המילה פסיון קשורה לתשוקה והסורים והם דבר יותר קתולי מזה. תאור ע"פ הזרם הקתולי.

תאריך האירועים זזים בלוח השנה הנוצרי.

בנצרות המערבית "התענית" הינה התקופה שבין יום רביעי של האפר לבין יום שבת הקדוש שלפני יום ראשון בו חל חג הפסחא. בנצרות המזרחית, התקופה שלפני חג הפסחא נקראת התענית הגדולה על מנת להבדילה מתענית החורף המכונה "צום המולד".

ארבעים יום לפני הפסחא הנוצרים מתחילים צום, Lent. תענית ה- 40. בתקופה זו ישנה התנזרות מתענוגות (הימנעות מאכילת בשר, ביצים ,שתיית יין). כי הם מזדהים עם הקורבן. גם במשך הארבעים הימים האלה הנוצרים האדוקים לא אוכלים דברים שהם אוהבים. ארבעים יום לפני כניסת ישו לירושלים הסטן ניסה לשנות אתו. ביום לפני הארבעים יום כן מותר לאכול בשר והוא יום הקרנבל, מהמילה קרנה בספרדית שהיא בשר. מוכר גם כמו יום שלישי השמן. אחר כך מגיע יום הרבעי של האפר. כך גם מועד של הקרנבל משתנה בכל שנה. לא חייב להיות החג בדיוק באותו יום ה-41, יכול להיות גם כן כמה ימים לפני.

כמו כן ימים אלה נחשבים כימים של סיגוף, חרטה וחשבון נפש.

בלטינית תקופת התענית התייחסה במקור ל- quadragesima  היום ה- 40 שלפני חג הפסחא, ומכאן מקור השם בחלק מהשפות (בספרדית: (cuaresma. בעוד שחג הפסחא נועד לחגוג את תחייתו של ישו. התענית הינה זמן בו מתכוננים לשבוע הקדוש בו מזכירים הנוצרים את האירועים שקדמו לצליבתו של ישו.

תקופה של ארבעים יום הינה תקופה סימבולית המצויה פעמים רבות במקורות היהודיים. משה שהה 40 יום על הר סיני עת קיבל את התורה, ולאחר חטא העגל שהה 40 ימים נוספים על הר סיני. אליהו שהה 40 ימים במדבר. נח שהה 40 ימים בתיבה, ובני ישראל שהו במדבר סיני 40 שנה. יונה ניבא על נינוה שתתהפך תוך 40 יום. כך גם בברית החדשה ישו צם במדבר 40 יום.

במהלך תקופת התענית ישנם מספר ימים הנחשבים קדושים:

יום רביעי של האפר: היום הראשון של התענית (בנצרות האורתודוקסית – יום שני הנקי).

יום ראשון של לטייר: יום הראשון הרביעי של התענית – אמצע התקופה של התענית.

יום ראשון של הפסיון: יום הראשון החמישי של התענית.

השבוע הקדוש. השבוע הקדוש / הגדול: מיום א' של הדקלים עד יום א' של התחייה. יום ראשון של הדקלים הוא יום הראשון השישי של התענית (שבוע לפני פסחא). יום רביעי שלאחר מכן נקרא יום רביעי של הריגול (בו ריגל יהודה איש קריות אחרי ישו). למחרת יום חמישי הגדול שבו נערכה הסעודה האחרונה ולמחרת יום שישי הטוב הוא יום צליבת ישו.

החג נחוג לזכר השבוע האחרון בחיי ישו שמתרחש כולו בירושלים ובכך הופך אותה לעיר הקדושה ביותר לנצרות בעולם כולו.

מרקוס י"א. ישו נכנס לירושלים. ישו החליט לעלות בחג הפסח לירושלים (בשנת 30 לספירה). הוא הגיע לעיר מכיוון הר הזיתים ולכן עד היום, ביום א' של השבוע הקדוש, מתקיימות בעיר תהלוכות שמשתתפיהם נושאים ענפי דקלים והן מתחילות בהר הזיתים. מגיעים מעבר הירדן המזרחי עולים במורדות המזרחיים של הר הזיתים לבית פגי.

כקילומטר לנקודה של בית פגי מצוי כיום היישוב הערבי אל עזריה. שם הכפר אל עזריה הוא שם מאוחר לאור נס שישו יעשה במקום, תחיית לזרוס (אלעזר). במקום מתגוררות שתי אחיות, מרים ומרתה והן מארחות אותו במהלך השבוע בו הוא שוהה בירושלים.

ישו הגיע לירושלים בה נתקל בהתנגדות עזה אליו ואל מה שהוא מטיף. תלמידיו ניסו לשכנע אותו לא להגיע לעיר בגלל הסכנות שארבו לו, אבל ישו החליט להגיע בכל זאת. כשנכנס לירושלים הוא בכה גם על מר גורלו וגם על המקדש שאת חורבנו הוא ניבא. במקום הזה עומדת היום כנסיית "דומינוס פלביט" (בכי האדון).

ישו עלה לבית המקדש. בחלק הדרומי של רחבת הבית עמד הסטיו המלכותי – מין שוק שנועד להחלפת כספים, לקניית קורבנות ולמסחר. היו רבים בתקופת בית שני שהתנגדו לכל המסחר הזה במקום קדוש כ"כ וביניהם ישו. כשישו הגיע לסטיו המלכותי הוא הפך את הדוכנים, הטיף נגד הכוהנים ונמלט. בתקופת בית שני החברה היהודית הייתה מפולגת. היו רבים, כמו הפרושים והאיסיים, שיצאו נגד הכוהנים. ישו היה גם הוא מהמתנגדים לכהונה המושחתת שמתעסקת בעבודות פולחן במקום בדבר האמיתי. הוא רצה להחזיר את האנשים בתשובה בעיקר בנושאים שבין אדם לחברו.

יום ראשון של הדקלים. הוא יום הראשון בשבוע לפני הפסחא, השבוע הקדוש. הוא היום בו ישו נכנס לירושלים והוא היה לבוש בבגדי חג והתקבל ע"י חסידיו בשירים "הושע נא לבן דוד". Hosanna al hijo de David

7 הם הביאו את האתון ואת העיר ולאחר ששמו עליהם את בגדיהם הוא ישב עליהם. 8 רבים מן ההמון פרשו את בגדיהם על הדרך ואחרים כרתו ענפים מן העצים ושטחו אותם על הדרך. 9 והמון העם שהלכו לפניו ואחריו קראו: "הושע-נא לבן-דוד! ברוך הבא בשם יהוה! הושע-נא במרומים!" (מתי כא: 7-9).

למרות שבמסורת הנוצרית מקובל כי כניסתו של ישו לעיר הייתה בחג הפסח ניתן להבחין בסיפור עצמו באלמנטים של חג הסוכות: לולבים (כפות תמרים), קריאת "הושע נא" ו"ברוך הבא בשם ה'". גם מציאת תאנים אפשרית בסוכות ולא בפסח.

יום חמישי הגדול. ישו נשאר מספר ימים בירושלים והולך לבית המקדש. ביום חמישי של אותו שבוע, נמצא בגת שמנים ושולח את תלמידיו לעבר הר ציון לחפש מקום לחוג בו את קורבן הפסח, ליל הסדר. לפי שלושת האוונגליונים מרקוס, לוקס ומתי. הם אוכלים את הסעודה האחרונה. אכן מקבילה לסדר הפסח ומכאן שישו ותלמידיו לא אכלו לחם כפי שמצוין בברית החדשה אלא אכלו מצה.

המקום של הסעודה הוא ע"פ המסורת הנוצרית הוא קבר דוד המלך. ישו ודוד המלך קשורים זה לזה בלידה ובמוות.

באותו שבוע היה ערב חג הפסח. היהודים היו נוהגים לאכול לפני חג הפסח סעודה, לבוש בגדים בצבע צהוב, אש.

זהו האירוע המכונן של הטקס המרכזי בחייו של הנוצרי. טקס שנקרא מיסה, סעודת האדון. הלחם והיין. הלחם שמסמל את גופו של ישו, הקורבן. בכנסייה באפסיס ישנו נזבח, שכן בטקס המרכזי שעורכים על המזבח באפסיס משחזרים את הקורבן של ישו. הלחם שאנשים אוכלים הם מדמים שהם אוכלים מגופו של המשיח אשר הקריב עצמו בכדי לכפר על החטא הקדמון. בסעודה אומר ישו לתלמידיו

22 כאשר אכלו לקח ישו את הלחם, ברך ובצע ונתן להם באמרו: "קחו, זה גופי." 23 לקח את הכוס, ברך ונתן להם וכלם שתו ממנה. 24 אמר להם: "זה דמי, דם הברית הנשפך בעד רבים. (מרקוס יד: 22-24).

ישו מספר לשליחיו על הסגרתו הקרובה.

אחרי הסעודה האחרונה הוא יורד שוב עם תלמידיו לגת שמנים .הוא לוקח איתו כמה תלמידים והולך להתפלל. ישו נופל ומתפלל לאלוהים כי אינו רוצה למות, אך משאיר לאלוהים לעשות בו כרצונו. ישו רואה את 3 תלמידו ישנים, כלומר, להבדיל מישו האלוהי, הם אנושיים ולכן נכנעים לצרכיהם הארציים. הוא הולך להתפלל פעמיים נוספות וכשהוא חוזר, רואה אותם ישנים. כלומר, 3 פעמים = נצח. ישו מתפלל ו-3 פעמים רואה את חולשת האנושות ומבין כי נגזר עליו להיות הקורבן כדי להציל האנושות מרמתה הנמוכה. (מרקוס י"ד 33).

כנסיית היגון נבנתה במקום בו התפלל ישו בגלל החרדה והמועקה שלו על מותו הקרב ועל קלקולי האנושות. נקראת גם כנסיית כל העמים.

ספרי הבשורה מציינים שישו צפה מראש שפטרוס יתכחש להיכרותו עמו לאחר שייעצר. על פי הבשורה על פי מתי, בסעודה האחרונה, חזה ישו כי "כולכם תכשלו בגללי הלילה". פטרוס ענה לו: "אם הכול יכשלו בגללך, אני לעולם לא אכשל!". ישו ענה, "אמן אומר אני לך כי בלילה הזה, בטרם יקרא התרנגול, שלוש פעמים תתכחש לי". לאחר מעצרו של ישו, פטרוס אכן התכחש להכרתו עמו, על מנת שלא ייעצר אף הוא. כאשר שמע את קריאת התרנגול, נזכר בדבריו של ישו, ו"בכה בכי מר".

יהודה נתן לישו נשיקה הנקראת "נשיקת יהודה" או "נשיקת הבגידה" ובכך זיהה את ישו בפני הרומאים. כך מסגיר אותו יהודה איש קריות לידי הרומאים. הברית החדשה מספרת שיהודה, שליח ישו, מלשין לרומאים מי הוא ישו. זה מלמד שאולי ישו לא היה כל כך מוכר ומפורסם. לכן היה צריך לנשק אותו על מנת שיכלו החיילים לזהות אותו.

טקס רחיצת הרגליים גם מתקיים באותו יום. הפטריארך בעצמו רוחץ רגלי כמרים ופשוטי העם כפי שישו עצמו עשה כולל את רגליו של יהודה איש קריות. "ואחר יצק מים בכיור ויחל לרחץ את רגלי תלמידיו" (יוחנן יג, 5).

יום שישי הטוב. ביום שישי נלקח ישו לסנהדרין למשפט ראשון. הוא נשפט בסנהדרין שכן יש להם עצמאות שיפוטית אך אינם יכולים להוציאו להורג. ישו נלקח לבית הכהן הגדול כייפא, במורדות הר ציון, כנסיית סט. פטר אין-גליקנטו. הסנהדרין התכנסה בירושלים באופן יוצא דופן וספק אם באמת התקיים ע"פ ביקורת משפטיות היסטוריות. האם הסנהדרין התכנסה בעב חג הפסח כדי לטפל ביהודי שאומר שהוא המשיח? כל שבוע היו יהודים שאמרו שהוא המשיח בן דוד. ישו לא היה היחידי.

הכהן הגדול שאל אותו: "האם אתה המשיח"? וישו ענה "אתה אמרת". לאחר תשובה מתחכמת זו החליט הכהן הגדול להסגיר את ישו לרומאים. הסנהדרין מצא אותו אשם בשני דברים: לומר שהוא המשיח ולומר שהוא מלך היהודים. מדוע שני אשמות? כי לא היה חשוב לרומאים שישו אומר שהוא המשיח אבל אותו משיח רוצה להיות מלך היהודים וזה עניין פוליטי ואנטי רומי.

15 בחג היה הנציב נוהג לשחרר לעם אסיר אחד על-פי בחירתם. 16 אותה עת היה להם אסיר מפרסם, ישו בר-אבא שמו. 17 לכן כאשר נקהלו שאל אותם פילטוס: "את מי אתם רוצים שאשחרר לכם, את ישו בר-אבא או את ישו הנקרא משיח?" 18 כי ידע שמקנאה מסרו אותו. 19 כאשר ישב על כס המשפט שלחה אליו אשתו לאמר: "אל יהיה לך דבר עם אותו צדיק, כי רבות סבלתי היום בחלום בגללו." 20 ואולם ראשי הכוהנים והזקנים שכנעו את המון העם לבקש את בר-אבא ולהכחיד את ישו. 21 פנה אליהם הנציב ושאל: "את מי משניהם תרצו שאשחרר לכם?" אמרו: "את בר-אבא." 22 שאל אותם פילטוס: "אם כן, מה אעשה לישו הנקרא משיח?" אמרו כלם: "שיצלב!" 23 שאל: "אבל מה רעה עשה?" אך הם צעקו ביתר שאת: "שיצלב!" 24 כשראה פילטוס כי אינו מועיל דבר ומה גם שמתרגשת מהומה, לקח מים ורחץ את ידיו לפני ההמון באמרו: "נקי אנכי מדמו של זה. זהו ענינכם!" 25 ענו ואמרו כל העם: "דמו עלינו ועל בנינו." (מתי כז: 15-25).

מובילים את ישו אל פונטיוס פילטוס אשר הגיע לירושלים לרגל החג הגדול והעלייה לרגל. הוא מגיע למצודה אנטוניה, שם עורך פונטיוס פילטוס משפט נוסף ושאל אותו שוב: "האם אתה המשיח?" וכמובן קיבל אותה תשובה אך אינו מצליח למצוא אשמה כלשהי.

בחג הפסח מספרת הברית החדשה, היה נוהג אצל הרומאים לשחרר את אחד מהאסירים. ומכיוון שלא נמצאה כנגדו כל אשמה הוא רצה לשחררו, אך היהודים אינם מוכנים לשחררו ואז מוצאים את האסיר בר באבא שכבר נשפט ונמצא אשם ומשחררים אותו במקום את ישו.

ארבע פעמים נותן פונטיוס פילטוס הזדמנות לשחרר את ישו. אחר כך לחץ ידיו ואמר "נקי אנכי מדמו של זה. זהו עניינכם!" (מתי כז, 24). הוא עושה טקס ידוע שנקרה עגלה ערופה (בהלכה היהודית, מצוות עֶגְלָה עֲרוּפָה הוא טקס כפרה על רצח שבו לא נודע מיהו הרוצח, הייתה התכנסות של כל הזקנים והיו רוחצים את הידיים). פונטיוס פילטוס עושה טקס יהודי שכולם מבינים מה המשמעות שלו. במילים אחרות הוא אומר לעם להחליט מה יהיה בגורלו של ישו והוא, פונטיוס פילטוס, נקי ידיים ואז העם אמר: "דמו עלינו ועל בנינו". ולכן היהודים אשים בצליבתו של ישו.

האפיפיור יוחנן פאולוס השני אמר לא כל היהודים אשמים בצליבתו של ישו. איזה חלק כן ואיזה לא? אין ניתן להבחין? אחרי אלפיים שנה לא ניתן לשנות הרבה בתפישות ודעות של אנשים. המיתוס גובר על ההיסטוריה. משהו שאומרים כל כך הרבה פעמים אז, אם הזמן, הופך לאמת.

ישו נשפט פעם הראשונה ע"י הסנהדרין ובפעם השני ע"י פונטיוס פילטוס. ישו יוצא באותו יום שישי בדרך הייסורים, ויה דולורוזה, למקום צליבתו. לפני שקיעת השמש באותו יום שישי ישו מת על הצלב. כדי להאיץ את מותו נשלח חייל רומי לדקור אותו בחזה על מנת שלא ימות בתוך השבת וכך להפוך אותו לקדוש.

באזור הגולגותה הייתה הצליבה. הוא נצלב יחד עם עוד שני גנבים. בצלב נכתב את האותיות INRI, ישו מנצרת מלך היהודים. בראשו היה כתר הקוצים, לאורו. סבל, הייסורים, השפלה ופסיון ואחר כך מהפך וניצחון. על גוף של ישו היו את סימניי הדקירה, סטיגמטה. ממנה מגיע את המילה סטיגמה. הסימנים יכולים להיות ארבע או חמש כאשר אחד מהם הוא על החזה.

ישו אמר שבע אימרות על הצלב: 1) "אבי סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים" (לוקאס 23, 34). 2) "אמן אומר אני לך כי היום תהיה עמדי בגן-עדן" (לוקאס 23, 43). 3) "אישה הנה בנך" "הנה אמך" (יוחנן 19, 26-27). 4) "אלי אלי למה שבקתני" (מתי 27, 46) או " אלהי אלהי למה שבקתני" (מרקוס 15, 34). 5)  "צמאתי" (יוחנן 19, 28). 6)  "נשלם" (יוחנן 19, 30). 7) " אבי, בידך אפקיד רוחי" (לוקאס 23, 46(.

יום השישי הקדוש נקרא גם יום השישי הטוב, כי ישו מת לטובת האנושות, למאן כפרת האנושות מהחטאים. יום של אבל והזדהות. התפישה הנוצרים אומרת, ישו סבל כל כך בשבילך ועכשיו מה אתה יכול לעשות בשבילו.

פונטיוס פילאטוס מתואר כדמות הססנית משהו, שלא רצה לקחת את האשמה עליו. מה שאנחנו יודעים היום עליו ועל התקופה, איננה תומכת בגישה הנוצרית הקדומה הזו, ובודאי שלא בגישות שהיו בימי הביניים, שתיארו את פילטוס כ"תומך בסתר בישו ובדרכו" עד כדי להציגו כ"נוצרי קדום" ואף כקדוש!! בתקופתו של פילטוס, למעשה מאז מותו של הורדוס הגדול, נגמר ירח הדבש בין הרומאים ליהודים. בשנת 4 לפנה"ס  נערכה מרידה ברומאים, שבעקבותיה הגיע וארוס הרומי, וצלב 2,000 יהודים! הקנאות היהודית לא הסתימה בכך, ונשאה ברובה באופי של התנגדות לתשלום מיסים. כאשר נישלח פילטוס ליהודה, ע"י טיבריוס, בשנת 26 לספירה, נעשה הדבר בהמלצה של הפרוקוראטור שקדם לו, סאיאנוס, SEJANUS, שהיה אנטי-יהודי מוצהר. לרוב היה הנציב נשלח לשלוש שנים בלבד. הגישה של טיבריוס, הייתה לתת לנציבים תקופות שירות ארכות יותר. כפי שהוא אמר בציניות: "אחרי שזבוב מתיישב ומוצץ את הלד מהפצע, כדאי להשאיר אותו זמן ארוך יותר על הפצע, בכדי שהוא יגרש זבובים אחרים מלהגיע..". פילטוס הרגיז את הקהילה היהודית, כאשר הביא חיילים רומאים לירושלים, ולא הסיר כמנהג את הסמלים מניסי היחידות, דבר שפגע ברגשות היהודים. הוא גם הסתכסך איתם על עניין שימוש שעשה בכספי בית המקדש, למטרות חילוניות, של תיקון מערכת המים לירושלים. בשנת 36 הוא נזרק סוף סוף מתפקידו, אחרי שהיהודים בארץ, ובגולה, התלוננו קשות עליו בפני הקיסר.

ויאה דולורוזה. פירושה דרך הייסורים שלפי האמונה הנוצרית עבר ישו בין בית המשפט לגבעת הגולגולתא שם נצלב, היא נקראת כך בגלל הייסורים שעברו על ישו בלכתו במסלול זה. דרך הייסורים המתקיימת ביום השישי שהוא יום אבל לציון צליבתו של ישו.

המסלול קרוי גם via crucis דרך הצלב. ויאה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי של ירושלים, בשער האריות, ומסתיימת ברובע הנוצרי בכנסיית הקבר. הדרך כוללת 14 תחנות, מתוכן תשע תחנות ברחוב עצמו וחמש תחנות אחרונות בכנסיית הקבר הקדוש.

בתחנה ראשונה נשפט ישו בפני פונטיוס פילטוס. גזר הדין היה מוות בצליבה, העונש החמור ביותר שהפעיל השלטון הרומאי נגד פושעיו. כחלק מהמוות המשפיל היה על הנצלב לשאת בעצמו את הצלב עד מקום הצליבה. ישו הולבש בגלימה אדומה ובכתר קוצים שכן היה "מלך היהודים". לאורך כל הדרך הושפל ישו ע"י החיילים הרומאים שלגלגו וצחקו עליו.

14 התחנות בויה דולורוסה: 1) ישו נידון למוות. 2).ישו מקבל את הצלב. 3).ישו נופל תחת משא הצלב בפעם הראשונה. 4).ישו פוגש את אימו. 5). שמעון מקרינאה עוזר לסחוב את הצלב. 6). ורוניקה מוחה את הזיעה מפני ישו. 7). ישו נופל בפעם השניה. 8). ישו מנחם את נשות ירושלים. 9). ישו נופל בפעם השלישית. 10). ישו מופשט מבגדיו. 11). ישו מוצמד לצלב. 12). ישו מת על הצלב. 13). מורד מהצלב ונמשך בשמן. 14). ישו מוכנס לקבר.

חג שבת האור. ביום שבת מקיים טקס ה"אש הקדושה" בכנסיית הקבר כשבמסגרתו נופלת אש מ"השמים" שאותה מפזרים בין הכמרים והמאמינים. כבר בכתבים מהמאה ה-5 ישנה התייחסות לטקסים המתארים הדלקת מנורות לקראת מועד התחייה של ישו החל למחרת. אולם ככל הנראה רק במאה ה-9 הופיעה התפיסה לפיה הטקס והדלקת האש הוא נס. בטקסטים יש תיאורים של אש היורדת מהשמים, תיאורים של "תקלות" כאשר האש לא נדלקה, התייחסות של שליטים כצאלח א-דין לטקס, ועוד.

במהלך הטקס, נכנסים שני אנשי הכמורה האורתודוקסית הבכירים בישראל, הפטריארך היווני אורתודוקסי ונציג הארמני (פטריארך או בישוף), אל קברו של ישו בכנסיית הקבר. אלה מייצגים את שתי העדות בעלות זכויות העיקריות בכנסיית הקבר. נציגי הכנסייה הקופטית, האתיופית והסורית מורשים להשתתף בטקס אך אינם נכנסים לקבר (מעמדם פחות, וממילא כבר צפוף שם). הפטריארך היווני נכנס ראשון לקבר והארמני נכנס אחריו. בשעה ששני הפטריארכים בקפלה, הם כורעים ברך ונושאים תפילה ויחד הם חוזים בירידת האש הקדושה מהשמיים. למלעיזים אגיד שהם נכנסים בבגדים פשוטים וללא אמצעי הבערת אש לקבר שנבדק ונחתם כמה שעות קודם. איך נדלקת האש? הכול עניין של אמונה.

 

לאחר סיום התפילה, הם מדליקים את נרותיהם מהאש הקדושה, ומעבירים אותה לעוזריהם ולנציגי הכנסיות האחרות, אל המאמינים שבכנסייה, אל הקהל שבחוץ ועד בואכה שערי העיר. נציגים יעבירו את האש לכנסיות אחרות בעיר, לכנסיות ברחבי הארץ, ואף לרחבי העולם.

חג הפסחא. חג הפסחא הנוצרית הוא היום החשוב ביותר, יום הניצחון הגדול. הוא חג נייד ללא תאריך קבוע. כל שנה יכול להיות בתאריך אחר. חל תמיד בין ה- 22 במרץ ל- 25 באפריל, ולכן יום רביעי של האפר חל בין ה- 4 בפברואר ל- 10 במרץ, 46 ימים לפני חג הפסחא. יחד עם זאת תקופת התענית נמשכת תמיד 40 ימים, מאחר וימי ראשון אינם נספרים כחלק מימי התענית מהיותם יום קדוש לנצרות.

החג נקבע באופן הבא: יום הראשון הקדוש יהיה היום הראשון אחרי הירח המלא אחרי 21 למרץ. למה הוחלט אחרי 21 למרץ? כי זה יום של שוויון, יום תחילת האביב, כמות שעות אור דומה לכמות שעות חושך. 21 למרץ גם היה חג פגאני. אקווינוקס Equinox. על פי הנצרות למחרת היום "השמש מנצחת", היום מתחיל להתארך. הרומיים היו חוגגים כיום תחילת האביב. אחר כך יש ירח מלא וזה מקשר ללוח העברי ועל מנת להבדיל עם הלוח העברי אז נקבע את יום א' הראשון אחרי ירח המלא.

יום תחייתו של ישו. יום ראשון של פסחא. היהודים ממהרים לקוברו לפני כניסת השבת. ישו נקבר מחוץ לעיר באזור הגולגותא בערב יום שישי, חג הפסח, באותו אתר שהיום נמצאת כנסיית הקבר. ביום ראשון הוא קם לתחייה אחרי שלושה ימים.

שלוש המריות פקדו את הקבר ביום זה אך גילו שאבן הגולל הוסטה הצידה והקבר ריק. התגלה להן מלאך ששאל אותן למה הן מחפשות את החי בין המתים. הוא אומר להן שישו קם לתחייה וכי עליהן לספר על כך לתלמידי ישו ולפטרוס-כייפא שהוא מסתובב בגליל. אך הנשים נבהלות ובורחו. זה היום החשוב ביותר המסכם את הפסחא.

למעשה, הטקסט של מרקוס (מרקוס ט"ז 9-20) מסתיים עם הסיפור על תחייתו. אך מסורות מאוחרות התקשו לקבל סיום זה והוסיפו חלק נוסף ובו סיפור סיוריו והתגלויותיו של ישו בגליל 40 ימים, עד שעלה סופית השמימה.

ישו קם לתחייה והולך בכמה מקומות במשך 40 יום. בכל המקומות האלו הוקמה כנסייה. התגלה לכמה משליחיו וביום ה- 40 עולה לשמיים מהר הזיתים ומסיים את תפקידו הארצי.

חג העלייה. Ascensionis Domini – "עליית האדון"

נחוג 40 יום לאחר חג הפסחא (מה שאומר שהוא תמיד נופל על יום חמישי, ושלעתים הוא נחוג בזמן שונה בכנסייה הקתולית ובכנסייה האורתודוקסית). החג מציין את עלייתו השמיימה של ישו, שהתרחשה, על פי המסורת הנוצרית, 40 יום לאחר תחייתו מן המתים.

בכנסייה הקתולית, חג העלייה הוא אחד מ"חגי החובה" (Holy Days of Obligation), שבהם חובה על כל המאמינים להיות נוכחים במיסה ולהימנע מעבודה. בכנסייה האורתודוקסית נחשב החג לאחד משנים-עשר "החגים הגדולים".

במשך 40 יום הוא מתגלה לתלמידיו ולאנשים שונים ובמקומות שונים. זוהי תקופת ההתגלות.

חג הפנטקוסט. ביום החמישים אחרי הפסחא הנוצרים חוגגים את חג הפנטקוסט. הכינוי "פנטוקוסט" נובע מהמילה היוונית "פנטקוסטה", שפירושה הוא "היום החמישים". פנטה הוא חמש. מכיוון שחג השבועות מתקיים חמישים ימים אחרי פסח. חגיגת הפנטקוסט חלה ביום ראשון השביעי אחרי חג זה.

זה חג השבועות הנוצרי. החג היהודי מציין את סיום ספירת העומר, כלומר 50 ימים אחרי חג הפסח, ואת יום מתן התורה בהר סיני. שבועות נחשב גם לחג הקציר, בו היו היהודים מביאים את ביכוריהם לבית המקדש בירושלים.

תלמידיו מתכנסים במקום בו נערכה הסעודה האחרונה והם חווים את החוויה השמימית שבה רוח הקודש מופיעה במופע של 12 לשונות אש, יורדת על כל אחד מהם ורוח הקודש נחה עליהם ואז מתחילים לדבר בשפות שונות שקודם לא דיברו.

מעמד הכתרה חדש שבו מכתירים את התלמידים כשליחים. זה נתן לשליחים את התפקיד, כל שליח קיבל ארץ ומקום ללכת. לפי המסורת הנוצרית הייתה טרנספורמציה מהגישה של ארץ ישראל אל הגישה האוניברסאלית של הנוצרות. הגישה האוניברסאלית קיבלה את ההגדרה הקתולית, ז"א שהכנסייה הקתולית היא כנסייה אוניברסאלית.

בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. וְכוֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר. (מעשי השליחים, ב:1-4) .

חזרה של ישו. התייחסות התיאולוגית והיסטורית של הנצרות לגבי ישו בתפקידו ומעמדו. היה עולם של גן עדן, יפה, מטפיזי שבו לא היה מוות ועבודה והמין לא היה לצורך הנאה. בתפישה הנוצרית מאז המעשה החטא הקדמון של אכילת פרי עץ הדר (לא נכתב שהיה תפוח עץ) החלה הקריסה וירידה בתולדות האנושות. האישה מבקשת מהאדם לאכול אותו. ע"פ הנצרות האדם חוטא באופן מתמיד והאדם לא שולט בזה. הנצרות הורידה בישו לאדמה על מנת להיות אדם, דבר שמוכר בשם אינקרנציה, אלוהים מתגשם לבשר. בעת צליבתו ישו לוקח איתו את כל החטאים מאז אותו חטא הקדמון. אז מה בעיה עכשיו? יצר האדם רע מנעוריו, כלומר, האדם נשאר אותו דבר. שוב התחיל תהליך של הידרדרות ולכן תפקיד של הכנסייה היא להביא ולהחזיר את ישו בפעם השניה כדי להביא גאולה סופית ואחרונה לאנושות.

כמו כל מבנה משיחיסטי, הכנסייה הקתולית מדברת על המשיח אבל נראה שהציפייה יותר גדולה מאשר ההגשמה. מה יקרה כאשר הוא יבוא? אז לא צריכים להצטרף לממסד שמטרתו להביא אותו. לכן הכנסייה הקתולית לא עושה שגיאות כמו תנועת חב"ד שהיא תנוע משיחית. ביהדות הקלאסית האורתודוקסית אין דבר לומר לאדם שהוא המשיח. תנועה חב"ד עוברת תהליך של "נוצריזציה". אולי הבעיה נמצאת בציבור החילוני שהולך בתנועות לצורך חיפוש עצמי.

מתי המשיח יבוא? איך זה יקרה? ואפה זה יקרה?

 

מודעות פרסומת