הנצרות בימי הביניים התיכוניים באירופה: 1050-1300

ראשית ימי הביניים 476–1050. משנת 1300 ועד תחילת הרנסנס אלה הם ימי הביניים המאוחרים. מה  קורה בשלב הזה במערב :

גרגוריוס השביעי הוא האפיפיור בין השנים 1073–1085. הוא זה שממסד את רעיון הסכיזמה.

"מאבק האינווסטיטורה", מתרחש בין השנים 1070–1122. אינווסטיטורה הוא טקס הלבשת הגלימה המסמל את היותך מוסמך לכהן דת. ישנו מאבק בין האפיפיור לקיסר מי יעניק את הגלימה.

תחילת מסע הצלב הראשון יוצא מאירופה בשנת 1096 ומגיע בשנת 1099 לירושלים.

במאה ה-12 מתרחש הרנסנס של אירופה – מתרחשים תהליכים שונים שמצד אחד יש זריחה ומצד שני דעיכה זו הסיבה שבמסע הצלב הראשון יוצאים כל כך הרבה המונים ופשוטי עם. המאה ה-13 ישנם תהליכים נוספים הקשורים גם לנפילת הממלכה הצלבנית. על סף המאה 14 ישנם תיעודים על אכזבה ממוסד האפיפיורות .

ישנן טענות קשות על שחיתות, יותר ויותר מדברים, שואלים וכותבים על האכזבה ממוסד האפיפיורות והטענה המרכזית היא שמוסד האפיפורות הפך להיות ארגון בינלאומי שחולש על כל תחומי החיים. לא נותנים למאמינים לנשום ,להתבטא. אין מושג על מה מדברים ולמה.

בשנת 1292 ישנה יריבות בין הקרדינלים ממשפחות האצולה הרומית. מבחינת המאמינים הדבר הזה הוא כאוס. עקב היריבויות לא יודעים במי לבחור כאפיפיור ובעצם אין ביניהם הסכמה ולא יוצא "עשן לבן" וכך מחליטים לבחור באדם מבוגר שלמעשה אין לא שליטה. כך ממנים את סלסטינוס החמישי, אדם בן 80, סגפן בנדיקטיני. אין לו כל קשר למוסד השלטוני, הוא אינו מבין דבר בכל המאבקים ואין לו גם את הכוחות להתמודדות. דצמבר 1294 האפיפיור סלסטינוס ה-5 מתפטר!

בקרב המאמינים ישנה הרגשה כאילו אלוהים התפטר, אלוהים עזב אותנו, הדבר מערער את כל היסודות עליהם מושתת הכנסייה במערב, כל זאת בסוף המאה ה-13.

גרגוריוס ה-7, מכהן בין השנים 1073–1085. הוא כותב מסמך בשם: "התכתיב האפיפיורי" הכולל בתוכו מספר נקודות מרכזיות: א) רק האפיפיור יכול להדיח בישופים או להושיבם על כנם. ב) רק הוא יכול לחוקק חוקים חדשים (טוען שהחוקים שהאפיפיור מחוקק הם חוקי מוסר הבאים בהשראה אלוהית והאפיפיור בעצם מחפש את טובת המאמינים ללא כל אינטרס פוליטי). ג) כל השליטים מנשקים את רגליו של האפיפיור כי הוא נציגו של אלוהים עלי אדמות. ד) מותר לו להדיח קיסרים (אם ישנו קיסר שאינו פועל על פי התכתיב האפיפיורי הוא אינו יוכל לכהן כקיסר. כל זאת בא בשל איזושהי תחושה שיש למטמינים שמשהו גדול עומד להתרחש). ה) אסור לאיש לשפוט את האפיפיור שהלא האפיפיור הוא נציגו של אלוהים עלי אדמות. הדבר בא בשל החשש שמא הקיסר יבצע מהלכים לפיטורי האפיפיור. ו) אסור לאיש לבטל את פסק הדין שקבע האפיפיור.

מאבק האינווסטיטורה:

האפיפיור הוא גרגוריוס ה-7. הקיסר הוא היינריך ה-4 , משושלת המלוכה שמרכזה בגרמניה ,קיסר.

המערב (שושלות מלוכה מימיו של קארל הגדול 800 לספירה הרואות בנתחים הללו של אירופה , נתחים שלגיטימי שישלטו עליהם . בתקופה זו אין עדיין מדינות , אירופה מחולקת לשושלות מלוכה כאשר כל אחת מהן רוצה לשלוט על שטח גדול יותר). 

העילה למחלוקת ביניהם היא בידי מי הזכות למנות בישופים? הדבר הוא מאוד חשוב מכיוון שהבישופים אחר כך ממנים כמרים והדבר גם מביא הכנסות כלכליות. הקיסר כמובן רוצה למנות בישופים, אך האפיפיור טוען שרק לו הזכות למנות בישופים. בטקס של מינוי בישופים מעניקים למי שממונה לבישוף סמלים של סמכות. חילונית, ישנם ווסלים של הקיסר שהם מחזיקי נחלות, מעניקים סמכויות חילוניות ומעניקים גם סמלי סמכות דתית, מעניקים את מטה הרועים ואת טבעת הדייג. מדוע מעניקים גם סמלי סמכות דתית וגם חילונית? זאת משום שבעצם הכנסייה שולטת על כל תחומי החיים.

התרחשות המאבק: בשנת 1075 היינריך ה-4 ממנה ארכיבישוף במילנו. האפיפיור מאיים על כך בחרם. בשנת 1076 בישופים גרמניים בראשות הקיסר מחליטים על הדחת האפיפיור.

תגובת האפיפיור: א) מדיח לאלתר את כל הבישופים הגרמניים. ב) מחרים את הקיסר ומדיח אותו. ג) משחרר את נתיניו של האפיפיור מחובת נאמנות לקיסר. אומר למאמינים בעצם שהאצולה פשטה את הרגל וכי כעת אפשר לחלק את כל הנכסים בין הנתינים.

התוצאה: מרד ווסאלים בגרמניה. רואים אפשרות להשתחרר מעולו של האציל שנמצא מעליהם.

ההליכה לקנוסה: ההליכה לקנוסה נקשרת למאבק האינווסטיטורה. בחודש ינואר, שנת 1077 היינריך ה-4 פוגש את האפיפיור בדרכו לגרמניה בטירה שנקראת: "קנוסה", בסמוך למעברי האלפים. ממתין לאפיפיור במשך 3 ימים, באופן סמלי הוא פושט את בגדי הקיסר ולובש שק ועומד יחף בשלג וממתין למחילה מהאפיפיור. האפיפיור התרצה ומעניק מחילה לקיסר היינריך ה-4.  

המשבר של המאה ה-14: זוהי מאה קשה מאוד, ישנו משבר אמוני עמוק ביותר. מדוע זה משבר? ישנו אפיפיור חדש, בונופציוס ה-8, מתמנה אפיפיור בין השנים 1294-1303. הוא כותב מסמך שנקרא: UNAM SANCTAM, האחת הקדושה (הכנסייה). כאשר נכתב מכתב שכזה רואים שלמעשה מוסד האפיפיורות חלש ביותר ישנן צרות. האנשים מפסיקים להאמין במוסד האפיפיור והדבר אינו מתיישב להם עם הנציגות של אלוהים עלי אדמות.

בתי מלוכה באנגליה וצרפת צוברים כוח, תהליך התודעה הלאומית החל כבר.

"גלות אביניון". הקיסר פליפ היפה מצליח לגרום לכך שמוסד האפיפיורות יהיה תחת מרותו. הוא מגלה את מוסד האפיפיורות מרומא לאביניון שבצרפת. כך בין השנים 1039-1378 מוסד האפיפיורות נמצא בגלות. הקיסר גורם לכך שהאפיפיורים יעתיקו את מגוריהם לצרפת. מכיוון שפליפ היפה רוצה לחלוש על כל מרחבי האימפריה לכן הוא רוצה את מוסד האפיפיורות תחתיו וקרוב אליו.

בין השנים 1337-1453 מתרחשת "מלחמת מאה השנים", מלחמה בין אנגליה לצרפת. שכן החלה להיות איזושהי תודעה לאומית, זהות שהיא בבחינת ריכוזיות של שני שליטים חזקים כאשר מי שסובל מכך הם בעצם התושבים עצמם.

המגיפה השחורה בין השנים 1348-1351. פורצת מגיפה שקוטלת מיליוני אנשים ברחבי אירופה. הערכות מדברות שכ 1/3 מאוכלוסיית אירופה מושמדת במגיפה זו.

בשנת 1378 האפיפיור חוזר לרומא. בצרפת לא מקבלים זאת וקיסר צרפת ממנה אפיפיור נוסף שיושב בצרפת. המאמינים רואים זאת כמעין ממפלצת בעלת שני ראשים. כך נוצרת גם הסכיזמה של המערב בין השנים 1378-1417. זו כבר לא נציגות של אלוהים עלי אדמות ולכן ישנה אכזב גדולה מאוד ממוסד האפיפיורות מלווה בהלם וכעס גדול.

 

האמונה הקתולית בימי הביניים המאוחרים

תומס אקווינס (תומס איש אקינו) נולד באיטליה בשנת 1225 לדוכס מאקינו. אמו הייתה הדוכסית של טיאנו, והמשפחה הייתה צאצאית למשפחות מלוכה וקיסרים. בשנת 1236 הוא נשלח לאוניברסיטת נאפולי, ואי שם בין השנים 1240 ו- 1243 הוא התקבל כחבר במסדר הדומיניקני. תומס אקווינס נפטר בן 49 ב- 7 מארס 1274.

בסוף ימי הביניים, במאה ה-12 וה-13 התחוללה דרמה מאוד גדולה בעולם היהודי, נוצרי ומוסלמי שבה בני הדתות שנו אחד את השני ובאותה מידה הייתה משיכה אינטלקטואלית, רעיונית ושלושת הדתות גילו מחדש את אריסטו. אריסטו אינו אפלטון ואם אפלטון התאים מאוד לתקופת הימי הביניים עם גישות מאוד אידיאליות ואוטופיות לתרבות ולאמונה הנוצרית אז בסוף התקופה מתחיל תהליך של התרחקות ולעלות תיאוריות חדשות-ישנות שהביאו מחדש את הגישה ההומניסטית יותר, שילוב בין גוף ונפש, מהות העצם, שימוש של שכל בצורה אנלוגית, חקירות ומסקנות. אפלטון אמר שהכול עולה כלפי מעלה למקום שאנו לא יכולים להגיע אליו. זו תפישה אידיאלית. אריסטו אמר שבאותה מסגרת האדם חי את חיו במלואו על האדמה במהותו ובמלאו אנושיותו. אם התפישה של אפלטון הייתה אנכית אז התפישה של אריטו הייתה רוחבית. אפלטון הגיע למסכנה שאנו חיים בעולם שכולו פיקציה, שקרים ואין משהו חשוב לצפות בעולם הארצי, פרגמאטי, בנלי. כמו נאמר על ידי אגוסטינוס מאוחר יותר. ע"פ אריטו לאדם יש שכל ותבונה, ויש לעולם הארצי הזה ערך ומשמעות. התפישה של אריסטו הייתה תיאולוגית וצריכים להשתמש בשכל ותבונה, מדע, חקירה, סקרנה ואיסוף על מנת להיות אדם מוסרי יותר, טוב נחוש, מבין ויוזם יותר. יש הבדלים גדולים בין שתי התפישות. אפלטון התעסק במתמטיקה אבל אריסטו אמר שיש עוד כמה דברים להתייחס אליהם. בסוף ימי הביניים נוצרה מצב של פרספקטיבה שהאמינה יותר באדם, בנפשו, שכלו, במהותו ותפקידו. בתחילת ימי הביניים הייתה גישה פסימית אבל בסוף הייתה התפתחות ולכן חזרו לאריסטו ולא אמרו שיש חידוש כי לפעמים נתפס כדבר שלילי, יש פחד לחידושים. כמו שהרמב"ם עשה ליהדות, הרמב"ם היה אריסטוטלי בגישה שלו, בשילוב בין חומר ורוח, גוף ונפש. אריסטו הוא אדם הרמוני. בניגוד לאפלטון שטען שגוף ונפש נלחמים ביניהם כל הזמן, שהגוף הוא כלא לנשמה שרוצה לעלות למעלה. אריסטו אומר ששני הדברים או אלמנטים חשובים, גוף בריא ונפש בריאה. ע"פ הרמב"ם המצוות שהם מצוות של הגוף הן עוזרות לאדם להיות מוסרי וטוב יותר. תחליטו של אדם הוא לעבוד את אלוהים בכל צורה אפשרית.

מהצד המוסלמי מעריץ של אריסטו באותה תקופה היה אבן רושד. פילוסוף מוסלמי רציני שעסק מאוד אינטנסיבי בתרגום ופירוש כתבי אריסטו. חי בספרד בשנים 1126-1198, אותה תקופת חיי הרמב"ם. רושד היה קאצי = שופט. רושד נחשב לאחד מגדולי הפילוסופיה המוסלמית בימי הביניים ('פָלַסִפַה' = פילוסופיה בערבית). הוא היה שותף לרמב"ם בקבלת המסורת האריסטוטלית, כלומר שניהם היו אריסטוטליים, רציונליסטים ועסקו בבעיות פילוסופיות דומות.

אבן רושד גם טען שכל אדם הולך לפי ההלכה המוסלמית שיש בה חוקים, מצוות ותקנות, רק אדם שמקיים את כל המצוות המוסלמיות יכול להיות אדם צדיק וראוי. אדם לא יכול להיות ללא חוק. ע"פ אריסטו אדם שחי ללא חוק הוא חיה. לכן חייבים לקיים מצוות כי הם מנגנון לטיהור הגוף והנשמה, להגנה מפי עבודה זרה.

תומס אקינו חי אחרי הרמב"ם ואבן רושד אבל ניתן לומר שהוא היה מקביל לרמב"ם בעולם הנוצרי. הוא נחשב הדמות החשובה ביותר בכנסייה הקתולית אחרי אוגוסט ינוס ונתן פרשנות לתורת אריסטו בעולם הנוצרי. אלוהים שבשמיים הוא אדם שירד לארץ על מנת לתת דוגמה לאנושות. ע"פ תומס אקינו החטא הקדמון קיים אבל הוא טעות שעושים הגורים. התפישה הזו מביאה למצב שניתן לשנות את התודעה המוסרי של האדם. ככל שהאדם הוא יותר פילוסוף, רציונאלי אז יכול לאמין באלוהים בצורה יותר טהורה. עבור תומס אקינו ישו הוא אהבת אלוהית שחצה את הקו המחולק והגיעה לאנושות. האנושות חזתה מחזה נדיר של התגשמות אלוהית עלי אדמה במשך 33 שנים והאדם יכול לקחת מודול אלוהי לאהבה מושלמת. תומס אקינו מאמין באדם, באהבת אדם והאל, בשכל, אנושות, בתפישה של ידע שיכול לשנות את מהות האדם באמצעות הכנסייה והסקרמנטים. רק אלוהים שנעשה לאדם יכול להיות דוגמה לאהבת האל את האדם, ז"א שישו לא הגיע על מנת לביא גאולה אלא על מנת להיות דוגמה. תומס אקינו לוקח אותם אלמנטים אבל באופן אופטימי, האדם יכול להתקדם ע"י השכל, לוגיקה, היגיון, מעשים, הכנסייה והסקרמנטים, כפי האריסטו אמר שאדם יכול להשתפר. אהבת האל, ע"פ תומס אקינו היא דו-כיווני. אהבת האל הוא אלמנטארי, אלוהים משמעותו אהבה. אצל אגוסטינוס האל אוהב את האדם אבל האדם לא ראוי לאהבה זו.

 

מודעות פרסומת