11-2-2010
ערבי ישראל מאז שנת 1948 שנשארו בתחום מדינת ישראל, ללא עניין הפלסטיני וערבים אחרים. הם אזרחים לכל דבר. זו אחת הבעיות הקשות בעתיד. לגבי הפלסטינים אפשר לקבל החלטה פוליטית ולצאת מאזור יהודה ושומרון. לגבי ערבי ישראל מחליטים לא לקבל הכרעה. נכון ליום ע"פ החוק בישראל לא ניתן לגרש את ערבי ישראל.
מלחמת עצמאות מסתיימת בחודש 8/1948 ומדווחים על 75.000 ערבים שנשארו בתחום מדינת ישראל. לפני המלחמה היו בכול האזור, מנהר הירדן עד הים 28.000 ק"מ מרובעים היו 1.300.000 פלסטינים מול 660.000 יהודים. לפי החלוקה היהודים היו צריכים לקבל 14.000 ק"מ מרובעים, הפלסטינים 11.000 ק"מ מרובעים כאשר 3.000 ק"מ מרובעים האחרים הם פרזות בעיקר עבור הנצרות כי הם רצו להיות עצמאים.
אחרי מלחמת העצמאות השתנו הגבולות, הקו הירוק. ישראל השיגה 21.000 ק"מ מרובעים. הפלסטינים נשארו עם 6.000 ק"מ מרובעים כאשר הם בשליטה ירדני. עוד 1.000 ק"מ מרובעים הם שטח מפורז, כלומר, יש גדר, אסור לעבוד את השטח ולהשאיר צבא. רצועת עזה היא בסה"כ 324 ק"מ מרובעים, שטח מאוד קטן. אחרי המלחמה נוצרו מעל 600.000 פליטים פלסטינים שיצוא מרביתם מתוך השטח היהודי. לא היה ניתן לקבל אותם כשבויים כי לא היה מספיק אוכל ושומרים לכן לחצו להם ללכת מזרח. גם לגבי הבדואים היו אחרי המלחמה בערך 75.000 בדואים בנגב ונשארו 10.000. היום יש בערך 250.000 בדואים. הריבוי הטבעי שלהם הוא 6%. ישראל אמינה שכל רמת החיים עולה אז הילודה תצטמצם אבל הם עושים כל מאמץ להביא ילדים נוספים. הסיבה היא פוליטית, שליטה מועצה מקומית היא לפי גודל המחולה. האדמה מעובדת במשותף וגודל החמולה הוא גורם מרכזי בכל עניין ועניין. היהודים החיים ביהודה בשומרון יש היום ריבוי טבעי של 5.8%. הבדואים מרוכזים בתוך משולש של ערד, הרט ובאר שבע. היום יש 70 כפרים בדואים לא מוכרים.
יש חלוקה באוכלוסיה בין פלאחים, תושבים הכפרים העוסקת בעיבודים חקלאיים וערב, אוכלוסיית הנוודים. קיימים הרבה הבדלים, לא מתחתנים ביניהם. מקור הבדואים לא כל כך ידועים, יתכן שהגיעו יחד עם האסלאם. הם מצאו כאן תנאים יותר טובים מאשר בחצי האי ערב.
במשך אלף שמונה מאות שנה היהודים מספרים שהתגעגעו לארץ ישראל אבל היהודים לא נשארו וגם לא הגיעו לארץ ישראל כי המצב בגולה היה יותר טוב וכך כל הזמן הגיעו ערבים ובדואים.
בשנת 1948 מספר הערבים בארץ ישראל השתנה אחרי הסכמים הפסקת אש. השינוי הראשון הוא סיפוח וואדי ערה. ממגידו עד טייבה. 30 כפרים הצטרפו לארץ ישראל מה שאומר עוד 31.000 ערבים. הגבול עובר בכביש ומרבית הכפרים נמצאים מערבה וגם את האדמות הכפר. בגלל שהוואדי הוא ציר מרכזי לצפון הוחלט לצרף את הכפרים. לאחר מכן מתחיל לחץ לאיחוד משפחות וזה היה תנאי של הארגון האומות המאוחדות על מנת להתקבל בארגון. מערכים עוד 10.000 אנשים. בנוסף על כך היו הרבה מסתננים שעברו לגור בכפרים הערבים בשטח ישראל. לישראל לא היתה יכולת לפקח ולטפל בסוגיה. ישראל לא עשתה מפקד וידע מי נשאר, מי הלך ומי נכנס לכפר. לפי הערכות בערך 40.000 פלסטינים הסתננו בתוך שטח של מדינת ישראל. כך מגיעים למספר של 156.000 ערבים.
ניתן לחלק את האוכלוסייה הערבית למוסלמים 110.000 אנשים, 32.000 נוצרים ו 14.000 דרוזים.
נתוני סטטיסטיקה משנת 2009 יש בערך 1.500.000 ערבים בארץ ישראל, כלומר, פי 10 משנת 1948. הגידול הוא טבעי ולא בגלל עליה של ערבים. ליהודים יש 2.3% ריבוי טבעי לאומת 3.3% של הערבים.
מדינות העולם לא יתנו לנו לספח את השטחים. אנו מציגים את המצב על מנת שהם ידעו שמקרה של מלחמה זה אלול להביא לתוצאות מאוד קשות ולכן לא מהר עושים את הצד הזה אלא שוקלים היטב. השטחים שהיהודים מחזיקים ביהודה ושומרון הם 2%. כמו כן המעצמות לוקחות בחשבון שהערבים פסלו לקיים שיחות לשלום וישראל המשיכה לפתח את השטחים.
בסה"כ תושבים במדינת ישראל.
|
|
כמות תושבים |
אחוז |
|
יהודים |
5.664.000 |
75.4% |
|
ערבים |
1.526.000 |
20.3% |
|
אחרים |
319.000 |
4.3% |
|
סה"כ |
7.509.000 |
100% |
הערכה היא שבשנת 2025 התחילה ירידה של היהודים באחוזים, כאשר היהודים יהיו 70% והאוכלוסייה הערבית תהיה 25%.
תמותת התינוקות בישראל נמצאת באחוז מאוד נמוך. מצד שני תוחלת חיים מדינת ישראל היא השישית בעולם כאשר גברים מגיעים ל- 79.5 ונשים ל- 81.5 בישוב היהודי. ערבי ישראל עלו במשך עשרים שנה האחרונות 10 שנים בתוחלת חיים. זה שינוי עצום.
מה יהיה בעתיד. ישראל זקוקה לעליה של יהודים. כמו כן יכול להיות באוכלוסייה הערבית שינויים בריבוי הטבעי. אחרי שמונים שנה מתחילה ירידה בריבוי הטבעי כי התושבים מתחילים ליהנות מרמת החיים.
האם מדינת ישראל תישאר בעתיד כמדינה יהודית?
יש בערך 7.000 נשים יהודיות שהתחתנו עם ערבים מישראל מאז שנת 1948. שתי קבוצות, אחת נשים משכילות וגם הגברים הם משכילים. כאשר שואלים אותן על נסיבות התשובות הן "חיפשתי אדם ולא משנה את המוצא או דת". הקבוצה השניה נמצאות משפחות מרובות ילדים, רמת חיים נמוכה. כאן התשובות הן "הייתי קצת בגיל מתקדם ורציתי ילדים". קיימים 184 מקרים אשר גברים יהודים התחתנו עם נשים ערביות, כאשר 50% הן נוצריות. יחסית כמות המשפחות המעורבות זה לא הרבה.
בשנות ה-50 התפיסה הקומוניסטית היתה שרצוי לעודד משפחות מעורבות וליצור מדינה מאוחדת. הרבה אנשים ומנהיגים קומוניסטים התחתנו עם יהודיות. הבעיות העיקרית היא הילדים. בן לאם יהודיה הוא יהודי וחייב להתגייס לצה"ל. רוב המשפחות המעורבות חיים בכפרים ערבים. בדרך כלל הגברים יותר דומיננטיים ואז הילדים מגדלים כמוסלמים.
מה היא המדיניות של מדינת ישראל?
בפועל אין מדיניות. המפלגות הגדולות מעולם לא דנו על הנושא על נמת לקבוע את המדיניות כלפי האוכלוסייה הערבית. כמו כן חברי כנסת לעולים על סדר יום הצעות החלטה על הנושא כי ברור להם שלא התקבלו שיתוף פעולה ורוב להצעה.
נכתבו בשנים הראשונות מאמרים על הנושא ומה צריך לעשות. 1) מיכאל אסף, מזרחן, יועץ לסוכנות היהודית. הוא כתב, צריכים לשלב את ערביי ישראל באופן מלא, שיכון מעורב, בתי ספר משותפים, משימות משותפות, שרות צבאי וכולי. הכול על מנת שבעוד 80 שנה יכלו להזדהות עם מדינת ישראל. כמו כן יכלו להסתכל למדינות השכונות ולראות את הפער וכך לא יכלו להזדהות עם העולם הערבי. 2) אברהם שבדרון (שרון) כתב כמה מאמרים כאשר המסר הוא בכייה לדורות. הוא מזהיר שאם לא מוציאים את הערבים משטח מדינת ישראל זו תהיה בכייה לדורות. סיבות: א) היהודים לא יהיו מסוגלים התחרות עם הערבים לגבי הריבוי הטבעי. ב) קיבוץ גלויות תמשיך מאות שנים כי העם היהודי אינו רוצה לעלות. העם היהודי עשה טעות עד סוף המאה ה-19 היה לו ריבוי ילדים במשפחה במזרח אירופה אבל העם היהודי במאה ה-20 מיד קלט את כל המודרניזציה וחזר למשפחה גרעינית. העם היהודי היום לא יכול להתחרות עם הערבים בריבוי הטבעי ולכן יש להוציא את הערבים אפילו בניגוד העמדות והביקורת שיכולים לקבל. ערביי ישראל ילמדו את כל שיטות הדמוקרטיה וילחמו בשיטות אלו. אין מדינה בעולם שיכולה התגבר על זה וכול פעם יצטרכו לוותר על משהו אחר לטובתם ולכן עדיף היום להוציא אותם מגבולות המדינה. הם יגרמו הרס לדמוקרטיה, נצרך לשנות את השיטה למשטר טוטליטרי. הסכסוך עם הערבים הוא לדורות ובשלב מסוים ערביי ישראל ימצאו את זהותם והם ידעו שהם פלסטינים לכל דבר. 3) אלכסנדר כץ. לפי דעתו הדברים של מיכאל אסף ואברהם שבדרון אינם ריאלים. לא ניתן לשלב אותם וגם לא ניתן לגרש אותם. לפי דעתו יש רק פיתרון אחד: קיום ויעוד. לגייר חלק מהאוכלוסייה, אלו שלא רוצים להתגייר אז יכולים לגרש אותם.
אחרי חורבן בית השני הרומאים שינו את כל שמות המקומות אבל לאחר כיבוש הערביים שש מאות שנה אז החזירו אותם. יש חוקרים שאומרים שאותם ערבים היו יהודים לשעבר. לכן ניתן ללכת צד אחרי צד והם יכלו להשתלב בתוך העם היהודי שוב.
הבעיה היא מאוד קשה וישראל לא החליטה לעשות דבר. יגאל אלון אחרי מלחמת העצמאות הצליח להוציא מהנגב את רוב האוכלוסייה הכפרית והבדואים לאומת זאת משה כרמל אמר שהוא מפקד צבאי ואינו נלחם נגד אוכלוסייה אזרחית. עד היום לא נמצא פיתרון לבעיה הערבית. היום גם קשה להפריד בין דת ומדינה. מדינת ישראל היא דמוקרטיה לא יציבה כי אם הדמוקרטיה היא חזקה אז ניתן להתמודד עם הבעיות הקשות, דוגמה בריטניה, אין סכנה לשלטון. לאומת זאת יש מדינה שאם יש צורך לקבל הכרעות אז זה יכול לגרום למלחמת אזרחים. למדינת ישראל יש ארבע נושאים שישראל לא קבלה החלטות מאז קום המדינה, בעיות יסוד: דת ומדינה, ערביי ישראל, חוקה וגבולות המדינה.
קיימים אילוצים על מנת לקבוע מדיניות כלפי ערביי ישראל: 1) מדינה יהודית וציונית. הציונות חשובה על מנת לתת משמעות או פרוש חדש. 2) מדינה דמוקרטית. 3) ביטחון לאומי. קיימים מיליון וחצי תושבים שאינם תורמים לביטחון. התושבים הערבים גם צריכים לשרת בצה"ל או שירות לאומית ואם הם חורגים מהמסגרת אז יקבלו עונש ע"פ החוק. כל שנה נתפסים מרגלים ועבריינים יהודים אם יהיו ערבים. אם יום אחד יש מלחמה נגד איראן אז מה הם יעשו? נכון שהיהודים הדתיים גם צריכים לשרת בצה"ל. לפני שנה 32.000 יהודים לא התגייסו לצה"ל. 4) מיעוט רגיש. התושבים הערבים מקשיבים כל הזמן לתקשורת הערבית של מדינות השכנות ומאוד מושפעים.
מדינה כל אזרחיה או מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית או ממשל צבאי.
היחסים כלפי המדינה. לישראל יש מדיניות פרגמטי, כל פעם שיש בעיה של חינוך או תעסוקה למשל אז דנין ומקבלים החלטות אבל אין מדיניות שנקבע מראש. מצד שני מדינת ישראל לא יאפשרה לאוכלוסייה הערבית להתיישב בכל מקום ורואים היום כפרים ערבים גדולים מאוד במקום שאנשי הכפר ילכו לעיר אז כאן יש תנועה הפוכה.
איך הערבים רואים את מדינת ישראל? יחסם הערביים כלפי המדינה. ניתן לחלק בשלושה קבוצות עיקריות. כל עשר שנים באוניברסיטה תל אביב וחיפה עושים בדיקה על דעות הערביים. תמונת מצב בשנת 2000:
1) מסתגלים. הם 25% מכלל ערביי ישראל. הם אומרים אני מכיר במדינת ישראל ומבקשים לקבל את כל הזכויות ואת כל החובות. רצה הגורל וההורים נשארו בתחום מדינת ישראל ולכן הם ישראלים, לא צריכים לקרוא להם פלסטינים, יכול להיות שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית. הם מציגים את עצמם כערביי ישראל, כאשר אומרים ערבי אז מצביעים על תרבותם ועברתם, כי ערבי זה גם עניין של היסטוריה. רובם המסתגלים הם אינטלקטואלים.
2) משנים. הם 50% מכלל ערביי ישראל. מוכנים להיות ישראלים ולהכיר את מדינת ישראל בתנאי שמשנים את כל התשתית שעליה מתבססת את המדינה, למשל האמנון שקשור לחוויה היהודי, המנורה סמל התרבות היהודית, הדגל עם מגן דוד שאינו קשור לעם הערבי ולכן לא רוצים לעמוד מולו. מבקשים להפסיק את חוק השבות. לשנות את הגופים כמו קק"ל, המגבית היהודית, הסוכנות היהודית כי הם אינם קשורים לגופים האלו. אם המדינה מפרישה אדמה לשוק אז שווה לכולם אז למה הקק"ל שולט בקרקעות. 87% מכלל האדמות במדינת ישראל הם אדמת לאום. אדם לא יכול לקנות אדמה, הוא יכול לבנות בית. אין מצב דומה בעולם. לאפשר לקים ישובים ערבים חדשים, עד היום לא הוקם אף ישוב ערבי במדינה ישראל, עיר מתוכננת כמו מודיעין. אם שופטי ישראל לא ימצאו מספיק חוקים אז הם יכולים לאמץ את דבריי הנביאים אבל אין התייחסות לנביאי האסלאם. מדברים על אהבת המולדת ואהבת המדינה אז צריכים לומר שזו אדמת ומדינה כל אזרחיה. לכן צעירים ערבים לא מתאהבים במדינה.
3) לאומנים. הם 25% מכלל ערביי ישראל. הם אומרים בגלוי אין שום סיבה בעולם שהם יכולים להזדהות עם מדינת ישראל. מאז הקמת המדינה העם הפלסטיני מפוזר, נרדף וחלקם הפכו להיות פליטים, איבדו את האדמות וכולי. לכן מעדיפים לחכות להזדמנות לקבל בחזרה את הריבונות על האזור.
ע"פ הערכות בשנת 2003 האחוזים כבר השתנו: 10% מסתגלים, 80% משנים, 10% לאומנים. כן גם הלאומנים ירדו כי שמו לב שאלימות וקיצוניות לא משנה את עמדת הישראלים לבוא לקרתם. הם צריכים עמדה נגד אבל קונסטרוקטיבית. המשנים גדלו והתפלצו בשתי קבוצות: ישראליזציה ופלסטיניזציה. אלו שתומכים בישראליזציה מוכנים להשתתף בבחירות בתוך גוש ערבי ולקחת חלק בתוך קואליציה הממשלה ולהיות גוש קונסטרוקטיבי וחיובי. אין סיבה להתנגד כל הזמן בכנסת ולא להציע פיתרונות כלשהו. בדרך כלל המפלגה הקומוניסטית היתה יותר דומיננטית ומילא תפקיד שלילי. היום רואים את כצורך ליצור דברים משותפים על מנת לקבל תמיכה. לאומת זאת הפלסטיניזציה לא מכירים במדינת ישראל ולכן אין סיבה להיות שותפים בקואליציה בכנסת. אין סיכויים להיות חלק מן הממשלה כי הערבים אינם חלק ממדינת ישראל. לכן הם מבקשים אוטונומיה, לא צריכים מפקח יהודי על החינוך הערבי או נציג ישראלי במועצות המקומיות. הם רוצים אוטונומיה טריטוריאלית ולא פרסונאלית.
הערבי ישראל אינם תלויים בסכסוך והיתה שגיאה לומר שעד שלא פוטרים את הסכסוך אז לא פוטרים את בעיית ערביי ישראל. החינוך הערבי אינו תומך. ערביי ישראל מתרחקים ממדינת ישראל אף על פי שהם תלויים במדינה וגם מושפעים ממנה. תוך חמש שנים אם אין שינויים פוליטיים אז אולי מדינת ישראל תפסיד את ערביי ישראל. הם יהיו, כמו שאומרים, ליד מהמדינה אבל לא בתוכה. בשלב מאוחר יותר הם יהפכו לפלסטיניים.
קיים ויכוח בין חמס והג'יהאד האסלאמית. הגיהאד קורא להם בוגדים ושקרנים, שנהנים משתי עולמות. לצורך המאבק הלאומית לוקחים את הדגל של אשף ולצורך הזכויות הישראליות ברמת החיים אז הם ישראלים לכל דבר. הג'יהאד מבקש להפוך את הכפרים למצודות ולא לתת לרשויות הישראליות להיכנס בהם.
החמס לאומת זאת אומר שלא צריכים לצאת למאבק כי זה ייתן סיבה למדינת ישראל לפגוע בהם. לכן הם מציעים בכול כפר לקים מסגדים וכך שהצעירים יהיו כמה שיותר זמן בתוך המסגדים וכך כולם ידעו יותר על הקוראן ובתכונות של האסלאם.
עמדת ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן היא שצריכים לשחק פוליטיקה ישראלית ולחץ על הממשלות. אין לצאת למאבק אלים, הפגנות וכולי לכן לא ביקשו לצאת לאינתיפאדה כדי לא לסבך את העניינים.
בשנה האחרונה היתה התכנסות של אינטלקטואלים ערבים, חלקם מרצים באוניברסיטאות הישראליות וכתבו מסמך שנקרה החזון העתידי. הם כותבים שקיימות שתי אפשרויות: ללכת בדרכה של ספרד שראה שיש בעיות עם מיעוטים ועשה תיקונים, יותר שיוון, רמת חיים ולשלב את המיעוט במדינה. מצב אחר ניתן לראות בסרי לנקה כאשר הממשלה לא הסכינה לשלב את המיעוט בתוכה והתוצאה היא מלחמת אזרחים מאוד קשה והמדינה היום אינה מסוגלת להתאושש. הם רואים בציונות כמפעל אימפריאליסטי וקפיטליסטי.
החמס קורא לנוצרים לרדת מן הארץ כי גורלם כגורל היהודים. מאבק במזרח התיכון הוא של האסלאם.
כתבות:
יסודות המדיניות כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל
רב היבטיים על ארץ ישראל 