תקופה גלות בבל ובית שני: 586 לפנה"ס – 70 לספירה
נהרס בית המקדש בשנת 586 לפנה"ס ונגמר הפרק שנקרא הבית הראשון. אנו נכנסים לתקופה מאוד מיוחדת שנמשכת קרוב ל- 2000 שנה אולי יותר. נחלקת אותה תקופה בכמה תת תקופות. בית הראשון היא תקופה שבה נשלטה ארץ ישראל ע"י תושביה. ברגע שהתחילו בני ישראל להתיישב, להתנחל ולרכוש ממעד פוליטי ומדיני, ארץ ישראל נשלטת בממלכות, אם היא אחת או שתים, עדין המאפיין הוא שארץ ישראל נשלטת ע"י אנשים שחיים בה. ברגע של חורבן בית המקדש נכנסים למצב היסטורי ופוליטי אחר. במשך כל הדורות הבאות ארץ ישראל נשלטת ע"י אימפריות חיצוניות. היו שתי תקופות מאוד קצרות שבו בני הארץ שולטים בה, אחד תקופת החשמונאים והשנייה היא תקופת הצלבנית. הבדל בין לחיות בארץ כאשר שולטים בה לבין להיות בתוך אימפריה יש השפעה רבה על כל מה שרוקה בשטח.
הבבלים משתלטים על ממלכת יהודה. איך לשלוט בשטח? בעיה של כל אימפריה בכל תולדותיה, לא משנה איזה אימפריה ואפה. מגדירים אימפריה כאשר עם אחד שולט על שטחים מעבר לתחום שבו הוא יושב. אימפריה הבריטי כאשר הם שולטים על הודו, אימפריה הצרפתית, הרומי. התושבים של השטח הם לא התושבים שלה או במילים אחרות שולטים על שטחים שהם לא הרוב. מדינה גדולה כמו ארצות הברית היא לא אימפריה. לכבוש שטחים זה קל אבל מה עושים אחר כך, איך לנהל שטח שאתה מיעוט? במשך היסטוריה עמים שונים נתנו פיתרונות שונים וכולם באו לגבי ביטוי בארץ ישראל. אנו יכולים לקרוא למודל אשורי-בללי שאומר בעצם כדי לשלוט על שטח נכבש אז הגלל תושביו. כפיסה עולם, להוציא מהשטח התושבים שגרים בו, להביא במקומו עם אחר. זה לא הגליה למחנות ריכוז או לארץ שממה, לוקחים אנשים ממקום פורע למקום פורע שנמצא במרחק אלפי ק"מ. כך מנתקים את העם מהמקום שהוא מכיר אותו לכן קשה להתמודד, גם מנתק את הקשר המיסטי ודתי בין העם ובין אלוהיו. בעת העתיקה, האל הוא האל של המקום. במקום החדש אין תנאים טובים, אז שהוא לומד להכיר את השטח לוקח 2 או 3 דורות.
כמו אשורים גם הבבלים לאחר שכובשים ממלכת יהודה מתרחש מה שאנו מכירים כמו גלות בבל. לוקחים את רוב האנשים, בעיקר השכבה השלטת, עשירה, יצרנית ומשאירים בארץ כמה אנשים כפרים, שמים עליהם שליט או פקיד, דליה בין אחיקם, מיד שהוא מתמנה רוצחים אותו, יתר האנשים היהודים בורחים למצרים יחד עם הנביא ירמיהו. לוקחים את כל עם יהודה ומגלים אותו לבבל ונותנים להם שטחים. עשרת השבטים נעלמו, ואותם אנשים שבאו במקומם הפכו לעם השומרוני. כדי לשלוט בשטח של ממלכת יהודה הבבלים מביאים את האדומים, אנשים שיושבים באזור אדום, אזור פטרה וסביבתה, לאזור מדבר יהודה. אחד מהם הוא הורדוס, אביו היה אדומי.
למזל היהודי הממלכה הבבלי קורסת זמן קצר לאחר האירוע. ע"פ המסור לאחר 70 שנה, כנראה אחרי 50 שנה מחורבן הבית. בשנת 530 נופלת ממכלת הבבלית ועולה במקומה הממלכה הפרסית. עולם הממלכה החדשה אומרים אנחנו הינו משועבדים, עלינו וניצחנו וזה אומר שהשיטה לגלות אנשים היא לא טובה. לכן הם מחליטים על שיטה החדשה שנקראת הצהרה קורש. השיטה אומרת לכל העמים שהיו בשטח שהפרסים כבשו, כל מי שרוצה יכול לחזור למקום שממנו הוא בא. בשנת 516 מתחיל בנית בית המקדש. כך יש 70 שנה בין חורבן בית המקדש הראשון לבניית בית המקדש השני.
תקופת בית השני מתחיל בשנת 516 לפנה"ס וממשיך עד שנת 70 לספירה, חורבן בית המקדש בפעם השני. גם ניתן להגדיר את תקופת בית השני משנת 530 לפנה"ס ועד שנת 70 לספירה יש 600 שנה. אבל בתקופה זו יש כמה תת תקופות של שלטון שונים, פרסים, יוונים, חשמונאים, הורדוס, רומי.
בספר אסתר אנו קוראים על אימפריה הפרסית והוא מתחיל עם רקע גיאוגרפית של כל המלכות. בין הודו עד כוש (אתיופיה), בצד השלישי נמצאת יוון, כלומר, משולש. כדי לציין את האירוע שהיה בכפר מרתון, על יד אתונה, היוון התנגשו עם הפרסים, היוונים ניצחו, חיל רץ עד אתונה, מודיע על הניצחון, נופל ומת. המרחק הוא 42 ק"מ ו- 143 מ. וזה ריצת המרתון. המאבק בין הפרסים והיוונים נתפס בעולם המערבי בין הדיקטטורה, המונרכיה לבין הדמוקרטיה, בין מזרח למערב. התנגשות הציוויליזציות.
הפרסים מאפשרים לכל אחד לחזור. באימפריה הפרסית היות 7-20-100 מדינות, כלומר, 127 מדינות כמו פדרציה. יחידות אוטונומיות פנימיות תחת מטריה של המלך הפרסי שנקרא המלך העליון. הפרסים היו העם השולט, המלך ניהל פוליטי את האימפריה, את ענייני החוץ, הביטחון ומיסוי שלה. לתת לכל העמים את השטח שלו, את האוטונומיה החברתית שלו, וכך לשמור על הנאמנות שלהם. המערכת הזאת עבדה מעל 200 שנה.
לפי ספר אסתר, לאמן היה טענות כלפי היהודים, יש עם אחד מפוזר ומפורק בין הגויים. כל העמים נמצאים במקום אחד, רק היהודים לא. הרבה יהודים קיבלו את קריאה, התארגנו וחזרו לארץ ישראל. שיבת ציון. לגבי ממלכת ישראל אחרי יותר מ- 190 שנה, משנת 721 לפנה"ס, כבר לא נשארו קבוצות מאורגנות של בני ישראל, פעול הם נעלמו. לפי המקרא אנו יודעים שכאשר בנו את בית המקדש שני היו אנשים שבכו כי הם זכרו איך היה בית המקדש הראשון. לא כל היהודים שהוגלו חזרו, כנראה יצאו לגלות כחצי מיליון אנשים ואולי 10% מהם חזרו, השאר נשארו בבבל. חוזרים בגלים, קבוצות. גלי עליה, ראשון, שני, שלילי. קיים מקור מידע על כמות האנשים שחזרו. בגלל שנכתב באותו עת שקרו הדברים אז אפשר לקבל אותו כמידע אמין. נכון שהיה ליהודים הרבה געגועים לארץ ישראל אבל יחד עם זאת עשו עסקים טובים. כאשר ביקשו לחזור אז לא כולם רצו לצאת ממרכז האימפריה, כבר הסתדרו והיו יותר מבוססים ומאורגנים וללכת למקום שאף לא היה מספיק טוב. יש יחידה קטנה בארץ ישראל אבל רוב העם היהודי יושב בגלות.
מי האנשים שחזרו? קבוצה ראשונה: אלו שלא הסתדרו בבבל. מי לא הסתדר? הבלתי מוכשרים, כלומר, לא אוכלוסיה חזקה, מוכשרת, אלו שיכלו לעשות וכך נתקלו בבעיות. קבוצה שנייה: כל אנשי המקדש שעיבדו את פרנסתם ברגע שנכרם את בית המקדש. המקרא מדווח שחלק מהעולים היו משרתים בקודש, כוהנים, לויים. קבוצה שלישית: קבוצה קטנה של אנשים שהיו קשורים לבית המלוכה. המנהיגים. קבוצה רביעית: הציונים, אלו שבאמת תמיד רצו לחזור לארץ ישראל כדי לחדש את העבר. לא יודעים כמה אנשים היו מכל קבוצה.
ע"פ מקורות פרסיים הם קיבלו במעשה האישור להתיישב באזור סביב ירושלים, בין רמלה לבית לחם, אולי עד חברון. פרובינציה שקיבלה את השם יהב. הוא מופיע בהרבה מקומות, חותמות, כדים. אחת מאותן 127 מדינות. היהודים חוזרים לאזור מדבר יהודה, מקימים את בית המקדש, לכפר שהיה אפשר לחזור להם. כאשר במישור החוף נמצאים עדים צאצאיי הפלשתים, במדינה משלהם, השומרונים נמצאים בשומרון, בגליל יש אנשים אחרים. כל המרחב חולק בין אזורים אוטונומיים. בהתחלה היה שליט בשטח ולאחר מהן הכוהנים מתחילים להיות פקדי השלטון ואחראים על השטח. עיקר העם לא יושב בארץ ישראל.
בכל מגילות אסתר לא נזכרת את ארץ ישראל, בנוסף על כך יהב היה קיים. ניתן לדעת על ידי המקרא שלאותם אנשים שחזרו יש בעיות, מוקפים משכנים אויבים. כמו כן קיים מצב של התבוללות בתוך האוכלוסייה הקיימת. לכן עולים כמה מנהיגים, אחד מהם הוא עזרה הסופר שמגיע בשנת 457 לפנה"ס, הדמות הרוחני החשובה באותה תקופה, ויכול להיות שהוא בעצם ריכז כל קבוצת הספרים, כתובים, מגילות, סיפורים וכתב את התנ"ך. הוא ניסה לשקם אות האוכלוסייה אבל לא כל כך מצליח.
נחמיה. דמות מאוד מעניינת. היה שר בממשלת פרס והיה פוגש את המלך כל הזמן. יום אחד המלך רואה שהוא עצוב ומספר למלך שקיבל חדשות מיהב, ירושלים, שיש שם בעיות, תוקפים את היהודים כל הזמן. המלך נותן למחמיה חיילים ומבקש לנסוע ליהב ולעשות סדר, לאחר מכן לחזור. יש אימפריה שעשתה אותו דבר, לקחה יהודי שהיה שר בממשלה ושולחת אותו לארץ ישראל לעשות סדר, הרברט לואי סמואל, היה שר בריטי והגיע בשנת 1920 כנציב עליון. נחמיה מגיע עם חיילים בשנת 445 לפנה"ס, בודקת את השטח, את החומות שהרסו הבבלים, אז כדבר ראשון מחליט לבנות את חומות על עיר ירושלים, כאשר השכנים רואים שמתחילים לבנות את החומות שולחים מכתבים למלך פרס, אבל המלך מאפשר להמשיך את הבניה. לפי המקרא לקח 52 יום וכול העם לקח חלק בבנייתה. המחרשה והרובד.
בירושלים לא היו מספיק אנשים כי לא היה להם מה לעשות בה. אבל הוא מחליט לאכלס בה בגלל חשיבותה. יש לו שתי שיטות לבצע, שיטת המקל או שיטת המקל והגזר. השיטה הראשונה כל אדם שנתפס לעבירים אותו למקום החדש, לוקחים את האוכלוסייה שולטים בה. לדוגמה של היום, שמגיעים יהודים באוניה, שמים אותם במשאיות ולקחו אותם לנגב. שיטת השנייה, נותנים הטבות כדי שתגיע על מנת ליישב אזורים. נחמיה השתמש את שיטת המקל. הוא ריכז את כל תושבי הכפר ולקח 10% שלו לירושלים בכוח ואיומים. בערך לקח כ- 4000 או 5000 אנשים סידר להם עבודות וכספים. לאחר מכן חוזר לפרס.
יחד עם עזרה שנשאר כל הזמן, הם עושים פעולה חברתית, מגרשים את כל הנשים הנוכריות, נשיי תערובת. מייצב את המערכת. ניתן להגדיר את המצב כעיר קטנה. בתקופה שבין 538 לפנה"ס ועד 332 לפנה"ס התקופה הפרסי, יש מעט מאוד מידע כתוב פרט מספרי המקרא, יא ממצאים ארכיאולוגים, הארץ איננה יחידה אחת אלא מכלול אוטונומיות, הכול תחת המערכת השלטונית הפרסית. לא נכתב הרבה על ארץ ישראל מכיוון שכנראה לא היתה חשובה. מצרים כן היתה חשובה והרבה משפחות עברו לשם. לא היה כל כך חשוב מה קורה בארץ ישראל, הפיקוח עבר לעט לעט לכוהן הגדול.
מעדויות ארכיאולוגיות ניתן לדעת שהיהודים לא יושבים על התילים, מתחילים לרדת ומתיישבי על פני השטח כי האימפריה הפרסית הצליחה להשקיט את כל הסביבה ונתנה ביטחון ואפשרה חיים רגילים, לא היו אירועים חשובים. כך היה המצב שאפילו המעבר הגדול הבא כמעט לא משפיע על ארץ ישראל, נפילת ממלכה הפרסית ועליה של העולם היווני.
רב היבטיים על ארץ ישראל 