לוח השנה המקובל במרבית מדינות העולם, לעתים לצד לוח השנה המקומי. מבוסס, כרוב לוחות השנה, על מחזוריות ההקפה של כדור הארץ סביב השמש. על פי המסורת מתחילה הספירה הנוצרית ביום ברית המילה של ישו. בהתאם לשיטה זו, שנת חייו הראשונה של ישו היא השנה ה-1 לספירה.

מניין השנים לפי מועד הולדת ישו הוצע לראשונה בשנת 525 לערך, על ידי הנזיר דיוניסוס "הקטן", שקבע כי השנה הראשונה לחייו של ישו – שאותה כינה "שנת האדון" (Anno Domini) –  היא השנה ה-1 לספירה (השנה הקודמת לה הייתה 1 לפני הספירה, ומכאן שאין שנת 0 לספירה; בהתאם, יש להקפיד ולומר כי האלף – המילניום – השלישי החל בשנת 2001, ולא בשנת 2000). דיוניסוס קבע כי השנה ה-1 לספירה, שנת לידת ישו, התרחשה בשנה ה-754 למניין ייסוד העיר רומא (שהוא המניין שרווח בעולם העתיק).

חישובו של דיוניסוס היה ככל הנראה מוטעה. הטענה בדבר טעות בחישוביו של דיוניסוס נשענת בעיקרה על הכתוב בספר הבשורה עפ"י מתי מן הברית החדשה : "ויהי בימי הורדוס המלך כאשר נולד ישו בבית לחם יהודה" (ב' א'). היות שהמלך הורדוס מת בשנה ה-4 לפני הספירה, כפי שעולה מכתביו של יוסף בן מתתיהו, נראה שישו נולד לפחות ארבע שנים לפני התאריך שקבע דיוניסוס (בין ההצעות השונות במחקר לתאריך הנכון של לידת ישו הוצעו השנה הרביעית ואף השישית לפנה"ס). בדומה לכך, גם טענתו של דיוניסוס בדבר לידת ישו ביום ה-25 בחודש דצמבר שנויה במחלוקת במחקר. עם זאת, שיטתו זכתה לימים לתפוצה רבה.

בתחילה לא הייתה מודעות לספירה ולכן אין לוח שנה אחיד ברומא. כמו כן לא ספרו את השנים כפי שסופרים כיום. מסורת הספירה החלה אצל הקיסר יוסטיניאנוס, חישוב תאריך הפסחא. האפיפיור מבקש מהקיסר לחשב את חג הפסחא. יוסטיניאנוס מרחיב את הממלכה ושואל נזיר בשם דיוניסוס אקסוגוס. פסחא כשישו קם לתחייה וכך הנזיר מגיע לשנה הראשונה לספירה. סטייה של 4 שנים.

תפקידו המכריע של הלוח, מבחינת הכנסייה, היה קביעת המועד המדויק של חג הפסחא – ביום א' שלאחר ליל הירח המלא הראשון המגיע אחרי מועד השיווי האביבי (היום שלאחר החורף שבו משתווה אורך היום לאורך הלילה, 21 במרס). תאריך זה נועד למנוע התלכדות בין יום הפסחא ליומו הראשון של חג הפסח  היהודי, במסגרת שאיפתה הכללית של הכנסייה בדורותיה הראשונים להתרחק מהיהדות עד כמה שאפשר, והמטרה אכן הושגה (אם כי היו לכך מעט יוצאים מן הכלל במרוצת הדורות).

12 חודשים נמנים בשנה הנוצרית. מסורת זו, החופפת את מחזור עונות השנה, מקורה בהיסטוריה הרומית שקדמה לדת הנוצרית. המעבר לשיטת ספירה בת 12 חודשים נעשה ברומא במאה ה-8 לפנה"ס. במרוצת הזמן עשו הרומאים כמה שינויים, עד לעיצובו הסופי של הלוח בשנת 45 לפני הספירה על ידי יוּלְיוּס קיסר, ונקרא על שמו: הלוח היוּלְיָאנִי. המעבר ללוח השנה היוליאני הוצג בוועידת הכנסייה בניקיאה  (שנת 325), והתקבל או אומץ על ידי הכנסייה בכללותה על שמות החודשים שבו בתהליך אטי שנמשך כ-400 שנה. במאה ה-16 נערך בלוח זה תיקון ביוזמת האפיפיור גְרֵגוֹרְיוּס ה-13, ועל שמו נקרא הלוח המתוקן בשם הלוח הגְרֵגוֹרְיָאנִי.

החודש השלישי: מרס, ובמקור הלטיני מרטיוס (Martius), על שם אל המלחמה מרס (מקבילו הרומי של האל היווני ארס); החודש השביעי: יולי, על שמו של יוליוס קיסר, מתקין הלוח; החודש השמיני: אוגוסט, על שמו של הקיסר אוגוסטוס. החודש התשיעי: ספטמבר, ובמקור הלטיני September, שפירושו "שביעי". אוקטובר משמעו שמונה, נובמבר משמעו תשע, ודצמבר משמעו עשר.

הסיבה לחוסר ההתאמה בין שם החודש לבין מספרו בפועל נעוצה בהיסטוריה של התגבשות הלוח. עד המאה ה-8 לפנה"ס מנה הלוח המקובל עשר חודשים בלבד, ושמו של החודש השביעי היה ספטמבר. הרפורמה היוליאנית שהוסיפה שני חודשים נוספים (ינואריוס ופברואריוס) הותירה את שמות שאר החודשים על כנם, ומכאן חוסר ההתאמה בין השם והמספר בחודש זה וגם בחודשים הבאים אחריו.

על פי הלוח היוּליָאני, החודש הראשון בשנה היה מַארְס . החודשים ינואר, פברואר, מאי ויוני נקראים על שם אלים שונים. ואילו השם אפריל, שמו של החודש החָל באביב, נגזר משורש לטיני שמשמעו "להיפתח", והוא קשור לפריחה המתרחשת באביב.

מכיוון שבזמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש חסרות שעות אחדות כדי למלא 365 יממות בדיוק – כל 4 שנים מוסיפים לשנה יממה אחת. כך נקבע שחודש פברואר, החודש האחרון בשנה, יעוּבּר כל 4 שנים ויהיה בן 29 יממות.

הקהילות הנוצריות שנוצרו באימפריה הרומית במאות הראשונות לספירה, קבעו את החגים והמועדים על פי הלוח היוּלְיָאנִי המקובל. עם זאת הן ערכו בו שינוי. מועד ראשית השנה הועבר לחודש ינואר.

כאמור, במאה ה-16 הכניס האפיפיור גְרֵגוֹרְיוּס ה-13 תיקון בלוח היוּלְיָאנִי. תיקון זה התקבל בארצות שאוכלוסייתן משתייכת לזרם הקתולי או לזרם הפרוטסטנטי של הנצרות. לעומת זאת בארצות שאוכלוסייתן משתייכת לזרם האורתודוקסי המשיכו להשתמש בלוח היוּלְיָאני עד תחילת המאה ה-20, ורק אז אימצו את הלוח הגְרֵגוֹרְיָאני. בכנסייה האורתודוקסית הפועלת בארץ הקודש נוהגים עד היום על פי הלוח היוּלְיָאני.

בארצות הקתוליות אומץ הלוח הגרגוריאני מיד עם הכרזתו בצו האפיפיור. ארצות אחרות קיבלו את השינוי מאוחר יותר; רוסיה תחת שלטון הצארים , לדוגמה, לא אימצה אותו כלל, והוא הונהג בברית המועצות רק עם כינונה של "מהפכת אוקטובר" , שהתרחשה ב-25 באוקטובר 1917 לפי הלוח היוליאני, או ב-7 בנובמבר לפי הלוח הגרגוריאני.

עוצמתה הכלכלית והפוליטית של אירופה, והשתלטותן של ארצות אירופה על רוב חלקי העולם מאז המאה ה-19, הביאו לידי כך שהלוח הנוצרי הגרגוריאני התקבל בכל העולם כלוח האזרחי, כלומר הלוח שעל פיו פועלים מוסדות המדינה והגופים הכלכליים ברוב מדינות העולם. במדינת ישראל, שרוב אוכלוסייתה יהודית, מציינים במסמכים הרשמיים הן את התאריך האזרחי והן את התאריך העברי.

מלבד התיקון הכללי שעשה גרגוריוס, הוא ראה צורך בתיקון חד-פעמי של השגיאה שהצטברה עד לימיו, ולכן השמיט עשרה ימים מהלוח: התאריך למחרת ה-4 באוקטובר 1582 היה ל-15 באוקטובר (כשאימצה בריטניה את הלוח הגרגוריאני, ב-1752, כבר היה צורך בהשמטת 11 יממות, והמונים התפרעו ברחובות בדרישה שיחזירו להם את הימים שנגרעו מחייהם). השנה הגרגוריאנית תואמת היטב את שנת השמש, ורק מדי פעם מתקנים אותה האסטרונומים בהוספת שנייה אחת.

תיקון נוסף שהוכנס בלוח הגרגוראני, הוא הקביעה כי היום הראשון בשנה הוא 1 בינואר. ראשיתו של נוהג זה באימפריה הרומית, אך הכנסייה הקתולית ניסתה לבטלו, כדי להימנע מהחגיגות הפגאניות שהיו אופייניות לו. ציון ראש השנה ב-1 בינואר הוסיף להיות נוהג עממי, ועם הנהגת הלוח הגרגוריאני ויתרה הכנסייה וקיבלה אותו. עד אז היו ראשי שנה רשמיים שונים במדינות שונות, ולפעמים אף נהגו לציין את מספרי שתי השנים – החולפת והחדשה – בתקופות החפיפה, כדי למנוע בלבול. שנת 1622, הייתה הראשונה שבה החלה השנה באופן רשמי ומלא ב־1 בינואר בארצות הקתוליות.

הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרנציסקאנית משתמשות בלוח השנה הגרגוריאני. ואילו האורתודוכסים בארץ הקודש כאקט של מחאה (מחאה כנגד הממסד היווני הדתי שאינו מאפשר להם להתקדם בהיררכיה הדתית) שומרים על לוח השנה היוליאני ומתנהלים על פיו.

ישנו פער משמעותי בן הלוח הגרגוריאני לבין הלוח היוליאני בלפחות 13 ימים. הלוח הגרגוריאני מקדים את הלוח היוליאני. הלוח היוליאני תקף בארץ הקודש לתאריכי החגים ולכן כל החגים האורתודוכסיים יקדימו בהפרש ניכר את תאריכי החגים הקתוליים או הפרנציסקאניים למרות שמדובר בעצם על אותם חגים.

הלוח מלמד אותנו את התאריכים השונים של כל החגים והתאריכים של החגים לכל הקבוצות הנוצריות.

בלועזית נהוג לציין ליד מספר השנה את האותיות AD (למשל, שנת 1900 לספירה תופיע כך: 1900 AD). שתי האותיות הלטיניות הן ראשי תיבות של הביטוי הלטיני Anno Domini (שנת האדון). ליד תאריך שזמנו טרם הספירה ("לפני הספירה") מצויין בקיצור BC (לדוגמה שנת 320 לפני הספירה תופיע כך: 320 BC). האותיות BC הן ראשי תיבות של המושג האנגלי  Before Christ ("לפני המשיח").

בשיטה המעדיפה ניטרלייות ביחס לתפיסה הנוצרית מעדיפים את השימוש בביטוי Common Era (העידן המקובל). בהתאם, את השנים שלפני הספירה מציינים באותיות BCE, ראשי תיבות של הביטוי – Before the Common Era (לפני העידן המקובל). לפיכך, שנת 1900 לספירה תסומן CE 1900, ושנת 320 לפנה"ס – 320 BCE.

ימי קדושים. בכנסייה הקתולית והאורתודוקסית, כל יום בלוח השנה מוקדש לזכרו של קדוש או קדושה מן העבר, שהלכו לעולמם/ן בתאריך זה (בנצרות הפרוטסטנטית יש רק כמה ימי קדושים). כך משרת לוח השנה פונקציה של זיכרון דתי בלתי פוסק. לנוכח העובדה שההיסטוריה, בתיווכו של מנגנון הכנסייה, הותירה אחריה אלפי קדושים נוצרים, כל יום בשנה מציין כמה קדושים במשותף. יש להעיר כי מגלי ארצות רבים, בייחוד הקתולים מביניהם, נהגו לכנות מקומות חדשים שהגיעו אליהם בשמו של הקדוש שחגו חל ביום התגלית, ומכאן ריבוי המקומות בעולם ששמם מתחיל במלה "קדוש" בשפות השונות: סנטו, סנטה, סן, סנט, סיינט, סאו וכו'.

דוגמאות:

21 במאי (משותף לקתולים ולאורתודוקסים), קונסטנטינוס הגדול  (Constantinus Magnus):

הקיסר הרומי הנוצרי הראשון. העניק לנצרות מעמד של דת מותרת באימפריה, לאחר שנים של רדיפת הנוצרים מצד הקיסרים.

11 במאי (אורתודוקסי): האחים קירילוס ומתודיוס (Cyrilus, Methodius): המאה ה-9. שני אחים ילידי יוון, שיצאו למזרח אירופה ופעלו באופן נמרץ למען ניצור העמים הסלאביים ; בשל פועלם נעשו קדושי הכנסייה האורתודוקסית. במסגרת פועלו זה פיתח קירילוס (827 – 869) א"ב מתאים לשות הסלאביות, והורה אותו לבני המקום. יחד עם מתודיוס (815 – 885) תרגם את כתבי הקודש לשפה הסלאבית. על סמך הכתב שפיתח קירילוס פיתחו תלמידי האחים את הכתב הקירילי , המשמש כיום חלק מן העמים הסלאביים. ה-11 במאי חשוב במיוחד בחלק ממדינות אלה, ובין השאר מיוחסת לו חשיבות רבה בבולגריה.

באפריל (קתולי בלבד), קתרינה מסיינה (Caterina) 1347-1380. ילידת סיינה שבאיטליה, שבנעוריה הצטרפה למסדר הדומיניקני. בגיל 19 החלה לחוות חזיונות דתיים, שבשיאם קשר זוגי עם האל. חוותה סטיגמטה (הופעת פצעים על הידיים והרגליים, זהים לפצעים שהופיעו אצל ישוע בעקבות צליבתו). נחשבת לפטרונה של איטליה. אחת משלוש הנשים היחידות שקיבלו את התואר "דוקטור של הכנסייה" (Doctor Ecclesiae), שהוענק על פי רוב אך ורק לגברים (יחד עם תרסה מאווילה ותרז מליזיֵה – עליהן בהמשך).

22 ביולי (משותף לקתולים ולאורתודוקסים), מרים המגדלית (Maria Magdalena): מאה 1. דמות מן הברית החדשה, תושבת הכפר מגדל בסמוך לכנרת. לאחר שישוע ריפא אותה (על פי המסורת, הוא גירש שדים מגופה), הלכה אחריו בדבקות (לוקס ח' ב') ונכחה בצליבתו (לוקס, שם; מתי כ"ז נ"ו). לאחר שקם לתחייה התגלה ישוע לראשונה למרים (יוחנן כ' א-י"ח), והוא אף שלח אותה לבשר לתלמידיו על תחייתו.

 

= = = = =

יום ראשון הוא יום תפילה מרכזי אבל הוא לא יום שבו לא מותר לעבוד בתפישה הדתית. בשפה לטינית נקרה Sunday. כאשר המילה Day קשורה לאלוהים וכך היום הראשון הוא יום השמש ובצבא הרומי היה נהוג כיום מנוחה.

קריסמס חוגג הדת נוצרית את יום הולדת ישו. לא היה ידוע בפועל מתי הוא נולד אז נקבע ביום 25 לדצמבר כי באותו יום בדתות הפגאניות היו חוגגים את יום השמש, יום לידתה של השמש, אל השמש.

Advertisements