מונחים ומקורות

מנזר = הוא בית משכנם של נזירים (בספרדית Monasterio).
תקנון / חוקה =
אב המנזר =
נזיר/ה = אח/ות. אנשי דת שנטלו על עצמם נדרים של התנזרות. הם נוטלים על עצמו סייגים הקשורים בתענוגות החיים. נזיר נוצרי הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית: א) עוני – POVERTY. ב) פרישות מחיי מין ומשפחה – CHASTITY. ג) ציות או צייתנות – OBEDIENCE, הנזיר לא בוחר דבר מלבד הבחירה הראשונה בנזירות.

נזירות, צורה של אורח חיים דתי. המונח נזירות הוא שם כולל למוסדות הדתיים, לסוג האמונה, לציוויים ולשיטות הפולחן, המהווים יחד אורח חיים מחייב, שהוא גרסה שונה ולרוב מחמירה, לאורח החיים הנדרש מאדם מאמין המשתייך לדת מסוימת. הנזירות היא תופעה.

ביהדות, הנזירים מתחייבים להימנע מצריכת כל מוצר הקשור בענבים, כגון יין, צימוקים וכדומה; להימנע מכל מגע עם מתים; ושלא לספר או לגלח את שיערם. ההתחייבות היא לתקופת זמן שהנזיר מצהיר עליה מראש, והיא אינה יכולה לארוך פחות מחודש. בתום תקופת הזמן האמורה על הנזיר לגלח את שיער ראשו ולהביא קורבן לה'.

האסלאם, ככלל, אינו מכיר בנזירות ובסגפנות ואף רואה בה חטא. בקוראן נכתב, שהמוסלמים אינם מצווים על ההתנזרות. עם זאת, חסידי הסופים, אחת מכתות האסלאם, מנהלים אורח חיים צנוע ונזירי. כמו כן, ישנן באסלאם כתות אשר טוענות להיות ממשיכי דרכם של אישים חשובים באסלם כגון: אבו בכר והחליף עלי, אשר מנהגיהן דומים לכללי הנזירים הנוצריים.

בבודהיזם נהוג להקדיש את הילדים כשהם קטנים למנזר, שבו דואגים לחינוכם. שם הילדים חיים חיי שיתוף ומקדישים את עצמם לעבודה רוחנית. ישנם מנזרים שלומדים בהם אומנויות לחימה שונות, במטרה לחשל את הנפש, ולהתעלות מעל מגבלות הגוף. נהוג גם לעשות מדיטציות רבות.

בהינדואיזם, מומלץ לקיים אורך חיים נזירי בשלב הברהמצ'אריה, השלב הראשון בחיים בו על הצעיר להיות עסוק בלימודיו. לאחר מכן הוא מתחתן וחי חיי משפחה. בגיל זקנה מומלץ לאדם לקחת נדר נזירות נוסף הקרוי סניאסה בו הוא פורש לחלוטין מהחברה האנושית. ישנם זרמים מסוימים ביוגה הממליצים על ברהמצ'אריה, על נזירות, לכל החיים.

בסיקים הנזירות לא רק שאינה קיימת כמוסד, אלא אסורה במפורש.

בנצרות, הנזירים נודרים נדר נזירות הכולל הימנעות מחיי משפחה (לא מתחתנים ולא מקימים בית ומשפחה), והקדשת עצמם לאל ולהליכה בדרכי ישו ושליחיו.

נזיר המילה לקוחה מעולם הספורט של יוון העתיקה ופרושה אימון ותרגול. שואבים את המושג אמון ותרגול אל העולם הדתי ואומרים: מי שנכנס לעולם הנזירות מאמן את עצמו ואת גופו לצורך ההתאחדות עם האל. אימון רוחני ולא פיזי.

פילון מאלכסנדריה (20 לפנה"ס – 45 לספירה, הכרות עם כתביו) מספר לנו בחיבור שנקרא "על חיי העיון", על קבוצה של יהודים באלכסנדריה שיוצאים ומתבודדים במערה שנקראת: מונסטריון. לימים המונח הזה ייכנס לטרמינולוגיה של מנזר.

כת קומראן גם היא מהווה איזושהי השראה להכיר את המקורות של עולם הנזירות החיים בקהילה, מקום מרוחק ,לימוד וכול'.

בכתבי הקודש מוכרים מספר דמויות שעסקו בפרישות: אליהו הנביא, יוחנן המטביל. מתי י"ט 21 ,מתי י' 9, מספר על ההתייחסות שלו ליציאת אדם מהחברה לצורך החוויה לחיבור של אלוהים. מעשי השליחים ב' 43 ,ד' 32, ניתן לראות איך הקהילה הראשונה של השליחים של ישו מתארגנת כמעט כמו הכת בקומראן.

נזירים לא קמו יום אחד והחליטו להיות נזירים, הם קוראים את כתבי הקודש ומקבלים השראה מהם.

בראשית ימי הנצרות רוב הנזירים היו מתבודדים שהסתובבו במדבריות. רק במאה ה-4 החלו הנזירים להתקבץ במקומות מסוימים, המנזרים.

הנזירות הנוצרית המוסדית החלה במדבריות במצרים במאה ה-4. חוקרים מייחסים את התפתחותה של הנזירות בתקופה זו לשינויים הרחבים שעברה הכנסייה עם התנצרותו של קונסטנטינוס וקבלת הנצרות כדת הרומאית העיקרית. שינוי זה הביא לכך שהנצרות כבר לא הייתה קבוצה קטנה שיכלה לראות את עצמה כאליטה דתית ולפיכך היה צורך ליצור מסגרות חדשות למי שרצה להוכיח כי הוא שייך לאליטה כזאת. הפסקת הדיכוי הדתי נגד הנוצרים גם הביא לכך שלא ניתן היה להוכיח את דתיותך על ידי מעשי-מרטיריון, והנזירות היא, כביכול, מרטיריון לאורך זמן שמחליף את המוות על קידוש השם.

הנזירות הפכה למתת אל. לא כל אחד יכול להיות נזיר. יש להיכנס למיסיון ולשהות בו מספר שנים למועמדות ורק לאחר מבחן והצבעה של הנזירים, מוחלט האם הוא מקבל עליו את הנזירות.

יש נזירים שהם כמרים כי למדו להיות כוהן דת. כומר לא חייב להיות עני ובעולם האורתודוכסי, הכמרים לא חייבים בפרישות ולא חייבים בצייתנות.

מייסדי מוסד הנזירות היו אנטוניוס הקדוש במזרח שנחשב גם כאב הנזירות הנוצרית בעולם ובנדיקטוס הקדוש במערב.

אנטוניוס

כנראה שכבר מתקופה מוקדמת מאוד היה יחידים שחיו חיי בדידות, וחיקו את 40 היום של ישוע במדבר. אך אלה לא הותירו מאחריהם תיעוד ארכיאולוגי, ותיעוד כתוב מועט ביותר. המקום הראשון שבו התקיימה הנזירות הנוצרית הוא המדבר המצרי. הנזירות הנוצרית התקיימה על ידי אחד אבות הכנסייה הנוצרית אנטוניוס הקדוש שהוא נזיר מצרי שנחשב כקדוש על ידי הכנסייה הקופטית שהשתייך אליה, וגם על ידי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוכסית ונחשב גם כאב הגדול של כל הנזירים. המקום הראשון שאליו פנה אנטוניוס על מנת לחיות את חיי הנזירות הוא מדבר שכיום ידוע בשם "וואדי אל-נטרון" ששם עד היום קיימים כמה מנזרים.

הוא ייסד לא רק מנזר אחד כי אם מסדר שלם של נזירים בכך שחיבר תקנון שעל-פיו פעלו מספר מנזרים. מאוחר יותר, תקנון זה היווה את הבסיס למסדרים נוספים שקמו. רעיון הנזירות התפשט בכל רחבי מצרים, ואחר כך ברחבי האימפריה הרומית. אנטוניוס הוא מופת לנזיר מתבודד, ושמו הפך לשם מקובל בעולם הנוצרי.

סוגים של נזירות

א) המתבודד, חי במערכה לבד. נזיר מתבודד נקרא הרמיט או ארמוס. הסמן הראשון של דגם התבודדות הוא אנטוניוס (251-356) במצריים ראשית הנזירות. אדם נוסף שמוכר כמתבודד הוא שמעון איש העמוד, סטיליטיס (390-459) חי בסוריה, עמד על עמוד בגובה של 45 מטר.

הנזיר חי באזור מבודד. לא משאיר אחריו ממצא חומרי כי חי במדבר במערה או באוהל. הממצא החומרי הידוע במדבריות הוא המנזר. התהילה בעולם הנוצרי הייתה שמורה להרמיטים, אם כי היה חשש מהם בגלל הניתוק. היו הרמיטים שהפכו לאטרקציה והתבודדו במקומות מוזרים וקשים כמו ראש על עמוד (שמעון סטליטס).

ב) נזירות שיתופית. קוינוביון (קוינוביום) (בלטינית: cenobium) הוא מנזר שיתופי, בו חיו, למדו, התפללו, ואכלו הנזירים, תוך חיי שיתוף. מן המפורסמים שבמנזרים אלו: תיאודוסיוס.

הקוינוביון התפתח מן הלאורה. נזירים מפורסמים כסבאס, תיאודוסיוס, תיאוקטיסטוס ואחרים, חיו בין שתי צורות נזירות אלו. חלק מחייהם בילו בהתבודדות במערה מבודדת כחלק מלאורה, וחלק מחייהם חיו ואף הקימו מנזרי קוינוביון.

בקוינוביון היו מכינים את פרחי הנזירים לחיי התבודדות בלאורה, עד לרגע שבו הנזירים הצעירים הוכיחו כי ביכולתם להתבודד, ואז הורשו להצטרף ללאורה. ברוב הקוינוביה היו נושאי תפקידים שהתמנו בחלקם על ידי אנשי המנזר ובחלקם על ידי המרכז הדתי הקרוב.

מוכרים בתחום הם פכומיוס במצרים, בן תקופתו של אנטוניוס (290-346) הנזירות השיתופית מתפתחת במקביל לנזירים המתבודדים. 

בזיליוס הגדול במזרח (330-379), קיסריה שבקפדוקיה. הוא נותן את ההזדמנות לאספירציות הרוחניות שיש לאנשים שאינם מסוגלים לעמוד בחיי פרישות.  

ג) הלאורה זו בעצם המצאה ישראלית. במדבר יהודה הומצאה הלאורה. היא משהו שבין נזירות מתבודדת לנזירות שיתופית.

לאורה (בעברית "מִבדד") היא צורת נזירות שהתפתחה בראשית התקופה הביזנטית במדבר יהודה, בה קבוצת נזירים היו מתבודדים ואף מסתגרים מן העולם, ונפגשים במקום משותף רק בימי התפילה, שבת וראשון. המפגש היה לצורך תפילה וסעודה. המונח "לאורה" מגיע מיוונית ופירושו "מסדרון", "סימטה" או "שביל", והוא בא, ככל הנראה, לייצג את הדרך המחברת בין תאי ההתבודדות האישיים של חבריה.

את ייסוד הלאורות במדבר יהודה מייחסים לנזיר חריטון, שהקים שלוש לאורות שהפכו בתקופה הביזנטית למנזרים גדולים ובעלי חשיבות בישראל ובעולם הנוצרי דאז, והן מנזר פרן בוואדי קלט, דוקה ליד יריחו (שמזוהה כדוק), וסוקה בנחל תקוע.

מתבודדים מפורסמים שחיו כך: אאותימיוס, גרסימוס, סבאס, תיאודוסיוס, קירילוס מסקיתופוליס.

גם בימינו לא חדלו הלאורות מלהתקיים. ניתן למצוא לאורה פעילה בסמוך לישוב הררית הצופה על בקעת בית נטופה שבגליל התחתון. לאורה זו, המכונה 'מבדד נטופה', שייכת לזרם היווני-קתולי, המכונה "מלכיטי". הלאורה שבנטופה נוסדה ביולי 1967 ויושביה רואים עצמם כחלוצים, ומקווים לגשר בין הערבים ליהודים בישראל. בשנותיה הראשונות של הלאורה גרו נזיריה באוהלים אך כיום הם מתגוררים בבקתות, ואת ההתכנסויות עורכים במערה שהוסבה לכנסייה .

הראשון שבונה דגם כזה של לאורה הוא הנזיר חריטון.

נזירים במהלך השבוע מתבודדים בכוכים שלהם ואחת לשבוע הולכים בשביל המחבר ומתכנסים לסעודה משותפת. הסעודה מהווה עבורם טקס דתי לכל דבר.

להלן רשימת הנזירים שחיו בלאורות:

חריטון 330 – יסוד המנזר.
אבתימיוס 377-473. היה אחד מראשוני ומחשובי הנזירים במדבר יהודה, מייסד של מספר מנזרים מסוג לאורה וקוינוביון. הגיע מארמניה לירושלים, תחילה ללאורה של חריטון וארח כך ייסד מנזר במעלה אדומים. כמנהיג דתי הוא קבע חלק גדול מן התקנות שבעל פה שהיו נהוגות במנזרים השונים, תקנות מחייבות שהועלו על הכתב שנים מאוחר יותר. בין היתר הנהיג את תענית 40 הימים, בהם נהג לצאת אל המדבר להתבודדות ותפילה. הוא היה נערץ כבר בחייו, ועולי רגל רבים באו אליו לקבל ברכה. לאחר מותו הפכה הקפלה שבה נקבר למקום פולחן.
סבאס 439-532. בשנת 456 הגיע סבאס לירושלים מקפדוקיה שבמזרח תורכיה, בגיל 18. הוא שהה בקוינוביון וזמן קצר לאחר מכן עבר ללאורה של אבתימיוס, שאותו ליווה למסעות תענית במדבר. לאחר מות אבתימיוס, החל סבאס לחיות במערה במצוק נחל קדרון כמתבודד, ותוך מספר שנים התקבצו סביבו נזירים נוספים שחיו במערות התבודדות. עם השנים התפתח המנזר, ומספר נזיריו הגיע למאות. בעזרת תרומות נדיבות וקשריו הטובים של סבאס נבנו מבנים נוספים של המנזר על מצוקו של נחל קדרון, מול המערות ששמשו את סבאס ומלוויו. בשנות חייו האחרונות של סבאס אכלס המנזר מאות נזירים והיו בו הן לאורה והן קוינוביון. על שמו נקרא מנזר מרסבא.
מרטיריוס 478-486. מרטיריוס נזיר שנולד בקפדוקיה, משם לוקחים אותו לירושלים וממנים אותו לארכיבישוף של ירושלים. מנזר מרטיריוס דוגמא למעבר של נזיר לכס הבישוף. בליבו של הישוב מעלה אדומים נמצאים חורבותיו של מנזר ביזנטי גדול מהמאה ה- 5. המנזר נוסד כאמור ע"י מרטיריוס. המנזר, כמו רוב מנזרי הארץ, נחרב בפלישה הפרסית בשנת 614 לספירה ונזיריו נהרגו.
גרסימוס 420-475. עיקר פרסומו של גרסימוס היה כמחולל נסים, והוא נחשב לפטרון החיות. על פי המסורת, נתקל גרסימוס במדבר באריה פצוע, שקוץ תקוע ברגלו. הוא שלף את הקוץ וטיפל באריה עד שריפא אותו. בעקבות כך, ליווה אותו האריה לכל מקום ושמר עליו מכל רע. כשגרסימוס הלך לעולמו, רבץ האריה על קברו וסירב לאכול ולשתות עד שמת.
גרסימוס ניהל את מנזר דיר חג'לה כלָאוּרַה. המנזר עצמו שימש כמקום תפילה וסעודה רק בימי שבת וראשון, ובשאר ימי השבוע שהו חברי הלאורה בבדידות בתאים ובמערות באזור.
תיאודוסיוס 423-529. מייסד מנזר ליד בית סחור
קיריליוס  525-560.
גיאורגיוס מחוזיבה (סנט ג'ורג') 580-640.

מנזרים במדבר יהודה

בתקופה הביזנטית יש ברחבי מדבר יהודה כ 64 מנזרים. הם לא היו מנותקים מעיר (ירושלים) ומהקיסרות. לנזירות ולנזירים הייתה השפעה רבה על הנצרות ועל העולם הנוצרי. הם התיישבו בגבולות האימפריה ושימשו גם כאבטחה לעולי הרגל. לכן המנזרים היו בנויים כמבצרים. בא"י כל המנזרים מוחזקים על ידי האורתודוכסים.

מנזר דיר חג'לה. ליד קיבוץ בית הערבה, בנוי כמבצר. הוקם בתקופה הביזאנטית והוקדש לגרסימוס הקדוש. המנזר המקורי נהרס בתחילת המאה ה-7 והוקם מחדש בשנת 1890 על ידי אנשי המסדר היווני-אורתודוקסי. במרכז המנזר פאטיו גדול וציורי. אפשר לבקר בקריפטה, לראות פסיפסים משוחזרים מהתקופה הביזנטית וציורי קיר. לא רחוק ממנו, בוואדי מוחייל (התמרים), יש בחוואר מערות הרמיטים.

מנזר מר סבא. בוואדי קדרון בצד המזרחי, נבנה בערך בשנת 460 . היה בו הארכיון חשוב ביותר לתולדות הנצרות שהועבר לירושלים. בטקסטים רואים את המעבר מיוונית לערבית.

מנזר תיאודוסיוס. מנזר קוינוביון מרכזי באזור בית לחם.

מנזר אבתימוס. הידוע גם בשם "חאן אל אחמר". הוקם בשנת 428 על ידי הנזיר אבתימיוס "הגדול" כמנזר מתבודדים לאורה. ננטש במאה ה-12 אחרי שניסו להפכו למנזר מרוכז/משותף קוינוביון. המנזר נמצא בתוך הישוב מישור אדומים. בחצר המנזר נמצאו פסיפסים יפים מאוד. הם מעידים על כך שהמנזרים היו עשירים. הנזירים היו עניים: העבודה היא ערך והם חרוצים, עולי הרגל משאירים תרומות והם מקבלים גם חיזוק כספי מהאימפריה כמי שמסייעים בתחזוק אזורי הספר.

מנזר סנטה קטרינה. במדבר סיני, נבנה על ידי הקיסר דיוקליטאנוס כחלק משמירת גבולות האימפריה.

קרנטל. באזור יריחו לזכר 40 הימים של ישו במדבר.

עין פרה. מנזר לטיני, במצוקים שסביב, מערות הרמיטים.

סנט ג'ורג'. בוואדי קלט. יש בו ציורי קיר מהמאה ה-5 וה-6.

התפתחות הנזירות במערב

במערב הנזירות מתפתחת הרבה יותר מאוחר. הם לומדים רבות מהמזרח על שיטת הנזירות והסממנים הרוחניים.

סוף עידן המרטירים, אלטרנטיבה להצטיינות. בראשיתה במערב היא תנועת מחאה. הכנסייה מחברת, מאמצת ונהנית מהולכתם (משתמשת בהם כחיילים). הנזירות במערב מתחילה להיות מושרשת בתודעת האנשים החל מהמאה ה-4. הם שואבים מהמזרח אינפורמציה גדולה שכן ישנה תנועת צליינות והמידע עובר.

"חיי אנטוניוס" הספר שחובר על אנטוניוס מתורגם ללטינית על מנת שבמערב יידעו מהו הפרוש להיות נזיר.

המציאות שונה במערב כי אין מדבר. אין תופעה של נזירים מתבודדים. ישנה סכנת חיים אמיתית, המציאות הפוליטית במערב שונה לחלוטין שכן הקיסרות הרומית חדלה להתקיים לאחר שנת 476 וישנו וואקום שלטוני.

תחושה של משבר, כאוס פוליטי לאחר נפילת רומא. ברמת השלטון, הביטחון האישי, הסדר החברתי במערכת המשפט והמערכת האינטלקטואלית ישנה קריסה לאחר נפילת רומא.

השלבים המוקדמים ביותר של הנזירות במערב אירופה כללו דמויות כמו מרטין מטורס (316 -397), שלאחר ששירת בלגיון הרומאי המיר את דתו לנצרות וייסד הרמיטאג' ליד מילאן, ואז עבר לפאוטייר שם התאספה קהילה סביב ההרמיטאג' שלו. הוא נעשה לבישוף בטורס ב- 372, שם הוא ייסד מנזר במארמוטייר, מספר קילומטרים מהעיר.

משמעותי מאוד להתפתחות העתידית של הנזירות היו המוסדות של קסיאן, מדריך לחיי נזירות, וההרצאות שלו, אוסף של הגיגים רוחניים. אם כי הוא ייסד מנזרים לבקשתם של בישופים, הוא לא העריך את סגנון החיים שלהם. הוא עודד נזירים "לברוח מנשים ובישופים" וראה בתפקיד בכנסייה "פיתוי שטני" שעל נזירים להימנע ממנו.

אנו יודעים אך מעט על המקורות של החוק הנזירי הראשון במערב אירופה, חוק האדון (Regula Magistri) האנונימי, שנכתב במקום כלשהו דרומית לרומא סביב שנת 500. החוק מוסיף אלמנטים משפטיים שלא מצויים בחוקים המוקדמים יותר, מגדיר את הפעילות של המנזר, פקידיו והאחריות שלהם בפירוט רב.

בנדיקט מנורזיה (480-550, לערך) היה המשפיע ביותר מבין הנזירים המערביים. הוא רכש את השכלתו ברומא, אך התחיל לחיות חיי נזיר במערה מחוץ לעיר. הוא משך אליו חסידים, ויחד ייסדו מנזר במונטה קאסינו (בערך 520), בין רומא ונאפולי. החוק שלו קצר יותר מזה של האדון, משפטני מעט פחות, אך יותר מאשר החוקים המזרחיים. החוק שלו הגדיר סידרה של שמונה תפילות במשך היום, מכמה שעות לפני הזריחה ועד לתפילת ערבית. הגדיר דיאטה מסוימת שאפשרה בשר רק לחולים, והתבססה על ירקות, לחם ויין לארוחה העיקרית, הדגיש עבודה כפעולה חשובה לכשעצמה (יש היסטוריונים שרואים כאן את המקור למוסר העבודה המערבי).

קבע כי על הנזירים לעסוק ב"קריאה רוחנית", דבר שמחייב ספריה שבעתיד הורחבה למגוון רחב של ספרים, גם על נושאים חילוניים.

הדגיש את הרעיון של כניעה לחוק ולשיפוט של המנזר כשלב הכרחי בסולם הצניעות. החוק של בנדיקט, בין השאר בשל השראתו של הקיסר שרלמן, נעשה למדריך הבסיסי לנזירות המערבית, אך דבר זה התרחש רק במאה ה-9.

בנדיקטוס למעשה מייסד את הנזירות במערב. בהדרכה בארץ נתקלים בהרבה אתרים הקשורים לבנדיקטינים והם מאמצים את התקנון שקבע בנדיקטוס במערב עד היום.

מחבר תקנון תכליתי, מפורט הנוגע לכל האספקטים שלנזיר לא יהיו הרהורי כפירה.

הנזירות היא נזירות קהילתית! שלא יחיו לבד ולא בלאורה או כל דבר שאינו מתאים.

בנדיקטוס מנורסיה מתוך פרסקו של פרא אנג'ליקו בבזיליקת סן מרקו

בנדיקטוס נחשב לאבי הנזירות הקהילתית (קוינובטית) בכנסייה המערבית. הנזירים חיים חיי שיתוף בקהילות מאורגנות ובמרכז חייהם תפילה ועבודת כפיים.

תקנון הנזירות (לטינית: רגוּלה) המיוחס לבנדיקטוס עוסק בחיי המנזר כקהילה וגם בחיי הנזיר עצמו והפך למסמך יסוד שעיצב קהילות נזירים שונות במערב אירופה. בבסיס הרגולה הבנדיקטינית עומדים 4 נדרים: א) פרישות. ב)  עוני (הימנעות מרכוש פרטי). ג) ציות (לאב המנזר). ד)  ויציבות (אסור לנזיר לעזוב את המנזר ללא רשות).

הוא מתאפיין בגמישות ובמעשיות ומציע למצטרפים למנזר לא סיגוף קיצוני שאין אדם יכול לעמוד בו אלא מהלך מדורג של סיגוף מתון בפיקוח הקהילה המקיפה את הנזיר ובתמיכתה. לא ברור אם התקנון שבידינו אכן חובר על ידי בנדיקטוס עצמו.

התקנון הבנדיקטיני הושלט בעצם בקהילות נזירים במערב רק מאות שנים לאחר מכן, כאשר בנדיקטוס מאניאן ביצע רפורמה בעולם הנזירות וביסס את אורח חייה על התקנון הבנדיקטיני. כל מנזר שהוקם חייב היה להתנהל על פי התקנון הבנדיקטינית, ומנזרי הנזירות שקמו לאחר מכן התבססו עליו. אחד המנזרים הבנדיקטינים המפורסמים בארץ נמצא באבו גוש שליד ירושלים.

המאה ה-13 באירופה

הכניסה של הפרנציסקאנים לארץ הקודש כמי שקיבלו את המינוי מהאפיפיור של שומרי ארץ הקודש Custodia Terrae Sanctae. החל מהמאה ה-14 ירכשו אתרי קודש שונים.

מקורם של הפרנציסקאנים: מסדר הפרנציסקאנים הוא מסדר אשר הוקם בשנת 1209 על ידי פרנציסקוס מאסיזי. השם הלטיני הרשמי של המסדר הוא Ordo Fratrum Minorum, מסדר האחים הקטנים.

פרנציסקוס מאסיזי (1182-1226). היה בן העיר אסיזי שבאיטליה, בנו של סוחר בדים עשיר שסחר עם צרפת (מכאן שמו – פרנסיס "הצרפתי". לאחר ששמע דרשה שהותירה בו רושם עז, החליט לתרום את כל הסחורה שהייתה בידו לכנסייה. החלטה נמהרת זו קוממה עליו את אביו, שבסוף עימות נישל אותו מירושתו. פרנציסקוס, בתגובה, נמלט לכנסייה ובה התפשט מבגדיו והצהיר שהוא אינו בנו של אביו יותר, אלא בנו של אביו שבשמיים. לאחר מכן טיפל במצורעים, עד שעל פי האגדה שמע בכנסייה את הפסוקים שהפכו להוראה המחייבת של חייו:

9 לא-תיקחו זהב ולא כסף ולא נחשת בחגוריכם: 10 ולא תרמיל לדרך ולא שתי כתנות ולא נעלים ולא מטה כי-ראוי לפעל די מחיתו: 11 וכל-עיר וכפר אשר תבאו שמה דרשו מי הוא הגון לזה בתוכה ושם שבו עד צאתכם: 12 ובבואכם אל-הבית שאלו-לו לשלום: 13 והיה אם-הגון הבית יבוא עליו שלומכם ואם-איננו הגון שלומכם אליכם ישוב: 14 וכל אשר לא-יקבל אתכם ולא ישמע לדבריכם ויצאתם מן-הבית ההוא ומן-העיר ההיא ונערתם את-עפר רגליכם: (מתי י, 9-14).

בעקבות הדרשה החליט להקדיש את כל חייו לעוני ודלות. עטוי במלבוש מחוספס וקשה, יחף וללא כסף, הוא החל להטיף לחרטה.

במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה, אשר תרם את כל כולו לעבודה. בתום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל 11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם היו נזיריים, אף שמנהגים אלו כנראה לא קבועים בחוק הראשון שפרנציסקוס קבע, שמכיל רק אוסף של קטעים מקראיים המדגישים את חובת העוני והדלות. חברי האחווה לא עבדו, ובאקט של השפלה מודעת חיו על קיבוץ נדבות.

למרות הדמיון הברור בין עקרון זה לבין העקרונות הקנאיים של מאמיניו של פטר וולדו, הצליחה האחווה מאסיזי לקבל את אישורו של האפיפיור אינוצנטיוס ה-3. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. ואמנם, הפרנציסקאנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני.

לקרת מותו הופיעו סימני הסתיגמטה, סימנים של פצעים של ישו, היה מדמם בלילות.

בניגוד לנזירים אחרים, הרשה התקנון הפרנציסקאני לנזירים לשוטט בערים ובכפרים ולא הסתגרו במנזר.

מיסוד המנזר: המסדרים

אינוצנטיוס השלישי, האפיפיור באותה תקופה .נותן את רשותו לבסס את המנזר. במהלך זה הוא מקבל את "השתקת" הביקורת על הכנסייה. התנאי לכך היא הקמת מסגרת, כלומר, הקמת מסדרים של נזירים (בעולם הקתולי ישנם מסדרים ). הקמת המנזרים מחייבת כתיבת רגולה, תקנון, מחייב קבלת תרומות, על ידי כך ישנה כפיפות לבישוף המקומי.

שיטת הנזירות הקתולית היא לפי חלוקה למסדרים. מסדר – קבוצת מנזרים שחיה את אותו אורח חיים ואותו ייעוד בכל מקום בעולם.

במערב, אדם שרוצה להיות נזיר, בוחר ראשית את המסדר המתאים להשקפת עולמו מבין המסדרים הקיימים (חינוך, מיסטיקה, אומנות, ביטחון) ורק כאשר הופך להיות חלק מהמסדר, הוא נשלח למנזר, לפי החלטת ראשי המסדר.

פכומיוס היה הנזיר הראשון שהגה את רעיון המסדר. הוא היה חייל רומי, לגיונר, שהכניס לתקנון את כל הרעיונות של הלגיון. הקהילה שהקים פכומיוס הייתה פופולארית ביותר, והוקמו קהילות רבות הדומות לה. תוך שנות דור נוצרו כמה אלפי קהילות כאלה, בעיקר במצרים, ומשם התפשטה התופעה לארץ ישראל, סוריה, צפון אפריקה ובסופו של דבר לשאר האימפריה הרומית שם היא נעשתה להיבט מרכזי של החיים בימי הביניים. בתחילה, מנזרים נחשבו כפועלים מחוץ לסמכות של השלטון הכנסייתי הרשמי, וכמובן גם מחוץ לשלטון האימפריאלי, ונוצר מתח בין הכמורה לבין המסדרים הנזיריים. במהלך ימי הביניים, הייתה לנזירים השפעה רבה על הכנסייה עצמה. יש שאומרים כי תור הזהב של הנזירות הנוצרית הוא מהמאות השמינית עד השתים-עשרה.

נזירים שחיים במנזר כפופים בכל לאב המנזר, שכפוף בעצמו לראש המסדר הכפוף לאפיפיור, ומחויבים לציית לחוקים נוקשים. הם נודרים שלא להחזיק רכוש פרטי, מעבר לחפצים אישיים מועטים: גלימה, ברדס, סכין, מחט, לוח כתיבה וכלי כתיבה. עליהם להשתתף בתורנויות בעבודות הביתיות של המנזר, לעסוק בשעות היום בעבודות כפיים שונות ובשעות מסוימות לקרוא את כתבי הקודש. חייהם צנועים מאוד, מה שמתבטא, למשל, בזה שהם מכינים בעצמם את מאכליהם. חלק מרכזי מחיי הנזירים הוקדש לשימור כתבים עתיקים ולהעתקתם בעידן שלפני המצאת הדפוס.

תקופות בהן הגיעו המסדרים הקתולים לארץ ישראל:

1. התקופה הצלבנית (1099-1297). הגיעו המסדרים בנדיקטנים, אוגוסטינים, הוספיטלרים, טמפלרים (מטרתם ללוות ביטחונית את עולי הרגל), כרמליטים. הצלבנים גורשו מהארץ עם הכיבוש הערבי.

2. המאה ה-14. הממלוכים מרשים למסדר הפרנציסקאנים להגיע לארץ הקודש. הם משנים את המפה. קונים אדמות וזכויות תפילה במקומות הקדושים וקבעו את דמות הארץ בעיני הצליין והתייר. אימצו את הויה דולורוזה, שקבעו הצלבנים. המסדר זוכה להכרה מהוותיקן: " שומרי ארץ הקודש" – CUSTODIA  TERRA  SANCTA.

3. מאות 19 ו-20. מגיעים הרבה מאוד מסדרים, כולל מסדרים חדשים שרק עכשיו נוצרו ובמיוחד מסדרי נזירות: סנט גוזף מחזיקים את כנסיית ארון הברית באבו גוש.

דומיניקאנים. נוסד על ידי דומיניקוס במאה ה-13, ותפקידו להטיף. בירושלים מנזר סנט אטיין.

אחיות נצרת, אחיות המחרוזת (הרוזרי), אחיות ציון (מחזיקות 2 מנזרים: בויה דולורוזה בירושלים, האקה הומו, ובעין כרם. המסדר נוסד על ידי שני אחים, יהודים מומרים רטיסבון. המסדר נטל על עצמו ללמד נוצרים מהי יהדות).

הנזירים הסלזיינים שלהם מנזר ישו על ההר בנצרת, בית ג'ימל, קרמזין.

הישועים. אחד המסדרים המפורסמים והגדולים בעולם. נוצר במאה ה-16 על מנת להלחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. בירושלים יש  להם את המכון האפיפיורי.

כל העדות רוצות להיות במקומות הקדושים באותו הזמן. במאה ה-19, בעבות מלחמת קרים שהייתה בין היתר על רקע המתיחות הדתית, נקבע כי העותומאניים לא יקבעו לבד לגבי המקומות הקדושים. נקבע בהסכם פריז 1856,  אמנת "סטאטוס קוו" של המקומות הקדושים. מה שהיה הוא שיהיה. הם למעשה הקפיאו את המצב הקיים כי כל הזמן היו סכסוכים ומאבקים. רק בארץ יש חלוקה כזאת של המקומות הקדושים בין העדות.

הריבון הוא האחראי על הפיקוח, על הסדר ועל חלוקת הזכויות. בעבר הריבון היה: עותומאני, בריטי, ירדני, יהודי והיום בחלקו פלשתיני. במשטרת ישראל יש יחידת המקומות הקדושים שמפקחת על ההתנהלות. חל על 4 מקומות: א) כנסיית הקבר. ב) כנסיית המולד. ג) קבר מרים בגת שמנים. ד) העלייה לשמים. נמצאת בתוך מסגד. בחג העלייה לשמים, המוסלמים יוצאים והעדות מתחלקות במקום.

 

המסדר הפרנציסקאני. ה- Custodia Terrae Sanctae (לטינית) הוא כינוי של אותו חלק של המסדר הפרנציסקאני המקיים את תפקיד שמירת הנוכחות הנוצרית (קתולית) בפרובינציה של ארץ הקודש (הכוללת לבד מארץ ישראל גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצריים, קפריסין ורודוס) מאז ימי הצלבנים. ב- 1339 הופקד המסדר רשמית על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-12 על שמירת המקומות הקדושים והתמקם, בהסכמת השלטונות הממלוכים בהר ציון ובבית לחם. משמעות השמירה הייתה קיום נוכחות נוצרית מתמדת, גם בתנאים קשים של התעללות והשפלה ומתן קורת גג לצליינים קתולים שהגיעו בטפטוף דקיק לארץ הקודש לכל אורך ימי הביניים.

מאמצים את סמל צלב ירושלים של ממלכת ירושלים הצלבנית.

_____ממלכת ירושלים     המסדר הפרנציסקאני

סמל נוסף הוא של שתי ידיים מוצלבות של ישו ושל פרנסיסקוס שעליהן סימני הסטיגמטה. מאחר והיה כל כך אדוק באמונתו והזדהה כל כך עם ישו, התהוו אצלו פצעי סטיגמטה ודמו נזל כמו דמו של ישו.

הפרנציסקאנים מחזיקים את המקומות הנוצריים החשובים ביותר: כנסיית המולד וכנסיית הקבר. הם נציגי הוותיקן בארץ הקודש מזה כ-600 שנה. יש להם מוסד מיוחד בירושלים שנקרא: קוסטודיה שאחראי לכל המקומות הקדושים בארץ הקודש, מצרים, ירדן וסוריה. ראש המסדר נקרא: קוסטודיום.

הפרנציסקאנים בירושלים היו בני חסות של אחת השושלות החזקות באירופה של התקופה, דוכסות בורגונדיה. במאה ה-15 גורשה המשמרת מהר ציון ובשנת 1559 רכשה בהסכמת השלטון העות'מאני מתחם בפינה הצפון מערבית של חומת העיר העתיקה (אזור שומם ונידח בימים ההם). לאחר מלחמת קרים, ירד כוחה של האימפריה העות'מאנית והמעצמות המערביות החלו לצבור כוח במקומות הקדושים בירושלים. זרם הצליינים גבר והמשמרת החלה לרכוש נכסים, לשפץ אכסניות ולבנות את המטה שלה במנזר סן סלוודור שנחנך בשנת 1885, הבולט עד היום בצריחו הגבוה הנצפה כמעט מכל נקודה בירושלים. בשנת 1889 הסכים השלטון הטורקי לפרוץ בקרבת המתחם הפרנציסקאני את השער החדש כדי לקשר בינו לבין המוסדות הנוצריים שהוקמו מחוץ לחומות (ובמיוחד מלון הצליינים נוטרה דאם). המשמרת פועלת עד היום ומקיימת, מלבד מנזר פעיל, שירותי מנהלה מטעם הוותיקן ל"פרובינציה של ארץ הקודש", בית דפוס ובתי מלאכה שונים (בהם בית מלאכה לייצור עוגבים).

המסדר הישועי. האפיפיור בונה לו צבא של נזירים שיישארו בעולם הקתולי ולא יעברו אל הפרוטסטנטים. ישועים הידועים גם כחברי המסדר של ישו = Societas Iesu. הם מסדר בכנסייה הקתולית שקם במאה ה-16 כדי להילחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. את הארגון הקים איגנציוס מלויולה (ספרד) בשנת 1534.

ב-15 באוגוסט 1534 נפגשו ברובע מונמארטר בפריז איגנציוס מלויולה (איניגו לופז דה לויולה) ושישה תלמידים אחרים (חמישה ספרדים ופורטוגזי אחד), כולם בוגרי האוניברסיטה של פריז. אנשי החבורה נשבעו לעוני ולחסידות, כדי לייסד את "המסדר של ישו", ולהקדיש עצמם "לריפוי חולים ועבודת מיסיון בירושלים או ללכת מבלי לשאול לכל מקום אליו יורה האפיפיור ללכת".

השבעה פנו בשנת 1537 אל האפיפיור כדי לקבל את הסכמתו לייסוד מסדרם. האפיפיור פאולוס ה-3 נתן להם את ברכתו, ואישר להסמיך אותם כנזירים. השבעה נותרו כנזירים בוונציה, שם הסמיך אותם הבישוף המקומי, שכן המלחמה המחודשת באותה התקופה בין האפיפיור, בין וונציה ובין האימפריה העות'מאנית הפכה את המסע לירושלים לבלתי אפשרי.

מלווה בשניים מחבריו הגיע איגנציוס לרומא באוקטובר 1538, במטרה לבקש מהאפיפיור לאשר את חוקת המסדר החדש. וועידה של קרדינלים נתנה חוות דעת חיובית על החוקה שהוצגה, ופאולוס ה-3 אישר את קיומו של המסדר בבולה אפיפיורית בשם: Regimini militantis, שיצאה ב-27 בספטמבר 1540, אך הגביל את מספר חברי המסדר לשישים. הגבלה זו הוסרה בבולה נוספת בשם Injunctum nobis, שיצאה כעבור שלוש שנים. איגנציוס מונה להיות המפקח העליון על המסדר. הוא שלח את חברי המסדר כמיסיונרים לכל רחבי אירופה, להקים בתי ספר, מכללות וסמינרים.

איגנציוס כתב את החוקה הישועית, והמסדר אימץ אותה בשנת 1554. החוקה יצרה ארגון היררכי והדגישה את חשיבות זניחת העצמי, והציות לאפיפיור ולראשי המסדר. התנהגות זו הוגדרה על ידי איגנציוס עצמו כ"ממושמעים כגוויה". העיקרון הראשי היה למוטו של המסדר: "Ad Majorem Dei Gloriam" – הכול למען תהילת האל.

תקופת ייסוד המסדר הישועי הייתה תקופת רפורמציית הנגד, תנועה לרפורמות בתוך הכנסייה הקתולית, שבאה כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית. אנשי המסדר הטיפו לנאמנות לכתובים ולדוקטרינה הכנסייתית, וכדברי איגנציוס עצמו: "אאמין כי הלבן אשר אני רואה הוא שחור, אם הממונים עלי בכנסייה יגדירו אותו כשחור".

אחד מן הכלים העיקריים של הישועים היה "המפלט של איגנציוס". היה זה מפגש שבמהלכו היו אנשים מתכנסים תחת סמכותו של כומר, לשבוע או יותר, ונותרים בשתיקה כאשר הם שומעים הטפות, או עוברים אימונים גופניים שמטרתם להפוך אותם לאנשים טובים יותר.

הישועים ייסדו בתי ספר רבים, אשר משכו את בני האליטה החברתית באירופה הקתולית בשל שיטות הלימוד המתקדמות בהם והערכים המוסריים שהוקנו בהם. בתי הספר הישועים שיחקו תפקיד מרכזי בהחזרה לקתוליות של ארצות אירופיות רבות, שנטו בשלב זה או אחר לפרוטסטנטיות.

הישועים הטיפו לכך שהטקסיות הפולחנית והעיצוב המהודר של הכנסיות הקתוליות, אשר היו כה שנואים על הפרוטסטנטים, ימומנו ויבוצעו במלוא ההדר. הם הצליחו להשיג השפעה רבה בתקופה המוקדמת של פעולתם, שכן כמרים ישועים שימשו פעמים רבות ככמרים מוודים למלכי אירופה באותה התקופה. הישועים היו הכוח המוביל ברפורמציית הנגד בשל המבנה החופשי יחסית של המסדר שלהם, שלא דרש חיים בקהילה, על מנת להיות קשובים לצרכי האנשים בכל מקום ומקום.

"המסדר של ישו" פעיל מאוד בעבודה מיסיונרית ובחינוך. מפעיל בתי ספר תיכוניים ומכללות.

חותם הישועים. האותיות IHS, באלפבית היווני: יוטא, אטא וסיגמא, הן קיצור שמו של ישו.

המסדר הישועי קם כקונטרה רפורמציה. עובדים בארץ במכון האפיפיורי למקרא. עובדים ישירות אל מול האפיפיור ללא כל היררכיה פנימית.

נזיר ישועי נשבע ללכת לכל מקום ולכל תפקיד שיוטל עליו.

Advertisements