בין היתר הנהיג את תענית 40 הימים, בהם נהג לצאת אל המדבר להתבודדות ותפילה. הוא היה נערץ כבר בחייו, ועולי רגל רבים באו אליו לקבל ברכה. לאחר מותו הפכה הקפלה שבה נקבר למקום פולחן.
סבאס 439-532. בשנת 456 הגיע סבאס לירושלים מקפדוקיה שבמזרח תורכיה, בגיל 18. הוא שהה בקוינוביון וזמן קצר לאחר מכן עבר ללאורה של אבתימיוס, שאותו ליווה למסעות תענית במדבר. לאחר מות אבתימיוס, החל סבאס לחיות במערה במצוק נחל קדרון כמתבודד, ותוך מספר שנים התקבצו סביבו נזירים נוספים שחיו במערות התבודדות. עם השנים התפתח המנזר, ומספר נזיריו הגיע למאות. בעזרת תרומות נדיבות וקשריו הטובים של סבאס נבנו מבנים נוספים של המנזר על מצוקו של נחל קדרון, מול המערות ששמשו את סבאס ומלוויו. בשנות חייו האחרונות של סבאס אכלס המנזר מאות נזירים והיו בו הן לאורה והן קוינוביון. על שמו נקרא מנזר מרסבא.
מרטיריוס 478-486. מרטיריוס נזיר שנולד בקפדוקיה, משם לוקחים אותו לירושלים וממנים אותו לארכיבישוף של ירושלים. מנזר מרטיריוס דוגמא למעבר של נזיר לכס הבישוף. בליבו של הישוב מעלה אדומים נמצאים חורבותיו של מנזר ביזנטי גדול מהמאה ה- 5. המנזר נוסד כאמור ע"י מרטיריוס. המנזר, כמו רוב מנזרי הארץ, נחרב בפלישה הפרסית בשנת 614 לספירה ונזיריו נהרגו.
גרסימוס 420-475. עיקר פרסומו של גרסימוס היה כמחולל נסים, והוא נחשב לפטרון החיות. על פי המסורת, נתקל גרסימוס במדבר באריה פצוע, שקוץ תקוע ברגלו. הוא שלף את הקוץ וטיפל באריה עד שריפא אותו. בעקבות כך, ליווה אותו האריה לכל מקום ושמר עליו מכל רע. כשגרסימוס הלך לעולמו, רבץ האריה על קברו וסירב לאכול ולשתות עד שמת.
גרסימוס ניהל את מנזר דיר חג'לה כלָאוּרַה. המנזר עצמו שימש כמקום תפילה וסעודה רק בימי שבת וראשון, ובשאר ימי השבוע שהו חברי הלאורה בבדידות בתאים ובמערות באזור.
תיאודוסיוס 423-529. מייסד מנזר ליד בית סחור
קיריליוס  525-560.
גיאורגיוס מחוזיבה (סנט ג'ורג') 580-640.

מנזרים במדבר יהודה

בתקופה הביזנטית יש ברחבי מדבר יהודה כ 64 מנזרים. הם לא היו מנותקים מעיר (ירושלים) ומהקיסרות. לנזירות ולנזירים הייתה השפעה רבה על הנצרות ועל העולם הנוצרי. הם התיישבו בגבולות האימפריה ושימשו גם כאבטחה לעולי הרגל. לכן המנזרים היו בנויים כמבצרים. בא"י כל המנזרים מוחזקים על ידי האורתודוכסים.

מנזר דיר חג'לה. ליד קיבוץ בית הערבה, בנוי כמבצר. הוקם בתקופה הביזאנטית והוקדש לגרסימוס הקדוש. המנזר המקורי נהרס בתחילת המאה ה-7 והוקם מחדש בשנת 1890 על ידי אנשי המסדר היווני-אורתודוקסי. במרכז המנזר פאטיו גדול וציורי. אפשר לבקר בקריפטה, לראות פסיפסים משוחזרים מהתקופה הביזנטית וציורי קיר. לא רחוק ממנו, בוואדי מוחייל (התמרים), יש בחוואר מערות הרמיטים.

מנזר מר סבא. בוואדי קדרון בצד המזרחי, נבנה בערך בשנת 460 . היה בו הארכיון חשוב ביותר לתולדות הנצרות שהועבר לירושלים. בטקסטים רואים את המעבר מיוונית לערבית.

מנזר תיאודוסיוס. מנזר קוינוביון מרכזי באזור בית לחם.

מנזר אבתימוס. הידוע גם בשם "חאן אל אחמר". הוקם בשנת 428 על ידי הנזיר אבתימיוס "הגדול" כמנזר מתבודדים לאורה. ננטש במאה ה-12 אחרי שניסו להפכו למנזר מרוכז/משותף קוינוביון. המנזר נמצא בתוך הישוב מישור אדומים. בחצר המנזר נמצאו פסיפסים יפים מאוד. הם מעידים על כך שהמנזרים היו עשירים. הנזירים היו עניים: העבודה היא ערך והם חרוצים, עולי הרגל משאירים תרומות והם מקבלים גם חיזוק כספי מהאימפריה כמי שמסייעים בתחזוק אזורי הספר.

מנזר סנטה קטרינה. במדבר סיני, נבנה על ידי הקיסר דיוקליטאנוס כחלק משמירת גבולות האימפריה.

קרנטל. באזור יריחו לזכר 40 הימים של ישו במדבר.

עין פרה. מנזר לטיני, במצוקים שסביב, מערות הרמיטים.

סנט ג'ורג'. בוואדי קלט. יש בו ציורי קיר מהמאה ה-5 וה-6.

התפתחות הנזירות במערב

במערב הנזירות מתפתחת הרבה יותר מאוחר. הם לומדים רבות מהמזרח על שיטת הנזירות והסממנים הרוחניים.

סוף עידן המרטירים, אלטרנטיבה להצטיינות. בראשיתה במערב היא תנועת מחאה. הכנסייה מחברת, מאמצת ונהנית מהולכתם (משתמשת בהם כחיילים). הנזירות במערב מתחילה להיות מושרשת בתודעת האנשים החל מהמאה ה-4. הם שואבים מהמזרח אינפורמציה גדולה שכן ישנה תנועת צליינות והמידע עובר.

"חיי אנטוניוס" הספר שחובר על אנטוניוס מתורגם ללטינית על מנת שבמערב יידעו מהו הפרוש להיות נזיר.

המציאות שונה במערב כי אין מדבר. אין תופעה של נזירים מתבודדים. ישנה סכנת חיים אמיתית, המציאות הפוליטית במערב שונה לחלוטין שכן הקיסרות הרומית חדלה להתקיים לאחר שנת 476 וישנו וואקום שלטוני.

תחושה של משבר, כאוס פוליטי לאחר נפילת רומא. ברמת השלטון, הביטחון האישי, הסדר החברתי במערכת המשפט והמערכת האינטלקטואלית ישנה קריסה לאחר נפילת רומא.

השלבים המוקדמים ביותר של הנזירות במערב אירופה כללו דמויות כמו מרטין מטורס (316 -397), שלאחר ששירת בלגיון הרומאי המיר את דתו לנצרות וייסד הרמיטאג' ליד מילאן, ואז עבר לפאוטייר שם התאספה קהילה סביב ההרמיטאג' שלו. הוא נעשה לבישוף בטורס ב- 372, שם הוא ייסד מנזר במארמוטייר, מספר קילומטרים מהעיר.

משמעותי מאוד להתפתחות העתידית של הנזירות היו המוסדות של קסיאן, מדריך לחיי נזירות, וההרצאות שלו, אוסף של הגיגים רוחניים. אם כי הוא ייסד מנזרים לבקשתם של בישופים, הוא לא העריך את סגנון החיים שלהם. הוא עודד נזירים "לברוח מנשים ובישופים" וראה בתפקיד בכנסייה "פיתוי שטני" שעל נזירים להימנע ממנו.

אנו יודעים אך מעט על המקורות של החוק הנזירי הראשון במערב אירופה, חוק האדון (Regula Magistri) האנונימי, שנכתב במקום כלשהו דרומית לרומא סביב שנת 500. החוק מוסיף אלמנטים משפטיים שלא מצויים בחוקים המוקדמים יותר, מגדיר את הפעילות של המנזר, פקידיו והאחריות שלהם בפירוט רב.

בנדיקט מנורזיה (480-550, לערך) היה המשפיע ביותר מבין הנזירים המערביים. הוא רכש את השכלתו ברומא, אך התחיל לחיות חיי נזיר במערה מחוץ לעיר. הוא משך אליו חסידים, ויחד ייסדו מנזר במונטה קאסינו (בערך 520), בין רומא ונאפולי. החוק שלו קצר יותר מזה של האדון, משפטני מעט פחות, אך יותר מאשר החוקים המזרחיים. החוק שלו הגדיר סידרה של שמונה תפילות במשך היום, מכמה שעות לפני הזריחה ועד לתפילת ערבית. הגדיר דיאטה מסוימת שאפשרה בשר רק לחולים, והתבססה על ירקות, לחם ויין לארוחה העיקרית, הדגיש עבודה כפעולה חשובה לכשעצמה (יש היסטוריונים שרואים כאן את המקור למוסר העבודה המערבי).

קבע כי על הנזירים לעסוק ב"קריאה רוחנית", דבר שמחייב ספריה שבעתיד הורחבה למגוון רחב של ספרים, גם על נושאים חילוניים.

הדגיש את הרעיון של כניעה לחוק ולשיפוט של המנזר כשלב הכרחי בסולם הצניעות. החוק של בנדיקט, בין השאר בשל השראתו של הקיסר שרלמן, נעשה למדריך הבסיסי לנזירות המערבית, אך דבר זה התרחש רק במאה ה-9.

בנדיקטוס למעשה מייסד את הנזירות במערב. בהדרכה בארץ נתקלים בהרבה אתרים הקשורים לבנדיקטינים והם מאמצים את התקנון שקבע בנדיקטוס במערב עד היום.

מחבר תקנון תכליתי, מפורט הנוגע לכל האספקטים שלנזיר לא יהיו הרהורי כפירה.

הנזירות היא נזירות קהילתית! שלא יחיו לבד ולא בלאורה או כל דבר שאינו מתאים.

בנדיקטוס מנורסיה מתוך פרסקו של פרא אנג'ליקו בבזיליקת סן מרקו

בנדיקטוס נחשב לאבי הנזירות הקהילתית (קוינובטית) בכנסייה המערבית. הנזירים חיים חיי שיתוף בקהילות מאורגנות ובמרכז חייהם תפילה ועבודת כפיים.

תקנון הנזירות (לטינית: רגוּלה) המיוחס לבנדיקטוס עוסק בחיי המנזר כקהילה וגם בחיי הנזיר עצמו והפך למסמך יסוד שעיצב קהילות נזירים שונות במערב אירופה. בבסיס הרגולה הבנדיקטינית עומדים 4 נדרים: א) פרישות. ב)  עוני (הימנעות מרכוש פרטי). ג) ציות (לאב המנזר). ד)  ויציבות (אסור לנזיר לעזוב את המנזר ללא רשות).

הוא מתאפיין בגמישות ובמעשיות ומציע למצטרפים למנזר לא סיגוף קיצוני שאין אדם יכול לעמוד בו אלא מהלך מדורג של סיגוף מתון בפיקוח הקהילה המקיפה את הנזיר ובתמיכתה. לא ברור אם התקנון שבידינו אכן חובר על ידי בנדיקטוס עצמו.

התקנון הבנדיקטיני הושלט בעצם בקהילות נזירים במערב רק מאות שנים לאחר מכן, כאשר בנדיקטוס מאניאן ביצע רפורמה בעולם הנזירות וביסס את אורח חייה על התקנון הבנדיקטיני. כל מנזר שהוקם חייב היה להתנהל על פי התקנון הבנדיקטינית, ומנזרי הנזירות שקמו לאחר מכן התבססו עליו. אחד המנזרים הבנדיקטינים המפורסמים בארץ נמצא באבו גוש שליד ירושלים.

המאה ה-13 באירופה

הכניסה של הפרנציסקאנים לארץ הקודש כמי שקיבלו את המינוי מהאפיפיור של שומרי ארץ הקודש Custodia Terrae Sanctae. החל מהמאה ה-14 ירכשו אתרי קודש שונים.

מקורם של הפרנציסקאנים: מסדר הפרנציסקאנים הוא מסדר אשר הוקם בשנת 1209 על ידי פרנציסקוס מאסיזי. השם הלטיני הרשמי של המסדר הוא Ordo Fratrum Minorum, מסדר האחים הקטנים.

פרנציסקוס מאסיזי (1182-1226). היה בן העיר אסיזי שבאיטליה, בנו של סוחר בדים עשיר שסחר עם צרפת (מכאן שמו – פרנסיס "הצרפתי". לאחר ששמע דרשה שהותירה בו רושם עז, החליט לתרום את כל הסחורה שהייתה בידו לכנסייה. החלטה נמהרת זו קוממה עליו את אביו, שבסוף עימות נישל אותו מירושתו. פרנציסקוס, בתגובה, נמלט לכנסייה ובה התפשט מבגדיו והצהיר שהוא אינו בנו של אביו יותר, אלא בנו של אביו שבשמיים. לאחר מכן טיפל במצורעים, עד שעל פי האגדה שמע בכנסייה את הפסוקים שהפכו להוראה המחייבת של חייו:

9 לא-תיקחו זהב ולא כסף ולא נחשת בחגוריכם: 10 ולא תרמיל לדרך ולא שתי כתנות ולא נעלים ולא מטה כי-ראוי לפעל די מחיתו: 11 וכל-עיר וכפר אשר תבאו שמה דרשו מי הוא הגון לזה בתוכה ושם שבו עד צאתכם: 12 ובבואכם אל-הבית שאלו-לו לשלום: 13 והיה אם-הגון הבית יבוא עליו שלומכם ואם-איננו הגון שלומכם אליכם ישוב: 14 וכל אשר לא-יקבל אתכם ולא ישמע לדבריכם ויצאתם מן-הבית ההוא ומן-העיר ההיא ונערתם את-עפר רגליכם: (מתי י, 9-14).

בעקבות הדרשה החליט להקדיש את כל חייו לעוני ודלות. עטוי במלבוש מחוספס וקשה, יחף וללא כסף, הוא החל להטיף לחרטה.

במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה, אשר תרם את כל כולו לעבודה. בתום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל 11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם היו נזיריים, אף שמנהגים אלו כנראה לא קבועים בחוק הראשון שפרנציסקוס קבע, שמכיל רק אוסף של קטעים מקראיים המדגישים את חובת העוני והדלות. חברי האחווה לא עבדו, ובאקט של השפלה מודעת חיו על קיבוץ נדבות.

למרות הדמיון הברור בין עקרון זה לבין העקרונות הקנאיים של מאמיניו של פטר וולדו, הצליחה האחווה מאסיזי לקבל את אישורו של האפיפיור אינוצנטיוס ה-3. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. ואמנם, הפרנציסקאנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני.

לקרת מותו הופיעו סימני הסתיגמטה, סימנים של פצעים של ישו, היה מדמם בלילות.

בניגוד לנזירים אחרים, הרשה התקנון הפרנציסקאני לנזירים לשוטט בערים ובכפרים ולא הסתגרו במנזר.

מיסוד המנזר: המסדרים

אינוצנטיוס השלישי, האפיפיור באותה תקופה .נותן את רשותו לבסס את המנזר. במהלך זה הוא מקבל את "השתקת" הביקורת על הכנסייה. התנאי לכך היא הקמת מסגרת, כלומר, הקמת מסדרים של נזירים (בעולם הקתולי ישנם מסדרים ). הקמת המנזרים מחייבת כתיבת רגולה, תקנון, מחייב קבלת תרומות, על ידי כך ישנה כפיפות לבישוף המקומי.

שיטת הנזירות הקתולית היא לפי חלוקה למסדרים. מסדר – קבוצת מנזרים שחיה את אותו אורח חיים ואותו ייעוד בכל מקום בעולם.

במערב, אדם שרוצה להיות נזיר, בוחר ראשית את המסדר המתאים להשקפת עולמו מבין המסדרים הקיימים (חינוך, מיסטיקה, אומנות, ביטחון) ורק כאשר הופך להיות חלק מהמסדר, הוא נשלח למנזר, לפי החלטת ראשי המסדר.

פכומיוס היה הנזיר הראשון שהגה את רעיון המסדר. הוא היה חייל רומי, לגיונר, שהכניס לתקנון את כל הרעיונות של הלגיון. הקהילה שהקים פכומיוס הייתה פופולארית ביותר, והוקמו קהילות רבות הדומות לה. תוך שנות דור נוצרו כמה אלפי קהילות כאלה, בעיקר במצרים, ומשם התפשטה התופעה לארץ ישראל, סוריה, צפון אפריקה ובסופו של דבר לשאר האימפריה הרומית שם היא נעשתה להיבט מרכזי של החיים בימי הביניים. בתחילה, מנזרים נחשבו כפועלים מחוץ לסמכות של השלטון הכנסייתי הרשמי, וכמובן גם מחוץ לשלטון האימפריאלי, ונוצר מתח בין הכמורה לבין המסדרים הנזיריים. במהלך ימי הביניים, הייתה לנזירים השפעה רבה על הכנסייה עצמה. יש שאומרים כי תור הזהב של הנזירות הנוצרית הוא מהמאות השמינית עד השתים-עשרה.

נזירים שחיים במנזר כפופים בכל לאב המנזר, שכפוף בעצמו לראש המסדר הכפוף לאפיפיור, ומחויבים לציית לחוקים נוקשים. הם נודרים שלא להחזיק רכוש פרטי, מעבר לחפצים אישיים מועטים: גלימה, ברדס, סכין, מחט, לוח כתיבה וכלי כתיבה. עליהם להשתתף בתורנויות בעבודות הביתיות של המנזר, לעסוק בשעות היום בעבודות כפיים שונות ובשעות מסוימות לקרוא את כתבי הקודש. חייהם צנועים מאוד, מה שמתבטא, למשל, בזה שהם מכינים בעצמם את מאכליהם. חלק מרכזי מחיי הנזירים הוקדש לשימור כתבים עתיקים ולהעתקתם בעידן שלפני המצאת הדפוס.

תקופות בהן הגיעו המסדרים הקתולים לארץ ישראל:

1. התקופה הצלבנית (1099-1297). הגיעו המסדרים בנדיקטנים, אוגוסטינים, הוספיטלרים, טמפלרים (מטרתם ללוות ביטחונית את עולי הרגל), כרמליטים. הצלבנים גורשו מהארץ עם הכיבוש הערבי.

2. המאה ה-14. הממלוכים מרשים למסדר הפרנציסקאנים להגיע לארץ הקודש. הם משנים את המפה. קונים אדמות וזכויות תפילה במקומות הקדושים וקבעו את דמות הארץ בעיני הצליין והתייר. אימצו את הויה דולורוזה, שקבעו הצלבנים. המסדר זוכה להכרה מהוותיקן: " שומרי ארץ הקודש" – CUSTODIA  TERRA  SANCTA.

3. מאות 19 ו-20. מגיעים הרבה מאוד מסדרים, כולל מסדרים חדשים שרק עכשיו נוצרו ובמיוחד מסדרי נזירות: סנט גוזף מחזיקים את כנסיית ארון הברית באבו גוש.

דומיניקאנים. נוסד על ידי דומיניקוס במאה ה-13, ותפקידו להטיף. בירושלים מנזר סנט אטיין.

אחיות נצרת, אחיות המחרוזת (הרוזרי), אחיות ציון (מחזיקות 2 מנזרים: בויה דולורוזה בירושלים, האקה הומו, ובעין כרם. המסדר נוסד על ידי שני אחים, יהודים מומרים רטיסבון. המסדר נטל על עצמו ללמד נוצרים מהי יהדות).

הנזירים הסלזיינים שלהם מנזר ישו על ההר בנצרת, בית ג'ימל, קרמזין.

הישועים. אחד המסדרים המפורסמים והגדולים בעולם. נוצר במאה ה-16 על מנת להלחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. בירושלים יש  להם את המכון האפיפיורי.

כל העדות רוצות להיות במקומות הקדושים באותו הזמן. במאה ה-19, בעבות מלחמת קרים שהייתה בין היתר על רקע המתיחות הדתית, נקבע כי העותומאניים לא יקבעו לבד לגבי המקומות הקדושים. נקבע בהסכם פריז 1856,  אמנת "סטאטוס קוו" של המקומות הקדושים. מה שהיה הוא שיהיה. הם למעשה הקפיאו את המצב הקיים כי כל הזמן היו סכסוכים ומאבקים. רק בארץ יש חלוקה כזאת של המקומות הקדושים בין העדות.

הריבון הוא האחראי על הפיקוח, על הסדר ועל חלוקת הזכויות. בעבר הריבון היה: עותומאני, בריטי, ירדני, יהודי והיום בחלקו פלשתיני. במשטרת ישראל יש יחידת המקומות הקדושים שמפקחת על ההתנהלות. חל על 4 מקומות: א) כנסיית הקבר. ב) כנסיית המולד. ג) קבר מרים בגת שמנים. ד) העלייה לשמים. נמצאת בתוך מסגד. בחג העלייה לשמים, המוסלמים יוצאים והעדות מתחלקות במקום.

 

המסדר הפרנציסקאני. ה- Custodia Terrae Sanctae (לטינית) הוא כינוי של אותו חלק של המסדר הפרנציסקאני המקיים את תפקיד שמירת הנוכחות הנוצרית (קתולית) בפרובינציה של ארץ הקודש (הכוללת לבד מארץ ישראל גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצריים, קפריסין ורודוס) מאז ימי הצלבנים. ב- 1339 הופקד המסדר רשמית על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-12 על שמירת המקומות הקדושים והתמקם, בהסכמת השלטונות הממלוכים בהר ציון ובבית לחם. משמעות השמירה הייתה קיום נוכחות נוצרית מתמדת, גם בתנאים קשים של התעללות והשפלה ומתן קורת גג לצליינים קתולים שהגיעו בטפטוף דקיק לארץ הקודש לכל אורך ימי הביניים.

מאמצים את סמל צלב ירושלים של ממלכת ירושלים הצלבנית.

_____ממלכת ירושלים     המסדר הפרנציסקאני

סמל נוסף הוא של שתי ידיים מוצלבות של ישו ושל פרנסיסקוס שעליהן סימני הסטיגמטה. מאחר והיה כל כך אדוק באמונתו והזדהה כל כך עם ישו, התהוו אצלו פצעי סטיגמטה ודמו נזל כמו דמו של ישו.

הפרנציסקאנים מחזיקים את המקומות הנוצריים החשובים ביותר: כנסיית המולד וכנסיית הקבר. הם נציגי הוותיקן בארץ הקודש מזה כ-600 שנה. יש להם מוסד מיוחד בירושלים שנקרא: קוסטודיה שאחראי לכל המקומות הקדושים בארץ הקודש, מצרים, ירדן וסוריה. ראש המסדר נקרא: קוסטודיום.

הפרנציסקאנים בירושלים היו בני חסות של אחת השושלות החזקות באירופה של התקופה, דוכסות בורגונדיה. במאה ה-15 גורשה המשמרת מהר ציון ובשנת 1559 רכשה בהסכמת השלטון העות'מאני מתחם בפינה הצפון מערבית של חומת העיר העתיקה (אזור שומם ונידח בימים ההם). לאחר מלחמת קרים, ירד כוחה של האימפריה העות'מאנית והמעצמות המערביות החלו לצבור כוח במקומות הקדושים בירושלים. זרם הצליינים גבר והמשמרת החלה לרכוש נכסים, לשפץ אכסניות ולבנות את המטה שלה במנזר סן סלוודור שנחנך בשנת 1885, הבולט עד היום בצריחו הגבוה הנצפה כמעט מכל נקודה בירושלים. בשנת 1889 הסכים השלטון הטורקי לפרוץ בקרבת המתחם הפרנציסקאני את השער החדש כדי לקשר בינו לבין המוסדות הנוצריים שהוקמו מחוץ לחומות (ובמיוחד מלון הצליינים נוטרה דאם). המשמרת פועלת עד היום ומקיימת, מלבד מנזר פעיל, שירותי מנהלה מטעם הוותיקן ל"פרובינציה של ארץ הקודש", בית דפוס ובתי מלאכה שונים (בהם בית מלאכה לייצור עוגבים).

המסדר הישועי. האפיפיור בונה לו צבא של נזירים שיישארו בעולם הקתולי ולא יעברו אל הפרוטסטנטים. ישועים הידועים גם כחברי המסדר של ישו = Societas Iesu. הם מסדר בכנסייה הקתולית שקם במאה ה-16 כדי להילחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. את הארגון הקים איגנציוס מלויולה (ספרד) בשנת 1534.

ב-15 באוגוסט 1534 נפגשו ברובע מונמארטר בפריז איגנציוס מלויולה (איניגו לופז דה לויולה) ושישה תלמידים אחרים (חמישה ספרדים ופורטוגזי אחד), כולם בוגרי האוניברסיטה של פריז. אנשי החבורה נשבעו לעוני ולחסידות, כדי לייסד את "המסדר של ישו", ולהקדיש עצמם "לריפוי חולים ועבודת מיסיון בירושלים או ללכת מבלי לשאול לכל מקום אליו יורה האפיפיור ללכת".

השבעה פנו בשנת 1537 אל האפיפיור כדי לקבל את הסכמתו לייסוד מסדרם. האפיפיור פאולוס ה-3 נתן להם את ברכתו, ואישר להסמיך אותם כנזירים. השבעה נותרו כנזירים בוונציה, שם הסמיך אותם הבישוף המקומי, שכן המלחמה המחודשת באותה התקופה בין האפיפיור, בין וונציה ובין האימפריה העות'מאנית הפכה את המסע לירושלים לבלתי אפשרי.

מלווה בשניים מחבריו הגיע איגנציוס לרומא באוקטובר 1538, במטרה לבקש מהאפיפיור לאשר את חוקת המסדר החדש. וועידה של קרדינלים נתנה חוות דעת חיובית על החוקה שהוצגה, ופאולוס ה-3 אישר את קיומו של המסדר בבולה אפיפיורית בשם: Regimini militantis, שיצאה ב-27 בספטמבר 1540, אך הגביל את מספר חברי המסדר לשישים. הגבלה זו הוסרה בבולה נוספת בשם Injunctum nobis, שיצאה כעבור שלוש שנים. איגנציוס מונה להיות המפקח העליון על המסדר. הוא שלח את חברי המסדר כמיסיונרים לכל רחבי אירופה, להקים בתי ספר, מכללות וסמינרים.

איגנציוס כתב את החוקה הישועית, והמסדר אימץ אותה בשנת 1554. החוקה יצרה ארגון היררכי והדגישה את חשיבות זניחת העצמי, והציות לאפיפיור ולראשי המסדר. התנהגות זו הוגדרה על ידי איגנציוס עצמו כ"ממושמעים כגוויה". העיקרון הראשי היה למוטו של המסדר: "Ad Majorem Dei Gloriam" – הכול למען תהילת האל.

תקופת ייסוד המסדר הישועי הייתה תקופת רפורמציית הנגד, תנועה לרפורמות בתוך הכנסייה הקתולית, שבאה כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית. אנשי המסדר הטיפו לנאמנות לכתובים ולדוקטרינה הכנסייתית, וכדברי איגנציוס עצמו: "אאמין כי הלבן אשר אני רואה הוא שחור, אם הממונים עלי בכנסייה יגדירו אותו כשחור".

אחד מן הכלים העיקריים של הישועים היה "המפלט של איגנציוס". היה זה מפגש שבמהלכו היו אנשים מתכנסים תחת סמכותו של כומר, לשבוע או יותר, ונותרים בשתיקה כאשר הם שומעים הטפות, או עוברים אימונים גופניים שמטרתם להפוך אותם לאנשים טובים יותר.

הישועים ייסדו בתי ספר רבים, אשר משכו את בני האליטה החברתית באירופה הקתולית בשל שיטות הלימוד המתקדמות בהם והערכים המוסריים שהוקנו בהם. בתי הספר הישועים שיחקו תפקיד מרכזי בהחזרה לקתוליות של ארצות אירופיות רבות, שנטו בשלב זה או אחר לפרוטסטנטיות.

הישועים הטיפו לכך שהטקסיות הפולחנית והעיצוב המהודר של הכנסיות הקתוליות, אשר היו כה שנואים על הפרוטסטנטים, ימומנו ויבוצעו במלוא ההדר. הם הצליחו להשיג השפעה רבה בתקופה המוקדמת של פעולתם, שכן כמרים ישועים שימשו פעמים רבות ככמרים מוודים למלכי אירופה באותה התקופה. הישועים היו הכוח המוביל ברפורמציית הנגד בשל המבנה החופשי יחסית של המסדר שלהם, שלא דרש חיים בקהילה, על מנת להיות קשובים לצרכי האנשים בכל מקום ומקום.

"המסדר של ישו" פעיל מאוד בעבודה מיסיונרית ובחינוך. מפעיל בתי ספר תיכוניים ומכללות.

חותם הישועים. האותיות IHS, באלפבית היווני: יוטא, אטא וסיגמא, הן קיצור שמו של ישו.

המסדר הישועי קם כקונטרה רפורמציה. עובדים בארץ במכון האפיפיורי למקרא. עובדים ישירות אל מול האפיפיור ללא כל היררכיה פנימית.

נזיר ישועי נשבע ללכת לכל מקום ולכל תפקיד שיוטל עליו.

זרמים פרוטסטנטים אחרים

פרוטסטנטים בארץ הקודש

ישנו ספר נהדר שנכתב ע"י ברברה טוכמן על התקופה ונקרא התנ"ך והחרב, מתארת את כל התהליך של חדירת אנגליה לארץ הקודש וממנו ניתן להבין שאנגליה אוהבת את עצמה בלבד והגעתם לארץ הקודש יחד עם "העזרה" שלהם להקמת בית לאומי ליהודים בא"י הוא למעשה רק שלב נוסף בהבאת הגאולה. שכן כאשר הם קוראים את התנ"ך הם מבינים שעם ישראל צריך לחזור לארצו וצריך לבסס אותם בארצם ורק אחר כך תבוא הגאולה.

המאה ה-19, חדירת המעצמות, באה לידי ביטוי כחדריה של אנגליה כפרוטסטנטית ובעקבותיה מגיעים מעצמות נוספות.

אדיקות דתית באה לידי ביטוי בשני מישורים: א) מחקרי רציונאליים. הגעת חוקרים וחופרים שונים לחקור את ארץ הקודש. ב) תפישת העולם. ימות המשיח בפתח יש לעשות הכנה לקראת האדוונט השני (בואו השני של ישו) המסורת אומרת שהאדוונט השני יתרחש בהר הזיתים  המשיח יופיע. (לכן כאשר עומדים בהר הזיתים מדברים על יום הדין ושובו השני של ישו. מבססים זאת על פי הנבואה של זכריה בפרק י"ד המתאר את ביאת המשיח).

הם עובדים קשה מאוד להכנת הקרקע וממתינים בארץ הקודש לביאת המשיח. בשנת 2000 היו קבוצות שתכננו להגיע ולשבת על הר הזיתים על מנת להיות שותפים לביאתו של משיח. ומי לא בא?

במאה ה-19 הגיעו לא"י עולי רגל מכל העדות. בין הקבוצות נמנו 3 קבוצות של נוצרים פרוטסטנטים שהגיעו לארץ. קבוצה אחת היו ה"מילנייריסטים" המצפים לחזרתו של ישו והם בעצם באים לארץ על מנת להתיישב בה. (על קבוצה זו נמנו אנשי ה"מושבה האמריקאית" ה"טמפלרים" וכד'). בין ה"מילנייריסטים" היו כאלה שראו ביהודים כמי שקשורים בבואו של המשיח (כמו הקונסול הבריטי ג'יימס פין)  והיו כאלה שלא ראו ביהודים כמי שקשורים בבואו של המשיח (כמו הטמפלרים).

קבוצה שנייה של עולי רגל היו ה"מיסיונרים" שביניהם היו רבים שהאמינו כי המשיח יבוא לאחר שהיהודים יתנצרו. בין שתי קבוצות אלו צומחים גם "מילנייריסטים-מיסיונרים"  אשר פעלו בארץ להקמת כל מיני מוסדות שסייעו להם בפעילותם כאן. קבוצות אלו הגיעו בעיקר מאנגליה, ארה"ב ופרוסיה.  

הקבוצה השלישית של עולי רגל פרוטסטנטים היו ה"חוקרים". קבוצה מאוד מעניינת של אנשים שניצלו את ההזדמנות להגיע לא"י ולחקור את הממצאים בה. דוגמא טובה לכך היה החוקר אדוארד רובינזון שהגיע לארץ לקראת סוף המאה ה-19 והניח את היסודות למחקר ה"גיאוגרפיה-המקראית". בעקבות קבוצה זו הגיעו לארץ עשרות חוקרים שבאו על מנת "להוכיח את תקפות כתבי הקודש". הבולטים בהם היו: צ'רלס וורן, צ'רלס ווילסון, הנרי בייקר טריסטראם ועוד. ניתן לומר כי תקופת ההשכלה גרמה שמות לעולם הדתי. ובעצם התנהלה מלחמת תרבות בין אנשי הדת לאנשי המדע. חוקרים רבים אלה (שכאמור רובם פרוטסטנטים) הם בעצם חלק מאותה מלחמת תרבות. מאחר וכנסיית הקבר לא נראתה לחוקרים פרוטסטנטים אלה כקבר מימי בית-שני, הם מצאו מערה בגבעה מצפון לשער שכם וזיהו אותה כקברו של ישו (גן הקבר). עד היום הפרוטסטנטים העולים לרגל לארץ הקודש לא עולים על מנת לפקוד את האתרים הצליינים, כי אם על מנת לראות את ארץ הקודש ולחוש אותה.

במהלך המאה ה-19 הייתה בארץ התעניינות רבה של המעצמות שחלק מפעילותם הייתה דרך הממסד הדתי. וכך בשנת 1840 לערך נפתחה בא"י בישופות פרוטסטנטית שבראשה הבישוף הפרוטסטנטי הראשון בא"י סלומון אלכסנדר (שהיה יהודי מומר, מה שמלמד על מגמת אותה בישופות בא"י). בישופות זו הייתה כמובן מעורבת בהיווצרות שתי כנסיות ערביות בירושלים: א) הכנסייה האנגליקנית ערבית. שתי כנסיות בירושלים: כנסיית המשיח ליד שער יפו וכנסיית סינט ג'ורג' במזרח העיר. 2. והכנסייה הלותראנית ערבית. בגרמנית נקראת כנסייה זו בשם "הכנסייה האוונגלית". כנסייה זו הקימה בירושלים את כנסיית הגואל מול המוריסטאן, וכנסיית אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים.  

בנוסף לשתי קבוצות מרכזיות אלה הגיעו לא"י קבוצות פרוטסטנטיות קטנות יותר (אך מסיונריות לא פחות) כמו הבפטיסטים, אנה והורשיו ספפורד אשר הקימו יחד עם קבוצת סקנדינבים את האמריקן קולוני. הסופרת סלמה לגרלף שהגיעה בשנת 1900 לבקר את המשפחה הסקנדינבית וכתבה כאן את הספר "ירושלים" שבזכותה הוענק לה פרס נובל.

מראשית המאה ה-20 יש פרוטסטנטים המבינים את האקטואליה האזורית כהתגשמות הנאמר בכתבי הקודש (למשל מלחמת לבנון היא ההקדמה למלחמת גוג-ומגוג). אך טבעי שמי שקורא את כתבי הקודש ומפרש את האקטואליה על פיו יהיה חסיד של התנועה הציונית  (כך הלורד בלפור, סיר לורנס אוליפנט, אורד ווינגייט ועוד). וכך בעצם נוצרות קבוצות של נוצרים ציונים.

במהלך המאה ה-20 המשיך וביתר עוצמה המאבק בין הדת למדע. מאבק זה הוליד סוג של תפישה חדשה הרואה את סיפורי הדת כסיפורים. למרות שהם רוצים להישאר קשורים הן לכתבי הקודש והן לאורחות חייהם. נוצרים אלו נקראים: הנוצרים הליברלים. וכך בתחילת המאה התכנסה בארה"ב קבוצת אנשי דת פרוטסטנטים שריכזו את ה"פנדנטוס" (עיקרי תפישתם). מאחר והמילה פנדומנטליזם הינה בעלת משמעויות שליליות הרי שקבוצה זו כינתה את עצמה גם בשם אוונגלים. האוונגליסטים למשל מאמינים בתחיית ישו בצורה הגשמית ביותר. כן מאמינים האווגליסטיים ב"אל טעותיות" של כתבי הקודש. האמונה השלישית של קבוצה זו הינה כי האדם הופך לנוצרי אוונגלי אמיתי רק לאחר שהייתה לו התגלות אישית של ישו "הארה". הקבוצות האוונגליות רואות ביהודים אחים (שבסופו של דבר הם גם יכירו בישו). קבוצות אוונגלים גדולות מצויות בעיקר בארה"ב, הולנד ועוד. האוונגלים מעיינים בטקסטים בצורה הרבה יותר רצינית מאשר הליברלים.

יש בין הקבוצות הליברליות, המתנגדים למדיניות מדינת ישראל, ולכן הם רואים אחים בערבים הנוצרים.

הפולחן הפרוטסטנטי ה"סרוויס" מבוסס בעיקרו על שירים ועל ההטפה של הכומר והם מאוד ספונטניים. הכנסייה הבולטת בתחום זה היא הכנסייה הפנטקוסטלית. בעוד שהפולחן הקתולי ה"מיסה" מבוסס בעיקרו של הטקסים.

הפרוטסטנטיות בכלל והאבנגליות בפרט הם מיסיונריות.

מילינייריזטים

כאשר מדברים עם קבוצה על מילניום זה לא רק מסיבה וחגיגה. הדבר נכון למעשה לכל הזרמים אך עיקרו בפרוטסטנטים. מיליניאריזם = האמונה באלף.

מקור האמונה בברית החדשה בספר האחרון, חזון יוחנן, אפוקליפסה / התגלות פרק כ', 6-7: "ראיתי מלאך יורד מן השמים ובידו מפתח התהום ושרשרת גדולה. הוא תפש את התנין הנחש הקדמוני אשר הוא המלשין והשטן, וקשר אותו לאלף שנים. השליך אותו אל התהום וסגר וחתם עליו כדי שלא יתעה עוד את הגויים עד תום אלף השנים. אחרי כן צריך שיותר לזמן מה".

השטן נכלא לאלף שנים ובתום אלף השנים יגיע המשיח. השטן (אנטי כרייסט) עלול להטעות את האנושות ולהגיע בדמותו של המשיח ולכן יש להיזהר ממנו, לכבול אותו ולהשליכו. ברגע שיש אסונות גדולים בעולם ישנם נוצרים שאומרים שאלה הם הסימנים המבשרים את בואו של משיח. אלה הם חבלי משיח.

תיאורטית בשנת 1033 (עליית ישו השמימה בשנת 33) המשיח צריך היה להגיע והדבר לא מתרחש באירופה מצפים וממתינים ולפתע מגיע נאומו של אורבנוס השני בקלרמון וההמונים חוששים שאותו אנטי כרייסט (הכופרים המוסלמים) נמצא בארץ הקודש וצריך לחסלו ומתחיל מסע הצלב של ההמונים.

אז בעצם צץ לו מושג שאינו חדש בנצרות שכן אבות הכנסייה כבר השתמשו בו שכן הם היו מספיק חכמים בכדי להכין את הקרקע גם לבעיות שתתעוררנה עם השנים.

הם מפנים אותנו אל התנ"ך לספר תהילים למזמור צ' פס' 3 ושם כתוב: "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר ואשמורה בלילה".

בשביל אלוהים אלף שנים הם כיום אחד. העולם נברא בשבעה ימים, כלומר, בשביל אלוהים יום אחד בבריאה הוא כאלף שנים. לכן בשביל אלוהים משך זמן זה הוא שבעת אלפים שנה ומכאן המושג: "המילניום השביעי", זהו מושג מפתח.

בברית החדשה, באגרת השנייה לפטרוס ג' 8 כתוב: "וזאת האחת אל תעלם מכם חביבי שיום אחד כאלף שנים בעיני ה' ואלף שנים כיום אחד".

אומרים אבות הכנסייה שהנה גם כאן אומר פטרוס ואלף שנים כיום אחד.

גם בספר זכריה פרק י"ב + י"ד  מדובר על חג הסוכות: "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות".

בזמן זה אנו רואים שישנו זרם גדול מאוד של מבקרים פרוטסטנטים. חג זה, חג הסוכות מהווה סוכה ומשכן.

זכריה מדבר על האירוע העתידי שיתרחש והוא מדבר על החג שבו זה יתרחש, חג הסוכות שהוא חג האסיף שבו מכסת עולי הרגל הייתה הגדולה ביותר ולכן חג הסוכות בעיני הנוצרים הוא הזמן שבו אולי יתרחש האירוע שמוזכר אצל זכריה.

הדבר מופיע גם אצל יואל ג' ,ד'. במקום הזה בהר ציון ובעמק יהושפט הדבר יקרא.

זכריה ויואל מביאים למעשה את פרקי הנבואה האפוקליפטית היהודית וכאשר משווים לפרקי האפוקליפטיים בברית החדשה ניתן להבין את עולמם של האוונגליסטים.

אבות הכנסייה הזהירו את האנשים ואמרו להם שלא ניתן לחשב את הזמנים שכן לא ברור היה ממתחי מתחילים לספור את השנים, האם מרגע עלייתו של ישו לשמים? האם מרגע היווסדות הכנסייה?.

לכן אוגוסטינוס אומר שאסור לאנשים אפילו לנסות ולחשב את הזמנים הוא מתבסס על כך שאפילו ישו עצמו אמר שלא ניתן להתבסס על הזמנים.

גם היהדות מתייחסת בקלות דעת לכל אותם אלה שמנסים לחשב את הזמנים, ומוכר הפתגם של אנשי חז"ל: "תיפח רוחם של מחשבי קיצין".

אנטי כרייסט

יום הדין הוא יום שיחול, על פי מספר דתות בקץ כל הזמנים, ובו יעמדו בני האדם בפני דין האל: כל הרשעים ידעו את זעמו של האל ויישלחו לגיהינום וכל הישרים יזכו למחילתו ולנחלה בגן עדן.

בנצרות רווחים תיאורי יום הדין בספרות הדתית, ויותר מכל בבשורה על פי מתי, שם מתואר האל היושב על כיסאו ושולח את ה"כבשים" שמימינו למלכות השמים ואת ה"עיזים" שמשמאלו לעונש נצחי בידי השטן.

במאות הראשונות לקיומה של הנצרות קמו בחברה הנוצרית תנועות משיחיות, שציפו לחזרתו המהירה של ישו, עד שנת 1000. תנועות אלה התבססו על חזון משיחי המופיע ב"חזון יוחנן" בברית החדשה. על פי הכתוב ב"חזון יוחנן", ייסד ישו בחייו את מלכות אלף השנים, שהיא האנושות כפי שהיא כיום. לאחר 1000 שנים, בסופה של מלכות זו, יגיע יום הדין, שבמהלכו תפרוץ מלחמה אכזרית בין הרשעים, המסרבים להכיר באמת הנוצרית, לבין הצדיקים. הרשעים יונהגו על יד ה"אנטי כרייסט" (שטן) – דמות המסמלת את כוחות הרוע המתנגדים לנצרות. מלחמה זו מכונה בנצרות "מלחמת גוג ומגוג", והקרב המכריע בה יערך במקום המכונה "ארמגדון", כפי הנראה עיוות שמו העברי של הר מגידו. במלחמת יום הדין, ייהרג האנטי כרייסט על ידי ישו, והרשעים יישרפו באש שתרד מן השמים.

לאחר ניצחונו של ישו על האנטי כרייסט, תתקיים תחיית המתים לפי האמונה הנוצרית. ישו ישפוט את כל בני האדם, בשיתוף עם המלאך מיכאל שיאחז במאזנים. יישקלו אמונתם הנוצרית ומעשיהם הטובים. ה"צדיקים", שהם לפי האמונה הנוצרית הנוצרים המאמינים, יזכו לחזור לגן העדן ולשהות בו עם ישו, בעוד על ה"רשעים" תיגזר צלייה נצחית באש הגיהינום.

בשנים שחלפו מאז שנת ה- 1000 לספירת הנוצרים, שבה כידוע לא הסתיימה "מלכות אלף השנים", נשמעו בתיאולוגיה הנוצרית קולות המפרשים באופן שונה את הנבואה. כיום יש בין המאמינים הנוצרים גם כאלה המפרשים את חזון יוחנן בעניין יום הדין כמשל, כמסר רוחני לרשעים ולצדיקים, ולא כנבואה גשמית שעתידה להתממש כלשונה.

משנת 1948 הם מרגישים שהשעון מתקתק שכן זוהי שנת הקמת מדינת ישראל שהיא שלב בגאולה.

אקסטזה, התלהבות חזרת ישו. עידן השהייה עם האלוהים, בעידן העתידי זה לא רק שהמשיח יבא אלה שכל פרט יישב עם האלוהים. כל הדברים הללו מובילים גם לאסונות שהתרחשו בהיסטוריה העכשווית שלנו, דוגמא:

אפוקליפסה (Apocalypse, בעקבות השפה היוונית) משמעותה "חזון". היות שרוב הספרות האפוקליפטית עוסקת באסכטולוגיה, קיבלה המילה משמעות משנית ועממית הקשורה לאחרית הימים. עם זאת, חשוב לזכור שאין זה הכרחי שחיבור אפוקליפטי יעסוק באחרית הימים. כיום המושג מייצג את כל התפישות הנוגעות לאחרית הימים ולגאולה כזו או אחרת מהמציאות המוכרת לנו.

זהו ספר ידוע ביותר בתחום, והשפעתו עצומה. בספר זה מופיעים ביטויים ומושגים רבים כגון: "ארבעת פרשי האפוקליפסה", "ירושלים של מעלה" ורבים נוספים. הספר היה בסיס לאלפי יצירות אמנות בכל התחומים והשפיע אף על מהלכים בהיסטוריה כגון מסעות הצלב.

עם זאת, התפישה האפוקליפטית התחילה אף לפני כתיבת הספר וסביר להניח שיוחנן כותב הבשורה (שלא לגמרי ברור מיהו), מחברו של חזון יוחנן, כבר הכיר את חזון אחרית הימים כפי שהוא מופיע בספר דניאל.

אפוקליפסות חשובות אחרות הינן חזון החיות, (שהיא יחידה בתוך ספר חנוך א' וספר חנוך ב' מן הספרים החיצוניים), חזון עזרא (המכונה גם "עזרא הרביעי"), ספר ברוך השני, וכן חיבורים וקטעי חיבורים שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה. יש גם גרסה שונה: אחרית הימים היא סוף של עידן,תקופה. לדוגמה: בשנות ה-2000 הסתיימה תקופת הדגים – התקופה של יהושוע (ישו). ואחרית הימים מלהבדיל מביום הדין הוא לא היום האחרון, "הסוף", אלא רק סיום של תקופה.

כתם רורשאך – מבחן השלכה – הוא סוג של מבחן אישיות בפסיכולוגיה, שבו מוצג גירוי רב משמעי, שעל הנבחן להציג לו פירוש. ההנחה היא שהפירוש ישקף דבר מה על נותן הפירוש. כלומר רואים את מה שרוצים לראות.

מחשב קיצין אדוונטיסטי בשם ויליאם מילר, שחזה את קץ העולם באוקטובר 1843. לאחרשהנבואה לא התגשמה ערך תיקון לתחזיתו הקודמת וקבע כי סופה של האנושות יתממשבאוקטובר 1844. כשהתברר שגם התאריך הזה לא עמד במבחן האפוקליפטי, גברה אכזבתמאמיניו וגררה בעקבותיה שבר דתי גדול שבעקבותיה עמדו כחמישים אלף מאמיניו עם גלימת העלייה השמימה וביצעו התאבדות המונית.

אוונגליסטים

האוונגליזם הוא זרם בדת הנוצרית אשר נולד באירופה של המאה ה-18. שם התנועה נובע מן האוונגליונים, כתבי הקודש הנוצריים, שהתנועה הטיפה להפיכתם למרכזיים בחיי היום יום של המאמינים.

הדגשים העיקריים של תנועה זו הן המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד התנ"ך והברית חדשה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתייה וערכי המשפחה, חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים, כולל הנשים בפולחן, וכן לימוד אינטנסיבי ועצמאי של כתבי הקודש.

האוונגליסטים, שמרכזם הגדול כיום הוא בארצות הברית, רואים בשיבת עם ישראל לארצו נדבך מרכזי בדרך לגאולה, ולביאתו המחודשת של ישו, ולכן הם מעודדים את מדינת ישראל ותורמים לה כספים רבים.

מה אומרים האוונגלים?

את הטקסט של כתבי הקודש יש לקרא כפשוטם. הסמכות האלוהית היא זו שמחייבת ולא הפרשנות של האנשים או תכתיב כלשהו.

כתבי הקודש חפים מכל טעות (אסור לומר לקבוצות כאלה שישנה איזושהי סתירה במקרא או שנעשתה טעות לשונית כזו או אחרת).

ההתאחדות עם ישו היא החוויה המכוננת של האוונגלים (יוחנן ג' 1-5: "אחד הפרושים ממנהיגי היהודים, נקדימון שמו בא אל ישו בלילה ואמר אליו: רבי ,אנחנו יודעים כי מאת אלוהים באת להיות מורה, שהרי אין איש יכול לעשות את האותות שאתה עושה אלה אם כן אלוהים אתו . . . השיב ישו, אמן אמן אני אומר לך, אם לא יולד איש מן המים והרוח לא יוכל להיכנס למלכות האלוהים").

האוונגלים אוהבים לספר את החוויה האישית שלו, מהי החוויה המכוננת שלו, מתי הוא גילה את האור, מתי הוא נולד מחדש.

האוונגליסטים יעדיפו להשתמש במונח אמונה ולא דת. כאשר מזכירים מונח דת הכוונה היא לאיזשהו חוק/דרך שתיקנו ושעל פיה צריך ללכת. מבחינתם אין כדבר הזה אין מי שיכתיב להם מהי הדרך הנכונה או לא.

אצל האוונגלים ישנה תפישה עמוקה מאוד של גיהינום וגן עדן, כל נושא המילניום הקרבה לתנ"ך הם דברים מאוד מרכזיים בחייהם.

ישנה התנהגות נוצרית מאוד קשוחה סביב: עבודה קשה, הגינות, מוסר אישי (הימנעות משתייה אלכוהולית – שתיית תירוש בטקס הקומיניון), מחויבות לסביבה (אסטטיקה, איכות סביבה, זהירות מאיבוד שליטה).

הבפטיסטים (Baptists)

ישנם אנשים הסוברים שהתחלת הכנסיות הבפטיסטיות עוד בימי הנוצרים הראשונים, ונוטים לקשור את פעילותן עם פעילותו הדתית של יוחנן המטביל. אולם, מבחינה היסטורית, יותר נכון לקבוע את ראשית התנועה הדתית הבפטיסטית במאה ה-16, בתקופת הרפורמציה, כשקבוצות מאמינים מארצות שונות (ובייחוד מגרמניה ומשווייץ) דגלו באותם העקרונות הדתיים שבחלקם מהווים עד היום את הבסיס של התיאולוגיה והאידיאולוגיה הבפטיסטיות. לאלה שהשתייכו לאותן קבוצות של מאמינים קראו בשמות שונים, כגון, אנאבפטיסטים, מינוניטים וכול', והם נמנו על האגף השמאלי של הרפורמציה הפרוטסטנטית.

בגלל רדיפות שיטתיות, הן מצד הקתולים והן מצד הפרוטסטנטים, היו נאלצים רבים מהם להימלט לארצות אחרות, ועל ידי זה התפשטו עקרונות דתם בפולניה, באיטליה ובייחוד באנגליה ובהולנד, בשנת 1631 היגר המטיף רוג'ר ויליאמס  מאנגליה לארצות הברית וייסד באזור רוד איילנד את הקהילה הבפטיסטית האמריקנית הראשונה. מאז נפוצו העקרונות הדתיים הבפטיסטיים בארצות הברית בהצלחה רבה, וכיום מהווים הבפטיסטים את הארגון הדתי החשוב ביותר בין הכנסיות הפרוטסטנטיות בארצות הברית.

אצל הבפטיסטים עקרונות הדת אינם מגובשים יתר על המידה וקיימים הבדלים ניכרים בין העדות הבפטיסטיות השונות. ואף על פי כן יש השקפות ורעיונות המאחדים את כל אלה הקוראים לעצמם בפטיסטים. בין העקרונות המסמלים את האמונה של הבפטיסטים יש לציין את החשיבות שהם מייחסים לטבילה (Baptisem) הנערכת על כל הגוף באותה הצורה שהיתה נהוגה בהתחלת הנצרות (ועד המאה ה-13). נוסף לזה יש לציין, שבזמן שאצל רוב הנוצרים טובלים את התינוקות, מבוצעת טבילת הבפטיסטים רק על אנשים בגיל בו מסוגלים הם להבין את ערכה. בגלל החשיבות שייחסו לטבילה, כונו על ידי מתנגדיהם בשם בפטיסטים. הטבילה במים (דומה לזו, שלפי דברי הברית החדשה, הנהיגו יוחנן המטביל ותלמידיו של ישו) מסמלת את הצטרפותו של המאמין לקהילה הבפטיסטית, אם כי ברור כי לפני הטקס הנידון יש צורך בחוויה עמוקה, כמו כן, רצוי שלטקס הפורמאלי תקדים הכשרה רוחנית ותקופת ניסיון. כדוגמת הנוצרים הפרוטסטנטים האחרים, מושתתת אמונתם של הבפטיסטים על התנ"ך ועל הברית החדשה, והתגלותו של הכוח העליון בכתבי הקודש משמשת כסמכות עליונה.

אצל הבפטיסטים, הקשר בין המאמין לבוראו הוא ישיר, ללא תיווך של כוהן דת או כת של כוהני דת. אין לרועה הרוחני (Pastor) מעמד מיוחד ומתפקידו בעיקר לנהל את התפילות הפומביות. התפילה עצמה מורכבת מהקראת פרקים מתוך כתבי הקודש, ומשירת מזמורים דתיים. התפילה אינה מתנהלת בשפת פולחן מיוחדת, כי אם בשפה המקומית, הטקס של "התייחדות" (Holy Communion), שהוא אחד החשובים, נערך אצל הבפטיסטים, בדרך-כלל, רק פעם בחודש.

 הדת הבפטיסטית מדגישה באופן מיוחד את חובתו של כל מאמין, ולא של הרועים הרוחניים בלבד, להפיץ את האמונה בין אלה שטרם הצטרפו לדת הנכונה. השקפה זו באה לידי ביטוי בפעילות מיסיונרית נמרצת ביותר בכל העולם ומוכתרת במידה ניכרת של הצלחה, כתוצאה מפעילות זו, נמצאים הבפטיסטים בעלייה מתמדת.

הבפטיסטים מהווים ארגון כנסייתי דמוקרטי ביותר, המבוסס על קיום קהילות בלתי תלויות שאינן כפופות לאף גוף עליון. אין אצלם הירארכיה כנסייתית, ולא קיים מוסד המפקח על פעילות הקהילות.

למעשה, מחליטה הקהילה עצמה בכל העניינים הכרוכים בדרכי ההנהלה ובעקרונות האמונה. הבפטיסטים שוללים את הביטוי "כנסייה" בקשר לגופים של מאמינים בפטיסטים, והארגונים המאחדים קהילות בפטיסטיות אחדות נקראים "כנס בפטיסטי" (Baptist Convention) ולא כנסייה בפטיסטית, למרות שהקהילה היא לגמרי עצמאית, אורגנו "כנסים לאומיים" (national convention) ואף איגוד בפטיסטי עולמי (Baptist World Alliance), אולם למוסדות אלה אין סמכות לחייב את הקהילות לקבל את החלטותיהם הנשארות בגדר המלצות. אף על פי כן, ממלאים המוסדות הנ"ל תפקיד חשוב בביצוע תכניות חינוכיות, מיסיונריות וכול', המשותפות לכל הקהילות.

בין העקרונות שבהם דוגלים הבפטיסטים תופס מקום חשוב עקרון "חופש הדת" , שהוא בעצם נכס רוחני של כל העמים המתקדמים, אם כי רעיון זה מצא אצל הבפטיסטים תומכים נמרצים ביותר, העיקרון השני שבו דוגלים הבפטיסטים הוא זה של הפרדה בין דת ומדינה. עיקרון זה אופייני לעמדת ארצות הברית בענייני הדת, והבפטיסטים, שהם רבים בארץ זו, השפיעו על קבלת מדיניות זו. מאידך, הושפעו הבפטיסטים על ידי אותה המדיניות.

מגמות אלה, ללא ספק, נובעות משכנוע פנימי, אולם קרוב לוודאי שמקורן גם בסיבות היסטוריות: מאבקם של הבפטיסטים בעבר עם הדת השלטת באנגליה ובארצות אחרות במטרה להשיג חופש פולחן ואמונה.

קהילות של בפטיסטים נמצאות ברוב ארצות תבל, כולל ברית המועצות, אולם מרכזם העיקרי הוא בארצות הברית. מתוך 50 מיליון בפטיסטים שבעולם, יושבים יותר מ-40 מיליון בארצות הברית. יש לציין, שבאותה הארץ הם מאורגנים בארגונים כנסייתיים נפרדים רבים, שמספרם לפי השנתון של הכנסיות הנוצריות האמריקניות מגיע ל-28 ארגונים. מתוך אלה רק ארבעה הם גופים חשובים מבחינה מספרית וביניהם ה- Southern Baptist Convention עם כ-10 מיליונים מאמינים, וה Baptist Convention of U.S.A  עם 5 מיליונים. יש גם להדגיש שעם הבפטיסטים של ארצות הברית נמנים כושים רבים. באנגליה התאגדו הבפטיסטים בסוף המאה הקודמת ב- Baptist Union For Gr. Britain and Irland

מתודיסטים (Methodist)

מקורה בתורתו של ג'ון ויסלי (John Welesley,1788-1703 ), השם מתודיסטי בא בהתחלה מתוך לעג, בגלל השיטות המתודיות (שיטתיות) שבהן השתמשו ג'ון ויסלי, אחיו צ'רלס ותומכיהם. תחילה לא התכוון ויסלי, שהיה כוהן דת אנגליקני באנגליה, להקים כנסייה חדשה, אלא להביא לידי התעוררות בתוך הכנסייה האנגליקנית הקיימת. הוא יסד אגודות וחוגים בתוך הכנסייה, כדי שכל מאמין ישגיח על חברו וימריצו במסירותו הדתית, התיאולוגיה המתודיסטית לא הייתה, ועדיין איננה, שונה ביותר מזו של הכנסייה האנגליקנית, ההבדל נעוץ בארגון ובשיטת הגישה למאמין, הניתוק מהכנסייה האנגליקנית נגרם, כאשר סירב ההגמון של לונדון לתת את ההסמכה לכוהני דת חדשים שיטפלו לפי השיטה המתודיסטית במאמינים שאורגנו בארצות הברית. אז הסמיך ויסלי עצמו כוהני-דת חדשים והדבר הביא לפירוד ולקרע סופי. כתוצאה מפעולה זו חסרה להגמונים המתודיסטים הרציפות, שההגמונים האנגליקניים תובעים לעצמם בתור יורשים של השליחים.

לכנסייה המתודיסטית כ-30 מיליון מאמינים בכל העולם, מתוכים 20 מיליון בארצות הברית. במדינה הנ"ל הכנסייה המתודיסטית היא אחת הכנסיות החשובות ויש לה חברים רבים מבין הכושים.

 

כיתות פרוטסטנטיות למיניהן

כת היא קבוצה חברתית סגורה הסבה סביב תורה רעיונית אשר יוצרת הפרדה בין חברי הכת לעולם החיצוני. הכת פועלת בדרך כלל ללא שקיפות ציבורית, ולרוב אף חבריה ממודרים ממידע הקשור בה. במקרים רבים, הכת דבקה ברעיונות ומעשים המבוססים על אמונה, ולעתים גם כאלו הקשורים בסגידה לאדם מסוים.

קיימות כתות הפועלות בתום לב וללא פגיעה בחבריהן ובזולתם. אולם, כתות רבות משתמשות במניפולציה וטכניקות שליטה לא אתיות הפוגעות בחברים בהן כדי לקדם את תורת הכת או כדי לקדם מטרות חומריות ורגשיות של מנהיג הקבוצה.

ישנם שלושה שלבים בתהליך ההשתלבות של מאמין בכת: א) המשיכה, שכנוע של הפרט לקבל את רעיונות הכת. ב) הרס המציאות הישנה .ניתוק הקשר אל המשפחה והמציאות הקודמת. אומרים למאמין תשכח את כל שהיה לך קודם. מרגע זה ואילך אצתה נטול שורשים. מנתקים את האדם בצורה פיזית מהמשפחה ומהמציאות הקודמת. ג) בניה מחדש של האישות על פי המודל של הכת וערכיה כולל ציות ללא עוררין למנהיג. מבטל לחלוטין את האני.

בנוסף לכנסיות הפרוטסטנטיות הגדולות, שלכל אחת מהן עשרות מיליוני מאמינים, קיימות כיתות רבות שמספר חבריהן קטן, ואשר למרות עובדה זו ידועות בעולם בגלל התלהבותן, קיצוניותן, יעילותן בשטח ההטפה ולפעמים בגלל השוני שבהשקפותיהן הדתיות.

בין הכיתות הנ"ל נזכיר רק מעטות המיוצגות על ידי מוסדות בישראל או המקיימות קשר עם הארץ על ידי ארגון כינוסים ומסעי צליינים.

התנועה הפנטקוסטלית (Pentecostals)

עם התנועה הנ"ל נמנות כיתות רבות בכל העולם ובייחוד בארצות-הברית. מספר המאמינים באותה ארץ כחצי מיליון, מקור המלה: מחג ה"פנטיקוסט", החג הנ"ל נקבע ליום החמישים (פנטיקוסטה ביוונית , חמישים) אחרי פסחא, כאשר לפי המסופר במפעלות השליחים" (2:1 13) נחה רוח הקודש על השליחים ו"התחילו לדבר בשפות שונות". העיקרון הדתי של כיתות אלה מבוסס על קשר ההשראה בין האדם לאלוהים, ובפולחן הפנטיקוסטלי תופסים מקום ניכר הנאומים והווידויים בקול רם על ידי המאמינים תחת השפעה, כביכול, של רוח הקודש.

אגודת הידידים (Society of Frriends)

כת פרוטסטנטית זו נוסדה במאה ה-17 על ידי ג'ורג' פוקס (George Fox), "הידידים" ידועים בדרך כלל בשם Quakers מהפועל quake, דהיינו, לרעוד. הכינוי בא מזה שהקווייקרים טוענים שהם רועדים לפני אלוהים. התנועה נוסדה באנגליה, ומלל הרדיפות היגרו קווייקרים רבים לאמריקה הצפונית. מבין מאתיים אלף הקווייקרים שבעולם, נמצא עדיין הריכוז הגדול ביותר בארצות הברית. בני הכת מצטיינים באמונתם העמוקה באלוהים, באורח חייהם המחמיר בשטח המוסר והצניעות וכמו כן באהבת הזולת.

בהתאם לגישה הנ"ל, יסדו הקווייקרים מוסדות צדקה וחינוך שמספרם, באופן יחסי, עולה על חשיבות הכת.

המורמונים (Mormons or Latter Day Saints)

מייסד הכת היה יוסף סמית (Joseph Smith), תושב ארצות הברית, שחיבר במחצית הראשונה של המאה ה-19 את הMormon Book  . בנוסף לתנ"ך, גם הספר הנ"ל קדוש למורמונים. בגלל הרדיפות, נאלצו רבים מבין המורמונים לנטוש את מקומות מגוריהם הקודמים ולהגר למדינת יוטה (Utah). הם הקימו שם את מרכזם בSalt Lake City . בין הנוהגים של המורמונים הייתה הפוליגמיה, שבינתיים ננטשה. מספרם בעולם כשישה מיליון.

האדוונטיסטים (Adventists)

עם האדוונטיסטים נמנות כיתות שונות, המאמינות בהופעתו השנייה של ישו הנוצרי, בין הכתות הנ"ל תופשת חשיבות רבה כת ה 7th Day Adventists, המונה כמיליון מאמינים בכל העולם. בני הכת מצטיינים בזה שהם שומרים את השבת כיום מנוחה. בין עקרונות הכת כלולה גם מצוות ריפוי החולים.

עדי אלוהים (Jehova Witnesses)

הכת הנ"ל ידועה גם בשם Watch Tower Bible and Tract Society. הכינוי בא מזה שמרכז החברה הוא בניין בצורת מגדל, הנמצא בניו יורק ומשם מפיצים "עדי האלוהים" ברחבי העולם מיליוני חוברות על רקע דתי תעמולתי. הכת נוסדה בסוף המאה ה-19 על ידי צ'רלס רוסל (Charles Russel) ומבוססת על פירוש מיוחד של התנ"ך והברית החדשה, על האמונה שרק מעטים יחידי סגולה יצליחו לרשת את מלכות השמים, ולעומתם רוב האנשים יענשו. על אף הדעות המוזרות שהכת דוגלת בהן, זוכה היא להצלחה, וזאת בגלל ארגונה המתקדם ביותר, כן יוזמים "עדי אלוהים" אסיפות המוניות בארצות שונות, שבהן בא לביטוי כוחם הארגוני. בני הכת ידועים בגלל פעילותם המיסיונרית הערה, האגרסיבית, שכתוצאה ממנה נמצאים בני הכת בסימן עלייה מתמדת.

המרטירים

מסמלים: הצטיינות יתרה באמונתם ועשייתם .המוות של המרטירים מוביל לישועה.

קדוש מעונה או מרטיר (מילולית: עֱד, אדם אשר מעשיו מעידים על אמונתו) הוא אדם שמת למען אמונתו הדתית. לעתים, נוהגים להרחיב את ההגדרה כדי לכלול בה אנשים שמתו למען מטרה הנחשבת נאצלת כמו מוות למען הגנה על המולדת.

המרטיר בנצרות הוא אדם המעדיף מוות על פני אפוסטסיה, התכחשות לאמונתו, פעולה שבתקופה הרומית כללה בדרך כלל ביצוע פולחן פגאני כלשהו. העדפה זו של מוות על כפירה באמונה אומצה בנצרות ככל הנראה בהשראה ישירה של היהדות, שבה היו מסורות ענפות של קידוש השם כבר מתקופת החשמונאים, במאה ה-2 לפנה"ס.

המרטירים הנוצרים בשלוש מאות השנים הראשונות לספירה היו בדרך כלל אנשים שנצלבו בצורות שונות על ידי הרשויות הרומיות או נטרפו על ידי אריות במופעי הקרקס הרומי. כאשר אימץ קונסטנטינוס בתחילת המאה ה-4 את הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית התהפכו היוצרות והנוצרים החלו לרדוף את המחזיקים באמונות פגאניות, היהודים ונוצרים שאמונתם לא תאמה את טעמה של האורתודוקסיה השלטת. הצדקה הלכתית נמצאה לכך במהרה אצל אוגוסטינוס הקדוש, שהתיר שימוש בכוח כנגד "כופרים". הרדיפה ויצירת מרטירים מוסדה בנצרות עם האינקוויזיציה של הכנסייה הקתולית.

בנצרות, נמשכה מסורת של מרטיריות אצל כתות ומינים שונים בתוך הנצרות, כמו המורמונים, האנאבפטיסטים, ועוד. במאה ה-20 שוב הופיעו מרטירים נוצרים, הפעם כנרדפים על ידי השלטונות במשטרים טוטליטריים שונים, שביניהם בלטו המשטרים הקומוניסטים בברית המועצות, שרדפה והרגה מאות אלפי אנשי דת בכנסייה האורתודוקסית הרוסית.

 

הכנסייה האנגליקנית

גם באנגליה, בדומה לארצות יבשת אירופה, קמו תיאולוגים והוגי דעות שהתנגדו לכנסייה הקתולית השולטת ושאפו לשינויים מסוימים. כבר הזכרנו את ג'ון ויקליף, שתרגם בסוף המאה ה-14 את התנ"ך לאנגלית ומבחינות רבות הקדים את מרטין לותר בהעלאת הדרישה לתיקונים שונים (ראיית כתבי הקודש כמקור יחיד של הדת הנוצרית, הדרישה לביטול ההירארכיה הכנסייתית וכלו').

בראשית המאה ה-16 התחילו לחדור לאנגליה דעותיו של מרטין לותר וגם של רפורמטורים אחרים, משום כך ראה המלך הנרי השמיני צורך להוציא איסור על פעילות דתית כנ"ל. בגלל עמדתו למען הדת הקתולית העניק לו האפיפיור את התואר של "מגן האמונה", (תואר זה עדיין נשמר למלכי אנגליה, אף על פי שמזמן כבר לא מכירים באפיפיור).

ניתוק היחסים בין הכנסייה האנגלית ורומא בא מסיבות שלא היו תלויות בהשפעת תנועת הרפורמציה.

שם הכנסייה על שם המדינה. גם זו היא תולדה של הזרם הרפורמי בכנסייה קתולית. זהו למעשה הפיצול השלישי בעולם המערבי. כל המדינה תצטרך ללכת עם הרפורמה. הדבר מתחיל כאשר אנגליה וצרפת מתחילות להגדיר את עצמן מבחינה לאומית, שלטון ריכוזי.

המלך הנרי ה-8 מהמאה ה-16 הוא זה שעומד בראשה של אנגליה בעת הפיצול השלישי. במשך כמה עשרות שנים יש באנגליה מלחמה בין שושלות של בתי מלוכה שונים. המלחמה כונתה "מלחמת השושנים" אשר התרחשה בין השנים 1455-1485. לכל בית מלוכה היה כאמור סמל שצורתו שושנה ואשר נרקם על בגדיהם ועל כל כלי המלחמה שלהם.

בית מלוכה אחד נקרא יורק HAUSE OF YORK, סמלו היה שושנה לבנה. בית המלוכה השני נקרא לנקסטר LANCASTER וסמלו היה שושנה אדומה. שני בתי המלוכה נלחמו לאורך זמן רב, אנגליה נקלעת למצב קשה ביותר עד כדי מצוקה אמיתית, מצוקה כלכלית ומצוקה שלטונית שלא היה ברור לאן הוא יוביל. עד אשר בתום מלחמת השושנים נוצר איחוד בין שני בתי המלוכה ומוקמת שושלת חדשה שתקרא: TUDOR ROSE (מלכת אנגליה שייכת לבית מלוכה זה).

על מנת ליצור את האיחוד יש צורך בחתונה בין שני בתי המלוכה וכך בשנת 1486 הנרי ה-8 נושא את אליזבת מיורק ומייסד את השושלת החדשה.

הנרי ה-8: 1491-1547 הוא מקבל על מגש של כסף את הממלכה המאוחדת. הנסיבות שבהן נוצרה הכנסייה האנגליקנית איננה סיבה תיאולוגית כי אם סיבות פוליטיות ורומנטיות. הנרי הוא קתולי אדוק, מסכים עם כל מה שיש בכנסייה הקתולית ואף כותב חיבור בשם "בזכות שבעת הסקרמנטים". (רוצה לומר שהוא מקבל וחיי על פי כל התכתיבים האפיפיורים למיניהם).

נוסף לכך הוא זקוק לכסף וליציבות. אביו אמנם ייסד את השושלת החדשה אך למלחמת שלושים השנים הייתה השפעה ארוכת טווח. נוצרו בעיות כלכליות קשות והעם עדיין לא מרגיש את היציבות של בתי המלוכה. הוא צריך לתקן את כל אשר אבותיו קלקלו במלחמה הארוכה.

נשוי לקתרינה מארגון (בתם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד, היא גם דודתו של קארל ה-5 שבאותם שנים הוא קיסר גרמניה. היא בעלת קשרים רציניים עם בתי מלוכה שונים, ספרד, גרמניה, אנגליה) לזוג המלכותי אין בן שכן קתרינה לא ילדה בנים זכרים ולכן אין להנרי בן יורש מקתרינה. הנרי ה-8 מאוד אוהב את קתרינה אך הוא גם אוהב את פילגשו אן/אנה בוליין (אן של אלף השנים – סרט).

הנרי פונה לאפיפיור לבקשת ביטול הנישואין שכן הוא התחתן בסקרמנט בכנסייה והוא קתולי מה שמאוד מקשה עליו את הגירושין. לפי דעתו של המלך, היתה סיבה לביטול זה, מאחר שקטרינה היתה אלמנת אחיו ארתור, ונישואי המלך עם מי שהיתה גיסתו, היו בניגוד לחוק הדתי. האפיפיור באותה תקופה הוא קלמנס ה-7, נחשב לאפיפיור חלש. ידוע שהוא מוכפף לקיסר הגרמני ומבקש את אישורו על כל פעולה שהוא מבקש לבצע. קתרינה היא דודתו של הקיסר אשר שולט באפיפיור. קרל ה-5, אשר במשך שנים רבות הגן על עמדת הכנסייה וראה בדת הקתולית גורם לליכוד מדינתו. תשובתו של האפיפיור מאוד נחרצת. הוא מתנגד בתוקף. הוא אף מאיים בחרם על המשך כהונתו אם רק יעז לפגע בקתרינה.

בחצרו של הנרי ה-8 מסתובבים יועצים חדורי רעיונות פרוטסטנטיים שעולים בגרמניה וצרפת והם מבינים שזז משהו בעולם הקתולי. הם סופגים את הרעיונות הפרוטסטנטיים הם יודעים מה עומד ביסודם ומה אפשר לעשות עם המדינה ברגע שמשנים את הכיוון שלה ממדינה קתולית למדינה שאיננה קתולית ועל אחת כמה לפרוטסטנטית. הם מייעצים לו כך:

להתנתק מהאפיפיור ובכך ישיג שני דברים חשובים: א) לא יצטרך לבקש את רשות האפיפיור להתגרש. ב) ברגע שהוא יתנתק מהאפיפיור יוכל לבטל את כל המנזרים שכן בעולם הפרוטסטנטי אין אליטה ולכן הנזירות לא נחוצה. ברגע שיבטל את המנזרים יוכל להלאים את כל רכושם (מחזיקים באדמות רבות, הם העשירים של אירופה ובעלי כלכלה חזקה) עם הלאמת המנזרים יוכל לפתור את כל בעיותיה הכלכליות של אנגליה.

בשנת 1534, זוהי שנה קשה להנרי ה-8. הוא מתנתק מהאפיפיור ומרומא. הוא מחוקק שני חוקים חדשים: א) חוק הירושה. ב) חוק העליונות ובה הוא קובע כי מלך אנגליה הוא ראש הכנסייה.

מעשה זה לא היה מלווה בהתחלה ברפורמות מרחיקות לכת בשטח הדת, ואם הוכנסו שינויים נעשה הדבר בזהירות. בין הצעדים שבהם נקט היה מינויו של תומס קרנמר  לארכיהגמון של קנטרבורי, כיוון שהנ"ל היה מוכן לשרת את המלך כרצונו. קרנמר הכניס שינויים אחדים בשטח הדת המקובלת עד אז באנגליה. ראשית, הוא קבע את חובת קריאת התנ"ך והברית החדשה בכנסיות בשפה האנגלית. נוסף לזה יזם יחד עם תיאולוגים אחרים את קביעת "39 העקרונות של האמונה" והיה בין אלה שחיברו את ספר התפילות שתפש את המקום העיקרי בפולחן האנגליקני. תהליך הרפורמה המשיך בקצב מתון בימי שלטון המלכה אליזבת.

הנ"ל התנגדה מצד אחד לדת הקתולית, אולם מצד שני, דחתה גם את הרפורמה הפרוטסטנטית לפי הצורות הקיצוניות של מרטין לותר, ג'אן קלווין ואחרים. היא בחרה את הדרך האמצעית בין שני הזרמים, המסמלת עד היום את הכנסייה האנגליקנית. בעקרונות הדת קרובה הכנסייה האנגליקנית לרוח הפרוטסטנטים, אולם, לעומת זאת, שומרת על כמה מתוך הצורות החיצוניות המקובלות אצל הקתולים.

באנגליה נקראה הכנסייה הפרוטסטנטית שהוקמה ע"פ התפישה הלותראנית בשם הכנסייה האנגליקנית.

בדומה להשקפה הפרוטסטנטית מייחסת הכנסייה האנגליקנית חשיבות רבה לכתבי הקודש, המכילים, על פי סברתם, את כל הדרוש לישועה (salvation). לעומת זאת, נשארה הכנסייה האנגליקנית "אפיסקופלית", מאחר שהיא מכירה, בדומה לקתוליות, בחשיבותם של ההגמונים, הנחשבים כיורשי השליחים. בהתאם לכך, אין להפסיק את השרשרת המקשרת את בעלי המשרה הנ"ל במשך הדורות מאז ייסוד הנצרות.

לפי ההשקפה האנגליקנית, הכנסייה באנגליה היא הכנסייה הקתולית האמיתית, מאחר שהיא עברה תהליך של טיהור, במטרה לחזור לרוחה הנכונה והמקורית של הנצרות. צעד חשוב בהתפתחות הכנסייה האנגליקנית היה בהתחלת המאה ה-17 התרגום של התנ"ך ושל הברית החדשה (the kings james version), בתרגום זה משתמשים עד היום.

בכנסייה האנגליקנית עצמה קיימים כיום זרמים אחדים: האנגלו-קתולים, שהם קרובים לקתולים מבחינת תורתם וה- Evangelicals, שהם יותר קרובים לתורת הפרוטסטנטים. כן קיימת ה-High Curch, שהוא הזרם הקרוב לכנסייה הקתולית מבחינת הפולחן וה-Low Curch  הרחוקה יותר מפולחן זה.

בסמכות המלך למנות או לאשר הגמונים על ידי הרשימה שהוצעה לו על ידי ראש הממשלה. במלים אחרות, השיטה באנגליה היא הדוגמה של אותו היחס בין דת ומדינה הנקרא "ציזארופאפיזם". הכנסייה האנגליקנית נותנת לשלטונות האזרחיים סמכויות גדולות בענייני דת. שני הארכיהגמונים של קנטרבורי ושל יורק יושבים בבית הלורדים וכמו כן גם עשרים וארבעה הגמונים אחרים.

הכנסייה האנגליקנית התפשטה בכל המושבות שאליהן הגיע השלטון הבריטי, באותם המקומות אורגנה הכנסייה על בסיס עצמאי, כאשר הפכו המושבות לדומיניונים או לארצות ריבוניות.  בארצות הריבוניות,כגון ארצות הברית, נקראה הכנסייה האנגליקנית: אפיסקופלית (Episcopalian Church).

הכנסיות האנגליקניות והאפיסקופליות מקיימות ביניהן קשר רעיוני במסגרת הanglican Comunion, שנשיאה הוא הארכיהגמון של קנטרבורי. כל ההגמונים, שמספרם הגיע ליותר משלוש מאות, מתכנסים בדרך כלל כל עשר שנים לוועידה הנקראת lambeth Conference , וכנשיא משמש הארכיהגמון של קנטרבורי.

לכנסייה האנגליקנית או האפיסקופלית כ 42 מיליון מאמינים בעולם. מספר די גדול שרק הולך וגדל כל הזמן. הם מצליחים להגדיל את קהל מאמיניהם לעומת הקתולים והאורתודוקסים.

 

הרפורמציה הפרוטסטנטית: לוטרניזם וקלוויניזם

רפורמה = שינוי, תיקון. פרוטסט = מחאה. כל התהליך של הרפורמציה שייך לעולם הקתולי במערב בלבד.

מרטין לותר. ביום 31/10/1517, כומר קתולי בעיר ויטנברג, בצפון גרמניה, חבר המסדר האוגוסטיאני, שהוסמך גם כדוקטור לתיאולוגיה, שם בדלת הכנסייה את המסמך הנקרא 95 התזות. החיבור נכתב במקור בלטינית, שהייתה השפה בין התלמידים ואנשי הכמורה, כדי שהמסמך יעורר שיח פנים כסייתי בנושא האינדולגנציות (שטר מחילה) מבלי לעורר פולמוס ציבורי. הוא אינו אומר שהוא רוצה לייסד כנסייה. הוא רוצה להישאר בעולם הקתולי וכל מטרתו היא לתקן אבל איש לא ידע לאן הדברים יגיעו בסופו של דבר. ב- 95 התיזות מרטין לותר מעלה אידיאולוגיה נגדית, הפוכה, אחרת, מהפכנית.

מרטין לותר (1483-1546) לא פתאום בא משום מקום. בעולם הקתולי הלכה והתגברה ביקורת גדולה נגד הכנסייה כארגון, שיטה, דוקטרינה ואידיאולוגיה שלה. הנצרות הקתולית הלכה והתמלא בימי הביניים באלמנטים של סקרמנטים, טקס, פולחן, ליטורגיה, אומנות, עליות ברגל, קדושים, תיווך ואפה שיש מתווך יש עמלות.

מהפכת של מרטין לותר הגיע אחר כך לארצות הברית, דבר לא רק כלכלי, היסטורי או גיאוגרפי אלא גם של מנטאליות דתית. ארצות הברית קמה מתוך מהפכה של מרטין לותר  שלב אחרי שלב. האומה האמריקאנית לא רק יש לה אלמנטים כלכליים אלא גם אלמנטים דתיים.

מרטין לותר מייצג את הפיצול שקרה בעולם הנוצרי המערבי או קתולי. התחיל בתוך שיח פנימי אבל התיאוריה שלו גרמה לפרשנות והדבר הוביל להקמת קבוצות וסיעות.

מה הייתה הבעיה של הכנסייה הקתולית? הכנסייה הפכה לגוף עשיר, מושחת, גדול, עייף שהתרחק מאוד מן האידיאלים הראשונים. היה צריך להיות אדם נחוש כמו מרטין לותר, תקופה מסוימת כמו הרנסנס שהביאה מחשבה, אידיאולוגיה, שיטה והייתה צריכה להיות מהפכה התפוס המפורסמת שתהפוך את הידע להיבטים יותר רחבים ודמוקרטים, יותר נגישים וזורמים.

הקיסר האימפריה הרומית הקדושה היה קרלוס ה-5. על מנת להיבחר היה צריך את התמיכה של אלקטורים, הנסיך המקומי, הנסיך פרידריך מסקסוניה שבחר בו אבל החליט להגן על מרטין לותר ולא הסכים למסור אותו למלך. מרטין לותר נוצל ממוות מהקיסר קרלוס ה-5 ששפט אותו בשנת 1521 אבל הצליח לברוח. בגרמניה הייתה מחלוקת פוליטי שאפשרה לו להתקדם במטרות שלו ולהתפתחות הזרם הלותראני. היו נסיכים אחרים בצפון גרמניה שרצו את הנכסים של הכנסייה הקתולית כשהם מצטרפים לכנסייה הפרוטסטנטית.

בשנת 1529 השתתפו מספר נסיכים גרמנים וראשי ערים חופשיות מתומכי הרפורמציה בגרמניה בוועידה שהתקיימה בעיר שפייר בנוכחות הקיסר קרל ה-5. כשהקיסר לא רצה להסכים לשוויון דתי בין קתולים ורפורמים. מתפרסם "מכתב המחאה", (PROTEST  פירושו: מחאה). רק מהשלב הזה של פרסום הפרוטסט ניתן לקרא לקבוצה הזו פרוטסטנטים. את המכתב כותב מרטין לותר בעזרתם של נסיכים צפוניים. הם פונים אל הקיסר קרלוס ה-5 ומוחים בפניו על יחסו ועל כך שפוגעים בזכויות שלהם משום שהם נסיכים שהולכים עם מרטין לותר = לותרנים.

בשנת 1555 נחתם הסכם שנקרא "שלום אוגסבורג" בין פרדיננד הראשון אשר החליף את אחיו קרל ה-5. כשליט הקיסרות הרומית הקדושה לבין ברית שמלקלדן, אחוות נסיכים לותרנים. בהסכם נאמר שבכל ישות פוליטית השליט יקבע את הדת, כלומר, שאם המאמין נמצא בנסיכות שהשליט שלה הוא לותרני אזי הוא יהיה לותרני. אם המאמין נמצא בנסיכות שבה השליט הוא קתולי אזי הוא יהיה קתולי. הלותרנים רצו למעשה שתהיה בחירה אישית של הדת. בעקבות חתימת ההסכם הזה נוצר מצב שבו בעצם האדם אינו בוחר את הדת כי כופים אותה עליו על פי דתו של השליט המקומי. הדבר מביא את האנשים לנדוד מנסיכות לנסיכות על מנת להגיע לזהות הדתית שלהם.

לותר הצליח במשימתו בכך שמסר את הפיקוח על כנסייתו לנסיכים הגרמניים, לכל אחד במדינתו. קשר זה בין דת ומדינה, הנהוג עדיין בכמה כנסיות לותרניות, נקרא: שיטת הציזארופאפיזם (caesaropapisem), פירוש הדבר שהקיסר דומה לאפיפיור ומשמש כראש הכנסייה בארצו.

בוועידה הנ"ל נקבע העיקרון "cuius regio eius religio" שלפיו דת השליטים היא דת הנתינים. מאז היו שתי הדתות, הקתולית והלותרנית, לדתות מוכרות בגרמניה. הדת הלותרנית התפשטה במהירות באירופה המרכזית והצפונית. כיום מונה הכנסייה הלותרנית כשבעים מיליון מאמינים, והיא נפוצה בעיקר בגרמניה ובארצות סקנדינביה. כמו כן ישנם לותרנים רבים בין תושבי ארצות-הברית, שמוצא אבותיהם הוא מהארצות הנ"ל. קיימות כנסיות לותרניות אחדות שהן עצמאיות כל אחת בתחומי יחידה לאומית או אזורית מסוימת (כנסייה לותרנית פינית, שוודית וכו'). אולם למרות עצמאות זו, קיים ביניהן שיתוף פעולה והן מאוחדות ב"איגוד הלותרני העולמי" (lutheran world federation) שמושבו בג'נבה שבשווייץ.

הביקורת נגד ההתנהגות הכנסייה רואים כבר במאה ה-11, בעת כהונה של אפיפיור גרגוריוס ה-7. לאפיפיור הייתה מודעות מאוד גדולה על המתרחש בעולם הקתולי והיה מעוניין שאנשי הכמורה ובעלי תפקידים יהיו מוסרים ואיכותיים יותר. אם רוצים רפורמות אז ברור שהייתה בעיה גדולה. הוא ניסה לעשות תיקון, מה שנקרא הרפורמה הגרגוריאנית, בתוך הכנסייה. אחר כך היו עוד כמה אנשים כמורה שגם ניסו לעשות תיקונים כמו פרנציסקוס מאסיזי (1182-1226) שטען באופן מאוד מפורש שהכנסייה הפכה לגוף מקולקל ומושחת ומבקש שהכנסייה תהיה ענייה כמו שישו היה עני. הכנסייה ניסתה אחרי מותו לומר שהאנשים לא כל כך הבינו את המסר שלו, הכנסייה עשתה פרשנות אחרת מדבריו. פרנציסקוס ידע מה הולך להיות ולכן כתב צוואה ומבקש להישאר בתוך הקו ותפישה שלו. רק חלק קטן המשיכו את דרכו הספיריטואלית ואידיאולוגיה של העוני.

אחריו הגיעו אנשים מתוך האוכלוסייה החילונית. דנטה אליגיירי (1265-1329), פרנצ'סקו פטרארקה (1304-1374), ג'ובאני בוקצ'ו (1313-1375). הכינו בתוך הספרות שלהם הרבה אלמנטים של ביקורת ישירה או הקיפה כלפי הכנסייה הקתולית. דנטה אליגיירי חילק את הקומדיה שלו (הקומדיה האלוהית, La Divina Comedia) בשלושה, הגיהנום (Infierno),  פורגטוריום (Purgatorio) וגן עדן (Paraiso). הוא מבקר בצורה הקיפה את אפיפיור, אנשי הדת. פטרארקה כתב על רומא בזמנו. הוא היה פקיד של אפיפיור כאשר האפיפיורות לא הייתה ברומא אלא באביניון וכך הוא מתאר את רומא החרבה, ענייה וקורסת. הוא כותב את הדברים האלו אף על פי שהיה פקיד שלו אבל לא דתי. כתב מאה שירים, עשרה סיפורים בעשרה ימים, כל סיפור יש מוסר השכל, על אדונים ומשרתים, גדולים וקטנים כאשר התיזה היא שאדם יכול להשפיע ולשנות את גורלו. אדם עושה משהו שמשנה את גורלו, לא אלוהים עושה אלא האדם. בתפישה הרנסנס האדם שולט בגורלו. יש בו סיפור מפורסם על גנן במנזר הנזירות. הגנן היה אילם אבל יום אחד קרה נס והתחיל לדבר. הנזירות פיטרו אותו. בדרך פוגש מישהו שמחפש עבודה אז אומר לו שבמנזר מחפשים גנן והוא חייב לא לדבר.

מאה שנה לפני מרטין לותר פעלו שני אנשים חשובים שירדו מן הבמה ההיסטורי כי לא היה תפוס באותה תקופה. יש שינוי דרמטי ביכולת של בני אירופה לבקר את הכנסייה. התפוס אינו המצאה של גותמברג אלא רעיון סיני. בשנת 1452 לא רק הייתה מהפכה של תפוס אלא של תודעה, ידע, דעת. הידע שקודם היה אצל מעט אנשים, התפשר ועבר לעוד הרבה אנשים. מי שיודע לקרוא ולכתוב החזיק את עולם על כתפיים. התפוס נתן אפשרות לרעיונות לקום, להתפרסם ולהגיע להרבה אנשים ולהיות בלתי חוזרים. שני האנשים הם:

ג'והן ויקליף (1320-1382), John Wycliffe, היה כומר אנגלי. תיאולוג ורפורמאטור אנגלי שתבע לחזור לכתבי הקודש כטקסט קדוש שנכתב ברוח הקודש על חשבון המסורת הכנסייתית. הוא טוען שמוסד האפיפיורות התרחק מכתבי הקודש. ג'והן ויקליף כפר בתורה הכנסייתית לגבי המושג "זה הוא גופי" כפי שאמר ישו בסעודה האחרונה. הוא טוען שאין שינוי מהות וכי אותו טקס שלפיו מחולל הכהן את נס ההשתנות של החומר (אלמנטים) במיסה, שבו הופכים את הלחם והיין לגופו ודמו של אלוהים. הכומר אינו יכול להפוך את הלחם ואת היין לגופו או דמו של ישו, זהו רק סמל. לדעת ג'והן ויקליף נוסחת שינוי החומר באוכריסטיה Eucharistia  מעודדת דעות קדומות ואמונות טפלות לגבי כסמים וקשפים. ממשיכי דרכו נודעו בשם לולארדים Lollards. בשנת 1428 הוצאו עצמותיו מקברו והועלו באש. שמא חס וחלילה יעז מישהו שילך עם תפישותיו ורעיונותיו של ג'והן ויקליף.

יאן הוס (1369-1415), Jan Hus. רפורמאטור מבוהמיה שבצ'כיה, פעל רבות באוניברסיטת פראג. למד לימודי דת. אימץ את דעותיו של ג'והן ויקליף. בדרשותיו תקף בחריפות את השחיתות המוסרית של הכמורה. נתקל בעוינות רבה. הממסד הכנסייתי אסר עליו לשאת דרשות. הוא הוחרם והועלה על המוקד ככופר

לגיוהן ויקליף ויאן הוס יש אותן טענות שמרטין לותר טען אבל את הרעיונות נשארו איתם. מרטין לותר ניצול את המצב בפוליטי בגרמהניה, את תנועת הרנסנס כמהפכה של תודעה, את הביקורת כלפי הכנסייה שהולכת ומתגברת ואת הטכנולוגיה של התפוס כך שלא הייתה אפשרות לעשות צד אחורה. מרטין לותר היה חבר בתנועה אידיאולוגית של הרפורמה ותיקון שהייתה בתוך העולם הקתולית עצמו. ביקורת בתוך הכנסייה והחברה הקתולית מתוך אי סביאות רצון הולכת וגדלה של אינטלקטואלים קתולים. שני אנשים מאוד מפורסמים ליד מרטין לותר הם
ארסמוס מרוטרדם, הולנד (1466-1536), ותומאס מור, אנגליה (1478-1535) Thomas More. תומאס מור כתב את הספר אוטופיה. הם ניסו לעשות מעפכה אמיתית בתוך העולם הקתולי ובלי להרוס את הממסד והדוקטרינה הקתולית. לשונות תוכן, אידיאולוגיה, את הכנסים, פרספקטיבה, לשנות דברים הקשורים למיסטיקה, תיווך, ענייני כספים, לאומת זאת מרטין לותר חצה את המעבר שאין ממנו חזרה כי הוא רצה לבנות מחדש לא רק את האידיאולוגיה הנוצרית ולתת צורה חדשה אלא גם להרוס את האפיפיורות, את העולם של הכנסייה והסקרמנט ים וכך לבנות דת חדשה ע"פ תפישה של ישו, פאולוס ואגוסטינוס. מרטין לותר חי בתקופת הרנסנס אבל כל המסקנות שלו היו מימי הביניים.

ארסמוס היה אדם חשוב, אפיפיורים ומלכים היו מתייעצים איתו. הוא היה בעל סמכות ומעמד דתי ואינטלקטואלי, מאמרו הנודע ביותר הוא שבחי הסיכלות (Moriae Encomium) הוא בחינה סטירית שך אמונות דתיות ושל הנצרות הקתולית. המאמר כולו מלא בהומור והוקדש לסר תומאס מור. כולם אוהבים ומעדיפים את הטיפשות. הטיפשות היא כוח, כאשר אין ידע ולא רוצים לדעת. כאשר המטרה היא לרוקן את האדם מכל שכל ומחשבה. הטיפשות היא סוג של אלמנט שהכנסייה והמלכות משתמשות בו ואנשים, פשוטי העם, נהנים להיות טיפשים. נראה ששום דבר לא השתנה מאז אפלטון ועד היום הזה. גם היום נותנים לאוכלוסייה דברים חסרי תוכן ומשמעות.

ארסמוס לימד באוניברסיטה באנגליה והיה מורה של תומאס מור. למד משפטים ותיאולוגיה באוניברסיטת אוקספורד ונכנס בשירות הממשלה האנגלית והיה סר בממשלתו של הנרי ה-8 ובשנת 1523 נעשה ליו"ר בית הנבחרים. הוא נשלח למדינות אירופה על מנת לנהל משא מתן בעניין הצמר האנגלי. אנגליה עושה הרבה רווחים מהצמר אבל כמו הרבה דברים אחרים הרווח הלך לקבוצה קטנה של אנשים. פגש ספנים, ימאים שנסעו עם האוניות הפורטוגזיות וספרדיות למעבר לאוקיאנוס, נמצאים כבר כמה שנים אחרי גילוי אמריקה, והוא שומע את הסיפורים על העולם החדש ועל התושבים, כמו כן קורא את הדיווחים של קולומבוס ואחרים וכך נמשך לרעיון אינטלקטואלי שאומר שהאם גילוי העולם החדש הביא לגילוי גם כן של אדם חדש. התושבים המקומיים באמריקה נתפסו על ידי אנשי אירופה כאדם שיש לו שתי משמעויות מצד אחד יצורים פרימיטיביים במובן הטוב של המילה, טהורים, אמיתיים, לא משקרים, לא חומרניים וגם לא שייכים לאותו זרם אנושי הקשור לחטא הקדמון. כי החטא הקדמון הביא לאדם את הצורך להתלבש והתושבים המקומיים היו באופן כללי ערומים. אנטי תיזה לאירופיים. הספרדים ראו הצורה דואליסטית והתחילו תהליך על מנת לקרב אותם לתרבות האירופאית ולדת הנוצרית.

תומאס מור הייתה ביקורת קשה לחברה הקתולית ולכנסייה שהפכה לגוף עשיר ומושחת. באנגליה יצור הצמר גורם להרבה אנשים לעזוב את החלקות ולהגיע לערים הגדולות. הדבר הוביל לעוני מאוד גדול, מחלות וכולי. פערים כלכליים וחברתיים מאוד גדולים. הוא כותב בשנת 1516 את יצירתו שנקראת אוטופיה, המשמעות אין מקום כזה. הוא כותב על מקום מושלם שלא קיים, בין החיים החברתיים הבעייתיים של המדינות הנוצריות באירופה לבין הסדר החברתי המושלם והגיוני של מדינת אוטופיה. הוא משתמש את המודל של אוטופיה הלא נוצרית כמודל קונקרטי לרפורמה פוליטית. המכשלה של האדם הוא רכוש וכסף. ממשלה היא קונספירציה של עשירים נגד עניים. קשר בין הון ושלטון. תומאס מור מחפש את האדם הטבעי ואמיתי ורואה בתושבים המקומיים של אמריקה כמודל. האוטופיה נכתבת כשהיא תמונה מראה של המציאות העגומה שממול. גן העדן של הדתות זה סוג של אוטופיה. הוא לא היה יכול להגיד את דעתו בצורה ברורה וישירה אבל בשנת 1535 התנהל משפטו והרשעתו של תומאס מור כי סירב לחתום על חוק שבו המלך הוא ראש הכנסייה וכך לקבל את כל הנכסים של הכנסייה. הוא אמר במשפטו כי אין אדם בשר ודם שיכול להיות ראשה של ישוב רוחנית. המלך הנרי ה-8 גזר אליו דין לעריפה. בשנת 1935 נעשה לקדוש.

מרטין לותר הבין שאותם מבקרים הומניסטים אמיתיים שרצו לעשות רפורמות מדורגות ופנימיות באופן איטי זה לא אפשרי ונדרש לעשות ניתוק. בשנת 1517 מפרסם את נייר עמדות שלו, כל פסקה נקרא תיזה, 95 בסה"כ.

הכנסייה הייתה עשירה והמאמינים היו מאוד עניים. הכנסייה הייתה בעלת נכסים ואדמות הגדולה באירופה. הכנסייה נהנתה מחסינות דיפלומטית ומשפטית ואיפשר לאנשי הכנסייה לעשות הרבה עברות ולא הייתה אפשרות לשפוט אותם על ידי שלטון אזרחי. היו אנשי דת שקיבלו מינויים לא ע"פ יכולתם אלא מתוך דבר מושחת.

אינדולגנציה, שטר מחילה, הן נמכרו גם בגרמניה. הנזירים הפרנסיסקנים היו מוכרים אותם. הן היו כקש בוער עבור מרטין לותר שמאוד הזעזע. הוא ראה את רומא חרבה. הוא טוען שעם הסקרמנט של הווידוי והמחילה הדבר הפך להיות תעשיה, תעשיית כסף. הכמרים מוכרים שטרות ,בעבור כסף נותנים מחילה לאנשים. הוא טוען שזוהי הטעיה של ההמונים והונאה. האנשים האלה לא יגיעו לגאולה בשל מעשים אלה לגיהינום שכן מובילים אותם לאבדון.

אחרי מעשה זה נאלץ מרטין לותר להימלט והסתתר בארמונו של הדוכס מסקסוניה. בזמן שישב במחבואו, תרגם את הברית החדשה מיוונית לגרמנית. (יותר מאוחר תרגם גם את התנ"ך). באותו פרק זמן חיבר מרטין לותר גם ספרים אחרים ובהם פיתח את השקפותיו הדתיות.

ע"פ מרטין לותר צריכים לחזור לחיי ישו כדי להבין את היסוד, השורשים עליהם גדלנו. השאלה עמה מרטין לותר רוצה להתמודד היא שאלת ההצדקה, כייצד האדם מגיע לגאולה או למלכות שמיים? כייצד האדם נחשב לצדיק בעיני האל? הוא טוען שאם אנשים קיבלו שטר מחילה הם הולכים הביתה והם כבר צדיקים בעיני אלוהים אזי זו טעות יסוד באמונה. ע"פ מרטין לותר בעזרת שלושת המושגים הבאים ניתן יהיה להיחשב כצדיק בעיני אלוהים:

Sola Fide, רק אמונה. צדיק באמונתו יחיה (חבקוק פרק ב, פסוק ד). הכנסייה הקתולית הפכה את אלוהים כדבר לגיוס כספים ותפקדה כמתווכת בין אלוהים ואת העם. הכנסייה הפכה לגוף חשוב ומשפיע כלכלי. התפישה של מרטין לותר בא על מנת לעזור ולשבור את הפעולות תיווך האלו על רקע תיאולוגי ואת הכנסייה כארגון. מרטין לותר תקף את הדוקטרינה וגם את הארגון כי הכנסייה אף פעם לא הפרידה את הדברים התיאולוגים מהארגון עצמו.

אדם מאמין באל כאשר הוא איננו מצפה לקבל דבר על מנת לקיים את המצוות או המעשים שהוא עושה. הכנסייה חנכה כל הזמן שאדם צריך לעשות סקרמנטים, להיות דתי, מאמן, חסיד ואז אלוהים ידאג לו, והכניסה לגן העדן בטוחה יותר. הפנקס פתוח והיד רושמת. אין צורך לעשות סקרמנטים על מנת להגיע לפורגטוריום נקים יותר מחטאים. מרטין לותר שובר את המעטפת ואת התוכן הפנימית של אותה מעטפת ומוותר על הפורגטוריום. האל לא חייב דבר בגלל אמונתו בו. צדיק באמונתו יחיה. הכנסייה הפכה את אלוהים להיות חבר של אדם, אדם פוחד ממנו, עושה בשבילו, מדבר איתו וגם הפכה את אלוהים בצורתו של אדם על ידי ישו. גם הפרוטסטנטים חייבים לאמין שישו הוא אלוהים אבל הפרשנות הפרוטסטנטית השתנתה. המאמין נשאר לבדו בחושך, בבית.

Sola Gratia, רק חסד אלוהים. ע"פ מרטין לותר יש גן עדן וגיהינום, יש קהילת הנבחרים וקהילה של אנשים שנידונים לגיהינום. הנבחרים ילכו לגן עדן והאחרים ילכו לגיהינום. הוא מחזיר את התיאוריה הנוצרית לתפישה של פאולוס ואגוסטינוס. מרטין לותר לוקח מאגוסטינוס את התפישה של הפרה דסטינציה (בספרדית predestinacion), האל גוזר מראש את גורל בני האדם לגן העדן או לגיהינום, גזרה קדומה, לכן המעשים בעולם הזה אינם משפיעים לגורלו בעולם הבא. עכשיו יש את השאילה בשביל מה להתאמץ? מרטין לותר לא ענה על השאילה הזו. אם כל הפרוגרסיביות של מרטין לותר התפישות שלו הן מאוד פסימיות. גזירת האלוהי היא בלתי מובנת לאדם. הקשר שעשו היה לקוי ומושחת כי הכנסייה הפכה את אלוהים לדבר שרואה ונותן ע"פ מעשיו בעולם הזה. אי לכך על מנת שלאדם לא תהיה תביעות מהאל נאמר מראש שהמעשים בעולם הזה אינם יכולים לקבוע את גורלו בעולם הבא. אף על פי שהרבה אנשים הולכים לגיהינום יש חלק שהולך לגן העדן ומרטין לותר ידע שכל אחד חושב שדפקה הוא הולך למלכות שמיים ולכן יעשה והתנהג טוב בעיני אלוהים.

Sola Scriptura., רק כתיבי קודש. צריכים לחזור לטסטים של התנ"ך וברית החדשה ולקרוא אותם בפשטותם. הכנסייה לקחה את הטסטים ונתנה את הפרשנות היחידה. אגוסטינוס אמר שהאוטוריטה של הסמכות יותר גדולה מההתגלות, הסמכות זה הפרשנות וההתגלות זה מהשכתוב בטקסט. מרטין לותר ועזריו תרגמו את הכתיבי הקודש לכל השפות האירופיות מקומיות. עד אותם ימים הטקסטים היו לטינים בלבד. הוא מעלה את התנ"ך למודעות של אנשים. בשנת 1456 פורסם התנ"ך הספר הראשון שהודפס. הכנסייה הקתולית המשיכה לקרוא את הטקסטים בלטינית בלבד עד שנת 1965.

התפוס אפשר להגיע לכל בית ובית וכך מרטין לותר הפך את אב המשפחה להיות הכומר האמיתי. דבר שעלה את ערך המשפחה אבל מעמד האישה ירד כי הייתה צריכה להיות כפופה לבעלה ולשמור על הילדים.

מהפכה של מרטין לותר הפכה את הדת להיות דת הספר ולכן האנשים חייבים לדעת לקרוא ולכתוב. זה נתן פתח לקדמה, השכלה, סקרנות, חדשנות, מדע וכולי.

כאשר מגיעים צליינים פרוטסטנטים לאתרים קדושים בא"י, אם הם אינם מופיעים בכתבי הקודש (תנ"ך וברית חדשה) אזי מבחינתם אלה אינם אתרים קדושים.

מרטין חשב בדומה לצורת החשיבה של הרמב"ם שבה עבודת האל היא דבר חד משמעי וללא מתווכים. הרמב"ם היה בעל תפישה אריסטוטלית, לאדם יש "טלוס" תכלית, משמעות. כל דבר שאינו נועד לעבודת האל אז אין לא משמעות והוא בטלה, כלומר, אם לא עובדים אלוהים אז מתבטלים. גם להיות בעל מקצוע ולתרום תרומה משמעותית ואמיתית לחיים נחשב כעבודת האל. לא יודעים האם מרטין לותר קרא את הרמב"ם אף על פי שספריו תרגמו ללטינית בשנת 1240.

בתקופת הימי הביניים הערבים היו המובילים בכל תחום המדע ופילוסופיה והייתה עצירה מאוד קשה בהיסטוריה ותרבות של האיסלם. הסיבה המרכזית היא הרנסנס. מה שקרה באירופה בתקופת הרנסנס שהשפיע מאוד בתרבות באירופה לא קרה אותו דבר אצל המוסלמים כי אצלם זה קרה בתקופת הימי הביניים. לשים את האדם במרכז וכל המשמעויות החילוניות, מודרניות, פרוגרסיביות והסקרנות. אירופה כבשה את העולם בגלל הסקרנות. מי שסקרן יש לו אומץ אינטלקטואלי, לא פוחד ולא מסתפק עם מה שיש לו. אדם שסומך על עצמו.

עקרונות הנצרות הפרוטסטנטית:
א) ביטול האפיפיורות והיררכיה הכנסייתית.
ב) ביטול הנזירות כאליטה רוחנית-דתית.
ג) ביטול מושג הקדושים ופולחן הקדושים. האדם אינו נזקק לקדוש בכדי להגיע לאלוהים.
ד) ביטול התוקף הדתי למסורת קתולית (כולל כתבי אבות הכנסייה).
ה) את ביטול פולחן התמונות והפסלים.
ו) הלטינית כבר אינה שפת הקודש היחידה.
ז) יש לקיים רק את שני הסקרמנטים הראשונים של פאולוס, את המיסה ואת הטבילה, אלה סקרמנטים שמופיעים בברית החדשה. הכניסו שינויים בטקס המיסה שנקראה "המיסה הגרמנית". המיסה הנ"ל מורכבת מדרשה בשפה הגרמנית, משירת הימנונים דתיים ומטקס ההתייחדות. טקס זה בכנסייה הלותראנית שונה לגמרי במובנו ובצורתו מהסקרמנט הקתולי. בהתייחדות, לפי תורתו של מרטין לותר, מאמינים בנוכחותו של ישו בקרבן בלי שעובדה זו תהווה כל שינוי בחומר עצמו. אין טקסים קבועים.
ח) הופכת את קהילת המאמינים הלותראנית לקהילה אחת ואחידה, אין יותר הבדלים במראה בין הכמורה והמאמינים. הכומר אצל הלותראנים נקראים פסטור, פסטור הוא אדם שרוע צאן (בספרדית Pastor). הפסטור מבצע את הדרשה כל יום ראשון בכנסייה, הוא מורה רוחני אבל אין לו שום סמכות סקרמנטלית מטאפיזית. בקהילה הלותראנית האישיות של הפסטור מאוד חשובה כי הוא צריך לדעת הרבה, אדם ישיר, מוסרי. לפסטור מותר לו להתחתן, להתגרש. מרטין לותר התחתן עם נזירה קתולית. הפסטור מנהל את המיסות באותה אותה פלטפורמה או רמה ולא מעל במה. כולם נמצאים באותה פלטפורמה של אמונה.
ט) מבנה הכנסייה הלותראנית מאוד דומה לבית הכנסת. אין קישוטים ופסלים. אדם יכול להתפלל לאלוהיו ללא אמצעים אחרים או מתווכים.
י) ביטול את המונופול שהיה לכנסייה הקתולית על הפרשנות הבלעדית של כתבי הקודש. אין יותר ממסד כנסייתי ותפישה אחת. מותר לכל אחד לומר את תפישותיו.
יא) כהונת כל המאמינים – האדם עומד שלם מול האלוהים, האדם אינו זקוק לעוד מישהו בכדי להרגיש את ההתאחדות עם האלוהות. אני ואלוהים (אלוהות אחת = האב הבן ורוח הקודש).

בחיי היומיום הם אומרים שתהילת האל מדברת בעד עצמה בכל מה שאדם עושה כמו שאמר ג'אן קלווין, "כל אדם במלאכתו משרת את אלוהים". לכן גם הם מקפידים על עבודה שיש ביסודה הגינו חריצות וכול' (אצלם לא תהיה אבטלה, זו בושה שלא לעבוד שכן בעבודה למעשה משרתים את האל).

מרכז הכוח מהכנסייה אל הבית. לכנסייה הולכים פעם בשבוע. יסוד האמונה הפרוטסטנטית נמצא בבית, בחינוך בבית. מרטין לותר הוא המהפכן הראשון בחינוך. בדרך כלל רואים במדינות הקתוליות שהכנסייה דואגת ומטפלת במערכת החינוך.

מרטין לותר חשב שאם קוראים בבית את ספרי הקודש אז האנשים יפרשו את טקסט בצורה אחידה אבל בפועל פתח דלת למספר דעות, רעיונות ופרשנויות. אחד ההבדלים  בין הקתולים ופרוטסטנטים הוא שהדת ואמונה הקתולית יש דעה אחת ומוחלטת והיא של האפיפיור ואבות הכנסייה. בזרם הפרוטסטנטים חל התפלצות. אחד הפיצולים הוא הקלוויניזם.

זרמים פרוסטסטנטיים: לותרניזם, קלוויניזם, הכנסייה האנגליקנית, אנאבפטיזם (בפטיזם, מתודיזם, אדוונטיזם), מנוניטים (אמיש), פרסביטריאניזם, אוונגליזם.

למעשה קיימים עשרות ארגונים פרוטסטנטייס שונים, אולם למרות השוני שביניהס קיימים סימני היכר משותפים לכל הכיתות הפרוטסטנטיות, והם: 1. הכרה בתנ"ך ובברית החדשה כיסוד הדת. 2. ארגון כנסייתי דמוקרטי יותר מזה שקיים בכנסייה הקתולית. 3. פשטות הפולחן . 4. קשר ישיר בין האדם ובוראו, ללא צורך בכוהן דת כמתווך.

ג'אן קלווין. (1509-1564) היה תלמידו של מרטין לותר, תיאולוג ומשפטן צרפתי. שבגלל דעותיו נאלץ להימלט לשווייץ, פרסם ספרים רבים על רקע תיאולוגי. המפורסם ביניהם הוא הספר Institutio Christianea Religionis (מוסדות הדת הנוצרית).

הוא לא סבל את המצב הביניים שמרטין לותר השאיר לגבי המחשבה לעולם הבא, עבורו יש צורך להכרעה. ג'אן קלווין קידם את האידיאולוגיה הלותראנית צד אחד קדימה ופיתח תיאוריה שנקראת הגזרה הקדומה (פרה דסטינציה, בספרדית Predestinacion). הפרה דסטינציה היא אבן הפינה בתיאולוגיה הקלוויניסטית.

לנצרות הלותראנית יש שלושה עקרונות יסוד, לנצרות הקלוויניסטית יש שני עקרונות נוספים.

Sola Christus., ישו בלבד. רק ישו הוא הדרך, האמת והחיים. שום ישות אחרת, כולל מריה הקדושה, הקדושים, אלים אחרים או בני אדם עצמם, אינם יכולים להביא לגאולה.

Soli Deo Gloria., התהילה לאל בלבד. כל התהילה מיוחסת לאל, כולל האמונה בלבם של בני האדם. לא צדיקים בחרו באמונה אלא האל הוא שנטע את האמונה בלבם. כיוון שכך גם הכנסייה ומוסדותיה והקדושים אינם זכאים להערצה.

ג'אן קלווין טוען שקיימת גזרת קדומה, שאלוהים קבע מראש את גורלם של בני האדם שחלקם לישועה וגאולה וחלקם לאבדון נצח, לשבט או לחסד, ולאדם אין השפעה על החלטה זו עליו לקבל את פסק הדין ולהשלים עמו. אף על פי כן קיימת אפשרות לגלות לפני כן האם האדם מיועד לגן העדן או לגיהינום. מרטין לותר אומר שאין אפשרות לדעת אבל לפי ז'אן קלווין לאדם יש שכל ואלוהים נותן רמזים וסימנים לאלו שהוא אוהב. ז'אן קלווין לא הפר את הטענות של מרטין לותר אלא שהוסיף בהן את הפרדסטינציה. שלושה רמזים נותן אלוהים והאדם יכול לראות את הסימנים במהלך החיים שלו ולא דפקה מופיעים בהתחלה, יכול להיות שיום לפני מותו פתאום הרמז מופיע. כל החיים אדם יכול להיות בציפיה והמתנה. תמיד אדם יכול לחכות להיות מיליונר למרות שחשבון הבנק ריק. הרעיון האמריקאי, להיות מיליונר בפוטנציה, הרעיון של המצליחים. סימני הצלחה: א) הצלחה משפחתי, להיות איש משפחה טוב, לחנך ולהיות אחראי לילדים ולא שאלוהים צריך לדאוג להם. ב) הצלחה מוסרית, לא לשקר בכל אורך הדרך ומשום דבר ודבר, בתוך הכנסייה וגם מחוץ ממנה בחיים האזרחים. להיות חסיד, צדיק, מוסרי ושומר חוק. הרנסנס לא עושה הפרדה בין דת ומדינה. מרטין לותר וז'אן קלווין לקחו את הערכים הדתיים והפכו אותם לערכים אזרחיים. משפט אמריקאי: האם הייתה קונה מחבר שלך מכונית יד שנייה. לדבר אמת הוא ערך דתי ואזרחי. ג) הצלחה הכלכלית. מי שמצליח באופן כלכלי בעולם הזה הוא אדם שאלוהים אוהב אותו. בדרשה על ההר ישו אומר לעניים מלכות שמיים אבל ז'אן קלווין אומר למצליחים מלכות שמיים. מרטין לותר וז'אן קלווין הם היוצרים של התפישה הקפיטליסטית הכלכלית המודרנית. קפיטליזם מודרני הוא כאשר אדם מרשה לעצמו להצליח באופן אידיווידואליסטי, כלומר, להיות בעל עסק, מקצוע. ע"פ הקלוויניזם לאדם יש מקצוע בחיים וזה יעוד דתי. לכן צריך להתמחות בדבר הזה, האחד. כל אדם במלכתו משרת את האל. שהרי אין כוהנים ואין כמרים לכן כל עבודה צריכה להתבצע על הצד הטוב ביותר.

כדי לזהות את סמני ברכת האל וכדי לזכות בכך, ישנו דחף פנימי למאמץ עצום ולפעלתנות כלכלית. כל אדם רוצה להרגיש שיש לו ייעוד ושליחות בעולם הזה .הפרוטסטנטים מרגישים שאם הם נבחרים על ידי אלוהים, אזי יש להם שליחות ועליהם לעשות את המכסימום בכדי להראות את האור לאחרים. אין להם איקונות, פסלים, קדושים ואין שום אפשרות קונקרטית בכדי לבטא את האמונה ומה שנותר להם הוא בעצם הדיבור.

עד כדי כך שהם באים ואומרים לאנשים המצויים בתחתית המדרגה מבחינה כלכלית, שאסור לעזור להם, שכן זהו סימן לכך שהם לא נבחרו ועליהם לעבוד קשה ולהתאמץ. ואם יעזרו להם אזי חוסמים בפניהם את הדרך לישועה.

תורתו של ג'אן קלווין משכה אל מחנהו סוחרים, בעלי מלאכה, בעלי אוניות ובכלל רבים מהמעמד הבורגני העולה, אשר מצאו ברעיונותיו גושפנקה מצד השמים להצלחותיהם בעולם הזה.

הישועה היא לנבחרים בלבד הנבחרים (Elect). כלומר ישו מת על הצלב לא למען כל האנושות אלה בעד הנבחרים בלבד. שכן לא כל אחד מסוגל להבין ולקבל את הגאולה וכמובן לא כל אחד מסוגל להבין את ישו. הבחירה מתרחש מחוץ להיסטוריה בעוד שההצלה (Salvation) מתרחש בתוך ההיסטוריה.

הפרה דסטינציה היא אבן הפינה בתיאולוגיה הקלוויניסטית ויהיו לה השלכות כלכליות מאוד חריפות.

האם התשתיות בצפון אירופה עזר להתפתחות של הדת הפרוטסטנטית או ההפך? שני הכיוונים נכונים. אין אדם שלא חושב שמגיע לו, שיש לו זכות להיות בגן העדן. החיפוש האין סופי אחר סימני הצלחה הם המנוע שלקח את אירופה והביאו אותה למקום גבוה, המהפכה התעשייתי, מדעי וכולי ואת ארצות הברית להיות מעצמה.

התפישות הקלוויניסטיות הובילו גם לגזענות כמו שרואים בארצות הברית נגד האינדיאנים או בדרום אפריקה נגד האנשים המקומיים השחורים. לאומת זאת בכנסייה הקתוליות לא רואים גזענות. הכנסייה הקתולית לא ראה את התושבים המקומיים כאנשים שלא ראויים להיות נוצרים. הקלוויניזם רואים את עצמם כקהילה נבחרים, כלומר, לא כל אחד מסוגל להבין ולקבל את הגאולה וכמובן לא כל אחד מסוגל להבין את ישו. ראו את התושבים המקומיים, בהגדרת תנכי, כמו עם העמלקים, וגם ראו את עצמם כבני ישראל כי עשו את הדרך בים. הם לא יצרו עולם מוסרי, דמוקרטי מודרני ושוויוני.

בין קלווניזם לבין לותרניות ביחס לפעילות חברתית ופוליטית.

בניגוד ללותראניות שהצטמצמה לתחום הדתי כנסייתי והשאירה את ענייני העולם הזה בידי השליטים וניסה להישאר ברמה התיאולוגית נטו (אם כי גורסת שעל אנשי הדת להטיף למוסר לשליטים מבלי לבקש שלטון לעצמם), הרי שהקלוויניזם דוגל בפעילות ישירה בעיצוב דמות החברה והמדינה, כלומר, ז'אן קלווין טוען שהדת צריכה להיות מעורבת ממש. הדבר בא לידי ביטוי בחדירה לתחום הפרט כמו האיסורים הרבים. בעוד שהלותראנים מכפיפים את הכנסייה למדינה הרי שהקלוויניזם מכפיפים את המדינה לדת, משטר תיאוקרטי.

ז'אן קלווין כותב חיבור שקורא לו: "יסודות הדת הנוצרית". הוא מגיע למסקנה שהמשטר האידיאלי לאנשים הוא תיאוקרטיה = הכפפת שלטון הדת על המדינה.

הוא טוען שצריך להפעיל מוסד שנקרא: "קונסיסטוריום", זה יהיה המוסד השלטוני אשר יהיה מורכב מ-6 אנשים שהם כוהני דת בדרגות שונות, 12 זקני עיר, אנשים שהיוו את האצולה ואת הממסד השלטוני.

כל אדם במלאכתו משרת את האל! שהרי אין כוהנים ואין כמרים לכן כל עבודה צריכה להתבצע על הצד הטוב ביותר שכן בכך אנו משרתים את האל.

דעותיו של קאלווין הועברו לסקוטלנד על ידי תלמידו ג'ון נוקס (John Knox), ומאנגליה הגיעו לאמריקה יחד עם הקאלוויניסטים שנרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית. הקאלוויניסטים נקראו באנגליה פוריטאנים (Puritans), ז"א, טהורים. הפלגת האונייה "Mayflower" עם הפוריטאנים הראשונים שהיגרו לאמריקה הייתה בשנת 1620. הדת הקאלוויניסטית התפשטה גם באירופה : הולנד, הונגריה וצרפת. בצרפת נקראו הקאלוויניסטים בשם הוגונוטים (Hugueonots). הם נרדפו שם על ידי הקתולים (טבח רב-מימדים בוצע בשנת 1572 בליל ברתולומיאוס הקדוש), למרות הרדיפות בעבר, קיים בצרפת מיעוט של כמה מאות אלפי קאלוויניסטים וביניהם אישים התופשים מקום חשוב בחיים הציבוריים של צרפת.

בארצות-הברית מאורגנים הקאלוויניסטיםס בכנסייה הפריסביטריאנית (Presbyteroi ביוונית , זקנים). הכוונה היא לזקנים שמנהלים את העניינים הדתיים בכנסיות הקאלוויניסטיות. הקאלוויניסטים שוללים בהחלט קיום רשות דתית עליונה, כגון ההגמונים. מבין הרועים הרוחניים הקאלוויניסטים נבחר באופן דמוקרטי. ה- Moderator, המשמש כראש הארגון הכנסייתי במדינה מסוימת או באזור מסוים. אולם, תקופת כהונתו מוגבלת בדרך כלל לשנה אחת.

הכנסיות הפריסביטריאניות מונות בעולם כארבעים מיליון מאמינים, הארגונים הכנסייתיים הנמנים עם הכנסייה הקאלוויניסטית הם: הכנסייה הסקוטית, הכנסיות הרפורמיות (הנפוצות בגרמניה, בהולנד, בדרום אפריקה, בהונגריה, בצרפת וכול') והכנסייה הפריסביטריאנית של ארצות הברית, כל הכנסיות הנ"ל נאמנות ביותר לעקרונות הפרוטסטנטיות.

הכנסייה הקתולית אחרי שראה שבתקופת הרפורמציה האפיפיורים לא קדמו אותה ולא היו מסוגלים להוביל שינויים בכנסייה. מרטין לותר יצא נגד הדקדנציה הזה. התפוס עשה את שלו אבל יחד עם זאת באירופה הייתה אופוזיציה רצינית נגד העולם הקתולי. לקחה הרבה שנים לכנסייה הקתולית להתארגן ויצא עם סדרת דברים שנקראים הקונטרה רפורמה. הקונטרה רפורמה החלה משנת 1542. באותה שנה התכנסה כל צמרת הכנסייה בוועידה בעיר טרנט (Trent) בצפון איטליה, ודנו במשך 21 שנה לסירוגין, עד שנת 1563, על מנת להלחם נגד התפשטות של הפרוטסטנטים ולבצע שורה של רפורמות בכנסייה הקתולית.

האפיפיורים באותה תקופה במאה ה-16 לא היו ברמה טובה. המצב משתנה כאשר עולה אפיפיור פאולוס ה-3, איטלקי שלפני שעולה לאפיפיורות ניסה לקיים דו-שיח עם הפרוטסטנטים.

האפיפיור ידוע היה באנטישמיות שלו. הוא חקק חוקים קשים על היהודים במדינת האפיפיור שבו שלט, חייב אותם לעבור לגור בגטו בתוך העיר ולחבוש כובע צהוב.

פאולוס ה-3 מכריז על מלחמה נגד הרפורמציה של מרטין לותר בועידת טרנט על כל האידיאולוגיה וקבוצות הלותראניות. המלחמה לא רק הייתה מלחמה דתית אלא גם פוליטית וגיאוגרפית. מדרום לאלפים מאיטליה ומצפון לאלפים מגרמניה המאבקים היו קשים מאוד בין שתי הסקולות. ועידת טרנט הצליחה בשדרה של החלטות של ארגון מחדש לעמוד מול הרפורמציה אבל גם גרמו אפקטים קשים לאירופה כי נפתחה מלחמה דתית במשך מאה חמישים שנה. היו הרבה אינטרסים פוליטיים וכלכליים. החלטות האלו נקראות קונטרה רפורמה.

קונטרה רפורמה – Wikipedia

הקונטרה רפורמה מביא את סיום של תקופת הרנסנס. החוקרים קובעים את סיום תקופת הרנסנס בתאריך, ג'ורדנו ברונו נשרף ברומא בשנת 1600. הוא נשפט ע"י האינקוויזיציה האיטלקית שקמה על נמת להילחם בלותרניזם.

החלטות ועידת טרנטו. 1) בחירת כמרים ובישופים שראויים בלבד. לכל אלו שלא טובים אז לשלוח אותם לקורסים, סמינרים, לחנך ולתקן אותם. 2) שינוי כל המערכות הסקרמנטליות, הורידו מהם אלמנטים מיסטיים, פולחנים, ריטואליים, מטריאליסטיים. 3) הכנסייה עודדה מאוד את יצירת סגנון אנטי פרוטסטנטי ולכן הוקמו מסדרים חדשים. מי שעומד במסדר הספרדי נקרא איגנסיו לויולה. המסדרים למדו את כל העולם הקלאסי, הלא נוצרי, הפרוטסטנטי והקתולי על מנת לעמוד ולתת תשובות לרפורמציה. 4) הכנסייה עודדה את סגנון של הברוק. הסגנון באומנות בא כנגד הרפורמה. אם מרטין לותר היצג כנסיות פשוטות, ריקות, לבנות, ישירות אז כנסייה הקתולית מציגה כנסיות בסגנון ברוק, למשוך את העין כדי למשוך את הלב. כאשר נמצאים ברומא רואים שהיא אינה עיר של רנסנס אלא של ברוק. הצייר הדומיננטי בסגנון הברוק הוא מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו Michelangelo Merisi da Caravaggio. 5) הכנסייה במאה ה-16 עושה שינוי בלוח השנה. בעצם בפעם האחרונה, בעת כהונתו של האפיפיור גרגוריוס ה-13. היום שלמחרת 4 באוקטובר 1582 היה 15 באוקטובר על מנת להחזיר את יום 21 למרץ לשוויון המלא בין יום ולילה וכך גם ניתן יהיה לחשב את הפסחא.

הכנסייה הקתולית הצליחה לשמור את כוחה במדינות חשובות, ספרד, צרפת ואיטליה. בשנת 1555 נכתב הסכם בין קרלוס ה-5 ובין הפרוטסטנטים.

 

הנצרות בימי הביניים

הנצרות בימי הביניים התיכוניים באירופה: 1050-1300

ראשית ימי הביניים 476–1050. משנת 1300 ועד תחילת הרנסנס אלה הם ימי הביניים המאוחרים. מה  קורה בשלב הזה במערב :

גרגוריוס השביעי הוא האפיפיור בין השנים 1073–1085. הוא זה שממסד את רעיון הסכיזמה.

"מאבק האינווסטיטורה", מתרחש בין השנים 1070–1122. אינווסטיטורה הוא טקס הלבשת הגלימה המסמל את היותך מוסמך לכהן דת. ישנו מאבק בין האפיפיור לקיסר מי יעניק את הגלימה.

תחילת מסע הצלב הראשון יוצא מאירופה בשנת 1096 ומגיע בשנת 1099 לירושלים.

במאה ה-12 מתרחש הרנסנס של אירופה – מתרחשים תהליכים שונים שמצד אחד יש זריחה ומצד שני דעיכה זו הסיבה שבמסע הצלב הראשון יוצאים כל כך הרבה המונים ופשוטי עם. המאה ה-13 ישנם תהליכים נוספים הקשורים גם לנפילת הממלכה הצלבנית. על סף המאה 14 ישנם תיעודים על אכזבה ממוסד האפיפיורות .

ישנן טענות קשות על שחיתות, יותר ויותר מדברים, שואלים וכותבים על האכזבה ממוסד האפיפיורות והטענה המרכזית היא שמוסד האפיפורות הפך להיות ארגון בינלאומי שחולש על כל תחומי החיים. לא נותנים למאמינים לנשום ,להתבטא. אין מושג על מה מדברים ולמה.

בשנת 1292 ישנה יריבות בין הקרדינלים ממשפחות האצולה הרומית. מבחינת המאמינים הדבר הזה הוא כאוס. עקב היריבויות לא יודעים במי לבחור כאפיפיור ובעצם אין ביניהם הסכמה ולא יוצא "עשן לבן" וכך מחליטים לבחור באדם מבוגר שלמעשה אין לא שליטה. כך ממנים את סלסטינוס החמישי, אדם בן 80, סגפן בנדיקטיני. אין לו כל קשר למוסד השלטוני, הוא אינו מבין דבר בכל המאבקים ואין לו גם את הכוחות להתמודדות. דצמבר 1294 האפיפיור סלסטינוס ה-5 מתפטר!

בקרב המאמינים ישנה הרגשה כאילו אלוהים התפטר, אלוהים עזב אותנו, הדבר מערער את כל היסודות עליהם מושתת הכנסייה במערב, כל זאת בסוף המאה ה-13.

גרגוריוס ה-7, מכהן בין השנים 1073–1085. הוא כותב מסמך בשם: "התכתיב האפיפיורי" הכולל בתוכו מספר נקודות מרכזיות: א) רק האפיפיור יכול להדיח בישופים או להושיבם על כנם. ב) רק הוא יכול לחוקק חוקים חדשים (טוען שהחוקים שהאפיפיור מחוקק הם חוקי מוסר הבאים בהשראה אלוהית והאפיפיור בעצם מחפש את טובת המאמינים ללא כל אינטרס פוליטי). ג) כל השליטים מנשקים את רגליו של האפיפיור כי הוא נציגו של אלוהים עלי אדמות. ד) מותר לו להדיח קיסרים (אם ישנו קיסר שאינו פועל על פי התכתיב האפיפיורי הוא אינו יוכל לכהן כקיסר. כל זאת בא בשל איזושהי תחושה שיש למטמינים שמשהו גדול עומד להתרחש). ה) אסור לאיש לשפוט את האפיפיור שהלא האפיפיור הוא נציגו של אלוהים עלי אדמות. הדבר בא בשל החשש שמא הקיסר יבצע מהלכים לפיטורי האפיפיור. ו) אסור לאיש לבטל את פסק הדין שקבע האפיפיור.

מאבק האינווסטיטורה:

האפיפיור הוא גרגוריוס ה-7. הקיסר הוא היינריך ה-4 , משושלת המלוכה שמרכזה בגרמניה ,קיסר.

המערב (שושלות מלוכה מימיו של קארל הגדול 800 לספירה הרואות בנתחים הללו של אירופה , נתחים שלגיטימי שישלטו עליהם . בתקופה זו אין עדיין מדינות , אירופה מחולקת לשושלות מלוכה כאשר כל אחת מהן רוצה לשלוט על שטח גדול יותר). 

העילה למחלוקת ביניהם היא בידי מי הזכות למנות בישופים? הדבר הוא מאוד חשוב מכיוון שהבישופים אחר כך ממנים כמרים והדבר גם מביא הכנסות כלכליות. הקיסר כמובן רוצה למנות בישופים, אך האפיפיור טוען שרק לו הזכות למנות בישופים. בטקס של מינוי בישופים מעניקים למי שממונה לבישוף סמלים של סמכות. חילונית, ישנם ווסלים של הקיסר שהם מחזיקי נחלות, מעניקים סמכויות חילוניות ומעניקים גם סמלי סמכות דתית, מעניקים את מטה הרועים ואת טבעת הדייג. מדוע מעניקים גם סמלי סמכות דתית וגם חילונית? זאת משום שבעצם הכנסייה שולטת על כל תחומי החיים.

התרחשות המאבק: בשנת 1075 היינריך ה-4 ממנה ארכיבישוף במילנו. האפיפיור מאיים על כך בחרם. בשנת 1076 בישופים גרמניים בראשות הקיסר מחליטים על הדחת האפיפיור.

תגובת האפיפיור: א) מדיח לאלתר את כל הבישופים הגרמניים. ב) מחרים את הקיסר ומדיח אותו. ג) משחרר את נתיניו של האפיפיור מחובת נאמנות לקיסר. אומר למאמינים בעצם שהאצולה פשטה את הרגל וכי כעת אפשר לחלק את כל הנכסים בין הנתינים.

התוצאה: מרד ווסאלים בגרמניה. רואים אפשרות להשתחרר מעולו של האציל שנמצא מעליהם.

ההליכה לקנוסה: ההליכה לקנוסה נקשרת למאבק האינווסטיטורה. בחודש ינואר, שנת 1077 היינריך ה-4 פוגש את האפיפיור בדרכו לגרמניה בטירה שנקראת: "קנוסה", בסמוך למעברי האלפים. ממתין לאפיפיור במשך 3 ימים, באופן סמלי הוא פושט את בגדי הקיסר ולובש שק ועומד יחף בשלג וממתין למחילה מהאפיפיור. האפיפיור התרצה ומעניק מחילה לקיסר היינריך ה-4.  

המשבר של המאה ה-14: זוהי מאה קשה מאוד, ישנו משבר אמוני עמוק ביותר. מדוע זה משבר? ישנו אפיפיור חדש, בונופציוס ה-8, מתמנה אפיפיור בין השנים 1294-1303. הוא כותב מסמך שנקרא: UNAM SANCTAM, האחת הקדושה (הכנסייה). כאשר נכתב מכתב שכזה רואים שלמעשה מוסד האפיפיורות חלש ביותר ישנן צרות. האנשים מפסיקים להאמין במוסד האפיפיור והדבר אינו מתיישב להם עם הנציגות של אלוהים עלי אדמות.

בתי מלוכה באנגליה וצרפת צוברים כוח, תהליך התודעה הלאומית החל כבר.

"גלות אביניון". הקיסר פליפ היפה מצליח לגרום לכך שמוסד האפיפיורות יהיה תחת מרותו. הוא מגלה את מוסד האפיפיורות מרומא לאביניון שבצרפת. כך בין השנים 1039-1378 מוסד האפיפיורות נמצא בגלות. הקיסר גורם לכך שהאפיפיורים יעתיקו את מגוריהם לצרפת. מכיוון שפליפ היפה רוצה לחלוש על כל מרחבי האימפריה לכן הוא רוצה את מוסד האפיפיורות תחתיו וקרוב אליו.

בין השנים 1337-1453 מתרחשת "מלחמת מאה השנים", מלחמה בין אנגליה לצרפת. שכן החלה להיות איזושהי תודעה לאומית, זהות שהיא בבחינת ריכוזיות של שני שליטים חזקים כאשר מי שסובל מכך הם בעצם התושבים עצמם.

המגיפה השחורה בין השנים 1348-1351. פורצת מגיפה שקוטלת מיליוני אנשים ברחבי אירופה. הערכות מדברות שכ 1/3 מאוכלוסיית אירופה מושמדת במגיפה זו.

בשנת 1378 האפיפיור חוזר לרומא. בצרפת לא מקבלים זאת וקיסר צרפת ממנה אפיפיור נוסף שיושב בצרפת. המאמינים רואים זאת כמעין ממפלצת בעלת שני ראשים. כך נוצרת גם הסכיזמה של המערב בין השנים 1378-1417. זו כבר לא נציגות של אלוהים עלי אדמות ולכן ישנה אכזב גדולה מאוד ממוסד האפיפיורות מלווה בהלם וכעס גדול.

 

האמונה הקתולית בימי הביניים המאוחרים

תומס אקווינס (תומס איש אקינו) נולד באיטליה בשנת 1225 לדוכס מאקינו. אמו הייתה הדוכסית של טיאנו, והמשפחה הייתה צאצאית למשפחות מלוכה וקיסרים. בשנת 1236 הוא נשלח לאוניברסיטת נאפולי, ואי שם בין השנים 1240 ו- 1243 הוא התקבל כחבר במסדר הדומיניקני. תומס אקווינס נפטר בן 49 ב- 7 מארס 1274.

בסוף ימי הביניים, במאה ה-12 וה-13 התחוללה דרמה מאוד גדולה בעולם היהודי, נוצרי ומוסלמי שבה בני הדתות שנו אחד את השני ובאותה מידה הייתה משיכה אינטלקטואלית, רעיונית ושלושת הדתות גילו מחדש את אריסטו. אריסטו אינו אפלטון ואם אפלטון התאים מאוד לתקופת הימי הביניים עם גישות מאוד אידיאליות ואוטופיות לתרבות ולאמונה הנוצרית אז בסוף התקופה מתחיל תהליך של התרחקות ולעלות תיאוריות חדשות-ישנות שהביאו מחדש את הגישה ההומניסטית יותר, שילוב בין גוף ונפש, מהות העצם, שימוש של שכל בצורה אנלוגית, חקירות ומסקנות. אפלטון אמר שהכול עולה כלפי מעלה למקום שאנו לא יכולים להגיע אליו. זו תפישה אידיאלית. אריסטו אמר שבאותה מסגרת האדם חי את חיו במלואו על האדמה במהותו ובמלאו אנושיותו. אם התפישה של אפלטון הייתה אנכית אז התפישה של אריטו הייתה רוחבית. אפלטון הגיע למסכנה שאנו חיים בעולם שכולו פיקציה, שקרים ואין משהו חשוב לצפות בעולם הארצי, פרגמאטי, בנלי. כמו נאמר על ידי אגוסטינוס מאוחר יותר. ע"פ אריטו לאדם יש שכל ותבונה, ויש לעולם הארצי הזה ערך ומשמעות. התפישה של אריסטו הייתה תיאולוגית וצריכים להשתמש בשכל ותבונה, מדע, חקירה, סקרנה ואיסוף על מנת להיות אדם מוסרי יותר, טוב נחוש, מבין ויוזם יותר. יש הבדלים גדולים בין שתי התפישות. אפלטון התעסק במתמטיקה אבל אריסטו אמר שיש עוד כמה דברים להתייחס אליהם. בסוף ימי הביניים נוצרה מצב של פרספקטיבה שהאמינה יותר באדם, בנפשו, שכלו, במהותו ותפקידו. בתחילת ימי הביניים הייתה גישה פסימית אבל בסוף הייתה התפתחות ולכן חזרו לאריסטו ולא אמרו שיש חידוש כי לפעמים נתפס כדבר שלילי, יש פחד לחידושים. כמו שהרמב"ם עשה ליהדות, הרמב"ם היה אריסטוטלי בגישה שלו, בשילוב בין חומר ורוח, גוף ונפש. אריסטו הוא אדם הרמוני. בניגוד לאפלטון שטען שגוף ונפש נלחמים ביניהם כל הזמן, שהגוף הוא כלא לנשמה שרוצה לעלות למעלה. אריסטו אומר ששני הדברים או אלמנטים חשובים, גוף בריא ונפש בריאה. ע"פ הרמב"ם המצוות שהם מצוות של הגוף הן עוזרות לאדם להיות מוסרי וטוב יותר. תחליטו של אדם הוא לעבוד את אלוהים בכל צורה אפשרית.

מהצד המוסלמי מעריץ של אריסטו באותה תקופה היה אבן רושד. פילוסוף מוסלמי רציני שעסק מאוד אינטנסיבי בתרגום ופירוש כתבי אריסטו. חי בספרד בשנים 1126-1198, אותה תקופת חיי הרמב"ם. רושד היה קאצי = שופט. רושד נחשב לאחד מגדולי הפילוסופיה המוסלמית בימי הביניים ('פָלַסִפַה' = פילוסופיה בערבית). הוא היה שותף לרמב"ם בקבלת המסורת האריסטוטלית, כלומר שניהם היו אריסטוטליים, רציונליסטים ועסקו בבעיות פילוסופיות דומות.

אבן רושד גם טען שכל אדם הולך לפי ההלכה המוסלמית שיש בה חוקים, מצוות ותקנות, רק אדם שמקיים את כל המצוות המוסלמיות יכול להיות אדם צדיק וראוי. אדם לא יכול להיות ללא חוק. ע"פ אריסטו אדם שחי ללא חוק הוא חיה. לכן חייבים לקיים מצוות כי הם מנגנון לטיהור הגוף והנשמה, להגנה מפי עבודה זרה.

תומס אקינו חי אחרי הרמב"ם ואבן רושד אבל ניתן לומר שהוא היה מקביל לרמב"ם בעולם הנוצרי. הוא נחשב הדמות החשובה ביותר בכנסייה הקתולית אחרי אוגוסט ינוס ונתן פרשנות לתורת אריסטו בעולם הנוצרי. אלוהים שבשמיים הוא אדם שירד לארץ על מנת לתת דוגמה לאנושות. ע"פ תומס אקינו החטא הקדמון קיים אבל הוא טעות שעושים הגורים. התפישה הזו מביאה למצב שניתן לשנות את התודעה המוסרי של האדם. ככל שהאדם הוא יותר פילוסוף, רציונאלי אז יכול לאמין באלוהים בצורה יותר טהורה. עבור תומס אקינו ישו הוא אהבת אלוהית שחצה את הקו המחולק והגיעה לאנושות. האנושות חזתה מחזה נדיר של התגשמות אלוהית עלי אדמה במשך 33 שנים והאדם יכול לקחת מודול אלוהי לאהבה מושלמת. תומס אקינו מאמין באדם, באהבת אדם והאל, בשכל, אנושות, בתפישה של ידע שיכול לשנות את מהות האדם באמצעות הכנסייה והסקרמנטים. רק אלוהים שנעשה לאדם יכול להיות דוגמה לאהבת האל את האדם, ז"א שישו לא הגיע על מנת לביא גאולה אלא על מנת להיות דוגמה. תומס אקינו לוקח אותם אלמנטים אבל באופן אופטימי, האדם יכול להתקדם ע"י השכל, לוגיקה, היגיון, מעשים, הכנסייה והסקרמנטים, כפי האריסטו אמר שאדם יכול להשתפר. אהבת האל, ע"פ תומס אקינו היא דו-כיווני. אהבת האל הוא אלמנטארי, אלוהים משמעותו אהבה. אצל אגוסטינוס האל אוהב את האדם אבל האדם לא ראוי לאהבה זו.

 

אדריכלות: מבנה הכנסיות

בכל חלק ארכיטקטוני, אדריכלי, הנדסי בכנסייה יש משמעות סמלית. מיד לאחר הכרזת הקיסר קונסטנטין בשנת 324 על הנצרות כדת רשמית, חיפשו מבנה מתאים לכנסייה. עד אז התקיימו התפילות בבתי קהילה קטנים – דומוס אקלסיה.

בזיליקה. כשהאימפריה הלכה והתחזקה ע"י הנוצרים הרבים שזרמו אליה, החלו הנוצרים לחפש מקום תפילה נוח יותר מאשר בקטקומבות. הם אימצו את מבנה הבזיליקה הרומית, שהייתה מבנה חילוני (מבנה אורך) שלא התקשר לשום דת. הגומחות של הבזיליקה נועדו לאנשים חשובים. הם שינו קצת את המבנה. גומחה אחת (אבסיס) הפכה להיות מקום המזבח, כמעט תמיד זו שפונה למזרח, והשניה הפונה למערב – בוטלה, ובמקומה הייתה הכניסה הראשית למבנה באמצע, ושתי כניסות נוספות משני צידיה. חתך המבנה נשמר. כל מבנה אורך כזה נקרא מבנה בזיליקני, בלי תלות בתקופתו. המבנה היה גדול יחסית לבקתות החימר של האוכלוסייה, והוכנסו בו אלמנטים שיעזרו ליצור את האווירה הנחוצה.

הבזיליקה הראשונה נבנתה על קברו של פטרוס, בגלל שהיה השליח הראשון שהביא את הנצרות לרומא, למרות שהמרכז היה בקונסטנטינופול. קברו היה מעבר לטיבר, והכנסייה בנויה מעל בית קברות. הבזיליקה הראשונה נבנתה מעץ. היא נהרסה בימי מיכלאנג'לו, ונשארו רק ציורים שלה. הבזיליקה כללה גם אטריום, חצר פתוחה לשמיים, ששימשה אנשים שעדיין לא עברו טבילה, ולכן לא יכלו להיכנס לתוך הבזיליקה בזמן התפילה, והקשיבו מבחוץ. 

כמעט בכל הכנסיות הכניסה היא מצד מערב, כאשר כיוון התפילה הוא מזרח. רוונה באיטליה הייתה מרכז נוצרי בתקופה הביזנטית, ונבנו בה הרבה בזיליקות. האמנות הרומית הפכה בהדרגה לאמנות נוצרית. האמנות כללה הרבה סמלים כי מעטים ידעו קרוא וכתוב. זו הייתה אמנות של דידקטיקה שבאה ללמד תכנים והאסטטיקה הייתה פחות חשובה. האמנות הנוצרית לא ניסתה להכניס פרספקטיבה, המטרה הייתה להגדיל את הדמויות החשובות. האנטומיה והפרופורציה לא היו עקרונות חשובים. בתקופה הביזנטית הכנסייה הייתה עם אטריום, וללא מגדל. המגדל התווסף במאה ה-10.

החלל המרכזי של הכנסייה מכונה ספינה ראשית ואליו מתחברים חללים ופונקציות נוספות. (בלטינית: Navis). כך קבע אגוסטינוס שהכנסייה היא כמו תיבת נוח שתיקח את מאמיניה לחוף מבטחים. כאשר קהל המאמינים גדל אז מרחיבים את מבנה האורך ע"י הוספת מבנה רוחב שנקא טרנספט, (בלטינית: Transeptum), הנמצא בזווית ישרה לבית האורך ויוצר מבנה של צלב.

_____נרתקסה__________ספינה הראשית_____אפסיס

_____אמבולטוריום_____קפלות סביב האמבולטוריום___ספינות צדדיות

_____טרנספט__________אגף המהקהלה

באזור ההצטלבות בין הספינה והטנספט נמצא המזבח שנקרא אלתר. כאן אזור הפיקוד של האוניה שבו נמצא הקפטן, כלומר, הכומר. באלתר יש שולחן שבו יש הלחם והיין. בדרך כלל לא נותנים למאמינים לשתות יין מחשש שטיפות יין יפלו, לכן הכומר שותה את כל כוס היין. מזבח זה מחליף את פסלו של הקיסר אשר היה מוצב במבנה הבזיליקה הרומי.

מאחורי הכומר יש חלק שנקרא רטבלו, משמעות מה שיש מאחרי השולחן. בהרבה מקומות ניתן לראות את הרטבלו עשוי מעץ עם סצנות מחיי ישו. כאשר הסצנה העליונה היא הצליבה.

מסביב לאלתר יש סוג של מעגל שנקרא אמבולטוריום. (בלטינית: Ambulatorium). המילה נגזרת מ- נע, מהלך. ממנו ניתן לראות מה קורה באלתר, כלומר, לראות את המיסה ממקום יותר קרוב. סיבה נוספת לאפשר לקהל רב לבקר באזור שסביב המקום המקודש. בתוך האמבולטוריום יש חדר הכנה שבו הכמרים או נזירים או בעלי תפקידים במיסה עצמה מתלבשים ומתכוננים. בנוסף על כך יש חדר נוסף שנקרא חדר האוצר (בלטינית: Tesoro). במקור היה חדר מזכירות אבל עם הזמן, חלק מהכנסיות הפכו להיות עשירות, אספו יצירות אומנות וכך הפך להיות את חדר לכספת של הכנסייה. היום החדר משמש כמוזיאון. 

בחלק מן הכנסיות יש בצד מבנה, לפעמים באופן סמלי, בפטיסטריום. הוא סמלי כי הוא הסקרמנט לכניסה לנצרות. שי מקומות אשר הפטיסטריום נמצא מחוץ לאולם התפילה כמו בפיזה למשל.

המאמינים עומדים/יושבים בשורות. מסביב לאולם יש 14 התחנות של ויה הדולורוזה. בסוף המיסה מקבלים את לחם הקודש, בדומה בסופר-מרקר ששמים מוצרים חשובים בסוף החנות, כך המאמנים עוברים מול 14 התחנות וכך לומדים על דרך הייסורים, ההיסטוריה הקדושה. הנצרות הקתולית אינה דת של ספר למאמינים הפשוטים אלא דת ויזואלית ומאוד סימבולית

באורך הספינות הצדדיות נמצאות תאי הוידוי.

הקריפטה (בלטינית Crypt) ממוקמת לרוב במפלס נמוך יותר מאולם הכנסייה עצמו ותמיד נמצאת מתחת לאלתר. הקריפטה היא בעצם חדר קבורה של אנשים חשובים, אנשי דת או אצולה. הקריפטה היא אותו חלק של הכנסייה בו ממוקמת פיסית הסיבה שבגללה ממוקמת הכנסייה היכן שהיא ממוקמת. התפישה הנוצרית אומרת: על קבריהם אנו עומדים, על מותם אנו חיים. בתחילת דרכה הנצרות הייתה בקטקומבה וכך הפכה לדת יותר ספיריטואלית, משיחית ומטפיסי.  לא בכל מקום יש קריפטה ויש קדושים שגופם מחולקים בכמה כנסיות כמו יעקב אח של ישו. האמונה אומרת כי יום אחד הכול התאחד מחדש.

קפלה. כנסייה פרטית או פינה בכנסייה גדולה כמו קתדרלה עוד כנסיות קטנות שנקראות קפלות שיש להן יעוד מיוחד. לפעמים שייכת למסדר, למשפחה או מוגדשת לפטרון עושה ניסים ומפלאות. יכול להיות קפלות שנמצאות במבנים אחרים. ישנם מבנים ציבוריים שיש בהם קפלות.

עמודים ותקרות. הכיפה תמיד מייצגת את ישו וכל שיורדים מכיפה כלפי מטה אז הולך ופוחד המעמד שמי שמיוצג. אחרי ישו נמצאים ארבעת האוונגליסטים, לאחר מכן שנים עשר השליחים, קדושים אחרים עד שמגיעים לארץ שבו הולכים. העמודים הם המתווכים בין הארץ והשמיים. הקדושים היו בני אדם אבל בתוקף אמונתם ומעשיהם או מותם הם מתווכים בין האדם והאל.

בחלק מן הכנסיות קיימת מרפסת שבה הכומר אומר את הדרשה.

כמו כן בחלק מן הכנסיות קיימת אזור למושב המקהלה .

כל חמשת החושים מופעלים כאשר נכנסים לכנסייה, ריח, מישוש, שמיע, וטעם וריאה. הנצרות היא דת של חושים.

המיתוסים, הקדושים, התגלויות לפעמים הם דברים שקיימים לצורך כלשהו. הכנסייה היא ארגום מושלם ומסדר את התודעה, מחשבה וצרכים. לכל מיתוס יש זמן, מקום והגדרה.

בזיליקת פטרוס הקדוש, המבנה המרכזי של קריית הוותיקן, היא הכנסייה הגדולה בעולם והחשובה ביותר לקתולים. חשיבותה נובעת מהמסורת שמתחת לכיפת הבזיליקה קבור פטרוס הקדוש, אחד התלמידים החשובים של ישו, שהפיץ את הנצרות ברומא והיה האפיפיור הראשון. בעבר, האזור היה בית קברות רומי, ופטרוס הוצא להורג ונקבר שם. במשך השנים הקבר התקדש, וכשהנצרות הפכה להיות דת מוכרת, נבנתה מעל המקום כנסייה.

בזיליקת פטרוס הקדוש – Wikipedia

אדריכלות ביזנטית. שהתפתח מהאדריכלות הרומית. הכנסיות הביזנטיות שנבנו כבר בתקופת יוסטיניאנוס שאפו לתת תחושה של הרבה יותר אור רוחני בחלל, בדומה לתפישות המאוחרות יותר של אדריכלות הכנסיות. הביזאנטים המציאו טכנולוגיה של בניית כיפה מעל שדה ריבועי.

מבנים ביזאנטיים מפורסמים

• כנסיית איה סופיה, קונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו)
• המאוזוליאום של גאלא פלקידיה, רוונה
• כנסיית אגיה אירנה, קונסטנטינופול
• הבזיליקה של סן ויטאלה, ראוונה, איטליה
• מנזר סנטה קתרינה, סיני
• כנסיית סן מרקו, ונציה, איטליה
• כנסיית שמעון בעל העמוד, סוריה
• היפדורום קונסטנטינופול
• כנסיית הקבר, ירושלים (יוצאת דופן בסגנונה)
• מנזר דפני, מנזר הוסיוס לוקאס ומנזר ניאה מוני של קיוס ביוון

 

כנגד מבנה האורך התפתח באותה תקופה, במקביל מבנה ריכוזי דתי, בצורת עיגול, מרובע, צלב יווני (סימטרי), או משושה, כמו סן ויטלה בוורנה הוא אחד המפורסמים. יש הטוענים שזה ניסיון לחקות את קבר ישו. הלנה, אם קונסטנטין, הגיעה לארץ לאתר את התחנות הקשורות בחיי ישו. היא הקימה כיפה על עמודים סביב קבר ישו. הנטייה של תפילה תוך כדי סיבוב דרשה מבנה סימטרי, כשהמקום הקדוש באמצע.

הבזיליקה של סן ויטאלה היא כנסייה ביזנטית מן המאה ה-6 הממוקמת בעיר בעיר רוונה. חשיבותה הרבה של הכנסייה נובעת משתי אספקטים שונים. ראשית, מבנה הכנסייה המתומן, אשר נותר ללא שינוי רב מאז בנייתה, מהווה עדות לסגנון בנייה ביזנטי ולמבנים דומים אשר לא השתמרו לימינו. שנית, עיטורי הכנסייה ובייחוד הפסיפסים מהווים עדות מרשימה באיכותה לסגנון העיטור האימפריאלי באימפריה הביזנטית. בזכות חשיבות זו הוכרה הכנסייה כאתר מורשת עולמי של ארגון אונסק"ו.

בזיליקה של סן ויטאלה – Wikipedia

כנסית אגיה סופיה (כנסיית החוכמה הקדושה, בלטינית: Sancta Sophia) הנמצאת באיסטנבול שבתורכיה, הינה כנסייה יוונית אורתודוקסית. הנחשבת לאחת הדוגמאות הבולטות של האמנות והאדריכלות של האימפריה הביזנטית וכאחד הבניינים המפורסמים בעולם. לאחר התפרקות האימפריה הפכה למסגד עם תוספת 4 מינרטים. היום היא מוזיאון, והתורכים מסירים את הסממנים האיסלמיים ומשחזרים את הציורים הנוצריים שכוסו. כל המבנה ממוקם על גבי מקדש רומי פגאני. המבנה היה מהפכני,  מכוסה בכיפה שקוטרה 31 מטרים וגובהה 56 מטרים. כיפה זו קטנה במקצת מכיפת הפנתאון שברומא. כדי שהקירות לא יקרסו ממשקל הכיפה, הוציאו עמודי תמך כלפי חוץ, כדי לא לשבור את המבנה הפתוח בפנים. זהו שילוב של מבנה אורך עם מבנה ריכוזי (גם כנסית סן מרקו בוונציה היא כזו).

ארבעה עמודים בארבע פינות המבנה מחזיקים את משקלה הרב של הכיפה על ידי פנדנטיבה (משולשים קמורים מתחת לכיפה המעבירים את העומסים ל-4 נקודות). המבנה ניזוק מספר פעמים בשל רעידות אדמה והכיפה קרסה.

פנים הכנסייה מצופה בשייש, ובפסיפסים בצבעים, ירוק, לבן, ורוד וזהב. הכיפה היא עם פסיפס זהב, וחלונות שמאירים אותה. תוכנית הכנסייה מראה את השילוב של המאה ה-6. מעל הפסיפס יש פרסקו דמוי שיש – הרומאים יצרו טכניקה של ציור פרסקו בצורה שנראתה בדיוק כמו שיש. טכניקה זו חזרה במאות ה- 17-19.

איה סופיה – Wikipedia

אומנות: http://www.orianit.edu-negev.gov.il/brenner

קתדראלה. כנסייה היא מבנה דתי לאזור קטן. בעיר הגדולה של האזור יש קתדרלה, כנסייה ראשית, מקום מושבו של הבישוף (הגמון), והיא אחראית על הכנסיות הקטנות שבתחומה.

הקתדרלה לרוב היא מבנה גדול ומפואר, שניצב רם בכיכר העיר. הבנאים והאמנים שבנו את הקתדרלות התייחסו למעשה ידם כאל יצירת "עיר האלוהים" שמורכבותה הגדולה מקפלת בתוכה משמעות תיאולוגית עמוקה בנוגע לעולם שברא אלוהים. הקתדרלה היוותה פעמים רבות את המרכז של חיי העיר, ופארה שיקף את יוקרת העיר בה היא נמצאה.

הקתדרלות נבנו עוד מהמאה ה-8 לספירה. אז גם הוחלט שהן יהיו מקום מושבו של הבישוף המקומי ולכן ימוקמו רק במרכזי הערים ולא בכפרים. באנגליה לא מומש צו זה שכן בישופים התארגנו לפי שבטים ולא לפי אזורים גיאוגרפים.

עד המאה ה-12, רוב הקתדרלות נבנו בסגנון הרומנסק. הקתדרלות הרומאנסקיות הכבדות התאימו לאירופה המתפתחת, שהחלה לצאת מימי החשיכה אל עבר ימי הביניים מאחר שהן דרשו מעט כשרון וסיפקו הגנה בעת שהעיר הותקפה (בתקופה זו, רבים מן החומות והמבצרים באירופה היו מעץ).

קתדרלה – Wikipedia

במאה ה-10 הכנסייה כבר מספיק מבוססת, ומתחילים מסעות הצלב. על רקע זה התפתחו 2 סגנונות: רומנסק וגותי. על רקע 2 הסגנונות האלו התחילו להיווצר גם ההבדלים בין המדינות השונות.

כנסייה רומנסק. מאות 10-12. בארכיטקטורה מאופיין ע"י החזרה לאלמנטים ארכיטקטוניים רומיים עתיקים כמו הקשת העגולה והקימור. אשר נשתכח במאות השנים שעברו בין נפילת האימפריה הרומית עד אותה תקופה.

באלף הראשון התגבשה הכנסייה הנוצרית. שנת 1000 נחשבה סוף העולם. פחדו שהעולם ייהרס. לאחר ששנת 1000 עברה ולא קרה כלום, הכנסייה התחילה בסגנון איום: החוטאים ילכו לגהינום.

הכנסיות בסגנון הרומנסק הן עם קשתות עגולות. לא רק השפעה קלאסית רומית, אלא כחלק מהארכיטקטורה. הבזיליקה כבר לא הספיקה, קהל המאמינים גדול מידי, אז מרחיבים את מבנה האורך ע"י הוספת מבנה רוחב – טרנספט, הנמצא בזווית ישרה לבית האורך ויוצר מבנה של צלב. בהתחלה הוסיפו קפלות קטנות ובמשך השנים הטרנספט גדל ואח"כ מתרחב וכולל עמודים ושערים.

 

האדריכלות הרומנסקית הגיעה לשיאה בצפון צרפת, אך נפוצה בכל רחבי אירופה והייתה לסגנון הפאן-אירופי הראשון מאז האדריכלות הרומית. התפשטותו ברחבי היבשת מעידה על כך שבתקופה זו כבר נישא מידע בידי סוחרים, אצילים, אבירים ובעלי מלאכה ממדינה למדינה. האדריכלות הרומנסקית מייצג את התקופה בה אירופה החלה להתאושש מחשיכת ימי הביניים אשר אופיינה בהתדרדרות שלטונית, תרבותית וטכנולוגית. בתקופה שבה שורר פחד משודדים ומברברים. האדריכלות היא כבדה, מבצרית ובעלת קירות תמך גדולים. חלל הפנים בנוי מסדרת קמרונות המגדירים תאי נפח לאורך ה"ספינה הראשית".

חשיבות מיוחדת כאן ניתן לייחס לעליה לרגל למקומות קדושים שהייתה נהוגה באירופה, ומסלולי עליה לרגל למקומות כמו סנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון ספרד תרמו ככל הנראה באופן מיוחדת להתפשטות הסגנון.

כנסיות בסגנון הרומנסק: קתדרלת סט. מיכאליס, 1010-1033, הילדסהיים, גרמניה. סט. סרמין, 1080-1120, טולוז, צרפת.

במאה ה-10 החלו להקים מגדלים בכנסיות לציון המקום, וגם לתצפית (תקופה לא שקטה). המגדל הוקם בד"כ בנקודת המפגש בין בית האורך לבית הרוחב. במגדל היה פעמון שהיווה שפה: צלצולים שונים לארועים שונים בחיי הקהילה: לידה, מוות, קריאה לתפילה. המגדל הוא סממן מובהק של סגנון הרומנסק.

הבנייה נמשכה עשרות שנים (לפעמים מעל 100 שנים) ובכל פעם שהייתה מלחמה או היה שטפון, או הרבה עבודה בשדות, הופסקה הבניה לתקופה מסוימת, ואח"כ החלה מחדש. לכן רוב כנסיות הרומנסק בנויות בסגנונות שונים, לפעמים ההתחלה היא רומנסק וההמשך הוא גותי.

הערים התפתחו בהתחלה כמרכז מסחר, מערכת כלכלית לסחר, לא למגורים. הסוחרים הגיעו בבוקר וחזרו לכפריהם בערב. פיזה הייתה עיר מסחר ראשית, שחלשה על נקודה ימית, וחיבור למזרח, לא"י. ההשפעה של המזרח ניכרת בכנסיה. יש בה פסיפסים ביזנטיים, למרות שברומנסק אין פסיפסים, רק פסלים. מגדל פיזה הוא מגדל הפעמונים של הכנסיה. זהו מגדל אוורירי, סגנון איטלקי טיפוסי.

כנסייה גותית. הארכיטקטורה הגותי היא שיא הביטוי של הרצון של שימוש על בחושים וחושיות. גותיקה הוא שם גני שנתן אנשי רנסאנס. היא נמצאת בין התקופה הרומנסק ורנסאנס, מאות 12-15. הגותיים היו השבטים הברבריים שישבו באזור צרפת. שם התחיל להתפתח סגנון שקיבל את השם גותיקה. יש לה שלושה עקרונות: א) בסיס קצר ומאוד גובהה כדי לתת לאדם תחושה שהוא מאוד קטן מול עוצמתו האל. ב) העמודים הצדדיים, אומנה דואה. להוציא את היסוד מחוץ לקיר, כלומר, היסודות לא נמצאים בקירות. התמיכה לקירות נעשתה מחוץ למבנה הכנסייה: קשתות מרחפות. עשו את הקירות יותר דקים וכך הכניסו את הויטראז. ג) תאורה צבעונית. כניסה של אור נתן תחושה אלוהית.

אופי הסגנון והאווירה הרוחנית המיוחדת שהוא יוצר בחללי הפנים של המבנים, הפכו את האדריכלות הגותית למושא השראה חשוב במיוחד בקרב אדריכלים ואמנים רבים.

רצו להגדיל עוד יותר את הכנסיות. לכנסיה היה כבר הרבה כסף אז הפתרון ההנדסי הפך להיות סגנון ארכיטקטוני: הקשת המחודדת של המפזרת את העומס, הסגנון הגותי. אבן הראשה שמאפשרת סגנונות שונים, מִפְתחים שונים, גבהים גדולים יותר, הגעה לשמיים.

האדריכלות הגותית משקפת בצורה טובה מאוד את תפישת החיים של ימי הביניים. בתפישה זו מרכז העולם הוא הדת והאמונה הנוצרית ואין כמעט שום חשיבות לאדם או לחייו הגשמיים על פני האדמה. תפישה זו באה לידי ביטוי באדריכלות בכמה אופנים: א) הקתדראלות היו מבנים אדירים, בעלי עושר בלתי-רגיל בקישוטים. הם נבנו בדרך כלל במרכז העיר, במקום הגבוה ביותר בה, ונשקפו למרחוק, בולטים מעל בנייניה הנמוכים של העיר. ב) פרופורציות החלל היו לא אנושיות. הן נתנו לאדם תחושה שהוא קטן וחסר חשיבות לעומת האל. ג) קווי מתאר חדים וצרים המעניקים תחושה של גובה. ד) ריבוי הפרטים והפסלים התאפשר בזכות עבודה רבה של הרבה מאוד אנשים שאפילו לא קיבלו את ההכרה. למעשה ידועים מעט מאוד שמות של אדריכלים ופסלים אשר בנו קתדראלות גותיות. ה) ריבוי של ציורים, פיסולים, סיתותים באבן, ויטראז'ים ותיאורים גרפיים של סיפורים מהתנ"ך והברית החדשה, שנועדו ללמד דת את פשוטי העם שלא יודעים קרוא וכתוב. ן) פסלים וקישוטים רבים אף מוקמו במקומות מאוד גבוהים בכנסייה כך שאפשר היה לראות שהם שם אך אף בן אדם לא יכל באמת להתרשם מהם. הם פוסלו למעשה עבור האל ולא עבור בני אדם. ז) חלק מהפסלים, הגרגוילים והגרוטסקים שקישטו בעיקר את חוץ הכנסייה נועדו על פי המסורת לגרש את השדים אך הם גם יצרו יראת כבוד בעיני הציבור הסובב אותה כמו גם תחושה של פחד.

תרשים של מרכיבי המבנה של כנסיה גותית:

משך הבנייה ועלות הבנייה של הקתדראלות הגותיות היו חסרי פרופורציה לחלוטין לעומת ההשקעה במבנים אחרים בימי הביניים. רוב הכנסיות נבנו במשך עשרות שנים ולעתים רבות האדריכל שהחל את הבנייה בכלל לא זכה לראות את השלמתה.

בזיליקת סן דני בפריז הייתה המבנה הראשון שהכיל אלמנטים גותיים כגון בנייה קלה לגובה וקשתות מחודדות. הקתדרלה הגותית הראשונה הייתה קתדרלת סנס ואילו קתדרלת נוטרדאם בפריז נחשבת עד היום לאבטיפוס של הקתדרלה הגותית הקלאסית. מאז נבנו מאות קתדרלות וכנסיות בסגנון גותי, עשרות מבני ממשל וציבור ואפילו מספר בתי כנסת (כגון האלטנוישול ובית כנסת מייזלובה בפראג).

האדריכלות הגותית זכתה לעדנה במאות ה-12 ועד ה-16 וכן במאה ה-19, במה שידוע כהתחייה הגותית או סגנון נאו-גותי.

כנסייות גותיות: כנסייה סן סטפן, וינה. כנסייה מילנו, איטליה. כנסית סט. ג'ורג', וינדזור, אנגליה. קתדרלת שארטר, צרפת

הויכוח בכנסיה על מעמדה של האשה נמשך עד המאה ה-20 – האם מריה הייתה רק כלי, או גם קדושה. עליית מעמד האשה קשור בעליית מעמד האדם והוא מהווה את הניצנים הראשונים של הרנסנס.

ויטראז'. עד המאה ה-11 הייתה רק זכוכית בניפוח. רק אח"כ החלו ליצור זכוכית שטוחה. בהתחלה השתמשו בתחתיות בקבוקים כזכוכית שטוחה, וחיברו אותם ע"י בדיל, שהוא מתכת רכה וניתן היה ליצור בה מסילה. הצבעוניות הביאה ליצירות הויטראז'. הויטראז' יוצר אווירה מהממת. בהמשך השתמשו בו גם להפצת סיפורים מיתולוגיים. הויטראז' בנוטרדם הוא רק מהמאה ה-19. הויטראז' המקורי נהרס במהפכה הצרפתית. כאשר רואים ויטראז' צבעוני מאוד, הוא בן 100-200 שנה. בימי הביניים לא ידעו להפיק צבעים כאלה, והויטראז'ים היו "דהויים". לא היה בוהק צבעוני כל-כך. הויטראז'ים ה"דהויים" הם העתיקים. הצבע מתקבל ממינרלים שונים, אותם טוחנים ליצירת פיגמנטים, ואותם מערבבים עם הזכוכית. עד המאה ה-19 היה מקובל לצבוע קרמיקה בצבעי אדמה טבעיים, כי החומרים דומים, וההדבקות טובה יותר. בדים צבעו עם צבעים שיצרו מצמחים – בגלל קרבת החומר, אותה משפחת חומרים. ביהדות – חלזונות מצור הובאו ליצירת בגדי הכהן הגדול.

ויטרז' הינו טכניקת חיבור זכוכיות צבעוניות לכדי ציור צבעוני ושקוף. את חלונות הכנסיות נהגו לבנות, החל מימי הביניים, כוויטראז'ים שבהם צוירו סיפורים שונים מהתנ"ך ומהברית החדשה.

בכנסיות הגותיות נהגו לבנות ויטראז'ים גדולים מאוד עבור כל החלונות. לוויטראז' היו מספר תפקידים: לקשט את הכנסייה, לרכך את האור החודר לחלל המבנה ולתת לו גוון "רוחני", וחשוב לא פחות, ללמד את המאמינים את סיפורי התנ"ך, במיוחד בימי הביניים שבהם מרבית האנשים לא ידעו קרוא וכתוב.

הרוזטה, חלון גדול עם מרכז והתפזרות ממנו. המקבל את שמו מדמיונו לשושנה. הרוזטה היא חלון בעל מסגרת אבן המכיל בתוכו ויטראז'ים היוצרים ביחד את צורת השושנה. הרוזטה מחולקת לצורות משניות – עיגולים קטנים יותר, פלחי המעגל וצורות שונות המזכירות תלתנים ועלים.

מיקום הרוזטה הוא בדרך כלל בחזית הראשית (המערבית) מעל לשער הכניסה המרכזי. לעתים נבנות רוזטות גם בחזית המזרחית וגם בקצות הטרנספט. בפנים הכנסייה, הרוזטה יוצרת (תלוי בשעה ביום) אפקט של אלומת אור רך וצבעוני החודר דרכה ומשרה אווירה של קדושה.

מגדל פעמונים. כמעט ואין כנסיות ללא מגדל פעמונים או חלק כלשהו במבנה שבו ניתן להתקין פעמון. מטרת הפעמון היא תקשורת בסיסית עם תושבי העיר. הוא מצלצל בשעות שונות על מנת לקרוא למאמינים לתפילה, להודיע על אירוע חשוב, להכריז על השעה, או להתריע בפני שריפה או סכנה אחרת. מגדל פעמונים נועד להחזיק את הפעמונים, שמשקלם של הגדולים שבהם מגיע למאות קילוגרמים.

מגדלי הפעמונים נבנים כחלק מהכנסייה, ולעתים כמבנה העומד בפני עצמו בצמוד אליה. ישנן כנסיות שבהן נמצא המגדל מעל הקרוסינג (מפגש הספינה הראשית עם הטרנספט), וישנן כאלה שבהן מגדל הפעמונים נמצא מעל החזית הראשית. במקרים רבים ישנם שני מגדלי פעמונים סימטריים בחזית הראשית של הכנסייה.

מגדלי פעמונים הלכו והתפתחו מאמצע ימי הביניים, מתוך שאיפה לבנות כנסיות גבוהות ככל הניתן, למען יראו וישמעו למרחק הגדול ביותר האפשרי, הלכו וגבהו מגדלי הפעמונים שנבנו. מגדל הפעמונים של קתדרלת לינקולן שבאנגליה מגיע לגובה של 160 מ', והיה המבנה הגבוה ביותר בעולם במהלך המאות ה-14 וה-15. כאלמנט הגבוה ביותר בעיר, לפחות עד הגעת גורדי השחקים המודרניים בסוף המאה ה-19, היו מגדלי הפעמונים של הכנסיות הדבר הבולט ביותר בקו הרקיע העירוני של ערי אירופה והיוו גאווה מקומית. למגדלים רבים נוספו גגות מחודדים שהעניקו להם גובה נוסף ומראה כללי מרשים יותר.

אדריכלות הרנסאנס: המאה ה-15 עד המאה ה-16, בעיקר באיטליה. סגנון הרנסאנס ניסה לשחזר את סגנון הבנייה הקלאסי. כנסיות הרנסאנס היו בעלות צורות פשוטות ונקיות יותר בדומה למבנים הרומיים, הן היו נמוכות יותר מאלו הגותיות, קישוטיות הרבה פחות ובעלות פרופורציות אנושיות יותר.

הסגנון דוגל בהרמוניה בין חלקי הבניין למבנה כולו ולסביבתו כמו גם על מרכזיותו של האדם. להבדיל מאלמוניותם של האדריכלים בימי הביניים באירופה, אדריכלי הרנסאנס היו אמנים בעלי שם שעסקו גם בתחומים נוספים כגון ציור, פיסול, הנדסה אזרחית וצבאית. החשובים שבהם הם: פיליפו ברונולסקי, לאונה בטיסטה אלברטי, דונטו ברמנטה, לאונרדו דה וינצ'י, אנדראה פלדיו, מיכלאנג'לו וברניני. אדריכלות הרנסאנס אינה רק אדריכלות של כנסיות כמו הסגנונות שקדמו לה. ניתן למצוא את הסגנון גם במבני ציבור אזרחיים שונים, ארמונות ואף בוילות פרטיות של אצילי התקופה.

אחד המבנים המפורסמים בסגנון הרנסאנס הוא הבזיליקה של סן פייטרו בקריית הוותיקן. את המבנה עיצבו כמה מהאדריכלים הגדולים בהיסטוריה: מיכלאנג'לו עיצב את הבזיליקה של סן פייטרו לפי כנסייה של ברונלסקי ונפטר בגיל 92 במהלך הבנייה, את עבודתו המשיך האדריכל דונטו ברמנטה והאמן רפאל צייר את קירות הקפלה הסיסטינית.

כנסייה סנטה מריה נובלה, פירנצה 1470. סגנון הרנסאנס האיטלקי. (אדריכל לאונה בטיסטה אלברטי(.

אדריכלות הבארוק: המאה ה-17, תחילה באיטליה ואחר כך בשאר אירופה ואמריקה הלטינית. סגנון הבארוק באדריכלות הכנסיות היה דומה מאוד בצורתו לסגנון הרנסאנס, אלא מקושט ועמוס יותר בפרטים ובצורות.

נאו-קלאסיציזם ונאו-גותיקה: מהמאה ה-18 עד המאה ה-20. מדובר בשני סגנונות שונים, אך בשניהם קיים חיקוי סגנונות קודמים. חיקוי הסגנונות מתבצע עם שינויים בעיקר באופי הקישוטים וטכנולוגיית הבנייה המשפיעה גם על העיצוב. הנאו-קלאסיציזם חיקה את הרנסאנס ואת האדריכלות הקלאסית והסגנון הנאו-גותי ניסה להחיות את הסגנון הגותי של ימי הביניים.

כנסייה נאו גותיקה: ווטיבקירכה, וינה.

כנסיות מודרניות שנבנו במאה ה-20 ברוח המודרניזם ובשבירת חלק מהמוסכמות של בניית כנסיות. כנסיות מודרניות רבות אינן כוללות את חלקי הכנסייה המסורתיים ובקומפוזיציה הצפויה. כמו כן הן נבנות בשיטות בנייה חדשות המאפשרות צורות אחרות ושפה אחרת של עיצוב המבנה. אחת הדוגמאות המוצלחות לסגנון זה היא כנסיית נוטרדאם די או שבצרפת.

בכנסיות אורתודוקסיות קיים קיר שנקרא איקונוסתזיס שמסתיר את המזבח מכלל המאמינים. הקיר הוא המשדר לאלוהים. האורתודוקסים מאמינים שמה שמשדר את התפילה לאלוהים זה האיקונים. אצל הקתולים מי שמשדר את התפילה לאלוהים זה הכומר. הכומר המנהל את הליטורגיה, כך נקראת התפילה במזרח. במערב התפילה תיקרא מיסה. הטקס בין הקתוליים ואורתודוקסיים דומים במהותו. אבל אצל הפרוטסטנטיים אין כל הדברים האלו. אולי ניתן לומר שאצל הפרוטסטנטיים הכנסייה דומה לבית כנסת.

קיר האיקונוסטזיס: מצד ימין לפתח המרכזי יופיע תמיד ישו פנטוקרטור, שליט העולם (את ההשראה של ישו המחזיק את הספר ותנועת היד שלו מצאו באיקונה שנשתמרה בסנט התרינה אשר הצליחה לשרוד את האיקונוקלזם). משמאל לפתח תופיע מרים עם ישו בחיקה. משמאל לישו (שני מימין) תופיע דמותו של יוחנן המטביל. האיקונה השנייה משמאל (מימין למרים) יופיע הנצחה של האירוע או הדמות שעל שמה נקראת הכנסייה.

סידור זה הנו קבוע בכל כנסייה אורתודוקסית בארץ או בעולם, אלה הן הדמויות המרכזיות.

איקונות נוספות יופיעו בשתי שורות מעל לאיקונות הקבועות. מימין יופיע תמיד מחזור חייו של ישו ואילו משמאל יופיע מחזור חייה של מרים. תמיד תופיע ההגבלה בין האיקונות והאירועים בחייו של ישו לחייה של מרים. יוצרים איזושהי סימטריה על מנת להעלות את קרנה של מרים.

בכל סצנת יום הדין האחרון ניתן לראות את ישו במרכז כפנטוקרטור ומשמאלו יראה יוחנן המטביל ומימינו נמצאת מרים כאשר יוחנן ומרים מבקשים בעבור המאמינים מאלוהים, מתחננים בפני האלוהים = DEESIS.

 

אתרים:

אדריכלות כנסיות – Wikipedia

 

הכנסייה הביזנטית האורתודוקסית

 

אורתו = ישר, דוכסיה = מחשבה/אמונה, אורתודוקסיה = האמונה הישרה. משנת 325 עד שנת 1543. האורתודוקסיה הינה זרם בנצרות שהולך ומתגבש. מוועידת כאלקדון בשנת 451 ישנן קבוצות המזוהות על פי אזורים גיאוגרפיים ותרבותי. קבוצות שפרשו מהזרם המרכזי.

חשוב להבין את  מהות הנוצרית ולהבין שישנו עולם ששואף לחיות תחת החלטות אקומניות (עולמיות). בצד המזרחי של האימפריה מדברים על הקבוצה שרואה עצמה כביזנטית, שכן ביזנטיון היא הבירה והיא קוראת לעצמה גם אורתודוקסית.

התפישה האורתודוקסית הינה למעשה פולמוסית, כלומר אם תפישתם היא התפישה הישרה אזי ישנם כאלה שאינם הולכים עם הזרם והם מתעקמים בתפיסתם. אם זהו עניין פולמוסי אזי צריך לראות בעצם ממתי מתחיל הפולמוס הגדול?

ישנם מספר סמלים המסמלים את המעבר מהעולם המזרחי לעולם הביזנטי:

נשר דו ראשי: מסמל את איחוד המדינה עם הכנסייה (ראש אחד של הקיסר והשני ראש הבישוף).

מרים: מופיעה תמיד עם ישו בחיקה. מרים לא תופיע לבד באיקונות האורתודוקסיות שכן אין למרים חשיבות בפני עצמה וחשיבותה הוא בעצם הולדתה את האל. מופיעה בצבעים של זהב עם לבוש מיוחד. תופיע עם שלושה כוכבים שלכל אחד מהם חשיבות (השילוש). תווי פניה של אדם המגיע מהמזרח כמו תווי פניו של ישו המגיע מהמזרח.

איקונה המושלת בכיפה: המופע של ישו. ישו פנטוקרטור (פאן =על, קרטור = שליט, פנטוקרטור = שליט על), השולט על כל היקום. הוא אוחז בספר, ביטוי לדברי אלוהים חיים. בתנועת יד עם אגודל וקמיצה כלי מעלה, תנועת ההוראה/הלימוד/הברכה. עוד הוא מוקף בהילה, כל קדוש מופיע עם הילה, אך כאשר היא מופיעה עם צלב הכוונה היא לישו.

במזרח האימפריה הרומית ישנו שליט בדיוק כמו במערב. מה שמפריד בין הקיסר במערב לקיסר במזרח הוא שעד גרגוריוס הראשון אשר ממסד את השלטון של הכנסייה גם בעולם החילוני ניתן לראות:

במערב ישנה הפרדה מוחלטת בין הקיסר לכנסייה. העולם הדתי מתנהל כעולם דתי והעולם החילוני כעולם חילוני. ישנם אמנם קווי אינטרקציה אך לקיסר אין כל מעמד דתי מיוחד.

במזרח הקיסר הוא גם ראש הכנסייה. אמנם הוא לא איש הדת בעל התואר הדתי אך הוא עצמו אחראי על הנתינה הרוחנית והחומרית. אנו שומעים שקונסטנטינוס יושב בוועידת ניקיאה כיושב ראש של הוועידה ללא כל הבנה תיאולוגית. השליט החילוני שיושב ראש הוועידה הדתית. לכן הנשר הדו ראשי מסמל במזרח (בעולם הביזנטי) את האיחוד של המדינה עם הכנסייה.

בעולם הביזנטי ישנן מספר פטריארכיות כמו: קונסטנטינופול, אנטיוכיה, אלכסנדריה, וירושלים. נשארה רומא במערב.

הקיסרים הבולטים. היו גם קיסר וגם ראש הכנסייה:

קונסטנטינוס הגדול (עד 337) מעתיק את בירתו לביזנטיון והוא מכתיב את המהלך שהקיסר הוא ראש הכנסייה. האימפריה המאוחדת.

תיאודוסיוס השני – מימיו (408) האימפריה מפוצלת בפועל. אומרים שלמעשה לקיסר המזרח אין כל הכפפה למה שנעשה במערב.

יוסטיניאנוס הראשון (עד 565) פולש למערב.

הרקליוס (עד 641), רואים אותו בכנסיית הקבר. הוא משיב הצלב האמיתי.

בשנת 614 בפלישה הפרסית-ססנית, ישנה החרבה שיטתית של כנסיות ברחבי ארץ ישראל.  בין השאר הם מגיעים לכנסיית הקבר אך הם לא הורסים אותה, הם לוקחים בשבי את הצלב האמיתי ומביאים אותו לפרס.

בשנת 9 – 628 הרקליוס הקיסר הביזנטי משיב בתהלוכת ניצחון את הצלב האמיתי ירושלים, לכנסיית הקבר.

לאו השלישי (עד 741). הוא זה שנותן את האות לכך שישנה בעיה עם האיקונות. בתקופתו ישנו תהליך שתופס תאוצה של הרס האיקונות. כל נושא האיקונוקלזם הוא בימיו. הוא בעצם זה שנותן את העצמה לכך.

הוא זה שגורם לכך שתתכנס ועידת ניקיאה ה-2 לשם החזרת האיקונות, הוא בעצם כבר אינו משתתף בוועידה.

ההתפתחות התיאולוגית במזרח

ישנם ויכוחים סביב השילוש, האב הבן ורוח הקודש. מהות המשיח, ויכוח כריסטולוגי (בוועידת אפסוס וכאלקדון עוסקים במהות האלוהים, מי זה האלוהים, יולדת האלוהים/המשיח, טבע אנושי/אלוהי).

התפתחות התפישה של ישו כשליט העולם = פנטוקרטור, ומרים כתיאוטוקוס = יולדת האם (תיאו = אל, טוקוס = מכילה ברחמה). לכך אחראי המזרח, המערב לא העניק דבר מכל הביטויים הללו ומההחלטות של הוועידות. המערב כל הזמן מסתובב סביב הבכירות של בישוף רומא, הם רוצים לומר שהבישוףשל רומא למעשה נעלה על פני כל הבישופים האחרים.

האיקונות נמצאים במוקד ויכוחים גדולים וישנו מאבק איקונוקלסטי שהוכרע בוועידה השביעית בשנת 787, וועידת ניקיאה ה-2. הם פוסקים לטובת האיקונים אך גם לאחר הוועידה הויכוח לא תם ועד שנת 843 ממשיכים להתווכח. כל זאת נעשה במזרח.

7 הוועידות הראשונות בלבד מקובלות על המזרח ועל המערב !

בליטורגיה הדתית במזרח מתחילת הנצרות אומרים שעל האנשים להתפלל בשפה שלהם, תפילה בשפת המאמינים. הניסיון של ממסד ליצור את ההמונים שאינם מבינים את שפת התפילה ואינם את דברי חכמי הדת הדבר אולי תופס במערב אך במזרח הדבר אינו עובר ולכן הם אומרים שהמאמינים יתפללו בשפתם, שיבינו את התפילה ומשמעותה. 

ליטורגיה = עבודה בציבור, תפילה דתית בציבור (לכן מוצאים בעולם הנוצרי המזרחי תרגומים רבים. המזרח הוא האזור הפורה הוא בעצם ערש התרבות, המקום שבו מוצאים את המרחב התרבותי העשיר).

בכל כנסייה מזרחית נראה את האיקונוסטסיס, זהו קיר המכוסה באיקונות המפריד בין קהל המתפללים לבין המזבח.

איקונות

איקונין (מיוונית דמות). הוא צלמית שנעשה בה שימוש בנצרות. איקונין הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון קדושים או אלילים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס.

איקונוקלזם החל מהמאה ה־8 הופיעו בנצרות ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות, שלעתים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולעתים נראתה כצורה של עבודת אלילים. התופעה החלה, כנראה, עקב ההשפעה האסלאמית שגינתה מכל וכל ציור דמויות ובמיוחד ציור דמויות שאמורות לייצג כוחות אלוהיים/קדושה.

אחד מראשי המסנגרים על פולחן האיקונות היה יוחנן דמסקינוס 675-749) ) שהגיע מדמשק למנזר מר סבא. היה אחד מאבות הכנסייה החשובים. כתב מאמר תיאולוגי מבריק על איכותה האלוהית של האיקונה. עיקר טענתוהתיאולוגית, שבני אנוש אינם יכולים לחשוב לאל מילים ולראות ללאהתגשמות ובכל זאת, באמצעות המילים וגשמיות הם כן מסוגלים לחוות חוויה רוחניתעליונה. הוא גם נחשב כמי שהמציא את האיקונוסטזיס.

כתגובה לועידת ניקאה ה-2, החלו להופיע שפע של איקונות + ציורי קיר על קירות הכנסיות האורתודוכסיות (הכנסיות המזרחיות). לדעתם, כפי שאלוהים ברא עולם שאפשר לתפוס אותו רק באמצעות החושים, כל שכן, את מה שנעלה מהעולם, כלומר, האל עצמו, ניתן לחוש/להבין/להכיר רק עם החושים. ומי שרוצה להכיר את ישו חייב להכירו דרך החושים וחייב לראותו אותו ואת סיפור חייו. האיקונה משחזרת את סיפור חייו של ישו לכן יש לה ערך מקודש (לא בפני עצמה), אלא, מי שיסתכל עליה מספיק זמן רואה מעבר לתמונה, את הבריאה, את הבורא.

זה ההבדל בין הפגאני לבין המונותיאיסטי: הפגאני מסתכל על הטבע ומכיר עולם. המונותיאיסטי מסתכל על הטבע ומגלה את הבורא. לכן גם חובה לנשק את האיקונוסטזיס.

אם מסתכלים ארוכות על האיקונוסטזיס היא הופכת להיות שקופה ורואים את מה שנמצא מעבר לה: המזבח + הלחם הקדוש + היין הקדוש שהם הביטוי לאלוהי.

הכנסייה האורתודוכסית השתכנעה שהאיקונה היא מפגש מיסטי עם האל. לא משנה איך היא נראית, מי צייר אותה ולכן גם מנשקים אותה.

הכנסייה הקתולית לציור/פסל ערך של אסתטיקה והתמוגגות מהיופי של הבריאה. עבורה האומנות היא כלי לחינוך ההמונים האנאלפבתים. לכן לא מנשקים פסלים ותמונות.

 

במאה ה-5 במזרח

עליית קיסרים בולטים וחזקים מתגבש הגרעין של האימפריה הביזנטית.

תיאודוסיוס השני בימיו מתקיימת וועידה אקומנית שלשית באפסוס (431), הוא קובע את הקודקס (קודקס תחיקתי = חוקים) התיאודסיאני. דרך החוקים מבינים את תהליך ההתנצרות באימפריה הביזנטית. כל הנושא של אדם מתפלל בשפתו הוא נכנס גם לקודקס.

בימיו של יוסטיניאנוס האימפריה הרומית המזרחית מגיעה לשיאה. גם הוא כותב קודקס עם תפישה נוצרית מאוד ברורה, קודקס יוסט יניאני. בימיו כינוס הוועידה ה-5 בקונסטנטינופול. הוא בונה את כנסיית אגייה סופיה באיסטנבול בונה את רוונה שהופכת בירתו המערבית.

במאה ה-5 במערב

האימפריה הרומית קורסת (לחץ של ברברים מצפון מזרח ומטעמים פנימיים). ביזת רומא, השלטון החילוני מאבד את כוחו (הבירה עוברת לרוונה). נוצר וואקום, חלל פוליטי ואדמיניסטרטיבי.

לחלל הנוצר נכנס בישוף רומא (ליאו הראשון, גלסיוס, גרגוריוס הגדול). כל בישוף של רומא רואה את עצמו באופן מסורתי כממשיכו של פטרוס עלי אדמות. המסורת אומרת שפטרוס הגיע לרומא והוא היה המנהיג הראשון של הקהילה ברומא ולכן אם הוא היה הראשון אזי כל מי שהגיע אחריו רואה עצמו כממשיכו של פטרוס. המשמעות של כך היא שאם הבישוף של רומא הוא היורש של פטרוס עלי אדמות אזי מחזיק בידיו את מפתחות השמים ואם פטרוס הוא יורשו של ישו אזי הבישוף הוא בעצם יורשו של ישו גם כן.

ישנה במערב המאה ה-5, שאיפה לבסס את עמדת הבכורה בהנהגת העולם הנוצרי. הם נשענים על כך שבישוף (לימים האפיפיור) רומא הוא נציגו של פטרוס עלי אדמות אזי יש לו בכורה. הוא מעל הבישופים האחרים.

ישנו ניסיון להכתיב פסיקות חדשות ולכבוש את הבכורה הרוחנית. המאבק על הבכורה הרוחנית מלווה באותו מאבק פוליטי מבחינת הכוח של הבישוף.

התפצלויות ופילוגים

הנטייה לויכוחים ולפיצולים בוועידות האקומניות מופיעות למעשה בכל הוועידות: ניקיאה, אפסוס, כאלקדון, ניקיאה 2. ישנן הרזיות וישנם פיצולים. אך בשנת 1054, אמנם לא התקיימה בה וועידה כנסייתית, אך באותה שנה ולא בעקבות וועידה כנסייתית חל הפיצול הגדול, הסכיזמה הגדולה. הסכיזמה הגדולה = הפיצול הגדול בין המזרח למערב.

רק מהשלב הזה ניתן יהיה לומר שהחלק המזרחי של האימפריה קורא לעצמו:  אורתודוקסי, כי האמונה והדרך הישרה היא אצלנו. החלק המערבי של האימפריה יקרא לעצמו: קתולי = שלמות.

זהו פילוג פוליטי. הכוח של הבישוף של רומא מול הבישופים האחרים. תרבותי יש הבדל בין המזרח למערב וגם בשפת התפילה במזרח. תיאולוגי ההבדל הוא בקרדו של ניקיאה בסעיף 8: אני מאמין ברוח הקודש שנוצרה מהאב. במערב לימים מוסיפים את המילה ומהבן. כל שאר הסעיפים מוסכמים ומקובלים על המזרח והמערב.

במאה ה-5, תיאודוסיוס השני, נוצרו הבדלים ברורים בין המזרח למערב. הקודקס של תיאודוסיוס השני שכן ברגע שישנה איזושהי דחיקה במזרח היא מאיימת על המערב ומתחיל מאבק גם במישור הפוליטי.

עם בא האסלאם והכיבושים שלו מהמאה ה-7 ואילך התחדדו הפערים בין מזרח למערב. ניתן לראות זאת עם האיקונוקלזם.

משנות ה-60 של המאה ה-8 ישנם ויכוחים תיאולוגיים גדולים. וועידת ניקיאה 2. בוועידה זו רצו להדיח את הבישוף של קונסטנטינופול, זה מה שאנשי המערב מנסים לעשות בוועידה זו. באים ואומרים שבוועידה אקומנית שתהיה מקובלת על כל העולם הנוצרי שהבישוף של רומא הוא בעצם בעל הבשורה בעולם הנוצרי. במזרח לא מוכנים לקבל זאת ואינם מקבלים את ההחלטות של הבישוף ושל הוועידה. היה ניסיון אף לבצע הפיכת חצר בעניין.

היכן אם כן הסיום של האימפריה הביזנטית? בשנת 324 מתחילה התקופה הביזנטית בארץ ישראל והיא נמשכת עד שנת 638. בעוד שבעולם הביזנטי הנוצרי וקונסטנטינופול היא בעצם הסמן אזי היא נמשכת עד יום 29.05.1493 אז נופלת קונסטנטינופול סופית.

משנת 1054 מתחילים לדבר בעולם הנוצרי על אורתודוקסים, מזוהים עם האימפריה הביזנטית. הם החלק המזרחי רואים עצמם כמי שמבססים את כל העולם האמוני שלהם על השורשים של הנצרות. ובמערב קתולים.

ממשיכה התנועה של העלייה לרגל גם אם הצלבנים עד עדיין לא הגיעו לכאן, שכן ישנה תנועה ועלייה אל המקומות הקדושים. מגיעים עולי רגל לאורך כל התקופות. כאשר עולי הרגל מגיעים אל המרחב והם נפגשים בכנסיות ובמנזרים עם מקומיים והנה מספרים להם שבמערב מדברים על הקרדו וכי הוסיפו לו את המילה והבן. המזרחיים מגלים זאת והם מזדעזעים מהתוספת לקרדו.

הנזירים מהמזרח באים בטענות קשות כלפי המערב על שהם התרחקו מההחלטות של הוועידות האקומניות אך בעקבות אותו אירוע של תוספת המילה הבן לקרדו הם מכריזים הכרזה שנקראת אנאתמה = חרם, בעקבות אותה הכרזה גם המערב מכריז את אותה הכרזה וכך מקבלים חרם הדדי. משנה זו ואילך הנצרות מתפצלת לשני חלקים: במזרח ובמערב.

הכנסייה הרוסית

ברוסיה מתחילים לקבל את האמונה הנוצרית רק מהמאה ה-10 עד אז הרוסים הם פגאנים על אף שהם שכנים של מדינות שעוסקות בנצרות מזה זמן רב . לתהליך הנצור ברוסיה אחראים שני נזירים קירליוס ומתודיוס אשר מגיעים מסלוניקי שהייתה באותה תקופה בשטח של בולגריה שם קירליוס ומתודיוס הם קדושים. קירליוס מבסס גם את הכתב הרוסי המתבסס על הא' ב' היווני אך מוסיפים לו אותיות וזאת משום שיש הגיות שמופיעות ברוסית ולא ביוונית ומכאן שמו כתב קירילי. האות ש' שמופיעה בכתב הקירליל דומה מאוד לאות העברית.

התפלגות היוונים הקתולים מהעדה היוונית האורתודוכסית (1554, 1720)

בשנת 1554 נפטר הפטריארך היווני אורתודוכסי קריליוס ה-1. הארכיבישופים האורתודוכסים בחרו בתור ממשיך בקריליוס ה-2 שהיה מלומד מאוד, בן לאימא יוונית קפריסאית שלמד תיאולוגיה ביוון.

הבחירה בקריליוס ה-2 לא התיה פה אחד מכיון שהיה צעיר מאוד וחלק מהארכיבישופים החליטו לבחור באבטימוס שהיה מבוגר יותר ומתאים יותר לדעתם לתפקיד. לבסוף נבחר לתפקיד קריליוס ה-2.

אמבטימוס לא הסכים עם הבחירה, פרש מן הכנסייה האורתודוכסית, הקים כנסיה קתולית וכך נולדה הכנסייה הקתולית במזרח.

בשנת 1720 הכיר האפיפיור של רומא בקתולים המזרחיים והעדה היוונית-קתולית הופכת לעובדה. במזרח התיכון נקראים היוונים קתולים בשם רום קתוליק שפרושו קתולים ביזנטיים, כלומר, קתולים מזרחיים.

היוונים הקתולים בישראל מונים ברעך שמונים אלף נפש, הבישוף שלהם הוא בוטרוס מועלם שמוצאו מהכפר עילבון לאחר שהחליף את הבישוף מכסימוס סלום שמוצאו מהכפר ירון שבדרום לבנון.

במהלך המאה  ה-18, 19, 20  בתוך הזרם של הכנסיות המזרחיות תהיינה קבוצות שמסיבות כלכליות בלבד יהיה כדאי להם לקבל את מרות האפיפיור. הן יחברו אל האפיפיור ויתקבלו קבוצות שהיו שייכות למזרח והן תקראנה ארמנים קתולים, סורים קתולים, יוונים קתולים (מלכיתים)– זו העדה הנוצרית הגדולה ביותר בארץ.

הכנסיות המאוחדות

החל במסעות הצלב, הקתולים שהגיעו למזרח ניסו לשכנע סיעות שונות להצטרף לכנסייה הרומית – קתולית:

הכנסייה הראשונה שהצטרפה היא הכנסייה המרונית. שפתה ארמית.

במאה ה-18, השפעת הקתולים במזרח חזקה יותר. קבוצה אורתודוכסית חוברת לכנסייה ומכנה עצמה יוונים-קתולים (היום, הציבור הנוצרי הגדול ביותר בארץ). שייכת להם כנסיית בית הכנסת בנצרת ותחנה מס' 6.

הארמנים-קתולים, הצטרפו לכנסייה מאוחר יותר. שייכת להם תחנות מס' 3/4. למרות מספרם הקטן מאוד בארץ. מתפללים ולבושים כארמנים.

קופטים-קתולים, מצטרפים גם הם לכנסייה הקתולית. שייכת להם תחנה מס' 7.

לכל אחת מהכנסיות המאוחדות יש פטריארך משלהן והן לא כפופות לפטריארך של ירושלים. הכנסייה היוונית-קתולית כפופה לפטריארך בסוריה ובשל המצב (מדינת אויב) קיבלו אשרה דיפלומטית כדי שיוכלו להגיע לסוריה.

 

התפילה

התפילה היא האמצעי הראשוני. בעולם הקתולי ובעולם האורתודוכסי והפרוטסטנטי ישנן תפילות ומחרוזת תפילה = רוזרי, תפילת האדון.

תפילת האדון, המכונה גם תפילת אבינו שבשמים, היא תפילה נוצרית המקובלת ברוב העדות והזרמים הנוצריים. היא נקראת כך כיוון שהיא מיוחסת לישו עצמו ("האדון" בפי הנוצרים), ומשום שהיא פותחת במילים "אבינו שבשמים". התפילה מופיעה בשתי גרסאות בספרי הבשורה (האוונגליונים) של הברית החדשה. מתי (6:9-13) ולוקס (11:2-4).

התפילה מוכרת גם בכינויה הלטיני "פּאטֶר נוֹסְטֶר" (Pater Noster) על פי שתי המילים הראשונות בנוסחה הלטיני.

הנוסח בבשורה על פי מתי: "לכן כה תתפללו: אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך ייעשה רצונך כאשר בשמים גם בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום, ומחל לנו על חובותינו כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבינו. ואל תביאנו לידי ניסיון, כי אםתחלצנו מן הרע כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים אמן."

הנוסח בבשורה על פי לוקס: "ויאמר אליהם כי תתפּללו אמרו:  אבינו, יתקדש שמך, תבוא מלכותך. את לחם חוקנו תן לנו יום-יום, ומחל נא על חטאתנו כימוחלים גם אנחנו לכל החייב לנו. ואל תביאנו לידי ניסיון".

הבדל מרכזי בין שתי הגרסאות הוא השימוש במילה "חובותינו" בבשורה על פי מתי, לעומת המילה "חטאתינו" בבשורה על פי לוקס. יש המפרשים את המילה "הרע" כמתייחסת לשטן, על פי הסיפור בברית החדשה על השטן שבא לנסות את ישו.

כנסיית אבינו שבשמים בירושלים, שעל קירותיה תפילת האדון ב- 143 לשונות, מצוירת על אריחי קרמיקה ארמניים.

על פי הברית החדשה, ישו הציג את התפילה כדגם לתפילה ראויה הנאמרת ביחידות:  "ואתה כי תתפלל, בוא בחדרך וסגור דלתך בעדך והתפלל אל אביך אשר בסתר" (מתי, 6:6).

לפיכך, יש נוצרים הממעיטים בחשיבות התוכן של התפילה וגורסים כי עיקרה הוא הדוגמה שהיא נותנת לתפילות הנוצריות. יש הגורסים כי לשון הריבוי ("אבינו", "לחם חוקנו" וכדומה) מורה על כך שהתפילה צריכה להיאמר בקהל, אולם על פי הכתוב בברית החדשה אפשר להסיק שהיא תפילה הנאמרת ביחידות.

יש המצביעים על הדמיון בין התפילה הזו, בפרט בשני הפסוקים הראשונים שלה, לתפילת הקדיש ביהדות.

 

לוח השנה הנוצרי

לוח השנה המקובל במרבית מדינות העולם, לעתים לצד לוח השנה המקומי. מבוסס, כרוב לוחות השנה, על מחזוריות ההקפה של כדור הארץ סביב השמש. על פי המסורת מתחילה הספירה הנוצרית ביום ברית המילה של ישו. בהתאם לשיטה זו, שנת חייו הראשונה של ישו היא השנה ה-1 לספירה.

מניין השנים לפי מועד הולדת ישו הוצע לראשונה בשנת 525 לערך, על ידי הנזיר דיוניסוס "הקטן", שקבע כי השנה הראשונה לחייו של ישו – שאותה כינה "שנת האדון" (Anno Domini) –  היא השנה ה-1 לספירה (השנה הקודמת לה הייתה 1 לפני הספירה, ומכאן שאין שנת 0 לספירה; בהתאם, יש להקפיד ולומר כי האלף – המילניום – השלישי החל בשנת 2001, ולא בשנת 2000). דיוניסוס קבע כי השנה ה-1 לספירה, שנת לידת ישו, התרחשה בשנה ה-754 למניין ייסוד העיר רומא (שהוא המניין שרווח בעולם העתיק).

חישובו של דיוניסוס היה ככל הנראה מוטעה. הטענה בדבר טעות בחישוביו של דיוניסוס נשענת בעיקרה על הכתוב בספר הבשורה עפ"י מתי מן הברית החדשה : "ויהי בימי הורדוס המלך כאשר נולד ישו בבית לחם יהודה" (ב' א'). היות שהמלך הורדוס מת בשנה ה-4 לפני הספירה, כפי שעולה מכתביו של יוסף בן מתתיהו, נראה שישו נולד לפחות ארבע שנים לפני התאריך שקבע דיוניסוס (בין ההצעות השונות במחקר לתאריך הנכון של לידת ישו הוצעו השנה הרביעית ואף השישית לפנה"ס). בדומה לכך, גם טענתו של דיוניסוס בדבר לידת ישו ביום ה-25 בחודש דצמבר שנויה במחלוקת במחקר. עם זאת, שיטתו זכתה לימים לתפוצה רבה.

בתחילה לא הייתה מודעות לספירה ולכן אין לוח שנה אחיד ברומא. כמו כן לא ספרו את השנים כפי שסופרים כיום. מסורת הספירה החלה אצל הקיסר יוסטיניאנוס, חישוב תאריך הפסחא. האפיפיור מבקש מהקיסר לחשב את חג הפסחא. יוסטיניאנוס מרחיב את הממלכה ושואל נזיר בשם דיוניסוס אקסוגוס. פסחא כשישו קם לתחייה וכך הנזיר מגיע לשנה הראשונה לספירה. סטייה של 4 שנים.

תפקידו המכריע של הלוח, מבחינת הכנסייה, היה קביעת המועד המדויק של חג הפסחא – ביום א' שלאחר ליל הירח המלא הראשון המגיע אחרי מועד השיווי האביבי (היום שלאחר החורף שבו משתווה אורך היום לאורך הלילה, 21 במרס). תאריך זה נועד למנוע התלכדות בין יום הפסחא ליומו הראשון של חג הפסח  היהודי, במסגרת שאיפתה הכללית של הכנסייה בדורותיה הראשונים להתרחק מהיהדות עד כמה שאפשר, והמטרה אכן הושגה (אם כי היו לכך מעט יוצאים מן הכלל במרוצת הדורות).

12 חודשים נמנים בשנה הנוצרית. מסורת זו, החופפת את מחזור עונות השנה, מקורה בהיסטוריה הרומית שקדמה לדת הנוצרית. המעבר לשיטת ספירה בת 12 חודשים נעשה ברומא במאה ה-8 לפנה"ס. במרוצת הזמן עשו הרומאים כמה שינויים, עד לעיצובו הסופי של הלוח בשנת 45 לפני הספירה על ידי יוּלְיוּס קיסר, ונקרא על שמו: הלוח היוּלְיָאנִי. המעבר ללוח השנה היוליאני הוצג בוועידת הכנסייה בניקיאה  (שנת 325), והתקבל או אומץ על ידי הכנסייה בכללותה על שמות החודשים שבו בתהליך אטי שנמשך כ-400 שנה. במאה ה-16 נערך בלוח זה תיקון ביוזמת האפיפיור גְרֵגוֹרְיוּס ה-13, ועל שמו נקרא הלוח המתוקן בשם הלוח הגְרֵגוֹרְיָאנִי.

החודש השלישי: מרס, ובמקור הלטיני מרטיוס (Martius), על שם אל המלחמה מרס (מקבילו הרומי של האל היווני ארס); החודש השביעי: יולי, על שמו של יוליוס קיסר, מתקין הלוח; החודש השמיני: אוגוסט, על שמו של הקיסר אוגוסטוס. החודש התשיעי: ספטמבר, ובמקור הלטיני September, שפירושו "שביעי". אוקטובר משמעו שמונה, נובמבר משמעו תשע, ודצמבר משמעו עשר.

הסיבה לחוסר ההתאמה בין שם החודש לבין מספרו בפועל נעוצה בהיסטוריה של התגבשות הלוח. עד המאה ה-8 לפנה"ס מנה הלוח המקובל עשר חודשים בלבד, ושמו של החודש השביעי היה ספטמבר. הרפורמה היוליאנית שהוסיפה שני חודשים נוספים (ינואריוס ופברואריוס) הותירה את שמות שאר החודשים על כנם, ומכאן חוסר ההתאמה בין השם והמספר בחודש זה וגם בחודשים הבאים אחריו.

על פי הלוח היוּליָאני, החודש הראשון בשנה היה מַארְס . החודשים ינואר, פברואר, מאי ויוני נקראים על שם אלים שונים. ואילו השם אפריל, שמו של החודש החָל באביב, נגזר משורש לטיני שמשמעו "להיפתח", והוא קשור לפריחה המתרחשת באביב.

מכיוון שבזמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש חסרות שעות אחדות כדי למלא 365 יממות בדיוק – כל 4 שנים מוסיפים לשנה יממה אחת. כך נקבע שחודש פברואר, החודש האחרון בשנה, יעוּבּר כל 4 שנים ויהיה בן 29 יממות.

הקהילות הנוצריות שנוצרו באימפריה הרומית במאות הראשונות לספירה, קבעו את החגים והמועדים על פי הלוח היוּלְיָאנִי המקובל. עם זאת הן ערכו בו שינוי. מועד ראשית השנה הועבר לחודש ינואר.

כאמור, במאה ה-16 הכניס האפיפיור גְרֵגוֹרְיוּס ה-13 תיקון בלוח היוּלְיָאנִי. תיקון זה התקבל בארצות שאוכלוסייתן משתייכת לזרם הקתולי או לזרם הפרוטסטנטי של הנצרות. לעומת זאת בארצות שאוכלוסייתן משתייכת לזרם האורתודוקסי המשיכו להשתמש בלוח היוּלְיָאני עד תחילת המאה ה-20, ורק אז אימצו את הלוח הגְרֵגוֹרְיָאני. בכנסייה האורתודוקסית הפועלת בארץ הקודש נוהגים עד היום על פי הלוח היוּלְיָאני.

בארצות הקתוליות אומץ הלוח הגרגוריאני מיד עם הכרזתו בצו האפיפיור. ארצות אחרות קיבלו את השינוי מאוחר יותר; רוסיה תחת שלטון הצארים , לדוגמה, לא אימצה אותו כלל, והוא הונהג בברית המועצות רק עם כינונה של "מהפכת אוקטובר" , שהתרחשה ב-25 באוקטובר 1917 לפי הלוח היוליאני, או ב-7 בנובמבר לפי הלוח הגרגוריאני.

עוצמתה הכלכלית והפוליטית של אירופה, והשתלטותן של ארצות אירופה על רוב חלקי העולם מאז המאה ה-19, הביאו לידי כך שהלוח הנוצרי הגרגוריאני התקבל בכל העולם כלוח האזרחי, כלומר הלוח שעל פיו פועלים מוסדות המדינה והגופים הכלכליים ברוב מדינות העולם. במדינת ישראל, שרוב אוכלוסייתה יהודית, מציינים במסמכים הרשמיים הן את התאריך האזרחי והן את התאריך העברי.

מלבד התיקון הכללי שעשה גרגוריוס, הוא ראה צורך בתיקון חד-פעמי של השגיאה שהצטברה עד לימיו, ולכן השמיט עשרה ימים מהלוח: התאריך למחרת ה-4 באוקטובר 1582 היה ל-15 באוקטובר (כשאימצה בריטניה את הלוח הגרגוריאני, ב-1752, כבר היה צורך בהשמטת 11 יממות, והמונים התפרעו ברחובות בדרישה שיחזירו להם את הימים שנגרעו מחייהם). השנה הגרגוריאנית תואמת היטב את שנת השמש, ורק מדי פעם מתקנים אותה האסטרונומים בהוספת שנייה אחת.

תיקון נוסף שהוכנס בלוח הגרגוראני, הוא הקביעה כי היום הראשון בשנה הוא 1 בינואר. ראשיתו של נוהג זה באימפריה הרומית, אך הכנסייה הקתולית ניסתה לבטלו, כדי להימנע מהחגיגות הפגאניות שהיו אופייניות לו. ציון ראש השנה ב-1 בינואר הוסיף להיות נוהג עממי, ועם הנהגת הלוח הגרגוריאני ויתרה הכנסייה וקיבלה אותו. עד אז היו ראשי שנה רשמיים שונים במדינות שונות, ולפעמים אף נהגו לציין את מספרי שתי השנים – החולפת והחדשה – בתקופות החפיפה, כדי למנוע בלבול. שנת 1622, הייתה הראשונה שבה החלה השנה באופן רשמי ומלא ב־1 בינואר בארצות הקתוליות.

הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרנציסקאנית משתמשות בלוח השנה הגרגוריאני. ואילו האורתודוכסים בארץ הקודש כאקט של מחאה (מחאה כנגד הממסד היווני הדתי שאינו מאפשר להם להתקדם בהיררכיה הדתית) שומרים על לוח השנה היוליאני ומתנהלים על פיו.

ישנו פער משמעותי בן הלוח הגרגוריאני לבין הלוח היוליאני בלפחות 13 ימים. הלוח הגרגוריאני מקדים את הלוח היוליאני. הלוח היוליאני תקף בארץ הקודש לתאריכי החגים ולכן כל החגים האורתודוכסיים יקדימו בהפרש ניכר את תאריכי החגים הקתוליים או הפרנציסקאניים למרות שמדובר בעצם על אותם חגים.

הלוח מלמד אותנו את התאריכים השונים של כל החגים והתאריכים של החגים לכל הקבוצות הנוצריות.

בלועזית נהוג לציין ליד מספר השנה את האותיות AD (למשל, שנת 1900 לספירה תופיע כך: 1900 AD). שתי האותיות הלטיניות הן ראשי תיבות של הביטוי הלטיני Anno Domini (שנת האדון). ליד תאריך שזמנו טרם הספירה ("לפני הספירה") מצויין בקיצור BC (לדוגמה שנת 320 לפני הספירה תופיע כך: 320 BC). האותיות BC הן ראשי תיבות של המושג האנגלי  Before Christ ("לפני המשיח").

בשיטה המעדיפה ניטרלייות ביחס לתפיסה הנוצרית מעדיפים את השימוש בביטוי Common Era (העידן המקובל). בהתאם, את השנים שלפני הספירה מציינים באותיות BCE, ראשי תיבות של הביטוי – Before the Common Era (לפני העידן המקובל). לפיכך, שנת 1900 לספירה תסומן CE 1900, ושנת 320 לפנה"ס – 320 BCE.

ימי קדושים. בכנסייה הקתולית והאורתודוקסית, כל יום בלוח השנה מוקדש לזכרו של קדוש או קדושה מן העבר, שהלכו לעולמם/ן בתאריך זה (בנצרות הפרוטסטנטית יש רק כמה ימי קדושים). כך משרת לוח השנה פונקציה של זיכרון דתי בלתי פוסק. לנוכח העובדה שההיסטוריה, בתיווכו של מנגנון הכנסייה, הותירה אחריה אלפי קדושים נוצרים, כל יום בשנה מציין כמה קדושים במשותף. יש להעיר כי מגלי ארצות רבים, בייחוד הקתולים מביניהם, נהגו לכנות מקומות חדשים שהגיעו אליהם בשמו של הקדוש שחגו חל ביום התגלית, ומכאן ריבוי המקומות בעולם ששמם מתחיל במלה "קדוש" בשפות השונות: סנטו, סנטה, סן, סנט, סיינט, סאו וכו'.

דוגמאות:

21 במאי (משותף לקתולים ולאורתודוקסים), קונסטנטינוס הגדול  (Constantinus Magnus):

הקיסר הרומי הנוצרי הראשון. העניק לנצרות מעמד של דת מותרת באימפריה, לאחר שנים של רדיפת הנוצרים מצד הקיסרים.

11 במאי (אורתודוקסי): האחים קירילוס ומתודיוס (Cyrilus, Methodius): המאה ה-9. שני אחים ילידי יוון, שיצאו למזרח אירופה ופעלו באופן נמרץ למען ניצור העמים הסלאביים ; בשל פועלם נעשו קדושי הכנסייה האורתודוקסית. במסגרת פועלו זה פיתח קירילוס (827 – 869) א"ב מתאים לשות הסלאביות, והורה אותו לבני המקום. יחד עם מתודיוס (815 – 885) תרגם את כתבי הקודש לשפה הסלאבית. על סמך הכתב שפיתח קירילוס פיתחו תלמידי האחים את הכתב הקירילי , המשמש כיום חלק מן העמים הסלאביים. ה-11 במאי חשוב במיוחד בחלק ממדינות אלה, ובין השאר מיוחסת לו חשיבות רבה בבולגריה.

באפריל (קתולי בלבד), קתרינה מסיינה (Caterina) 1347-1380. ילידת סיינה שבאיטליה, שבנעוריה הצטרפה למסדר הדומיניקני. בגיל 19 החלה לחוות חזיונות דתיים, שבשיאם קשר זוגי עם האל. חוותה סטיגמטה (הופעת פצעים על הידיים והרגליים, זהים לפצעים שהופיעו אצל ישוע בעקבות צליבתו). נחשבת לפטרונה של איטליה. אחת משלוש הנשים היחידות שקיבלו את התואר "דוקטור של הכנסייה" (Doctor Ecclesiae), שהוענק על פי רוב אך ורק לגברים (יחד עם תרסה מאווילה ותרז מליזיֵה – עליהן בהמשך).

22 ביולי (משותף לקתולים ולאורתודוקסים), מרים המגדלית (Maria Magdalena): מאה 1. דמות מן הברית החדשה, תושבת הכפר מגדל בסמוך לכנרת. לאחר שישוע ריפא אותה (על פי המסורת, הוא גירש שדים מגופה), הלכה אחריו בדבקות (לוקס ח' ב') ונכחה בצליבתו (לוקס, שם; מתי כ"ז נ"ו). לאחר שקם לתחייה התגלה ישוע לראשונה למרים (יוחנן כ' א-י"ח), והוא אף שלח אותה לבשר לתלמידיו על תחייתו.

 

= = = = =

יום ראשון הוא יום תפילה מרכזי אבל הוא לא יום שבו לא מותר לעבוד בתפישה הדתית. בשפה לטינית נקרה Sunday. כאשר המילה Day קשורה לאלוהים וכך היום הראשון הוא יום השמש ובצבא הרומי היה נהוג כיום מנוחה.

קריסמס חוגג הדת נוצרית את יום הולדת ישו. לא היה ידוע בפועל מתי הוא נולד אז נקבע ביום 25 לדצמבר כי באותו יום בדתות הפגאניות היו חוגגים את יום השמש, יום לידתה של השמש, אל השמש.