נדבר על מי שהקים את הדת הנוצרית, פאולוס, שאול התרסי, שלא הכיר ,שמע וראה את ישו. פאולוס אפילו לא היה חלק מאותם 12 השליחים.

הוא מתחיל בפועל את תקופת השנייה בנצרות. התקופה הראשונה היא התקופה היהודית, מכיוון שהייתה זרם, פלג, כת, מיעוט בתוך היהדות ויצא ממנה. פאולוס מעביר את ההיסטוריה הנוצרית שלב נוסף, מעבר לצד ההלניסטית עד קבלת הנצרות באימפריה הרומית. פאולוס מתחיל בשלב או תקופת הלטינית, רומית, פגאני. זו התקופה הפטריסטית, מהמילה פטר, [אבא בלטינית Pater] של אבות הכנסייה הגדולים. תקופה שמתבצע התנתקות הנצרות משורשיה היהודים.

כמות הנוצרים אחרי צליבת ישו, היה אולי אלף אנשים, אולי יותר מזה ומחולקים בשתי קבוצות: יהודים ממשיחים מאמיני ישו ואחרי שהיו חסרי דת או פגאני שגם היו בין מאמיני ישו שמשיח. הנצרות אחרי ישו הייתה דת משיחית. היה מאבק גדול בין שתי הקבוצות. מהצד היהודית הוביל את המאבק השליח המפורסם פטרוס, שמעון בר יונה. כל השליחים היו באותה נטייה יהודו-משיחית. ראש הקהילה בירושלים היה יעקב, אח של ישו. עיקר המאבק היה על החלטה לאן לפנות את הדרך. בשנים הראשונות הקהילה היהודית-משיחית הייתה יותר דומיננטית, כי הם ראו את עצמם כיורשים והמשכים של היהדות. אותם יהודים משיחים לא חשבו שהם עושים דבר חריג. יכול להיות שבהתחלה הייתה נידונה להתבטלות ואולי להיות רק כת שולי בתוך היהדות בארץ ישראל ובסוריה. ואז שאול התרסי מופיע.

פאולוס היה בצעירותו יהודי פרושי-הלניסטי ונולד בעיר תרסוֹ‏ס שבאסיה הקטנה (כיום בטורקיה) בשנה 10 לספירה. למשפחתו הייתה אזרחות רומית, דבר שהציל את פאולוס כמה פעמים ברגעים קריטיים ומנה ממנו מוות בצליבה. אזרחים רומים לא היו נצלבים. אבא של שאול היה סוחר. שאול היה נימול ובברית החדשה נאמר שהוא משבט בנימין, תלמידו של רב גמליאל. היה בקי במקרא ובשיטות הפרשנות של חז"ל. עבד בצעירותו כרודף של כנסיות נוצריות מסתרות, עבור שירות המשטרה הרומית.

מה הוא מספר על עצמו ומה אנו נגיד עליו? "…נמולתי בהיותי בן שמונת ימים, ממוצא ישראל אנוכי, משבט בנימין, עברי מן העבריים, אשר לתורה, מכת הפרושים אני". האיגרת אל הפיליפים ג' 5.

המסעות של פאולוס: סוריה, אסיה הקטנה, יוון, איי הים התיכון. הוא היה נרדף על ידי הממסד הכוהני היהודי ובסוף נשלח לרומא כאסיר. המסורת מספרת לנו שהוא הוצא להורג ברומא בעריפת ראשו , כנראה בימי נרון קיסר במהלך שנת 64 לספירה אשר נחשב לאחד מרודפי הנצרות האיומים.

 

האימפריה הרומית התייחסה לביטול לנצרות. מספר סיבות: אינטלקטואלית הנצרות נתפסה בעולם הרומי כדת מוזרה וביזרי, של אמונה טפלה ובלי מקבלים על הדעת. היסטוריונים הרומים כתבו והאשימו אותם בהרבה דברים, כל צערה ואסונות טבע. בכל תקופה יש את הרע האולטימטיבי והנוצרים היו הרע האולטימטיבי של האימפריה הרומי באותה תקופה. הנוצרים הפריעו לתפישה הרומית כי הם לא השביעו לקיסר ועבורם נתפס כבגידה במלכות. כמו כן לא השתתפות בפולחנים של הקיסר ונחשבו כעובדי אמונות טפלות. התארגנות הקהילתית ונפרדת של הנוצרים היה נראה חשוד לרומים. אף על פי כן שהיהודים גם היו קבוצה נפרדת אבל הם היו בעלי דת עתיקה והרומים עריצו עמים עם דתות עתיקות. הסיבה נוספת היא שהנצרות הייתה דת חדשה והרומים ראו את עצמם כממשיכי העולם היווני. הרומים מאוד עריצו את הדתות העתיקות ולכן קיום של דת חדשה היה מאוד חשוד. הנצרות היא דת מיסיונרי והרומים פחדו באופן מדיני. היהדות הייתה בתוקפת החשמונאים דת מיסיונרי אבל הפסיקה ולכן לא היו חשדות כנגד רומה. לנצרות יש הרבה אלמנטים אנטי רומים.

היהודים רודפים את הנצרות וגם הרומים רודפים אתה. הנצרות היא דת של קטקומבה, כלומר, היא איננה גלויה. כאשר הקיסר קונסטנטין התנצר הנצרות תופסת את מקומה באירופה הפוסט רומי אז הנרדף יהיה הרודף ואותם אנשים שחיו קודם בסתר הולכים ובונים מבנים ענקיים ומונומנטאליים, כנסיות, קתדרלות. זה לא דבר רק פיזי אלא גם מאוד מנטאלי. בהתחלה הנצרות הייתה דת נרדפת עד שנת 312 ודרך השליחים פנתה ליהודים אבל שאול התרסי עשה את המהפך.

 שאול היה שונה את הנצרות ורודף אותה. בשנת 36 הוא היה בירושלים והייתה לו התגלות. הוא צפה בהוצאה להורג, סקילתו של יהודי שהתנצר, יכול להיות ששאול תפס אותו קודם לכך. האיש קוראים לו סטפנוס (בלטינית Stephanus ) ונחשב לראשון המרטירים הנוצרים.

המסורת אודותיו מופיעה בברית החדשה בספר מעשי השליחים פרק ז'. אם כן, על פי המסורת הנוצרית, סטפנוס נסקל על לא עוול בכפו, לאחר שהואשם כי תקף את בית המקדש ואת תורת משה. הוצאתו להורג התקיימה בירושלים, ליד שער שכם, שנקרא במשך מאות שנים על שמו. בהמשך נדד השם לשער האריות. על שמו של סטפנוס נבנה במאה ה-5 מנזר סנט אטיין במקום בו על פי המסורת נסקל, במרחק של כמה עשרות מטרים משער שכם. סטפנוס היה האב טיפוס של המרטירים. קדוש מעונה. מודל הראשון של קדושים רבים אשר מתו למען קידוש השם הנוצרי.

בשנת 35 יצא לדמשק מטעם הכהן הגדול, ובאמתחתו אגרות ליהודים בהן נדרשת העברת נוצרים למשפט בירושלים. לפי הברית החדשה (מעשי השליחים, ט', 3-6), במהלך המסע עבר שאול חוויה מיסטית עזה: אור חזק שהופיע בפתאומיות גרם להפלתו מן הסוס, ומייד לאחר מכן נשמע קולו של ישו השואל את שאול "למה רדפתני?". שאול שאל מיהו הפונה אליו, והתשובה הייתה: "אני האדון ישו שאותו אתה רודף. קום לך העירה ויאמר לך אשר עליך לעשות". בתום הדו-שיח גילה שאול כי התעוור. הוא המשיך במסעו לדמשק, ושם ריפא אותו נוצרי ששמו חנניה והוא הפך למסיונר הנלהב של הכת הזו.

 שאול קיבל את הריאה בחזרה אלא שגם עבר המרת פנימית, היפוך (בספרדית Conversion), היה משהו אחד ועבר למשהו אחר. אז מקבל את שמו ביוונית פאולוס. מפך דרמטי שמוליך להקמתה של הנצרות.

יש היסטוריונים שאומרים שאולי שאול סבל מאפילפסיה. מחלה של הגאונים כמו מוחמד.

פאולוס מקבל את עקרי הנצרות והופך להיות נוצרי. האירועים הדרמטיים הובילו להתנצרותו של פאולוס שאמין כי ישו הטיל עליו שליחות להטיף את הבשורה הנוצרית. הוא אף פעם לא ראה ודיבר עם ישו. כאשר שאלו אותו איך התכן שהוא יכול לדבר בשם של המשיח שמעולם לא הכיר, אז הוא אמר, אני מכיר את המשיח ברוח ולא בחומר.

אחרי כמה שנים חוזר לירושלים ופוגש את השליחים ומנהל איתם דיון. הדיונים מגיעים לשיא בוועידת השליחים בשנת 46, ויכוח דרמטי בין שתי האסכולות הנוצריות, כאשר פאולוס נמצא בקבוצה הלא יהודית. פאולוס מבין שהתפישה של ישו, היהודית-ישראלית נראת ע"י פאולוס כטעות חמורה משום שהיהודים לא יקבלו דת או זרם דתי שיש בה משיח קונקרטי, פרסונאלי שקוראים לו ישו. מצד שני, אומר פאולוס, אם פונים לגויים ומצפים שהם יפכו ליהודים משיחים גם אין הרבה סיכויים. בספק שהגויים יקבלו דת מלאה מצוות, עם הלכה, חוקים, תקנות. שלוש מצוות היו בעיתיות במיוחד, השבת, הכשרות וברית מילה.

פאולוס אומר לשליחים, אם הגויים היו מקבלים דת יהודית עם תפישה משיחים אז הם היו מתגיירים אבל לא עשו כי אינם יכולים לקבל את דת ולעמוד בהלכה היהודית שכל כך קשה לביצוע. האם הנצרות היא יהדות משיחית או הנצרות היא משיח בלי יהדות? פאולוס לא מחכה להכרעה, יוצא לדרכו ומתחיל לבנות את התיאולוגיה החדשה .המקום שבו ניתן למצוא את התיאולוגיה בברית החדשה הוא אצל יוחנן ובאגרות. כאשר מגיעים לחגים נוצריים ושומעים את התפילות, המקום ממנו נלקחים כל התפילות הוא לא מהאוונגליונים אלה מתוך האגרות ומיוחנן.

הוא מפתח בסיס רעיוני כחלק מהאקלים הרוחני בארץ ישראל ובגולה בשלהי תקופת בית שני. שכן העם היהודי מפולג ונמצא באקלים שממילא צומחות בו כל מיני קבוצות ואמונות ודעות ואנשים מאוד מבולבלים. פאולוס מגיע ונותן בעצם תשובות לאנשים. צריך להבין את הקונטקס החברתי והפסיכולוגי שבו הוא פועל. בתחילה מפיץ בבתי כנסת בתפוצות.

הניצחונו ההיסטורי של פאולוס לא היה בזמן שלו אלא לאחר מעשה, אחרי מספר שנים. פאולוס לא ידע שמה שהוא עושה יהיה השפעות כל כך רחבות והיסטוריות. הוא יוצא לארבע מסעות, רומה שבה שם את היסודות הראשונים של הקהילות הנוצריות. במעשים אלו פאולוס מקים את הנצרות ולא ישו. הוא הקים אותה באופן היסטורי שניתק אותה מהיהדות. שלושה דברים עושה פאולוס: א) פונה לגויים כי יודע שהיהודים לא יקבלו את עקרונות הנצרות, יחד עם זאת הגויים הם מסה, כמות של אנשים מאוד משמעותי. הוא אומר לגויים שגם הם יכולים להפוך את הלב שכן הנה אני הפכתי את הלב מרודף הנוצרים לאוהבו של ישו וכי הפיכת הלב יכולה להביא את האור מעין דגם של הפניית עורף לאני הישן. העמדה שלו היא נקודת מפנה בתפישה הנוצרית וזאת משום הרצון לצרף גם פגאנים אל הדת החדשה. ב) מרוקן מהדת הנוצרית את כל המצוות היהודיות. פאולוס יודע שאם פונים לגויים אז לא ניתן לגשת אליהם עם דברים השייכים להלכה היהודית. ישו מופיע על אדמה כמשיח עבור היהודים, ברגע שהיהודים סרבו לקבל אותו, ברגע שהמשיח מת אז המצוות התבטלו יחד איתו. עבור פאולוס ביטולן של המצוות קשור למותו של המשיח. ישו הוא בעל המת והאישה היא הקהילה שנשארת ועכשיו יש לה בעל חדש, הנצרות. ביטולן של המצוות זה לא רק דבר סמנטי ומכני אלא שהוא מוריד את התוכן היהודי מהדת הנוצרית. כך הופך הנצרות לדת שאין לה מצוות, אין בה הלכה כי הנצרות היא דת של דוגמה. המצוות הן אנטי משיח, כלומר, מי שמקיים מצוות אינו יכול להאמין בישו המשיח. כדי להיות נוצרי יש מעט דברים לעשות העיקר לאמין בשילוש הקדוש ולהיטבל. בתקופה הביניים ניתן לראות תופעות של נוצרים חדשים (בספרית conversos) שמאשימים אותם שמקיימים מצוות יהודיות בסתר, אנוסים, היהודים שנאלצו להמיר את דתם. ג) פאולוס הופך את הנצרות כיורשתה של היהדות.

מאברהם עד ישו

מישו עד היום

יהדות, תורה, חוק

נצרות, דת חדשה

מצוות (בשר, גוף)

חסד, רוח

ישראל ע"פ הבשר

ישראל ע"פ הרוח

 

ההיסטריה של האנושות מתחלקת בשניים, מאברהם אבינו עד ישו זה עידן אחד, עידן של התורה, חוק, מצוות. בגלל שהיהודים לא רצו לקבל את ישו אז הנצרות עוברת להיות הדת הבכורה. הנצרות מחליפה את העידן לעידן חדש, מחליפה את התורה לברית החדשה. עידן של החסד במקום החוק, עידן של הרוח במקום המצוות. לכן פאולוס קובע, מצד אחד נמצא ישראל ע"פ יהדות, הבשר ואחרי ישו נמצא ישראל ע"פ הנצרות, הרוח. מה שנאמר עד ישו הוא מבוא למה שאחר כך מתגשם. החסד, הרוח גוברת על הבשר, גוף והמצוות, חוק ותורה. פאולוס מזהה את המצוות, חוקים ותקנות עם הבשר, גוף וחומר אבל ברגע שישו מופיע בבמה ההיסטוריה, שמשיח יהודי אשר בא לבטל את המצוות ולתת ערכים חדשים של חסד, רוח, אהבה, המתנה, לצפות, גאולה. מכאן והלאה עברה הברית מעם ישראל צאצאי אברהם, זהו ישראל "על פי הבשר" לעם המוכן לקבל את הבשורה, זהו ישראל "על פי הרוח". פאולוס עושה מהנצרות להיות יורשתה ברוח של ישראל שנשאר להיות ע"פ מצב הבשר.

הנוצרים הם ישראל שברוח והם אינם זקוקים למעמד הר סיני.

פאולוס היה נימול ולכן אמר "אני הנימול האחרון", אני מייצג את המעבר של מושג ברית המילה, ממעשה של בשר למעשה של רוח. פאולוס גם מתחיל את התיאוריה שתהפוך אחר כך את ישו להיות מילה, (לוגו ביוונית), הוא הדיבר האלוהי. כאשר פאולוס מפיץ את הנצרות, מצב היהדות היה טוב, 10% המכלל האימפריה הרומי, ארבע מיליון אנשים.

למרות הכול, מספר המאמנים הלא יהודים שתמכו בפאולוס היו מעטים, חלקם באים משכבות מאוד נמוכות, עבדים, אנשים מקופחים וכולי ובעיקר מכיוון שהוא הבטיח… שיהיה בסדר, גאולה ופדיון בעולם הבא. הוא מפתח מאוד את העניין של שכר ועונש, של ציפייה, המתנה ופרוזדוריות. הנצרות היא דת של פרוזדור, החיים בעולם הזה אינם ראויים ושווים. אולי נזכה לראות הגעת המשיח אבל אין לחכות למלכות שמיים שתבוא בעולם הבא וישו הוא הגואל.

פאולוס מטפל בבעיה הבוערת: ישו לא חזר! הוא מנסה לענות לאנשים על שאלה זו והוא יענה בצורות שונים. באיגרת אל הסלוניקאים א', ד' 16 – 18  אומר פאולוס: "היום עוד יבא, המתים לא החמיצו את ההזדמנות". תפיסת פאולוס ותורתו הם במציאות של ציפייה דרוכה לאחרית הימים. (אסכטולוגיה , אסכטון = קצה) ישנה ציפייה למשהו שישנה את העולם גם בקרב היהודים וגם בקרב הפגאנים .

פאולוס היה יהודי בעל השכלה תורנית ובאותה מידה בעל השכלה הלניסטית פילוסופית. לא יודעים באיזה בית ספר הוא למד אבל כל התיאוריות ומכתבים וכל התפישה שלו מלאה משלושה אלמנטים: אפלטוני, סטואה וגנוסטיקה (gnosis = ידע). פאולוס דיבר יוונית והיה יווני באופי התרבות ומנטאלית שלו. מהעולם היווני לקח את האלמנטים של אפלטון, סטואה וגנוסטיקה. א) מאפלטון לקח את הפרדות ומאבק בין חומר ורוח, בין גוף ונפש. שהם גם ההפרדה ומאבק בין הנצרות ליהדות. ב) מהסטואה, תורה פיזיקה-פילוסופית של עמידה שמנגד. הנצרות היה צריכה לעמוד מול התקפות של רומה והיהדות. יכולת של אדם לעמוד בצניעות ובנוצריות מול העולם הזה, מול אווירה אנטי נוצרית. לאדם יש שליטה בעצמו, באופי שלו, יכולת לעמוד בסבל. ג) הגנוסטיקה היא התפתחות של העולם הפרסי הזורואסטריה, דת הזרתוסטרה.

דת הזרתוסטרה – Wikipedia

ע"פ הגנוסטיקה העולם והקוסמוס מחולקים בשנים, לבן ושחור, טוב ורע, מאלך וסטן, פוזיטיב ונגטיב. בעולם האלוהי יש את האלמנט האלוהי הזכרי, אלוהים הטוב והאלמנט האלוהי הנגדי, אלוהו הרע שהיה באותה עת נקבה. יש מאבק קוסמי באין האלוהיות וזה נמצא בכל ייצור אנושי. בכל אדם יש יצר הרע ויצר הטוב. לכן פאולוס הכניס בתוך העולם הנוצרי "יצר האדם רע מנעוריו", היא תפישה שבא מהגנוסטיקה כי ישו לא חשב כך.

ע"פ פאולוס האדם בעצם לא שווה כלום, רק ישו יכול יציל את האדם מכל דבר שהוא מייצג. ישו הופך להיות האלמנט הפוזיטיב מול כל האלמנטים הנגטיבים, אנשים. פאולוס מוריד את דרגת האדם כי אי אפשר להציע דת שאין לה סיכוי כי אחרת אין צורך בה. דת תמיד חייבת לתת סיכוי. לכן פאולוס מציע את הדמות של ישו שיחזור שוב לעולם למטה והוא יהיה התחליף לחטא האנושות. למרות שישו לקח על עצמו את כל החטאים מעת בריאת העולם ועד צליבתו אבל האדם ממשיך לעשות חטאים וממשיך לפגוע בעצמו.

פאולוס עיצב גם את העיקרון התיאולוגי של החסד בנצרות. בניגוד לישו, שהדגיש את החזרה בתשובה כאפשרות המוענקת לכל אדם ואדם, פאולוס הציג תפיסת חסד (וחטא) הפוכה: החטא הקדמון של האדם הראשון עבר לכלל המין האנושי. כדי להיוושע מן החטא יש לזכות בחסד אלוהי, והחסד אינו תלוי במעשיו של האדם, אלא בהחלטה שרירותית של האל.

פאולוס למעשה מייסד את כל התורה של החסד והישוה (חסד אלוהי = מתנה). תורת החסד האלוהי: האל שאוהב את האדם ונותן ללא תמורה, אדם שמאמין יקבל את החסד. הבסיס התיאולוגי לביטול המצוות. אהבת אלוהים היא איננה עניין של תן וקח, אין כאן התחשבנות, אלוהים אינו מתחשבן עמנו על פי מספר המצוות שעשינו ולכן אם אתה אוהב את אלוהים, האלוהים יחזיר לך חזרה בחסד.

הדגש של הגאולה אצל פאולוס הוא ישו. אוגוסטינוס, תלמידו של פאולוס ימשיך את התיווך באמצעותה של הכנסייה. אם לא היה דמות של פאולוס אז הנצרות הייתה צריכה להמציא אותו. ללא פאולוס הנצרות לא הייתה קמה. פאולוס הוא יורשו ההיסטורי של ישו. פטרוס הוא יורשו הרוחני.

הנצרות היא דת משיחית מהתחלה אבל פאולוס שם דגש על המשיח. המשיח הוא הסיבה והדבר שעבורו אדם חי. החיים קשיים ולכן האנשים זקוקים לאלמנט שייתן תקווה לגאולה אולטימטיבית שישו הוא מייצגה. ישו זה מי שבא ומי שיבוא בעתיד. זה ההבדל התיאולוגי בין הנצרות ליהדות, העניין של המשיח. היהדות מאמינה במשיח שרק יבוא והנצרות מאמינה שהוא כבר בא ויחזור.

הנצרות זו למעשה דת אישית, אינך צריך להשתייך לעם, לא צריך לדעת אותה שפה ואין צורך לקרא את אותם כתובים, בכל מקום בעולם הדת היא דת אינדיבידואלית.

אפלטון בדיאלוגים המפורסמים שלו, יש לו שלושה משלים מרכזיים. משל השמש, המערה והקו המחולק.

משל המערה היא אחת המטאפורות הידועות ביותר מאת הפילוסוף הנודע, ואשר נועדה לדמות מציאות של בערות בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החוכמה. האדם חי במציאות שהוא לא מבין ומכיר אותה. אפלטון אומר שאנו חיים בעולם של אשליות. יש אמת שנמצאת הרבה מעבר ליכולתנו ושכלנו. את האמת לא יכולים לראות אותה משתי סיבות, החושים מטרידים ויש אנשים שעושים מניפולציות על מנת לא לאפשר לאחרים לדעת ולהבין את האמת.

המשל, המוצג בספרו "המדינה" (בפתיחת פרק ז), מספר על קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים מפתחים תרבות ושלל תאוריות לגביהם, ובונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר.

אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו במעלה דרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. האסיר נשרט ונחבל, וכאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה ואינו מסוגל להתמודד עם אור היום. אחרי זמן מה, הוא מתחיל לראות צללים מטושטשים – כפי שראה על קיר המערה. אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גורמי השמיים בלילה. הוא יכול גם להבחין בצלו שלו.

האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה; הוא מועד ונופל, ואינו רואה דבר, והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא נכה. הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. האסיר שיצא לאור עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם לועגים לו, ולו היה משחרר אותם מכבליהם כפי שהתכוון לעשות, היו האסירים רוצחים אותו.

יש קשר בין אור השמש ואור המדורה. אור השמש הוא אמיתי ואור המדורה הוא מלאכותי. יש היררכיה ברמת האמת. הולך מאור השמש לאש אל החומה והסוערים ואחר כך אל הצל. יש כאן ארבע דרגות. ככל הנכנס אל תוך המערה האסירים רואים פחות אמת ויותר את הדימוי שלה. האסיר שמשתחרר ורואה את אור השמש אז הוא רואה את האמת. כאשר חוזר למערה הוא מסביר לאסירים האחרים שהחיים במערה הוא שקר, יש עולם אחר של אור ואמת בחוץ. האסירים הורגים אותו כמו שתמיד הורגים את השליח שבא לומר את האמת. כמו שהרגו את סוקרטס. אפלטון אומר שחיים בעולם של דימויים ותדמיות, עולם של שקרים שגם החושים מטרידים אבל יש סוהרים שעוצרים. האמת האמיתי נמצאת בחוץ.

בתחילה הטיף בין קהילות היהודים שבתפוצות, אך לאחר זמן קצר החל להטיף בקרב הגויים באסיה הקטנה, ביוון, ובאיי הים תיכון. במסעותיו קמו לו תומכים ומאמינים רבים, וכמובן גם מתנגדים לא מעטים. כמה מהם הסגירו אותו לידי השלטונות הרומיים, ובשנת 64 הוצא להורג ברומא.    

אגרותיו של פאולוס מתפרשות על פני כרבע מהברית החדשה, ובספר "מעשי השליחים" הוא הדמות הראשית. השפעתו הייתה רבה על הנצרות המאוחרת, ואגרותיו היו מקור חשוב להתפתחות התיאולוגית של הכנסייה. הוא שהפך את הנצרות, בעודה בחיתוליה, מכת במסגרת היהדות עצמה לדת חלופית ליהדות. כיוון שכך, פאולוס נחשב למייסד הכנסייה הנוצרית.

 

אנשים:

פאולוס מתרסוס – שאול התרסי – פאולוס השליח

שאול התרסי – מכללת הרצוג

 

מודעות פרסומת