ישוב הישן, קהילות שיהודים שחיים בא"י מתקופות קודמות, מתעסקים במקצעות עבור שכר זהיר, שירותיים וגרים בערים, מקבלים השלמת הכנסה בשיטת החלוקה. הוספים כספים מארצות שונות והחלוקה היד דיפרנציאלית לפי הצרכים. במאה ה-19 מתחיל גידול אוכלוסין. בהתחלה היו ארבעת אלפים יהודים. בסוף המאה ה-19 או יותר נכון בסוף מלחמת העולם הראשונה בכול א"י יש שמונים וחמישה אלף. על מנת שכולם יכלו להתפרנס או לקבל השלמת הכנסה מהחלוקה אז היא הייתה צריכה לגדול בהתאם. לכן באמצע המאה ה-19 מתחילה מצוקה מאוד גדולה. הבעיה הנוספת היא שלהרבה יהודים נמס להם מהחלוקה. אחד הבעיות הגדולות היא שכר דירה. הרבה פעמים אומרים שהיהודים יצאו מחוץ לחומות בגלל הצפיפות אבל אותה צפיפות גרמה את העלייה של שכר הדירה. בראש השנה המוסלמי הייתה מתקיימת החלפת הדירות, כלומר, כולם ביחד. אותו יום היה מאוד בעיתי עבור חלק מהאנשים שלא הצליחו למצוא דירה מתאימה.
אין מספיק כסף לשלם שכר דירה אז יוצאים מוץ לחומה ובונים בתים מפוארים? בניית הבתים מגיע מתרומות אף על פי שקיימים יהודים שכן בונים את הבתים שלהם מחוץ לחומות עם כספם.
הראשונים שיצאו מהחומות ובנו נחלת השבעה בשנת 1869 הם יוסף ריבלין, יואל משה סלומון, יהושע ילין, מיכל הכהן, בנימין (בייניש) סלאנט, חיים הלוי ואריה (לייב) הורוביץ. הם היו מנהיגים בישוב הישן, היה להם כסף ויכלו להישאר בעיר העתיקה. ע"פ תפיסתם בונים את הבתים ויוצאים מהחומות על מנת להיות מורה דרך. לקח להם זמן לארגן את הכסף, לקנות את הקרקע ולבנות. בהתחלה בנו רק בית אחד. משה סלומון זכה לקבל את הבית אבל לא היה יכול לעבור באותה עת אז יוסף ריבלין נכנס במקומו. רק אחרי שלוש שנים הצליחו לבנות בית נוסף. לאט לאט הפחד הלך והאנשים התחילו לצאת מהחומות.
אותם אנשים שהקימו נחלת השבעה מאוחר יותר מקימים את המושבה פתח תקווה. ניתן לומר שנחלת השבעה היה ניסוי לקרת פתח תקווה אלא שהיא רק לדיור. לאומת זאת פתח תקווה גם נותנת פיתרון תעסוקתי. פרויקט להמשכיות. נחלת השבעה הייתה שכונה המשמעותית ביותר מתוך פורץ הדרך אף על פי שהיא התיה השכונה השלישית שנבנה מחוץ לחומות. קדמו לה משכנות-שאננים. שכונת מחנה ישראל הראשונה שהוקמה על ידי תושבי העיר העתיקה עבור עצמם ונבנתה על ידי היהודים המוגרבים. הם רק דאגו לפתור את הבעיות של עצמם
לא הייתה שכונה עם חצר סגורה אלא שבעה בתים הצליחו להרחיב את גבולות העיר. השכונה הגדולה שמקימים אחר כך היא מאה שערים בשנת 1873. אחד מהמייסדים היה יוסף ריבלין. בסה"כ יוסף ריבלין עזר להקמת 11 שכונות בירושלים.
משנות ה-30 עד העלייה הראשונה יש אותם הרעיונות מאנשי הישוב הישן.
בשנת ה-30 נמצאים בתוך תקופה של מוחמד עלי שבה מתחיל רפורמות בחקלאות ואפשרה ליהודים לרכוש קרקעות. באותה תקופה מתחילה גידול האוכלוסין בגלל התנאים הטובים ורעיונות משיחים.
תעודה מיהודי מצפת שכותבים למונטיפיורי. היהודים עולים רעיונות השקעות בקרקעות וחקלאות דבר ניתן לעשות אחרי הרפורמות של מוחמד עלי. מודדים שטחים ע"פ כמות ראשי הבקר, כמו כן פונקציה של איכות. מציגים למונטיפיורי תוכניות שמראות לנו את הגישה באותה תקופה של חלון הזדמנויות.
הגישה השנייה היא ממשיחית שאומרת שהמשיח יכול לבוא ולא צריכים לעשות דברים מיוחדים. כל פעם שיש צרות לעם ישראל יש גל של רעיונות משיחיות, המשיח דופק בדלת.
כתובות קיא. ג' שבועות הלוא למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשבוע הקב"ה את ישראל שלא ימרבו העולם ואחת שהשבוע הקב"ה את העולם. כוכבים שלא ישתעבדו בהן ישראל יותש מדא.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב
ת"ר: לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוק, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוק, שנאמר: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם
לא-לוקים", וכל שאינו דר בארץ אין לו א-לוק? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים. ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'". ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב. ורב יהודה? כתיב קרא אחרינא: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה" וגו'. ורבי זירא? ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. ורב יהודה? השבעתי אחרינא כתיב. ורבי זירא? ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי. ורב יהודה? "אם תעירו ואם תעוררו" כתיב. ורבי זירא? מיבעי ליה לכדרבי לוי, דאמר: שש שבועות הללו למה? תלתא – הני דאמרן, אינך – שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים.
החשיבות של המגורים בארץ ישראל לפי הגמרא
שלא לעלות בחומה ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" נתיבות
מהו שלא יעלו בחומה? רש"י: "יחד ביד חזקה". מה יסוד וטעם שבועה זו? מדוע אסר הקב"ה לעלות לארץ ישראל ביחד וביד חזקה? הלוא כה עשו אבותינו בכניסתם לארץ עם יהושע "יחד ביד חזקה". מדוע כעת זה נאסר?
על סמך מדרש זה ואולי מדרשים הדומים לו, דחו רבים את הניסיון הציוני להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל לפני בוא המשיח. לפי תפיסה זו, רק משיח צדקנו, יוכל לגרום לקיבוץ גלויות וחזרה אל ארץ ישראל.
המשפט השלישי אומר שאסור לשעבד את ישראל יותר מדי. המשפט השני אומר שהמשיח יבוא. המשיח זה אומר הגאולה. יש כמה שלבים של גאולה. האחרון זה השלום. לפני הסוף יהיה תחיית המתים. קצת לפני יבנה את בית המקדש. בשלב לפני זה יחזור עם ישראל לארצו. ארבע גאולות. לחזור הארץ לא רק פיזי אלא גם לשקם אותה ולהכין אותה לביאת המשיח. אבל במשפט הראשון אומר שאסור לעושת. מותר לכל משפחה לעלות לישראל אבל אסור לעלות את החומה, ז"א לעלות בבת אחת ולהתנגד לחומה הקיימת. החומה הוא השלטון הקיים בארץ. אין לעשות דבר עד שהמשיח יבוא.
כאשר באים ואומרים שהמשיח נמצא בפתח אז אומרים שאנו נמצאים בעידן של המשיח. אף אחד לא מסתכן ואומר שהמשיח נמצא ומתחיל תחיית המתים. אם נמצאים בעידן המשיח אז חובה להגיע לא"י ולהתחיל לפעול, לבנות בתים, לעבד את האדמה וכולי.
ר' נחמן מברסלב, בשנת 1798, ערך נחמן ביקור בא"י כדי להשיג התעלות נפשית. נתעכב זמן מה בקושטא ומחיפה הלך לטבריה שבה היה כבר מרכז לחסידי הבעש"ט. כמו כן ביקר בצפת ובמירון, אך לא בירושלים. כשעמד לחזור, נקלע לעכו בעת המצור שהטיל עליה נפוליאון וחזר אחרי הרפתקאות באניית קרב טורקית. הביקור בארץ ישראל היה נקודת מפנה במשנתו של ר' נחמן. לאחר חזרתו ביקש לא לצטט את אמרותיו הקודמות, כמו כן שרף את כל כתביו שכתב עד הביקור. נחמן נהג מאז לומר: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל".
קבוצה אחת שאמרה שכן צריכים לעלות לישראל הייתה קבוצה של תלמידי הגר"א, הגאון מווילנה, שהחלה בשנים 1808 – 1809, בשלושה גלים וכללה מאות אנשים ובהם תלמידים חשובים. הגאון משאיר צווה שחייבים לעלות לא"י ולשקם אותה. הם מארגנים את הקהילה וגם מנסים לפייס עם הערבים בירושלים שגירשו את היהודים האשכנזים. הם שולחים נציג הקהילה אברהם שלמה זלמן צורף להשיג פירמאן ממוחמד עלי באשא כחלק מרעיון של פעילות, לקום ולעשות, לחדש את הישוב היהודי.
הרבה יהודים מתנגדים לכסף החלוקה. יחד עם זאת כסף החלוקה רק היה מיועד בעיקר לתלמידי תורה ולא לעסקים. צבי הירש לעהרן, יהודי חרדי מנהל בנק הולנדר-לעהרן, ראה חובה לעצמו למנוע שינויים באורחות חייו של היישוב בארץ ישראל, ובעיקר לסכל כל ניסיון למודרניזציה.
היה מאוד קשה ליהודים שעולים, מכלים הגעת המשיח והוא אפילו לא התקשר. איך יכול להיות שהאל לא התערב, הרגשה של אובדן דרך.
במקביל בשנות ה-30 של המאה ה-19 התחיל תנועות משיחיות של נוצרים כי מוחמד עלי גם אפשר לנוצרים לעלות לא"י. הם ראו שהיהודים עולים לא"י לקרת הגעת של המשיח אז ניסו להמיר את דתם של היהודים על מנת שהמשיח הנוצרי יגיע. המשיח היהודי היה צריך להגיע בשנת 1840. לפי נוצרים מסוימים ישו אמור להגיע בשנת 2033 או 2034, כלומר אלפיים שנה ממותו. החל מהמאה ה-19 הנוצרים כבר מתכוננים ועושים פעולות אוונגליסטיות ולהמיר את דתם של אנשים או להכין את ארץ לקרת בואו של המשיח. הם גישות פרוטסטנטיות, חלקם רוצות להשפיע ישירות ליהודים וחלקם טוענות שאין צורך מכיוון שמשיח עצמו אמור לסדר את העניינים.
קבוצות מילנריזם, (מלשון "מיל" – אלף בלטינית), שהאמינו באחרית הימים שראשיתה בשיבתו השנייה של ישו, שאחריה ייכונו אלף שנים אידיליות של פריחה ורוממות רוח. על פי אמונתם, שיבתו של ישו תתאפשר רק כאשר יחזרו היהודים לארץ ישראל ויתנצרו. תפקידם של חברי הקבוצה היה לזרז את הגאולה, על ידי הכשרת הקרקע לשיבתם של היהודים למולדתם. בפעם הראשונה גרמה את מסעי הצלב במאה ה-11.
השפעה של המיסיונרים הנוצרים חיזקה את תחושה שמשיחיות היהודית.
שנות ה-30 הן התחלה של עבודה החקלאות וניתן לומר שגם התחלה של עבודה בעיר או בחוץ. השפעות הן הפרודוקטיביזציה, פירושה שחרור מן התלות בכספי החלוקה, ועידוד הפרנסה מעבודות כפניים. משיחיות נוצרית ויהודית. חלון הזדמנויות של מוחמד עלי. רמת הביטחון עלה ואפשר ליהודים לצאת ולהסתובב בארץ.
מונטיפיורי מגיע לא"י כי יודע על הרפורמות של מוחמד עלי ומחליט לנצל אותן. הוא ביקש והתקבל למפגש עם מוחמד עלי בשנת 1839 על מנת להשיג אישור להגדיר אזור רק ליהודים, סוג של אוטונומיה. מונטיפיורי ניסה להסביר למוחמד עלי שזה מאוד משתלם לו כי היהודים מביאים הון ותהיה התפתחות טובה. התשובה של מוחמד עלי הייתה שאין שום איסור ליהודים לעלות לא"י ולקנות קרקעות. במקביל מונטיפיורי עושה סיור בא"י ובודק האם הארץ ממתאימה בעבודה חקלאית, להוציא יהודים מהערים לעבוד בשדות, כמה יהודים יש בא"י. יהודים מא"י שולחים אגרות למונטיפיורי. הוא לא ידע לקרוא עברית והיה לו מתורגמן. אותן אגרות נותנות הרבה מידע על רוח החיים באותם ימים. מעט אנשים קיבלו כספים בעקבות האגרות.
צריכים לראות את פעולות משה מונטיפיורי כחלק מפעולות יהודי אנגליה. הקשר בין היהודים או הקהילה היהודית באנגליה עם הישוב בא"י היה מאוד חזק וטוב. מונטיפיורי גם דאג לאיסוף כספים בין התורמים האנגליים.
אגרת ממרדכי בן אברהם שלמה זלמן צורף. הוא רוצה לקבל עבוד אז כותב הרבה עליו. נוסף מספר שכסף החלוקה לא מספיק, שהנוצרים קונים קרקעות ושהוא עסוק בבניית בית כנסת ואינו מקבל משכורת. כמו כן מספר שהוא סוחר ופגש בכפר נוצרי שכל הכפר שייך לו ובשדות עובדים פלחים. הפלחים מקבלים חמישית מהיבולים, שיטת החומש. עוד חמישית חייב לתת לפחה. שלוש חמישיות האחרות הן בשבילו. מרדכי זלמן צורף מציע לקנות באמות, נותן לנוצרי בכפר ומקבל חמישית מהיבול. לכן מציע למונטיפיורי לקים כפרים, לתת לפלחים לעבוד וכך מקבלים מספית כספים כדי לא להיות תלויים בחלוקה ויש מספיק זמן ללמוד תורה. זה לא סוג של רעיון שמשה מונטיפיורי חיפש ועזר אלא פרויקטים אשר היהודים יוצאים לעבודה.
מאמר: איגרות מיהודי הגליל לסיר משה מונטיפיורי
בשנת 1855 בעת ביקורו הרביעי של מונטיפיורי בארץ נעשתה רכישת הקרקע במשכנות שאננים. השטח שנקנה היה מגרש של 180,000 מ"ר, מעל לברכת הסולטאן. מאחר ורכישת קרקע באותם ימים על ידי נתין זר הייתה בלתי אפשרית, הוצא לשם כך צו מיוחד מטעם השלטונות, אשר התיר למונטיפיורי את רכישת הקרקע מפח'ת ירושלים תמורת 1,000 לי"ש. תחילה ייעד מונטיפיורי את הקרקע להקמת בית חולים ליהודי העיר, אך העובדה שבשנות החמישים הוקם בעיר העתיקה בית החולים רוטשילד, וחוסר הנכונות של התושבים להתאשפז מחוץ לחומות העיר, גרמו לגניזת הרעיון. מונטיפיורי החליט לייעד את השטח להקמת שכונת מגורים חדשה ומרווחת, שתעניק ליושביה אלטרנטיבה לחיים הצפופים והתלותיים שבין החומות.
את משכנות שאננים הקים מונטיפיורי על שליש מהשטח שרכש. ה"שכונה" נבנתה למעשה כמבנה ארוך אחד של בתים טוריים, שנחנך בשנת 1860, ועוד מבנה קצר יותר מאחוריו. המבנים כללו 16 דירות מרווחות יחסית במושגי אותם ימים, כשלכל אחת מהן חלקת אדמה קטנטנה. את הדירות ייעד מונטיפיורי לאנשים נזקקים ולתלמידי חכמים, מבני העיר העתיקה. כן הייתה כוונה שמחצית הדירות ייועדו לאשכנזים וחצי לספרדים. על פי התוכנית הראשונה היו צריכים הדיירים להתחלף אחת לשלוש שנים, כך שכל עניי ירושלים ייהנו מהבתים אולם תוכנית זו לא נתקיימה, מכיוון שלאחר סיום הבנייה כמעט ולא היו בנמצא משפחות שניאותו להתיישב במקום, מפחד השודדים בלילה וריחוק המקום ממרכז היישוב היהודי. על כן הוחלט לתת את הבתים נחלה לצמיתות ואף לתמוך במתיישבים תמיכה כספית.
ניסיון ראשון של שני יהודים לקים מושבה. בשנת 1859 נרכשה אדמת מוצא סמוך למעיין בידי משפחת שאול יהודה, ואליה הצטרפו משפחות נוספות, וביניהן משפחת יהושע ילין ומקלף. משפחת יהודה הם ספרדים מעיראק ומפחת ילין הם אשכנזים מפולין. אולי פעם הראשונה שהיו נישואים בין משפחות ספרדיות ואשכנזיות. הניסיון נכשל והמושבה תקום יותר מאוחר. בשנת 1871 הוקם ח'אן על השרידים הקדומים שבמקום, שהיה אחד מארבע תחנות שבדרך יפו – ירושלים. בשנת 1894 הוקמה המושבה מוצא.
בפעם הבא שמנסים לקים מושבה תהיה פתח תקווה. המושבה "גיא אוני" (ראש פינה) הוקמה מספר שבועות לפניה. אולם מאחר שהידיעות על הקמת "גיא אוני" הגיעו באיחור קיבלה פתח תקווה את הכינוי "אם המושבות".
מייסדי המושבה גיא אוני היו חברי "אגודת עובדי האדמה", בני צפת, שבראשם עמד האברך הצעיר אליעזר רוקח אחיו של שמעון רוקח מנוה צדק. אליעזר רוקח הכבשה השחורה של המשפחה, כותב כמה מאמרים בעיתון חבצלת בעידודו של מייסד העיתון פרומקין, נגד חיי הניוון, חוסר המעש והיוזמה. מטרתו הייתה להתפרנס מעבודת האדמה ולא להזדקק לכספי ה"חלוקה". רבני צפת רדפו את חברי האגודה החדשה ואף הכריזו עליהם חרם. המתיישבים, שמנו עם משפחותיהם כ- 150 נפש, התגוררו בבקתות דלות. הם לא היו בקיאים בעבודת האדמה ויבוליהם היו זעומים. שלוש שנים של בצורת קשה פקדו אותם ומגפת דבר הבהמות עשתה שמות בעדרם. כשגבר עליהם הייאוש, כתבו אגרות תחינה בעיתונים שיצאו אז בארץ ושלחו לאירופה שני שליחים – אליעזר רוקח ואהרון קלר – כדי להשיג סיוע כספי. הכספים שהצליחו לאסוף, לא הספיקו ומכל תושבי גיא אוני נותרו רק שניים, שהתפרנסו על לקט בשדות ג'עוני.
בתקופה שבה הגיע אליעזר רוקח לרומניה, אל העיר יישי וקוסטנץ לשם קבלת תמיכה במתיישבים, התארגנה שם אגודה ציונית בראשותו של משה דוד שו"ב. אגודה זו נקראה "למען ציון" וחבריה התארגנו בקומונה ושלחו, בחנוכה שנת 1882, ועד של שלושה אנשים לארץ ישראל וגם לאיסטנבול, כדי לרכוש אדמות ולייסד עליהן ישוב חדש. תוך כדי חיפושיהם, שמע משה דוד שו"ב על נחלת ג'עוני וקנה אותה. בכח' באב תרמ"ב 1882, הגיעו חברי האגודה לנמל ביירות ומשם יצאו לצפת. הם עלו על אדמתם וקראו למקום ראש פנה, מהפסוק אֶבֶן, מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְיתָה, לְראשׁ פִּנָּה (תהילים קיח' כב').
פתח תקווה נוסדה בשנת תרל"ח 1878 על ידי קבוצת יהודים ירושלמיים במטרה לפתח את העבודה החקלאית בקרב יהודי היישוב הישן. המתיישבים הראשונים, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, זרח ברנט, דוד מאיר גוטמן שהיה הגזבר ויהודה ראב הקימו את ישובם על שטח אדמה שהם קנו מבעלי הקרקע של הכפר הערבי אוּמְלָבָּס , אשר גרו ביפו. הכפר עצמו היה כמעט ריק מאריסים, אשר רובם מתו או עזבו את הכפר בשל מחלת המלריה. פיצלו אותן למאה חלקות ומכרו אותם ליהודים שרצו לעסוק בחקלאות.
התוכנית במקור הייתה להתיישב בכפר צמוד ליריחו. הקבוצה איתרה בשנת 1872 שטח קרקע שעמד למכירה פומבית אבל בסופו של דבר הסולטאן קנה את האדמות.
בדקו את אדמות הכפר הערבי אוּמְלָבָּס בשפלה והזדעזעו למראה הפלחים הדווים. הם סובלו משתי בעיות: היו שותים את המים של מעיינות נחל הירקון, היום ליד ראש העין. המים היו מזוהמים. קרבת הביצות אשר בה גדלו המוני יתושי הקדחת. אלה גרמו לתושבי המקום כי יחלו וימותו. לפי כך החליטו מייסדי פתח-תקווה כי פעולת הבנייה הראשונה תהיה חפירת באר מים.
מקור השם פתח-תקווה לקוח מספר הושע, פרק ב, פסוק יז: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה".
שם האגודה הייתה "עבודת האדמה וגאולת הארץ". השם משקף את התפיסות המשיחיות, עבודת האדמה וגאולת הארץ. הרעיון לא היה מקובל עבור רוב התושבים של הישוב הישן. עד מלחמת העולם הראשונה הוקמו 40 חברות דומות. זה ללא קשר לתנועה הציונית. עדין אין תנועה ציונית. לכן רואים את הצד כחידוש עם אידיאולוגיה משיחית.
לתנועה הציונית יש תפיסות חילוניות, זה לא אומר שאין דת אבל הרעיון שעומד בבסיס הציוני הוא חילוני, רעיון לאומי. למרות ששניהם מקימים מושבות האידיאולוגיה היא שונה. מצד אחד הגעת המשיח ומצד שני הקמת מדינה רבעונית וחילונית.
הציונות הדתית הלכה עם הציונות ההרצליאנית ורואה בציונות חלק מצד להגעת המשיח. כלומר, הציונות הדתית ממשיכה את דרכם של אותם אנשים פורשי דרך. רבנים שהגיעו מאירופה כמו קלישר והרב אלקלעי שיצוא כנגד הגאולה הפסיבית.
עבודת אדמה והקמת המושבות בא מתוך שתי מניעים: להתפטר מהחלוקה ורעיונות משיחיים.
להלן קטעים מתוך הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו:
מילים: יורם טהרלב. לחן: שלום חנוך
בבוקר לח בשנת תרל"ח, עת בציר הענבים,
יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים.
שטמפפר בא, וגוטמן בא וְזֶרַח ברנט
ויואל משה סלומון, עם חרב באבנט.
אִתָם רָכַב מזרקי, הדוקטור הכסוף.
לאורך הירקון הרוח שר בקני הסוף.
ליד אום-לבס הם חנו בלב ביצות וסבך,
ועל גבעה קטנה טיפסו לראות את הסביבה.
אמר להם מזרקי אחרי שעה קצרה:
איני שומע ציפורים וזה סימן נורא.
אם ציפורים אינן שרות המוות פה מולך,
כדאי לנוס מפה מהר, הנה אני הולך.
קפץ הדוקטור על סוסו כי חס על בריאותו,
וְהָרֵעִים שלשתם פנו לשוב לעיר אתו.
אמר אז יואל סלומון ושתי עיניו הוזות:
אני נשאר הלילה פה על הגבעה הזאת.
– – – – – –
אך כשהבוקר שוב עלה מעבר להרים,
העמק הארור נמלא ציוץ של ציפורים.
ויש אומרים כי עד היום לאורך הירקון
הציפורים שרות על יואל משה סלומון.
אחרי מוחמד עלי חוזרים הטורקים לשלוט בא"י.
אתרים:
מלחמת בתי החולים – הסיפריה הווירטואלית
ירושלים במאה ה- 19, ירושלים היהודית
עולי תימן
כשבעה חודשים לפני שהגיעו לארץ רוב עולי העלייה הראשונה ממזרח אירופה, הגיעה לארץ הקבוצה הראשונה של עולי תימן – עליית "אעלה בתמר".
תימן נשלטה באותה תקופה על-ידי האימפריה העות'מאנית, אימפריה זו כפתה על היהודים בתימן לנקות ביובים ולטחון קמח עבור הממשל ללא כל תמורה; שלטון זה איסלם יהודים יתומים בכוח; כמו כן בוטלה הסמכות של בתי הדין היהודים בנושאי ירושות וממון; באותה תקופה פגעה בצורת קשה בעיר צנעא. יהודי תימן האדוקים ראו בשנת תרמ"ב 1881 את שנת הגאולה, הם הושפעו מהפסוק "אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסניו" (שיר השירים ז, ט) ("בתמר" זו תרמ"ב בשיכול אותיות).
מפעלו של רוטשילד והצלחתו בקרב מושבות העלייה הראשונה משך את יהודי תימן להגיע לארץ. עולי תימן היו אדוקים מאוד בדתם. הם היו רגילים לעבודה פיזית ולא הסתמכו על תרומות השד"רים מחו"ל. מספרם היה מועט יחסית, רק 2500 איש, אך בסופו של דבר היוו מחצית מהעולים בעליה זו כיוון שכל העלייה מתימן נשארה בארץ בעוד שמרבית העולים ממזרח אירופה עזבו את הארץ.
לאחר עלייתם לארץ, סבלו עולי תימן במשך השנים משני קשיים עיקריים – דיור ופרנסה:
חלק מעולי תימן הגיעו לירושלים אבל העדה הספרדית שם לא סייעה להם כנדרש מפני שגם לעדה הספרדית היה קשה מבחינה כלכלית. היו גם כאלה מתושבי ירושלים שפקפקו ביהדותם של עולים אלו. יהודי תימן נתקלו שם גם בבעיית דיור (בעיה שהייתה קיימת בירושלים לגבי רוב היהודים שם). הם נאלצו לגור במערות סביב ירושלים ובפחונים, בסביבות כפר השילוח. חלק אחר מיהודי תימן השתקע ביפו; אמנם גם חלק זה סבל מבעיית דיור וממחסור בפרנסה, אבל הם הצליחו לעתים למצוא פרנסה בחקלאות במושבות יהודה והשרון. העולים מתימן לא בחלו באף עבודה פיזית: הם עסקו בענף הבניין, בחקלאות, בצורפות ועוד. הקשיים שהיו לעולי תימן יחד עם ניכור מצד האשכנזים גרמו ליהודי תימן להסתגר בתוך עצמם ולעשות למען קהילתם בלבד. דבר זה בא לידי ביטוי בשכונות שהתבססו על טהרת יהודי תימן, יישובים שהוקמו ליהודים תימנים בלבד, מוסדות חינוך לעולי תימן בלבד, קופות צדקה של יהודי תימן ועוד.
רב היבטיים על ארץ ישראל 