בתופת המנדט הבריטי היו בארץ ישראל כ- 700 כפרים ערבים ושבעת מאות אלף תושבים ערבים, כלומר, ערים וכפרים ובלי להתייחס לגודל כל עיר או כפר. האם הארץ הייתה ריקה בתחילת הציונות? מה הפיזור של האוכלוסייה הערבית? רוב מכשור החוף ועמק יזרעאל יחסית היו ריקים מכפרים ערבים. אזורי ההר, יהודה, שומרון והגליל ההררי היו מאוכלסים ע"י כפרים יציבים. יציבים משמעותו שקיימת אוכלוסייה במשך מאות שנים. דבר זה ניתן לראות וכך לדעת, על ידי תשלומי מיסים, אחל מהתקופה הממלוכית ועד תקופה העותומאנית. לפעמים יש כפרים שבתקופות מסוימות אינם מופיעים ברשימת משלמי מיסים. למשל כפר קמא, כאשר השלטון העותומאני מביא אוכלוסייה צ'רקסית להתיישב בכפר קמא אז במקום היה קיים כפר ערבי נטוש. יש מקום שוליים שלא מתאימים לחקלאות רציפה ולכן לא רואים בהם רצף התיישבות כמו גליל התחתון המזרחי שיש אדמות בזלתיות. יש מקומות במכשור החוף עם אדמות חוליות שגם לא רואים רצף התיישבות. הסיבות שלא מתיישבים באופן רציף יכולות להיות אחרות כמו בעיות עם שיירות הבדואים. יחד עם זאת יותר קל לשלטון או הפחה להגיע לגבות כספים במכשור החוף מאשר באזורי ההר. בכפרים שהיו ראשי המחוז היו מקימים מצודות. הכפרים לא נתנו לשלטון בקלות לבוא להם ולגבות מיסים אלא היה צריך לנהל משא ומתן. לכן לאזורי ההר פחות הלכו לגבות מיסים וכך פחות נטשו אותם. שם הכפר יכול להשתנות כמו אבו גוש שנקרא על שמו של אבו ע'וש (שמשמעותו אבי הרעש), ראש חמולה מוסלמית, שהתיישבה במקום. כך בסופו של דבר נוצר מצב שבאזורים הררים הם יותר יציבים מאשר אזורים אחרים.
זה לא אומר שהאזורים האחרים הם ריקים. בתחילת המאה ה-20 מצב הביטחון השתפר בארץ ולכן ניתן לראות יותר התיישבות בעמקים ובמכשור החוץ. גם בתחילת המאה ה-20 עם התיישבות היהודית מתחילים ליבש את הביצות במכשור החוף. כדי לשקם את האזור החוף גם צריכים משאבים שצריך להגיע מהשלטון העותומאני או מגופים יהודים. הערבים לא רצו להתיישב במכשור החוף כי היו ביצות ומחלות אבל גם ניתן לומר שהערבים לא רצו להתיישב במכשור החוף ולכן נוצרו ביצות.
המעמד המשפטי של הקרקעות. רוב הקרקעות באימפריה העותומאני נקראו מירי, ז"א אדמות השלטון.
משטר הקרקעות שהיה בארץ ישראל באותה תקופה היה מבוסס על הדת המוסלמית, בשנת 1858 נחקק על ידי השלטון העות'מאני חוק המג'לה, חוק זה חילק את הקרקעות בארץ ל-5 סוגים:
קרקע מסוג מירי – קרקע שהיא בבעלות המדינה ואזרחים שחיים בתחום הקרקע אינם יכולים לבצע שום שינוי בקרקע, אסור לבנות ואסור לנטוע גידולים חקלאיים אך יכלו להנות ולהשתמש ביבול החקלאי באותה הקרקע.
קרקע מסוג מוּלק – קרקע זאת נמצאת באזורים שמיושבים בצפיפות באופן יחסי וקרקע זאת היא בבעלות פרטית של האזרח ולא היו על הקרקע מגבלות, האזרח שהחזיק בקרקע מסוג זה יכול לנטוע, לבנות ולמכור. כאשר לא היו יורשים לנכס הוא הועבר לרשות האימפריה.
קרקע מסוג ווקף – קרקע שמשמשת לצורכי דת (כל הדתות), קרקע מסוג זה אינה ניתנת להעברה והיא נמצאת בשליטת הרשות המקומית.
קרקע מסוג מתרוּכה – קרקע זאת היא קרקע בבעלות המדינה שמשמשת לצורכי ציבור, לדוגמה דרכים, נהרות, גשרים, מבני ציבור ועוד.
קרקע מסוג מוואת – קרקע זאת אינה ניתנת לעיבוד חקלאי או אזורים שמרוחקים מאזורים מיושבים והקרקע למעשה שוממת. ניתן לחיות את הקרקע על ידי פינוי הסלעים למשל. גם כאשר מייבשים ביצה אז הופכים אדמה לשימושית. גם אדמות חולות.
הכפרים היו צריכים לשלם מיסים על שימוש באדמות מירי. אדמות מירי הן אדמות חקלאיות וחשוב להתיישבות היהודית. כל המושבות הוקמו על אדמות מירי.
אדמות מירי יכולות להיות: א) מעובדות, טובות לעיבוד. צריכים לשלם מיסים. ב) מוואת, מתות. לא משלמים מיסים עליה. לפעמים אדמה זו קשורה לשני ישובים או כפרים. אם היו עושים החיית האדמה, השלטון העותומאני היה נותן קנס בהתחלה אבל אחר כך היו רושמים אותן כאדמה פרטית ולא היה צורך לשלם מיסים. כך היה לישובים יותר הכנסה והמשך התיישבות במקום. לעומת זאת השלטון הבריטי לא אפשר את השינוי על מנת לשמור קרקעות לעתיד. יש מקרים היום אשר ישובים מקימים טרסות, שמים עץ זית וטוענים שהאדמות שייכות להם. הרבה ישובים (מצפים בגליל או בנגב) הוקמו על אדמות אלו. ג) מתרוּכה.
משאע, משמעות שותפות. כל הכפר שילם יחד מיסים לשלטון ולא היה רישום על שם של התושבים כל חלקה. כדי שלא יהיה מצב שבו שכל תושב היה יכול לבוא ולומר שהחלקה שייכת לו. אחרי מספר שנים היו מבצעים חלוקת חדשה של האדמות וכך למנוע את התחושה של בעלות על החלקה. הרוטציה גם מנסה לעשות קצת צדק בין אלו שקיבלו אדמות טובות לאלו שהאדמה היא פחות טובה. גודל כל חלקה גם משתנה, בהרים ובמכשור. כל משפחה מחזיקה מספר חלקות מכל סוג. חסרונות, המשפחה לא משקיעה בטיפול ותחזוקת האדמה, הגידולים הם רק חד שנתיים. הרוטציה הייתה רק במכשור. דוגמה כפר מנדא בקצה הצפון מערבי של בקעת בית נטופה למרגלות הר עצמון. התושבים לא יכולים למכור את האדמות או החזקת האדמות, כלומר, את הזכות להשתמש באדמה.
יהודים לא קנו אדמות בכפרים שנמצאים במבנה קרקעות משאע וכמו כן לא בנו ישובים ע"פ אותה שיטה.
במסגרת הקפיטולציות אחרי מלחמת קרים בין השנים 1853-1856, חותמת האימפריה העותומאנית חוק הקרקעות בשנת 1858. לצורך כך לקחו משפטנים מאירופה. החוק קיים במדינת ישראל עם שינויים עד היום. כאשר הבריטים הגיעו לארץ עשו מספר תיקונים ושמרו על המצב הקיים ע"פ המסורת הקונטיננטלית. מאוחר יותר מדינת ישראל מחוקקה חוק בשנת 1969 שמבוסס על החוק העותומאנית.
חוקי הקרקעות העות'מאניים מהשנים 1860-1858
החוק החדש מטפלת בבעיה המשאע ומאפשר לרישום חלקה. כמו כן מאפשר לתושבים יהודים ונוצרים לרכוש קרקעות חקלאיות. משה מונטיפיורי קונה קרקע בירושלים במשכנות שאננים. מאחר שרכישת קרקע באותם ימים על ידי נתין זר הייתה בלתי אפשרית, הוצא לשם כך צו מיוחד מטעם השלטונות, אשר התיר למונטיפיורי את רכישת הקרקע מפחת ירושלים תמורת 1,000 לי"ש.
רכישת האדמה בנחלת שבעה, בשנת 1866, לא הייתה עניין של מה בכך. מרבית יהודי ירושלים היו נתיני מדינות אירופיות שונות, והחוק העותומאני האוסר רכישת קרקעות ובניית בתים על ידי נתינים זרים בוטל רק בשנת 1867. על כן הוטלה משימת הרכישה על אשתו של לייב הורוביץ, שהייתה ילידת הארץ ובעלת נתינות טורקית. היא ניהלה את המשא ומתן עם השלטונות תוך שהיא מצהירה כי ייעוד האדמה הוא "שדה לזריעת חיטה למצות", והשדה נרשם על שמה.
רישום המקרקעין נקראה בתקופת השלטון העותומאני בשם הטורקי טאפו, מס קרקע (בוטאה בערבית טאבו – כינוי המקובל עד היום) ובתקופת המנדט הבריטי נקראה בשם "משרד ספרי האחוזה". בלשכה מתנהל מרשם מסודר הנקרא "פנקסי המקרקעין".
התושבים היו צריכים להביא הוכחות שהקרקע שייך לו. לכן היו צריכים: א) להציג בקשה בערבית ובטורקית. ב) להביא מפה. היו עושים שרטוטים ותיאורים. ג) להביא עדים. ד) לשלם מס. לא כל הערבים ידעו שחוק קיים ולא כל הערבים שכן ידעו רשמו את הקרקעות. בעת תקופת שלטון הבריטי החליטו ללכת לכפרים ולבצע רישום הקרקעות. התושבים היו צריכים להיות בחלקות שטענו ששייכות להם.
חוק המוואת הכללי משנת 1921
בחוק נקבע כי כל מי שמשתמש באדמה לחקלאות, והאדמה נמצאת במרחק של יותר מ 2.5- ק"מ מאזור מגוריו, חייב לרשום את האדמה במנהל הטאבו כדי שתהיה בבעלותו. מי שלא עושה זאת, השלטונות יפקיעו את אדמתו. על פי חוק זה הופקעו האדמות של רוב היישובים הערביים במשולש, בגליל ובנגב.
כבר לאחר ביקורו הראשון ב- 1923 הגיש דוסון דין וחשבון עם ההמלצות הבאות: יש לערוך רפורמה בחוקי המס ובדיני הקניין הקרקעי; יש לאמץ את שיטת Torrens – השיטה המתקדמת להסדר קרקעות ולשמירה על זכויות הקניין (שיטת טורנס מבוססת על ארגון ספרי האחוזה לפי גושים וחלקות, שהן יחידות שאינן משתנות, ורישום הזכויות בהן. שיטה זו הוצעה במקום שיטת הרישום לפי שמות בעלי הקרקע, שהם מתחלפים ואינם חד משמעיים). ע"פ שיטת טורנס המפה הקדסטרית הינה חלק בלי נפרד ממסמכי הסדר הקרקעות ורישומן. נדרש מפקידי ההסדר, שיֵצְאו ממשרדיהם אל השטח, וכל החלטה שתתקבל תסומן בו-במקום במפות ובספרי האחוזה.
נתנו למודדים להיות שופטים במקרה של סכסוכים. היו סכסוכים בין התושבים עצמם ובין התושבים והמדינה. הפעולות האלו לא כל כך הצליחו עקב הסכסוכים. לכן בשנת 1928 מכינים הבריטים מפות פיסקאליות.
פקודת הסדר הקרקעות (סידור זכויות הקניין), הכירה, לראשונה, במפה כמכשיר סטטוטורי, שבלעדיו לא ניתן לבצע רישום או הסדר מקרקעין. בנוסף פקודת מס הרכוש העירוני, שנועדה להחליף את המיסוי התורכי במס צודק יותר. 1 ביוני 1928 התפרסמה ב"עיתון הרשמי" פקודת הסדר הקרקעות. מטרתה העיקרית הייתה לקבוע את סידור ספרי האחוזה על יסוד מדידה מדויקת. הפקודה הזו הגדירה את תהליך עבודת הקדסטר, אימצה את שיטת טורנס והסדירה גם את מדידת הקרקעות ורישוי המודדים.
מאז פרסום פקודת הקרקעות 1928 ערכה מחלקת המדידות מיפוי מקיף לצורך ביצוע סקר פיסקאלי והסתיים בשנת 1934, ואז פרסמה הממשלה את פקודת מס הרכוש החקלאי שהשלימה את סדרת חוקי היסוד של הרפורמה הקדסטרית. פקודה זו קבעה בחוק את שיטת עבודת היסוד של המיפוי: מדידות בשדה, הכנת התרשימים, שערוך הקרקעות, חלוקתן לגושים פיסקאליים, חישוב השטחים וסיווג הקרקעות לצורך קביעת מס הרכוש שיש לשלם לכל קטגוריה של קרקעות.
מאמר: מחלקת המדידות של ארץ ישראל בתקופת המנדט
ברגע שהסתיימה הכנת מפות הפיסקאליות אז כל תושב היה צריך לשלם מס, אם הוא מעבד או לא את האדמות. כאשר מודדים הגיעו אחרי החוק לכפר אז התושבים ניסו להקטין את החלקה על מנת לשלם פחות מס. עד סוף המנדט הבריטי רק הצליחו לטפל רק ב 20% מכלל הקרקעות כאשר חצי מהן הן אדמות יהודיות. אצל היהודים היה יותר קל כי החלקות או חלוקת הקרקע הייתה מאורגנת. מדינת ישראל הצליחה לסיים את העבודה בשנת 1965 וגם נשארו בעיות במקומות מסוימים.
כאשר הגיעו אפנדים, שהם בעלי הון, שקודם החזיקו אדמות מירי, מחליטים לקנות ולרשום את הקרקעות על שמם כי רואים עניין ואינטרס כלכלי. קונים את הקרקעות מהשלטון הטורקי. לא רצו להיות חקלאים אלא למכור את הקרקע בעתיד במחיר גבוה ליהודים או נוצרים. ע"פ הערכות כמות הקרקעות שהיו בבעלות האפנדים היא מיליון דונם כאשר חצי מיליון דונם הייתה שייכת למשפחת סורסוק, בעיקר בעמק יזרעאל. הרבה האפנדים לא חיו בארץ ישראל. הם גם קנו קרקעות בכפרים. ישנם מקרים אשר אפנדים נותנים הלוואה לאנשים הכפר עבור עיבוד האדנות אבל בסופו של דבר לא יכולים אנשים הכפר להחזיר את ההלוואה אז הקרקעות עברו לבעלות האפנדים. האפנדים מביאים מנהל עבודה או אחראי ובונים עבורו בית. הוא הנציג של המשפחה בשטח כי ע"פ החוק העותומאני מכרו את האדמות על מנת לעבד אותן. משפחת סורסוק גם מגישה תוכנית לבניית מפעל סוכר. אם לא היו מעבדים את האדמה במשך שלוש שנים אז היו יכולים השלטון העותומאני לקחת את האדמות. אף על פי כן לא היו כוונות רציניות לעבד את האדמות כי המטרה הייתה למכור אותן אבל לקח בין שלושים וארבעים שנה עד שהצליחו לעשות זאת. אדמות בפתח תקווה ורחובות נמכרו יותר מהר.
סיפור: רחובות נבנתה על אדמות ישוב דוראן. אנשי רחובות היו בעלי הון ששלחו כל פעם חלק מהכסף, נתנו לעבד את האדמות ורק אחר כך עלו לארץ ישראל. הם רצו בעת קניית הקרקע שיהיה רישום טאבו. בהתחלה פנה מתווך קרקעות צעיר להציע להם את קרקעות דוראן אבל מתווך אחר, יותר וותיק אמר להם שהמתווך הצעיר לא מכיר את נהלי רישום הקרקעות וזה מאוד מסוכן לעשות את העסקה דרכו אבל המליץ לעשות חלוקת הקרקע ולרשום כל חלקה בנפרד. בדרך כלל, כמור אדמות ראשון לציון, כל הקרקע נרשמה על שם שנים או שלושה אנשים ועשו חלוקת פנימית. שנים מאוחר יותר השלטון הבריטי לקח את הפרטים ורשם אותם בטאבו. בסופו של דבר הצליח המתווך הצעיר, יהושע חנקין, בעזרה קונסול מרוסיה לרשום כל חלקה בנפרד בטאבו למרות הדבר עלו לו חצי מדמי התיווך.
מאמר: רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל עד מלחמת-העולם הראשונה
רכישת אדמות הייתה הפעילות הציונית העיקרית מראשיתה. קראו לזה " גאולת קרקע" או " כיבוש הקרקע" . האדמות שנרכשו היו בעיקר במישור החוף, בין יפו לחיפה, ובעמקי יזרעאל והירדן. אלה היו אזורים מוכי ביצות ורובם לא היו מיושבים ולא מעובדים. בין 1878 ל-1908 נרכשו כ-400 אלף דונם, בשנות ה-20 נרכשו 533 אלף דונם ובשנות ה-30 עוד 300 אלף דונם. עד סוף המנדט הבריטי רכשו היהודים כשני מיליון דונם. קרקעות אלה שימשו להקמת הקיבוצים ולהרחבת ישובים חקלאיים ועירוניים.
הביקוש היהודי לקרקע העלה את מחירה באופן תלול. משנת 1910 ועד 1944 עלו מחירי הקרקע ב-5000 אחוזים. הקרקע נקנתה בדרך כלל ממי שנחשבו בעליה, שהגיעו לבעלות הזו במניפולציות ובשחיתות שאפיינה את התקופה העותומאנית. אלה היו נכבדים עשירים, שרובם ישבו בביירות , ביפו, בשכם, בג"נין ובעזה. רבים מן המוכרים היו בני המשפחות המכובדות בציבור הערבי של ארץ ישראל: נשאשיבי, אל חוסייני, אל עלאמי, דג"אני. בני משפחות אלה עמדו בראש התועמלנים נגד הציונות ונגד מכירות קרקע ליהודים. נאמר עליהם כי היו " פטריוטים בגלוי ובוגדים במחשך" .
במקרים מסוימים רכישות קרקע גדולות, מבעלי קרקעות שישבו בחוץ לארץ, גרמו לסילוק התושבים הערבים, שעיבדו את האדמה כאריסים.
כתבה: מפה של ראשון לציון בשנת 1890
מפה אינטגרטיבית של ישובים לפי תקופה
הרכב האוכלוסייה בתקופה הממלוכית
רב היבטיים על ארץ ישראל 