מסע הרבנים אל המושבות

תגובה אחת

בכ"ח באייר תרס"ד (1904) הגיע הרב קוק לארץ ישראל לכהן כרב של יפו והמושבות. באותה שנה הגיעו עולים רבים לארץ במסגרת העלייה השנייה, ביניהם צעירים חלוצים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית שנטשו את דרך המסורתית. הם עלו לארץ לבנותה ולא מאסו בכל עבודה קשה. יחד עם זה החלו לגבש לעצמם זהות לאומית חדשה מנותקת מעולם היהדות המסורתית.

בהגותו מקדיש הרב קוק מקום לדילמה הקשה בפניה עמד, מחד הערצה לחלוצים האלה הבונים ומפתחים את הארץ במסירות נפש, ומאידך הסתייגות קשה מאורח חייהם המרוחק מתורה והלכה. בפעולותיו המעשיות כרב ביפו והמושבות, התייחס לבעיה הקשה, ע"פ תפישת הרבנים, של החילוניות. הרב קוק ביקר מידי פעם במושבות וראה שהמצב הדתי התדרדר. בכל מקום שאפשר דרש שינוי. מתוך רצונו "לחדור אל עומק ליבו של הפועל הצעיר" ובהאמינו בכוחו של מפגש ישיר יזם מסע רבנים אל המושבות ושתף גם את רבני היישוב הישן במסע.

הרעיון לסייר במושבות הארץ קינן בראשו של הרב קוק במשך שנים. לעשות מסע למען חיזוקה של היהדות במושבות, להשגיח על דרכי היהדות. הרב קוק היה משוכנע שכוחו החינוכי של סיור כזה הוא רב "והשיחה והדרשה וכל ארחות הקירוב" יכולים להועיל יותר מאשר הקשר מרחוק.

הרב קוק פנה בח' באלול תרע"ב (1912) במכתב אל מתיישבי הגליל, "הנה מאז באתי אל הקודש צמאה נפשי לבקר את מושבותיכם היקרות לראות את שלומכם […] ואת שלום אדמת הקודש […] לברך את כל מעשי ידיכם בארץ חמדה […] עד כה עוד לא צלח חפצי בידי". עד לאותו רגע מיוחל הפציר במתיישבים: אנא, התפנו ושמרו את כל אותן מצוות "התלויות בארץ […] וביחוד תיקון תרומות ומעשרות ושמירה מאכילת טבלים". המכתב הזה נכתב מתוך הכרה בכך שמושבות הגליל המרוחקות גיאוגרפית ממרכז היישוב מתרחקות גם מענייני היהדות.

המסע הזה למושבות הגליל היה לדעתו נחוץ "ואי אפשר לדחות". בסיועו של הורוויץ נמצא הכסף, והרב קוק החל לארגן את החבורה שתצא למסע. הרב קוק שלח לאנשים שונים בצפון הארץ מכתבים שבהם בישר על תוכנית המסע המתגבשת. בשנת תרע"ד (1913) יצא מסע הרבנים לדרך ביום רביעי י"ט חשבן. בראש המסע נמצאים הרב אברהם יצחק קוק (היה הרב של יפו והמושבות), הרב יוסף חיים זוננפלד (הרב של העדה החרדית בירושלים), הרב יונתןבנימין הלויהורביץ (שימש יו"ר תנועת אגודת ישראל בארץ ישראל), הרב בן ציון ידלר (מגיד מישרים בירושלים שהיה ממונה על תיקון הטבלים בירושלים ובמושבות ארץ ישראל מטעם רבני ירושלים), הרב יעקב משה חרל"פ (רב של שכונה שערי חסד בירושלים), הרב אברהם לייב זילברמן (לימים רבה של צפת), הרב משה קלירס (רבה של טבריה), הרב ברוך מרקוס (רבה של חיפה). אל הרבנים הצטרפו גם הרב אליהו מרדכי זוננפלד, בנו של הגר"ח זוננפלד וכן הרב גרינברג שהיה משמשו של הרב קוק. מצטרפים בנוסף רבנים של המושבות וישובים שנמצאים בדרך. הרב יונתןבנימין הלויהורביץ, תיעד וסיכום את כל המסע הזה. אולם הוא נכתב מזווית מבטו, ללא תיאור המצב הכללי של המושבות ומידת ההשפעה שהותיר ביקור הרבנים עליהן.

קצת נתונים על היישוב בעת מסע המושבות: בתקופה זו מנה היישוב היהודי בארץ כ-85 אלף נפש. חלק הארי התגורר ביישובים העירוניים, בעיקר בירושלים, אולם כ-12 אלף יהודים ישבו ב-47 נקודות התיישבות חדשות שקמו מאז ראשית ימי העלייה הראשונה.

שמות היישובים: חדרה, זיכרון יעקב, בת שלמה, שפיה, עתלית, חוות אהרנסון, חיפה, חוות מרחביה, מושבת מרחביה, כפר תבור, סג'רה, בית גן (כיום התמזגה עם יבנאל) יבנאל, פוריה, חוות כינרת, מושבת כינרת, דגניה, מנחמיה, טבריה, מצפה, מגדל, ראש פינה, משמר הירדן, יסוד המעלה, מטולה וצפת.

מטרת המסע

"כשאנו מביטים על המושבות הפורחות, על הערים המתרחבות, על הפרוורים ההולכים ומשתכללים בארץ ישראל, ואנו קוראים את דברי הנביא (יחזקאל לו): "כה אמר ה'… והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד… היינו אז כחולמים… ושואלים אנו את עצמנו: הכן הוא? היתכן להיות שאנחנו הננו כבר הדור הרואה בעיניו את התחלת קיום ייעודי הנבואה?… ומדי תעלינה מחשבות כאלה על לבבנו הננו מרגישים בקרבנו גדולה פנימית, נחת רוח נהדר… אולם מנגד כאשר מביטים בכל החסרונות, בהתרחקות מאור התורה והמצוות, כמעט נדמה לנו שכל החזון התחיה המרהיב את הלב, כאילו נמוג הוא ומתנדף כעשן לעינינו חלילה… אמנם אנו בטוחים בחסדי צור ישראל האומר לציון תבנה, שהמחלות הללו מחלות עוברות הן, וכוח החיים הפנימיים אשר בנשמת ישראל… יתגבר על כל אלה הליקויים… אלא שאנו נקראים לסייע ככל יכולתנו, לצאת לעזרת ה' בגיבורים, לבקר במושבות, לעודד את הרוח, להכניס טל חיי קודש בעצמות היישוב… לרומם את חיי היהדות הנאמנה, לקרוא בקול גדול את קריאת השלום והאחדות אשר בין היישוב הישן והחדש…".

המסע הוגדר כמסע התעוררות וקרוב לבבות כדי למנוע קרע שהחל להיווצר בין הישוב הישן לישוב החדש, לדעת מה קורה בישובים החדשים של העלייה השנייה ולחזק את הישובים של העלייה הראשונה כי אין רב בכל מקום וישוב. השאלות העיקריות שעמדו על הפרק היו החינוך במושבות, שמירת השבת, קיום המצוות התלויות בארץ ושאר ענייני הדת במושבות החדשות.

את מטרת המסע ניסח הרב קוק במכתבו לרב הורביץ, "לפקח על עניני הדת והיהדות בכלל שמה, ובפרט לשום דרך סלולה בתיקון ענין התרומות ומעשרות ולהציל את הרבים מאיסור טבלים". אין ספק כי נוסח הדברים היה אורתודוקסי כדי לסבר את אוזנו של הרב זוננפלד, אולם דומה שמעֵבר לפיקוח על ענייני השבת, הכשרות, החינוך הדתי ובתי הכנסת במושבות, המטרה של הרב קוק הייתה להפגיש את היישוב החדש עם היישוב הישן, כדי לשבור את המחיצות המתגבהות בשל העדר מגע אישי.

פעם הראשונה שבה חברו מספר רבנים בעלי שיעור קומה לסייר במושבות החדשות של ארץ ישראל, על מנת לעמוד מקרוב על הרמה הדתית של המושבות, על הצרכים הדתיים ואולי גם החברתיים. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון, לא רשמי אמנם, למסד נהלים דתיים בהתיישבות החדשה. במהלך הביקור הקימו הרבנים ועד מצומצם ששמו הרשמי נקרא "הוועד להפרשת תרומות ומעשרות", וחבריו היו החוליה המקשרת בין הרבנים לבין החקלאים בכל הקשור לבעיות דתיות.

המושבות הוותיקות והחדשות

המושבות הוותיקות הוקמו על ידי אנשים דתיים ומסורתיים, והמושבות הצעירות על ידי חילוניים. אולם רוח הזמן והשפעת המורים הצעירים קלקלה את האווירה המסורתית גם במושבות הוותיקות.

מושבות עלייה הראשונה של הגליל התחתון הן יבנאל, כפר תבור, אילניה. האנשים של העלייה השנייה לא קרו לעצמם כך וגם לא ידעו שיהיה עלייה שלישית. דגניה עלה לקרקע. ישובים חדשים עם יהודים מאוד מיוחדים, צעירים וחלוצים שלא שומרים מצוות, לא הולכים לבית הכנסת, אוכלים טרף וכולי, אבל מקיימים, ע"פ הרב קוק, באחד המצוות חשובות ביותר שהיא ישוב הארץ.

הרבנים ביקרו במשך חודש וחצי ב-26 ישובים באיזורי חיפה, הגליל התחתון ואצבע הגליל. בכל המושבות כמעט התקבלה המשלחת בכבוד גדול. האנשים והנשים התכנסו בבית הכנסת לשמוע את דרשות הרבנים.

האנשים יכולים לשמור מצוות למרות שאין רב בישוב אבל יש קושי לקיים את המצוות הקשורות ותלויות בארץ. יש מצוות שחלות רק ליהודים החיים בארץ ישראל ולא ליהודים הנמצאים בתפוצות. דוגמה, שנת שביתה. במשך אלפיים שנה לא חיו יהודים חקלאים בארץ ישראל ולכן לא יודעים איך לקיים את המצוות האלו. מצד אחד העולים רוצים לקיים את המצוות אבל מצד שני אין להם הרבה בררות כי בשלב מסוים רוצים למכור את התוצרים לישובים דתיים או ליהודים הנמצאים בחו"ל דורשים אישור של כשרות. אם הישוב או חקלאי לא מקיים את המצוות אז אינו יכול לקבל אישור כשרות על התוצרים או מוצרים.

הרבנים דיברו בענייני אחווה וקרוב לבבות, חשיבות העבודה החלוצית בארץ לקרוב גאולת ישראל, כמו כן דיברו ישירות על הצורך לתקן פגמים במצב הדתי בענייני חינוך, שמירת שבת, טהרת משפחה ומתן תרומות ומעשרות. הרבנים האזינו גם לבעיות שהעלו המתיישבים, ביניהם בעיות בתחום החומרי.

במושבות העלייה הראשונה התקבלו דברי הרבנים בהבנה והייתה נכונות עקרונית להיענות לבקשות המשלחת. ביישובי העלייה השנייה כמו דגניה וכינרת הייתה קבלת הפנים צוננת יותר.  כל המשלחת כולה הייתה של היישוב הישן אל היישוב החדש.

התפישות הדתיות

תוך המסע מתחילים לראות את הבדלי הגישה ותפיסת הרבנים שקיימת מאז עד היום. הגישה של הרב זוננפלד היא של היהדות החרדית, הוא הרב של מאה שערים בירושלים והוא מוביל דרך מאוד קיצוני. כאשר הוא ראה מה קורה בישובים החדשים מתייחס למתיישבים והחלוצים כאילו לא שייכים לעם היהודי. לכן יש להתרחק מהם ולבנות חומה, לא לנהל משא מתן ושום קשר כי הם גויים שמדברים עברית. הדברים שעושים סותרים את היהדות, גרים בנים ובנות ביחד, לא שמרים כשרות וגם לא שבת. הם יסודות זרים ולא כמו הישוב הישן. לאורך ההיסטוריה היו קבוצות של יהודים שפרשו ונעלמו.

לאומת זאת הגישה של הרב קוק היא הפוכה. יש אנשים שקצת התרחקו ולכן יש לחבק אותם, להיות ביחד למרות שהולכים בדרך אחרת. הרב קוק מזהה בקבוצת החלוצים אנשים מאוד איכותיים ומיוחדים שעבורו מה שהם עושים זה התחלה של גאולה כי חלק מהגאולה זה ישוב הארץ. ע"פ הרב קוק ישוב יהודי בארץ ישראל זה התחלה של גאולה. אי לכך הרב קוק אומר בסוף המסע "הישן התחדש והחדש יקדש". הרב קוק לא אמר מתי זה יקרה. היום רואים שבקיבוץ דגניה יש בית כנסת ואפילו במרחביה, מעוז של השומר הצעיר, הוקם בית כנסת בעקבות הרחבת הישוב.

הרב הורביץ כותב בתיעוד המסע, מסכים יותר בתפישתו של הרב קוק.

התארגנות למסע הייתה מסובכת והתחבורה לא הייתה נוחה. בכל מקום היה ידוע שהם מגיעים כי המסע היה מפורסם בעיתונות של אותם ימים, מכתבים ומברקים. בכל אופן לא היו יכולים לדייק באיזה יום מגיעים בגלל תנאי הכבישים וכולי. בכל ישוב הייתה התרגשות, גם עבור אלו מהעלייה השנייה שלא שומרים תורה ומצוות. רוב העולים מהעלייה השנייה הגיעו מבית מסורתי שהעריכו וכבדו רבנים.

הציונות הדתית

סיפור של הרב קוק: שלושה אנשים מסתכלים אל הכוכבים ומחשבים את המרחק בין הכוכבים ויודעים שכל זוזה של הטלסקופ או מכונת התצפית יכולה להשפיע. המסורת היהודית היא כמו בסיס הרגליים של הטלסקופ וכל תנועה משפיעה.

מתפתח רעיונות אנטי ציוניים כי הציונות לפעמים סותרת את היהדות. לא רק הייתה גישה אנטי ציונית חרדית אלא גם חילונית. בעין חרוד ותל יוסף היו אנשים שהגיעו לאחר המהפכה הקומוניסטית וטענו שהציונות והקומוניזם לא הולכים ביחד והם רצו להמשיך להיות קומוניסטים ולכן עזבו את הארץ.

ע"פ הרבנים לא ניתן לדעת מתי תהיה גאולה אבל ע"פ תפישת הרב קוק ניתן להשפיע. לאומת זאת הרב זוננפלד טוען שלא צריכים להתערב.

הציונות הדתית מתחילה בשנת 1913 עם הרב קוק. קודם לא היו קיימים. פלג חדש ביהדות. הרב זוננפלד כל כך חושד מהתפישה החדשה שגם מחרים את הרב קוק כי עם תמיכתו נותן הכשר למתיישבים החדשים. עבור החרדים החילונים הם אנשים שיצאו מהיהדות אבל הציונות הדתית היא דבר הרבה יותר חמור כי לוקחים את היהדות לכיוון אחר לכן לא אוהבים ומקבלים אותם.

ע"פ הציונות הדתית הרב קוק צדק. מדינת ישראל קמה, עלו הרבה יהודים. מתייחסות לחילונים כדבר משני. גם החרדים אומרים שהרב זוננפלד כי במדינת ישראל חיים כמו גויים. כאשר דוד בן גוריון נפגש עם הבן של הרב קוק, הרב צבי יהודה ודיברו על סטטוס קוו אז כל אחד הלך לקראת הצד השני כי לא רצו לעבד אחד את השני. דוד בן גוריון אומר הציונות הדתית קיימת ולא רוצה לעבד אותה. הרב צבי יהודה אומר שצריכים להתחבר לחילונים. כל אחד חשב שהצעד השני הולך להתעלם מהעולם ובעצם שניהם טעו.

עמק יזרעאל. בתפישה היהודית עמק זה דבר שלילי. בעמקים לא מתיישבים. הישובים נמצאים במורדות ההרים. מתי העמק הופך למשהו חיובי? עם פרוץ הציונות. הרב קוק אומר שדבר שהיה מאוד שלילי והופכים למשהו חיובי זה סימן של התחלת הגאולה. בעמק היו הרבה ביצות, הציונות מייבשת אותן ומשנה את המציות.

לשון הקודש ולימודי הקודש

כמעט בכל המושבות הוותיקות שביקרו הרבנים התלוננו התושבים על המורים שמדיחים את ילדיהם מדרך התורה והמצוות. מורים אלו היו מתוקצבים בתחילה על ידי פקידי הברון ולאחר מכן על ידי חברת יק"א, ואורגנו על ידי "מרכז המורים". כל הגופים הללו היו בעלי אופי לאומי חילוני. קשיי הפרנסה של החקלאים לא אפשרו להם לשכור מורים שמתאימים לרוחם. מרן הרב קוק קיווה שעל ידי תנועת אגודת ישראל, שקמה שנה קודם לכן, יימצאו תקציבים להחזקת מורים יראי שמיים בכל המושבות. זו הייתה אחת הסיבות לנסיעתו לכינוס הראשון של אגודת ישראל בפרנפקפורט. אולם מלחמת העולם הראשונה שפרצה אז שיבשה את כל התוכניות. בכל זאת, עוד לפני כן הושג על ידי הרב הורביץ, נציג הוועד מאמסטרדם, מימון זמני לשישה מורים שנשלחו לשש מושבות.

אחד הנוכחים מתושבי ראש פינה מתאר בזיכרונותיו את מה שהתרחש בבית הכנסת: הרב קוק עלה לבמה בבית הכנסת והחל לשאת את דברו באידיש. הנוער דרש שידבר עברית. אולם כאן הופתעו המתאספים, כי הרב קוק נשא את דבריו בעברית צחה ורהוטה, בטוב טעם והיגיון כידו הטובה עליו, והוא זכה לתשואות.

ביום שבו הגיעה המשלחת לצפת, י"א כסליו, הגיע המאבק במלחמת השפות ביישוב לשיאו. בתגובה למלחמה הזאת, כתב הרב קוק: "כל זמן שהדוגלים בשם תחיית השפה העברית לא ישימו לב לתחיית כל קודש בישראל, לדגול בשם ה' אלוקי ישראל ותורתו, שהיא כל יסוד חיינו הלאומיים, כמו הפרטיים, אין תקווה שהשפה לבדה הערומה מכל תוכן חיי קודש מקוריים תבסס את חיינו הלאומיים בארץ אבות, אבל… הננו מביעים את התנגדותנו להשלטתה של שפה זרה בתור השפה היסודית… והננו מאחלים שהשפה הגרמנית לא תהיה נחשבת לשפה היסודית כי אם שפתנו הלאומית הקדושה, השפה העברית".

מסקנות המסע

הרב קוק התגורר משנת 1904 ביפו, שהייתה צומת דרכים חשוב לעולים של אותם ימים. טרם בואם למושבות הם היו מתגוררים תקופת מה באכסניות של יפו, שם היה רבה של יפו מתוודע אליהם. הוא הכיר את הזן הזה של אנשי המושבות היטב. הוא היחיד שדיבר עברית רהוטה במשלחת.

בכל המקומות דרש הרב קוק ועוד רבנים בפני החלוצים, בכל המקומות דבריהם פעלו והותירו רושם, אבל את מצב החינוך שנשלט על ידי גורמים חילוניים היה קשה לתקן, בהיותו תלוי במשאבים כספיים מרובים.

בשולי הדברים יש לציין שבפועל תקציבים רבים הגיעו לארץ על ידי תורמים דתיים, אבל רובם ככולם הלכו להחזקת היישוב הישן.

המסע הביא במקומות אחדים לשינויים. הובאו מורים דתיים שיחזקו את לימודי הקודש, התמנו אנשים שידאגו לקשר עם הרבנים וישאו בעול העניינים הדתיים במושבה בעיקר בעניין התרומות והמעשרות.

אכזבת הרבנים מהמצב הדתי של המושבות הייתה נוקבת. הם תלו את האשמה בעצמם. לסיכום המסע אמר הרב קוק: "באנו בשעה מאוחרת מעט, אבל לא מאוחרת מדי. "  במקומות רבים הסתיים הביקור בחוויה מרגשת של ריקוד משותף שכם אל שכם של רבנים איכרים ופועלים.

הרבנים הרגישו בחשיבותו הגדולה של המפגש ושאפו לקיים מסע כזה פעם או פעמיים בשנה. מלחמת העולם שפרצה בסוף אותה שנה לא אפשרה את מילוי המשאלה. מסע נוסף נערך בשנת תרפ"ז (1927) יוזמי המסע היו אנשי המזרחי. השתתפו בו הרב קוק, הרב ברכיהו, הרב מאיר ברלין וכן הצטרפו רבני מחוזות בהם ביקרה המשלחת. הרבנים ביקרו הפעם בארבעה עשר ישובים בעמק יזרעאל, בגליל התחתון והעליון ובשומרון. המטרות היו דומות לאלה של המסע הראשון.

היו ישובים שחל בהם שיפור מה מבחינה דתית. נתמנו רבנים, הוקצה תקציב לבנין בית כנסת ועוד. גם הפעם היה המפגש עם בני העלייה השנייה קשה היה אף פועל שפנה אל הרב ואמר: חבל על עבודתכם ועל דיבוריכם. פה לא תשפיעו כלום. "הרב קוק הבין שעיקר משימתו צריך להיות הקשר החיובי עם הצעירים וענה: "לא באנו להשפיע, רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש. "הרב הסביר כי "חלק מהחלוצים הצעירים שבו בארץ ישראל ליסוד הלאומי שלנו אבל עדיין לא שבו ליסוד דתי אולם אי אפשר להפריד בין שני יסודות אלה שהם אחד… "רק ע"י אהבה ניתן יהיה לאחדם. בדרשותיו הפעם הדגיש הרב קוק את נושא אהבת ארץ ישראל ואהבת ישראל במיוחד בישובים שהתרחקו מהדת. מדרך פעולתו ניכר היה שעיקר דאגתו היא לטווח הרחוק גם אם בטווח הקצר ההישגים אינם משביעים רצון. "כי עבודתנו בכולה על אדמת הקודש הלא היא עבודה היסטורית שאינה נמדדת במידת השעה והשנה, כי אם עבודת עולם ותקנת דורים. "

מאמר ערוץ 7
http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/11165

הספרייה הוירטואלית
קום והתהלך בארץ: המסע למושבות, ד"ר אבינועם רוזנק

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16907

מסע המושבות – Wikipedia

מושבה חדרה

הוקמה בשנת 1891. בחדרה חיו אז כ-450 יהודים, בצפון המושבה התגוררה קבוצה של עולים מתימן. התרשמות הרבנים כפי שסיכם הרב הורביץ: "לומדים בערבוביא. הלימוד הדתי וחינוכו לקוי לגמרי… בא לפנינו נער בן 12 מתלמידי בית הספר ונשתוממנו… החומש זר לו לגמרי ולא ראהו מעולם. אמנם לומד הוא ישעיהו ויחזקאל מספרי הנביאים, ואפשר כבר לשער איזה טעם טועם ילד שלא ראה את החומש… מחינוך של חובת תפילה אינם יודעים כל עיקר… המצב של הצעירים פרוע…".

"תימני אחד מחברי הוועד התימני מתאונן בפתקא שהוא מוסר לרבנים, שאין לא תורה ולא תפילה, לא מורה דעה ומבין שמועה".

בעקבות הביקור כתב להם הרב קוק מכתב ובו ביקורת על דברים הצריכים תיקון (אגרות ראיה ח"ב תרכא). בעקבות המכתב התאסף הוועד, ובסיכום הישיבה הובעה תרעומת על אלה שהוציאו את דיבתם בפני הרב קוק, ומנגד הוסכם שצריך להתחזק בהפרשת תרומות ומעשרות והובעה התנגדות לחילולי שבת בפרהסיא. הוסכם לקדם את בניית המקווה לשכונת התימנים המרוחקת. בנוגע לשכירת מלמד, קבעו שהדבר יהיה תלוי בהשגת תקציב. היו מחברי הוועד שכבר הסכימו באותה אספה להתחייב על תשלום סכומים שונים, ולבסוף הוסכם להקים ועדה שתנסה לראות אם יש פתרון תקציבי.

מושבה זיכרון יעקב

זיכרון יעקב נוסדה בשנת 1882 בידי עולים חובבי ציון מרומניה והייתה המושבה הגדולה ביותר. הרבנים מצאו שם שבית הספר מעורב, המורים חילוניים, והשפעות זרות גורמות להתרחקות מהדת. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאפילו בבית הכנסת קבעו פקידי הברון את הבימה בסמוך לארון הקודש, כמנהג הרפורמים.

באספה עם הוועד אמר הרב קוק שצריך "לעשות תיקון גדול בבית הספר, להפריד בין הכיתות שילמדו התלמידים לחוד והתלמידות לחוד…" היו מורים שהתווכחו על כך, ובסופו של דבר הוועד קיבל את הדרישה באופן עקרוני, אולם החליט למסור את סידור העניין לוועידת בית הספר.

עוד מסר הרב קוק את פסק הרבנים שחובה להעמיד את הבימה במרכז בית הכנסת. גם על זה היו שהתווכחו וטענו שכל זה אינו אלא מנהג. אבל הרב קוק השיב שאין כאן מקום להבחין בין דין למנהג, בכל אופן שינוי זה מבטא "טמיעה ועקירת היהדות". בסופו של דבר הוועד הסכים שיעבירו את השאלה לאספה הכללית תוך שהם יתמכו בדרישת הרבנים.

קואופרציה מרחביה

בשנת 1101 היה מסדר צלבני צרפתי שבנו בתוך שרשרת של מבצרים, כאשר המרחק בין המבצרים הוא יום הליכה. מעכו, תחנה ראשונה מגידה ותחנה שנייה מרחביה. ממרחביה עד נצרת וממנה עד כוכב הירדן. מכוכב הירדן יכלו לצאת למקומות הקדושים סביב הכנרת. נשאר במקום שרידים מהמבצר. קרב נפוליאון התרחש באזור הזה כי הוא צומת דרכים. במלחמת העולם הראשונה הגרמנים השתמשו את האזור ושילמו למושבה עד שהאנגלים כבשו את הארץ שבע שנים לאחר מהכן.

מרחביה הייתה קואופרציה ביוזמתו של הכלכלן היהודי גרמני פרופסור פרנץ אופנהיימר. הקואופרציה התפרקה בשנת 1918 ועברה גלגולים שונים עד להקמתו של קיבוץ מרחביה בשנת 1929. קואופרציה היא צורת ישוב של שיתוף ללא שיוון. במילים אחרות שיתוף ליברלית ולא סוציאליסטי. קרקע לאום. ניהול מרכזי ושכר דיפרנציאלי, כל אחד מקבל לפי ערך עבודתו. הרעיון נכשל אבל ישפיע לאחרים. אולי הקדימה את זמנה בהיסטוריה.

על יד הקואופרציה נמצאת המושבה מרחביה. במושבה היו אנשים בעלי אמצעים ששילמו עבור הקרקע. בעמק היו 10 כפרים ערבים. ע"פ החוק הטורקי מי שנמצא באדמות במשך 10 שנים אז מקבל קביעות. בעלי הקרקע הערבים היו מחליפים את האריסים (אריס – איכר שקיבל מהאדון אדמות לעיבוד. בתמורה הוא משלם לאדון בחלק מהיבול ובביצוע עבודות נוספות). החקלאי מתעסק רק במקצוע ובעלי מקצוע גרים בישובים קרובים. בשנת 1924 מחליטים להפוך את המושבה למושב עובדים, הקואופרציה מתפרקת. המתיישבים הראשונים היו צעירים מגליציה (חבל ארץ במזרח אירופה מצפון להרי הקרפטים, כיום חבל ארץ הנחלק בין אוקראינה לפולין). צעירים בעלי מוטיבציה ציונית מאוד גבוהה. בשנת 1913 מסביב לחצר הגדולה בנו ארבע בתים מגורים, מגדל מים, חדר האוכל, מטבח, בית המשק.

מזיכרון יעקב נסעו למרחביה. בכ"ו בחשוון בבוקר עלו הרבנים בחיפה על הרכבת שנסעה לעמק יזרעאל. מרחביה הוא הישוב הראשון והיחיד העמק יזרעאל והישוב החילוני הראשון שהרבנים פגשו. קיבל אותם שלמה דיק, מנהל ואגרונום הקואופרציה. אין בו בית כנסת וחיים דתיים. הרבנים מגיעים לתחנת הרכבת בעפולה, משם לקחו עגלה עד הישוב.

שלמה דיק הבהיר לרבנים כי אורח החיים במושבה חילוני, אין שומרים בה על כשרות וגם אין מזוזות על פתחי הבתים. כמחווה לקראת בואם נקנו 14 מזוזות שנקבעו על משקופי בית התבשיל, המרפאה, משרדו של דיק והחדרים שבהם התארחו הרבנים. גם האוכל במטבח של מרחביה, הוסיף, טרף, אך להם הכינו ארוחה חלבית כשרה והכשירו לשם כך את המטבח. במקום מתגוררים 60 פועלים (50 גברים ו-10 נשים), סיפר, אך רק כמה מהם מניחים תפילין. היו אף כמה אנשים שצמו ביום הכיפורים, אולם האחרים לעגו להם על כך. דיק סיפר, כי שנתיים קודם לכן, ב-13 בפברואר 1911, נרצח אחד החלוצים, יחזקאל ניסנוב, והוא ביקש לומר קדיש על קברו, אך האחרים מחו על כך.

נכנסים בחדר האוכל של הישוב ומתחיל להתפתח דיון בין הרבנים והמתיישבים, בין אידיאולוגיה ומציות.

בעיני הצעירים שהקימו את היישובים האלה סימלה הדת את כל הדברים הפסולים, הגלותיים והלא רלוונטיים. הם הביעו בוז כלפי הדת שנטשו, והעלייה לארץ ישראל הייתה ביטוי לרצונם לבנות עולם חדש שיוקם על הריסותיו של העולם הישן.

שלמה דיק פותח את הדיון ומתנצל על העגלה הפשוטה אבל הרב קוק אומר לו שכבוד להם לנסוע על עגלה של מתיישבים יהודים שמחדשים את עמק יזרעאל. הרבנים שואלים למה הם לא שומרים בשבת או עובדים בשבת. התשובות שמקבלים הן שאין בררה, מישהו צריך לשמור על הישוב ונדרש לטפל ברפת למשל.

אחד המתיישבים קם על רגליו וצעק: "חבל על העבודה והדיבורים שלכם – פה לא תשפיעו כלום!" המבוכה הייתה רבה. הרב קוק פנה אליו ואמר לו בקול רך: "לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים". להיות מושפעים ממסירוּת הנפש. הרי יש כאן נשמות גדולות עם מסירוּת נפש גדולה לכלל ישראל. אחד החלוצים ניגש אל הרב קוק, קירב את פניו אליו וצעק:

אדוני הרב, לי אין נשמה. את הנשמה השארתי בישיבת סלובודקה ביום שעזבתיה. השארתי מאחורי את כל המנהגים הגלותיים של מצוות ואיסורים. באתי לכאן כי כל רצוני לחיות חיים של יושר ועבודת כפיים. אל תבלבל לי את המוח בסיפורים על נשמה.

הרב קוק לא הרפה. הוא הביט בחלוץ בעיניו הכחולות והעמוקות ואמר לו בשקט: "אני מאמין שאפילו אצל פושעי ישראל בוערת אש האמונה". החלוץ הטיח בו בלעג: "אשרי המאמין", ועזב את חדר האוכל.

דברי הרב קוק היו מפתיעים. לא לכך ציפו החלוצים, אולם הם עדיין לא רצו להתקרב לרבנים הללו. נקבעה אסֵפה לאותו ערב.

אל מרחביה הגיע הרב משה קלירס, רבהּ של טבריה, ומספר ששני אנשים מעמק הירדן נרצחו על ידי שודדים בדואים, משה ברסקי מדגניה. ברסקי, רכב על סוסו מדגניה למנחמיה כדי להביא תרופה לחברו שמואל דיין. בדרכו חזרה נרצח על ידי כנופיית בדואים (משה דיין שנולד בשנת 1915 נקרא על שם משה ברסקי). אותו שודד שנפצע במאבקו עם ברסקי מת מפצעיו כעבור יומיים. הבדואים רצחו אחר כך את יוסף זלצמן מקבוצת כנרת כפעולת נקם על כך.

באסֵפה התבקשו הרבנים לשאת דברי הספד. ראשון הדוברים היה הרב זוננפלד שאומר את פרשת העגלה ערופה מספר דברים.

"וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה {שָׁפְכוּ} אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהֹוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם: וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי–מִקִּרְבֶּךָ:  כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה" (דברים כ"א, א-ט).

הוא העלה את השאלה: האומנם אין לנו יד במה שמתרחש כאן? אתם הלכתם ליישב את ארץ ישראל, אמר, אך אין יהדות בלבכם; ואנחנו ישבנו באוהלי התורה ביישוב הישן ולא יצאנו החוצה לקרב אתכם לתורה. מי ייתן והדם הזה יעורר אתכם ואותנו למעשים שיקרבו את המחנות לעם אחד.

לפרשה יש פרשנות רבה. אולי משהרב אמר הוא שהמתיישבים לא מקיימים מצווות התורה ולכן הרבנים לא יכולים להיות אחראים על כל דבר שקורה במושבות.

אחריו נשא הרב קוק דברי הספד. הוא דיבר על הפסוק "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" (דברים, לב: 43). בשונה מהרב זוננפלד, שראה את הבעיה מנקודת הראוּת החרדית האורתודוקסית ודיבר על הצורך לחזור בתשובה, ניכרו בדבריו של הרב קוק כאב ומתח: הוא הביע את הקושי שלו להספיד את מחללי השבת, אך גם את התפעלותו מן החלוצים המוסרים את נפשם למען כלל ישראל, וככאלה הם עבדי ה' הגבוהים ביותר.

למחרת השיא הרב קוק עצות למבשלות בענייני המטבח ונתן להן הוראות; ולפועלי השדה, שחלקם הביעו התעניינות, יעץ בענייני תרומות ומעשרות.

הרב קוק אומר שהמתיישבים מקיימים את החלק החסר, עם ישראל, תורת ישראל והמתיישבים נותנים את ארץ ישראל.

הרב קוק התכוון לדבריו. הוא ידע כי כאן יוכל לעמוד על הרוחות שאינן קיימות ביישוב הישן. הוא האמין באמת ובתמים כי הרוח החלוצית הזאת חיונית לעם ישראל כדי להבריא את נפשו. היו במקום יושר פנימי, חירות, השכלה, יכולת לבקר ולחשוב מחדש; אלה תכונות שיסודן בקודש. אמנם הוא ביקש גם לגעת בלבם של המתיישבים – להשיבם אל עצמם, על-פי אמונתו – אך בניגוד לרב זוננפלד האמין כי התנועה החלוצית היא עניין רב חשיבות שיש ללמוד אותו והמטרה היא לא רק "להשיב את הפורעים בתשובה".

האיכרים והפועלים […] עסוקים הם יותר מדי בחרישה ובזריעה, בהגנה על נפשם ועל רכושם ואין לבם נתון כלל לשמוע את שבט המוסר של הרב קוק ובני לויתו, וכך שבו להם הרבנים כלעומת שבאו, תקן לא תקנו והצלח לא הצליחו בשליחותם" ('הפועל הצעיר', תרע"ד, גיליון 11)

כפר תבור

בשנת 1900 נרכשו אדמות הכפר הערבי "מסחה" על ידי יק"א ושנה לאחר מכן התנחלה קבוצה של 25 משפחות שהגיעו מזיכרון יערב, שפיה וראש פינה, להקים את "מסחה". המתנחלים נכנסו לגור בחושות של הכפר הערבי הנטוש. השם מסחה הוא כנראה כי באזור הפיקו שמן זית לבית הקדש, שמן המשחה. מסחה בערבית הוא מקום מרכזי או צומת דרכים. בשנת 1902 נבנו הבתים הראשונים במושבה. רחוב אחד בשני טורים, הידוע כיום כרחוב המייסדים. מסביב למושבה נבנתה חומה כפולה מאבן בגובה של כ-3 מטר, ובחומה ארבעה שערי כניסה. בשנת 1903 ביקר במסחה המנהיג הציוני מנחם אוסישקין והציע לאיכרים שם עברי מקורי: במקום מסחה, כפר תבור.

שלחו תושבי כפר תבור משלחת של רוכבי סוסים שליוותה את רכבת העמק עד לתחנת כפר פולה, שהיום קוראים לו עפולה. בתחנה זו ירדו הרבנים והגיעו לכפר תבור.

ברחוב הראשי מקבלים את המשלחת לבושים בגדים יפים. כפר תבור באותם ימים זה מושבה רחוב. הרבנים נכנסו ברגל למושבה. הדבר מאוד חשוב עבור הרבנים כי מי שהולך על אדמת ארץ ישראל מקומו בעולם הבא. הביתים היו בתי אבן שכמעט לא נשארו. בית הספרייה הוא בית מקורי. הקצת המושבה יש בית כנסת. כאן מקבלים את הרבנים בשמחה וריקודים ופעם הראשונה שהרבנים פוגשים אנשים שומרי מצוות אבל הם שייכים לקבוצה הסובותניקים, אנשים מרוסיה שהתגיירו. לכפר תבור לא היה מים זורמים באותם ימים, יש מעיין באזור. כל בוקר יצאו עם סוסים למעיין להביא מים ומילאו את החביות או מיכל מים שהיו בכל בית.

סובותניקים – Wikipedia

בבית הלבן שנמצא בכיכר השומר נוסדה ארגון השומר בשנת 1909.

בפסח 1909 נערך כינוס ארגון ה"שומר" בבית הממוקם סמוך ל"ככר השומר". חברי הארגון היו הראשונים אשר הנהיגו שמירה עברית מאורגנת בכפר תבור וביתר יישובי היהודים.

מושבה יבנאל

המושבה הוקמה על ידי יק"א על אדמה שנרכשה בכספי הברון רוטשילד, התושבים היו יהודים שעזבו את ההתיישבות בחורן ובמטולה. במקור נקראה ימה, על שם כפר ימה הנזכר בתלמוד, שנהוג לזהותו עם חורבת ימה הנמצאת בקצהו הדרומי של היישוב.

הרבנים עושים את הדרך ליבנאל בעגלות. הדרך לא הייתה קלה עבור עגלות. ממעיין עין שרונה הרבנים יורדים ברגל אל המושבה.

כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא (כתובות קיא, א. אבות דרבי נתן פרק כו).

אר"י: כל המהלך בארץ ישראל אפילו שעה אחת ומת בתוכה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא (מדרש משלי).

הישוב יבנאל מורכב היום מארבעה ישובים שצמודים זה לזה: יבנאל, בית-גן, משמר השלושה וסמדר. שלושת הראשונים היו במקור מושבות ואילו סמדר המרוחק יותר היה במקור מושב. כל מושבה הייתה מורכבת מרחוב אחד ומשני הצדים שלו שורת בתים.

משמר השלושה נקרא על שם שלושה מתושבי יבנאל, משה זלמן בן-ששון, יהודה אליוביץ וגדליהו גלר, שהלכו מבית גן ליבנאל ונרצחו בדרכם, בשנת 1937 במהלכם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. הוקם על אדמת פיק"א כיישוב חומה ומגדל במטרה ליישב את השטח בין בית-גן ויבנאל.

ע"פ המקורות היהודים בבקעת יבנאל יעלה המשיח. לכן חסידי ברסלב התיישבו בישוב. קיימות הרבה קבוצות השייכות לחסידי ברסלב אבל אין קשר ביניהם

במקום נפגשים עם משפחות סובותניקית וניתן לראות את התפישות היותר ליברלית של הרב קוק. תמיד היו שאילות וספקות לגבי התגיירותם.

התושבים מתלוננים על החינוך כי המורים לא היו דתיים ושומרים מצוות. אנשי חינוך של פקידי הברון ניסו באמצעות מערכת החינוך לשנות את אורח חייהם של תלמידים. המורים שהועסקו היו ברובים חניכי תנועת ההשכלה, חילונים באורח חייהם, שדרכם החינוכית נשאה מסרים לאומיים חילוניים. מטרתם המרכזית של המורים הייתה לחנך ולגדל דור עברי חדש בארץ ישראל, דור שיצמח על ערכים לאומיים כמו אהבת הארץ, אהבת העבודה (בעיקר החקלאות), והשפה הלאומית העברית העדכנית. בהתאם לשאיפות אלה נבנתה תכנית הלימודים.

אחד מילדי יבנאל המפורסמים הוא לא פחות ולא יותר מאשר הרב מנחם פרוש, שאביו הרב משה נשלח על ידי הרבנים למושבה לנהל תלמוד תורה. הרב משה פרוש היה כה מוצלח שתלמידים רבים עזבו את בית הספר הכללי ועברו ללמוד בתלמוד תורה מפיו.

הרב קוק התארח אצל משפחה יהודית שבקושי יש לה מה לאכול ושואל אותם איך זה לחיות בארץ ישראל. המשפחה אומרת החיים מאוד קשים, החינוך לא טוב וכולי. למחרת הרב קוק הולך למשפחה סובותניקית שגם הייתה מאוד ענייה וגם שואל אותם איך זה לחיות בארץ ישראל? הם אומרים שטוב ונפלא. אז שוב הרב קוק שואל אותם איך זה יכול להיות שטוב כאשר אין לכם אפילו כס חלב? הם אומרים לרב קוק שזה לא כל כך חשוב העיקר שחיים בארץ ישראל. כך הרב קוק מבין את הדרשה של ר' חלבו על הפסוק (ישעיה יד,א) "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", אשר מכאן הסיק "קשים גרים לישראל כספחת".

ספחת היא סוג מחלה. כמובן שאדם שמצהיר שכוונתו להצטרף לעם ישראל ולתורת ישראל ומתכוון לכך ברצינות, יש לקבלו בזרועות פתוחות. אבל הנסיון של חז"ל גרם להם לומר 'קשים גרים לישראל כספחת', כלומר שפעמים רבות קבלת גרים לעם ישראל יצרה בעיות גדולות, ולכן נהגו בכל הדורות בחשדנות לגבי אנשים שרוצים להצטרף ליהדות. עד כדי כך שקבעו חז"ל שבימים שבהם היה רק טוב לישראל בכלל לא קיבלו גרים, כי היה חשד שהם מתגיירים ממניעים זרים.

הרב קוק מבין שמגיעים לארץ ישראל יהודים מכל העולם ולכן לא כולם נראים אותו דבר. נכנסו יסודות זרים. כמו כן יש משפחות מעורבות, נשים שנאנסו בפוגרומים וכולי. אולי בהתחלה יש ספק לגבי יהדותם אבל עם הזמן הופכים להיות חלק אינטגראלי של העם היהודי.

מושבה פוריה

בפוריה חיו אז כ-60 חלוצים צעירים חילונים, מחללי שבת ואוכלי טריפות. בכל זאת, כששמעו שהרבנים שובתים ביבנאל, שלחו שני צעירים להזמין את הרבנים אליהם. אולם כיוון שפוריה הייתה מחוץ לתחום שבת לא רצה הרב קוק להשיב להם תשובה בשבת (כדי שלא ישובו למקומם תוך חילול שבת), ואמר להם שאם ימתינו עד צאת השבת יחזיר להם תשובה. במוצאי שבת סוכם שיבואו אליהם למחרת לפנות ערב.

ברכס יש מספר שכונות השייכות למועצה אזורית עמק הירדן. היישוב פוריה הוקם לראשונה בשנת 1912 כחווה של מפעל האחוזות אך עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הופסקה ההתיישבות במקום. החווה אוישה בעיקר בפועלים יהודים מפועלי העלייה השנייה שעבדו במקום. בין השנים 1919 מועד בו נעזבה האחוזה לשנת 1940 עמד היישוב בשיממונו.

מפעל האחוזות היא צורת התיישבות.

מפעל האחוזות – יוסי כץ

שיטת ה"אחוזה" קמה כדי לאפשר לבני המעמד הבינוני מקרב היהודים בחוץ לארץ התיישבות חקלאית בארץ. על החברים הוטל להעביר לקופת החברה בתקופת זמן מסוימת תשלומים לשיעורים: הם ימשיכו לנהל את עסקיהם בחוץ לארץ, ובאותה עת ירכשו עבורם בארץ קרקעות שיינטעו, בעיקר במטעי שקדים וזיתים, ויעובדו על ידי פועלים יהודים מקומיים, עד שיתפתחו ויישאו פירות. רק לאחר 6 עד 10 שנים מיום הנטיעה, כשהמטעים יישאו כבר רווח, יוכלו הבעלים לעלות לארץ ישראל ולהשתקע באחוזותיהם.

ההחלטה לבסס את מושבות האחוזה על מטעים בלבד נבעה מסיבות שונות, ובעיקר בשל כך שענף זה היה הקל ביותר לעיבוד, לא דרש מאמץ מיוחד או הכשרה מוקדמת ולפיכך התאים ליהודים בני המעמד הבינוני. לעומת זאת דרשו המשק המעורב או הפאלחה הכשרה חקלאית רבה ועבודה גופנית מפרכת.

בין הישובים שהוקמו בשיטה הזו, פוריה , רוחמה, שרונה, רעננה, כפר אוריה כרכור. מפעל האחוזות נכשל. אם זאת היו כמה דברי רווח: רכישת קרקעות, הכסף שנאסף הועבר לאפ"ק מימשו כמקום תעסוקה לפועלי העלייה השנייה שרכשו מיומנויות.

מפעל האחוזות הוא רעיון של ההסתדרות הציונית. החיים בארץ מאוד קשים ולא עולים משפחות. לכן בהסתדרות הציונות חשבו מה ניתן לעשות ואיך על מנת לעלות משפחות במעמד ומצב כלכלי טוב לארץ ישראל. התוכנית מתבססת על כך שההסתדרות הציונית מקבלת את הכספים, קונה עבורם את הקרקע ובונה ישוב. אחרי שהבתים יהיו מוכנים וגם יהיו עבור כל משפחה קרנות ופרדסים אז המשפחות יכלו להגיע להתיישב בארץ ישראל. המטרה היא למנוע מהעולים את השלבי הקליטה הקשים. החלוצים הצעירים יכלו לעבוד בבניית הישוב. כל מפעל אחוזה יש שם של קהילה בחו"ל. פוריה שייכת לקהילה סנט לואיס, ארצות הברית, שרונה שייכת לשיקגו, ארצות הברית. רעננה שייכת לקהילה ניו יורק, ארצות הברית.

בפוריה אין מים וצריכים להביא אותו מיבנאל. באותן שנים אין משאבות מים בארץ ישראל. יש רק חקלאות בעל (מהשמים) . מביאים אגרונם, הפועלים הצעירים בונים בתים ובשנת 1914, שנה שבעלי החלקות תכננו להגיע, פורצת מלחמת העולם הראשונה. שערי הארץ נסגרים ולא יכולים לעלות. כל תוצרת החקלאית לא יכלו למכור למקומות בחו"ל ויש משבר כלכלי מאוד קשה. גם ליהודים בחו"ל העסקים נפגעו עקב המלחמה ומפסיקים לשלוח כספים. הפועלים עזבו את המקום וחיפשו מקום פרנסה אחר. הבנק אפ"ק שתמך במפעל ההתיישבות גם נפגע ומשעבד את כל היישוב לטובתו. הבנק ניסה אחרי המלחמה למכור את הבתים ללא הצלחה. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נמכרו הרבה חלקות. מכל הבתים שהיו נשארו רק שלושה.

כאשר הרבנים מגיעים למושבה פוריה, רואים כרמים, שקדים וכולי. החלוצים חשו ריחוק גדול מרבנים ומתורה ומצוות. הרב קוק דרש לפניהם בענייני תורה ויישוב הארץ, ועל הצורך לקשור קשר נפשי רוחני בין הרב הזקן מירושלים, הרב זוננפלד, ועד הפועל הצעיר ביותר. הפועלים ענו על כך בקריאות הידד ומחיאות כפיים.

לימים סיפר זאב הורביץ, חבר קיבוץ גבע: "הרב קוק, איש גבוה יפה תואר עם כובע גבוה… ראה שיש שומר אחד עם עבאיה ואמר לו בא נתחלף, אני אקח את האיצטלא דרבנן שלך ואתה תיקח את שלי. החבר'ה היו אז בשמחה. בסוף אמר הרב: כשם שאני לבשתי את שלכם ואתם את שלי באופן חיצוני, כך צריך להיות גם בלב". מתוך התלהבות החלו לשיר ולרקוד יחד. שכנראה היו שירים וריקודים חסידים. רק בחורים רקדו.

הרב קוק אחרי שראה במרחביה שהיהודים מתרחקים מהדת, רואה את העוני במושבות אחרות, פוגש במושבה פוריה חלוצים ואומר את המשפט הבא "הישן התחדש והחדש יתקדש".

ככל שעוברים הרבנים ממושבה למושבה הדעות שלהם מתרחקים. הרב זוננפלד לוקח עמדה נגד ההתיישבות וגם נגד הרב קוק. לאומת זאת הרב קוק אומר שהם באו באיחור אבל לא מאוחר מדי. שגם עבור המושבות של העלייה הראשונה יכלו לעזור על מנת שהחינוך יהיה פחות חופשי ויותר ערכי. שאולי יכלו גם לתמוך מהתחלה את העלייה השנייה עבור אותם צעירים שהגיעו ללא הורים.

הרב קוק נשאר בקשר עם המתיישבים ומתכנן כל שנתיים לעשות מסע לביקור המושבות על מנת לחזק אותן. גם עם דוד גורדון הוא מכתב. פרצה המלחמה העולם הראשונה ורק עשר שנים מאוחר יותר הצליח לצאת למסע השני. אז כבר היו ישובים שלא רוצים קשר עם הדת. בכל אופן הרב קוק אמר שבעתיד הדבר יהיה שונה.

יש חוקרים כמו פרופסור מרדכי אליאב שציין שאם הרבנים היו מגיעים למושבים עשר שנים קודם לכן, הם היו יכולים לשנות את כל התמונה. אבל הם באו בשלב שבו החלק הדתי במושבות ניהל קרב מאסף.

אחרי הצהרת בלפור כל מבנה היישוב בארץ ישראל השתנה לחלוטין: חל נתק בין הגופים הלאומיים לרב קוק ובין הרב קוק לקנאי היישוב הישן.

למרות שכבר עברו כמעט מאה שנה, נדמה שאותם שני קווים (חילונים וחרדים) נמשכים עד היום. כמו אז, מתברר שחלק גדול מהריחוק נובע מכך שלא נפגשים.

מודעות פרסומת

תוכנית הקואופרציה, דגניה ומושב עובדים

כתיבת תגובה

רופין היה הנציג של המוסדות הציונים בארץ ישראל על מנת ליישם את העבודות המעשיות בארץ ישראל. מה עושים על מנת לקדם את הרעיון הציוני של מדינה יהודית. 10 שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון מגיע נציג לארץ ישראל. הוא מגיש תוכנית ובו קניית קרקעות בעמקים. באותם מקומות שהמושבות התיישבו קודם לכך. הוא לא משנה את העקרונות מה שבפועל נמצא בשטח. עד עכשיו דברים אלו קרו ורופין מלא אותם בתוך תוכנית. פעם הראשונה שקיימת תוכנית כלל ארצית עם ראיה כוללת. לתנועה הציונית יש אנשים שמאמינים בה ומקבלת גיבוי. רק כאשר לגוף יש גיבוי ותמיכה אז יכול להסתכל מעל השיקולים האישיים ופרטים. אם הכסף הוא פרטי אז הם מחליטים וקובעים אפה להשקיע בו אבל אם הכסף שייך לגוף ציוני אז ניתן להשתמש בו לכל מטרה ולא צריכים לדווח לתורמים. הקשר בין התורמים ויעד הכספים הוא הקיף ולא ישיר. הון פרטי מול הון לאומי. הברון רוטשילד גם הסתכל על כל המפה אבל עדין נחשב הון פרטי שלו ומחליט באופן עצמאי.

הקק"ל מתחילה לקנות קרקעות למען הלאום היהודי אבל לא מיישמת תוכנית התיישבותית עקב החוק העותומאני. כאשר ארתור רופין מציג את התוכנית שלו, מקים חברה הכשרת היישוב אז מתחילה את תוכנית ההתיישבות שבה קונים קרקעות, עושים חלוקה ומוכרים אחר כך כל חלק לאנשים עבור מושבות. בסופו של דבר זה כמו כל המושבות הקיימות כי הקרקע עוברת לאנשים פרטיים.

לא היה ביטוחן שאחרי שקונים את הקרקעות יהיו מספיק אנשים שירצו אותה וילכו להתיישב במקום הזה. אפילו ניתן לומר שה- "N" ההתיישבותית היה לפני שארתור רופין הגיע לארץ ישראל. הוא רואה את המצב וממשיך באותו כיוון. יהושע חנקין גם חשב על זה.

יהושע חנקין

קונים קרקעות בעמק יזרעאל. היתרון שלו הוא הרכבת העמק שהתחילה בשנת 1905. כאשר ארתור רופין מגיע בשנת 1907 אז כבר יש רכבת. ניסיונות לקנות קרקעות בעמק יזרעאל התחיל במאה ה-19.

משפחת סורסוק, משפחה עשירה מביירות, רכשה את אדמות העמק בשנת  1870 מידי הממשלה התורכית. רק חלקים קטנים מאדמת העמק היו מעובדים עד אז על ידי אריסים ובשעת קנייתה על ידי המשפחה, ישבו עליה פחות מ- 500 מהם.

רכישת האדמות נעשתה כהשקעה כלכלית לכל דבר. כבר בשנת 1891 סיכם יהושע חנקין עם משפחת סורסוק על יותר מ- 100,000 דונם בעמק יזרעאל. העסקה נתבטלה כתוצאה מהתערבותם של מתווכי קרקע יהודיים וחוקים תורכיים שהיקשו על רכישת קרקעות באותה תקופה.

בשנת 1903 פעל הרצל בצורה נמרצת לרכישת שטחים ממשפחת סורסוק שהציעה לו לרכוש 250,000 דונם של האדמה שהיא:  "אולי הטובה בארץ האקלים נוח והביצות.. ניתנות לייבוש בנקל..". הרצל שולח שליח מיוחד מטעמו, ד"ר אדולף פרידמאן, מראשי התאחדות ציוני גרמניה, לארץ ישראל על מנת לבחון מקרוב את הצעתם של משפחת סורסוק. לדעתו, טוב יהיה לקחת את יהושע חנקין למתווך עם משפחת סורסוק, כי "…. הוא איש אמון של יק"א זה שנים, אדם נאמן וכנראה ציוני טוב". בסופו של דבר לא יצאה הרכישה אל הפועל והרצל נפטר בשנת 1904.

למשפחת סורסוק היו הרבה קרקעות. במשך 20 שנה לא רצו למכור את האדמות כי רצו שהמחיר תעלה. ראש המשפחה נפטר בבירות. בנו מישאל לא היה איש עסקים טוב ומוכר חלק קטן מהאדמות. בדרך כלל מה שמופיע בנייר הוא קצת שונה בשטח.

יהושע חנקין קונה את הקרקעות בעמק יזרעאל כנציג של חברה הכשרת היישוב ולא כמתווך פרטי, בשנת 1910. כך נרכשו 9,500 דונם בכפר הערבי פולה, ששמו הוסב למרחביה. מרחביה זו, שעלתה על הקרקע בשנת 1911, שימשה כור היתוך ומעבדה לכל צורות ההתיישבות.

בתאריך 19.5.1910  הודיע רופין כי "אנו מזדרזים לבשר שגמרנו את המשא ומתן עם סורסוק על 41 פרנק לדונם בשטח של 8,000 – 10,000 דונם".

קמה התנגדות כי ראו את הפעילות של התנועה הציונית כפעולה אימפריאליסטית. מאמרים בעיתון פלסטין הצטיינו בנימה אנטי-ציונית מודגשת. עד עכשיו היו בעיות או סכסוכים בין שכנים אבל מתחיל להיות על רקע לאומית או לאומנית. מתחיל התקוממות של ערבים על יהודים שמגיעים מערב אירופה כי רואים אותם כסוכנים של האימפריאליזם האירופאי. אפשר להבין אותם כי התנועה הציונית היא תנועה פוליטית עולמית. כאשר רואים קבוצה של אנשים השייכים לתנועה חובבי ציון, שרוצים לקנות קרקעות, אז ברור לכולם מה המטרה.

לאחר קנית הקרקע, ארתור רופין מתחיל לחפש מי רוצה לקנות חלקת אדמה. היחידים שמעוניים הם מרים ואליהו בלומנפלד שקונים עבור החווה שלהם 1000 דונם. ארתור רופין רצה למכור מהר את חלקות האדמות שנשארו אבל לא היו יותר מעוניינים. יהושע חנקין שילם את התשלום הראשון אבל אם לא משלמים את האחרים אז משפחת סורסוק לא הייתה חייבת לחזיר את הכספים.

משפחת בלומנפלד עיבדה את החווה עד מלחמת העולם הראשונה. עקב המלחמה לא יכלו לטפל בחווה ופשטו רגל. הם פנו למוסדות לציוני לעזרה. הבית של משפחת בלומנפלד נשמר כי הוא הבית הראשון שנבנה בעמק יזרעאל.

לעט לעט מצליחים למכור חלקות אדמה ומגיעים 4 משפחות מגלסגואו Glasgow. אז נוצרה במקום מושבה כי זו קרקע לאומית השייכת לקק"ל. המושבה נקראת מרחביה. אחרי מלחמת העולם הראשונה היא מבקשת להפוך למושב עובדים. בסך הכל נמכרו 2000 דונם. ארתור רופין פונה לקק"ל, שיש לה כספים, לקנות קרקעות כי אחרת משפחת סורסוק לקחת בחזרה את האדמות. הקק"ל מסרבת לתת הלוואה לחברה הכשרת היישוב מחשש שהם לא יקבלו את הכספים שוב. אחרי לחצים בתוך התנועה הציונית הקק"ל נותנת את הכספים. כצפוי חברה הכשרת היישוב לא החזירה את הכספים ובמקום זה מסרה לקק"ל 3500 דונם. הקק"ל לא רצו את הקרקעות בגלל החוק העותומאני וגם לא הייתה תוכנית או שימוש.

ע"פ פרנץ אופנהיימר כל הישובים צריכים להיות באדמות של הקק"ל. יש שתי תפישות עולם, אחת שאומרת אדמות בבעלות קק"ל עדיפה כי כך נשארו אדמות לאום ולא יהיו בידי ערבים. בנוסף לכך יכולים ליצור יותר שוויון באוכלוסייה. התפישה השנייה היא אדמה פרטית כמו משפחת בלומנפלד. ע"פ ארתור רופין ככל שהאדמה היא פרטית אז האנשים משקיעים בה.

פרנץ אופנהיימר מכין תוכנית התיישבותית שנקרא קואופרציה, במרכזה יש חווה חקלאית. להביא יהודים מכל הארצות שילמדו את העבודה החקלאית. ברגע שהקבוצה תהיה מוכנה אז ילכו לעבוד באדמות של הקק"ל. היישוב החדש יהיה על יד החווה החקלאית. כל הישובים יהיו קרבים בין אחד לשני. בין הישובים תהיה קואופרטיב אבל כל יישוב על פי סגנון שלו. פרנץ אופנהיימר ניסה בהצלחה את השיטה בישובים הקיימים בגרמניה.

כל הקמה של ישוב דורש אישור של הקונגרס הציוני על מנת שיהיה מספיק קרקעות והון. צורת ההתיישבות נקבעה מלמלא. כאשר הקימו דגניה הצורה ההתיישבותית נקבעה מלמטה. זו התוכנית היחידה שאושרה בקונגרס.

פרנץ אופנהיימר פונה לפועלים הנמצאים בארץ שהיו במצב לא טוב ורצו לעזוב את הארץ עקב חוסר עבודה. האיכרים לא החזיקו אותם והם היו רעבים. כל הרעיון של עליית הפועלים נכשל כי בפועל לא הייתה להם עבודה אצל האיכרים. אילו לא היה קורה נס אז כל ההיסטוריה בארץ הייתה שונה. פרנץ אופנהיימר מציע לפועלים להתיישב באדמות האלו. השנה 1910 והוא פונה לפועלי ציון כאשר שנה קודם לכן הקימו הפועל הצעיר את דגניה. כך נוסדה מרחביה. החברים בפועלי ציון מאוד כינו את החברים בפועל הצעיר לכן הסכימו עם ההצעה של פרנץ אופנהיימר.

חשוב לציין שזו הייתה התוכנית ההתיישבותית של התנועה הציונית, תוכנית הקואופרציה. התוכנית בסופו של דבר נכשלה. התוכנית של דגניה אף פעם לא אושרה בקונגרס כי היישוב קם ללא תוכנית מוקדמת ובלי אב טיפוס.

הבעיות שהיו בישוב מרחביה: 1) בגניה ההתיישבות היא עצמאית, אין אגרונום ואף אחד לא מנהל את הפועלים. לאונת זאת במרחביה היה אגרונום אבל הפועלים ראו כאילו לא סומכים בהם. 2) בדגניה קיבלו משכורת כאילו היו פועלים רגילים ודרשו שהן תהיו שוויונות. במרחביה הייתה שכר דיפרנציאלית, מי שעובד יותר אז מקבל יותר ולא התחשב בהרכב המשפחה, טיפול בילדים קטנים וכולי. 3) פרנץ אופנהיימר הסביר להם שבכל אופן ההתיישבות במרחביה היא זמנית ולאחר הכשרה הם צריכים ללכת למקום אחר ולקים ישוב אבל הפעולים לא הסכימו עם הרעיון לעבור למקום אחר כי הם רצו להיות פועלים ולא להיות איכרים וכך שינוי מעמדות ואת הפירמידה. באותה שנה לא ראו את דגניה כישוב.

מושב מרחביה וקיבוץ מרחביה. שניהם לא הוקמו מהתחלה כמושב או קיבוץ אלא כמושבה וקואופרציה. מלחמת העולם הראשונה פגע מאוד במושבה ובקואופרציה.

מתכנן "החצר הגדולה" בקואופרציה היה ידידו של פרופסור אופנהיימר, אלכסנדר ברוולד, אשר תכנן גם את הטכניון בחיפה ובניני ציבור רבים אחרים בארץ. מנהל החווה היה שלמה דיק. הקואופרציה התפרקה בשנת 1918 בשל נגישות הטורקים, המחלות הקשות, וכן קשיים כלכליים וחברתיים שונים.  בשנת 1929 עלה למקום קיבוץ השומר הצעיר מרחביה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה היו חיילים גרמנים באזור. היו יוצאים לבלות בחיפה ונוסעים ברכבת העמק. גרמניה מפסידה במלחמה ויחד איתה גם האימפריה הטורקית. רכבת העמק נעלמת מהשטח. המצב גרם להידרדרות כלכלית קשה לישוב מרחביה. עד סוף המלחמה נשארו רק שני אנשים כדי לשמור על הבתים. גם המושבה והקואופרציה קרסו.

אם הרעיון היה טוב, התוכנית אושרה בקונגרס הציוני אז יכלו לקים במקום אחר שוב ישוב מסוג קואופרציה. מה שקורה במקביל דגניה, למרות המלחמה, ולמרות שלא היה בעמק יזרעאל ועל קו הרכבת, דגניה הרוויחה טוב והמשיכה להתקיים. לא רצו בהתחלה לקיים ישוב אבל זה מה שקרה בסופו של דבר. לכן לא המשיכו עם הרעיון של קואופרציה ותנועת הפועלים מתחילה לקים ישובים. עקרונות של תנועת הפועלים ברורים ובישובים אין שכר דיפרנציאלית, וכלוי. לכן אחרי מלחמת העולם הראשונה מגיעה את העלייה השלישית וכל החלוצים שלה רוצים לקים ישוב דומה לדגניה.

יש חוקרים שאומרים שתוכנית הקואופרציה הייתה מאוד מתאים לארץ ישראל ולהתיישבות אבל האנשים שהגיעו היו פועלים. לכן לא הייתה ברירה אלא להתאים את תוכניות לסוג האוכלוסייה. הישובים שהוקמו היו מסוג קולקטיבי כמו קבוצה או קולקטיבי חלקי כמו מושב עובדים. בעלייה הרביעית הגיעו הרבה בורגנים אבל מודל הקואופרציה לא התאים כבר לתקופה.

לארתור רופין היה רעיון לקחת את אדמות קרן הקיימת שאין מה לעשות איתם, לא יכולים להשכיר אותם בגלל החוק העותומאנית כי אחרי שלוש שנים יכלו האנשים לדרוש זכיות על הקרקע כמו דייר מוגן ולא ניתן היה לפנות אותם. הוא מקים חוות לאומיות זמניות בחולדה, כינרת ובית שמן. בחווה לומדים חקלאות, תופסים את האדמות, עושים פיתוח וניסיונות חקלאיים כי ברגע במקימים ישובים חדשים אז יהיה מספיק ידע. מקווה ישראל היה רק בית ספר.

היתרון הנוסף הוא פיתרון לעובדים שרצו לעלות לארץ ישראל. אותם עובדים שהיו צריכים להיות מוחזקים אצל האיכרים. ארתור רופין מציע לעבוד את האדמות ולקבל משכורת כאילו ההסתדרות הציונית היא האיכר. לפועלים לא הייתה התנגדות להצעה כי בעצם שומרת על העיקרון שלהם, לא להיות עובדים של עצמם אלא של מישהו אחר.

הדבר גם פותר את הבעיה של הקרן הקיימת ואין סכנה שהאדמות יחזרו לידי השלטון הטורקי. יש גם סיבה נוספת. העובדים היו עוברים מסוג עבודה אחת לסוג אחרת ולכן לא היו מספיק מומחים. ברגע עובדים בדבר אחד מקבלים מספיק ניסיון שאחר כך ניתן היה לחפש עבודה וקבל משכורת יותר טובה. הרעיון בהקמת החווה החקלאית הצליח אבל לא בכל מקום באופן שווה.

בחווה בבן שמן התחילה מחקרה חקלאי. ד"ר ארתור רופין הגה את הרעיון ללמד את אנשי העלייה השנייה, שהיו בעיקר עירוניים, חקלאות מתקדמת המבוססת על משק מעורב ולהכשירם בדרך זו להתיישבות בארץ ישראל.

יצחק וילקנסקי נקרא ע"י ישראל בלקינד עוד בהיותו בגרמניה, לעלות לארץ ישראל ולהשתלב כאגרונום וכמורה בבית הספר החקלאי בבן שמן. וילקנסקי עלה לארץ בשנת 1908 והיה מורה בבית הספר עד לסגירתו כעבור שנה. הקק"ל רכשה את אדמות בית הספר והחליטה להקים במקום חוות פועלים. יצחק וילקנסקי נשאר להתגורר בחווה וגם הוטל עליו בבוא העת לנהל אותה. הוא היה חוקר ומורה ששינה את רמת החקלאות בארץ ישראל, פעל לייבא פרות מדמשק ולהשביחן עם הזנים המקומיים ובכך לשפר את תנובת החלב. לימד ודגל לפתח חקלאות רבת ענפים, משק מעורב. על שמו מכון וולקני. הוא שינה את שמו לוולקני.

באותם ימים, ימי מלחמת העולם הראשונה, החווה שינתה פניה והפכה לחווה לניסיונות חקלאיים והכשרת חלוצים, מתוך כוונה ללמד את אנשי העלייה השנייה, בוני מושבי העובדים, להקים משקים חקלאיים יהודיים המבוססים על משק מעורב של מטעים, ירקות,  פלחה ובעלי חיים. דברים מאוד בסיסיים לכן הוא משק קיום ולא לצורך רווחה. ענף אחד תומך בענף השני.

ואכן, על מקימי "מושבי העובדים" הראשונים בנהלל וכפר יחזקאל, נימנו חלוצים רבים שהכשירו עצמם בחוות בן שמן. פועלי החווה הוותיקים הקימו אז את מושב העובדים בן שמן,  בשטח מושבת בצלאל לשעבר.

בבן שמן עיצב וילקנסקי את דגם "המשק המעורב" של מדמה טמפלרים מהמושב הוילהלמה  (כיום משמר השבעה), שהייתה קרובה לחוות בן שמן. הוא האמין בדרכיהם המתקדמות של הטמפלרים על פניה חקלאות שהייתה נהוגה עד אז בארץ ישראל, בעיקר זו של הפלחים הערביים. שאיפתו הייתה שהחווה בבן שמן תהווה מרכז רעיוני לחקלאות המתבססת על קיום עצמי, משק חלב, ומשק חקלאי מעורב. הרעיון משלב בתוכו אידיאולוגיה, עם כלכלה וחברה. הגיוון בענפים מטרתו הייתה להעניק לחקלאי בטחון כלכלי וקיום כמשק הנושא את עצמו. הוא למד מהטמפלרים את ענף החי והכניס אותו לישובים היהודיים ולהפוך אותו לענף כלכלי.

בשנת 1921 עם הקמת מושב בן שמן ובעידודו של ד"ר רופין, התמסדה החווה והפכה להיות תחנת הניסיון החקלאית, המכון ללימודי הביולוגיה והטבע, לימים "מינהל המחקר החקלאי" .

למחקר היה קשר הדוק לקבוצה הראשונה שתרם לשינוי בתפישה החקלאית בדגניה שהחלה להיות מבוססת על משק מעורב. בניית התשתית המחקרית החלה בחוות בן שמן, תוך לימוד מהטמפלרים ששכנו בקרבתם, וקליטת חוקרים מארצות אירופה שהביאו איתם ידע והשכלה וגם ציוד מדעי כמו מיקרוסקופ, שהעלו את רמת החקלאות והמחקר החקלאי.

החוקרים הראשונים הם שבנו מוסד מחקר המבוסס על השכלה, הדרכה ומחקר בסיסי. הם העבירו ידע ושיתפו פעולה עם הקיבוצים והמושבים הראשונים, ובכך תרמו להתיישבות החקלאית בארץ ישראל.

לימד חקלאות ע"פ תוכנית של שנתיים. כמו כן לימד כלכלה חקלאית. ז"א לא רק לבצע את העבודה אלא גם לנהל את המשק.

עבודת האישה. במושבות הנשים לא עבדו בחקלאות. הן לא היו חלק מכוח עבודה. במושבות של הטמפלרים הנשים כן עבדו ולכן בתוכניות שלו במשק מעורב מבוססת גם על עבודה של האישה, אולי לא הענף הפלחה אבל כן בירקות, לול וכולי. הוא גם קבע מה היא יחידת המשק שמספיקה למשפחה. לפי דעתו הפועלים לא צריכים ללכת ממושבה למושבה ולבקש עבודה אלא לקים ישובים ומשפחות ולהפסיק את העניין של מלחמת המעמדות.

הפועלים היו מעוניינים למודלים של ישובים קולקטיבים כמו דגניה אבל ארתור רופין הלך על הקמת ישובים באדמות של קרן הקיימת עם רעיון שיתופי וכך נוסדה את המושב העובדים.

יצחק וילקנסקי היה בין האנשים שלא תמכו את הרעיון של עבודה שיתופי כי יש פועלים חסר מוטיבציה ולא עובדים ולכן היה חשוב שהפועלים ידעו את כל ענפי המשק וכלכלת המשק. כותב מאמרים על יתרונות הקבוצות הקטנות מול הקבוצות הגדולות ותמך במשקים פרטים ועצמאים. ע"פ בקשה של יצחק וילקנסקי הוא נקבר בנהלל.

בחווה כינרת לא פעל יצחק וילקנסקי אלא אדם אחר, שמו שמעון ברמן. לפני כן היה אחראי על מטעי הרצל, ונותן לערבים לנטוע את העצים. העובדים לא רצו אותו בגלל זה. האדמות הראשונות נקנו על ידי יק"א, JCA. בימים ההם לא היה גשר על נהר הירדן ולחווה הייתה חלקות אדמה בשני הצדדים. הדבר גרם לעבודה קשה. היו עובדים בשטח במשך השבוע וחוזרים לחצר בסופי שבוע. בשנת 1909 הגיע היחסים בין הפועלים ושמעון ברמן במשבר שהביאה ליישום תוכנית פיצול החצר. ארתור רופין דאג שהחלקה מעבר לנהר הירדן יילקחו בגלל חוסר עיבוד. האדמה שהייתה מעבר לנהר ירדן נמסרה במשך שנה לקבוצת הכיבוש של שבעה פועלים נבחרים. הניסוי הצליח ובשנת 11/1910 קמה במקום הקומונה החדרתית ולאחר מכן קבוצת דגניה. בעצם קמה על ידי פועלים שלא רצו לקבל את הסמכות של מנהל אגרונום שמעון ברמן ולנהל לבד את העניינים. הם ממשיכים לקבל משכורת רגילה ונחתם הסכם עבודה.

קבוצת הכיבוש שחתמה עם ארתור רופין על חוזה מיוחד, לעיבוד עצמאי של אדמת אום-ג'וני במשך שנה אחת, ללא פקיד-מנהל. השטח היה עד אז חלק מחוות כנרת.
בקבוצה הייתה חברה גם בחורה אחת, שפרה שטורמן-בצר, אשתו של ישראל בצר. אולם עימה לא נחתם חוזה. היא היתה מיועדת רק לנהל את משק-הבית של הקבוצה.
ששת החותמים על החוזה היו:
אליעזר שוחט                נהלל
חיים צימרמן                 מושבה יבנאל
נתן ברגמן (צבי נדב)
משה קריגסר                נהלל
ישראל בלוך                  נהלל
ישראל בצר                   נהלל

אף אחד מהאנשים לא נשאר ועבר לקבוצה דגניה. חתמו איתם על חוזה לשנה בלבד ואם הגידול החקלאי עובד טוב אז יקבלו בונוס, חצי מערך העודף של היבולים, החצי השני לבעלת הקרקע. בסופו של דבר אחרי שקיבלו את הכסף עזבו את המקום כי הם לא הגיעו על מנת לקים קבוצה בתוך תורת התיישבות. החליטו ללכת לעבוד את האדמה, עבדו ביחד, עבודה קולקטיבית אבל ללא בוס או מנהל. הרעיון לעבוד כקולקטיב הגיע משני מקורות, מרעיון סוציאליסטי שהיה ברוסיה (רעיון מיובא) וממקרים שראו בארץ ישראל כאשר מספר אנשים מתחברים יחד.

ארתור רופין היה מאוכזב שהפועלים עוזבים. הוא חשב שהפועלים יקנו בסופו של דבר את האדמות. לכן נאלץ לחפש פועלים חדשים. אחרי שנה מקים קבוצה חדשה של 12 חברים וקיבלה את השם הקומונה החדרתית. החברים היו: תנחום תנפילוב, ישראל בלוך, יוסף אלקין, שרה מלכין, יוסף ברץ, מרים אוסטרובסקי-ברץ, יוסף בוסל, צבי יהודה זלצמן, חיים צודיקוב, יהושע אקר, אהרון יוסילביץ וירוחם קליבנוב . אליהם הצטרפו בשלב מאוחר יותר יצחק בן-יעקב, שמואל דיין, אברם גר캔۩שפון, יעקב ברקוביץ .

יוסף בוסל היה המנהיג של הקבוצה. הקומונה פעלה בחדרה.

בחדרה השגנו דירה בת שני חדרים וזו הספיקה לנו, מפני ש-7 מהחברים היו צריכים ללון אצל האיכרים ולנו עם הפרידות באורווה. החברים היו באים מהעבודה ב-5 לפנות ערב, מבלים בבית עד 9 והולכים לישון.
בליל השבת היו באים אלינו רבים מפועלי חדרה, והיינו מבלים את הערב יחד, וכן גם היינו מקיימים את האספות אצלנו.
החברים מהקומונה – כשהיו באים מהעבודה – מצאו בית נקי, אוכל חם וגם מים חמים להתרחץ למרות שבבית לא היו ברזים; הייתי מביאה מהבאר שני פחים מים ומחממת אותם. בבית זה, בבית שפירא בחדרה, יצרנו את הגרעין הראשון של חיי שיתוף ב-1909. כל מי שקיבל שכר עבודה נתן אותו לאם-הבית מבלי לקבל חשבון על מה מוצא הכסף, ואני – צעירה מחוסרת ניסיון – הייתי צריכה לנהל משק-בית מרים ברץ 

לפני שמגיעים לדגניה הקבוצה מקבלת אותה הצעה מארתור רופין כמו הקבוצה הראשונה וחותמים על אותו חוזה. בקבוצה החלו לדבר על עניין להמשיך לעבוד במקומות שונים ואחרים או להתיישב ולהקים משפחות, יחד עם זאת להרגיש שנשאר פועלים. איך אם כל המושבות שכבר היו בארץ ישראל מחליטים להישאר במקום? עשו שינוי אידיאולוגי. הם רצו על ידי העבודה לקים חברה נורמאלית בצורה פירמידה, כאשר הפועלים הם הבסיס שלה. יושבים על קרקע שלא שייכת להם אלא לקק"ל, קרקע לאום, לא מרוויחים כסף אלא מקבלים משכורת. ז"א שממשיכים להיות פועלים וכך אין הפרעה על העיקרון. לאף אחד אין שום דבר, כל האמצעי יצור שייכים לכולם. כל אחד יכול לעבוד במקום אחר וכולם עובדים עבור האומה. עד שיהיה מלחמת מעמדות. היו אנשים שחשבו ואמרו למה בעצם לבנות חברה על מנת להרוס אותה לאחר מכן. הקרקע שייכת לאומה, האומה נותנת את המשכורת וכלי היצור, התפקיד שלהם הוא להיות פועלים באומה. אף על פי כן היו אנשים אחרים שאמרו להם שדבר אינו נכון כי הופכים להיות בעלי רכוש. רק כאשר כולם יהיו בתוך הפירמידה ולא יהיה קפיטליזם בעולם.

מכיבוש העבודה לכיבוש הקרקע. האם להמשיך לכבוש את העבודה או להפוך לישובי קבע. ברגע שהקבוצה הסכימה להישאר במקום אז עברו את הקו ופתחו את הדרך לקבוצות נוספות. בעלייה השלישית הרבה עובדים חיפשו עבודה, חלק מהם עשו הכשרה בחו"ל ורצו לקים ישובים דומים לדגניה. אותו דבר או עיקרון קרה עם המושב, ז"א התיישבות קבע על אדמת לאום באופן סוציאליסטית. אנשים שמקימים נהלל היו מדגניה.

מה הייתה עמדת המוסדות. לארתור רופין לא חשב שאנשי הקבוצה לא רוצים להרוויח שום דבר ולא רוצים רכוש פרטי, הפוך מכל התוכניות של חברת הכשרת הישוב, לקים מושבות פרטיות. אבל לקק"ל הייתה אינטרס גדול שיהיו ישובים ואם לא יכול להיות מושבה אז לפחות יש משהו. כמו כן אין סיכוי שאנשים אחרים יכלו להתיישב באדמות האלו ולקחת אותן.

בשנים הבאות הגיעו יותר פעולים לארץ שהלכו לקים קיבוצים ולא מושבות.

יצחק-אביגדור ווֹלקני-אלעזרי (וילקַנְסקי( – Wikipedia

מאמר: רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל עד מלחמת-העולם הראשונה

עיתון פלסטין – Wikipedia

כתבה: בית בלומנפלד: סיפורה של ה"טירה בעמק"

המשרד הארצישראלי, הקק"ל והחברה הכשרת היישוב

כתיבת תגובה

המוטיבציה בין העלייה הראשונה והשנייה מתחלקות בשניים: א) המוטיבציה הלאומית, אידיאולוגיה ציונות, חובבי ציון. ב) המוטיבציה הדתית, הישוב הישן, שכונות בירושלים או ביפו. עד שנת 1882 יש רק המוטיבציה הדתית ולכן עלו לירושלים, חברון וטבריה.

הפועלים בעלייה השנייה הם מיעוט בין שתי העליות. המוטיבציה שלהם היא לאומית, פועלי ציון. מה הם רוצים לייצר בארץ? איך הם רואים את המדינה הציונית שתקום? ברור שתהיה מדינה סוציאליסטית.

הגורמים הדתיים, הלאומיים וכולי הם גורמי משיכה. יש גם גורמים אחרים כמו אנטישמיות, פוגרומים שגורמים את גלי העלייה. הפוגרום בקישינב בשנת 1903 גרמו את תחילת הפעולות בעליה לארץ, עליה השנייה.

ניתן לזהות כמה גלי עליה אבל בגלל עניין הפועלים מחולק רק בין עליה ראשונה ושנייה כאשר אולי יותר נכון היה לחלק את גלי העלייה בארבה. בכתיבת היסטוריה היה יותר נח לחלק את גלי העלייה בשניים. היסטוריה זה לא משהוא שקיים אלא משהוא שכותבים. לאנשי העלייה השנייה היה יותר נח לכתוב שאנשי העלייה ראשונה שישבו במושבות אבל לא מזכירים את כל האנשים האחרים כי הם לא היו במטרה של התיישבות חקלאית ועשייה.

האתוס הציוני כתב על נהלל, אלו שהלכו לעבוד את השדות אבל לא על שכונות כמו שפירא, פלורנטין, נווה שאנן.

גם בתקופה של העלייה השנייה המשיכו לקום מושבות בדומה לעלייה הראשונה לכן לא נכון לומר שישובי העלייה השנייה הם ישובים של פועלים בלבד. חלק מהמושבות של יק"א קמו אחרי העלייה הראשונה וגם בתקופת המנדט הבריטית. אם מדברים על פרופיל של העלייה הראשונה מול העלייה השנייה צריכים להזכיר שהאנשים מהעלייה הראשונה שהיו סוג של חובבי ציון היו מיעוט. האנשים מהעלייה השנייה שהיו פועלים גם היו מיעוט.

הציונות מדינית ביקשה להגדרת הלאום של העם היהודי. אם העם היהודי מוכר כלאום על ידי אומות העולם אז מגיע לו טריטוריה, ז"א מדינה. הרבה מהכספים של התנועה עברו למטרה דיפלומטי זו, פנימית וחיצונית.

הציונות המעשית. התיישבות בארץ ישראל. לא צריכים לחכות עד שתהיה הכרה על מנת לעלות לארץ ישראל. במקום לקבל טריטוריה אפשר לייצר אותה על ידי קניית קרקעות. ניתן היום לראות את הפעילות התיישבות ביהודה ושמרון.

האם הרצל טרם משהו לפעילות המעשית? הוא בעיקר התעסק עם פעילות ציונית מדינית. יחד עם זאת שלח משלחת על מנת לבדוק את האפשרות להתיישבות באזור אל עריש. בכל אופן במקביל לפעילות המדיני קם גוף ראשון לביצוע פעולות מעשיות והוא הקק"ל בשנת 1901. הרעיון הוצג כבר בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. מהתחלת הציונות דיברו על הצורך לקים קרן לקניית אדמות. עד שנת 1914 הקק"ל רכשה שש עשרה אלף דונם. זה לא הרבה אבל המטרה הייתה בעלות הקרקע, שהיא תהיה לאומית. הקרקע תהיה מוקפא, ברגע שקונים אותה אז אסור למכור אותה שוב. העיקרון הזה מאפשר שתי מטרות: שהקרקע לא תעבור לידיים ערביות. מושב עובדים נמצא על אדמה של הקק"ל לאומת מושבה שנמצא על אדמות פרטיות. אם מישהו במושבה נקלט בקשיים אז מוכר את הקרקע למי שהוא רוצה. לאומת זאת אם יש בעיה במושב עובדים אז הקרקע חוזר לניהול הקק"ל. המטרה השנייה היא למנוע מסחר בקרקעות. לאדמות הקק"ל אין מחיר. הדבר גם גרם להוריד את המחיר של קרקעות פרטיות. ז"א שהמטרה היא סוציאלית. הזדמנות יותר שווה בין האנשים בנגישות אל הקרקע. למנוע פערים גדולים ושיהיה שווים חברתי. עקרון זה ניתן ליישם במדינה חדשה. לדאוג לשכבות יותר עניות או נמוכות של החברה. זה לא אומר שכל האנשים יקבלו אותו דבר. תיקון חברתי שהחל במאה ה-19. כתוב בתורה:

"והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג).

לא ניתן לעביר את הקרקע לבני אדם אלא רק באופן זמני כי היא שייכת לבורא העולם. התנועה הציונית קיבלה את הרעיון כי מאוד התאים לה. התורה מתייחסת לתקופת היובל או 49 שנה אבל התנועה הציונית אומרת שהחכירה עוברת בירושה והיא מתחדשת. אם מישהו לא מטפל בקרקע אז אפשר לפנות אותו.

היום בשמירה על קרקעות הארץ בידי המדינה, מבטיחה המדינה שאין היא מתייחסת אליהן כאל נדל"ן, אלא כאל כלי למימוש החזון הציוני. בחוק היסוד נאמר במפורש: "מקרקעי ישראל… הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת". על פי החוק, הקרקע הלאומית תישאר לעד בבעלות ציבורית, כדי להמשיך לקיים את עקרון הבית הלאומי ליהודים. החוק מממש את חזונו של הרצל: "העם יהיה לא רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה (הקרקע) לצמיתות.

ע"פ החוק העותומאנית מי ששוכר או נמצא בקרקע בשמך שלוש שנים אז היא מוגנת ולא ניתן לפנות אותו. שום דבר שהקק"ל תעשה לא יכול לעזור. לכן הקק"ל גם הפסיק לקנות קרקעות. הרעיון טוב מאוד אבל יש בעיות ליישם אותו. בשנת 1912 נחתם חוק חדש שאומרת שאגודה יכולה לחקור את הקרקע כי היא רשות או ישות משפטית. האנשים יכולים להתחלף אבל היא נשארת. לכן התנועה הציונית תמכה בקיבוצים, לא בגלל שהנציגים בתנועה היו סוציאליסטים או אופי הקבוצה אלא בגלל עניין המשפטי. האגודה תחקור את הקרקע ותחתום כישות משפטית. מושב עובדים עובד על אותו עיקרון של קבוצה, כלומר, עבודה שיתופית.

הקק"ל הופך להיות הכלי עבור ההתיישבות העובדת, ז"א, קיבוצים ומושבים. הסיבות לכך:  מכיוון שהקיבוצים והמושבים הם סוציאליסטים אז רק יכולים לקום על אדמת לאום כי ע"פ העיקרון הסוציאליסטי האנשים לא יכולים להיות בעלי רכוש או קרקע. למה הקק"ל זקוקה בקיבוצים ומושבים? כי רק גוף לאומי וציבורי יכול ללכת למקום שההון הפרטי לא רוצה. מקומות רחוקים, גבולות, אדמות קשות כמו בנגב.

עד שנת 1936 הפעילות של הקק"ל לא הייתה גדולה וקמים מושבות. החל מאותה שנה מתחיל שינויים בגלל המרד הערבי, מצב ביטחוני, ועדה פיל, חוקים בריטים חדשים לגבי קרקעות. האנשים הפרטים לא מוכנים לקחת סיכונים ומפסיקים להשקיע בארץ. היום אנו מכירים את הפעילות של הקק"ל אבל לא את האנשים הפרטים כי הם לא מאורגנים פוליטיים. בקק"ל שעשו פעולות תעמולה מעולות כמו הקופסה הכחולה.

יש הבדל בין ניהול קרן שקונה אדמות ובין המשרד שמנהלת את כל הפעילות של התנועה הציונית. אחרי שהרצל נפטר אז הפעילויות המעשיות היו יותר בולטות. היה זה מפנה חשוב ואולי מכריע בתנועה הציונית שעד עתה הלכה בתלם "הציונות המדינית" ברוח הרצל.

המשרד הארצישראלי הוקם בשנת 1908 ביפו בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני השמיני בשנת 1907. בראשו עמד ארתור רופין שהיה במקצועו סוציולוג, מומחה למדעי החברה. הוא למד באופן יסודי את בעיית ההתיישבות והכלכלה בארץ ישראל וניסה לפלס דרכים חדשות גם אם לא היו מקובלות על רבים. בעקבות ביקורו הראשון בארץ בשנת 1907 מציע לעשות פעולות דומות לפעולות שעשו הגרמנים בפולין והתוכנית נקראת "תוכנית האוטונומיה היהודית". מהפכת "התורכים הצעירים", שאירעה בקיץ 1908, השפיעה, כנראה, על הימנעותו מאז ואילך מהזכרת היעדים הפוליטיים של היישוב.

הרעיון הוא לאתר משפחות בגרמיה שמעוניינות להגר, מנצלים את התוכנית הגרמנית להתיישבות פנים וכך לקבל הטבות ותנאים טובים לאותן משפחות.

בשנת 1910 מבצע רופין רכישה קרקעות באזורים שאין רוב ערבים, האדמות שייכות לאפנדים וקל יותר לקנות אותן. המטרה היא לקשר את האזורים שקיימת התיישבות יהודית וכך לייצור טריטוריה עם אוטונומיה. מי שניהל את רכישת הקרקעות היה יהושע חנקין.

שימו לב לצורת האות N (המפורסמת) שגושי ההתיישבות יוצרים.

עד שנת 1948 קנה הקק"ל 1,8 מליון דונם. בסה"כ יש למדינת ישראל 27 מיליון דונם. אולי לא הרבה אבל הספיק על מנת לשכנע לועדת פיל על חלוקת הטריטוריה והקמת המדינה.

בנוסף למשרד הארצישראלי, הוקמה גם חברת הכשרת היישוב שעסקה ברכישת אדמות בארץ ישראל. המשרד הארצישראלי נסתייע בידי שלושה מוסדות: הקק"ל, חברת הכשרת היישוב וקרן תרומות עצי זית. מה הבדל בין הקק"ל וחברת הכשרת היישוב? החברה הכשרת היישוב התעסקה לקניית אדמות פרטיות עבור מושבות וערים. החברה קונה קרקעות, עושה חלוקה ומוכרת את המגרשים לאנשים פרטיים. כמו משרד תיווך אבל המחירים היו סבירים ולא חיפשה רווח גדול, כמו כן יצרה שם שהיא פועלת ע"פ החוק וניתן לסמוך עליה. גם עשתה שיתוף פעולה עם חברות אחרות כמו חברה גאולה, חציבה, אחוזה וכולי. החברות האלו קנו קרקעות עבור משקיעים מחו"ל. במקום שכל החברות יטפלו באותו עניין, חברה הכשרת היישוב הציע שהחברה הראשונה שמתחילה לנהל משא ומתן עם בעלי הקרקע אז החברות האחרות לא מתערבות ולא מפריעות, כך המחיר לא יעלה. מכיוון שחברה הכשרות היישוב גם מטפלת בכל המסמכים אז נתנו לה לטפל בכל העניין. כך קרה שבסופו של דבר, חברה הכשרת היישוב טיפולה בכל רכישות קרקע שהיו במדינת ישראל למעט מקרים פרטים. החרות היו סוכנות עבור האנשים וחברה הכשרת היישוב רק טיפלה בקרקע. עד שנת 1936 כמעט כל הרכישות של קרקעות היו דרך חברה הכשרת היישוב. גם הקק"ל קונה מחברה הכשרת היישוב קרקעות על מנת לקים קיבוצים.

הקק"ל ביקשה עדיפות בעת חלוקת המגרשים וקניה. הדבר הביא הרבה חיכוכים. רופין בעל תפישה של הון הפרטי, חנקין לא אהב את הקק"ל כי היה איש מושבה, מתווך קרקעות. הקק"ל הפעילה הרבה לחצים. נחתם חוזה בין הקק"ל והחברה הכשרת היישוב שבו נותן זכות לקק"ל במשך חצי שנה אלא אם כן חברה הכשרת היישוב קיבלה הזמנה לאדמה.

בשנת 1936 יש ירידה בהשקעות בשוק הפרטי, חברה הכשרת הייצוב גם יורדת בפעילותה וחשיבותה והקק"ל עולה והופכת להיות הגוף הראשי. בשנת 1936 הדברים השתנו עקב החוקים החדשים שהיו יותר מורכבים. כבר לא היו יותר קרקעות השייכות לאפנדים והיו צריכים לפנות לערבים בעלים קרקעות יותר קטנות ועוד סיבות אחרות גרמו לכך שחברה הכשרת היישוב אין לה את הכלים ויכולת להמשיך לטפל ביעילות ברכישת קרקעות ויורדת את פעולותיה.

שיר העמק
מיליםנתן אלתרמן
לחןדניאל סמבורסקי

באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.
לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל.
טל מלמטה ולבנה מעל, מבית אלפא עד נהלל.

מה, מה לילה מליל דממה ביזרעאל
נומה עמק, ארץ תפארת אנו לך משמרת.

אופל בהר הגלבוע סוס דוהר מצל אל צל.
קול זעקה עף גבוה, על שדות עמק יזרעאל.
מי ירה ומי זה שם נפל בין בית אלפא ונהלל.

ים הדגן מתנועע, שיר העדר מצלצל,
זוהי ארצי ושדותיה, זהו עמק יזרעאל.
תבורך ארצי ותהולל מבית אלפא עד נהלל.

אתרים:

יפו של פעם בתמונות

מאמר עיתון הארץ: והארץ לא תימכר לצמיתות

הקופסה הכחולה – Wikipedia

אתר קרן קיימת לישראל

המשרד הארצישראלי – Wikipedia

ארתור רופין – הספרייה הוירטואלית

קרקע לאומית

כתיבת תגובה

מה קרה כתוצאה של מעליה השנייה והתארגנות של הישוב היהודי? 10 שנים לפני מלחמת העולם הראשונה קורים שני דברים מרכזיים בארץ. הדבר הראשון התנועה הציונית מתחילה לפעול בארץ ישראל. בשנים הראשונות לאחר הקונגרס הציוני בשנת 1897 התעסקה התנועה הציונית בהתארגנות ויצירת המסגרות שאיתן יפעלו, שבחלקן קיימות עד היום. הפעולות המעשיות מתחילות עם העלייה השנייה כי אותו גל של עולים זקוק בגב שיכול לעזור לו. העלייה השנייה היא אוסף של אינדיבידואליים לעומת העולים מהעלייה הראשונה שהגיעו עם תנועה חובבי ציון ומסגרות אחרות. התנועה הציונית מקבלת החלטה בדבר שנכון גם היום, הרעיון של הקרקע הלאומית. מטרת התנועה הציונית הייתה לעלות יהודים לארץ ישראל ולצורך כך צריכים קרקע להתיישבות, בעיקר התיישבות חקלאית כחלק מאותו רעיון ציוני של חזרת לקרקע. לצורך כך חשוב שתהיה בעלות אחת על הקרקע כדי למנוע כל הבעיות שהיו בעלייה הראשונה.

הרעיון היה מאוד איחודי באותה תקופה, קרקע ששייכות לכל העם ולא ניתן למכור אותה. התנועה הציונית בראשיתה התנהלה על ידי אקדמאיים. מי שעמד בראש התנועה, הרצל, היה דוקטור במשפטים, ויצמן היה פרופסור בכימיה, והיו עוד הרבה אקדמאיים בתוכה. כלום באו מתוך הכשרה מקצועית מדעית ולכן הסתכלו על הדברים בתנועה הציונית בעיניים מדעניות. מדען שנתקע בבעיה אז אוסף נתונים, בודק מקרים אחרים, ספרות ותיאוריות, עושה ניסוים וכולי. כך הייתה ההתנהגות לגבי ארץ ישראל. מה הדבר האידיאלית עבור מתכנן? לקבל את הקרקע ולעשות בה מה שהוא רוצה. כמו כן רוצה שכל הכסף יהיה לו ביד וכל האנשים עומדים שרשותו. אי לכך התנועה הציונית מקימה את המגביות כמו קרן היסוד, על מנת להחזיק את הכסף. בצורה זו לא כל אחד מחליט מה לעשות עם הכספים ואיזה ישוב לבנות ואפה אלא התנועה תחליט מה מתאים לעשות. התנועה החזיקה גם את האישורים לעלייה לארץ ישראל. שלושת הזרועות שהקימה התנועה הציונית: א) הקרן הקיימת עבור קניית קרקעות, ב) הקרן היסוד עבור גיוס כספים, ג) הסוכנות היהודית עבור העולים. קרן היסוד מקים את החברה הכשרת הישוב על מנת לבצע קניית הקרקע.

על הקרקע שהקק"ל קונה, מתיישבים עולים מהעלייה השנייה לניסיון איך לבנות ולקים ישוב. בדוגמה דגניה. על הקרקע של התנועה הציונית, העולים קיבלו אישור לקים ישוב על פי תפיסתם, קולקטיב, קואופרטיב. במקום אחר מקיימים מרחביה כישוב קואופרטיבי. עד היום מדינת ישראל היא ניסיון מדעי של איך לעשות התיישבות. ניתן לראות עד היום מספר גדול של צורות התיישבות ויכול להיות שבעתיד תהיו צורות חדשות. קבוצה, קיבוץ, מושב, מושב שיתופי, מושב עולים, עיר פיתוח, ישוב קהילתי, כפר עבודה וכולי. דברים אלו יכולה לעשות תנועה. הברון ניסה גם כן אבל במדגמים קטנים. היו מקרים של ישובים שלא הצליחו ופירקו את הישוב או מקרים אשר האנשים לא היו מתאימים והחליפו אותם

הכניסה של התנועה הציונית עד מלחמת העולם הראשונה לא שינתה הרבה אבל התחילה את הדרך שלה שבתקופת המנדט הבריטי הייתה כבר יכולה לפרוע ולעשות הרבה דברים. התנועה הציונית עושה ניסיון, רוצה לבנות משהו חדש. הרעיון של קרקע לאומית או שייכת למדינה כולה הוא לפני העידן הסוציאליסטית. תוכניות התיישבות בעלייה הראשונה התבססו על קרקע פרטית. הברון רוטשילד לקח את הקרקע ונתן הלוואה.

במדינות אירופה יש קרקע מדינה שהיא עבור הצבא, פרקים, יערות וכולי, אולי 15% מהשטח. בארץ ישראל, 94% מהשטח שייך למדינה. יש שלוש מדינות נוספות בעולם במצב דומה, סין, צפון קוריאה וקובה. בשנת 1991 התפרקה את עולם הסוציאליסטי והחזירו את הקרקעות לבעליהן. בברית המועצות חילקו את הקרקעות למי שישב בה. העיקרון במדינת ישראל הוא שקרקע הוא בסיס לפיתוח לכן לא נותנים לשוק החופשי. זה הרעיון סוציאליסטי היא קיים אבל פעם הראשונה שניסו לממש אותו היה בארץ ישראל.

הרעיון חזרת עם למולדתו בצורה זו לא קרה אף פעם בתולדות העמים. המקרה בדומה אולי זה העבדים השחורים בארצות, הברית אחרי שהשתחררו, חלקם חזרו לאפריקה והתיישבו במקום היום נקרא ליבריה.

ברגע שהקרקע יוצאת משוק החופשי אז אין לה יותר מחיר כי אי אפשר למכור אתה אחר כך. היו קרקעות שהתנועה הציונית קנתה אותן על ידי הכשרת הישוב אבל מכיוון שהחליטו שלא צריכים אותה ואז מכרה. יכול להיות שטחים בתוך ערים.

עד סוף תקופת המנדט מתוך 27 מיליון דונם שיש בארץ היו לקרן הקיימת כמילון דונם ועוד חצי מיליון קרקע פרטית. אחרי המלחמה המדינה השתלטה על קרקעות שחלקן לא היו רשומות.

גם בתקופת המנדט הקימו מושבות פרטיות כמו רעננה, הרצליה, נתוניה, הוד השרון וכולי אבל הרעיון של קרקע לאומית קיים. הרעיון שעם היהודי כעם חייב לעמוד מעל המערכת. בתקופת העלייה הראשונה לא עסקו ביחסי עבודה וזכויות הפועלים. הבעיות האלו הן כתוצאה ממערכות פרטיות ולכן חיפשו פיתרון. המטרה של הקמת דגניה או מרחביה הייתה גם לפתור את הבעיה בין מתיישבים או בעלי הקרקע מול פועלים. הרעיון החדש הוא שאין בעלי קרקע ופועלים אלא שכולם עובדים על קרקע המולדת. לא נותנים את הקרקעות אלא מאפשרים לאנשים להתיישב בה וגם עוזרים להם. בקיבוץ שפעים קיבלו קרקע לחקלאות אבל בנו מרכז מסחרי. כדי להפעיל את כל המערכת מחליטה התנועה הציונית היושבת באירופה לשלוח נציג על מנת לרכז את הפעולות. מגיע עוד מעדן, את ד"ר ארתור רופין. הוא היה סוציולוג. אחרי שבדק כל מה שקורה ויש בארץ מציע רעיון מה צריכים לעשות בארץ ישראל. באותם ימים לא היה ברור את המושג ארץ ישראל ואפה הגבולות. קיימת אימפריה עותומאנית גדולה שמחולקת במחוזות. בעליה הראשונה הקימו את הישוב בני יהודה באזור הגולן. האם בני יהודה נמצא בארץ ישראל וצריך לשמור את השביתה. הרבנים פסקו שהם לא נמצאים בארץ ישראל על פי ההלכה. גם ישובי הערבה לא נמצאים בארץ ישראל לצורכי המצוות.

על פי תפיסתו של ארתור רופין לא ניתן להתנהג כמו הברון רוטשילד ולקנות שטחי אדמה מפוזרים אלא לרכז כוחות ולהגיע למצב שבאזורים מסוימים היהודים יהיו הרוב ומכאן ניתן להתחיל לבנות את ארץ ישראל. הוא מאפיין אזורים, מגדרה ועד כפר סבא, אזור הגליל התחתון וכולי. באזור של כפר תבור, יבנה, מלחמיה אין הרבה ערבים וניתן לקנות קרקע בכמויות גדולות, לשלוח התיישבות יהודית, לקשור ביניהם שורה של ישובים כך שיהיה גוש אחד. לא הולכים להתיישב בכל מקום אלא בתוך טריטוריה. לא הכול התבצע אבל מתחיל להיות תוכנית אופרטיבי של התנועה הציונית לגבי מה לעשות בארץ ישראל. פעם הראשונה שמסתכלים על כל המרחב וחושבים מה צריכים לעשות כאשר לוקחים בחשבון את הישובים הקיימים. מתחילים לפתח אזורים אוטונומיים קטנים.

התנועה הציונית מביאה את העיקרון של הקרקע הלאומית, התיישבות מאורגנת במקומות שבאמת צריכים ולא למקומות שאנשים יותר מעדיפים או רוצים. קנית הקרקע גם הייתה פעולה מחושבת ולא נכון לומר שקנו את האדמות ביצות, חולות וכולי. קנו את הקרקע אחרי שאגרונומים ויועצים בדקו אותן. כאשר החליטו על ראשון לציון ראו קודם 24 מקומות אחרים. אף על פי כן טעו כי לא היה מים ולקח זמן להשיג אותו. תמיד היו יותר הצעות מאשר הכספים של התנועה. לא קנו שטחים בהרים כי רצו לעשות חקלאות מודרנית, מסחרית, שמוכרת את התוצרת שלה. חקלאות שיש בה יחס בין עיר והכפר. לכן העם היהודי התיישב במכשור החוף ועמקים. הדבר היחיד שלא התפתח בארץ ישראל וכן בהרבה מדינות בעולם זה חוות. יש בודדות כי מטרת התנועה הציונית הייתה לקים ישובים וישוב צריך שטח גדול. בכל ישוב צריכים כ- 100 דונם לכל משפחה אז צריכים בערך 6000 דונם או יותר כדי לקים ישוב ומאוד קשה למצוא בהרים שטח מגודל זה באופן מרוכז כדי לקים ישוב בגלל הטופוגרפיה. במכשור החוף ובעמקים הקרקע נמצאת באפנדים וניתן לקנות מהם שטחים גדולים לעומת בהרים שצריכים לנהל משא מתן עבור כל חלקת אדמה.

התנועה הציונית מגייסת כספים והשאילה היא מה השימוש או יעד הנכון שצריכים לתת להם? הכספים הולכים לשלושה כיוונים: א) להתיישבות הניסיוני. 1) בונים את מרחביה בשנת 1910 על פי רעיון הקואופרטיבי המאורגן של פרנץ אופנהיימר "הקואופרציה". מתוך השטח שנקנה על ידי יהושע חנקין נמכר שטח של 3500 דונם לקק"ל להקמת היישוב. 2) מקימים את דגניה כישוב קואופרטיבי אבל בלי ממונה או משגיח, באדמות הכפר אום ג'וני. נכלל ב-3000 דונם ממזרח לנהר הירדן שנרכשו על ידי קק"ל בשנת 1904. נותנים את הקרקע, המשרד הארצישראלי עוזרת אבל הפועלים אחראיים לטפל ולנהל את המקום במשך שנה אחת. הקבוצה הראשונה הייתה "קבוצת הכיבוש" שהגיעה למקום בשנת 1909. נתגלע סכסוך בין מנהל חוות כנרת מטעם המשרד הארצישראלי, האגרונום ברמן, לבין הפועלים, וקבוצה של פועלים החליטה לקחת פסק זמן ולהשתלם בעבודת החקלאות בחדרה. באוקטובר 1910 לאחר שחתמו על הסכם חדש עם ארתור רופין מנהל המשרד הארצישראלי, עלתה לאדמה הקבוצה השנייה שנקראת ה"קומונה החדרתית". המודל או ניסוי בדגניה הצליח יותר ממרחביה. דגניה בהיותה הקבוצה הראשונה ואב הטיפוס לדגם ההתיישבות הנקרא קיבוץ. 3) בבית שמן בונים חווה בית ספר על מנת לטפל ביתומים. נותנים עזרה בכיוון החקלאי והתיישבות. 4) קונים קרקעות על ידי קק"ל בכפר חיטים בשנת 1905. האדמות שנקנו היו בשטח של 2000 דונם, אולם היו מפוצלות בין כ-400 חלקות קטנות, בין אדמות ערביי הכפר. ומבינים שהייתה טעות וכך לומדים מה לא צריכים לעשות. ניסיון התיישבות ראשון בכפר חיטים נעשה בשנת 1913 על ידי מתיישבים שהגיעו מדגניה, אך ניסיון זה נכשל בגלל חיכוכים עם האוכלוסייה הערבית השכנה, המחסור במים ופיצול הקרקעות. במשך 40 שנים היו בעיות אלו חלקות שייכות למי. בשנת 1923 נעשה ניסיון שני ליישב את המקום, על ידי מתיישבים מתנועת המזרחי. 50 משפחות עלו לאדמות והקימו את מושב העובדים חיטין. כמה ניסיונות התיישבותיים על מנת לראות איך העסק עובד.

משלחת ציונית בשנת 1898. מימין לשמאל: יוסף זיידנר, משה שנירר, תאודור הרצל, דוד וולפסון ומקס בודנהיימר

ב) התחלת של ייעורה של הארץ, דבר שממשיך עד היום הזה. מתחיל מרעיון אידיאולוגי. בשנת 1904 נפטר הרצל ורוצים לעשות משהו על שמו ומחליטים לקים יער הרצל בבית שמן ובעוד כמה מקומות עם עצי זית, "יערות הרצל". עושים מגבית בעולם היהודי, מקימים קרן עצי זית, מחפשים קרקעות אבל הניסיון נכשל. מצד אחד אין זיתים ומצד שני כל הכסף הולך לפועלים ומשגיחים. בפועל היו הזיתים הכי יקרים בארץ. כאשר מגיע לארץ ישראל פרופסור מכס בודנהיימר שהיה משפטן. בשנת 1907 התמנה ליו"ר השני של קק"ל ומחליט לנטוע רק עצי סרק (דהיינו עצים שאינם נושאים פרי) כדי לתפוס את הקרקע אחרת מישהו אחר יכול התפוס אותה או לחזור לידי העותומאניים. בנוסף הקק"ל מספק עבודה לפועלים שלא מוצאים מקום או פרנסה במושבים וגם כדי לקשור את הגולה עם ארץ ישראל. היער הראשון הוא בין שמן. בחולדה בונים שם את בניין הקק"ל, מקימים יער חולדה וכך התחילה תנועת הנטיעות והייעור. בכנרת נוטעים איקליפטוסים, בהרי ירושלים אורנים. הטורקים לא הביאו התנגדות לפעולות הייעור. הסיפור שהטורקים השתמשו את העצים עבור הרכבות אינו נכון אלא תהליך ההתיישבות במאה ה-19. הטורקים בסוף התקופה השתמשו בעצי איקליפטוסים מיער חדרה ועם תאום עם המושבה. האיקליפטוס צומח מחדש וכל חודש היו כורתים כמות מוגבלת. גם הטורקים עשו הסכמים עם הטמפלרים. בשנת 1907 יש מהפכה בטורקים, נגמר המשטר העותומאני הישן, מהפכה הטורקיים הצעירים, משארים את הסולטאן כדמות ייצוגית בלבד והם מתחילים לנהל את האימפריה בצורה מודרנית ותומכים כל פעולה בפיתוח. ניתן לראות בספרות מעלייה השנייה שכמעט אין בעיות עם השלטונות לאומת העלייה הראשונה שיש הרבה בעיות בקניית קרקעות ואישורים לבניה. התנועה הציונית מקבל לגיטימציה והארץ פורחת.

באותה תקופה היו בערך 600,000 ערבים ו-45,000 יהודים. הערבים לא תוקפים כי רואים שיש שומרים ושלטון טורקי מסודר יותר. באותן שנים ארץ ישראל היה מקום טוב ולכן הרבה אנשים מגיעים כי ניתן לבנות ולהתפתח. המהגרים מקבלים עזרה מכל הקונסולים ממדינות אירופה.

ג) כמו העלייה הראשונה גם בעלייה השנייה רוב האנשים לא הלכו לעבוד בחקלאות. בעלייה הראשונה עלו בערך שלושים וחמישה אלף אנשים, בקושי חמשת אלפים הלכו להתיישבות. רובם הלכו להיות בערים. בעלייה השנייה הרבה אנשים עזבו. באותה תקופה גם מתחילה אחוזת בית, ז"א תל אביב. תל אביב נבנתה בעלייה השנייה ולא על ידי פועלים או התנועה הציונית אלא אנשים שממשיכים לבנות שכונות סביב ירושלים, יפו וחיפה. לאנשים אין מספיק כספים כדי לקנות את הקרקע וגם לבנות את הבתים. הם מחפשים עזרה ומגיעים לארתור רופין. המשרד הארצישראלי נותן את הלוואה הראשונה הגדולה של התנועה הציונית לאנשי אחוזת בית מתוך תפישה שמדובר לעוד ניסיון להתיישבות יהודית. האנשים קונים את הקרקע והתנועה הציונית נותנת את הלוואה על מנת שיכלו לבנות את הבתים. ארתור רופין הוראה להם לבנות שכונה בתכנון מסוים של עיר. תל אביב ודגניה, התיישבות עירונית מול התיישבות חקלאית. ההון הפרטי הולך לעיר וההון הלאומי הולך לכפר. נכון שנבנו שכונות יהודיות בכמה מקומות אבל העיור המודרני התחילה בתל אביב. יחד עם זאת תל אביב סיפקה עבודה לפועלים. היוזמה הפרטית והלאומית יצרו את האפשרות לקליטתם של פועלים. הרבה עולים שהגיעו עם התפישה הסוציאליסטית, לא הצליחו לעשות את המפכה וחזרו לאירופה.

הכספים של התנועה הציונית מגיעים מתרומות של עשירים יהודים ובעיקר מתרומות של הרבה יהודים מכל קהילות היהודיות בעולם, המגבית היהודית המאוחדת. הברון רוטשילד והירש השקיעו הרבה אבל לא נתונו לתנועה הציונית. היו בארץ ישראל עוד ארגונים יהודיים ולכן התנועה הציונית הייתה מאוד זהירה. התנועה הציונית מהרגע הראשון מופיעה כי נציגת היהודים בעולם אף על פי שלא קיבלה מינוי כזה. רק מיעוט היו חלק מהתנועה הציונית אבל הצליחו לשכנע את העולם שכל היהודים נמצאים מאחוריה. התנועה הציונית לא הצליחה לגייס הרבה כספים בשנים הראשונות. הדבר החשוב ביותר זה שפתחו את הדרך.

ארתור רופין – Wikipedia

תולדות מרחביה

כפר חיטים – Wikipedia

דגניה א – Wikipedia

 

השמירה וההתיישבות

כתיבת תגובה

בתקופת העלייה הראשונה, עקב התגברות ההתקפות הערביות על המושבות היהודיות, לא על רקע דתי או לאומני, אלא על בסיס של גניבות ומעשי שוד גרידא, החלו מוסרים המתיישבים היהודים את השמירה על ישוביהם לידי שומרים ערבים צ'רקסים.

לבני העלייה השנייה מצב זה לא התאים מבחינה אידיאולוגית. הם האמינו שיש צורך בהעברת השמירה על היישובים היהודים לידיים יהודיות. מספר פעילים ממפלגת פועלי ציון החלו מגבשים מסגרת ארגונית, על מנת לכבוש את השמירה ולהעבירה לידיים יהודיות.

גם בתקופת העלייה השנייה החלו לצוץ בעיות ביטחוניות ביישוב היהודי עקב התגברות ההתקפות הערביות ורוח הלאומנות הערבית.

בעתיים של הפרעות ברוסיה נגד יהודים, שכונו בשם "הסופות בנגב", התארגנו קבוצות יהודים להגנה עצמית. כיוון שפעילים בולטים בהגנה שם היו בין העולים בתקופה זו, ביקשו להעתיק פעילות זו במושבם החדש, בארץ ישראל. בעיניהם, אך טבעי הוא שהשמירה על היישובים העבריים בארץ-ישראל תהיה בידיים יהודיות. מספר מטרות עמדו לנגד עיניהם: א) ביטחונית: אין בוטחים בשומר הערבי. ב) כלכלית: כך ייווצרו מקומות עבודה. ג) גרעין לכוח לוחם יהודי-לאומי בעתיד. ד) ציונית: עצמאות, הקמת גרעין צבאי, על א"י צריך להגן. ה) תדמית פסיכולוגית ומוראלית – לחזק את דימוי היהודים (החלש בגולה).

מספר שלבים התרחשו בארגון השמירה היהודית בארץ ישראל: בשנת 1907 הוקם ארגון "בר גיורא" ע"י פועלי ציון יוצאי ההגנה העצמית בהומל אשר ברוסיה בראשות יצחק בן צבי, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, ישראל גלעדי, יחזקאל חנקין, צבי בקר ויחזקאל ניסנוב. אלה החלו מגבשים מסגרת ארגונית, על מנת לכבוש את השמירה בגליל התחתון ולהעבירה לידיים יהודיות. ב- 29 בספטמבר 1907, נתכנסו באספה חשאית שנתקיימה בחצר וורשה, בחדרו הקטן של יצחק בן צבי ביפו והחליטו על ארגון שמירה חשאי בשם "בר גיורא". הארגון נקרא על שם שמעון בר גיורא, ממנהיגי "המרד הגדול" של היהודים ברומאים בשנת 66 לספירה. לתפקיד מפקדו נבחר ישראל שוחט.

האידאולוגיה של הארגון התבססה על עבודה, ביטחון והתיישבות. הקבוצה שאפה לבסס קבוצות של פועלים אשר יקימו יישובים, ינהיגו עבודה עברית, יאספו נשק וישתלטו על השמירה במטרה ליצור גרעין של כוח יהודי לוחם.

מטרת הארגון הייתה לכבוש את השמירה במושבות היהודיות מידי הערבים והצ'רקסים ולהעבירה לידיים יהודיות. הקבוצה עברה לגליל, שם קבלו לידיהם את השמירה במספר מושבות. המשימה הראשונה שעמדה בפני הארגון החדש, הייתה כיבוש השמירה בחוות סג'רה (אילניה, 1907) מידי השומרים הצ'רקסים. חברי הארגון יסדו בסג'רה "קולקטיב" בראשותה של מניה בילבושביץ (לאחר מכן – אשתו של ישראל שוחט). שאיפתו של שוחט הייתה לקבל את השמירה בחווה וכן להכשיר את החברים בעבודה חקלאית. לאחר כמה חודשים הצליחו אנשי "בר גיורא" לשכנע את מנהל החווה להעביר לידיהם את השמירה, לאחר שהוכיחו לו שהשומר הצ'רקסי מתרשל בתפקידו. כך הפכה חוות סג'רה למרכז הארגון.

השומר הראשון היה צבי בקר. בעקבות קבלת השמירה בחוות סג'רה נמסרה לידיהם השמירה גם במושבה סמוכה (סג'רה). בשנת 1908 פנה ועד המושבה מסחה (כפר תבור) לארגון במטרה להעביר את השמירה במושבה לידיים עבריות. ארגון "בר גיורא" היה חשאי וקיומו נודע רק למעטים. חברי "בר גיורא" התלבטו אם לקבל את ההצעה, שכן מספר חבריהם היה מועט. אולם הם לא הרשו לעצמם לוותר על כיבוש עמדה נוספת בחזית השמירה. אלא שהיה להם תנאי מרחיק לכת: הם תבעו העסקת פועלים עבריים בלבד. הסביר שוחט: "אנשי "בר גיורא", שדגלו בעיקרון של עבודה עברית במושבות, ראו בפועל העברי במושבה עזרה מוחשית לשמירה ולהגנת המקום. בסופו של דבר, הסכימו החברים לקבל על עצמם את השמירה, בתנאי שיועסקו במושבה פועלים יהודים. מאז, הפך התנאי הזה לחלק בלתי נפרד מתנאי קבלת השמירה של הארגון. בכך הדגישו את הקשר בין כיבוש העבודה לבין כיבוש השמירה.

הביקוש לשומרים יהודים גדל וחברי "בר גיורא" החליטו למקד את מאמציהם בכיבוש השמירה במושבות. משום כך הוחלט להקים הסתדרות שומרים, ארגון חוקי (להבדיל מארגון "בר גיורא", שהיה מחתרת), בשם: "השומר" בפסח 1909. אסיפת הייסוד של השומר, התקיימה בכפר תבור, כשאנשי "בר גיורא" מהווים את החלק הפעיל שבגוף החדש, וממשיכים לשמור על חשאיות, אף מפני החברים החדשים. יש בכך אולי משום צירוף מקרים, אך כבר ביום ייסוד השומר התברר, שהמשימה שנטלו על עצמם אנשי "בר גיורא" ו"השומר" אפופה לא רק בהילת חלוצים וגיבורים, כי אם גם בסכנות ממשיות. בהיתקלות עם ערביי האזור נהרגו בסג'רה ביום ייסוד השומר איש הארגון ישראל קורנגולד והאיכר שמעון מלמוד. ברל'ה שווייגר, אחד הנועזים שבין אנשי "בר גיורא" ומפקדה הראשון של השמירה בכפר תבור, נפצע פצעים אנושים באותו יום עצמו ונפטר לאחר כשבוע. בהתחלה היו 80 חברים. אחר כך גם נתנו שמירה באזורים אחרים בארץ. נערכו מבחני קבלה קשים, והארגון היה אליטיסטי באופיו.

לכאורה היה השומר ארגון קבלני של שומרים, שנטלו על עצמם, תמורת תשלום, להבטיח את הנפש והרכוש היהודיים. למעשה הייתה מטרתו מרחיקת לכת יותר. בתוכנית השומר שאומצה באסיפת היסוד נאמר:

המטרה: 1) לפתח בארצנו אלמנט של שומרים יהודים הראויים לעבודה זו. 2) לארגן את השומרים הקיימים כעת במושבות. 3) להכיר ולהכשיר במושבות והחוות את התנאים הדרושים להתפתחות אלמנט כזה, ע"י רכישת מכשירי התעמלות, לימוד הרכיבה על סוס, לימוד התעמלות והשתמשות בנשק. 4) להיטיב ולהקל את החיים החומריים של החברים על יסוד מוסדות משותפים והעלאת השכירות. 5) לייסד שתי קופות: האחת, קופת הלוואה, להלוות לחברים השומרים כסף למען רכישת מכשירי השמירה (כמו סוס, נשק וכו') השנייה, קופת עירבונות בשביל הסכומים הנחוצים בתור עירבון בשעת קבלת שמירת המושבה ע"י האגודה – השומר התחייב לפצות את המושבות בכל מקרה של גניבה.

ההסתדרות: 1) בראש האגודה עומד ועד של שלושה חברים, המנהל את כל ענייני השומר ונבחר באסיפה הכללית של חברי האגודה.  2) בא הכוח נכנס במו"מ עם ועדי המושבות והחוות ע"ד שמירה וכלו'. 3) כל תעודות ההתקשרות כותבים על שם בא הכוח ותוכנן חובה על כל חברי האגודה. 4) בתור חבר השומר יכול להיות כל מי שבריא בגופו וברוחו, המודה בתוכנית הזאת ומשמש כבר בתור שומר חצי שנה.

לכאורה, תקנון של ארגון מקצועי. למעשה, "כיסוי" לאגודה חשאית. וכך הסביר זאת ישראל שוחט: "השומר" היה הצורה הלגאלית של המסדר החשאי "בר גיורא" והגשים בנאמנות את מטרותיו וחזונו. מגמתו של "השומר" לא הייתה להנחיל לחבריו את מקצוע השמירה, וממילא לא היה ארגון מקצועי. מטרתו העיקרית הייתה להחדיר בקרב צעירי היישוב ובאמצעותם ביישוב כולו, את רוח ההגנה העצמית, את הרצון ליצירת כוח מגן יהודי עצמאי. שוחט, זייד, גלעדי, בקר וחבריהם רצו בכל מאודם להרים את קרנם של "היהודים החדשים" בעיני עצמם ועוד יותר בעיני ערביי הארץ.

כפר בר גיורא הוקם בשנת 1916 ונקרא תחילה על שם הארגון, לאחר שישראל גלעדי נפטר בשנת 1918 בגיל 32, החליטו חבריו לקרא לקיבוץ על שמו, כפר גלעדי.

ישראל שוחט היה הרוח החיה של הארגון החדש ושל "השומר" שקם בעקבותיו, בשנותיו הראשונות. כל האחרים, חוץ מיצחק בן צבי, שאפשר לראותו כאידיאולוג של הקבוצה וכאיש הקשר שלה למפלגת "פועלי ציון", נודעו לאחר מכן כשומרים נועזים וכעמודי התווך של השומר בעשור הראשון לקיומו.

ישראל שוחט, שעלה לארץ בשנת 1904 בהיותו בן 18, ניסה זמן קצר לאחר מכן לקבץ סביבו חבורה של אנשים נועזים, "צעירים חסונים, שבט חדש של אמיצי לב חדורי הכרה ציונית" כהגדרתו. צעירים אלה, לפי הנחתו של שוחט, יהוו "כוח לוחם המגן על הרכוש והנפש, שחזון כיבוש הארץ כולה, לכשתבוא שעת ההכרעה, מפעם בתוכו". יש לזכור כי הדברים נכתבו על רקע מצבן העלוב של המושבות היהודיות ותושביהן בסוף ימי העלייה הראשונה ובעיקר בכל הקשור לביטחונם ולהיותם במעמד של "בני חסות" של קונסולים זרים ותקיפים מקומיים, ערבים, בדווים, צ'רקסים ודרוזים.

על מה שקרה בהמשך כתב שוחט בזיכרונותיו: "המסדר קם: נשבענו אמונים למולדת ולמשמעת ללא תנאים, למסירות, להקרבה עצמית, לחברות נאמנה; הורם הדגל שעליו הייתה חרותה הסיסמה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". שמנו לנו "ראש" [שוחט עצמו] והיינו דרוכים לפעולה. החלטנו להתרכז במקום אחד, כדי שנוכל להתכונן יחד לפעולה ראשונה. למקום הריכוז נקבע הגליל התחתון. כל חבר קבוצתנו חייב לעבור שמה. רק שני חברים, בן צבי ויחזקאל חנקין, יישארו ביהודה כדי לרכוש חברים חדשים למסדרנו, ובן צבי צריך היה, נוסף לכך, להיות נציגנו החשאי במפלגה (אם כי רוב חברינו השתייכו ל"פועלי ציון" לא הייתה הקמת "בר גיורא" ידועה במפלגה)."

אנשי השומר היו חברי בר גיורא וחברים חדשים. בהדרגה כבשו אנשי השומר את השמירה ברוב מושבות הארץ. חברי השומר לא ויתרו על רעיון העבודה וההתיישבות. השומר קבל על עצמו משימות של החזקת קרקע, עיבודה, הכשרתה והשמירה עליה. לשם כך הוקם "לגיון העבודה", שתפקידיו נשאו אופי חלוצי – כיבושי. אנשי השומר הבינו כי לשמירה בלי עבודה אין ערך רב.

השומר החל לפעול בגליל התחתון,  באילניה בסג'רה, בכפר תבור (מסחה) ואחר כך גם ביבנאל. בסוף שנת 1910 הגיעה אליו הצעתה-בקשתה של חדרה לקבל את השמירה במושבה רחבת ידיים זו (שטחה הגיע לכ- 30 אלף דונם, אם כי מספר תושביה היה כ- 200 בלבד). חברי השומר התלבטו וכרגיל נענו לאתגר החדש. שמו של השומר החל להתפרסם ברחבי הארץ, וכאמור גם מחוצה לה. בשנה הבאה (1911) מוצאים את חברי השומר בקבוצת הכיבוש הראשונה במרחביה, וכן הם מדרימים לרחובות, לפי בקשת ועד המושבה הזאת. רחובות, שסבלה קשות מגניבות והתנכלויות של שכניה ומקוצר ידם או אדישותם של שומריה הערבים, שיגרה משלחת לחדרה, כדי ללמוד מניסיונה של זו באשר לשמירה העברית. מסקנותיה של המשלחת היו חד משמעיות: יש להעדיף את השומר, גם אם עלות השמירה העברית גבוהה יותר.

אף ראשון לציון, מעוז האיכרות ה"שמרנית", פתחה את שעריה בפני השומר בחורף 1912. לעומת זאת לא נפרצו חומותיהן של פתח תקווה וזיכרון יעקב.

בין שנים 1912-1913 ניהל ועד השומר משא ומתן עם שורה של מושבות נוספות, ממטולה בצפון, דרך נס ציונה בדרום ועד חוות רוחמה בצפון הנגב. נדמה היה שהשומר, שבו רק כמה עשרות חברים ומועמדים, פרוס על פני הארץ כולה, ולכוחו והשפעתו אין כמעט גבול.

משה סמילנסקי, האיכר והסופר מרחובות, היטיב להגדיר את הדרך שבה קנה השומר' "זכות אזרח" בארץ ישראל: מצד אחד – הערבים, הסכימו לו מתוך חריקת שיניים, ומן הצד השני – מתוך רחשי כבוד הכירו בהשומר, משום שבכל מקום שידו הגיעה לשם הושם קץ להפקרות ולגניבות, והיה שם ביטחון מסוים לנפש. נתאמת הכלל הישן נושן: לא ההמון נטול האידיאה מנצח, כי אם קומץ האנשים הנאמנים לדגלם.

 1912מהווה את שנת השיא של פעילות השומר. סמוך לסופה חיבר שוחט תזכיר ארוך, שכינהו "הצעה על דבר הגנת היישוב" ושאותו הפנה לוועד הפועל הציוני. בהצעתו מדגיש שוחט שוב, שהשומר אינו ארגון מקצועי של שומרים. הוא הציע להקים ארגון הגנה ארצי שחלקו הפעיל יהיו אנשי השומר, בעוד שחיל המילואים שלו יהיה מורכב מ"כל האיכרים והפועלים המסוגלים לשאת נשק. בהמשך דבריו הציע להקים בכל יישוב "קבוצת הגנה תמידית", שבראשה יעמוד ועד, וכל ועדי ההגנה האלה יהיו מאוחדים וקשורים ביניהם על ידי מרכז אחד. מי שמכיר את פרשת הקמתה של "ההגנה" בראשית שנות העשרים ואת המבנה הארגוני שלה, יגלה בנקל רמזים ברורים לכך ב"הצעה על דבר הגנת היישוב" כעשור שנים קודם לכן. אנשי השומר ראו עצמם כחיל החלוץ של היישוב המתחדש. בתזכיר כתובים הדברים במפורש: "מטרתנו אינה זמנית, שנולדה לרגל מקרה של רגע, כי אם מטרה היסטורית גדולה, מטרה תמידית שערכה קיים לדורות. אנחנו מצדנו נכונים להקדיש את זמננו, כוחותינו ועבודתנו לטובת ההגנה".

"ארץ ישראל העובדת", ביטוי שנתקבל לאחר שנים ונתכוון לתאר את כל היקף פעולתה של תנועת הפועלים הארץ ישראלית, שראשיתה בימי העלייה השנייה, הייתה מן ההתחלה, בזכות השומר, גם "ארץ ישראל השומרת". כשרצה דוד בן גוריון בשנת 1915 לתאר את עתידותיה של הארץ, הכריז: "א"י תהיה שלנו כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו. כיבושה הממשי של א"י, הכיבוש בעבודה, זהו התפקיד ההיסטורי שנפל בחלקם של חלוצי האומה, בוני הארץ ושומריה".

פועלים היו מאות ואלפים, אלמונים ברובם. שומרים, כמה עשרות, ביניהם מוכרים מאוד. על רקע זה  ולצד מעשי הגבורה וסיפוריהם של הנופלים, אפשר להסביר את ראשית צמיחתו של מיתוס השומר. ואולם, להשומר לא היו רק הצלחות. לאחר ימי השיא ובצידם, היו גם ימים של כישלונות ואסונות. בכמה מהמושבות התעוררה התנגדות פנימית להשומר מטעמי תקציב (השמירה העברית הייתה יקרה פי כמה מזו הערבית), היחס לערבים (חלק מהאיכרים סברו כי יחסם הנוקשה של אנשי השומר לשכנים הערבים יתנקם בסופו של דבר במושבות), והניגודים האידיאולוגיים שבין השומר בעל הרקע הסוציאליסטי לאיכרים ה"בורגנים". מקור נוסף לחיכוכים הייתה הטענה שהושמעה לא אחת כנגד השומר בדבר הסתגרותם והתנשאותם של חבריו. חברי "השומר" לא הסכימו לשום מרות שהיא, זולת זו של ראשיהם; הם ראו עצמם כמסדר סגור ונבחר, שרק מעטים זכאים להצטרף אליו, ולעתים חלפו שנים אחדות עד שמועמד זכה להתקבל ומה שגרוע יותר, לא אחת אירע שמועמד נדחה שנה אחרי שנה עד שלבסוף הושבו פניו ריקם.

בשנת 1913 ספג השומר שתי מהלומות. המושבות רחובות וחדרה לא חידשו את החוזים עימו. ההתרחבות המואצת הגיעה לסיומה. נחמה פורתא מצאו חבריו בכך, שאפילו חדלו הם מהשמירה במושבות אלו, לא הוחזרה אליהן השמירה הערבית. שומרים יהודים שלא מהשומר תפסו את מקומם.

באותה שנה (1913) עזב ישראל שוחט, ראש השומר, את תפקידו ויצא ללמוד משפטים בקושטא. התרחקותו מענייני השומר אף היא יכולה להיחשב מסימני ההתרופפות של הארגון, שאחרי יותר מחמש שנות פעילות אינטנסיבית הגיע לפרשת דרכים. בתקופה זו מתחילים להישמע רעיונות בדבר "תכלית".

השמירה, כפי שמתברר, אינה חזות הכל. מנדל פורטוגלי, אחד השומרים הראשונים והנועזים ביותר, סיפר לאשתו קיילה, במכתב פרטי, על לבטיו ורעיונותיו בנדון: "אינני אוהב את רעיון השמירה, כי השמירה הרסה את בריאותי. הרבה רעל יש בשמירה, והרבה מוכרח להשתנות בחיי השומרים. הסיפוק הרוחני מהשמירה אולי קיים רק בזמן הראשון, כאשר הכל עוד חדש, אך אחרי כן רואים מה ריקים הם חייו של השומר, והריקנות גוררת עריצות ודמורליזציה. רוב השומרים הוותיקים שבורים, רפי כוח וחדלי מרץ. אין טוב מהעבודה. אמנם קשה היא, אך בכל זאת העובד שלם וצעיר תמיד ברוחו. האידיאל של השומר הוא שלטון, ושל העובד אחוה. השמירה אומרת קח גם מה שאינו שלך, העבודה אומרת רק מיגיע כפיך תחיה! לולא מצב עמנו בארץ, כי אז הייתי המתנגד הראשון לאגודת שומרים, אבל המצב הפוליטי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה. לכן עלינו לקשור את השמירה עם עבודה, כדי שנהיה בריאים בגופנו וברוחנו וכדי שרכוש זר לא יהיה הפקר בעינינו. הרעיונות האלה הביאו אותי למושב של שומרים. מושב זה יהיה דוגמת מושבי הקוזאקים, שהיו יוצאים ללחום את מלחמותיהם והיו חוזרים אל כפריהם להחליף כוח ולחיות את חייהם החופשיים. אנו מוכרחים עוד זמן רב לשמור, ומפני שקשה השמירה, אנו יוצרים את המושב שהוא יהיה "הנותן כוח" שלנו. העבודה במושב תהיה משותפת, כולם ייקחו בה חלק, כל אחד לפי כוחותיו".

הלבטים בנושא זה בקרב חברי השומר היו מרובים. הניסיון להיאחז בתל עדש, היישוב היהודי השני בעמק יזרעאל (1913), נקטע בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ורק באמצע המלחמה קמה היישוב הראשון של אנשי השומר,כפר בר גיורא, בגליל העליון.

מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בהשומר, כפי שפגעה כמעט בכל גוף, ארגון ומוסד בארץ ישראל. התורכים תבעו מאנשי היישובים היהודים את נשקם, והשומר עמד בראש אלה שהתנגדו לכך במלוא התוקף. בשנת 1915 גורשו מהארץ מניה וישראל שוחט (שחזרו לארץ ערב פרוץ המלחמה) והם עשו את המלחמה בגלות בתורכיה. גם יצחק בן צבי גורש, יחד עם דוד בן גוריון. כמו השומר, גם מפלגת "פועלי ציון", שהשניים היו ממנהיגיה, נחשבה לארגון מסוכן. השומר ירד למחתרת, ועל הסכמי השמירה עם ועדי המושבות חתמו קבוצות שומרים מקומיות. השומר חזר והתרכז בצפון, בגליל התחתון והעליון וכן בעמק יזרעאל. לקראת סוף המלחמה שבו ופעלו כמה מהשומרים גם בדרום הארץ.

בשלביה האחרונים של המלחמה סבלו חברי השומר מנגישות השלטונות התורכיים. רבים מהם נאסרו ועונו. באותה תקופה הסתכסך השומר עם גורמים שונים, ביניהם קרובים לו כמו מפלגת "פועלי ציון". יריבות עמוקה הייתה לו עם ניל"י וכן העכירה את האווירה "פרשת הזהב" משלוח של מטבעות זהב שהובא לארץ על ידי ניל"י, הגיע לידי השומר וגורלו לא נודע. יוקרתו של השומר נפגעה בשל פרשיות אלו.

כשהחל הגיוס לגדוד העברי הארץ ישראלי, בשנת 1918, היו אנשי השומר בין מחייבי ההתנדבות, וכמה מהם אף התגייסו בפועל. אחרי המלחמה, מששבו שוחט ועוד חברים מגלותם וממקומות פזוריהם, ניסה השומר לחדש ימיו כקדם. הוא קלט חברים חדשים, ביניהם מצעירי העלייה השנייה ומראשוני העלייה השלישית וכן מה"גימנזיסטים", בוגרי גימנסיה הרצלייה.

המיזוג לא עלה יפה. ותיקי השומר עדיין דבקו בתפיסתם האליטיסטית, הגורסת כי מסדר שומרים מצומצם הוא הגוף היעיל להבטחת בטחונו של היישוב. החדשים, שהדמות הבולטת בהם היה אליהו גולומב, סברו כי הגנת היישוב חייבת להיות מוטלת על גוף רחב, עממי ומיליציוני. מנהיגי "אחדות העבודה", שקמה בשנת 1919, ובראשם דוד בן גוריון ויצחק טבנקין, צידדו בעמדתו של גולומב, והדבר חידד את היחסים עם שוחט וחבריו, הגם שהיו חברי "אחדות העבודה" אף הם.

הוויכוח על דרכו של השומר הגיע לשיאו במועצה המורחבת של הארגון, שהתכנסה בתל-עדש ב- 18 במאי 1920. טבנקין וגולומב היו במיעוט. רוב החברים תמכו בקו הקודם. כיוון שלא הושגה אחדות דעים, הציע ישראל שוחט לפרק את הארגון והצעתו נתקבלה. אנשי השומר הציעו עצמם כבסיס להקמת ארגון הגנה חדש ורחב, הוא "ההגנה" שהוקמה לאחר כמה ימים, בוועידת "אחדות העבודה" בכנרת. הוועד האחרון של השומר, בצירוף אליהו גולומב, היווה את הוועד הראשון של "ההגנה".

חשיבות של ארגון השומר בתולדות הישוב מתפרשת במספר היבטים: א) הוא היה הבסיס לכוח המגן של הישוב בכך שהחדיר לראשונה את חשיבות הביטחון על הישוב, בטחון בידי שומרים עברים. ב) הוא עורר הרתעה והערכה אצל הצד הערבי. ג) השומר החדיר ערכים בתחום המסורת הצבאית כמו "טוהר הנשק". אין ענישה קולקטיבית, אלא הענשת האשמים בלבד. ד) הוא היה הראשון להתוויית תוכנית הגנה כלל ארצית לישוב כולו, דהיינו ארגון שמירה, ארגון כוחות מילואים, לימוד ותרגול אנשי המושבות והקמת ארגון כלל ארצי שיפקח על הגנת הישוב. ה) חינוכית ואידיאולוגית הוא מימש את האידיאלים של שותפות ושוויון, והשפעתו על הנוער בגולה הייתה רבה מאוד, למשל השם והרוח אצל השומר הצעיר. ו)  מבחינה כלכלית השומר תרם להתיישבות החקלאית.

למרות זאת הועלתה ביקורת על השומר, שהיה ארגון אליטיסטי וסגור אשר הונהג בדרך לא דמוקרטית ונטה למיליטנטיות.

אתרים:

ארגון השומר – Wikipedia

העלייה השנייה

כתיבת תגובה


שיר החלוצים

החלוצים!
ביד חרוצים
סולו סולו המסילה,
ישרו הערבות!
נירו הניר
בגיל ושיר,
בנו את ארצכם,
ארץ אבות!

אך אל מורא!
בבוא יום צרה
איש מכם על אלוהים
ישליך יהבו!
יש גאולה
לפעולה,
ואם גם תתמהמה –
עוד בוא יבוא!

למה לאנשי העלייה הראשונה לא קוראים להם חלוצים? מה זה חלוציות?

העליות מתקיימות במקביל לגלי הגירות גדולים עד שנת 1924 בערך. בשנת 1800 יש בערך 4 אלף יהודים. בשנת 1882, תקופת העלייה הראשונה, מספר היהודים עולה ל- 25 אלף. בשנת 1904, תקופת העלייה השנייה מספר היהודים עולה ל- 55 אלף. בשנת 1914 מספר היהודים מגיע ל- 85 אלף.

עליה ראשונה 1882-1904  (25-30 אלף איש)
עליה שנייה 1904-1914  (35-40 אלף איש)
עליה שלישית 1919-1923
עליה רביעית 1924-1931
עליה חמישית 1933-1938

איש לא שיגר את אנשי "העלייה השנייה". לארץ ישראל ומאחוריהם לא עמד כל ארגון, אולם הם חוללו את המפנה המכריע במפעל התחייה הלאומית בארץ ישראל.

גורמי העלייה: פרעות קישינב התרחשו בשנת 1903 בעיר קישינב, אז עיר בחבל בסרביה שסופח לאימפריה הרוסית בשנת 1812 וכיום בירתה של מולדובה.

השלטונות הרוסיים שביקשו לדכא את ניצני המהפכה הפיצו בקרב המוני העם תעמולה אנטישמית. הם טענו כי התנועה המהפכנית זרה לרוחו של העם הרוסי ואין היא אלא מעשה של יהודי רוסיה המבקשים להשתלט על בני העם הרוסי. ההסתה שנוהלה על ידי הממשלה הרוסית הצליחה מעל המשוער ובאפריל 1903 פרצו פרעות בעיר קישינב. 45 יהודים נהרגו בפרעות אלה וכ- 600 יהודים נפצעו.

הפוגרום האכזרי זעזע את היהודים ובעקבותיו כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "בעיר ההרגה" וכן את שירו המפורסם "על השחיטה". הפוגרום שימש נקודת מפנה, בעקבותיו גדל זרם ההגירה לארה"ב והעלייה לא"י. עד לפרעות ניסו יהודי ארצות הברית להתנתק מיהודי רוסיה, שהיו ברובם שומרי מצוות ולא התאימו לתדמית המשתלבת שניסו יהודי ארצות הברית לטפח, אך לאחר פרעות קישינב הבינו יהודי ארצות הברית כי הם חייבים לסייע לאחיהם יהודי רוסיה. פוגרום זה שכנע את הרצל להציע בקונגרס הציוני השישי את תוכנית אוגנדה כפתרון למצוקת יהודי רוסיה.

כל האוכלוסייה בארץ ישראל גדלה ולא רק היהודים. מספר הפועלים הוא יחסית קטן, אולי 1000. למרות שלא היה אלמנט שהיה יכול לזהות מי הוא פועל ומי לא. בפתח תקווה, בדוגמה, על כל משפחה של פועלים אז יש יותר משתי משפחות שאינם איכריות. יש הרבה עובדים שמצטרפים למושבות.

יפו הופכות להיות אלטרנטיבה העיקרית עבור הישוב הישן, כלכלה פורחת. לפני מלחמת העולם הראשונה נעשה סקר, מפקד פועלים בארץ והגיעו ל 1500 פועלים, כולל פועלים מהעלייה הראשונה. המטרה של כל פועל היא להפסיק להיות פועל. חברה יק"א חיפשה פועלים, למה רצו פועלים ולא משפחות? כי חיפשו אנשים בעלי ניסיון.

אחת המשפחות שעוברות לכפר תבור בשנת 1907 היא פייקוביץ. הוא התחתן עם עיטל שוורץ, בת של ר' אלתר שוורץ שהיקים את הבית המלון הראשון בראש פינה. אחד מהילדים שלהם הוא יגאל אלון שהיה מפקד הפלמח. עבור משפחת פייקוביץ משמעות המעבר היא להפוך מלהיות פועלים לבעלי נכס. בסה"כ חברה יק"א מצא כ- 1500 פועלים לעוברים להיות חלוצים.

פרופיל החלוצים, לא חייבים לעבוד בחקלאות אף על פי שהשאיפה שלהם כן לעבוד בחקלאות מתוך אידיאל ציוני, מצד אחד לקשור אנשים לאדמה ומצד שני. על מנת לייסד מדינה בעתיד צריכים שטחים. הדרישה הציונית מחייבת עבודה אדמה וכך משקיעה מאמצים על מנת לגייס אנשים אלו.

סיבה שנייה שהאנשים מעדיפים לעשות עבודה אדמה היא אידיאולוגיה מרקסיסטית. זה ההבדל בין הין האנשים של העלייה הראשונה מהשנייה. האנשים מהעלייה הראשונה היו מוכנים לעבור את הקו ולהיות קפיטליסטים ולאומת זאת אנשי העלייה השנייה מקבלים את הרעיון שיום יבוא ולא יהיו יותר מעמדות סוציאליות וכך לא יהיו יותר אנשים מנצלים ומנוצלים, מעסיקים ומועסקים, בעלי הון וחסרי הון. קרקע, הון וכוח אדם. אם היום בראש הפירמידה נמצאים אנשים בעלי הון אז בעתיד לא תהיה בכלל פירמידה וכולם יהיו גוף אחד. האנשים שמגיעים מרוסיה שייכים למפלגה פועלי ציון. מפלגה זאת נוסדה במזרח אירופה בהשראת חזונו של מיכאל הלפרין ובהנהגתו של דב בר בורוכוב. חזונהּ של מפלגת "פועלי ציון" התבסס על ההנחות שתקומת העם היהודי צריכה לבוא בידי שכבה רחבה של פועלים, שאת מדינת העם היהודי ניתן להקים רק בארץ ישראל, ושניתן להקים בה חברה סוציאליסטית אוטופית שתכלול מוסדות שיתופיים, שוויון, עבודת כפיים ועבודת אדמה בד בבד עם השכלה רחבה הפתוחה לכל.

האנשים האלו אינם פועלי מלידה ובכל זאת רוצים להתעסק בעבודה אדמה כי הגישה שלהם מתבססת על עיקרון המרקסיסטי שבו יש פירמידות של מעמדות, בראש נמצאים בעלי הון, אחר כך מעלי מקצוע ומסחר, לאחר מכן נמצאים את רוב העם, הפרולטריון ויותר נמוך נמצא את הפרולטריון החקלאי. כאשר מקיימים את התנאים האלו אז המפכה יכולה לבוא.

בני העלייה השנייה יצרו התיישבות מסוג מיוחד, המבוססת על קולקטיביות חברתית ושיתופיות על בבעלות על אמצעי היצור. יישובי עלייה שנייה היו סמל להתיישבות יהודית לאומית חדשה בא"י. עד שנת 1914 נתקיימו בארץ 47 נקודות ישוב כפריות, מהן 25 שנוסדו לאחר שנת 1900. ההתיישבות החקלאית של בני העלייה השנייה הייתה המשך של התיישבות בני העלייה הראשונה, אולם במהפכנותה שימשה בסיס איתן ומוצק יותר להתפתחות החיים הלאומיים-יהודיים בארץ ישראל.

חידושי ההתיישבות החקלאית של בני העלייה השנייה היו: א) החקלאי המתיישב ובני משפחתו החלו להתפרנס אך ורק מעבודתם העצמית. ב) בין המתיישבים וחברת ההתיישבות התהוו יחסים של שוויון זכויות. ג) המתיישבים נעשו עצמאיים בארגון העבודה ובסידור המשק. ד) המתיישבים היו עצמאיים בקביעת אופיו החברתי של הישוב.

האנשים המגיעים בעליות הבאות אין להם את אותה גישה, מוטיבציה ועוצמה כמו אנשי העלייה השנייה. התזה שלהם תעבור שינויים, כמו דוד בן גוריון אמר, סוציאליזם קונסטרוקטיבי.

בעיקר האנשים מעלייה היו רווקים, חילוניים וסוציאליסטים, שנולדו ברוסיה, ב"תחום המושב" המאוכלס בצפיפות והרווי עוני מרוד. רבים מבני דורם פרצו את הגדר ופנו עורף לדת. רובם היו גברים. ברוסיה היו הרבה יהודים פעילים במלגות, מהפכנים יהודים, אבל לא רצו להיות ציונים והקימו מפלגה יהודית הבונד. התנועה הבונד מתנגדה לציונות כי לפי דעתם כל מה שקשור למרקסיזם חייב להיות בתוך מדינה ואפשר לשמור על זהות יהודית בתוך המדינה.

רוב האנשים מתנועת פועלי ציון לא עלו לארץ ישראל אבל אלו שכן הגיעו בין השנים 1904 ל- 1914 מקימים את הסניף של תנועת פועלי ציון בארץ. זמן קצר אחרי הקמתה התפלגו בשתי מפלגות, אחת המשיכה עם השם פועלי ציון והשנייה נקראה הפועל הצעיר כאשר פועלי ציון היא חלק מתנועה עולמי לעומת הפועל הצעיר שרק קשורה לארץ ישראל. שפת הקשר בין הסניפים של פועלי ציון הייתה יידיש לעומת הפועל הצעיר ששמה דגש על שפת העברית. מאוחר יותר פועלי ציון מוציא עיתון בעברית שנקרא אחדות. להקמת מפלגות הפועלים הייתה משמעות היסטורית והשפעה נכבדה על התפתחותו של הישוב.

השאיפה לגאולה לאומית בארץ ישראל התמזגה אצלם בשאיפה לתיקון עולם ע"י בנית חברה חדשה, שוויונית וצודקת. עצם עלייתם ארצה הייתה ביטוי למרד: מרד בחברה הכללית ומרד באורח החיים היהודי בגולה.

ניתן לראות את המעשה של אנשי העלייה השנייה כסוג של הקרבה, מצד אחד ללכת לעשות עבודת אדמה קשה מאוד במקומות רחוקים, להיות בתחתית הסולם במעמד החברתי.

הסוכנות חיפשה אנשים על מנת שילכו למקומות רחוקים וכך להרחיב את הגבולות שניתן אחר כך לקים מדינה. רוב האנשים שמגיעים הם בעלי אופי עירוני אז בונים סוג של אתוס חלוצי-חקלאי. משתמשים באתוס כדי לגייס אנשים. האנשים לא מרגישים שמנצלים אותם או מישהו גייס אותם. ניתן גם לומר שהמגייסים היו ציונים קפיטליסטים. עד שהסוציאליזם תהפוך להיות שולט הציונות הייתה קפיטליסטית. בקונגרסים הציונים הראשונים כמט לא היו נציגים מהמעמד הפועלים. הסוכנות היהודית מצליחה לגייס כספים מכל העולם היהודי סביב הרעיון הציוני והקמת מדינה. כך שיש ארמוני טובה בין הפועלים (כוח עבודה) והמוסדות הציונות (כוח פוליטי).

כבר בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 הרעיון הוא הקמת מדינה יהודית, לכן אנשי העלייה השנייה כבר עולים מתוך רעיון זה. איך להשיג את המטרה לא היה ברור ולא הייתה תוכנית. בניגוד לביל"ו שבעצם הקדימו את הרצל והתנועה הציונית, אנשי העלייה השנייה לא היו צריכים להמציא דברים, הם הצטרפו לרעיון הציוני והקמת המדינה.

אחרי 5 שנים מתחילים לשנות דעות ואומרים שאין צורך לקים פירמידה ולחכות למהפכה כל שהיא. השינוי משנה את כל תולדות עם ישראל וארץ ישראל. השינוי מאפשר את הקמת הקיבוצים ומושבים. המהפכה ברוסיה מאוד הכזבה יהודים

הרעיון הציוני היה קיים לפני הרעיון המרקסיסטי אף על פי שלא ידעו באיזה דרך נוכל לקים את המדינה.

מה עושים עם כל הפועלים הערבים? דוחים אותם בגלל הציונות אבל לא מתאים לרעיון המרקסיסטי.

במשך כל ההיסטוריה בעלי ההון הפעילו את חסרי ההון. כאשר יש בעיות בין פועלים הנמצאים בשני צעדי הגבול אז הבעיה בעצם היא בין שני בעלי ההון. לכן הרעיון המרקסיסטי מדבר על אחדות הפועלים. בהסתדרות, בתקופת המנדט, היו דיונים האם להניס פועלים ערבים לארגון או לא. רק אחרי הקמת המדינה אז הסכימו בכניסתם של פועלים ערבים להסתדרות.

קליטתם של בני העלייה השנייה במושבות. העימות בין האיכרים לבין הפועלים. הפריחה הכלכלית של המושבות, בעיקר הותיקות שבהן, אילצה אותן להיעזר בידיים עובדות מהחוץ. בתחילת המאה היצע כוח העבודה היה מהכפרים הערביים, ששכנו סמוך למושבות. כשהגיע בני העלייה השנייה אל המושבות, הם לא נתקלו בבעיות תעסוקה מיוחדות. אולם לאחר כשנה שינו איכרי המושבות את יחסם כלפיהם וסירבו להעסיק אותם במשקיהם. לסירובם של האיכרים להעסיק פועלים יהודים היו מספר סיבות:

א. רמת החיים הנמוכה של הפלאחים (איכרים) הערבים, שנזקקו למעט והסתפקו בשכר עבודה נמוך.

ב. כושרם הגופני של הפלאחים, שהיו מורגלים בעבודת השדה, ותפוקתם היומית, שהייתה גבוהה יותר.

ג. צעירי העלייה השנייה היו שונים באופים ובהתנהגותם מאיכרי המושבות. הרוח האידיאליסטית, ההשקפות הקוסמופוליטיות, מהפכניות והתודעה הפוליטית המפותחת, שבהם הצטיינו העולים הצעירים, היו זרים ומשונים לאיכרים. זוהי לדעת מרבית החוקרים העילה העיקרית לסירובם של איכרי המושבות להעסיק את בני העלייה השנייה.

האם המושבות צריכים לקלוט פועלים יהודים למרות שהם לא כל כך טובים, עלות יותר יקרה, מגורים לפועלים ותרבותי גם היו זרים כי הם היו בעלי אידיאולוגיה אחרת, חילוניים וכולי?. היו פועלים יהודים שלמדו את העבודה ומכיוון שמאוד רצו להצליח אז השקיעו וחלקם עבדו יותר טוב מפועלים ערבים.

כמה חברים היו במפלגות הפועלים? בהפועל הצעיר עד מלחמת העולם הראשונה היו 90 חברים. היו אנשים עם אותן עמדות אידיאולוגיה שלא שלמו דמי חבר והיו חבר מפלגה. בפועלי ציון היו 60 חברים.

היו מושבות כמו ראשון לציון שלא הסכימו לקבל פועלים עבריים. לעומת זאת פתח תקווה כן הסכימה לקבל עובדים עבריים ולכן היא גדלה. במושבה פתח תקווה היו 200 פועלים עבריים ו- 1500 פועלים ערבים.

מתחיל סיסמה של הליכה לגליל מתוך ציונות וגם מוצאים יותר זהות תרבותית. האיכרים בגליל התחתון היו פעם עובדים והישובים היו יותר צעירים. באזור הייתה חקלאות פלחה שדרשה הרבה פועלים. כמו כן באזור היו הרבה בדואים ולכן שהיה צריך שמירה. כך התחיל ארגון השומר לפעול.

התחילו להיות בעיות בין יהודים על מי יקבל עבודה, בעיות דומות כמו אלו שהיו בין האיכרים והפקידים של הברון רוטשילד. בכל אופן היה מאוד חשוב לפועלים העבריים להתעסק בעבודה כפיים ולהיות יותר טוב מפועלים ערבים. כיבוש עבודה משמעותו כיבוש עצמי וכיבוש העבודה מידי הערבים. בלילות היו נפגשים עם אהרון גורדון לשיחה, הרוח שהחזיקה את הפועלים החלוצים. הוא היה עובר ממקום למקום ונותן תמיכה לאנשים האלו. כמו כן הוא מדבר שאין צורך לפירמידה סוציו-כלכליים, המטרה אינה להילחם כנגד אלא לעשות, לאהוב עבודת האדמה וכך לקשור משפחה, ז"א הרמוניה משפחתית יחד עם העצים והחיטה.

רוב העובדים היו צעירים רווקים שעברו ממקום למקום בחיפוש עבודה. היו הולכים מישוב לישוב ולא תמיד היו מוצאים עבודה. המצב עבור חלק מהאנשים היה סיוט, היו רעבים. תרומת אהרון גורדון הייתה מאוד גדולה וחשובה, ערכת עצמית בעניין העבודה ומצד אחד ולהתיישב ולקים משפחות מצד שני. ההשקפה הפועלית אומרת ללכת בעקבות העבודה אבל הנדודים האלו ערסו את האנשים. אי לכך היו צריכים למצוא איזון אחר והוא התחיל בשנת 1908. בשנת 1907 היה משבר והרבה אנשים עוזבים את הארץ.

שרה מלכין הייתה בין הבודדות שהיו פועלות. החלה לעבוד בפתח תקווה בעבודות המיועדות לנשים: גיהוץ, אומנת ובכביסה. נאבקה על זכותה לעבוד בכל סוג של עבודה, ובכלל זה, עבודה חקלאית. "כל אדם חייב לעבוד וליצור ולא להיות פרזיט, ובארץ ישראל חייבים לעבוד את האדמה". עבודה ואדמה הן מילות מפתח בפיהם של אנשי העלייה השנייה, והם משתמשים במונח "פרזיט" בתור קטגוריה מוסרית, מעין הרע בהתגלמותו.

תוכנית אוגנדה. אנשי העלייה השנייה אומרו שאין תחליף לארץ ישראל אבל המצב היה קשה ולכן ממליצים לא להגיע לארץ ישראל אם יש אופציה אחרת.

האם תנאי פועלי העלייה השנייה היו שוויוניים? לא היה שוויון בין עובדים יהודים וערבים ובין נשים לגברים.

שרה מלכין: "אבל אנחנו הצעירות לא עם מכשולים נפגשנו בעבודתנו, כי עם יחס של ביטול ואדישות לכל שאיפתנו. רצינו יחד עם חברינו גדעה לפנים, לעבוד עבודה אחת, אך מהצעד הראשון פגשנו לעג ועלבון: האיכרים בעיניהם היינו מוזרות. והפועלים? גם בעיניהם היינו מגוחכות. ומגוחכות היו לא רק אלה מאתנו שרצו להרוס את הגדרים, הטבעיים לכאורה, ולאחוז במקצועות הקשים של העבודה החקלאית, כי אם גם אלו מאתנו שטיפלו בעבודות, אשר בהן מסוגלת האישה להתחרות עם הגברים, גם אלו היו מגוחכות".

אנשים עלו על מנת להיות פועלי אדמה ובמקום זה היו משרתים במושבות. הקשר עם האיכרים לא היה טוב. אחת המשפחות עזרה לה והיא החלה לעבוד בפרדס. יחד עם ערביות היא תלשה כרשינה. כאן הייתה לה תחרות עם הפועלים הערבים, הפועלות הערביות והפועלים היהודים.

שרה מלכין: "רק שלושה ימים ארך אשרי. באותם הימים קרה אסון במושבה, בבית אחד האיכרים מת ילד. ותהום המושבה: וכי על שום מה מתים ילדים? הוא אומר: מפני החטאים… ואין זאת כי אם מת הילד על החטא הגדול של ה"רוסישה ציוניסטקה" (הציונה הרוסית) שהלכה עם גברים לעבוד בשדה מחוץ למושבה…".

האיכרים הבינו שיש בעיה והיא לא אידיאולוגית, יש פועלים עבריים שכדי לשמור עליהם כי הם טובים אבל ברגע שאין להם עבודה אז עוזבים ומחפשים מקום פרנסה אחר. יחד עם אותם חובבי ציון מרוסיה ששולחים כספים למושבות מחליטים להקים סוג של התיישבות חדשה מיוחד לפועלים ולרעיון הזה נקרא מושב פועלים וכך הוקם בשנת 1908 את המושב פועלים עין גנים שנבנה בסמוך לפתח תקווה. סוג של משקה עזרה. הרעיון הוא: 1) לתת לפועלים את האפשרות לקים משפחה. 2) מכיוון שהמשק הוא קטן אז ממשיך לעבוד במשובה כפועל. השכר שלו הוא יותר גבוה מפועל ממוצע כי רק היו לוקחים לעובדים טובים בכל תחום.

בעיות: כמו האיכרים היו מחזירים את הכסף ההשקעה לחובבי ציון אז גם הפועלים היו צריכים לעשות זאת. חובבי ציון עוזרים אבל על עיקרון של שיטת קפיטליסטית. לפועלים לא היה רצון שגוף אחר יתרום להם כספים, אף פעם לא לנצל את הכסף של משהוא אחר. בעיה אחרת היא שכל משק תוכנן על שטח של 15 דונם. בסופו של דבר הם קנו את הקרקע וגם לקחו פועלים. היו כאלו שהתעשרו ואז קנו קת המשק של השכנים. הפועלים שזבו את האידיאולוגיה ולכן הרעיון נכשל.

אחרי עין גנים הוקם באר יעקב על יד נס ציונה אבל שנמכר לאנשים אחרים ולא כמושב פועלים. מפלגת הפועל הצעיר נותן חסות, גם על אדמות של קרן קיימת, הקטינות את החלקות ל- 7 דונם ומקימים מושב פועלים חדש נחלת יהודה על יד ראשון לציון. המושב הפועלים האחרון הוקם בשנת 1914 אבל לא הצליח לפתח כי פתחה מלחמת העולם הראשונה והוא כפר מל"ל על שמו של משה לייב לילינבלום. בתחילה נקרא המקום בשם "עין חי" עד שחרב בפרעות תרפ"א, ולאחר מכן חודש ושינה את שמו לכפר מל"ל. שמו הערבי של המקום בעת שנקנו האדמות היה "ח'רבת אל-חיה" (חורבת הנחש) וייתכן שהשם "עין חי" ניתן למקום בהשראת השם הערבי.

במושב עובדים כל חבר עובד במשק משלו. המסגרת השיתופית באה לידי ביטוי באיחוד עוסקים לצורכי רישום, ובערבות הדדית. כמו בכל צורת התיישבות, גם כאן נשמר ההיבט הציבורי של הקהילה. הרעיון הצליח.

‫רחל בלובשטיין הידועה בשם: "רחל המשוררת", כתבה הגיעה לארץ במסגרת העלייה ‫השנייה וכתבה על חוויותיה במסגרת עלייה זו וניסיונותיה להיות חקלאית בא"י. באחד ‫מחיבוריה, "על שפת הכנרת", היא כותבת כך את זיכרונותיה:

‫היינו מעירות שחר. דומה, לּו הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את ‫הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שיחו. הצצה ‫ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנומה. כהה כלשהו בתוך ‫מסגרת הרי תכלת, הרדומים אף הם. ‫החוף האחד – לנו הוא. כל צרור וכל חַלוק בו – מכר ומודע. ימינה, אל ‫הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלולה. כמה פרגים, כלניות, שיני אריה ‫חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד! שמאלה, בשפל, מזדקר לו ‫דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות; דקל קטן בודד, המרים כאן ‫– מי יודע, כיצד – את ראשו העטור. ושם, להלן, לצד טבריה עדי שיחי- ‫הרדוף, שפע סבכי-ירק. החוף השני – רחוק, נכרי. מרחב הכנרת מבדיל ‫בינינו ובינו. גבעות החורן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהרים, ‫ארגמן לבושן עם השקיעה. מושכות, צודות, ככל אשר בעבר ההוא. ‫זכורתני בליל-ירח, עם הקיץ, חתרו סירותינו אל חולת "העבר ההוא". ‫צעדנו על גבי האדמה, השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, ‫הקשבנו הד דבר אלוהים בשכבר הימים: "ואגדלה שמך". טיפסנו אל ‫צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים, שם ריוו עינות במימיהם ‫הצוננים שרשי חרובים עתיקי יומין. ‫כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע עשרה ‫היינו. ידיים מיובלות, רגלים יחפות, שזופות, שרּוטות. פנים עזות, ‫לבבות לוהטים. האוויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנּו וצחוקנו. המעדרים ‫הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף ‫"הכפיה", תעיפי מבט- אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת ללא ‫אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי בזה מרחפת על המים דוגת כנף, ‫עוד מעט וסירת הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה ‫תאבך את עשנה. ‫לצהרים היינו שבות אל החווה, ושוב הים אתנו. עין התכלת הייתה מציצה ‫אל חלון חדר האוכל, עין התכלת של אדמת המולדת.

‫ככל אשר הארוחה הייתה דלה, כן עלזו קולות-העלומים. מפני רוָחה ‫יגורנו. נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם ‫המולדת. ‫זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הבצה, במקום בו הירדן נפרד מעל ‫הכנרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו ‫הייתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא ‫עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עלית-נשמה. ‫הציק הצמאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו – ‫תיבת הפח משל נפט. איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, ולשתות עד אין ‫סוף, כחית-היער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב ‫לרוות עד כלות הכוחות. ‫אומרים, סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב ‫אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכנרת השקטים, ‫יען כי אבותיהם רוו כאן את צמאם? ‫ביום השבת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוכות. כמה שם חגוים ‫נפתלים, כמה מחבואים יקירם, כמה ואדים ירוקים; לּו תשארי פה לכל ‫ימיך. מה טוב לפסוע על פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תראה ‫לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים. כל כך עתיקה היא טבריה ‫זו, שאינה נראית לי כעיר, אלא כציור מתוך ספר לימוד לדברי ימי קדם. ‫ראה, אלה האבנים ראו פניו החִורים של המוכיח מנצרת, שמעו את ‫משנתם של התנאים, וגם את פני בירונוקה הנאוה זכור תזכורנה האבנים ‫האפורות האלה. ‫לא מראה נוף הוא ים כנרת, לא פיסת טבע בלבד – גורל עם התלכד ‫בשמו. באלפי עיניים יביט מתוכו עברנו אלינו, באלפי שפתים יׂשיח ללב. ‫

מורי והוגי הדור בעלייה שנייה היו רבים בעלי שאר רוח, אך השניים הבולטים מכולם היו אהרון דוד גורדון וחיים יוסף ברנר.

הגותו של אהרון דוד גורדון (1856 –1922) רעיון "כיבוש העבודה" בידי פועלים יהודים במושבות לא היה רק פרי הצורך בתעסוקה לעולים, אלא גם נושא אידיאולוגי עקרוני ומוסרי. בני "העלייה השנייה" טענו, שהגשמת הציונות צריכה להתבצע בעבודה חקלאית עברית. האיש שניסח רעיון זה כחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הציונית, היה אהרון דוד גורדון. גורדון, יליד פודוליה, הגיע לארץ ישראל בשנת 1904, בהיותו בן 48. גורדון, שלא עבד לפני כן בעבודה פיסית, החליט לעסוק אך ורק בעבודה גופנית, ובעיקר בחקלאות.

תורתו של א.ד. גורדון, אשר העלתה את עבודת האדמה למעמד של ערך מקודש, שבלעדיו אין לתחייה הלאומית כל משמעות ושבלעדיו לא יבוא גם הפרט העברי על תיקונו, שבתה לבבות רבים מאנשי "העלייה השנייה", שהכתירוה בשם "דת העבודה". "עבודה עברית" ו"כיבוש העבודה" היו בעיני העולים החדשים עיקרי מהותה של ההתיישבות הציונית.

חיים ברנר (1881-1921) הסופר חיים ברנר עלה לא"י בשנת 1909. סיפוריו ומאמריו הפכו לאבן שואבת למחנה הפועלים. ברנר הבין את העצמה הטמונה בפועל העברי, ולכן נשא את דגל הפועל. הנוער העברי ראה בברנר את מורה הדור וכל ספר או מאמר שלו היו בבחינת יום חג לארץ ישראל העובדת. ברנר מרד במסורת היהודית, שלל את הגולה מכול וכול. בחלוציות ראה את דרך ההגשמה הנכונה. סיסמתו הייתה "תחי העבודה העברית האנושית".

התפתחות הישוב העירוני מהווה מפנה חשוב נוסף בתולדות הישוב בימי העלייה השנייה. שלושה מרכזים יהודיים עירוניים תרמו לקידומו וחיזוקו של הישוב היהודי בימי העלייה השנייה: תל אביב, ירושלים וחיפה.

א) ההתפתחות העירונית החשובה ביותר הייתה יסוד תל אביב. הרקע לצמיחת תל אביב קשור במישרין בהתפתחותה של יפו. לאחר ירושלים, יפו הייתה העיר השנייה בגודלה הודות לשגשוגה כעיר נמל בינלאומית וצומת מסחרי לכל תושבי ארץ ישראל. מצבם של היהודים ביפו לא היה נוח. היחסים עם הערבים הורעו. גם הצפיפות הקשה, שבה היו נתונים, העיקה עליהם. מכן נולד הרעיון למצוא מקום לישוב עירוני חדש ליד יפו, אשר יהווה שכונה מטופחת בסגנון אירופי. באפריל 1909 הוחל בבניית 60 הבתים הראשונים בשכונה החדשה שנקראה "אחוזת בית". במאי 1910 קבלה אחוזת בית את השם "תל אביב" (כך נקרא בתרגום לעברית ספרו האוטופי של הרצל אלטנוילנד). העיר החלה לגדול במהירות.

ב) בשנים 1900-1914 הייתה תנופת פיתוח חזקה גם במגזר היהודי בירושלים. האוכלוסייה היהודית הכפילה את עצמה ושכונות יהודיות חדשות נבנו באזורים שונים של העיר. השירותים לאוכלוסייה היהודית הורחבו, נבנו בתי חולים חדשים והוקם מושב זקנים. בשנת 1906, הקים הפרופסור שץ את בית הספר למלאכת מחשבת ולאמנות "בצלאל", שהיה סמל להתחדשות יוצרת.

ג) גם בחיפה גדל הישוב היהודי. בעלי ההון מבין אנשי "העלייה השנייה" ייסדו והרחיבו את התשתית הכלכלית והמסחרית בעיר. בשנת 1909 הוקם בית חולים יהודי והחלו לפעול מוסדות חינוך.

העלייה התימנית השנייה – ביוזמת מפלגת הפועל הצעיר והמשרד הארצישראלי, נשלח בשנת 1911 איש הפועל הצעיר, שמואל יבניאלי, לתימן, לעודד עליית יהודים לא"י. השליחות הייתה זרז לבואם של פועלים יהודים, כדי לשבור את כוח העבודה הערבי במושבות. בבואם ארצה הצטרפו חלק מהעולים אל אחיהם הותיקים בירושלים וביפו וחלק אחר השתקע במושבות. הסתגלותם של בני העלייה התימנית השנייה לארץ הייתה קשה והיה עליהם להתנסות בתלאותיהם של בני העלייה התימנית הראשונה. דיור וכלכלה לא היו מצויים די הצורך, והם נתקלו ביחס שלילי מצד בני המושבות הותיקות. אולם למרות קשיים אלה, הצליחו מרבית העולים להשתלב במשך הזמן בתחומי העשייה בארץ והיו לחלק אורגני מהישוב.

באותה העלייה השנייה היו עוד שני אירועים חשובים ומרכזיים שהשפיעו. 1) קו הרכבת מאיסטנבול עד מכה בחצי האי ערב. מהנדס גרמני תכנן והטורקים אספו כספים מכל העולם המוסלמי. הרכבת מגיעה לדמשק וממשיכה דרומה. היא מתחברת עם רכבת העמק כדי לתגבר את העבודה. רכבת העמק יצרה את האפשרות להתיישב בעמק יזרעאל. כל הישובים נבנו במרחק של שעה הליכה מפסי הרכבת. הרכבת וההתפתחות הטכנולוגית גם נתנה את האפשרות לקים רפת בעין חרוד ולמכור את התוצרת בחיפה. קודם נבנתה גם רכבת לירושלים.

2) התנועה הציונית גם חיפשה מקומות מחוץ לארץ ישראל כמו אוגנדה. הבריטים מציעים אזור אל עריש. בשנת 1903 סיירה באזור משלחת ציונית ביוזמת בנימין זאב הרצל אשר בחנה את תוכנית אל עריש להקים במקום מדינה יהודית בחסות בריטית. הרעיון היה שאל עריש תהיה צד ראשון לפני כניסה לארץ ישראל. התוכנית לא יצאה אל הפועל, ואת מקומה תפסה תוכנית אוגנדה. הבריטים שולטים באזור ובמצרים החל משנת 1882. הם נמצאים על קו של תעלת סואץ ומצליחים לעביר את הקו מזרחה אחרי 24 שנים. בשנת 1906 נוצרה הקו הבינלאומית בין מדינת ישראל ומצרים. מהרגע שהקו נוצר בעצם נקבע קו ההתיישבות היהודית, ז"א שלא ניתן לעבור את הקו בכל מה שנוגע בהתיישבות היהודית. מספר פעמים ניסו לעבור את הקו הזה ובכל אופן בכל הסכם חוזרים אליו.

העלייה השנייה חשיבותה בתולדות הישוב היהודי יותר ברעש שהיא עשתה כי בעלייה השנייה עלתה הקבוצה של אנשים שמאוחר יותר הנהיגה את התנועה הציונית ויהודית בארץ ישראל. עד שנת 1977 זו הקבוצה הדומיננטי בנהלה של המדינה ובעצם בנתה את מדינת ישראל. כמו כן גם כתבה את מערכת החינוך ולכן לומדים הרבה עליה כאשר ניתן לומר שאנשים בעלייה הראשונה עשו יותר דברים. ההיסטוריה לפעמים זה לא מה שהיה אלא מה שרוצים שנדע ומה שכתבו עליה. לכן יש את הרושם שהעלייה השנייה עשו הרבה יותר. היא יצרה מוסדות לאומיים אבל חשיבותה קיימת בעיקר בנתן את המנהיגים בהגנת הארץ.

אתרים:

הבונד – Wikipedia

פועלי ציון – Wikipedia

אהרן דוד גורדון – Wikipedia

ספר:  מסע אל העבר: עולם מודרני נולד, המאה ה-19.

שרה מלכין – Wikipedia

מאמר: מיהדות השרירים לדת העבודה

מאמר: המפגש בין האיכרים לפועלי העלייה השנייה בפתח תקווה

אדם ואדמה

כתיבת תגובה

בתופת המנדט הבריטי היו בארץ ישראל כ- 700 כפרים ערבים ושבעת מאות אלף תושבים ערבים, כלומר, ערים וכפרים ובלי להתייחס לגודל כל עיר או כפר. האם הארץ הייתה ריקה בתחילת הציונות? מה הפיזור של האוכלוסייה הערבית? רוב מכשור החוף ועמק יזרעאל יחסית היו ריקים מכפרים ערבים. אזורי ההר, יהודה, שומרון והגליל ההררי היו מאוכלסים ע"י כפרים יציבים. יציבים משמעותו שקיימת אוכלוסייה במשך מאות שנים. דבר זה ניתן לראות וכך לדעת, על ידי תשלומי מיסים, אחל מהתקופה הממלוכית ועד תקופה העותומאנית. לפעמים יש כפרים שבתקופות מסוימות אינם מופיעים ברשימת משלמי מיסים. למשל כפר קמא, כאשר השלטון העותומאני מביא אוכלוסייה צ'רקסית להתיישב בכפר קמא אז במקום היה קיים כפר ערבי נטוש. יש מקום שוליים שלא מתאימים לחקלאות רציפה ולכן לא רואים בהם רצף התיישבות כמו גליל התחתון המזרחי שיש אדמות בזלתיות. יש מקומות במכשור החוף עם אדמות חוליות שגם לא רואים רצף התיישבות. הסיבות שלא מתיישבים באופן רציף יכולות להיות אחרות כמו בעיות עם שיירות הבדואים. יחד עם זאת יותר קל לשלטון או הפחה להגיע לגבות כספים במכשור החוף מאשר באזורי ההר. בכפרים שהיו ראשי המחוז היו מקימים מצודות. הכפרים לא נתנו לשלטון בקלות לבוא להם ולגבות מיסים אלא היה צריך לנהל משא ומתן. לכן לאזורי ההר פחות הלכו לגבות מיסים וכך פחות נטשו אותם. שם הכפר יכול להשתנות כמו אבו גוש שנקרא על שמו של אבו ע'וש (שמשמעותו אבי הרעש), ראש חמולה מוסלמית, שהתיישבה במקום. כך בסופו של דבר נוצר מצב שבאזורים הררים הם יותר יציבים מאשר אזורים אחרים.

זה לא אומר שהאזורים האחרים הם ריקים. בתחילת המאה ה-20 מצב הביטחון השתפר בארץ ולכן ניתן לראות יותר התיישבות בעמקים ובמכשור החוץ. גם בתחילת המאה ה-20 עם התיישבות היהודית מתחילים ליבש את הביצות במכשור החוף. כדי לשקם את האזור החוף גם צריכים משאבים שצריך להגיע מהשלטון העותומאני או מגופים יהודים. הערבים לא רצו להתיישב במכשור החוף כי היו ביצות ומחלות אבל גם ניתן לומר שהערבים לא רצו להתיישב במכשור החוף ולכן נוצרו ביצות.

המעמד המשפטי של הקרקעות. רוב הקרקעות באימפריה העותומאני נקראו מירי, ז"א אדמות השלטון.

משטר הקרקעות שהיה בארץ ישראל באותה תקופה היה מבוסס על הדת המוסלמית, בשנת 1858 נחקק על ידי השלטון העות'מאני חוק המג'לה, חוק זה חילק את הקרקעות בארץ ל-5 סוגים:

קרקע מסוג מירי – קרקע שהיא בבעלות המדינה ואזרחים שחיים בתחום הקרקע אינם יכולים לבצע שום שינוי בקרקע, אסור לבנות ואסור לנטוע גידולים חקלאיים אך יכלו להנות ולהשתמש ביבול החקלאי באותה הקרקע.

קרקע מסוג מוּלק – קרקע זאת נמצאת באזורים שמיושבים בצפיפות באופן יחסי וקרקע זאת היא בבעלות פרטית של האזרח ולא היו על הקרקע מגבלות, האזרח שהחזיק בקרקע מסוג זה יכול לנטוע, לבנות ולמכור. כאשר לא היו יורשים לנכס הוא הועבר לרשות האימפריה.

קרקע מסוג ווקף – קרקע שמשמשת לצורכי דת (כל הדתות), קרקע מסוג זה אינה ניתנת להעברה והיא נמצאת בשליטת הרשות המקומית.

קרקע מסוג מתרוּכה – קרקע זאת היא קרקע בבעלות המדינה שמשמשת לצורכי ציבור, לדוגמה דרכים, נהרות, גשרים, מבני ציבור ועוד.

קרקע מסוג מוואת – קרקע זאת אינה ניתנת לעיבוד חקלאי או אזורים שמרוחקים מאזורים מיושבים והקרקע למעשה שוממת. ניתן לחיות את הקרקע על ידי פינוי הסלעים למשל. גם כאשר מייבשים ביצה אז הופכים אדמה לשימושית. גם אדמות חולות.

הכפרים היו צריכים לשלם מיסים על שימוש באדמות מירי. אדמות מירי הן אדמות חקלאיות וחשוב להתיישבות היהודית. כל המושבות הוקמו על אדמות מירי.

אדמות מירי יכולות להיות: א) מעובדות, טובות לעיבוד. צריכים לשלם מיסים. ב) מוואת, מתות. לא משלמים מיסים עליה. לפעמים אדמה זו קשורה לשני ישובים או כפרים. אם היו עושים החיית האדמה, השלטון העותומאני היה נותן קנס בהתחלה אבל אחר כך היו רושמים אותן כאדמה פרטית ולא היה צורך לשלם מיסים. כך היה לישובים יותר הכנסה והמשך התיישבות במקום. לעומת זאת השלטון הבריטי לא אפשר את השינוי על מנת לשמור קרקעות לעתיד. יש מקרים היום אשר ישובים מקימים טרסות, שמים עץ זית וטוענים שהאדמות שייכות להם. הרבה ישובים (מצפים בגליל או בנגב) הוקמו על אדמות אלו. ג) מתרוּכה.

משאע, משמעות שותפות. כל הכפר שילם יחד מיסים לשלטון ולא היה רישום על שם של התושבים כל חלקה. כדי שלא יהיה מצב שבו שכל תושב היה יכול לבוא ולומר שהחלקה שייכת לו. אחרי מספר שנים היו מבצעים חלוקת חדשה של האדמות וכך למנוע את התחושה של בעלות על החלקה. הרוטציה גם מנסה לעשות קצת צדק בין אלו שקיבלו אדמות טובות לאלו שהאדמה היא פחות טובה. גודל כל חלקה גם משתנה, בהרים ובמכשור. כל משפחה מחזיקה מספר חלקות מכל סוג. חסרונות, המשפחה לא משקיעה בטיפול ותחזוקת האדמה, הגידולים הם רק חד שנתיים. הרוטציה הייתה רק במכשור. דוגמה כפר מנדא בקצה הצפון מערבי של בקעת בית נטופה למרגלות הר עצמון. התושבים לא יכולים למכור את האדמות או החזקת האדמות, כלומר, את הזכות להשתמש באדמה.

יהודים לא קנו אדמות בכפרים שנמצאים במבנה קרקעות משאע וכמו כן לא בנו ישובים ע"פ אותה שיטה.

במסגרת הקפיטולציות אחרי מלחמת קרים בין השנים 1853-1856, חותמת האימפריה העותומאנית חוק הקרקעות בשנת 1858. לצורך כך לקחו משפטנים מאירופה. החוק קיים במדינת ישראל עם שינויים עד היום. כאשר הבריטים הגיעו לארץ עשו מספר תיקונים ושמרו על המצב הקיים ע"פ המסורת הקונטיננטלית. מאוחר יותר מדינת ישראל מחוקקה חוק בשנת 1969 שמבוסס על החוק העותומאנית.

חוקי הקרקעות העות'מאניים מהשנים 1860-1858

החוק החדש מטפלת בבעיה המשאע ומאפשר לרישום חלקה. כמו כן מאפשר לתושבים יהודים ונוצרים לרכוש קרקעות חקלאיות. משה מונטיפיורי קונה קרקע בירושלים במשכנות שאננים. מאחר שרכישת קרקע באותם ימים על ידי נתין זר הייתה בלתי אפשרית, הוצא לשם כך צו מיוחד מטעם השלטונות, אשר התיר למונטיפיורי את רכישת הקרקע מפחת ירושלים תמורת 1,000 לי"ש.

רכישת האדמה בנחלת שבעה, בשנת 1866, לא הייתה עניין של מה בכך. מרבית יהודי ירושלים היו נתיני מדינות אירופיות שונות, והחוק העותומאני האוסר רכישת קרקעות ובניית בתים על ידי נתינים זרים בוטל רק בשנת 1867. על כן הוטלה משימת הרכישה על אשתו של לייב הורוביץ, שהייתה ילידת הארץ ובעלת נתינות טורקית. היא ניהלה את המשא ומתן עם השלטונות תוך שהיא מצהירה כי ייעוד האדמה הוא "שדה לזריעת חיטה למצות", והשדה נרשם על שמה.

רישום המקרקעין נקראה בתקופת השלטון העותומאני בשם הטורקי טאפו, מס קרקע (בוטאה בערבית טאבו – כינוי המקובל עד היום) ובתקופת המנדט הבריטי נקראה בשם "משרד ספרי האחוזה". בלשכה מתנהל מרשם מסודר הנקרא "פנקסי המקרקעין".

התושבים היו צריכים להביא הוכחות שהקרקע שייך לו. לכן היו צריכים: א) להציג בקשה בערבית ובטורקית. ב) להביא מפה. היו עושים שרטוטים ותיאורים. ג) להביא עדים. ד) לשלם מס. לא כל הערבים ידעו שחוק קיים ולא כל הערבים שכן ידעו רשמו את הקרקעות. בעת תקופת שלטון הבריטי החליטו ללכת לכפרים ולבצע רישום הקרקעות. התושבים היו צריכים להיות בחלקות שטענו ששייכות להם.

חוק המוואת הכללי משנת 1921

בחוק נקבע כי כל מי שמשתמש באדמה לחקלאות, והאדמה נמצאת במרחק של יותר מ 2.5- ק"מ מאזור מגוריו, חייב לרשום את האדמה במנהל הטאבו כדי שתהיה בבעלותו. מי שלא עושה זאת, השלטונות יפקיעו את אדמתו. על פי חוק זה הופקעו האדמות של רוב היישובים הערביים במשולש, בגליל ובנגב.

כבר לאחר ביקורו הראשון ב- 1923 הגיש דוסון דין וחשבון עם ההמלצות הבאות: יש לערוך רפורמה בחוקי המס ובדיני הקניין הקרקעי; יש לאמץ את שיטת Torrens – השיטה המתקדמת להסדר קרקעות ולשמירה על זכויות הקניין (שיטת טורנס מבוססת על ארגון ספרי האחוזה לפי גושים וחלקות, שהן יחידות שאינן משתנות, ורישום הזכויות בהן. שיטה זו הוצעה במקום שיטת הרישום לפי שמות בעלי הקרקע, שהם מתחלפים ואינם חד משמעיים). ע"פ שיטת טורנס המפה הקדסטרית הינה חלק בלי נפרד ממסמכי הסדר הקרקעות ורישומן. נדרש מפקידי ההסדר, שיֵצְאו ממשרדיהם אל השטח, וכל החלטה שתתקבל תסומן בו-במקום במפות ובספרי האחוזה.

נתנו למודדים להיות שופטים במקרה של סכסוכים. היו סכסוכים בין התושבים עצמם ובין התושבים והמדינה. הפעולות האלו לא כל כך הצליחו עקב הסכסוכים. לכן בשנת 1928 מכינים הבריטים מפות פיסקאליות.

פקודת הסדר הקרקעות (סידור זכויות הקניין), הכירה, לראשונה, במפה כמכשיר סטטוטורי, שבלעדיו לא ניתן לבצע רישום או הסדר מקרקעין. בנוסף פקודת מס הרכוש העירוני, שנועדה להחליף את המיסוי התורכי במס צודק יותר. 1 ביוני 1928 התפרסמה ב"עיתון הרשמי" פקודת הסדר הקרקעות. מטרתה העיקרית הייתה לקבוע את סידור ספרי האחוזה על יסוד מדידה מדויקת. הפקודה הזו הגדירה את תהליך עבודת הקדסטר, אימצה את שיטת טורנס והסדירה גם את מדידת הקרקעות ורישוי המודדים.

מאז פרסום פקודת הקרקעות 1928 ערכה מחלקת המדידות מיפוי מקיף לצורך ביצוע סקר פיסקאלי והסתיים בשנת 1934, ואז פרסמה הממשלה את פקודת מס הרכוש החקלאי שהשלימה את סדרת חוקי היסוד של הרפורמה הקדסטרית. פקודה זו קבעה בחוק את שיטת עבודת היסוד של המיפוי: מדידות בשדה, הכנת התרשימים, שערוך הקרקעות, חלוקתן לגושים פיסקאליים, חישוב השטחים וסיווג הקרקעות לצורך קביעת מס הרכוש שיש לשלם לכל קטגוריה של קרקעות.

מאמר: מחלקת המדידות של ארץ ישראל בתקופת המנדט

ברגע שהסתיימה הכנת מפות הפיסקאליות אז כל תושב היה צריך לשלם מס, אם הוא מעבד או לא את האדמות. כאשר מודדים הגיעו אחרי החוק לכפר אז התושבים ניסו להקטין את החלקה על מנת לשלם פחות מס. עד סוף המנדט הבריטי רק הצליחו לטפל רק ב 20% מכלל הקרקעות כאשר חצי מהן הן אדמות יהודיות. אצל היהודים היה יותר קל כי החלקות או חלוקת הקרקע הייתה מאורגנת. מדינת ישראל הצליחה לסיים את העבודה בשנת 1965 וגם נשארו בעיות במקומות מסוימים.

כאשר הגיעו אפנדים, שהם בעלי הון, שקודם החזיקו אדמות מירי, מחליטים לקנות ולרשום את הקרקעות על שמם כי רואים עניין ואינטרס כלכלי. קונים את הקרקעות מהשלטון הטורקי. לא רצו להיות חקלאים אלא למכור את הקרקע בעתיד במחיר גבוה ליהודים או נוצרים. ע"פ הערכות כמות הקרקעות שהיו בבעלות האפנדים היא מיליון דונם כאשר חצי מיליון דונם הייתה שייכת למשפחת סורסוק, בעיקר בעמק יזרעאל. הרבה האפנדים לא חיו בארץ ישראל. הם גם קנו קרקעות בכפרים. ישנם מקרים אשר אפנדים נותנים הלוואה לאנשים הכפר עבור עיבוד האדנות אבל בסופו של דבר לא יכולים אנשים הכפר להחזיר את ההלוואה אז הקרקעות עברו לבעלות האפנדים. האפנדים מביאים מנהל עבודה או אחראי ובונים עבורו בית. הוא הנציג של המשפחה בשטח כי ע"פ החוק העותומאני מכרו את האדמות על מנת לעבד אותן. משפחת סורסוק גם מגישה תוכנית לבניית מפעל סוכר. אם לא היו מעבדים את האדמה במשך שלוש שנים אז היו יכולים השלטון העותומאני לקחת את האדמות. אף על פי כן לא היו כוונות רציניות לעבד את האדמות כי המטרה הייתה למכור אותן אבל לקח בין שלושים וארבעים שנה עד שהצליחו לעשות זאת. אדמות בפתח תקווה ורחובות נמכרו יותר מהר.

סיפור: רחובות נבנתה על אדמות ישוב דוראן. אנשי רחובות היו בעלי הון ששלחו כל פעם חלק מהכסף, נתנו לעבד את האדמות ורק אחר כך עלו לארץ ישראל. הם רצו בעת קניית הקרקע שיהיה רישום טאבו. בהתחלה פנה מתווך קרקעות צעיר להציע להם את קרקעות דוראן אבל מתווך אחר, יותר וותיק אמר להם שהמתווך הצעיר לא מכיר את נהלי רישום הקרקעות וזה מאוד מסוכן לעשות את העסקה דרכו אבל המליץ לעשות חלוקת הקרקע ולרשום כל חלקה בנפרד. בדרך כלל, כמור אדמות ראשון לציון, כל הקרקע נרשמה על שם שנים או שלושה אנשים ועשו חלוקת פנימית. שנים מאוחר יותר השלטון הבריטי לקח את הפרטים ורשם אותם בטאבו. בסופו של דבר הצליח המתווך הצעיר, יהושע חנקין, בעזרה קונסול  מרוסיה לרשום כל חלקה בנפרד בטאבו למרות הדבר עלו לו חצי מדמי התיווך.

מאמר: רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל עד מלחמת-העולם הראשונה

רכישת אדמות הייתה הפעילות הציונית העיקרית מראשיתה. קראו לזה " גאולת קרקע" או " כיבוש הקרקע" . האדמות שנרכשו היו בעיקר במישור החוף, בין יפו לחיפה, ובעמקי יזרעאל והירדן. אלה היו אזורים מוכי ביצות ורובם לא היו מיושבים ולא מעובדים. בין 1878 ל-1908 נרכשו כ-400 אלף דונם, בשנות ה-20 נרכשו 533 אלף דונם ובשנות ה-30 עוד 300 אלף דונם. עד סוף המנדט הבריטי רכשו היהודים כשני מיליון דונם. קרקעות אלה שימשו להקמת הקיבוצים ולהרחבת ישובים חקלאיים ועירוניים.

הביקוש היהודי לקרקע העלה את מחירה באופן תלול. משנת 1910 ועד 1944 עלו מחירי הקרקע ב-5000 אחוזים. הקרקע נקנתה בדרך כלל ממי שנחשבו בעליה, שהגיעו לבעלות הזו במניפולציות ובשחיתות שאפיינה את התקופה העותומאנית. אלה היו נכבדים עשירים, שרובם ישבו בביירות , ביפו, בשכם, בג"נין ובעזה. רבים מן המוכרים היו בני המשפחות המכובדות בציבור הערבי של ארץ ישראל: נשאשיבי, אל חוסייני, אל עלאמי, דג"אני. בני משפחות אלה עמדו בראש התועמלנים נגד הציונות ונגד מכירות קרקע ליהודים. נאמר עליהם כי היו " פטריוטים בגלוי ובוגדים במחשך" .

במקרים מסוימים רכישות קרקע גדולות, מבעלי קרקעות שישבו בחוץ לארץ, גרמו לסילוק התושבים הערבים, שעיבדו את האדמה כאריסים.

כתבה: מפה של ראשון לציון בשנת 1890

מפה אינטגרטיבית של ישובים לפי תקופה

הרכב האוכלוסייה בתקופה הממלוכית

מפות ארץ ישראל

תמונות ארץ ישראל במאה ה-19

Older Entries