רופין היה הנציג של המוסדות הציונים בארץ ישראל על מנת ליישם את העבודות המעשיות בארץ ישראל. מה עושים על מנת לקדם את הרעיון הציוני של מדינה יהודית. 10 שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון מגיע נציג לארץ ישראל. הוא מגיש תוכנית ובו קניית קרקעות בעמקים. באותם מקומות שהמושבות התיישבו קודם לכך. הוא לא משנה את העקרונות מה שבפועל נמצא בשטח. עד עכשיו דברים אלו קרו ורופין מלא אותם בתוך תוכנית. פעם הראשונה שקיימת תוכנית כלל ארצית עם ראיה כוללת. לתנועה הציונית יש אנשים שמאמינים בה ומקבלת גיבוי. רק כאשר לגוף יש גיבוי ותמיכה אז יכול להסתכל מעל השיקולים האישיים ופרטים. אם הכסף הוא פרטי אז הם מחליטים וקובעים אפה להשקיע בו אבל אם הכסף שייך לגוף ציוני אז ניתן להשתמש בו לכל מטרה ולא צריכים לדווח לתורמים. הקשר בין התורמים ויעד הכספים הוא הקיף ולא ישיר. הון פרטי מול הון לאומי. הברון רוטשילד גם הסתכל על כל המפה אבל עדין נחשב הון פרטי שלו ומחליט באופן עצמאי.
הקק"ל מתחילה לקנות קרקעות למען הלאום היהודי אבל לא מיישמת תוכנית התיישבותית עקב החוק העותומאני. כאשר ארתור רופין מציג את התוכנית שלו, מקים חברה הכשרת היישוב אז מתחילה את תוכנית ההתיישבות שבה קונים קרקעות, עושים חלוקה ומוכרים אחר כך כל חלק לאנשים עבור מושבות. בסופו של דבר זה כמו כל המושבות הקיימות כי הקרקע עוברת לאנשים פרטיים.
לא היה ביטוחן שאחרי שקונים את הקרקעות יהיו מספיק אנשים שירצו אותה וילכו להתיישב במקום הזה. אפילו ניתן לומר שה- "N" ההתיישבותית היה לפני שארתור רופין הגיע לארץ ישראל. הוא רואה את המצב וממשיך באותו כיוון. יהושע חנקין גם חשב על זה.
יהושע חנקין
קונים קרקעות בעמק יזרעאל. היתרון שלו הוא הרכבת העמק שהתחילה בשנת 1905. כאשר ארתור רופין מגיע בשנת 1907 אז כבר יש רכבת. ניסיונות לקנות קרקעות בעמק יזרעאל התחיל במאה ה-19.
משפחת סורסוק, משפחה עשירה מביירות, רכשה את אדמות העמק בשנת 1870 מידי הממשלה התורכית. רק חלקים קטנים מאדמת העמק היו מעובדים עד אז על ידי אריסים ובשעת קנייתה על ידי המשפחה, ישבו עליה פחות מ- 500 מהם.
רכישת האדמות נעשתה כהשקעה כלכלית לכל דבר. כבר בשנת 1891 סיכם יהושע חנקין עם משפחת סורסוק על יותר מ- 100,000 דונם בעמק יזרעאל. העסקה נתבטלה כתוצאה מהתערבותם של מתווכי קרקע יהודיים וחוקים תורכיים שהיקשו על רכישת קרקעות באותה תקופה.
בשנת 1903 פעל הרצל בצורה נמרצת לרכישת שטחים ממשפחת סורסוק שהציעה לו לרכוש 250,000 דונם של האדמה שהיא: "אולי הטובה בארץ האקלים נוח והביצות.. ניתנות לייבוש בנקל..". הרצל שולח שליח מיוחד מטעמו, ד"ר אדולף פרידמאן, מראשי התאחדות ציוני גרמניה, לארץ ישראל על מנת לבחון מקרוב את הצעתם של משפחת סורסוק. לדעתו, טוב יהיה לקחת את יהושע חנקין למתווך עם משפחת סורסוק, כי "…. הוא איש אמון של יק"א זה שנים, אדם נאמן וכנראה ציוני טוב". בסופו של דבר לא יצאה הרכישה אל הפועל והרצל נפטר בשנת 1904.
למשפחת סורסוק היו הרבה קרקעות. במשך 20 שנה לא רצו למכור את האדמות כי רצו שהמחיר תעלה. ראש המשפחה נפטר בבירות. בנו מישאל לא היה איש עסקים טוב ומוכר חלק קטן מהאדמות. בדרך כלל מה שמופיע בנייר הוא קצת שונה בשטח.
יהושע חנקין קונה את הקרקעות בעמק יזרעאל כנציג של חברה הכשרת היישוב ולא כמתווך פרטי, בשנת 1910. כך נרכשו 9,500 דונם בכפר הערבי פולה, ששמו הוסב למרחביה. מרחביה זו, שעלתה על הקרקע בשנת 1911, שימשה כור היתוך ומעבדה לכל צורות ההתיישבות.
בתאריך 19.5.1910 הודיע רופין כי "אנו מזדרזים לבשר שגמרנו את המשא ומתן עם סורסוק על 41 פרנק לדונם בשטח של 8,000 – 10,000 דונם".
קמה התנגדות כי ראו את הפעילות של התנועה הציונית כפעולה אימפריאליסטית. מאמרים בעיתון פלסטין הצטיינו בנימה אנטי-ציונית מודגשת. עד עכשיו היו בעיות או סכסוכים בין שכנים אבל מתחיל להיות על רקע לאומית או לאומנית. מתחיל התקוממות של ערבים על יהודים שמגיעים מערב אירופה כי רואים אותם כסוכנים של האימפריאליזם האירופאי. אפשר להבין אותם כי התנועה הציונית היא תנועה פוליטית עולמית. כאשר רואים קבוצה של אנשים השייכים לתנועה חובבי ציון, שרוצים לקנות קרקעות, אז ברור לכולם מה המטרה.
לאחר קנית הקרקע, ארתור רופין מתחיל לחפש מי רוצה לקנות חלקת אדמה. היחידים שמעוניים הם מרים ואליהו בלומנפלד שקונים עבור החווה שלהם 1000 דונם. ארתור רופין רצה למכור מהר את חלקות האדמות שנשארו אבל לא היו יותר מעוניינים. יהושע חנקין שילם את התשלום הראשון אבל אם לא משלמים את האחרים אז משפחת סורסוק לא הייתה חייבת לחזיר את הכספים.
משפחת בלומנפלד עיבדה את החווה עד מלחמת העולם הראשונה. עקב המלחמה לא יכלו לטפל בחווה ופשטו רגל. הם פנו למוסדות לציוני לעזרה. הבית של משפחת בלומנפלד נשמר כי הוא הבית הראשון שנבנה בעמק יזרעאל.
לעט לעט מצליחים למכור חלקות אדמה ומגיעים 4 משפחות מגלסגואו Glasgow. אז נוצרה במקום מושבה כי זו קרקע לאומית השייכת לקק"ל. המושבה נקראת מרחביה. אחרי מלחמת העולם הראשונה היא מבקשת להפוך למושב עובדים. בסך הכל נמכרו 2000 דונם. ארתור רופין פונה לקק"ל, שיש לה כספים, לקנות קרקעות כי אחרת משפחת סורסוק לקחת בחזרה את האדמות. הקק"ל מסרבת לתת הלוואה לחברה הכשרת היישוב מחשש שהם לא יקבלו את הכספים שוב. אחרי לחצים בתוך התנועה הציונית הקק"ל נותנת את הכספים. כצפוי חברה הכשרת היישוב לא החזירה את הכספים ובמקום זה מסרה לקק"ל 3500 דונם. הקק"ל לא רצו את הקרקעות בגלל החוק העותומאני וגם לא הייתה תוכנית או שימוש.
ע"פ פרנץ אופנהיימר כל הישובים צריכים להיות באדמות של הקק"ל. יש שתי תפישות עולם, אחת שאומרת אדמות בבעלות קק"ל עדיפה כי כך נשארו אדמות לאום ולא יהיו בידי ערבים. בנוסף לכך יכולים ליצור יותר שוויון באוכלוסייה. התפישה השנייה היא אדמה פרטית כמו משפחת בלומנפלד. ע"פ ארתור רופין ככל שהאדמה היא פרטית אז האנשים משקיעים בה.
פרנץ אופנהיימר מכין תוכנית התיישבותית שנקרא קואופרציה, במרכזה יש חווה חקלאית. להביא יהודים מכל הארצות שילמדו את העבודה החקלאית. ברגע שהקבוצה תהיה מוכנה אז ילכו לעבוד באדמות של הקק"ל. היישוב החדש יהיה על יד החווה החקלאית. כל הישובים יהיו קרבים בין אחד לשני. בין הישובים תהיה קואופרטיב אבל כל יישוב על פי סגנון שלו. פרנץ אופנהיימר ניסה בהצלחה את השיטה בישובים הקיימים בגרמניה.
כל הקמה של ישוב דורש אישור של הקונגרס הציוני על מנת שיהיה מספיק קרקעות והון. צורת ההתיישבות נקבעה מלמלא. כאשר הקימו דגניה הצורה ההתיישבותית נקבעה מלמטה. זו התוכנית היחידה שאושרה בקונגרס.
פרנץ אופנהיימר פונה לפועלים הנמצאים בארץ שהיו במצב לא טוב ורצו לעזוב את הארץ עקב חוסר עבודה. האיכרים לא החזיקו אותם והם היו רעבים. כל הרעיון של עליית הפועלים נכשל כי בפועל לא הייתה להם עבודה אצל האיכרים. אילו לא היה קורה נס אז כל ההיסטוריה בארץ הייתה שונה. פרנץ אופנהיימר מציע לפועלים להתיישב באדמות האלו. השנה 1910 והוא פונה לפועלי ציון כאשר שנה קודם לכן הקימו הפועל הצעיר את דגניה. כך נוסדה מרחביה. החברים בפועלי ציון מאוד כינו את החברים בפועל הצעיר לכן הסכימו עם ההצעה של פרנץ אופנהיימר.
חשוב לציין שזו הייתה התוכנית ההתיישבותית של התנועה הציונית, תוכנית הקואופרציה. התוכנית בסופו של דבר נכשלה. התוכנית של דגניה אף פעם לא אושרה בקונגרס כי היישוב קם ללא תוכנית מוקדמת ובלי אב טיפוס.
הבעיות שהיו בישוב מרחביה: 1) בגניה ההתיישבות היא עצמאית, אין אגרונום ואף אחד לא מנהל את הפועלים. לאונת זאת במרחביה היה אגרונום אבל הפועלים ראו כאילו לא סומכים בהם. 2) בדגניה קיבלו משכורת כאילו היו פועלים רגילים ודרשו שהן תהיו שוויונות. במרחביה הייתה שכר דיפרנציאלית, מי שעובד יותר אז מקבל יותר ולא התחשב בהרכב המשפחה, טיפול בילדים קטנים וכולי. 3) פרנץ אופנהיימר הסביר להם שבכל אופן ההתיישבות במרחביה היא זמנית ולאחר הכשרה הם צריכים ללכת למקום אחר ולקים ישוב אבל הפעולים לא הסכימו עם הרעיון לעבור למקום אחר כי הם רצו להיות פועלים ולא להיות איכרים וכך שינוי מעמדות ואת הפירמידה. באותה שנה לא ראו את דגניה כישוב.
מושב מרחביה וקיבוץ מרחביה. שניהם לא הוקמו מהתחלה כמושב או קיבוץ אלא כמושבה וקואופרציה. מלחמת העולם הראשונה פגע מאוד במושבה ובקואופרציה.
מתכנן "החצר הגדולה" בקואופרציה היה ידידו של פרופסור אופנהיימר, אלכסנדר ברוולד, אשר תכנן גם את הטכניון בחיפה ובניני ציבור רבים אחרים בארץ. מנהל החווה היה שלמה דיק. הקואופרציה התפרקה בשנת 1918 בשל נגישות הטורקים, המחלות הקשות, וכן קשיים כלכליים וחברתיים שונים. בשנת 1929 עלה למקום קיבוץ השומר הצעיר מרחביה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה היו חיילים גרמנים באזור. היו יוצאים לבלות בחיפה ונוסעים ברכבת העמק. גרמניה מפסידה במלחמה ויחד איתה גם האימפריה הטורקית. רכבת העמק נעלמת מהשטח. המצב גרם להידרדרות כלכלית קשה לישוב מרחביה. עד סוף המלחמה נשארו רק שני אנשים כדי לשמור על הבתים. גם המושבה והקואופרציה קרסו.
אם הרעיון היה טוב, התוכנית אושרה בקונגרס הציוני אז יכלו לקים במקום אחר שוב ישוב מסוג קואופרציה. מה שקורה במקביל דגניה, למרות המלחמה, ולמרות שלא היה בעמק יזרעאל ועל קו הרכבת, דגניה הרוויחה טוב והמשיכה להתקיים. לא רצו בהתחלה לקיים ישוב אבל זה מה שקרה בסופו של דבר. לכן לא המשיכו עם הרעיון של קואופרציה ותנועת הפועלים מתחילה לקים ישובים. עקרונות של תנועת הפועלים ברורים ובישובים אין שכר דיפרנציאלית, וכלוי. לכן אחרי מלחמת העולם הראשונה מגיעה את העלייה השלישית וכל החלוצים שלה רוצים לקים ישוב דומה לדגניה.
יש חוקרים שאומרים שתוכנית הקואופרציה הייתה מאוד מתאים לארץ ישראל ולהתיישבות אבל האנשים שהגיעו היו פועלים. לכן לא הייתה ברירה אלא להתאים את תוכניות לסוג האוכלוסייה. הישובים שהוקמו היו מסוג קולקטיבי כמו קבוצה או קולקטיבי חלקי כמו מושב עובדים. בעלייה הרביעית הגיעו הרבה בורגנים אבל מודל הקואופרציה לא התאים כבר לתקופה.
לארתור רופין היה רעיון לקחת את אדמות קרן הקיימת שאין מה לעשות איתם, לא יכולים להשכיר אותם בגלל החוק העותומאנית כי אחרי שלוש שנים יכלו האנשים לדרוש זכיות על הקרקע כמו דייר מוגן ולא ניתן היה לפנות אותם. הוא מקים חוות לאומיות זמניות בחולדה, כינרת ובית שמן. בחווה לומדים חקלאות, תופסים את האדמות, עושים פיתוח וניסיונות חקלאיים כי ברגע במקימים ישובים חדשים אז יהיה מספיק ידע. מקווה ישראל היה רק בית ספר.
היתרון הנוסף הוא פיתרון לעובדים שרצו לעלות לארץ ישראל. אותם עובדים שהיו צריכים להיות מוחזקים אצל האיכרים. ארתור רופין מציע לעבוד את האדמות ולקבל משכורת כאילו ההסתדרות הציונית היא האיכר. לפועלים לא הייתה התנגדות להצעה כי בעצם שומרת על העיקרון שלהם, לא להיות עובדים של עצמם אלא של מישהו אחר.
הדבר גם פותר את הבעיה של הקרן הקיימת ואין סכנה שהאדמות יחזרו לידי השלטון הטורקי. יש גם סיבה נוספת. העובדים היו עוברים מסוג עבודה אחת לסוג אחרת ולכן לא היו מספיק מומחים. ברגע עובדים בדבר אחד מקבלים מספיק ניסיון שאחר כך ניתן היה לחפש עבודה וקבל משכורת יותר טובה. הרעיון בהקמת החווה החקלאית הצליח אבל לא בכל מקום באופן שווה.
בחווה בבן שמן התחילה מחקרה חקלאי. ד"ר ארתור רופין הגה את הרעיון ללמד את אנשי העלייה השנייה, שהיו בעיקר עירוניים, חקלאות מתקדמת המבוססת על משק מעורב ולהכשירם בדרך זו להתיישבות בארץ ישראל.
יצחק וילקנסקי נקרא ע"י ישראל בלקינד עוד בהיותו בגרמניה, לעלות לארץ ישראל ולהשתלב כאגרונום וכמורה בבית הספר החקלאי בבן שמן. וילקנסקי עלה לארץ בשנת 1908 והיה מורה בבית הספר עד לסגירתו כעבור שנה. הקק"ל רכשה את אדמות בית הספר והחליטה להקים במקום חוות פועלים. יצחק וילקנסקי נשאר להתגורר בחווה וגם הוטל עליו בבוא העת לנהל אותה. הוא היה חוקר ומורה ששינה את רמת החקלאות בארץ ישראל, פעל לייבא פרות מדמשק ולהשביחן עם הזנים המקומיים ובכך לשפר את תנובת החלב. לימד ודגל לפתח חקלאות רבת ענפים, משק מעורב. על שמו מכון וולקני. הוא שינה את שמו לוולקני.
באותם ימים, ימי מלחמת העולם הראשונה, החווה שינתה פניה והפכה לחווה לניסיונות חקלאיים והכשרת חלוצים, מתוך כוונה ללמד את אנשי העלייה השנייה, בוני מושבי העובדים, להקים משקים חקלאיים יהודיים המבוססים על משק מעורב של מטעים, ירקות, פלחה ובעלי חיים. דברים מאוד בסיסיים לכן הוא משק קיום ולא לצורך רווחה. ענף אחד תומך בענף השני.
ואכן, על מקימי "מושבי העובדים" הראשונים בנהלל וכפר יחזקאל, נימנו חלוצים רבים שהכשירו עצמם בחוות בן שמן. פועלי החווה הוותיקים הקימו אז את מושב העובדים בן שמן, בשטח מושבת בצלאל לשעבר.
בבן שמן עיצב וילקנסקי את דגם "המשק המעורב" של מדמה טמפלרים מהמושב הוילהלמה (כיום משמר השבעה), שהייתה קרובה לחוות בן שמן. הוא האמין בדרכיהם המתקדמות של הטמפלרים על פניה חקלאות שהייתה נהוגה עד אז בארץ ישראל, בעיקר זו של הפלחים הערביים. שאיפתו הייתה שהחווה בבן שמן תהווה מרכז רעיוני לחקלאות המתבססת על קיום עצמי, משק חלב, ומשק חקלאי מעורב. הרעיון משלב בתוכו אידיאולוגיה, עם כלכלה וחברה. הגיוון בענפים מטרתו הייתה להעניק לחקלאי בטחון כלכלי וקיום כמשק הנושא את עצמו. הוא למד מהטמפלרים את ענף החי והכניס אותו לישובים היהודיים ולהפוך אותו לענף כלכלי.
בשנת 1921 עם הקמת מושב בן שמן ובעידודו של ד"ר רופין, התמסדה החווה והפכה להיות תחנת הניסיון החקלאית, המכון ללימודי הביולוגיה והטבע, לימים "מינהל המחקר החקלאי" .
למחקר היה קשר הדוק לקבוצה הראשונה שתרם לשינוי בתפישה החקלאית בדגניה שהחלה להיות מבוססת על משק מעורב. בניית התשתית המחקרית החלה בחוות בן שמן, תוך לימוד מהטמפלרים ששכנו בקרבתם, וקליטת חוקרים מארצות אירופה שהביאו איתם ידע והשכלה וגם ציוד מדעי כמו מיקרוסקופ, שהעלו את רמת החקלאות והמחקר החקלאי.
החוקרים הראשונים הם שבנו מוסד מחקר המבוסס על השכלה, הדרכה ומחקר בסיסי. הם העבירו ידע ושיתפו פעולה עם הקיבוצים והמושבים הראשונים, ובכך תרמו להתיישבות החקלאית בארץ ישראל.
לימד חקלאות ע"פ תוכנית של שנתיים. כמו כן לימד כלכלה חקלאית. ז"א לא רק לבצע את העבודה אלא גם לנהל את המשק.
עבודת האישה. במושבות הנשים לא עבדו בחקלאות. הן לא היו חלק מכוח עבודה. במושבות של הטמפלרים הנשים כן עבדו ולכן בתוכניות שלו במשק מעורב מבוססת גם על עבודה של האישה, אולי לא הענף הפלחה אבל כן בירקות, לול וכולי. הוא גם קבע מה היא יחידת המשק שמספיקה למשפחה. לפי דעתו הפועלים לא צריכים ללכת ממושבה למושבה ולבקש עבודה אלא לקים ישובים ומשפחות ולהפסיק את העניין של מלחמת המעמדות.
הפועלים היו מעוניינים למודלים של ישובים קולקטיבים כמו דגניה אבל ארתור רופין הלך על הקמת ישובים באדמות של קרן הקיימת עם רעיון שיתופי וכך נוסדה את המושב העובדים.
יצחק וילקנסקי היה בין האנשים שלא תמכו את הרעיון של עבודה שיתופי כי יש פועלים חסר מוטיבציה ולא עובדים ולכן היה חשוב שהפועלים ידעו את כל ענפי המשק וכלכלת המשק. כותב מאמרים על יתרונות הקבוצות הקטנות מול הקבוצות הגדולות ותמך במשקים פרטים ועצמאים. ע"פ בקשה של יצחק וילקנסקי הוא נקבר בנהלל.
בחווה כינרת לא פעל יצחק וילקנסקי אלא אדם אחר, שמו שמעון ברמן. לפני כן היה אחראי על מטעי הרצל, ונותן לערבים לנטוע את העצים. העובדים לא רצו אותו בגלל זה. האדמות הראשונות נקנו על ידי יק"א, JCA. בימים ההם לא היה גשר על נהר הירדן ולחווה הייתה חלקות אדמה בשני הצדדים. הדבר גרם לעבודה קשה. היו עובדים בשטח במשך השבוע וחוזרים לחצר בסופי שבוע. בשנת 1909 הגיע היחסים בין הפועלים ושמעון ברמן במשבר שהביאה ליישום תוכנית פיצול החצר. ארתור רופין דאג שהחלקה מעבר לנהר הירדן יילקחו בגלל חוסר עיבוד. האדמה שהייתה מעבר לנהר ירדן נמסרה במשך שנה לקבוצת הכיבוש של שבעה פועלים נבחרים. הניסוי הצליח ובשנת 11/1910 קמה במקום הקומונה החדרתית ולאחר מכן קבוצת דגניה. בעצם קמה על ידי פועלים שלא רצו לקבל את הסמכות של מנהל אגרונום שמעון ברמן ולנהל לבד את העניינים. הם ממשיכים לקבל משכורת רגילה ונחתם הסכם עבודה.
קבוצת הכיבוש שחתמה עם ארתור רופין על חוזה מיוחד, לעיבוד עצמאי של אדמת אום-ג'וני במשך שנה אחת, ללא פקיד-מנהל. השטח היה עד אז חלק מחוות כנרת.
בקבוצה הייתה חברה גם בחורה אחת, שפרה שטורמן-בצר, אשתו של ישראל בצר. אולם עימה לא נחתם חוזה. היא היתה מיועדת רק לנהל את משק-הבית של הקבוצה.
ששת החותמים על החוזה היו:
אליעזר שוחט נהלל
חיים צימרמן מושבה יבנאל
נתן ברגמן (צבי נדב)
משה קריגסר נהלל
ישראל בלוך נהלל
ישראל בצר נהלל
אף אחד מהאנשים לא נשאר ועבר לקבוצה דגניה. חתמו איתם על חוזה לשנה בלבד ואם הגידול החקלאי עובד טוב אז יקבלו בונוס, חצי מערך העודף של היבולים, החצי השני לבעלת הקרקע. בסופו של דבר אחרי שקיבלו את הכסף עזבו את המקום כי הם לא הגיעו על מנת לקים קבוצה בתוך תורת התיישבות. החליטו ללכת לעבוד את האדמה, עבדו ביחד, עבודה קולקטיבית אבל ללא בוס או מנהל. הרעיון לעבוד כקולקטיב הגיע משני מקורות, מרעיון סוציאליסטי שהיה ברוסיה (רעיון מיובא) וממקרים שראו בארץ ישראל כאשר מספר אנשים מתחברים יחד.
ארתור רופין היה מאוכזב שהפועלים עוזבים. הוא חשב שהפועלים יקנו בסופו של דבר את האדמות. לכן נאלץ לחפש פועלים חדשים. אחרי שנה מקים קבוצה חדשה של 12 חברים וקיבלה את השם הקומונה החדרתית. החברים היו: תנחום תנפילוב, ישראל בלוך, יוסף אלקין, שרה מלכין, יוסף ברץ, מרים אוסטרובסקי-ברץ, יוסף בוסל, צבי יהודה זלצמן, חיים צודיקוב, יהושע אקר, אהרון יוסילביץ וירוחם קליבנוב . אליהם הצטרפו בשלב מאוחר יותר יצחק בן-יעקב, שמואל דיין, אברם גר캔۩שפון, יעקב ברקוביץ .
יוסף בוסל היה המנהיג של הקבוצה. הקומונה פעלה בחדרה.
בחדרה השגנו דירה בת שני חדרים וזו הספיקה לנו, מפני ש-7 מהחברים היו צריכים ללון אצל האיכרים ולנו עם הפרידות באורווה. החברים היו באים מהעבודה ב-5 לפנות ערב, מבלים בבית עד 9 והולכים לישון.
בליל השבת היו באים אלינו רבים מפועלי חדרה, והיינו מבלים את הערב יחד, וכן גם היינו מקיימים את האספות אצלנו.
החברים מהקומונה – כשהיו באים מהעבודה – מצאו בית נקי, אוכל חם וגם מים חמים להתרחץ למרות שבבית לא היו ברזים; הייתי מביאה מהבאר שני פחים מים ומחממת אותם. בבית זה, בבית שפירא בחדרה, יצרנו את הגרעין הראשון של חיי שיתוף ב-1909. כל מי שקיבל שכר עבודה נתן אותו לאם-הבית מבלי לקבל חשבון על מה מוצא הכסף, ואני – צעירה מחוסרת ניסיון – הייתי צריכה לנהל משק-בית. מרים ברץ
לפני שמגיעים לדגניה הקבוצה מקבלת אותה הצעה מארתור רופין כמו הקבוצה הראשונה וחותמים על אותו חוזה. בקבוצה החלו לדבר על עניין להמשיך לעבוד במקומות שונים ואחרים או להתיישב ולהקים משפחות, יחד עם זאת להרגיש שנשאר פועלים. איך אם כל המושבות שכבר היו בארץ ישראל מחליטים להישאר במקום? עשו שינוי אידיאולוגי. הם רצו על ידי העבודה לקים חברה נורמאלית בצורה פירמידה, כאשר הפועלים הם הבסיס שלה. יושבים על קרקע שלא שייכת להם אלא לקק"ל, קרקע לאום, לא מרוויחים כסף אלא מקבלים משכורת. ז"א שממשיכים להיות פועלים וכך אין הפרעה על העיקרון. לאף אחד אין שום דבר, כל האמצעי יצור שייכים לכולם. כל אחד יכול לעבוד במקום אחר וכולם עובדים עבור האומה. עד שיהיה מלחמת מעמדות. היו אנשים שחשבו ואמרו למה בעצם לבנות חברה על מנת להרוס אותה לאחר מכן. הקרקע שייכת לאומה, האומה נותנת את המשכורת וכלי היצור, התפקיד שלהם הוא להיות פועלים באומה. אף על פי כן היו אנשים אחרים שאמרו להם שדבר אינו נכון כי הופכים להיות בעלי רכוש. רק כאשר כולם יהיו בתוך הפירמידה ולא יהיה קפיטליזם בעולם.
מכיבוש העבודה לכיבוש הקרקע. האם להמשיך לכבוש את העבודה או להפוך לישובי קבע. ברגע שהקבוצה הסכימה להישאר במקום אז עברו את הקו ופתחו את הדרך לקבוצות נוספות. בעלייה השלישית הרבה עובדים חיפשו עבודה, חלק מהם עשו הכשרה בחו"ל ורצו לקים ישובים דומים לדגניה. אותו דבר או עיקרון קרה עם המושב, ז"א התיישבות קבע על אדמת לאום באופן סוציאליסטית. אנשים שמקימים נהלל היו מדגניה.
מה הייתה עמדת המוסדות. לארתור רופין לא חשב שאנשי הקבוצה לא רוצים להרוויח שום דבר ולא רוצים רכוש פרטי, הפוך מכל התוכניות של חברת הכשרת הישוב, לקים מושבות פרטיות. אבל לקק"ל הייתה אינטרס גדול שיהיו ישובים ואם לא יכול להיות מושבה אז לפחות יש משהו. כמו כן אין סיכוי שאנשים אחרים יכלו להתיישב באדמות האלו ולקחת אותן.
בשנים הבאות הגיעו יותר פעולים לארץ שהלכו לקים קיבוצים ולא מושבות.
יצחק-אביגדור ווֹלקני-אלעזרי (וילקַנְסקי( – Wikipedia
מאמר: רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל עד מלחמת-העולם הראשונה
כתבה: בית בלומנפלד: סיפורה של ה"טירה בעמק"
רב היבטיים על ארץ ישראל 