המונח שילוש אינו מופיע בברית החדשה. כאשר מדברים על המהות האלוהית המורכבת משלוש פרסונות: האב הבן ורוח הקודש. עם כל מה שמוזכר כמיתוס מכונן אינו מופיע כלל בברית החדשה. יעבר עוד מספר דורות עד אשר ניתן יהיה לדון במונח הזה של השילוש.

קטכומנים = המועמדים לטבילה. הם יושבים ולומדים את האוונגליונים. לומדים את סיפור חייו של ישו כאשר מטרתם היא להצטרף לקהילה המתגבשת, עדיין לא ניתן לקרא לה דת חדשה שכן יש אמונה מתגבשת, יש קהילה אפילו נרדפת אך הם עדיין בתהליך גיבוש הן של הדת והן של הקהילה.

ננסה להבין מה למדו בסימבול האפוסטולי אותם קטכומנים = המועמדים החדשים, כדי להגביר את האמונה החדשה שאליה הם הצטרפו.

אני   מאמין (credo)  

באלוהים

האב 

הכל – יכול

שמע  ישראל  

ה'  אלוהינו

ה'  אחד

דברים  ו' ,ד'

 

אפוסטולי = שליח.

הטקסט הזה מרמז לנו שמי שחיבר את הטקסט הזה או לפחות היה מעורב בקביעת התכנים שלימים במאה ה-2 זה יעמוד כטקסט מוכר הם השליחים.

סימבול = סמל. סמל הוא דבר מאוד רחב. במקרה הזה הוא סמל אשר מתכוון לאיזושהי הצהרת אמונה שמסמלת אתה היותי שייך למי שמקבל את הצהרת האמונה.

במבנה הזה ניתן לראות איזשהו יסוד היוצא מתוך היהדות ומתחיל להגדיר איזושהי אמונה חדשה.

פרוש מבנה ההצלבה: 

אני – לעומת ישראל = זו אמונה שמכוונת לאינדיבידואל. ישראל כעם כלאום ,הבחירה של העם ולא הבחירה של היחיד וההתנהלות לאורך התנ"ך שמתנהלת בין עם לבין אלוהים או בין נציגי עם לבין אלוהים, בין נבחר עם לבין אלוהים. מדובר על עיקרי אמונה שמגדירה את האינדיבידואל כמושא ההתבוננות של אלוהים. ועל כן בכל פינה בעולם, ללא בנייה של איזו זהות (במובן הלאומי) של קבוצה כל אחד ואחד יכול להצטרף לדת החדשה.

מאמין – לעומת שמע = מהו ההבדל בין שמע לבין מאמין? סיפור נעשה ונשמע. שומעים את ההוראות ואת המצוות ומצווה לקיים את המצוות.

הדת היהודית היא דת שרואה במצוות המעשיות את העיקר שבעיקרים (עצם עשיית המצוות היא הצהרת האמונה באלוהים). ביסוד האמונה עומדות המצוות. הנצרות לעומת זאת אומרת שהאמונה היא בלב (עצם העובדה שאני מאמין –  אהבה וחסד שיעמדו במרכז ולא במונח של התחשבנות שיש מול האל) הדבר אינו קיים בדת החדשה, היא מדגישה את האמונה שבלב = הרוח לעומת המעשה.

אלוהים – לעומת ה' אלוהינו = אלוהינו – ישראל עם נבחר, אלוהים בחר את עם ישראל והאלוהים הזה הוא שלנו ולא למי שאינו שייך לעם הנבחר. לעומת זאת הנצרות נותנת איזושהי הגדרה מעט שונה לאלוהים. כלומר היא מגדירה אלוהות שפתוחה לכל אחד על פי התפישה של ההגדרה של האמונה שבלב.

האב הכול יכול – לעומת ה' אחד = כאן יש איזושהי תפנית מהנוסח של הצהרת האמונה בספר דברים ו' . כאשר קוראים את התנ"ך האם המונח אב נמצא ככינוי לאלוהים?

המונח אלוהים מופיע בתנ"ך כאשר מתייחסים לאלוהות במערכת היחסים שיש בין האלוהים למלך (מזמור בתהילים העוסק כולו בהמלכת מלך ואז מתארים את המלך כמי שמאומץ על ידי אלוהים כבן) בכל אלה יש שימוש במונח אב כאשר מתייחסים לאלוהים.

האב הכול יכול לעומת ה' אחד, האם יש כאן איזושהי התחלה של התייחסות לשילוש, כאשר אומרים האב הכול יכול? בפרוש כן! הוא הכול יכול ואז ניתן להמשיך ולומר איזה פרסונות יכולות להתלוות אל האב.

לעומת התנ"ך שבו אותו אב נוכח ואקטיבי בתנ"ך כמו בספר בראשית ג', ניתן לראות איך מתארים שם את אלוהים לעומת אדם וחוה. באיזה מישור נמצא אלוהים מול אדם וחווה? האלוהים מתהלך בגן –  כביכול באותו המישור של אדם וחוה מתהלך גם האלוהים.

האב נוכח בתנ"ך והוא פעיל בתנ"ך לעומת זאת בברית החדשה האב נעדר, היעדרות שלו היא זו שבולטת בברית החדשה. מדברים אליו, פונים אליו – מי שפונה אליו הוא ישו בכבודו ובעצמו, ברגעיו הקשים הוא אומר לו אלי לאי למה עזבתני.

בנו יחידו אדוננו – בנו של מי? בנו של האב.

אם אמרנו שבמשך שנים בני אדם חושבים הוגים שואלים שאלות על היסודות הללו של האמונה, צריך לנסות להבין איזה שאלות צצות בראשם של האנשים הללו.

מדוע אי אפשר היה להגיע לאיזה מורה רוחני ולשאול אותו מהם עיקרי האמונה וכך להמשיך הלאה, אם אומרים שישנו אב ואם הוא האלוהים ואנחנו אומרים שמאמינים באלוהות אחת ואין יותר אלים או ריבוי אלים, אז למה האב הזה צריך בן?

כאשר אומרים בנו, האם ישנה איזושהי קדימות כאשר אומרים אב ובן? בהחלט כי אם יש אב ויש בן אז ישנה קדימות כי מישהו קדם למישהו, ישנה סכנה שתהיה היררכיה (מי יותר חשוב ומי פחות חשוב) באלוהות. זו תהיה בעיה מאוד קשה שאנשים יחזרו וישאלו יחזור וישאלו, לכן יצטרכו לכנס את כל חכמי הדת באותה תקופה על מנת להחליט בעניין.

אשר נולד מרוח הקודש וממרים הבתולה – אותו אדם במאה ה-2 שרק החל להאמין באותו אלוהים אומרים לו לאלוהים הזה ישנן שלוש מהויות: מהות אחת היא האב, מהות שנייה היא הבן ובנוסף מספרים לו שאותו בן נולד מרוח הקודש וממרים הבתולה.

כאשר מתייחסים למונח רוח בכלל, האם המונח רוח בתנ"ך מופיע בהקשר של האלוהות: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" בראשית א' .גם בסיפור שמשון רואים שימוש ברוח "צלחה עליו רוח אלוהים". הנביאים למיניהם – כלומר רוח אלוהים פעילה ומצויה בתנ"ך . אז אם כך מדוע שם אין לנו בעיה ובברית החדשה ישנה בעיה? משום שכאשר עוסקים בתנ"ך בכל מה שקשור לאלוהים רואים שזהו דבר מופשט לחלוטין. לעומת זאת כאן אומרים לנו שאותו ישו שהסתובב בייננו והתגלה כבן אדם הוא בעצם יצור שנולד מרוח הקודש, כלומר, שרוח הקודש הופך למשהו קונקרטי לחלוטין, רוח הקודש היא אישה, מרים הבתולה רוח הקודש שמפרה את מרים הבתולה.

והנה אנו רואים איזושהי הגבלה לזיווג שיש בין אלילים לבין בנות אדם ונולדו מהם כל מיני אלים אחרים שהיו לבעלי תפקידים בהנהגת העולם, ואותו אדם שמצטרף לאותה דת אינו מבין מהו בעצם החידוש כאן.

בראשית פרק ו' 4: "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יביאו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם". איך ייתכן שסיפור כזה מופיע בתנ"ך, יש כאן יותר מדי שאלות על מנת שנקבל זאת כמובן מאליו.

אנו רואים שגם ליהודים וגם לפגאנים ישנה בעיה. שכן מה רוצים להגיד לאותם פגאנים: מעכשיו אתם מאמינים באלוהות שהיא אחת – דת מונותאיסטית. אך צריך לומר להם במה היא מחדשת שכן זהו טקסט שאינו מובן מאליו והא מאוד בעייתי.

אם כך ראינו שישנה בעיה של היררכיה, בעיה עם רוח הקודש וישנה בעיה נוספת:

הלא כתוב שישו עצמו נולד מרוח הקודש, ראינו שרוח גם במקרא מופיעה באיזושהי מהות של אלוהות, מהות שמימית. מרים הבתולה היא למעשה אישה כל אישה.

אם כך מה בדיוק נולד מאותו זיווג של מרים עם רוח הקודש? אלוהים?  האם הוא אנושי? שכן בכל זאת אנו רואים כאן זיווג בין אישה לאלוהים, וכבר אז במאה ה-2 עולות השאלות האלה.

מדברים על מרים כבתולה בלבד. הבתולים, מקבלים כאן ערך עליון. עד כדי כך שהבתולים של מרים הפכו איזשהו מודל לחיכוי מאוחר יותר על ידי הנזירות.

ישו יבוא לשפוט את החיים והמתים – מתי בדיוק הוא יבוא? אם אני מצטרף לדת החדשה וישפטו אותי ואני אדע שאני זכאי להגיע לגן העדן אז מתי יבוא אותו משיח, עד מתי אחכה? ההבטחה לביאתו של ישו היא בבחינת חידה, אניגמה. לא יודעים מתי. מצד אחד אומרים שאכן ישו יבוא ויחיה את המתים והחיים וכי אנחנו צריכים להאמין. אך מצד שני אומרים לנו שהציפייה שלנו צריכה להיות ציפייה דרוכה.

ניתן לראות זאת אצל מתי כ"ה 31 – 46 : "כאשר יבא בן האדם בכבודו וכל המלאכים אתו, ישב על כסא כבודו ויאספו לפניו כל הגויים. אז יפרידם זה מזה כרועה המפריד את הכבשים מן העזים . . . אחרי כן יאמר לניצבים לשמאלו, לכו ממני ארורים, אל אש עולם המוכנה לשטן ולמלאכיו. . . אז יענה להם ויאמר, אמן, אומר אני לכם, מה שלא עשיתם לאחד מן הקטנים האלה גם לי לא עשיתם. ובכן אלה ילכו לעונש עולם והצדיקים לחיי עולם".

ישנה כאן בעייתיות מאוד קשה עם השאלה, למה זה לא קורה? מתי זה יקרה? 

 

בכנסייה הקדושה, Sancta Ecclesia. כאשר אומרים כנסייה אפשר להתכוון לשלוש מהויות: א) במבנה הפיזי, המהות המוחשית ביותר, המובן הקונקרטי ביותר. ב) קהילת המאמינים, הקהילה יכולה להיקרא כנסייה. עד היום אומרים הכנסייה הקתולית, הכנסייה האורתודוקסית וכול'. הכוונה לקהילה המסוימת שבונה את זהותה. ג) הממסד הכנסייתי, הממסד הכנסייתי מתחיל להיבנות כבר מראשית הנצרות. הכוונה היא לכל בעלי התפקידים. רואים זאת בפעם הראשונה בברית החדשה בין פטרוס ליעקב אחי האדון שנבחרים לעמוד בראש השליחים. הממסד הכנסייתי רואה עצמו מראשית הנצרות כממסד שמשדר ארבעה יסודות:

אחדות ואחידות, ONAM: הממסד רוצה לאחד את כל מי שמצטרף לכנסייה.

קדושה, SANCTAN: ממסד הכנסייתי יש בו מן ההילה של הקדושה. כלומר האדם הבכיר שעומד בראש הכנסייה דבריו הם דברי אלוהים חיים.

שלמות, CATHOLICA: בתוך הממסד הזה אתה תקבל את כל המכלול כאדם מאמין. אינך זקוק לשום דבר מחוץ לכנסייה.

הכנסייה נוסדה על ידי השליחים, APOSTOLICA: כלומר היא נוסדה על ידי אנשים שחוו את ישו, שראו אותו ואשר האמינו בו עוד בחייו עלי אדמות.

 

הועידות הכנסייתיות האקומניות

אקומני = עולמי, העולם המיושב. חשוב מאוד לזכור את הועידות החשובות. עקרונות: א) התכנסות של כל בחירי הכנסייה (בישופים). ב) ניסוח דוגמות = עיקרי אמונה מחייבים ! (אקסיומה  מחייבת). ג) תוקף מחייב מבחינת הדוקטרינה והאדמיניסטרציה. ד) הרזיה = בחירה /אסכולה, מקבל צביון שלילי בנצרות ! מי שלא מקבל את ההחלטות של הועידות האקומניות יש להחרימו.

קונסטנטינוס מבין את הכושר הארגוני של דיוקליטיאנוס. כאשר הוא רוצה לאחד את האימפריה הוא מנסה לנצל את מה שמוכר כבר ע"י האימפריה ומזמין את דיוקליטיאנוס להיות יד ימינו. דיוקליטיאנוס מציע לו אפילו את הכתר ודיוקלטיאנוס אינו מוכן אפילו להקשיב ובוודאי שלא לחזור.

במקום שבו רוצים ליצור אחדות, נוצרת למעשה אי הסכמה ופיצולים. הם התכנסו מתוך כוונות טובות אך מהרגע שישנן אי הסכמות מתחילים הוויכוחים והמריבות.

וועידה ניקיאה 1. שנת כינוס: 325. נושאי דיון והחלטות עיקריות:                        

1. פסילת ההשקפה האריאנית. אריוס מגיע ממצרים וטוען שישנה היררכיה בשילוש. קובע זאת כדוגמה ואומר: הבן הוא בן, האב הוא אב, ואי אפשר לבא ולחשוב שהבן הוא אלוהות שכן אם הוא נולד מהאב או אפילו אם הייתה אינקרנציה, זה לא אומר שהוא היה קיים מאז ומתמיד. שכן קודם היה האב ואחר כך בא הבן. הבן לא היה קיים מאז ומתמיד. כלומר העולם נברא, היה אלוהים אבל לא היה הבן.

דעה זו יכלה מצד אחד לתרום למונותיאיזם. לומר שהאל הוא אחד שיש לו שליחים ושהגיע באמצעות כל מיני שליחים ונביאים. אך הייתה סכנה שאם יקבלו את דעתו אזי כל התורה שעליה מבוסס העולם הנוצרי תקרוס – שכן הדבר אינו מסתדר עם ההיררכיה אותה הוא מציג. שכן יוצרים איזושהי העלאה של ישו.

2. הוועידה מחליטה לפסול את דעתו של אריוס שכן זוהי הרזיה, יש לרדוף אותו שכן הוא לא התפשר עם הדוגמות. הוועידה אמרה שהיא מקבלת את הדוגמה של השילוש הקדוש. על השילוש הקדוש עוד ימשיכו להתווכח, תיאורטית זוהי דוגמה ואסור לגעת בה, אך במעשה הבעיה תמשיך ותעלה וזאת משום שהמעמד של רוח הקודש לא נקבע. עדיין לא יודעים מהו מקומה בשילוש הקדוש. אך קבעו שהבן זהה במהותו ובטבעו ובמעמדו למעמדו של האב. אין היררכיה.

3 . עוד הם מנסחים את ה"קרדו של ניקיאה", "האני מאמין". מרגע שנקבע הקרדו של ניקיאה ועד היום, נוצרי שנטבל זהו האני מאמין שלו. הסימבול האפוסטולי הוא ניסיון להגדיר אמונה נטו.

החלטות של ועידות היא תמיד מנוסחות בצורה פולמוסית, בתוך ההחלטות הם יכתבו גם מה לא ייכנס.

ניתן לראות שיש בנוסח הקרדו של  ניקיאה תוספת של המילה ומהבן . זוהי תוספת מאוחרת לקרדו של ניקיאה אשר הוספה על ידי הכנסיות במערב.

וועידה קונסטנטינוס 1. שנת התכנסות: 381. נושאי דיון והחלטות עיקריות:

מאשררים את מהות ישו והשוואת מעמד רוח הקודש למעמד האב והבן.

מאשררים את הקרדו של ניקיאה 1.

וועידה אפסוס. שנת התכנוסת: 431. נושאי דיון והחלטות עיקריות:

מגנים דעה של הבישוף נסטוריוס אשר טען שמרים איננה יולדת האל אלא יולדת המשיח בלבד, שכן על פי תפישתו של נסטוריוס, מרים עלולה להיתפס כמי שעולה על הבן. משום שאלוהים שוכן ברחמה והיא יצרה אותו כביכול. היא כביכול הפטרונית ובזכותה יש בכלל את ההתגלות של ישו.

בנוסף עד השלב הזה ידוע שהיא בכלל אנושית ואף מתה, לכן אומר נסטוריוס שהדבר מאוד חשוב שכן היא הייתה בעצם היולדת של המשיח ולא היולדת של האל.

נסטוריוס עושה כאן מהלך מתוחכם ביותר, שכן הוא אינו מדבר על טבעו של ישו כי אם על מרים כיולדת האל. ואם מרים הולידה את האל אזי צריך לתת לאנשים תשובות. איך הדבר ייתכן, שכן אנשים שואלים שאלות ומצפים לקבל תשובות.

נסטוריוס אינו מדבר למעשה על טבעו של ישו כי אם על מרים כיולדת האל. נסטוריוס כמו אריוס הם נוצרים טובים ומאמינים והם רוצים לבא ולבדוק כל מיני התחבטויות שיש למאמינים. הם מנסים למצוא דרכים לחרוג מהטקסט ולמצוא בכל זאת מה שמאפשר את האמונה באל אחד. לכן לא ההגדרה של ישו מטרידה אותו כמו ההגדרה של אל אחד, מהות אחת. לכן ישו בשבילו הוא איזושהי דרך שבה האלוהים התגלה לבני אדם ולא שהאלוהים בכבודו ובעצמו ירד ודרך על האבנים במקומות השונים בארץ הקודש. 

וועידה כאלקדון. שנת התכנסות: 451. נושאי דיון והחלטות עיקריות:

אחת הועידות החשובות ביותר. מתכנסת בעיר כאלקדון. בשנת 451 מחדדים שוב את הדיון בטבעו של ישו, הבינו שנסטוריוס רצה לדבר על הטבע של ישו. הם מתקדמים בדיון ואומרים שמטרתם היא להגדיר את ישו כבן אנוש. לכן הם קובעים:

דוחים את המונופיזיטים (מונו = אחד, פיזיט = טבע/מהות), דוחים את אלה שבאים ואומרים שלישו היה רק טבע אחד, הטבע האלוהי. קובעים שישו היה דיופיזיטי, כלומר, יש לו שני טבעים מאוחדים, אלוהי ואנושי שאינם מעורבים זה בזה וגם אינם נפרדים זה מזה.    

בכנסיית הקבר פוגשים מספר קהילות שנוכחות בארץ שהן מאלה שלא קיבלו את החלטת ועידת כאלקדון, לא קיבלו את ההחלטה שישו היה בעל שני טבעים. קהילות אלה הם: ארמנים, אתיופים, קופטים, סורים אורתודוקסים. קהילות אלה מכונות קהילות נונכאלקדוניות,  אלה שלא קיבלו עליהם את החלטות ועידת כאלקדון.

כל הקבוצות הללו הן קבוצות שכאשר מתכנסת ויעדת כאלקדון יש להם זהות משלהם. הם לא רואים את עצמם לא כלאטינים ולא כיוונים. הם רואים את עצמם כבעלי שפה אחרת, מאזור גיאוגרפי אחר.

הקופטים אינם רוצים לקרא ביוונית או לדבר ביוונית, הם מתחילים במסע של תרגום ענק (נאג'י חמאדי) של כל הכתבים. שכן הקופטים רואים עצמם כצאצאי הפרעונים, אנשי הציביליזציות הגדולות.

הארמנים לעומת זאת, מלכם נטבל לנצרות בשנת 301 ובעקבותיו כל האומה הארמנית מקבלת על עצמה את הנצרות. הם שואלים איפה קונסטנטינוס וכל היתר, הם התעוררו מאוחר. ולא רק זאת עוד קודם לניקיאה המצאנו כתב, את  הכתב הארמני. הכתב הארמני הומצא על מנת לתרגם את כתבי הקודש.

האתיופים רואים עצמם כצאצאי מלכת שבא, וכי הם ממשיכי הנצרות האמיתית.

הם באים מתרבות אחרת לחלוטין, תרבות מאוד עשירה.

סורים אורתודוקסים סוריה היא בבחינת מרכז אינטלקטואלי עשיר ביותר מהמאה ה-2 לספירה. הם טוענים לקדמות, שפתם היא השפה הארמית בעלת ניבים רבים (דיאלקטים), הם טוענים שהם מדברים בשפה האמיתית שיש לדבר בה, לא בלטינית ולא ביוונית.

מעבר לוויכוח התיאולוגי אי קבלת החלטות כאלקדון היא למעשה אמירה שהם אנשים נעלים מעל לחבורות האחרות. הם לא רואים עצמם כשוליים.

וועידה ניקיאה 2. שנת התכנסות: 787. נושאי דיון והחלטות עיקריות:

פסלו את האיקונוקלזם (השחתת איקונות) והחזירו את מנהג הערצת האיקונין. התייחסות אליהם כאל חפץ פולחני. אם התכנסה וועידה שכזו שקבעה שכעת האיקונות הן בסדר, כלומר, שקודם כנראה כל העניין של האיקונות נראה כדבר חריג, משהו לא בסדר. מה שקרה הוא שבשטח אנשים החלו לשאול שאלות לגבי האיקונות כחפץ פולחני, נשאלו גם על הדיבר של לא תעשה לך פסל ומסכה ושאלו אם הם לא התרחקו מהדיבר האלוהי. האם לא הגענו למצב מסוכן שבמקום שהאיקונות יהיו האמצעי להגיע אל האלוהים, הם הפכו להיות האלוהות עצמה. אנשים החלו להאמין באיקונות.

מכיוון שאנשים אינם יודעים קרא וכתוב הם מתחילים לסגוד לאיקונות. סוגדים לכל האמצעים הוויזואליים וזו הייתה בעיה קשה שהעסיקה את הנצרות החל מהמאה ה-7.

היו אמצעים כאלה ואחרים להבעת אמונה לא רק אצל הנוצרים, גם אצל היהודים היו תבליטים ותחריטים ופרוכות והיהודים הגמישו מעט את העניין של לא תעשה לך פסל ומסכה. יהודים מבקרים גם במקומות שבהם ישנן איקונות ופסלים כמו סיפורו המפורסם של רבן גמליאל כאשר נשאל על ידי תלמידיו, איך הוא יכול להיכנס לבית המרחץ שיש בו פסלה שלאפרודיטה ורבן גמליאל עונה "לא אני באתי בגבולה, היא באה בגבולי" כלומר אני באתי לא על מנת לפגוש את אפרודיטה כי נאם באתי לבית המרחץ והיא במקרה נמצאת שם ואני לא מתייחס אליה כלל וכלל.

כאשר אדם אינו מגובש בדעתו ואמונתו אזי ישנו חשש שאם הוא ישמע דרכי אמונה אחרות או מקבילות אזי ישנו חשש שמא אחשוב שיש בכך מן האמת. כל זאת הוא עניין של סובלנות ופתיחות לעולמות אחרים מבלי שיהיה חשש שמא אעבור לדת אחרת, הכול נכון כל עוד אין עבודה מיסיונרית.

הבעיה היא עם אנשים דתיים אשר חוששים להיכנס למקום שהוא מקום פולחני לדתות אחרות, צריך לדעת שאין כל בעיה עם כך וכל אדם ינהג על פי צו מצפונו ויהיו כאלה שיפנו אל הרב שלהם לקבלת ייעוץ והכוונה והדבר לגיטימי.

מה קרה בתחילת המאה ה-7 שהולך ומתעצם מעבר ללעג? האסלאם עולה.

המוסלמים מתנגדים בצורה טוטאלית לכל העניין של לא תעשה לך פסל ומסכה. ההימנעות הטוטאלית מהענשה. אנטרופומורפיה (אנטרופו – בן אדם) של מבנה תפילה ההימנעות הזו היא כל כך חזקה ואיסור חמור ביותר,שיש הקושרים את חדירת האסלאם למרחב כאיזשהו גורם מתסיס בעולם הנוצרי שפועל על כך שאנשים ישאלו אם איקונות זה דבר טוב או אסור.

ישנה סיבה נוספת שגורמת לאיקונוקלזם וזוהי הפלישה הפרסית בשנת 614. זהו השלב שבו יש הרס של כנסיות ולאחריו בא השלב שבו משפצים או בונים כנסיות חדשות ואז שבים ושואלים שוב אולי זה המקום לערוך שינוי, שכן אולי מה שנעשה עד עתה לא נעשה כפי שהיה צריך.

במקום שבו יש סדקים צצות ועולות שוב ושוב השאלות. בד בבד צומחות השאלות לגבי ההגדרה העצמית של הנצרות שוב.

המושג "מרים יולדת האם" = תאודופוס , מושג מאוד מרכזי בנצרות ואולי התמודדות שהיוותה אבן דרך בהבנה של הנוצרים איך להתמודד עם הסוגיה של האם הקדושה שהיא גם בתולה והיא גם אדם רגיל , אך בכל זאת בשלב מסוים בחייה היא הכילה את התגלמותו של האל בתוכה . הדבר יצר להם בעיות קשות ביותר אשר נפתרו על ידי הדת העממית בצורות מאוד מענייניות .במרחבי אנטוליה ובמרחבי יוון הקדומה במסגרת הפגאניזם הקדום באלף ה-3 לפנה"ס שבו כבר ישנן עדויות כתובות מוכרים פולחנים מרכזיים שנקראים "פולחן האלה האם" = מאגנה מאטר

ניתן לראות שישנן מספר אלות אם אצל עמים שונים כמו: קיבלה (אנטוליה), דמטר (יוון), עשתורת (כנען). האלה האם הזדהתה באופן מושלם עם מרים.

בראשית הנצרות מוצאים המון כנסיות שהיו אזורים פגאניים / כפרי אשר אימץ את הנצרות בשלב מאוחר והם אימצו להם את האיקונות ואת אלות האם. ישו נדחק לפינה ומרים עולה כלפי מעלה ופשוט רואים שהדת העממית גוברת על הדת ההלכתית.

 

וכך כאשר מגיעים אותם פרסים בשנת 614 והורסים את הכנסיות, שואלים המאמינים הדוקים את עצמם: מה פשענו? מה עשינו. מה חטאנו שאלוהים מעניש אותנו כך? ואז עולה נושא האיקונות, אולי זה מה שהביא עלינו את הרעה הזאת.

רק בשנת 787 הם פוסלים את נושא האיקונות. זו היא למעשה הסיבה שאין רואים איקונות מהתקופה הביזנטית. איקונות שנשתמרו מתקופה זו ניתן לראות בכנסייה של סנטה קתרינה ובוורנה. גם כאשר התכנסה הוועידה ופסלה את האיקונוקלזם, תהליך זה השחתת איקונוקלזם הלך והמשיך. בסופו של דבר נושא האיקונות הצליח.

סך הועידות החל מועידת ניקיאה 1 ועד לועידת ניקיאה 2 התקיימו 7 ועידות אקומניות. כל ההחלטות של ועידות אלה היו מקובלות גם על המזרח וגם על המערב.

 

Advertisements