ספר מעשה השליחים מטפל במחצית השנייה של המאה ה-1 עד בערך שנת 100. התקופה נקראת: תקופת הנצרות תחת האימפריה הרומית שנמשכה למעשה עד שנת 324.

השלב שלפני היות הנצרות דת מותרת באימפריה. התקופה הזו נחלקת לשלוש תקופות עיקריות: א) 1-33: חיי ישו. ב) 33-100: 12 השליחים, המאמינים, רדיפות (פאולוס, לא מסופר בברית החדשה על מותו של פאולוס .על כך מספרת המסורת האומרת שהוא מצא את מותו בעריפת ראש ברומא. ג) 100-313: הפצה ורדיפות (מרטירים).

מרטיר, עד. מי שבמותו מעיד על אמונתו. מקביל לשהאיד באסלם. 

בתנ"ך מופיעות מספר מילים ארמיות עם השורש ש.ה.ד – מופיע פעמיים בהקשר של עדות: יעקב המקים גל אבנים במקום בו יתגלה לו האל וקורא למקום יגר שהדותא – גל עד. במקום נוסף בהתפילה היהודית מוזכר שהדי במרומים = עדי במרומים, ביטוי של שבועה.         

בתנ"ך בספר דברים ו' ד' (ד,ו,ד): "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". כאשר מסתכלים על הפסוק ניתן לראות שהאותיות ע' וד' הן מוגדלות, כלומר ע' רבתי, ד' רבתי.

צרוף של שתי האותיות הללו נותן לנו את המילה עד, כלומר כאשר אנו אומרים את הפסוק "שמע …" אנו למעשה מעידים על אמונתנו.

מכיוון שהנצרות היא דת נרדפת אך כפי שמוכר הפסוק :"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" על בני ישראל במצרים זה מה שיקרה גם בתהליך הזה של התגבשות הנצרות. ככל שרודפים אותם הם מתרבים יותר ויותר. יותר אנשים מצטרפים ומתחילים להעריץ את אותם אלה שנהרגו בשל אמונתם והופכים אותם לקדושים.

בשנת 65 הקיסר נירון הורג בנוצרים של רומא. אז מוצאים להורג פטרוס שנצלב הפוך ופאולוס שהיה זכאי כאזרח רומי להישפט ברומא והוצא להורג בחרב.

מבחינת הרומאים סירובם של הנוצרים להקריב קורבנות המחויבים מהדת הרומית כדרך לפייס את האלים וסירוב כזה מהווה מרידה במלכות. עבור הנוצרים, ישו היה הקורבן האחרון ועל כן הם מסרבים להקריב קורבנות ולא במחיר הקרבת חייהם שלהם. באימפריה הרומית, היחידים שלהם הותר לא להקריב קורבנות היו היהודים.

דיוקליטאנוס בשנת 303 אימץ דיוקלטיאנוס אנטי נוצרית כשהוציא תחת ידו את הראשון מבין מספר צווים הולכים ומחמירים כנגד הנוצרים. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג. בתקופתו נערך ההרג האחרון והמסיבי ביותר של קדושים וקדושות רבים. ביניהם שנים שמוכרים: ג'ורג' וקטרינה (ג'ורג' נקבר ואולי אף נולד בלוד ובה יש כנסייה על שמו). גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313. הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני.

במקביל לרדיפות, הכנסייה הולכת ומתפשטת. האימפריה מתמלאת בקהילות גדולות כקטנות. בנוסף, נכתבת ספרות אבות הכנסייה: פרשנות, תיאורי קדושים כמו: אורגינס –  היה מלומד ותיאולוג נוצרי חשוב. כתביו נחשבים לניסיון הראשון לתעד באופן רציני את הנצרות.

בונים כוח דתי, חברתי ואינטלקטואלי. מתכנסים אותם שנים עשר אנשים וכבר צריכים לבחור לעצמם מנהיג. הם מתחילים למנות לעצמם בעלי תפקידים. אנשים מתחילים להבין שישנה משמעות להצטרפות לתנועה/לדת החדשה שמתחילה להיבנות ומייעדים אנשים לתפקידים שונים.

הנצרות שואבת כוח מהמקורות ההלניסטיים, הפילוסופיה היוונית. בתקופה שישנו שקט ברחבי האימפריה, תקופת פקס רומנה, חשיבה, קריאה של הכתובים וספרי החוכמה ומנסים להבין את משמעות החיים עלי אדמות, מהות האדם בכלל ואת שורשי היקום וכול'.

33-100: בתקופה הזו עדיין חי הדור וקיימים עדיין אנשים שהכירו את ישו ושיכולים להעיד על מעשיו ודבריו.

האגרות ומעשי השליחים:

שנת 33 לספירה היא שנה של משבר, המשיח מת על הצלב והוא קם לתחייה.

צריך היה לספר לאנשים סביב על קימתו לתחייה שכן הוא התגלה למספר מצומצם של אנשים ולכן הם צריכים לדבר על הרעיון הזה שהוא קם לתחייה.

משבר: המשיח הצלוב – לוקס ט' 27, לוקס כ"ד 13-34.

פס' 21. אנחנו קיווינו אך הוא לא גאל אותנו. חיכינו לגאולה אך היא לא הגיעה.

פס' 24 . לא קולטים את קימתו לתחייה.

רגע גורלי. המשבר נתפס כרגע גורלי, לא מאמינים, מעין משיח שקר, חוזרים אל הנורמה אל הנורמטיביות של הדת היהודי.

דיסוננס קוגנטיבי (אי התאמה בין המרכיבים הקוגנטיביים והמחשבתיים, עמדות, דעות, אמונות, תפישות של הפרט): הקהילה נתפשת כמפרשת. לתאר את כל האירועים מההתחלה, לראות איך מפרשים את מהלך חייו, לתת לזאת פרשנות בצורה כזו שתמנף את האמונה בישו. ולא תוביל אותנו למצב של ייאוש ואמירות שונות של לא היה משיח או היכן הגאולה וכול'.

הכישלון: יש לנסות את למנף את ה"כישלון" (המשיח שמת על הצלב והגאולה לא הגיעה וכול') להבנת התוכנית האלוהית. לומר שכל מה שקרה הוא חלק מתכנית אלוהית מאוד רחבה שלא הובנה עד עתה משום שישו עלה השמיים.

השליחים אומרים שלמעשה הקהילה מורכבת ממאמינים שאינם זקוקים להוכחות.

עוד בחייו של ישו היו כאלה שאמרו שהמאמין האמיתי הוא זה שאינו זקוק להוכחות את זאת ניתן לראות אצל יוחנן כ' 24-29, ישו ותאמא – תאום של אחד השליחים "אשרי אלה שאינם רואים ועם זאת מאמינים", הופך לאישור ומקבל את האישור מהשמיים.

פנטקוסט: אם עד עכשיו כל אחד התחבט בפני עצמו, הרי שבהתכנסות הזו שלהם הם מקבלים השראה קולקטיבית, ביחד חווים את החוויה שמקבלת תאוצה גדולה ביותר בעקבות כך.

דיסוננס = ניגוד בין דברים. ישנה סתירה בין מה שאנו מאמינים בו לבין מה שחווים במציאות. מחכים למשיח אך הוא ממאן להגיע, "מלך היהודי", אם אתה המשיח הצל את עצמך. על מנת להתמודד עם האמירה הזו ישנן מספר דרכים:

א) לנסות ולשנות את התפישה, עמדה (לשנות את הערכים). ב) לאסוף מידע שיעגן או יסתור את אחת העמדות הסותרות (אמנם אני האמנתי שהוא המשיח, אבל אולי הוא ללא בדיוק המשיח). ג) לשנות את המאזן שיש בין התפישות השונות. זה בדיוק מה שיעשו התלמידים. הם יבואו ויאמרו כל המאזן הזה שהלכנו איתו הוא לא אמיתי, אנחנו עכשיו צריכים לנסות ולהבין את הכול. זה בדיוק מה שהופך אותם לקהילה מפרשת.

תלמידים ושליחים במאה ה-1:

יסוד הקבוצה כקבוצה מאורגנת, אומרת יש לנו השראה,יש לנו לגיטימציה להפיץ את האמונה בישו, הם היו הראשונים.

מעשי השליחים א' 13: ניתן לראות את הרשימה המפורטת של שנים עשר השליחים הסופיים שכן בשלב הזה הם בוחרים בשליח נוסף במקום יהודה איש קריות הם בוחרים במתתיה. כאן גם יורדת עליהם רוח הקודש.

ההנהגה. לשנים עשר השליחים צריכה להיות הנהגה שכן לא כולם יכולים לדבר. להנהגה של הקבוצה המתארגנת יש שניים: האחד הוא פטרוס שקיבל את הסמכות עוד מישו. השני הוא יעקב שמכונה "אחי האדון" שקיבל את המינוי משנים עשר השליחים. לימים הוא יהיה הבישוף (התואר הדתי הגבוה ביותר בעולם הנוצרי) הראשון של ירושלים. כל זאת מופיע אצל האיגרת אל הגלקטים א' 19, מעה"ש ט"ו- הכינוס בירושלים. מרגע זה ואילך הוא הופך להיות המנהיג בירושלים.

המסורת שפטרוס מגיע לרומא ושם הוא מוצא להורג בצליבה. הוא מבקש להיצלב הפוך על מנת שלא יידמה לאדון.

המסורת אומרת שאחרי התגלותו ישו לשליחים, מתי כ"ח, התחילו השליחים למעשה לנסח את יסודות האמונה ואז מחברים את הסימבול האפוסטולי (טקסט מהמאה ה-2 שבו מנסחים בפעם הראשונה את יסודות האמונה. במאה ה-2 חל תהליך מואץ שאנשים מצטרפים אך אינם יודעים במה הם מאמינים ומבקשים נוסחה קצרה ומנוסחת של עיקרי האמונה הנוצרית).

היחס אל הגויים. מעשה השליחים , י'.

רדיפות. ראשית עידן המרטירים: תחילת הרדיפות נעשית על ידי ההנהגה היהודית על פי מעה"ש ז' , י"ב 1-3.

התפנית הגדולה מתחילה עם הפנייה אל הגויים. שכן כאן בסקילה של סטפנוס ,פאולוס בכבודו ובעצמו נכח בעת הסקילה, הוא הסכים לכך שיש לרדוף ולסקול את אלה שמאמינם בישו כמשיח. כך הוא מתחיל את דרכו והוא אינו אחד משנים עשר השליחים.

התפנית הגדולה של הפנייה אל הגויים היא תפנית לא רק במובן ההיסטורי של קהילה יהודית שפותחת את שעריה לגויים אלה גם תפנית פנימית אצל פאולוס עצמו. פאולוס הופך כל מיני תהפוכות עם עצמו והתפנית הגדולה שלו תהיה הפנייה אל הגויים.

רב גווניות של קהילות המאמינים: ישנה אמונה שהולכת ומתפתחת בקרב קהילות רבות כמו אצל: א) יהודים נוצרים מארץ ישראל (יהודים נוצרים, אלה שכבר מאמינים במשיחותו של ישו). ב) יהודים נוצרים מהתפוצות (כאשר פאולוס מגיע אל התפוצות ונכנס לבתי הכנסת, יש כבר יהודים שמצטרפים לאמונה בישו). ג) נוצרים מבין הגויים.

רוב המאמינים הראשונים הם ילידי הארץ ורוב המצטרפים הראשונים הם יהודים מהתפוצות כמו המתייוונים (אסיה הקטנה, יוון, ממצרים). הברית החדשה מכנה אותם "יוונים" משום שהם חיים בתרבות זרה, מעה"ש ב' 5-11 , ו' 1.

מהשלב הזה התאוצה תהיה גדולה ביותר. מהם ההשלכות של הרב גווניות? צריך כל הזמן לעבוד בין אחדות לפיצול, המטרה כל הזמן לאחד את כל הקבוצות תחת קורת גג אחת. שכן הבעיות הן רבות ויש צורך להתגבר על מכשולים רבים כגון: שפה, גיאוגרפיה, תרבות ,היחס לשורשים היהודיים ולעולם ההלניסטי-רומי (הנצרות צריכה לעשות כל הזמן את הפשרה אם היא רוצה אחדות ועולם אמוני אחד. לכן עליה להתחשב בכל הלאומים).

בין אוניברסאליות (משותף לכולם) או פרטיקולאריות (יחודיות), זוהי שאלה קרדינאלית לעולם הנוצרי ההולך ומתפתח.

ממצאים

בארץ אין כמעט ממצאים (ברומא יש את הקטקומבות) מתקופה זו. הנוצרים התכנסו בביתם = דומוס ובהם ביצעו את הפולחן שעיקרו היה באותה התקופה: סעודת האדון + שירה. מכאן התפתח הפולחן = הליטורגיה הנוצרית.

בדרך כלל, במקום שבו חיה קהילה יהודית התקיימה בצידה גם קהילה יהודו-נוצרית לדוגמא: בנצרת בכנסיית הבשורה יש מקווה שעליו נבנה האפסיס של הכנסייה. בכפר נחום יש גרפיטי על קירות בית שעליו נבנתה כנסייה. ספרות חז"ל מספרת כי במקום הייתה מינות (עבודה זרה).

תיאוריה: ניתן לקשר בין התקופה הרומית לתקופה הביזנטית. אנו יודעים על הניסיון של הדריאנוס למחוק את הזיכרון היהודי (על ידי הקמת איליה קפיטולינה + איסור המילה) על ידי הקמת מקדשים פגאניים על מקומות קדושים ליהודים. כנראה, שגם על מקומות קדושים לנוצרים, בהר הבית, בגולגולתא, בעין כרם. את השרידים הרומיים כמעט ולא מוצאים, למעט בכנסיית הקבר, אך יש על כך ספרות.

ספק: מקור התיאוריה הוא בפרנציסקאנים שחקרו וחפרו באר ואף הקימו אוניברסיטה בירושלים שמלמדת ומעניקה תארים בנושא. החשש הוא ממגמתיות של המחקר לפיה הם רואים בכל מקום שעליו נבנה מקדש פגאני כמקור נוצרי. במקביל, עולה החשש, לאור חוסר הממצאים, כי מדובר בשילת אתרים ומסורות כדי ליצור אחיזה נוצרית בארץ.

בתקופה הרומית היו זרמים נוצריים שונים ומגוונים. בתקופה הביזנטית, זרם מסוים של חשיבה נוצרית הופך לזרם הממסדי – לזרם האורתודוכסי.

מהמאה ה-4, נקבעו דוגמות = חוק = אורתודוכסיה = דרך האמת .

לדוגמא: נושא היותה של מרים, אם ישו בתולה. בעבר היו זרמים שחשבו שמרים לא הייתה בתולה. או נושא קיום המצוות, היו נוצרים שקיימו מצוות כמו היהודים, או זרמים שחשבו שישו העביר את יכולותיו למריה מגדלנה ולא לפטרוס.

כאשר הוחלט בועידת ניקיאה בשנת 324 על הקרדו = עיקרי האמונה הנוצרית, נדרשו כל המאמינים לקבל את העיקריים וכל שאר הקבוצות הוכרזו כמינות = HEVETICS מעכשיו, יש רק דרך אחת קדושה קתולית (שלמה) ואפוסטולית (הופצה על ידי השליחים).

איך יודעים שהיו קבוצות שחשבו אחרת:

הפפירוסים של נאג' חמדי המעידים על קבוצות של נוצרים שאימצו תיאוריות אחרות (האוונגליון של מריה מגדלנה + האוונגליון של יהודה איש קריות).

אבות הכנסייה שמגנים את מי שחושב אחרת כמו אאוזביוס מקיסריה שהיה כוהן דת והיסטוריון וכותב נגד מי שנהג אחרת מהזרם עליו הוחלט.

 

איום נוסף על הנצרות

ישנו איום נוסף על הנצרות במאה ה-2 וזאת משום שהכתבים שנקראים כתבים גנוסטיים הולכים ונחשפים. גנוסיס = ידיעה, גנוסטיים = קבוצות שהתנגדו.

מהמאה ה-2 רואים את הנוכחות של התנועה הגנוסטית שמאיימת על הנצרות ובמיוחד בסוריה ובמצרים. אלה הם המוקדים הראשונים של הנזירות בנצרות. שם מתעסקים בהרבה שאלות אינטלקטואליות.

ממתי ידוע על הגנוסטיים, על הכתבים, על מה חשבו ומה טענו וכנגד מי וכול'? בשנת 1945 העולם התעורר והרגיש שהוא קיבל איזושהי הארה. זאת משום שבנאג'י חמאדי, מצרים, התגלו אלפי כתבים הכתובים בשפה הקופטית. הכתבים הללו הם מהמאה ה-2. דבר הנותן הזדמנות נדירה להציץ אל העולם הנוצרי בהתהוותו. עוד הרבה לפני היות הממסד הנוצרי. כלומר שאם עד 1945 לא הכירו את הכתבים האלה, הדבר אומר שכאשר הכנסייה/הממסד, מתחיל להתארגן הוא בא ואמר מה מקובל עליו ומה לא. יש דברים שהם בחוץ ואסור לקרא אותם אפילו שזה נכנס אל תוך הקילות השונות ולכן אוסרים לקרא אותם. היה נהוג לשמיד את הכתבים הללו. במקרה הם נשמרו במצרים. הארה הבאה של העולם הנוצרי וכמובן היהודי תהיה למעשה מציאת הכתבים של מדבר יהודה (גילוי המגילות 1947) שנותנים הצצה נדירה לימי חייו של ישו.

ידע שניתן בהתגלות: בקבוצות קטנות, קהילות קטנות האומרות שיש להן סודות שאינם מוכרים לכולם ולא כולם מסוגלים להבין אותם. הם אומרים  שהידע ניתן להם באיזושהי התגלות. הממסד אינו נותן למאמינים מפתח שסוגר להם את כל הסיפור והם ממשיכים ושואלים שאלות. לכן הם אומרים שבהתגלות הזו הם הבינו דברים שייתכן שאפילו הממסד הכנסייתי אינו מבין אותם. הוא מנדה אותנו, אבל לנו יש הבנה אחרת.

דואליזם: עולם חומרי מנוגד ומנוכר לטוב האלוהי.

העולם הגנוסטי בא ואומר שהייתה לו התגלות, יוצא מהנצרות שכן הם אומרים שהם הגיעו למסקנה שהאלוהות מורכבת מאיזשהו דואליזם, כלומר, ישנם שני יסודות: מצד אחד ישנו העולם החומרי ומהצד השני ישנו הטוב האלוהי, החסד. ז"א שהאלוהים עצמו מורכב משניים.

היכן כאן הסכנה? יש לזכור את ההיררכיה באלוהים. אם האב יהיה מי שנותן את החסד אז ישו יהיה למעשה העולם החומרי. ואז הם יכולים לומר שאלוהים שלח את ישו אל בני האדם אל העולם הארצי בכדי להראות לאנשים איך לנהוג ומה לעשות ולכן ישו נמצא למעשה בדרגה נחותה, הוא שייך לחומר, הוא לא האלוהים! כך למעשה טוענים הגנוסטיים!

דחיית האנקרנציה: בנוסף לכל הם באים ואומרים שיש לדחות את עניין האנקרנציה שכן לא ייתכן שאלוהים התגשם בבשר. הם דוחים את הרעיון שכן ההתגשמות שייכת למעשה לעולם החומרי. הבשר = חומר.

ידיעה על מהות העולם: עוד הם טוענים שיש להם ידיעה על מהות העולם, על מהות האדם ואיך הם יכולים ליצור תהליך שכזה שבן אדם יגיע בסופו של דבר לישו. לא צריך את האמונה בשילוש ואת האמונה באנקרנציה על מנת להגיע לישו. הם אומרים שהרי העולם זרוע ברוע ורשע ואנשים חוטאים ומחטיאים, איך אפשר להסביר זאת. הרי היה כאן ישו והוא בא לגאול אותנו ולמעשה אין כל שינוי בעולם ואין כל סממני גאולה. העולם כמנהגו נוהג. בנוסף הם יאמרו שישנו מסע שהנשמה, הרוח של האדם עוד בחייו צריכה לצאת לאיזשהו מסע/תהליך וכי הסוד לכך נמצא אצלם. קבוצות מסתוריות, דוגמת הקבוצות האיסיות וכת מדבר יהודה.

על פי תפיסתם של הנוצרים גם הגנוסטיים יצאו מהנצרות אך על פי תפיסתם של הגנוסטיים הם רואים עצמם נוצרים גנוסטיים. אי אפשר לומר להם שהם לא נוצרים כי הם לא מאמינים באנקרנציה. כפי שבאסלאם קרה עם השיעים שפרשו מהזרם המרכזי עם עקרונות שונים, אך הם המשיכו להיקרא מוסלמים, לעומת זאת הקבוצות שפרשו מהשיעים לגביהם יש הסכמה רחבה יותר שהם כבר לא מוסלמים.

אצל הגנוסטיים ישנה עדנה הולכת וגדלה וישנן קבוצות בעיקר בקרב האוונגלים הקשורים יותר למקורות הקדומים ופחות לכנסייתיים ולכן קל להם יותר לדחות עקרונות כנסייתיים שהתגבשו בעולם האוניברסאלי, העולם הקתולי.

ספר מעשי השליחים

ארבע ספרי האבנגליונים מספרים על ישו. ספר מעשי השליחים מספר את תולדות הכנסייה.

ספר מעשי השליחים הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא ספר ההיסטוריוגרפיה בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו לאוונגליסט לוקס, מחבר הבשורה על-פי לוקס.                                                                                                                                      תוכן – הספר, כשמו כן הוא – מתאר את מעשי השליחים, התלמידים של ישו, אחרי צליבתו, קימתו לתחייה ועלייתו השמימה. השליחים עושים נסים, מרפאים חולים ומגייסים עוד ועוד אנשים לקבוצתם, אשר נקראת בפי ההיסטוריונים "הכת היהודית-נוצרית". הספר מתאר את תולדותיה של הכת ואת המחלוקות השונות בה – בין ה"יהודים" ל"מתייוונים" שבה, ולאחר-מכן את המחלוקת בין החלק המסורתי של הכת, המונהג על ידי יעקב אחי ישו והשליח פטרוס, אשר גורסים כי אל להם להתנתק מהיהדות, לבין השליח פאולוס, אשר שואף לקרב את הנצרות לליבותיהם של עובדי האלילים ולפשט אותה. חשיבותו של הספר גדולה מאוד, שכן זהו המקור היחיד (חוץ מכמה מאיגרותיו של פאולוס) על שנותיה המוקדמות של הנצרות.

הספר נחלק בבירור לשני חלקים שווים בערך:                                                                                            חלקו א של הספר (א-י"ב) מוקדש לתיאור תולדות הקהילה היהודית-נוצרית בירושלים.                                    חלקו ב מוקדש בעיקר לשליח פאולוס, חייו ופעילותו המיסיונרית.

המסורת הנוצרית, כאמור לעיל, מייחסת את הספר ללוקס, מחבר הבשורה על-פי לוקס, שהיה רופא יווני וחבר קרוב של פאולוס. ניתוח פילולוגי של "מעשי השליחים" ושל הבשורה עפ"י לוקס אכן מגלה אחידות של סגנון ואוצר מילים בין שני הספרים. בנוסף לכך, שניהם מופנים ל "תאופילוס המכובד" וההקדמה ל"מעשי השליחים" היא בעצם חזרה על הפרק האחרון של לוקס. בנוסף לכך, בבשורה של ללוקס לא מופיעים מונחים ארמיים מתחום ההלכה היהודית, אלא, במקומם מופיע ההסבר היווני, וכן מופיעים בה מונחים מתחום הרפואה של אז. כל אלה מראים שכותב הבשורה ו"מעשי השליחים" אכן היה רופא יווני, ויכול להיות ששמו אכן היה לוקס (אך בה במידה זה יכול להיות שם-עט).

אך המדע מטיל ספק בכך שאותו לוקס היה ידידו של פאולוס, משום שהוא מרבה להשתמש במקורות אחרים (כך, הבשורה על-פי מרקוס משולבת בבשורה על-פי לוקס) ובאגדות עממיות על ישו. במקום להשתמש במידע שאבות הכנסייה הנוצרית, המקורבים לפאולוס, היו יכולים למסור לו. זמן – היות שבספר אין אזכורים של חורבן בית שני, היו שטענו שהספר נכתב לפני שנת 70. אולם, הספר נכתב בו-זמנית (או מעט אחרי) הבשורה על-פי לוקס, שכן מתייחסת לחורבן הבית, ויתר על כן, מתייחסת לתקופת שלטון של הקיסר הרומאי דומיטיאנוס (שלט בשנים 81-96), ולכן יש לשייך את הספר לשנים אלה.

פרקים א'– ב'

 שתי הבטחות:                                                                                                                          1. ישו מבטיח כי רוח הקודש תשרה על השליחים. לשאלה האם עכשיו תהא הגאולה משיב כי רק ה' קובע זמנים ומועדים.                                                                                                                               2. בעת העלייה של ישו לשמים, מבטיחים שני מלאכים כי באותו האופן שהוא עולה בוא יבוא.  לוקס רואה בכנסייה פתרון לעולם ללא ישו וכי הכנסייה היא התחליף לישו, החל מיום מותו. תחום השבת – אפשר להסביר לתייר את המשמעות של תחום השבת. רלוונטי לצליינים כי הישיבה של ישו ותלמידיו בבית פגי ובבית ענייה היא בתחום השבת של ירושלים מה שמעגן את ההבטחה: "כי מציון תצא תורה".

עבור הנוצרים הר סיני הוא מקום מתן התורה וזה היה בשני מקומות: א) הר האושר, המקום שבו ישו מציג את עיקרי תורתו ובוחר את שליחיו. ב) חדר הסעודה האחרונה, רוח הקודש שורה על השליחים.

מעכשיו מתחיל עידן חדש עידן רוח הקודש שהוא אוניברסאלי להבדיל מעידן התורה שבו היה ליהודים מונופול.

פטרוס, התלמיד שעליו שורה רוח הקודש מתחיל מיד בפעילותו: נושא נאום בו הוא קורא לחזרה בתשובה, טבילה וסליחת חטאים. בתמורה יקבלו את רוח הקודש.

סיכום, חדר הסעודה האחרונה הוא המקום שבו מתרחשים אירועים רבים וחשובים. לאחר שישו עולה השמימה, תלמידיו נפגשים, מתפללים, בוצעים לחם.

חדר הסעודה האחרונה איננו כנסייה ואין לאף אחד זכות לבצע שם מיסה!

בשנים: 1964 ו- 2001 האפיפיורים שהגיעו ביצעו במקום מיסה פרטית.

סופו של יהודה איש קריות. כנראה בגיא בן הינם בשדה הנקרא: חקל דמא = שדה הדם (לפי מוטי – חלקת אדמה) יהודה לא זוכה ליהנות מהשדה אותו רכש בכספי ההלשנה ומת. לפי גרסה אחרת תרם יהודה את הכסף לרכישת חלקת האדמה לצורך חפירת קברים לעניי העיר.

פרק ג'  – פטרוס ויוחנן

נס ראשון בספר מעשי השליחים מתרחש בבית המקדש. ריפוי פיסח. פטרוס מתנהג בבית המקדש בדיוק כמו ישו: מורה לפיסח לקום ולהתהלך. המיוחד הוא שהריפוי הוא בשם ישו. כלומר, היכולת לרפא היא של ישו ופטרוס הוא הכלי להעברת הריפוי.

ראשית פעילות הכנסייה היא בירושלים. פטרוס מטיף בבית המקדש, עושה ניסים. הכוהנים אוסרים את השליחים בכלא, אך הם משוחררים ממנו בדרך נס על ידי מלאך.

שליחות הכנסייה היא בשורה והיא באה לידי ביטוי בהקרבה עצמית. מעשי השליחים הוא ספר ייסוד למטיפים שסובלים בגין אמונתם עד כדי הפיכתם לקדושים = מרטירים.

פרק ו' – חסד, צדקה, טיפול בנזקקים, ערבות הדדית.

מהימים הראשונים של הכנסייה נוצרת חלוקת תפקידים:

*  7 מהתלמידים/המצטרפים ממונים לעסוק בצדקה.

*  השאר ישקדו על התפילה.

טקס הסמכה. טקס חשוב שבמסגרתו מוסמכים בעלי תפקידים בכנסייה.

פרק ז' – המרטיר הראשון

סטפנוס נשפט על ידי הסנהדרין, נסקל באבנים וקורא בקול (כמו ישו) "אדוני ישו קבל את רוחי" = חיקוי של ישו =  IMITATION CHRISTI . סטפנוס למעשה מחקה את ישו עד מוות.

מרטיר הוא עד המעיד על אמונתו. מכאן הביטוי מרטיר וסטפנוס היה פרוטו מרטיר הראשון.

במשך כ- 100 שנה קראו לשער שכם שער סטפנוס. בזמנה של הקיסרית אאודוקיה מצאו את השרידים שלו והוקמה כנסיית סנט אטיין. אחרי התקופה הצלבנית זיהו את שער האריות כשער סטפנוס =  ST. STEVEN. יש כנסייה בשם סנט סטיבנס בנחל קדרון שנראת מבחוץ כמו בין מגורים. מסורת נוספת מספרת על כך שגופתו הובאה לבית ג'ימאל, עיירת מגוריו ונקברה. משם הוצאו השרידים והועברו לירושלים. גם בבית ג'ימאל יש כנסייה הנושאת את שמו של סטפנוס.

פרק ח' –שאול רודף והבשורה בשומרון

היה יהודי מתנגד חריף לנוצרים ומסגיר אותם לשלטונות. הקהילה הנוצרית בורחת עקב הרדיפות. בשומרון, פיליפוס מבשר על המשיח, עושה נסיי ריפוי ורבים נוהים אחריו. הוא חוזר לירושלים ומתחיל לצאת לעולם הנוכרי: עזה, אשדוד, קיסריה ועוד.

פרק טי' – שאול מתנצר ופועל

ספור התנצרותו של שאול = פאולוס בדרך לדמשק. מדובר בדמותו של אדם בינלאומי: בא מחו"ל לירושלים, הולך לדמשק, עובר לקיסריה ולטרסוס. פטרוס מרפא את התלמידה טביתא (צבייה) ביפו. באבו כביר – יש כנסייה ובה קבר טביתא. ביפו – בבית שמעון הבורסי שבתוך יפו העתיקה כנסיית סנט פיטר.

פרק י' – אישור אכילת פיגול ורוח הקודש על הנוכרים

פטרוס מקבל הנחייה משמים 3 פעמים לאכול מה שנחשב בעיני היהודים פיגול וטמא.

רוח הקודש יורדת בקיסריה על נוכרים פגאנים.קורנליוס הוא הפגאני הראשון שמתנצר.

פרק י"א – קרע בין היהודים המאמינים בישו לבין הנוכרים המאמינים בישו.

באנטיוכיה, בפעם הראשונה מכנים את המאמינים בישו: משיחיים. כלומר, החלה ההתפתחות וההתפשטות של הנצרות וזה קורה מחוץ לארץ ישראל.

 

Advertisements