בתקופת העלייה הראשונה, עקב התגברות ההתקפות הערביות על המושבות היהודיות, לא על רקע דתי או לאומני, אלא על בסיס של גניבות ומעשי שוד גרידא, החלו מוסרים המתיישבים היהודים את השמירה על ישוביהם לידי שומרים ערבים צ'רקסים.

לבני העלייה השנייה מצב זה לא התאים מבחינה אידיאולוגית. הם האמינו שיש צורך בהעברת השמירה על היישובים היהודים לידיים יהודיות. מספר פעילים ממפלגת פועלי ציון החלו מגבשים מסגרת ארגונית, על מנת לכבוש את השמירה ולהעבירה לידיים יהודיות.

גם בתקופת העלייה השנייה החלו לצוץ בעיות ביטחוניות ביישוב היהודי עקב התגברות ההתקפות הערביות ורוח הלאומנות הערבית.

בעתיים של הפרעות ברוסיה נגד יהודים, שכונו בשם "הסופות בנגב", התארגנו קבוצות יהודים להגנה עצמית. כיוון שפעילים בולטים בהגנה שם היו בין העולים בתקופה זו, ביקשו להעתיק פעילות זו במושבם החדש, בארץ ישראל. בעיניהם, אך טבעי הוא שהשמירה על היישובים העבריים בארץ-ישראל תהיה בידיים יהודיות. מספר מטרות עמדו לנגד עיניהם: א) ביטחונית: אין בוטחים בשומר הערבי. ב) כלכלית: כך ייווצרו מקומות עבודה. ג) גרעין לכוח לוחם יהודי-לאומי בעתיד. ד) ציונית: עצמאות, הקמת גרעין צבאי, על א"י צריך להגן. ה) תדמית פסיכולוגית ומוראלית – לחזק את דימוי היהודים (החלש בגולה).

מספר שלבים התרחשו בארגון השמירה היהודית בארץ ישראל: בשנת 1907 הוקם ארגון "בר גיורא" ע"י פועלי ציון יוצאי ההגנה העצמית בהומל אשר ברוסיה בראשות יצחק בן צבי, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, ישראל גלעדי, יחזקאל חנקין, צבי בקר ויחזקאל ניסנוב. אלה החלו מגבשים מסגרת ארגונית, על מנת לכבוש את השמירה בגליל התחתון ולהעבירה לידיים יהודיות. ב- 29 בספטמבר 1907, נתכנסו באספה חשאית שנתקיימה בחצר וורשה, בחדרו הקטן של יצחק בן צבי ביפו והחליטו על ארגון שמירה חשאי בשם "בר גיורא". הארגון נקרא על שם שמעון בר גיורא, ממנהיגי "המרד הגדול" של היהודים ברומאים בשנת 66 לספירה. לתפקיד מפקדו נבחר ישראל שוחט.

האידאולוגיה של הארגון התבססה על עבודה, ביטחון והתיישבות. הקבוצה שאפה לבסס קבוצות של פועלים אשר יקימו יישובים, ינהיגו עבודה עברית, יאספו נשק וישתלטו על השמירה במטרה ליצור גרעין של כוח יהודי לוחם.

מטרת הארגון הייתה לכבוש את השמירה במושבות היהודיות מידי הערבים והצ'רקסים ולהעבירה לידיים יהודיות. הקבוצה עברה לגליל, שם קבלו לידיהם את השמירה במספר מושבות. המשימה הראשונה שעמדה בפני הארגון החדש, הייתה כיבוש השמירה בחוות סג'רה (אילניה, 1907) מידי השומרים הצ'רקסים. חברי הארגון יסדו בסג'רה "קולקטיב" בראשותה של מניה בילבושביץ (לאחר מכן – אשתו של ישראל שוחט). שאיפתו של שוחט הייתה לקבל את השמירה בחווה וכן להכשיר את החברים בעבודה חקלאית. לאחר כמה חודשים הצליחו אנשי "בר גיורא" לשכנע את מנהל החווה להעביר לידיהם את השמירה, לאחר שהוכיחו לו שהשומר הצ'רקסי מתרשל בתפקידו. כך הפכה חוות סג'רה למרכז הארגון.

השומר הראשון היה צבי בקר. בעקבות קבלת השמירה בחוות סג'רה נמסרה לידיהם השמירה גם במושבה סמוכה (סג'רה). בשנת 1908 פנה ועד המושבה מסחה (כפר תבור) לארגון במטרה להעביר את השמירה במושבה לידיים עבריות. ארגון "בר גיורא" היה חשאי וקיומו נודע רק למעטים. חברי "בר גיורא" התלבטו אם לקבל את ההצעה, שכן מספר חבריהם היה מועט. אולם הם לא הרשו לעצמם לוותר על כיבוש עמדה נוספת בחזית השמירה. אלא שהיה להם תנאי מרחיק לכת: הם תבעו העסקת פועלים עבריים בלבד. הסביר שוחט: "אנשי "בר גיורא", שדגלו בעיקרון של עבודה עברית במושבות, ראו בפועל העברי במושבה עזרה מוחשית לשמירה ולהגנת המקום. בסופו של דבר, הסכימו החברים לקבל על עצמם את השמירה, בתנאי שיועסקו במושבה פועלים יהודים. מאז, הפך התנאי הזה לחלק בלתי נפרד מתנאי קבלת השמירה של הארגון. בכך הדגישו את הקשר בין כיבוש העבודה לבין כיבוש השמירה.

הביקוש לשומרים יהודים גדל וחברי "בר גיורא" החליטו למקד את מאמציהם בכיבוש השמירה במושבות. משום כך הוחלט להקים הסתדרות שומרים, ארגון חוקי (להבדיל מארגון "בר גיורא", שהיה מחתרת), בשם: "השומר" בפסח 1909. אסיפת הייסוד של השומר, התקיימה בכפר תבור, כשאנשי "בר גיורא" מהווים את החלק הפעיל שבגוף החדש, וממשיכים לשמור על חשאיות, אף מפני החברים החדשים. יש בכך אולי משום צירוף מקרים, אך כבר ביום ייסוד השומר התברר, שהמשימה שנטלו על עצמם אנשי "בר גיורא" ו"השומר" אפופה לא רק בהילת חלוצים וגיבורים, כי אם גם בסכנות ממשיות. בהיתקלות עם ערביי האזור נהרגו בסג'רה ביום ייסוד השומר איש הארגון ישראל קורנגולד והאיכר שמעון מלמוד. ברל'ה שווייגר, אחד הנועזים שבין אנשי "בר גיורא" ומפקדה הראשון של השמירה בכפר תבור, נפצע פצעים אנושים באותו יום עצמו ונפטר לאחר כשבוע. בהתחלה היו 80 חברים. אחר כך גם נתנו שמירה באזורים אחרים בארץ. נערכו מבחני קבלה קשים, והארגון היה אליטיסטי באופיו.

לכאורה היה השומר ארגון קבלני של שומרים, שנטלו על עצמם, תמורת תשלום, להבטיח את הנפש והרכוש היהודיים. למעשה הייתה מטרתו מרחיקת לכת יותר. בתוכנית השומר שאומצה באסיפת היסוד נאמר:

המטרה: 1) לפתח בארצנו אלמנט של שומרים יהודים הראויים לעבודה זו. 2) לארגן את השומרים הקיימים כעת במושבות. 3) להכיר ולהכשיר במושבות והחוות את התנאים הדרושים להתפתחות אלמנט כזה, ע"י רכישת מכשירי התעמלות, לימוד הרכיבה על סוס, לימוד התעמלות והשתמשות בנשק. 4) להיטיב ולהקל את החיים החומריים של החברים על יסוד מוסדות משותפים והעלאת השכירות. 5) לייסד שתי קופות: האחת, קופת הלוואה, להלוות לחברים השומרים כסף למען רכישת מכשירי השמירה (כמו סוס, נשק וכו') השנייה, קופת עירבונות בשביל הסכומים הנחוצים בתור עירבון בשעת קבלת שמירת המושבה ע"י האגודה – השומר התחייב לפצות את המושבות בכל מקרה של גניבה.

ההסתדרות: 1) בראש האגודה עומד ועד של שלושה חברים, המנהל את כל ענייני השומר ונבחר באסיפה הכללית של חברי האגודה.  2) בא הכוח נכנס במו"מ עם ועדי המושבות והחוות ע"ד שמירה וכלו'. 3) כל תעודות ההתקשרות כותבים על שם בא הכוח ותוכנן חובה על כל חברי האגודה. 4) בתור חבר השומר יכול להיות כל מי שבריא בגופו וברוחו, המודה בתוכנית הזאת ומשמש כבר בתור שומר חצי שנה.

לכאורה, תקנון של ארגון מקצועי. למעשה, "כיסוי" לאגודה חשאית. וכך הסביר זאת ישראל שוחט: "השומר" היה הצורה הלגאלית של המסדר החשאי "בר גיורא" והגשים בנאמנות את מטרותיו וחזונו. מגמתו של "השומר" לא הייתה להנחיל לחבריו את מקצוע השמירה, וממילא לא היה ארגון מקצועי. מטרתו העיקרית הייתה להחדיר בקרב צעירי היישוב ובאמצעותם ביישוב כולו, את רוח ההגנה העצמית, את הרצון ליצירת כוח מגן יהודי עצמאי. שוחט, זייד, גלעדי, בקר וחבריהם רצו בכל מאודם להרים את קרנם של "היהודים החדשים" בעיני עצמם ועוד יותר בעיני ערביי הארץ.

כפר בר גיורא הוקם בשנת 1916 ונקרא תחילה על שם הארגון, לאחר שישראל גלעדי נפטר בשנת 1918 בגיל 32, החליטו חבריו לקרא לקיבוץ על שמו, כפר גלעדי.

ישראל שוחט היה הרוח החיה של הארגון החדש ושל "השומר" שקם בעקבותיו, בשנותיו הראשונות. כל האחרים, חוץ מיצחק בן צבי, שאפשר לראותו כאידיאולוג של הקבוצה וכאיש הקשר שלה למפלגת "פועלי ציון", נודעו לאחר מכן כשומרים נועזים וכעמודי התווך של השומר בעשור הראשון לקיומו.

ישראל שוחט, שעלה לארץ בשנת 1904 בהיותו בן 18, ניסה זמן קצר לאחר מכן לקבץ סביבו חבורה של אנשים נועזים, "צעירים חסונים, שבט חדש של אמיצי לב חדורי הכרה ציונית" כהגדרתו. צעירים אלה, לפי הנחתו של שוחט, יהוו "כוח לוחם המגן על הרכוש והנפש, שחזון כיבוש הארץ כולה, לכשתבוא שעת ההכרעה, מפעם בתוכו". יש לזכור כי הדברים נכתבו על רקע מצבן העלוב של המושבות היהודיות ותושביהן בסוף ימי העלייה הראשונה ובעיקר בכל הקשור לביטחונם ולהיותם במעמד של "בני חסות" של קונסולים זרים ותקיפים מקומיים, ערבים, בדווים, צ'רקסים ודרוזים.

על מה שקרה בהמשך כתב שוחט בזיכרונותיו: "המסדר קם: נשבענו אמונים למולדת ולמשמעת ללא תנאים, למסירות, להקרבה עצמית, לחברות נאמנה; הורם הדגל שעליו הייתה חרותה הסיסמה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". שמנו לנו "ראש" [שוחט עצמו] והיינו דרוכים לפעולה. החלטנו להתרכז במקום אחד, כדי שנוכל להתכונן יחד לפעולה ראשונה. למקום הריכוז נקבע הגליל התחתון. כל חבר קבוצתנו חייב לעבור שמה. רק שני חברים, בן צבי ויחזקאל חנקין, יישארו ביהודה כדי לרכוש חברים חדשים למסדרנו, ובן צבי צריך היה, נוסף לכך, להיות נציגנו החשאי במפלגה (אם כי רוב חברינו השתייכו ל"פועלי ציון" לא הייתה הקמת "בר גיורא" ידועה במפלגה)."

אנשי השומר היו חברי בר גיורא וחברים חדשים. בהדרגה כבשו אנשי השומר את השמירה ברוב מושבות הארץ. חברי השומר לא ויתרו על רעיון העבודה וההתיישבות. השומר קבל על עצמו משימות של החזקת קרקע, עיבודה, הכשרתה והשמירה עליה. לשם כך הוקם "לגיון העבודה", שתפקידיו נשאו אופי חלוצי – כיבושי. אנשי השומר הבינו כי לשמירה בלי עבודה אין ערך רב.

השומר החל לפעול בגליל התחתון,  באילניה בסג'רה, בכפר תבור (מסחה) ואחר כך גם ביבנאל. בסוף שנת 1910 הגיעה אליו הצעתה-בקשתה של חדרה לקבל את השמירה במושבה רחבת ידיים זו (שטחה הגיע לכ- 30 אלף דונם, אם כי מספר תושביה היה כ- 200 בלבד). חברי השומר התלבטו וכרגיל נענו לאתגר החדש. שמו של השומר החל להתפרסם ברחבי הארץ, וכאמור גם מחוצה לה. בשנה הבאה (1911) מוצאים את חברי השומר בקבוצת הכיבוש הראשונה במרחביה, וכן הם מדרימים לרחובות, לפי בקשת ועד המושבה הזאת. רחובות, שסבלה קשות מגניבות והתנכלויות של שכניה ומקוצר ידם או אדישותם של שומריה הערבים, שיגרה משלחת לחדרה, כדי ללמוד מניסיונה של זו באשר לשמירה העברית. מסקנותיה של המשלחת היו חד משמעיות: יש להעדיף את השומר, גם אם עלות השמירה העברית גבוהה יותר.

אף ראשון לציון, מעוז האיכרות ה"שמרנית", פתחה את שעריה בפני השומר בחורף 1912. לעומת זאת לא נפרצו חומותיהן של פתח תקווה וזיכרון יעקב.

בין שנים 1912-1913 ניהל ועד השומר משא ומתן עם שורה של מושבות נוספות, ממטולה בצפון, דרך נס ציונה בדרום ועד חוות רוחמה בצפון הנגב. נדמה היה שהשומר, שבו רק כמה עשרות חברים ומועמדים, פרוס על פני הארץ כולה, ולכוחו והשפעתו אין כמעט גבול.

משה סמילנסקי, האיכר והסופר מרחובות, היטיב להגדיר את הדרך שבה קנה השומר' "זכות אזרח" בארץ ישראל: מצד אחד – הערבים, הסכימו לו מתוך חריקת שיניים, ומן הצד השני – מתוך רחשי כבוד הכירו בהשומר, משום שבכל מקום שידו הגיעה לשם הושם קץ להפקרות ולגניבות, והיה שם ביטחון מסוים לנפש. נתאמת הכלל הישן נושן: לא ההמון נטול האידיאה מנצח, כי אם קומץ האנשים הנאמנים לדגלם.

 1912מהווה את שנת השיא של פעילות השומר. סמוך לסופה חיבר שוחט תזכיר ארוך, שכינהו "הצעה על דבר הגנת היישוב" ושאותו הפנה לוועד הפועל הציוני. בהצעתו מדגיש שוחט שוב, שהשומר אינו ארגון מקצועי של שומרים. הוא הציע להקים ארגון הגנה ארצי שחלקו הפעיל יהיו אנשי השומר, בעוד שחיל המילואים שלו יהיה מורכב מ"כל האיכרים והפועלים המסוגלים לשאת נשק. בהמשך דבריו הציע להקים בכל יישוב "קבוצת הגנה תמידית", שבראשה יעמוד ועד, וכל ועדי ההגנה האלה יהיו מאוחדים וקשורים ביניהם על ידי מרכז אחד. מי שמכיר את פרשת הקמתה של "ההגנה" בראשית שנות העשרים ואת המבנה הארגוני שלה, יגלה בנקל רמזים ברורים לכך ב"הצעה על דבר הגנת היישוב" כעשור שנים קודם לכן. אנשי השומר ראו עצמם כחיל החלוץ של היישוב המתחדש. בתזכיר כתובים הדברים במפורש: "מטרתנו אינה זמנית, שנולדה לרגל מקרה של רגע, כי אם מטרה היסטורית גדולה, מטרה תמידית שערכה קיים לדורות. אנחנו מצדנו נכונים להקדיש את זמננו, כוחותינו ועבודתנו לטובת ההגנה".

"ארץ ישראל העובדת", ביטוי שנתקבל לאחר שנים ונתכוון לתאר את כל היקף פעולתה של תנועת הפועלים הארץ ישראלית, שראשיתה בימי העלייה השנייה, הייתה מן ההתחלה, בזכות השומר, גם "ארץ ישראל השומרת". כשרצה דוד בן גוריון בשנת 1915 לתאר את עתידותיה של הארץ, הכריז: "א"י תהיה שלנו כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו. כיבושה הממשי של א"י, הכיבוש בעבודה, זהו התפקיד ההיסטורי שנפל בחלקם של חלוצי האומה, בוני הארץ ושומריה".

פועלים היו מאות ואלפים, אלמונים ברובם. שומרים, כמה עשרות, ביניהם מוכרים מאוד. על רקע זה  ולצד מעשי הגבורה וסיפוריהם של הנופלים, אפשר להסביר את ראשית צמיחתו של מיתוס השומר. ואולם, להשומר לא היו רק הצלחות. לאחר ימי השיא ובצידם, היו גם ימים של כישלונות ואסונות. בכמה מהמושבות התעוררה התנגדות פנימית להשומר מטעמי תקציב (השמירה העברית הייתה יקרה פי כמה מזו הערבית), היחס לערבים (חלק מהאיכרים סברו כי יחסם הנוקשה של אנשי השומר לשכנים הערבים יתנקם בסופו של דבר במושבות), והניגודים האידיאולוגיים שבין השומר בעל הרקע הסוציאליסטי לאיכרים ה"בורגנים". מקור נוסף לחיכוכים הייתה הטענה שהושמעה לא אחת כנגד השומר בדבר הסתגרותם והתנשאותם של חבריו. חברי "השומר" לא הסכימו לשום מרות שהיא, זולת זו של ראשיהם; הם ראו עצמם כמסדר סגור ונבחר, שרק מעטים זכאים להצטרף אליו, ולעתים חלפו שנים אחדות עד שמועמד זכה להתקבל ומה שגרוע יותר, לא אחת אירע שמועמד נדחה שנה אחרי שנה עד שלבסוף הושבו פניו ריקם.

בשנת 1913 ספג השומר שתי מהלומות. המושבות רחובות וחדרה לא חידשו את החוזים עימו. ההתרחבות המואצת הגיעה לסיומה. נחמה פורתא מצאו חבריו בכך, שאפילו חדלו הם מהשמירה במושבות אלו, לא הוחזרה אליהן השמירה הערבית. שומרים יהודים שלא מהשומר תפסו את מקומם.

באותה שנה (1913) עזב ישראל שוחט, ראש השומר, את תפקידו ויצא ללמוד משפטים בקושטא. התרחקותו מענייני השומר אף היא יכולה להיחשב מסימני ההתרופפות של הארגון, שאחרי יותר מחמש שנות פעילות אינטנסיבית הגיע לפרשת דרכים. בתקופה זו מתחילים להישמע רעיונות בדבר "תכלית".

השמירה, כפי שמתברר, אינה חזות הכל. מנדל פורטוגלי, אחד השומרים הראשונים והנועזים ביותר, סיפר לאשתו קיילה, במכתב פרטי, על לבטיו ורעיונותיו בנדון: "אינני אוהב את רעיון השמירה, כי השמירה הרסה את בריאותי. הרבה רעל יש בשמירה, והרבה מוכרח להשתנות בחיי השומרים. הסיפוק הרוחני מהשמירה אולי קיים רק בזמן הראשון, כאשר הכל עוד חדש, אך אחרי כן רואים מה ריקים הם חייו של השומר, והריקנות גוררת עריצות ודמורליזציה. רוב השומרים הוותיקים שבורים, רפי כוח וחדלי מרץ. אין טוב מהעבודה. אמנם קשה היא, אך בכל זאת העובד שלם וצעיר תמיד ברוחו. האידיאל של השומר הוא שלטון, ושל העובד אחוה. השמירה אומרת קח גם מה שאינו שלך, העבודה אומרת רק מיגיע כפיך תחיה! לולא מצב עמנו בארץ, כי אז הייתי המתנגד הראשון לאגודת שומרים, אבל המצב הפוליטי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה. לכן עלינו לקשור את השמירה עם עבודה, כדי שנהיה בריאים בגופנו וברוחנו וכדי שרכוש זר לא יהיה הפקר בעינינו. הרעיונות האלה הביאו אותי למושב של שומרים. מושב זה יהיה דוגמת מושבי הקוזאקים, שהיו יוצאים ללחום את מלחמותיהם והיו חוזרים אל כפריהם להחליף כוח ולחיות את חייהם החופשיים. אנו מוכרחים עוד זמן רב לשמור, ומפני שקשה השמירה, אנו יוצרים את המושב שהוא יהיה "הנותן כוח" שלנו. העבודה במושב תהיה משותפת, כולם ייקחו בה חלק, כל אחד לפי כוחותיו".

הלבטים בנושא זה בקרב חברי השומר היו מרובים. הניסיון להיאחז בתל עדש, היישוב היהודי השני בעמק יזרעאל (1913), נקטע בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ורק באמצע המלחמה קמה היישוב הראשון של אנשי השומר,כפר בר גיורא, בגליל העליון.

מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בהשומר, כפי שפגעה כמעט בכל גוף, ארגון ומוסד בארץ ישראל. התורכים תבעו מאנשי היישובים היהודים את נשקם, והשומר עמד בראש אלה שהתנגדו לכך במלוא התוקף. בשנת 1915 גורשו מהארץ מניה וישראל שוחט (שחזרו לארץ ערב פרוץ המלחמה) והם עשו את המלחמה בגלות בתורכיה. גם יצחק בן צבי גורש, יחד עם דוד בן גוריון. כמו השומר, גם מפלגת "פועלי ציון", שהשניים היו ממנהיגיה, נחשבה לארגון מסוכן. השומר ירד למחתרת, ועל הסכמי השמירה עם ועדי המושבות חתמו קבוצות שומרים מקומיות. השומר חזר והתרכז בצפון, בגליל התחתון והעליון וכן בעמק יזרעאל. לקראת סוף המלחמה שבו ופעלו כמה מהשומרים גם בדרום הארץ.

בשלביה האחרונים של המלחמה סבלו חברי השומר מנגישות השלטונות התורכיים. רבים מהם נאסרו ועונו. באותה תקופה הסתכסך השומר עם גורמים שונים, ביניהם קרובים לו כמו מפלגת "פועלי ציון". יריבות עמוקה הייתה לו עם ניל"י וכן העכירה את האווירה "פרשת הזהב" משלוח של מטבעות זהב שהובא לארץ על ידי ניל"י, הגיע לידי השומר וגורלו לא נודע. יוקרתו של השומר נפגעה בשל פרשיות אלו.

כשהחל הגיוס לגדוד העברי הארץ ישראלי, בשנת 1918, היו אנשי השומר בין מחייבי ההתנדבות, וכמה מהם אף התגייסו בפועל. אחרי המלחמה, מששבו שוחט ועוד חברים מגלותם וממקומות פזוריהם, ניסה השומר לחדש ימיו כקדם. הוא קלט חברים חדשים, ביניהם מצעירי העלייה השנייה ומראשוני העלייה השלישית וכן מה"גימנזיסטים", בוגרי גימנסיה הרצלייה.

המיזוג לא עלה יפה. ותיקי השומר עדיין דבקו בתפיסתם האליטיסטית, הגורסת כי מסדר שומרים מצומצם הוא הגוף היעיל להבטחת בטחונו של היישוב. החדשים, שהדמות הבולטת בהם היה אליהו גולומב, סברו כי הגנת היישוב חייבת להיות מוטלת על גוף רחב, עממי ומיליציוני. מנהיגי "אחדות העבודה", שקמה בשנת 1919, ובראשם דוד בן גוריון ויצחק טבנקין, צידדו בעמדתו של גולומב, והדבר חידד את היחסים עם שוחט וחבריו, הגם שהיו חברי "אחדות העבודה" אף הם.

הוויכוח על דרכו של השומר הגיע לשיאו במועצה המורחבת של הארגון, שהתכנסה בתל-עדש ב- 18 במאי 1920. טבנקין וגולומב היו במיעוט. רוב החברים תמכו בקו הקודם. כיוון שלא הושגה אחדות דעים, הציע ישראל שוחט לפרק את הארגון והצעתו נתקבלה. אנשי השומר הציעו עצמם כבסיס להקמת ארגון הגנה חדש ורחב, הוא "ההגנה" שהוקמה לאחר כמה ימים, בוועידת "אחדות העבודה" בכנרת. הוועד האחרון של השומר, בצירוף אליהו גולומב, היווה את הוועד הראשון של "ההגנה".

חשיבות של ארגון השומר בתולדות הישוב מתפרשת במספר היבטים: א) הוא היה הבסיס לכוח המגן של הישוב בכך שהחדיר לראשונה את חשיבות הביטחון על הישוב, בטחון בידי שומרים עברים. ב) הוא עורר הרתעה והערכה אצל הצד הערבי. ג) השומר החדיר ערכים בתחום המסורת הצבאית כמו "טוהר הנשק". אין ענישה קולקטיבית, אלא הענשת האשמים בלבד. ד) הוא היה הראשון להתוויית תוכנית הגנה כלל ארצית לישוב כולו, דהיינו ארגון שמירה, ארגון כוחות מילואים, לימוד ותרגול אנשי המושבות והקמת ארגון כלל ארצי שיפקח על הגנת הישוב. ה) חינוכית ואידיאולוגית הוא מימש את האידיאלים של שותפות ושוויון, והשפעתו על הנוער בגולה הייתה רבה מאוד, למשל השם והרוח אצל השומר הצעיר. ו)  מבחינה כלכלית השומר תרם להתיישבות החקלאית.

למרות זאת הועלתה ביקורת על השומר, שהיה ארגון אליטיסטי וסגור אשר הונהג בדרך לא דמוקרטית ונטה למיליטנטיות.

אתרים:

ארגון השומר – Wikipedia

Advertisements