מה קרה כתוצאה של מעליה השנייה והתארגנות של הישוב היהודי? 10 שנים לפני מלחמת העולם הראשונה קורים שני דברים מרכזיים בארץ. הדבר הראשון התנועה הציונית מתחילה לפעול בארץ ישראל. בשנים הראשונות לאחר הקונגרס הציוני בשנת 1897 התעסקה התנועה הציונית בהתארגנות ויצירת המסגרות שאיתן יפעלו, שבחלקן קיימות עד היום. הפעולות המעשיות מתחילות עם העלייה השנייה כי אותו גל של עולים זקוק בגב שיכול לעזור לו. העלייה השנייה היא אוסף של אינדיבידואליים לעומת העולים מהעלייה הראשונה שהגיעו עם תנועה חובבי ציון ומסגרות אחרות. התנועה הציונית מקבלת החלטה בדבר שנכון גם היום, הרעיון של הקרקע הלאומית. מטרת התנועה הציונית הייתה לעלות יהודים לארץ ישראל ולצורך כך צריכים קרקע להתיישבות, בעיקר התיישבות חקלאית כחלק מאותו רעיון ציוני של חזרת לקרקע. לצורך כך חשוב שתהיה בעלות אחת על הקרקע כדי למנוע כל הבעיות שהיו בעלייה הראשונה.

הרעיון היה מאוד איחודי באותה תקופה, קרקע ששייכות לכל העם ולא ניתן למכור אותה. התנועה הציונית בראשיתה התנהלה על ידי אקדמאיים. מי שעמד בראש התנועה, הרצל, היה דוקטור במשפטים, ויצמן היה פרופסור בכימיה, והיו עוד הרבה אקדמאיים בתוכה. כלום באו מתוך הכשרה מקצועית מדעית ולכן הסתכלו על הדברים בתנועה הציונית בעיניים מדעניות. מדען שנתקע בבעיה אז אוסף נתונים, בודק מקרים אחרים, ספרות ותיאוריות, עושה ניסוים וכולי. כך הייתה ההתנהגות לגבי ארץ ישראל. מה הדבר האידיאלית עבור מתכנן? לקבל את הקרקע ולעשות בה מה שהוא רוצה. כמו כן רוצה שכל הכסף יהיה לו ביד וכל האנשים עומדים שרשותו. אי לכך התנועה הציונית מקימה את המגביות כמו קרן היסוד, על מנת להחזיק את הכסף. בצורה זו לא כל אחד מחליט מה לעשות עם הכספים ואיזה ישוב לבנות ואפה אלא התנועה תחליט מה מתאים לעשות. התנועה החזיקה גם את האישורים לעלייה לארץ ישראל. שלושת הזרועות שהקימה התנועה הציונית: א) הקרן הקיימת עבור קניית קרקעות, ב) הקרן היסוד עבור גיוס כספים, ג) הסוכנות היהודית עבור העולים. קרן היסוד מקים את החברה הכשרת הישוב על מנת לבצע קניית הקרקע.

על הקרקע שהקק"ל קונה, מתיישבים עולים מהעלייה השנייה לניסיון איך לבנות ולקים ישוב. בדוגמה דגניה. על הקרקע של התנועה הציונית, העולים קיבלו אישור לקים ישוב על פי תפיסתם, קולקטיב, קואופרטיב. במקום אחר מקיימים מרחביה כישוב קואופרטיבי. עד היום מדינת ישראל היא ניסיון מדעי של איך לעשות התיישבות. ניתן לראות עד היום מספר גדול של צורות התיישבות ויכול להיות שבעתיד תהיו צורות חדשות. קבוצה, קיבוץ, מושב, מושב שיתופי, מושב עולים, עיר פיתוח, ישוב קהילתי, כפר עבודה וכולי. דברים אלו יכולה לעשות תנועה. הברון ניסה גם כן אבל במדגמים קטנים. היו מקרים של ישובים שלא הצליחו ופירקו את הישוב או מקרים אשר האנשים לא היו מתאימים והחליפו אותם

הכניסה של התנועה הציונית עד מלחמת העולם הראשונה לא שינתה הרבה אבל התחילה את הדרך שלה שבתקופת המנדט הבריטי הייתה כבר יכולה לפרוע ולעשות הרבה דברים. התנועה הציונית עושה ניסיון, רוצה לבנות משהו חדש. הרעיון של קרקע לאומית או שייכת למדינה כולה הוא לפני העידן הסוציאליסטית. תוכניות התיישבות בעלייה הראשונה התבססו על קרקע פרטית. הברון רוטשילד לקח את הקרקע ונתן הלוואה.

במדינות אירופה יש קרקע מדינה שהיא עבור הצבא, פרקים, יערות וכולי, אולי 15% מהשטח. בארץ ישראל, 94% מהשטח שייך למדינה. יש שלוש מדינות נוספות בעולם במצב דומה, סין, צפון קוריאה וקובה. בשנת 1991 התפרקה את עולם הסוציאליסטי והחזירו את הקרקעות לבעליהן. בברית המועצות חילקו את הקרקעות למי שישב בה. העיקרון במדינת ישראל הוא שקרקע הוא בסיס לפיתוח לכן לא נותנים לשוק החופשי. זה הרעיון סוציאליסטי היא קיים אבל פעם הראשונה שניסו לממש אותו היה בארץ ישראל.

הרעיון חזרת עם למולדתו בצורה זו לא קרה אף פעם בתולדות העמים. המקרה בדומה אולי זה העבדים השחורים בארצות, הברית אחרי שהשתחררו, חלקם חזרו לאפריקה והתיישבו במקום היום נקרא ליבריה.

ברגע שהקרקע יוצאת משוק החופשי אז אין לה יותר מחיר כי אי אפשר למכור אתה אחר כך. היו קרקעות שהתנועה הציונית קנתה אותן על ידי הכשרת הישוב אבל מכיוון שהחליטו שלא צריכים אותה ואז מכרה. יכול להיות שטחים בתוך ערים.

עד סוף תקופת המנדט מתוך 27 מיליון דונם שיש בארץ היו לקרן הקיימת כמילון דונם ועוד חצי מיליון קרקע פרטית. אחרי המלחמה המדינה השתלטה על קרקעות שחלקן לא היו רשומות.

גם בתקופת המנדט הקימו מושבות פרטיות כמו רעננה, הרצליה, נתוניה, הוד השרון וכולי אבל הרעיון של קרקע לאומית קיים. הרעיון שעם היהודי כעם חייב לעמוד מעל המערכת. בתקופת העלייה הראשונה לא עסקו ביחסי עבודה וזכויות הפועלים. הבעיות האלו הן כתוצאה ממערכות פרטיות ולכן חיפשו פיתרון. המטרה של הקמת דגניה או מרחביה הייתה גם לפתור את הבעיה בין מתיישבים או בעלי הקרקע מול פועלים. הרעיון החדש הוא שאין בעלי קרקע ופועלים אלא שכולם עובדים על קרקע המולדת. לא נותנים את הקרקעות אלא מאפשרים לאנשים להתיישב בה וגם עוזרים להם. בקיבוץ שפעים קיבלו קרקע לחקלאות אבל בנו מרכז מסחרי. כדי להפעיל את כל המערכת מחליטה התנועה הציונית היושבת באירופה לשלוח נציג על מנת לרכז את הפעולות. מגיע עוד מעדן, את ד"ר ארתור רופין. הוא היה סוציולוג. אחרי שבדק כל מה שקורה ויש בארץ מציע רעיון מה צריכים לעשות בארץ ישראל. באותם ימים לא היה ברור את המושג ארץ ישראל ואפה הגבולות. קיימת אימפריה עותומאנית גדולה שמחולקת במחוזות. בעליה הראשונה הקימו את הישוב בני יהודה באזור הגולן. האם בני יהודה נמצא בארץ ישראל וצריך לשמור את השביתה. הרבנים פסקו שהם לא נמצאים בארץ ישראל על פי ההלכה. גם ישובי הערבה לא נמצאים בארץ ישראל לצורכי המצוות.

על פי תפיסתו של ארתור רופין לא ניתן להתנהג כמו הברון רוטשילד ולקנות שטחי אדמה מפוזרים אלא לרכז כוחות ולהגיע למצב שבאזורים מסוימים היהודים יהיו הרוב ומכאן ניתן להתחיל לבנות את ארץ ישראל. הוא מאפיין אזורים, מגדרה ועד כפר סבא, אזור הגליל התחתון וכולי. באזור של כפר תבור, יבנה, מלחמיה אין הרבה ערבים וניתן לקנות קרקע בכמויות גדולות, לשלוח התיישבות יהודית, לקשור ביניהם שורה של ישובים כך שיהיה גוש אחד. לא הולכים להתיישב בכל מקום אלא בתוך טריטוריה. לא הכול התבצע אבל מתחיל להיות תוכנית אופרטיבי של התנועה הציונית לגבי מה לעשות בארץ ישראל. פעם הראשונה שמסתכלים על כל המרחב וחושבים מה צריכים לעשות כאשר לוקחים בחשבון את הישובים הקיימים. מתחילים לפתח אזורים אוטונומיים קטנים.

התנועה הציונית מביאה את העיקרון של הקרקע הלאומית, התיישבות מאורגנת במקומות שבאמת צריכים ולא למקומות שאנשים יותר מעדיפים או רוצים. קנית הקרקע גם הייתה פעולה מחושבת ולא נכון לומר שקנו את האדמות ביצות, חולות וכולי. קנו את הקרקע אחרי שאגרונומים ויועצים בדקו אותן. כאשר החליטו על ראשון לציון ראו קודם 24 מקומות אחרים. אף על פי כן טעו כי לא היה מים ולקח זמן להשיג אותו. תמיד היו יותר הצעות מאשר הכספים של התנועה. לא קנו שטחים בהרים כי רצו לעשות חקלאות מודרנית, מסחרית, שמוכרת את התוצרת שלה. חקלאות שיש בה יחס בין עיר והכפר. לכן העם היהודי התיישב במכשור החוף ועמקים. הדבר היחיד שלא התפתח בארץ ישראל וכן בהרבה מדינות בעולם זה חוות. יש בודדות כי מטרת התנועה הציונית הייתה לקים ישובים וישוב צריך שטח גדול. בכל ישוב צריכים כ- 100 דונם לכל משפחה אז צריכים בערך 6000 דונם או יותר כדי לקים ישוב ומאוד קשה למצוא בהרים שטח מגודל זה באופן מרוכז כדי לקים ישוב בגלל הטופוגרפיה. במכשור החוף ובעמקים הקרקע נמצאת באפנדים וניתן לקנות מהם שטחים גדולים לעומת בהרים שצריכים לנהל משא מתן עבור כל חלקת אדמה.

התנועה הציונית מגייסת כספים והשאילה היא מה השימוש או יעד הנכון שצריכים לתת להם? הכספים הולכים לשלושה כיוונים: א) להתיישבות הניסיוני. 1) בונים את מרחביה בשנת 1910 על פי רעיון הקואופרטיבי המאורגן של פרנץ אופנהיימר "הקואופרציה". מתוך השטח שנקנה על ידי יהושע חנקין נמכר שטח של 3500 דונם לקק"ל להקמת היישוב. 2) מקימים את דגניה כישוב קואופרטיבי אבל בלי ממונה או משגיח, באדמות הכפר אום ג'וני. נכלל ב-3000 דונם ממזרח לנהר הירדן שנרכשו על ידי קק"ל בשנת 1904. נותנים את הקרקע, המשרד הארצישראלי עוזרת אבל הפועלים אחראיים לטפל ולנהל את המקום במשך שנה אחת. הקבוצה הראשונה הייתה "קבוצת הכיבוש" שהגיעה למקום בשנת 1909. נתגלע סכסוך בין מנהל חוות כנרת מטעם המשרד הארצישראלי, האגרונום ברמן, לבין הפועלים, וקבוצה של פועלים החליטה לקחת פסק זמן ולהשתלם בעבודת החקלאות בחדרה. באוקטובר 1910 לאחר שחתמו על הסכם חדש עם ארתור רופין מנהל המשרד הארצישראלי, עלתה לאדמה הקבוצה השנייה שנקראת ה"קומונה החדרתית". המודל או ניסוי בדגניה הצליח יותר ממרחביה. דגניה בהיותה הקבוצה הראשונה ואב הטיפוס לדגם ההתיישבות הנקרא קיבוץ. 3) בבית שמן בונים חווה בית ספר על מנת לטפל ביתומים. נותנים עזרה בכיוון החקלאי והתיישבות. 4) קונים קרקעות על ידי קק"ל בכפר חיטים בשנת 1905. האדמות שנקנו היו בשטח של 2000 דונם, אולם היו מפוצלות בין כ-400 חלקות קטנות, בין אדמות ערביי הכפר. ומבינים שהייתה טעות וכך לומדים מה לא צריכים לעשות. ניסיון התיישבות ראשון בכפר חיטים נעשה בשנת 1913 על ידי מתיישבים שהגיעו מדגניה, אך ניסיון זה נכשל בגלל חיכוכים עם האוכלוסייה הערבית השכנה, המחסור במים ופיצול הקרקעות. במשך 40 שנים היו בעיות אלו חלקות שייכות למי. בשנת 1923 נעשה ניסיון שני ליישב את המקום, על ידי מתיישבים מתנועת המזרחי. 50 משפחות עלו לאדמות והקימו את מושב העובדים חיטין. כמה ניסיונות התיישבותיים על מנת לראות איך העסק עובד.

משלחת ציונית בשנת 1898. מימין לשמאל: יוסף זיידנר, משה שנירר, תאודור הרצל, דוד וולפסון ומקס בודנהיימר

ב) התחלת של ייעורה של הארץ, דבר שממשיך עד היום הזה. מתחיל מרעיון אידיאולוגי. בשנת 1904 נפטר הרצל ורוצים לעשות משהו על שמו ומחליטים לקים יער הרצל בבית שמן ובעוד כמה מקומות עם עצי זית, "יערות הרצל". עושים מגבית בעולם היהודי, מקימים קרן עצי זית, מחפשים קרקעות אבל הניסיון נכשל. מצד אחד אין זיתים ומצד שני כל הכסף הולך לפועלים ומשגיחים. בפועל היו הזיתים הכי יקרים בארץ. כאשר מגיע לארץ ישראל פרופסור מכס בודנהיימר שהיה משפטן. בשנת 1907 התמנה ליו"ר השני של קק"ל ומחליט לנטוע רק עצי סרק (דהיינו עצים שאינם נושאים פרי) כדי לתפוס את הקרקע אחרת מישהו אחר יכול התפוס אותה או לחזור לידי העותומאניים. בנוסף הקק"ל מספק עבודה לפועלים שלא מוצאים מקום או פרנסה במושבים וגם כדי לקשור את הגולה עם ארץ ישראל. היער הראשון הוא בין שמן. בחולדה בונים שם את בניין הקק"ל, מקימים יער חולדה וכך התחילה תנועת הנטיעות והייעור. בכנרת נוטעים איקליפטוסים, בהרי ירושלים אורנים. הטורקים לא הביאו התנגדות לפעולות הייעור. הסיפור שהטורקים השתמשו את העצים עבור הרכבות אינו נכון אלא תהליך ההתיישבות במאה ה-19. הטורקים בסוף התקופה השתמשו בעצי איקליפטוסים מיער חדרה ועם תאום עם המושבה. האיקליפטוס צומח מחדש וכל חודש היו כורתים כמות מוגבלת. גם הטורקים עשו הסכמים עם הטמפלרים. בשנת 1907 יש מהפכה בטורקים, נגמר המשטר העותומאני הישן, מהפכה הטורקיים הצעירים, משארים את הסולטאן כדמות ייצוגית בלבד והם מתחילים לנהל את האימפריה בצורה מודרנית ותומכים כל פעולה בפיתוח. ניתן לראות בספרות מעלייה השנייה שכמעט אין בעיות עם השלטונות לאומת העלייה הראשונה שיש הרבה בעיות בקניית קרקעות ואישורים לבניה. התנועה הציונית מקבל לגיטימציה והארץ פורחת.

באותה תקופה היו בערך 600,000 ערבים ו-45,000 יהודים. הערבים לא תוקפים כי רואים שיש שומרים ושלטון טורקי מסודר יותר. באותן שנים ארץ ישראל היה מקום טוב ולכן הרבה אנשים מגיעים כי ניתן לבנות ולהתפתח. המהגרים מקבלים עזרה מכל הקונסולים ממדינות אירופה.

ג) כמו העלייה הראשונה גם בעלייה השנייה רוב האנשים לא הלכו לעבוד בחקלאות. בעלייה הראשונה עלו בערך שלושים וחמישה אלף אנשים, בקושי חמשת אלפים הלכו להתיישבות. רובם הלכו להיות בערים. בעלייה השנייה הרבה אנשים עזבו. באותה תקופה גם מתחילה אחוזת בית, ז"א תל אביב. תל אביב נבנתה בעלייה השנייה ולא על ידי פועלים או התנועה הציונית אלא אנשים שממשיכים לבנות שכונות סביב ירושלים, יפו וחיפה. לאנשים אין מספיק כספים כדי לקנות את הקרקע וגם לבנות את הבתים. הם מחפשים עזרה ומגיעים לארתור רופין. המשרד הארצישראלי נותן את הלוואה הראשונה הגדולה של התנועה הציונית לאנשי אחוזת בית מתוך תפישה שמדובר לעוד ניסיון להתיישבות יהודית. האנשים קונים את הקרקע והתנועה הציונית נותנת את הלוואה על מנת שיכלו לבנות את הבתים. ארתור רופין הוראה להם לבנות שכונה בתכנון מסוים של עיר. תל אביב ודגניה, התיישבות עירונית מול התיישבות חקלאית. ההון הפרטי הולך לעיר וההון הלאומי הולך לכפר. נכון שנבנו שכונות יהודיות בכמה מקומות אבל העיור המודרני התחילה בתל אביב. יחד עם זאת תל אביב סיפקה עבודה לפועלים. היוזמה הפרטית והלאומית יצרו את האפשרות לקליטתם של פועלים. הרבה עולים שהגיעו עם התפישה הסוציאליסטית, לא הצליחו לעשות את המפכה וחזרו לאירופה.

הכספים של התנועה הציונית מגיעים מתרומות של עשירים יהודים ובעיקר מתרומות של הרבה יהודים מכל קהילות היהודיות בעולם, המגבית היהודית המאוחדת. הברון רוטשילד והירש השקיעו הרבה אבל לא נתונו לתנועה הציונית. היו בארץ ישראל עוד ארגונים יהודיים ולכן התנועה הציונית הייתה מאוד זהירה. התנועה הציונית מהרגע הראשון מופיעה כי נציגת היהודים בעולם אף על פי שלא קיבלה מינוי כזה. רק מיעוט היו חלק מהתנועה הציונית אבל הצליחו לשכנע את העולם שכל היהודים נמצאים מאחוריה. התנועה הציונית לא הצליחה לגייס הרבה כספים בשנים הראשונות. הדבר החשוב ביותר זה שפתחו את הדרך.

ארתור רופין – Wikipedia

תולדות מרחביה

כפר חיטים – Wikipedia

דגניה א – Wikipedia

 

Advertisements