בכ"ח באייר תרס"ד (1904) הגיע הרב קוק לארץ ישראל לכהן כרב של יפו והמושבות. באותה שנה הגיעו עולים רבים לארץ במסגרת העלייה השנייה, ביניהם צעירים חלוצים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית שנטשו את דרך המסורתית. הם עלו לארץ לבנותה ולא מאסו בכל עבודה קשה. יחד עם זה החלו לגבש לעצמם זהות לאומית חדשה מנותקת מעולם היהדות המסורתית.

בהגותו מקדיש הרב קוק מקום לדילמה הקשה בפניה עמד, מחד הערצה לחלוצים האלה הבונים ומפתחים את הארץ במסירות נפש, ומאידך הסתייגות קשה מאורח חייהם המרוחק מתורה והלכה. בפעולותיו המעשיות כרב ביפו והמושבות, התייחס לבעיה הקשה, ע"פ תפישת הרבנים, של החילוניות. הרב קוק ביקר מידי פעם במושבות וראה שהמצב הדתי התדרדר. בכל מקום שאפשר דרש שינוי. מתוך רצונו "לחדור אל עומק ליבו של הפועל הצעיר" ובהאמינו בכוחו של מפגש ישיר יזם מסע רבנים אל המושבות ושתף גם את רבני היישוב הישן במסע.

הרעיון לסייר במושבות הארץ קינן בראשו של הרב קוק במשך שנים. לעשות מסע למען חיזוקה של היהדות במושבות, להשגיח על דרכי היהדות. הרב קוק היה משוכנע שכוחו החינוכי של סיור כזה הוא רב "והשיחה והדרשה וכל ארחות הקירוב" יכולים להועיל יותר מאשר הקשר מרחוק.

הרב קוק פנה בח' באלול תרע"ב (1912) במכתב אל מתיישבי הגליל, "הנה מאז באתי אל הקודש צמאה נפשי לבקר את מושבותיכם היקרות לראות את שלומכם […] ואת שלום אדמת הקודש […] לברך את כל מעשי ידיכם בארץ חמדה […] עד כה עוד לא צלח חפצי בידי". עד לאותו רגע מיוחל הפציר במתיישבים: אנא, התפנו ושמרו את כל אותן מצוות "התלויות בארץ […] וביחוד תיקון תרומות ומעשרות ושמירה מאכילת טבלים". המכתב הזה נכתב מתוך הכרה בכך שמושבות הגליל המרוחקות גיאוגרפית ממרכז היישוב מתרחקות גם מענייני היהדות.

המסע הזה למושבות הגליל היה לדעתו נחוץ "ואי אפשר לדחות". בסיועו של הורוויץ נמצא הכסף, והרב קוק החל לארגן את החבורה שתצא למסע. הרב קוק שלח לאנשים שונים בצפון הארץ מכתבים שבהם בישר על תוכנית המסע המתגבשת. בשנת תרע"ד (1913) יצא מסע הרבנים לדרך ביום רביעי י"ט חשבן. בראש המסע נמצאים הרב אברהם יצחק קוק (היה הרב של יפו והמושבות), הרב יוסף חיים זוננפלד (הרב של העדה החרדית בירושלים), הרב יונתןבנימין הלויהורביץ (שימש יו"ר תנועת אגודת ישראל בארץ ישראל), הרב בן ציון ידלר (מגיד מישרים בירושלים שהיה ממונה על תיקון הטבלים בירושלים ובמושבות ארץ ישראל מטעם רבני ירושלים), הרב יעקב משה חרל"פ (רב של שכונה שערי חסד בירושלים), הרב אברהם לייב זילברמן (לימים רבה של צפת), הרב משה קלירס (רבה של טבריה), הרב ברוך מרקוס (רבה של חיפה). אל הרבנים הצטרפו גם הרב אליהו מרדכי זוננפלד, בנו של הגר"ח זוננפלד וכן הרב גרינברג שהיה משמשו של הרב קוק. מצטרפים בנוסף רבנים של המושבות וישובים שנמצאים בדרך. הרב יונתןבנימין הלויהורביץ, תיעד וסיכום את כל המסע הזה. אולם הוא נכתב מזווית מבטו, ללא תיאור המצב הכללי של המושבות ומידת ההשפעה שהותיר ביקור הרבנים עליהן.

קצת נתונים על היישוב בעת מסע המושבות: בתקופה זו מנה היישוב היהודי בארץ כ-85 אלף נפש. חלק הארי התגורר ביישובים העירוניים, בעיקר בירושלים, אולם כ-12 אלף יהודים ישבו ב-47 נקודות התיישבות חדשות שקמו מאז ראשית ימי העלייה הראשונה.

שמות היישובים: חדרה, זיכרון יעקב, בת שלמה, שפיה, עתלית, חוות אהרנסון, חיפה, חוות מרחביה, מושבת מרחביה, כפר תבור, סג'רה, בית גן (כיום התמזגה עם יבנאל) יבנאל, פוריה, חוות כינרת, מושבת כינרת, דגניה, מנחמיה, טבריה, מצפה, מגדל, ראש פינה, משמר הירדן, יסוד המעלה, מטולה וצפת.

מטרת המסע

"כשאנו מביטים על המושבות הפורחות, על הערים המתרחבות, על הפרוורים ההולכים ומשתכללים בארץ ישראל, ואנו קוראים את דברי הנביא (יחזקאל לו): "כה אמר ה'… והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד… היינו אז כחולמים… ושואלים אנו את עצמנו: הכן הוא? היתכן להיות שאנחנו הננו כבר הדור הרואה בעיניו את התחלת קיום ייעודי הנבואה?… ומדי תעלינה מחשבות כאלה על לבבנו הננו מרגישים בקרבנו גדולה פנימית, נחת רוח נהדר… אולם מנגד כאשר מביטים בכל החסרונות, בהתרחקות מאור התורה והמצוות, כמעט נדמה לנו שכל החזון התחיה המרהיב את הלב, כאילו נמוג הוא ומתנדף כעשן לעינינו חלילה… אמנם אנו בטוחים בחסדי צור ישראל האומר לציון תבנה, שהמחלות הללו מחלות עוברות הן, וכוח החיים הפנימיים אשר בנשמת ישראל… יתגבר על כל אלה הליקויים… אלא שאנו נקראים לסייע ככל יכולתנו, לצאת לעזרת ה' בגיבורים, לבקר במושבות, לעודד את הרוח, להכניס טל חיי קודש בעצמות היישוב… לרומם את חיי היהדות הנאמנה, לקרוא בקול גדול את קריאת השלום והאחדות אשר בין היישוב הישן והחדש…".

המסע הוגדר כמסע התעוררות וקרוב לבבות כדי למנוע קרע שהחל להיווצר בין הישוב הישן לישוב החדש, לדעת מה קורה בישובים החדשים של העלייה השנייה ולחזק את הישובים של העלייה הראשונה כי אין רב בכל מקום וישוב. השאלות העיקריות שעמדו על הפרק היו החינוך במושבות, שמירת השבת, קיום המצוות התלויות בארץ ושאר ענייני הדת במושבות החדשות.

את מטרת המסע ניסח הרב קוק במכתבו לרב הורביץ, "לפקח על עניני הדת והיהדות בכלל שמה, ובפרט לשום דרך סלולה בתיקון ענין התרומות ומעשרות ולהציל את הרבים מאיסור טבלים". אין ספק כי נוסח הדברים היה אורתודוקסי כדי לסבר את אוזנו של הרב זוננפלד, אולם דומה שמעֵבר לפיקוח על ענייני השבת, הכשרות, החינוך הדתי ובתי הכנסת במושבות, המטרה של הרב קוק הייתה להפגיש את היישוב החדש עם היישוב הישן, כדי לשבור את המחיצות המתגבהות בשל העדר מגע אישי.

פעם הראשונה שבה חברו מספר רבנים בעלי שיעור קומה לסייר במושבות החדשות של ארץ ישראל, על מנת לעמוד מקרוב על הרמה הדתית של המושבות, על הצרכים הדתיים ואולי גם החברתיים. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון, לא רשמי אמנם, למסד נהלים דתיים בהתיישבות החדשה. במהלך הביקור הקימו הרבנים ועד מצומצם ששמו הרשמי נקרא "הוועד להפרשת תרומות ומעשרות", וחבריו היו החוליה המקשרת בין הרבנים לבין החקלאים בכל הקשור לבעיות דתיות.

המושבות הוותיקות והחדשות

המושבות הוותיקות הוקמו על ידי אנשים דתיים ומסורתיים, והמושבות הצעירות על ידי חילוניים. אולם רוח הזמן והשפעת המורים הצעירים קלקלה את האווירה המסורתית גם במושבות הוותיקות.

מושבות עלייה הראשונה של הגליל התחתון הן יבנאל, כפר תבור, אילניה. האנשים של העלייה השנייה לא קרו לעצמם כך וגם לא ידעו שיהיה עלייה שלישית. דגניה עלה לקרקע. ישובים חדשים עם יהודים מאוד מיוחדים, צעירים וחלוצים שלא שומרים מצוות, לא הולכים לבית הכנסת, אוכלים טרף וכולי, אבל מקיימים, ע"פ הרב קוק, באחד המצוות חשובות ביותר שהיא ישוב הארץ.

הרבנים ביקרו במשך חודש וחצי ב-26 ישובים באיזורי חיפה, הגליל התחתון ואצבע הגליל. בכל המושבות כמעט התקבלה המשלחת בכבוד גדול. האנשים והנשים התכנסו בבית הכנסת לשמוע את דרשות הרבנים.

האנשים יכולים לשמור מצוות למרות שאין רב בישוב אבל יש קושי לקיים את המצוות הקשורות ותלויות בארץ. יש מצוות שחלות רק ליהודים החיים בארץ ישראל ולא ליהודים הנמצאים בתפוצות. דוגמה, שנת שביתה. במשך אלפיים שנה לא חיו יהודים חקלאים בארץ ישראל ולכן לא יודעים איך לקיים את המצוות האלו. מצד אחד העולים רוצים לקיים את המצוות אבל מצד שני אין להם הרבה בררות כי בשלב מסוים רוצים למכור את התוצרים לישובים דתיים או ליהודים הנמצאים בחו"ל דורשים אישור של כשרות. אם הישוב או חקלאי לא מקיים את המצוות אז אינו יכול לקבל אישור כשרות על התוצרים או מוצרים.

הרבנים דיברו בענייני אחווה וקרוב לבבות, חשיבות העבודה החלוצית בארץ לקרוב גאולת ישראל, כמו כן דיברו ישירות על הצורך לתקן פגמים במצב הדתי בענייני חינוך, שמירת שבת, טהרת משפחה ומתן תרומות ומעשרות. הרבנים האזינו גם לבעיות שהעלו המתיישבים, ביניהם בעיות בתחום החומרי.

במושבות העלייה הראשונה התקבלו דברי הרבנים בהבנה והייתה נכונות עקרונית להיענות לבקשות המשלחת. ביישובי העלייה השנייה כמו דגניה וכינרת הייתה קבלת הפנים צוננת יותר.  כל המשלחת כולה הייתה של היישוב הישן אל היישוב החדש.

התפישות הדתיות

תוך המסע מתחילים לראות את הבדלי הגישה ותפיסת הרבנים שקיימת מאז עד היום. הגישה של הרב זוננפלד היא של היהדות החרדית, הוא הרב של מאה שערים בירושלים והוא מוביל דרך מאוד קיצוני. כאשר הוא ראה מה קורה בישובים החדשים מתייחס למתיישבים והחלוצים כאילו לא שייכים לעם היהודי. לכן יש להתרחק מהם ולבנות חומה, לא לנהל משא מתן ושום קשר כי הם גויים שמדברים עברית. הדברים שעושים סותרים את היהדות, גרים בנים ובנות ביחד, לא שמרים כשרות וגם לא שבת. הם יסודות זרים ולא כמו הישוב הישן. לאורך ההיסטוריה היו קבוצות של יהודים שפרשו ונעלמו.

לאומת זאת הגישה של הרב קוק היא הפוכה. יש אנשים שקצת התרחקו ולכן יש לחבק אותם, להיות ביחד למרות שהולכים בדרך אחרת. הרב קוק מזהה בקבוצת החלוצים אנשים מאוד איכותיים ומיוחדים שעבורו מה שהם עושים זה התחלה של גאולה כי חלק מהגאולה זה ישוב הארץ. ע"פ הרב קוק ישוב יהודי בארץ ישראל זה התחלה של גאולה. אי לכך הרב קוק אומר בסוף המסע "הישן התחדש והחדש יקדש". הרב קוק לא אמר מתי זה יקרה. היום רואים שבקיבוץ דגניה יש בית כנסת ואפילו במרחביה, מעוז של השומר הצעיר, הוקם בית כנסת בעקבות הרחבת הישוב.

הרב הורביץ כותב בתיעוד המסע, מסכים יותר בתפישתו של הרב קוק.

התארגנות למסע הייתה מסובכת והתחבורה לא הייתה נוחה. בכל מקום היה ידוע שהם מגיעים כי המסע היה מפורסם בעיתונות של אותם ימים, מכתבים ומברקים. בכל אופן לא היו יכולים לדייק באיזה יום מגיעים בגלל תנאי הכבישים וכולי. בכל ישוב הייתה התרגשות, גם עבור אלו מהעלייה השנייה שלא שומרים תורה ומצוות. רוב העולים מהעלייה השנייה הגיעו מבית מסורתי שהעריכו וכבדו רבנים.

הציונות הדתית

סיפור של הרב קוק: שלושה אנשים מסתכלים אל הכוכבים ומחשבים את המרחק בין הכוכבים ויודעים שכל זוזה של הטלסקופ או מכונת התצפית יכולה להשפיע. המסורת היהודית היא כמו בסיס הרגליים של הטלסקופ וכל תנועה משפיעה.

מתפתח רעיונות אנטי ציוניים כי הציונות לפעמים סותרת את היהדות. לא רק הייתה גישה אנטי ציונית חרדית אלא גם חילונית. בעין חרוד ותל יוסף היו אנשים שהגיעו לאחר המהפכה הקומוניסטית וטענו שהציונות והקומוניזם לא הולכים ביחד והם רצו להמשיך להיות קומוניסטים ולכן עזבו את הארץ.

ע"פ הרבנים לא ניתן לדעת מתי תהיה גאולה אבל ע"פ תפישת הרב קוק ניתן להשפיע. לאומת זאת הרב זוננפלד טוען שלא צריכים להתערב.

הציונות הדתית מתחילה בשנת 1913 עם הרב קוק. קודם לא היו קיימים. פלג חדש ביהדות. הרב זוננפלד כל כך חושד מהתפישה החדשה שגם מחרים את הרב קוק כי עם תמיכתו נותן הכשר למתיישבים החדשים. עבור החרדים החילונים הם אנשים שיצאו מהיהדות אבל הציונות הדתית היא דבר הרבה יותר חמור כי לוקחים את היהדות לכיוון אחר לכן לא אוהבים ומקבלים אותם.

ע"פ הציונות הדתית הרב קוק צדק. מדינת ישראל קמה, עלו הרבה יהודים. מתייחסות לחילונים כדבר משני. גם החרדים אומרים שהרב זוננפלד כי במדינת ישראל חיים כמו גויים. כאשר דוד בן גוריון נפגש עם הבן של הרב קוק, הרב צבי יהודה ודיברו על סטטוס קוו אז כל אחד הלך לקראת הצד השני כי לא רצו לעבד אחד את השני. דוד בן גוריון אומר הציונות הדתית קיימת ולא רוצה לעבד אותה. הרב צבי יהודה אומר שצריכים להתחבר לחילונים. כל אחד חשב שהצעד השני הולך להתעלם מהעולם ובעצם שניהם טעו.

עמק יזרעאל. בתפישה היהודית עמק זה דבר שלילי. בעמקים לא מתיישבים. הישובים נמצאים במורדות ההרים. מתי העמק הופך למשהו חיובי? עם פרוץ הציונות. הרב קוק אומר שדבר שהיה מאוד שלילי והופכים למשהו חיובי זה סימן של התחלת הגאולה. בעמק היו הרבה ביצות, הציונות מייבשת אותן ומשנה את המציות.

לשון הקודש ולימודי הקודש

כמעט בכל המושבות הוותיקות שביקרו הרבנים התלוננו התושבים על המורים שמדיחים את ילדיהם מדרך התורה והמצוות. מורים אלו היו מתוקצבים בתחילה על ידי פקידי הברון ולאחר מכן על ידי חברת יק"א, ואורגנו על ידי "מרכז המורים". כל הגופים הללו היו בעלי אופי לאומי חילוני. קשיי הפרנסה של החקלאים לא אפשרו להם לשכור מורים שמתאימים לרוחם. מרן הרב קוק קיווה שעל ידי תנועת אגודת ישראל, שקמה שנה קודם לכן, יימצאו תקציבים להחזקת מורים יראי שמיים בכל המושבות. זו הייתה אחת הסיבות לנסיעתו לכינוס הראשון של אגודת ישראל בפרנפקפורט. אולם מלחמת העולם הראשונה שפרצה אז שיבשה את כל התוכניות. בכל זאת, עוד לפני כן הושג על ידי הרב הורביץ, נציג הוועד מאמסטרדם, מימון זמני לשישה מורים שנשלחו לשש מושבות.

אחד הנוכחים מתושבי ראש פינה מתאר בזיכרונותיו את מה שהתרחש בבית הכנסת: הרב קוק עלה לבמה בבית הכנסת והחל לשאת את דברו באידיש. הנוער דרש שידבר עברית. אולם כאן הופתעו המתאספים, כי הרב קוק נשא את דבריו בעברית צחה ורהוטה, בטוב טעם והיגיון כידו הטובה עליו, והוא זכה לתשואות.

ביום שבו הגיעה המשלחת לצפת, י"א כסליו, הגיע המאבק במלחמת השפות ביישוב לשיאו. בתגובה למלחמה הזאת, כתב הרב קוק: "כל זמן שהדוגלים בשם תחיית השפה העברית לא ישימו לב לתחיית כל קודש בישראל, לדגול בשם ה' אלוקי ישראל ותורתו, שהיא כל יסוד חיינו הלאומיים, כמו הפרטיים, אין תקווה שהשפה לבדה הערומה מכל תוכן חיי קודש מקוריים תבסס את חיינו הלאומיים בארץ אבות, אבל… הננו מביעים את התנגדותנו להשלטתה של שפה זרה בתור השפה היסודית… והננו מאחלים שהשפה הגרמנית לא תהיה נחשבת לשפה היסודית כי אם שפתנו הלאומית הקדושה, השפה העברית".

מסקנות המסע

הרב קוק התגורר משנת 1904 ביפו, שהייתה צומת דרכים חשוב לעולים של אותם ימים. טרם בואם למושבות הם היו מתגוררים תקופת מה באכסניות של יפו, שם היה רבה של יפו מתוודע אליהם. הוא הכיר את הזן הזה של אנשי המושבות היטב. הוא היחיד שדיבר עברית רהוטה במשלחת.

בכל המקומות דרש הרב קוק ועוד רבנים בפני החלוצים, בכל המקומות דבריהם פעלו והותירו רושם, אבל את מצב החינוך שנשלט על ידי גורמים חילוניים היה קשה לתקן, בהיותו תלוי במשאבים כספיים מרובים.

בשולי הדברים יש לציין שבפועל תקציבים רבים הגיעו לארץ על ידי תורמים דתיים, אבל רובם ככולם הלכו להחזקת היישוב הישן.

המסע הביא במקומות אחדים לשינויים. הובאו מורים דתיים שיחזקו את לימודי הקודש, התמנו אנשים שידאגו לקשר עם הרבנים וישאו בעול העניינים הדתיים במושבה בעיקר בעניין התרומות והמעשרות.

אכזבת הרבנים מהמצב הדתי של המושבות הייתה נוקבת. הם תלו את האשמה בעצמם. לסיכום המסע אמר הרב קוק: "באנו בשעה מאוחרת מעט, אבל לא מאוחרת מדי. "  במקומות רבים הסתיים הביקור בחוויה מרגשת של ריקוד משותף שכם אל שכם של רבנים איכרים ופועלים.

הרבנים הרגישו בחשיבותו הגדולה של המפגש ושאפו לקיים מסע כזה פעם או פעמיים בשנה. מלחמת העולם שפרצה בסוף אותה שנה לא אפשרה את מילוי המשאלה. מסע נוסף נערך בשנת תרפ"ז (1927) יוזמי המסע היו אנשי המזרחי. השתתפו בו הרב קוק, הרב ברכיהו, הרב מאיר ברלין וכן הצטרפו רבני מחוזות בהם ביקרה המשלחת. הרבנים ביקרו הפעם בארבעה עשר ישובים בעמק יזרעאל, בגליל התחתון והעליון ובשומרון. המטרות היו דומות לאלה של המסע הראשון.

היו ישובים שחל בהם שיפור מה מבחינה דתית. נתמנו רבנים, הוקצה תקציב לבנין בית כנסת ועוד. גם הפעם היה המפגש עם בני העלייה השנייה קשה היה אף פועל שפנה אל הרב ואמר: חבל על עבודתכם ועל דיבוריכם. פה לא תשפיעו כלום. "הרב קוק הבין שעיקר משימתו צריך להיות הקשר החיובי עם הצעירים וענה: "לא באנו להשפיע, רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש. "הרב הסביר כי "חלק מהחלוצים הצעירים שבו בארץ ישראל ליסוד הלאומי שלנו אבל עדיין לא שבו ליסוד דתי אולם אי אפשר להפריד בין שני יסודות אלה שהם אחד… "רק ע"י אהבה ניתן יהיה לאחדם. בדרשותיו הפעם הדגיש הרב קוק את נושא אהבת ארץ ישראל ואהבת ישראל במיוחד בישובים שהתרחקו מהדת. מדרך פעולתו ניכר היה שעיקר דאגתו היא לטווח הרחוק גם אם בטווח הקצר ההישגים אינם משביעים רצון. "כי עבודתנו בכולה על אדמת הקודש הלא היא עבודה היסטורית שאינה נמדדת במידת השעה והשנה, כי אם עבודת עולם ותקנת דורים. "

מאמר ערוץ 7
http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/11165

הספרייה הוירטואלית
קום והתהלך בארץ: המסע למושבות, ד"ר אבינועם רוזנק

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16907

מסע המושבות – Wikipedia

מושבה חדרה

הוקמה בשנת 1891. בחדרה חיו אז כ-450 יהודים, בצפון המושבה התגוררה קבוצה של עולים מתימן. התרשמות הרבנים כפי שסיכם הרב הורביץ: "לומדים בערבוביא. הלימוד הדתי וחינוכו לקוי לגמרי… בא לפנינו נער בן 12 מתלמידי בית הספר ונשתוממנו… החומש זר לו לגמרי ולא ראהו מעולם. אמנם לומד הוא ישעיהו ויחזקאל מספרי הנביאים, ואפשר כבר לשער איזה טעם טועם ילד שלא ראה את החומש… מחינוך של חובת תפילה אינם יודעים כל עיקר… המצב של הצעירים פרוע…".

"תימני אחד מחברי הוועד התימני מתאונן בפתקא שהוא מוסר לרבנים, שאין לא תורה ולא תפילה, לא מורה דעה ומבין שמועה".

בעקבות הביקור כתב להם הרב קוק מכתב ובו ביקורת על דברים הצריכים תיקון (אגרות ראיה ח"ב תרכא). בעקבות המכתב התאסף הוועד, ובסיכום הישיבה הובעה תרעומת על אלה שהוציאו את דיבתם בפני הרב קוק, ומנגד הוסכם שצריך להתחזק בהפרשת תרומות ומעשרות והובעה התנגדות לחילולי שבת בפרהסיא. הוסכם לקדם את בניית המקווה לשכונת התימנים המרוחקת. בנוגע לשכירת מלמד, קבעו שהדבר יהיה תלוי בהשגת תקציב. היו מחברי הוועד שכבר הסכימו באותה אספה להתחייב על תשלום סכומים שונים, ולבסוף הוסכם להקים ועדה שתנסה לראות אם יש פתרון תקציבי.

מושבה זיכרון יעקב

זיכרון יעקב נוסדה בשנת 1882 בידי עולים חובבי ציון מרומניה והייתה המושבה הגדולה ביותר. הרבנים מצאו שם שבית הספר מעורב, המורים חילוניים, והשפעות זרות גורמות להתרחקות מהדת. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאפילו בבית הכנסת קבעו פקידי הברון את הבימה בסמוך לארון הקודש, כמנהג הרפורמים.

באספה עם הוועד אמר הרב קוק שצריך "לעשות תיקון גדול בבית הספר, להפריד בין הכיתות שילמדו התלמידים לחוד והתלמידות לחוד…" היו מורים שהתווכחו על כך, ובסופו של דבר הוועד קיבל את הדרישה באופן עקרוני, אולם החליט למסור את סידור העניין לוועידת בית הספר.

עוד מסר הרב קוק את פסק הרבנים שחובה להעמיד את הבימה במרכז בית הכנסת. גם על זה היו שהתווכחו וטענו שכל זה אינו אלא מנהג. אבל הרב קוק השיב שאין כאן מקום להבחין בין דין למנהג, בכל אופן שינוי זה מבטא "טמיעה ועקירת היהדות". בסופו של דבר הוועד הסכים שיעבירו את השאלה לאספה הכללית תוך שהם יתמכו בדרישת הרבנים.

קואופרציה מרחביה

בשנת 1101 היה מסדר צלבני צרפתי שבנו בתוך שרשרת של מבצרים, כאשר המרחק בין המבצרים הוא יום הליכה. מעכו, תחנה ראשונה מגידה ותחנה שנייה מרחביה. ממרחביה עד נצרת וממנה עד כוכב הירדן. מכוכב הירדן יכלו לצאת למקומות הקדושים סביב הכנרת. נשאר במקום שרידים מהמבצר. קרב נפוליאון התרחש באזור הזה כי הוא צומת דרכים. במלחמת העולם הראשונה הגרמנים השתמשו את האזור ושילמו למושבה עד שהאנגלים כבשו את הארץ שבע שנים לאחר מהכן.

מרחביה הייתה קואופרציה ביוזמתו של הכלכלן היהודי גרמני פרופסור פרנץ אופנהיימר. הקואופרציה התפרקה בשנת 1918 ועברה גלגולים שונים עד להקמתו של קיבוץ מרחביה בשנת 1929. קואופרציה היא צורת ישוב של שיתוף ללא שיוון. במילים אחרות שיתוף ליברלית ולא סוציאליסטי. קרקע לאום. ניהול מרכזי ושכר דיפרנציאלי, כל אחד מקבל לפי ערך עבודתו. הרעיון נכשל אבל ישפיע לאחרים. אולי הקדימה את זמנה בהיסטוריה.

על יד הקואופרציה נמצאת המושבה מרחביה. במושבה היו אנשים בעלי אמצעים ששילמו עבור הקרקע. בעמק היו 10 כפרים ערבים. ע"פ החוק הטורקי מי שנמצא באדמות במשך 10 שנים אז מקבל קביעות. בעלי הקרקע הערבים היו מחליפים את האריסים (אריס – איכר שקיבל מהאדון אדמות לעיבוד. בתמורה הוא משלם לאדון בחלק מהיבול ובביצוע עבודות נוספות). החקלאי מתעסק רק במקצוע ובעלי מקצוע גרים בישובים קרובים. בשנת 1924 מחליטים להפוך את המושבה למושב עובדים, הקואופרציה מתפרקת. המתיישבים הראשונים היו צעירים מגליציה (חבל ארץ במזרח אירופה מצפון להרי הקרפטים, כיום חבל ארץ הנחלק בין אוקראינה לפולין). צעירים בעלי מוטיבציה ציונית מאוד גבוהה. בשנת 1913 מסביב לחצר הגדולה בנו ארבע בתים מגורים, מגדל מים, חדר האוכל, מטבח, בית המשק.

מזיכרון יעקב נסעו למרחביה. בכ"ו בחשוון בבוקר עלו הרבנים בחיפה על הרכבת שנסעה לעמק יזרעאל. מרחביה הוא הישוב הראשון והיחיד העמק יזרעאל והישוב החילוני הראשון שהרבנים פגשו. קיבל אותם שלמה דיק, מנהל ואגרונום הקואופרציה. אין בו בית כנסת וחיים דתיים. הרבנים מגיעים לתחנת הרכבת בעפולה, משם לקחו עגלה עד הישוב.

שלמה דיק הבהיר לרבנים כי אורח החיים במושבה חילוני, אין שומרים בה על כשרות וגם אין מזוזות על פתחי הבתים. כמחווה לקראת בואם נקנו 14 מזוזות שנקבעו על משקופי בית התבשיל, המרפאה, משרדו של דיק והחדרים שבהם התארחו הרבנים. גם האוכל במטבח של מרחביה, הוסיף, טרף, אך להם הכינו ארוחה חלבית כשרה והכשירו לשם כך את המטבח. במקום מתגוררים 60 פועלים (50 גברים ו-10 נשים), סיפר, אך רק כמה מהם מניחים תפילין. היו אף כמה אנשים שצמו ביום הכיפורים, אולם האחרים לעגו להם על כך. דיק סיפר, כי שנתיים קודם לכן, ב-13 בפברואר 1911, נרצח אחד החלוצים, יחזקאל ניסנוב, והוא ביקש לומר קדיש על קברו, אך האחרים מחו על כך.

נכנסים בחדר האוכל של הישוב ומתחיל להתפתח דיון בין הרבנים והמתיישבים, בין אידיאולוגיה ומציות.

בעיני הצעירים שהקימו את היישובים האלה סימלה הדת את כל הדברים הפסולים, הגלותיים והלא רלוונטיים. הם הביעו בוז כלפי הדת שנטשו, והעלייה לארץ ישראל הייתה ביטוי לרצונם לבנות עולם חדש שיוקם על הריסותיו של העולם הישן.

שלמה דיק פותח את הדיון ומתנצל על העגלה הפשוטה אבל הרב קוק אומר לו שכבוד להם לנסוע על עגלה של מתיישבים יהודים שמחדשים את עמק יזרעאל. הרבנים שואלים למה הם לא שומרים בשבת או עובדים בשבת. התשובות שמקבלים הן שאין בררה, מישהו צריך לשמור על הישוב ונדרש לטפל ברפת למשל.

אחד המתיישבים קם על רגליו וצעק: "חבל על העבודה והדיבורים שלכם – פה לא תשפיעו כלום!" המבוכה הייתה רבה. הרב קוק פנה אליו ואמר לו בקול רך: "לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים". להיות מושפעים ממסירוּת הנפש. הרי יש כאן נשמות גדולות עם מסירוּת נפש גדולה לכלל ישראל. אחד החלוצים ניגש אל הרב קוק, קירב את פניו אליו וצעק:

אדוני הרב, לי אין נשמה. את הנשמה השארתי בישיבת סלובודקה ביום שעזבתיה. השארתי מאחורי את כל המנהגים הגלותיים של מצוות ואיסורים. באתי לכאן כי כל רצוני לחיות חיים של יושר ועבודת כפיים. אל תבלבל לי את המוח בסיפורים על נשמה.

הרב קוק לא הרפה. הוא הביט בחלוץ בעיניו הכחולות והעמוקות ואמר לו בשקט: "אני מאמין שאפילו אצל פושעי ישראל בוערת אש האמונה". החלוץ הטיח בו בלעג: "אשרי המאמין", ועזב את חדר האוכל.

דברי הרב קוק היו מפתיעים. לא לכך ציפו החלוצים, אולם הם עדיין לא רצו להתקרב לרבנים הללו. נקבעה אסֵפה לאותו ערב.

אל מרחביה הגיע הרב משה קלירס, רבהּ של טבריה, ומספר ששני אנשים מעמק הירדן נרצחו על ידי שודדים בדואים, משה ברסקי מדגניה. ברסקי, רכב על סוסו מדגניה למנחמיה כדי להביא תרופה לחברו שמואל דיין. בדרכו חזרה נרצח על ידי כנופיית בדואים (משה דיין שנולד בשנת 1915 נקרא על שם משה ברסקי). אותו שודד שנפצע במאבקו עם ברסקי מת מפצעיו כעבור יומיים. הבדואים רצחו אחר כך את יוסף זלצמן מקבוצת כנרת כפעולת נקם על כך.

באסֵפה התבקשו הרבנים לשאת דברי הספד. ראשון הדוברים היה הרב זוננפלד שאומר את פרשת העגלה ערופה מספר דברים.

"וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה {שָׁפְכוּ} אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהֹוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם: וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי–מִקִּרְבֶּךָ:  כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה" (דברים כ"א, א-ט).

הוא העלה את השאלה: האומנם אין לנו יד במה שמתרחש כאן? אתם הלכתם ליישב את ארץ ישראל, אמר, אך אין יהדות בלבכם; ואנחנו ישבנו באוהלי התורה ביישוב הישן ולא יצאנו החוצה לקרב אתכם לתורה. מי ייתן והדם הזה יעורר אתכם ואותנו למעשים שיקרבו את המחנות לעם אחד.

לפרשה יש פרשנות רבה. אולי משהרב אמר הוא שהמתיישבים לא מקיימים מצווות התורה ולכן הרבנים לא יכולים להיות אחראים על כל דבר שקורה במושבות.

אחריו נשא הרב קוק דברי הספד. הוא דיבר על הפסוק "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" (דברים, לב: 43). בשונה מהרב זוננפלד, שראה את הבעיה מנקודת הראוּת החרדית האורתודוקסית ודיבר על הצורך לחזור בתשובה, ניכרו בדבריו של הרב קוק כאב ומתח: הוא הביע את הקושי שלו להספיד את מחללי השבת, אך גם את התפעלותו מן החלוצים המוסרים את נפשם למען כלל ישראל, וככאלה הם עבדי ה' הגבוהים ביותר.

למחרת השיא הרב קוק עצות למבשלות בענייני המטבח ונתן להן הוראות; ולפועלי השדה, שחלקם הביעו התעניינות, יעץ בענייני תרומות ומעשרות.

הרב קוק אומר שהמתיישבים מקיימים את החלק החסר, עם ישראל, תורת ישראל והמתיישבים נותנים את ארץ ישראל.

הרב קוק התכוון לדבריו. הוא ידע כי כאן יוכל לעמוד על הרוחות שאינן קיימות ביישוב הישן. הוא האמין באמת ובתמים כי הרוח החלוצית הזאת חיונית לעם ישראל כדי להבריא את נפשו. היו במקום יושר פנימי, חירות, השכלה, יכולת לבקר ולחשוב מחדש; אלה תכונות שיסודן בקודש. אמנם הוא ביקש גם לגעת בלבם של המתיישבים – להשיבם אל עצמם, על-פי אמונתו – אך בניגוד לרב זוננפלד האמין כי התנועה החלוצית היא עניין רב חשיבות שיש ללמוד אותו והמטרה היא לא רק "להשיב את הפורעים בתשובה".

האיכרים והפועלים […] עסוקים הם יותר מדי בחרישה ובזריעה, בהגנה על נפשם ועל רכושם ואין לבם נתון כלל לשמוע את שבט המוסר של הרב קוק ובני לויתו, וכך שבו להם הרבנים כלעומת שבאו, תקן לא תקנו והצלח לא הצליחו בשליחותם" ('הפועל הצעיר', תרע"ד, גיליון 11)

כפר תבור

בשנת 1900 נרכשו אדמות הכפר הערבי "מסחה" על ידי יק"א ושנה לאחר מכן התנחלה קבוצה של 25 משפחות שהגיעו מזיכרון יערב, שפיה וראש פינה, להקים את "מסחה". המתנחלים נכנסו לגור בחושות של הכפר הערבי הנטוש. השם מסחה הוא כנראה כי באזור הפיקו שמן זית לבית הקדש, שמן המשחה. מסחה בערבית הוא מקום מרכזי או צומת דרכים. בשנת 1902 נבנו הבתים הראשונים במושבה. רחוב אחד בשני טורים, הידוע כיום כרחוב המייסדים. מסביב למושבה נבנתה חומה כפולה מאבן בגובה של כ-3 מטר, ובחומה ארבעה שערי כניסה. בשנת 1903 ביקר במסחה המנהיג הציוני מנחם אוסישקין והציע לאיכרים שם עברי מקורי: במקום מסחה, כפר תבור.

שלחו תושבי כפר תבור משלחת של רוכבי סוסים שליוותה את רכבת העמק עד לתחנת כפר פולה, שהיום קוראים לו עפולה. בתחנה זו ירדו הרבנים והגיעו לכפר תבור.

ברחוב הראשי מקבלים את המשלחת לבושים בגדים יפים. כפר תבור באותם ימים זה מושבה רחוב. הרבנים נכנסו ברגל למושבה. הדבר מאוד חשוב עבור הרבנים כי מי שהולך על אדמת ארץ ישראל מקומו בעולם הבא. הביתים היו בתי אבן שכמעט לא נשארו. בית הספרייה הוא בית מקורי. הקצת המושבה יש בית כנסת. כאן מקבלים את הרבנים בשמחה וריקודים ופעם הראשונה שהרבנים פוגשים אנשים שומרי מצוות אבל הם שייכים לקבוצה הסובותניקים, אנשים מרוסיה שהתגיירו. לכפר תבור לא היה מים זורמים באותם ימים, יש מעיין באזור. כל בוקר יצאו עם סוסים למעיין להביא מים ומילאו את החביות או מיכל מים שהיו בכל בית.

סובותניקים – Wikipedia

בבית הלבן שנמצא בכיכר השומר נוסדה ארגון השומר בשנת 1909.

בפסח 1909 נערך כינוס ארגון ה"שומר" בבית הממוקם סמוך ל"ככר השומר". חברי הארגון היו הראשונים אשר הנהיגו שמירה עברית מאורגנת בכפר תבור וביתר יישובי היהודים.

מושבה יבנאל

המושבה הוקמה על ידי יק"א על אדמה שנרכשה בכספי הברון רוטשילד, התושבים היו יהודים שעזבו את ההתיישבות בחורן ובמטולה. במקור נקראה ימה, על שם כפר ימה הנזכר בתלמוד, שנהוג לזהותו עם חורבת ימה הנמצאת בקצהו הדרומי של היישוב.

הרבנים עושים את הדרך ליבנאל בעגלות. הדרך לא הייתה קלה עבור עגלות. ממעיין עין שרונה הרבנים יורדים ברגל אל המושבה.

כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא (כתובות קיא, א. אבות דרבי נתן פרק כו).

אר"י: כל המהלך בארץ ישראל אפילו שעה אחת ומת בתוכה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא (מדרש משלי).

הישוב יבנאל מורכב היום מארבעה ישובים שצמודים זה לזה: יבנאל, בית-גן, משמר השלושה וסמדר. שלושת הראשונים היו במקור מושבות ואילו סמדר המרוחק יותר היה במקור מושב. כל מושבה הייתה מורכבת מרחוב אחד ומשני הצדים שלו שורת בתים.

משמר השלושה נקרא על שם שלושה מתושבי יבנאל, משה זלמן בן-ששון, יהודה אליוביץ וגדליהו גלר, שהלכו מבית גן ליבנאל ונרצחו בדרכם, בשנת 1937 במהלכם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. הוקם על אדמת פיק"א כיישוב חומה ומגדל במטרה ליישב את השטח בין בית-גן ויבנאל.

ע"פ המקורות היהודים בבקעת יבנאל יעלה המשיח. לכן חסידי ברסלב התיישבו בישוב. קיימות הרבה קבוצות השייכות לחסידי ברסלב אבל אין קשר ביניהם

במקום נפגשים עם משפחות סובותניקית וניתן לראות את התפישות היותר ליברלית של הרב קוק. תמיד היו שאילות וספקות לגבי התגיירותם.

התושבים מתלוננים על החינוך כי המורים לא היו דתיים ושומרים מצוות. אנשי חינוך של פקידי הברון ניסו באמצעות מערכת החינוך לשנות את אורח חייהם של תלמידים. המורים שהועסקו היו ברובים חניכי תנועת ההשכלה, חילונים באורח חייהם, שדרכם החינוכית נשאה מסרים לאומיים חילוניים. מטרתם המרכזית של המורים הייתה לחנך ולגדל דור עברי חדש בארץ ישראל, דור שיצמח על ערכים לאומיים כמו אהבת הארץ, אהבת העבודה (בעיקר החקלאות), והשפה הלאומית העברית העדכנית. בהתאם לשאיפות אלה נבנתה תכנית הלימודים.

אחד מילדי יבנאל המפורסמים הוא לא פחות ולא יותר מאשר הרב מנחם פרוש, שאביו הרב משה נשלח על ידי הרבנים למושבה לנהל תלמוד תורה. הרב משה פרוש היה כה מוצלח שתלמידים רבים עזבו את בית הספר הכללי ועברו ללמוד בתלמוד תורה מפיו.

הרב קוק התארח אצל משפחה יהודית שבקושי יש לה מה לאכול ושואל אותם איך זה לחיות בארץ ישראל. המשפחה אומרת החיים מאוד קשים, החינוך לא טוב וכולי. למחרת הרב קוק הולך למשפחה סובותניקית שגם הייתה מאוד ענייה וגם שואל אותם איך זה לחיות בארץ ישראל? הם אומרים שטוב ונפלא. אז שוב הרב קוק שואל אותם איך זה יכול להיות שטוב כאשר אין לכם אפילו כס חלב? הם אומרים לרב קוק שזה לא כל כך חשוב העיקר שחיים בארץ ישראל. כך הרב קוק מבין את הדרשה של ר' חלבו על הפסוק (ישעיה יד,א) "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", אשר מכאן הסיק "קשים גרים לישראל כספחת".

ספחת היא סוג מחלה. כמובן שאדם שמצהיר שכוונתו להצטרף לעם ישראל ולתורת ישראל ומתכוון לכך ברצינות, יש לקבלו בזרועות פתוחות. אבל הנסיון של חז"ל גרם להם לומר 'קשים גרים לישראל כספחת', כלומר שפעמים רבות קבלת גרים לעם ישראל יצרה בעיות גדולות, ולכן נהגו בכל הדורות בחשדנות לגבי אנשים שרוצים להצטרף ליהדות. עד כדי כך שקבעו חז"ל שבימים שבהם היה רק טוב לישראל בכלל לא קיבלו גרים, כי היה חשד שהם מתגיירים ממניעים זרים.

הרב קוק מבין שמגיעים לארץ ישראל יהודים מכל העולם ולכן לא כולם נראים אותו דבר. נכנסו יסודות זרים. כמו כן יש משפחות מעורבות, נשים שנאנסו בפוגרומים וכולי. אולי בהתחלה יש ספק לגבי יהדותם אבל עם הזמן הופכים להיות חלק אינטגראלי של העם היהודי.

מושבה פוריה

בפוריה חיו אז כ-60 חלוצים צעירים חילונים, מחללי שבת ואוכלי טריפות. בכל זאת, כששמעו שהרבנים שובתים ביבנאל, שלחו שני צעירים להזמין את הרבנים אליהם. אולם כיוון שפוריה הייתה מחוץ לתחום שבת לא רצה הרב קוק להשיב להם תשובה בשבת (כדי שלא ישובו למקומם תוך חילול שבת), ואמר להם שאם ימתינו עד צאת השבת יחזיר להם תשובה. במוצאי שבת סוכם שיבואו אליהם למחרת לפנות ערב.

ברכס יש מספר שכונות השייכות למועצה אזורית עמק הירדן. היישוב פוריה הוקם לראשונה בשנת 1912 כחווה של מפעל האחוזות אך עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הופסקה ההתיישבות במקום. החווה אוישה בעיקר בפועלים יהודים מפועלי העלייה השנייה שעבדו במקום. בין השנים 1919 מועד בו נעזבה האחוזה לשנת 1940 עמד היישוב בשיממונו.

מפעל האחוזות היא צורת התיישבות.

מפעל האחוזות – יוסי כץ

שיטת ה"אחוזה" קמה כדי לאפשר לבני המעמד הבינוני מקרב היהודים בחוץ לארץ התיישבות חקלאית בארץ. על החברים הוטל להעביר לקופת החברה בתקופת זמן מסוימת תשלומים לשיעורים: הם ימשיכו לנהל את עסקיהם בחוץ לארץ, ובאותה עת ירכשו עבורם בארץ קרקעות שיינטעו, בעיקר במטעי שקדים וזיתים, ויעובדו על ידי פועלים יהודים מקומיים, עד שיתפתחו ויישאו פירות. רק לאחר 6 עד 10 שנים מיום הנטיעה, כשהמטעים יישאו כבר רווח, יוכלו הבעלים לעלות לארץ ישראל ולהשתקע באחוזותיהם.

ההחלטה לבסס את מושבות האחוזה על מטעים בלבד נבעה מסיבות שונות, ובעיקר בשל כך שענף זה היה הקל ביותר לעיבוד, לא דרש מאמץ מיוחד או הכשרה מוקדמת ולפיכך התאים ליהודים בני המעמד הבינוני. לעומת זאת דרשו המשק המעורב או הפאלחה הכשרה חקלאית רבה ועבודה גופנית מפרכת.

בין הישובים שהוקמו בשיטה הזו, פוריה , רוחמה, שרונה, רעננה, כפר אוריה כרכור. מפעל האחוזות נכשל. אם זאת היו כמה דברי רווח: רכישת קרקעות, הכסף שנאסף הועבר לאפ"ק מימשו כמקום תעסוקה לפועלי העלייה השנייה שרכשו מיומנויות.

מפעל האחוזות הוא רעיון של ההסתדרות הציונית. החיים בארץ מאוד קשים ולא עולים משפחות. לכן בהסתדרות הציונות חשבו מה ניתן לעשות ואיך על מנת לעלות משפחות במעמד ומצב כלכלי טוב לארץ ישראל. התוכנית מתבססת על כך שההסתדרות הציונית מקבלת את הכספים, קונה עבורם את הקרקע ובונה ישוב. אחרי שהבתים יהיו מוכנים וגם יהיו עבור כל משפחה קרנות ופרדסים אז המשפחות יכלו להגיע להתיישב בארץ ישראל. המטרה היא למנוע מהעולים את השלבי הקליטה הקשים. החלוצים הצעירים יכלו לעבוד בבניית הישוב. כל מפעל אחוזה יש שם של קהילה בחו"ל. פוריה שייכת לקהילה סנט לואיס, ארצות הברית, שרונה שייכת לשיקגו, ארצות הברית. רעננה שייכת לקהילה ניו יורק, ארצות הברית.

בפוריה אין מים וצריכים להביא אותו מיבנאל. באותן שנים אין משאבות מים בארץ ישראל. יש רק חקלאות בעל (מהשמים) . מביאים אגרונם, הפועלים הצעירים בונים בתים ובשנת 1914, שנה שבעלי החלקות תכננו להגיע, פורצת מלחמת העולם הראשונה. שערי הארץ נסגרים ולא יכולים לעלות. כל תוצרת החקלאית לא יכלו למכור למקומות בחו"ל ויש משבר כלכלי מאוד קשה. גם ליהודים בחו"ל העסקים נפגעו עקב המלחמה ומפסיקים לשלוח כספים. הפועלים עזבו את המקום וחיפשו מקום פרנסה אחר. הבנק אפ"ק שתמך במפעל ההתיישבות גם נפגע ומשעבד את כל היישוב לטובתו. הבנק ניסה אחרי המלחמה למכור את הבתים ללא הצלחה. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נמכרו הרבה חלקות. מכל הבתים שהיו נשארו רק שלושה.

כאשר הרבנים מגיעים למושבה פוריה, רואים כרמים, שקדים וכולי. החלוצים חשו ריחוק גדול מרבנים ומתורה ומצוות. הרב קוק דרש לפניהם בענייני תורה ויישוב הארץ, ועל הצורך לקשור קשר נפשי רוחני בין הרב הזקן מירושלים, הרב זוננפלד, ועד הפועל הצעיר ביותר. הפועלים ענו על כך בקריאות הידד ומחיאות כפיים.

לימים סיפר זאב הורביץ, חבר קיבוץ גבע: "הרב קוק, איש גבוה יפה תואר עם כובע גבוה… ראה שיש שומר אחד עם עבאיה ואמר לו בא נתחלף, אני אקח את האיצטלא דרבנן שלך ואתה תיקח את שלי. החבר'ה היו אז בשמחה. בסוף אמר הרב: כשם שאני לבשתי את שלכם ואתם את שלי באופן חיצוני, כך צריך להיות גם בלב". מתוך התלהבות החלו לשיר ולרקוד יחד. שכנראה היו שירים וריקודים חסידים. רק בחורים רקדו.

הרב קוק אחרי שראה במרחביה שהיהודים מתרחקים מהדת, רואה את העוני במושבות אחרות, פוגש במושבה פוריה חלוצים ואומר את המשפט הבא "הישן התחדש והחדש יתקדש".

ככל שעוברים הרבנים ממושבה למושבה הדעות שלהם מתרחקים. הרב זוננפלד לוקח עמדה נגד ההתיישבות וגם נגד הרב קוק. לאומת זאת הרב קוק אומר שהם באו באיחור אבל לא מאוחר מדי. שגם עבור המושבות של העלייה הראשונה יכלו לעזור על מנת שהחינוך יהיה פחות חופשי ויותר ערכי. שאולי יכלו גם לתמוך מהתחלה את העלייה השנייה עבור אותם צעירים שהגיעו ללא הורים.

הרב קוק נשאר בקשר עם המתיישבים ומתכנן כל שנתיים לעשות מסע לביקור המושבות על מנת לחזק אותן. גם עם דוד גורדון הוא מכתב. פרצה המלחמה העולם הראשונה ורק עשר שנים מאוחר יותר הצליח לצאת למסע השני. אז כבר היו ישובים שלא רוצים קשר עם הדת. בכל אופן הרב קוק אמר שבעתיד הדבר יהיה שונה.

יש חוקרים כמו פרופסור מרדכי אליאב שציין שאם הרבנים היו מגיעים למושבים עשר שנים קודם לכן, הם היו יכולים לשנות את כל התמונה. אבל הם באו בשלב שבו החלק הדתי במושבות ניהל קרב מאסף.

אחרי הצהרת בלפור כל מבנה היישוב בארץ ישראל השתנה לחלוטין: חל נתק בין הגופים הלאומיים לרב קוק ובין הרב קוק לקנאי היישוב הישן.

למרות שכבר עברו כמעט מאה שנה, נדמה שאותם שני קווים (חילונים וחרדים) נמשכים עד היום. כמו אז, מתברר שחלק גדול מהריחוק נובע מכך שלא נפגשים.

Advertisements