שיר החלוצים

החלוצים!
ביד חרוצים
סולו סולו המסילה,
ישרו הערבות!
נירו הניר
בגיל ושיר,
בנו את ארצכם,
ארץ אבות!

אך אל מורא!
בבוא יום צרה
איש מכם על אלוהים
ישליך יהבו!
יש גאולה
לפעולה,
ואם גם תתמהמה –
עוד בוא יבוא!

למה לאנשי העלייה הראשונה לא קוראים להם חלוצים? מה זה חלוציות?

העליות מתקיימות במקביל לגלי הגירות גדולים עד שנת 1924 בערך. בשנת 1800 יש בערך 4 אלף יהודים. בשנת 1882, תקופת העלייה הראשונה, מספר היהודים עולה ל- 25 אלף. בשנת 1904, תקופת העלייה השנייה מספר היהודים עולה ל- 55 אלף. בשנת 1914 מספר היהודים מגיע ל- 85 אלף.

עליה ראשונה 1882-1904  (25-30 אלף איש)
עליה שנייה 1904-1914  (35-40 אלף איש)
עליה שלישית 1919-1923
עליה רביעית 1924-1931
עליה חמישית 1933-1938

איש לא שיגר את אנשי "העלייה השנייה". לארץ ישראל ומאחוריהם לא עמד כל ארגון, אולם הם חוללו את המפנה המכריע במפעל התחייה הלאומית בארץ ישראל.

גורמי העלייה: פרעות קישינב התרחשו בשנת 1903 בעיר קישינב, אז עיר בחבל בסרביה שסופח לאימפריה הרוסית בשנת 1812 וכיום בירתה של מולדובה.

השלטונות הרוסיים שביקשו לדכא את ניצני המהפכה הפיצו בקרב המוני העם תעמולה אנטישמית. הם טענו כי התנועה המהפכנית זרה לרוחו של העם הרוסי ואין היא אלא מעשה של יהודי רוסיה המבקשים להשתלט על בני העם הרוסי. ההסתה שנוהלה על ידי הממשלה הרוסית הצליחה מעל המשוער ובאפריל 1903 פרצו פרעות בעיר קישינב. 45 יהודים נהרגו בפרעות אלה וכ- 600 יהודים נפצעו.

הפוגרום האכזרי זעזע את היהודים ובעקבותיו כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "בעיר ההרגה" וכן את שירו המפורסם "על השחיטה". הפוגרום שימש נקודת מפנה, בעקבותיו גדל זרם ההגירה לארה"ב והעלייה לא"י. עד לפרעות ניסו יהודי ארצות הברית להתנתק מיהודי רוסיה, שהיו ברובם שומרי מצוות ולא התאימו לתדמית המשתלבת שניסו יהודי ארצות הברית לטפח, אך לאחר פרעות קישינב הבינו יהודי ארצות הברית כי הם חייבים לסייע לאחיהם יהודי רוסיה. פוגרום זה שכנע את הרצל להציע בקונגרס הציוני השישי את תוכנית אוגנדה כפתרון למצוקת יהודי רוסיה.

כל האוכלוסייה בארץ ישראל גדלה ולא רק היהודים. מספר הפועלים הוא יחסית קטן, אולי 1000. למרות שלא היה אלמנט שהיה יכול לזהות מי הוא פועל ומי לא. בפתח תקווה, בדוגמה, על כל משפחה של פועלים אז יש יותר משתי משפחות שאינם איכריות. יש הרבה עובדים שמצטרפים למושבות.

יפו הופכות להיות אלטרנטיבה העיקרית עבור הישוב הישן, כלכלה פורחת. לפני מלחמת העולם הראשונה נעשה סקר, מפקד פועלים בארץ והגיעו ל 1500 פועלים, כולל פועלים מהעלייה הראשונה. המטרה של כל פועל היא להפסיק להיות פועל. חברה יק"א חיפשה פועלים, למה רצו פועלים ולא משפחות? כי חיפשו אנשים בעלי ניסיון.

אחת המשפחות שעוברות לכפר תבור בשנת 1907 היא פייקוביץ. הוא התחתן עם עיטל שוורץ, בת של ר' אלתר שוורץ שהיקים את הבית המלון הראשון בראש פינה. אחד מהילדים שלהם הוא יגאל אלון שהיה מפקד הפלמח. עבור משפחת פייקוביץ משמעות המעבר היא להפוך מלהיות פועלים לבעלי נכס. בסה"כ חברה יק"א מצא כ- 1500 פועלים לעוברים להיות חלוצים.

פרופיל החלוצים, לא חייבים לעבוד בחקלאות אף על פי שהשאיפה שלהם כן לעבוד בחקלאות מתוך אידיאל ציוני, מצד אחד לקשור אנשים לאדמה ומצד שני. על מנת לייסד מדינה בעתיד צריכים שטחים. הדרישה הציונית מחייבת עבודה אדמה וכך משקיעה מאמצים על מנת לגייס אנשים אלו.

סיבה שנייה שהאנשים מעדיפים לעשות עבודה אדמה היא אידיאולוגיה מרקסיסטית. זה ההבדל בין הין האנשים של העלייה הראשונה מהשנייה. האנשים מהעלייה הראשונה היו מוכנים לעבור את הקו ולהיות קפיטליסטים ולאומת זאת אנשי העלייה השנייה מקבלים את הרעיון שיום יבוא ולא יהיו יותר מעמדות סוציאליות וכך לא יהיו יותר אנשים מנצלים ומנוצלים, מעסיקים ומועסקים, בעלי הון וחסרי הון. קרקע, הון וכוח אדם. אם היום בראש הפירמידה נמצאים אנשים בעלי הון אז בעתיד לא תהיה בכלל פירמידה וכולם יהיו גוף אחד. האנשים שמגיעים מרוסיה שייכים למפלגה פועלי ציון. מפלגה זאת נוסדה במזרח אירופה בהשראת חזונו של מיכאל הלפרין ובהנהגתו של דב בר בורוכוב. חזונהּ של מפלגת "פועלי ציון" התבסס על ההנחות שתקומת העם היהודי צריכה לבוא בידי שכבה רחבה של פועלים, שאת מדינת העם היהודי ניתן להקים רק בארץ ישראל, ושניתן להקים בה חברה סוציאליסטית אוטופית שתכלול מוסדות שיתופיים, שוויון, עבודת כפיים ועבודת אדמה בד בבד עם השכלה רחבה הפתוחה לכל.

האנשים האלו אינם פועלי מלידה ובכל זאת רוצים להתעסק בעבודה אדמה כי הגישה שלהם מתבססת על עיקרון המרקסיסטי שבו יש פירמידות של מעמדות, בראש נמצאים בעלי הון, אחר כך מעלי מקצוע ומסחר, לאחר מכן נמצאים את רוב העם, הפרולטריון ויותר נמוך נמצא את הפרולטריון החקלאי. כאשר מקיימים את התנאים האלו אז המפכה יכולה לבוא.

בני העלייה השנייה יצרו התיישבות מסוג מיוחד, המבוססת על קולקטיביות חברתית ושיתופיות על בבעלות על אמצעי היצור. יישובי עלייה שנייה היו סמל להתיישבות יהודית לאומית חדשה בא"י. עד שנת 1914 נתקיימו בארץ 47 נקודות ישוב כפריות, מהן 25 שנוסדו לאחר שנת 1900. ההתיישבות החקלאית של בני העלייה השנייה הייתה המשך של התיישבות בני העלייה הראשונה, אולם במהפכנותה שימשה בסיס איתן ומוצק יותר להתפתחות החיים הלאומיים-יהודיים בארץ ישראל.

חידושי ההתיישבות החקלאית של בני העלייה השנייה היו: א) החקלאי המתיישב ובני משפחתו החלו להתפרנס אך ורק מעבודתם העצמית. ב) בין המתיישבים וחברת ההתיישבות התהוו יחסים של שוויון זכויות. ג) המתיישבים נעשו עצמאיים בארגון העבודה ובסידור המשק. ד) המתיישבים היו עצמאיים בקביעת אופיו החברתי של הישוב.

האנשים המגיעים בעליות הבאות אין להם את אותה גישה, מוטיבציה ועוצמה כמו אנשי העלייה השנייה. התזה שלהם תעבור שינויים, כמו דוד בן גוריון אמר, סוציאליזם קונסטרוקטיבי.

בעיקר האנשים מעלייה היו רווקים, חילוניים וסוציאליסטים, שנולדו ברוסיה, ב"תחום המושב" המאוכלס בצפיפות והרווי עוני מרוד. רבים מבני דורם פרצו את הגדר ופנו עורף לדת. רובם היו גברים. ברוסיה היו הרבה יהודים פעילים במלגות, מהפכנים יהודים, אבל לא רצו להיות ציונים והקימו מפלגה יהודית הבונד. התנועה הבונד מתנגדה לציונות כי לפי דעתם כל מה שקשור למרקסיזם חייב להיות בתוך מדינה ואפשר לשמור על זהות יהודית בתוך המדינה.

רוב האנשים מתנועת פועלי ציון לא עלו לארץ ישראל אבל אלו שכן הגיעו בין השנים 1904 ל- 1914 מקימים את הסניף של תנועת פועלי ציון בארץ. זמן קצר אחרי הקמתה התפלגו בשתי מפלגות, אחת המשיכה עם השם פועלי ציון והשנייה נקראה הפועל הצעיר כאשר פועלי ציון היא חלק מתנועה עולמי לעומת הפועל הצעיר שרק קשורה לארץ ישראל. שפת הקשר בין הסניפים של פועלי ציון הייתה יידיש לעומת הפועל הצעיר ששמה דגש על שפת העברית. מאוחר יותר פועלי ציון מוציא עיתון בעברית שנקרא אחדות. להקמת מפלגות הפועלים הייתה משמעות היסטורית והשפעה נכבדה על התפתחותו של הישוב.

השאיפה לגאולה לאומית בארץ ישראל התמזגה אצלם בשאיפה לתיקון עולם ע"י בנית חברה חדשה, שוויונית וצודקת. עצם עלייתם ארצה הייתה ביטוי למרד: מרד בחברה הכללית ומרד באורח החיים היהודי בגולה.

ניתן לראות את המעשה של אנשי העלייה השנייה כסוג של הקרבה, מצד אחד ללכת לעשות עבודת אדמה קשה מאוד במקומות רחוקים, להיות בתחתית הסולם במעמד החברתי.

הסוכנות חיפשה אנשים על מנת שילכו למקומות רחוקים וכך להרחיב את הגבולות שניתן אחר כך לקים מדינה. רוב האנשים שמגיעים הם בעלי אופי עירוני אז בונים סוג של אתוס חלוצי-חקלאי. משתמשים באתוס כדי לגייס אנשים. האנשים לא מרגישים שמנצלים אותם או מישהו גייס אותם. ניתן גם לומר שהמגייסים היו ציונים קפיטליסטים. עד שהסוציאליזם תהפוך להיות שולט הציונות הייתה קפיטליסטית. בקונגרסים הציונים הראשונים כמט לא היו נציגים מהמעמד הפועלים. הסוכנות היהודית מצליחה לגייס כספים מכל העולם היהודי סביב הרעיון הציוני והקמת מדינה. כך שיש ארמוני טובה בין הפועלים (כוח עבודה) והמוסדות הציונות (כוח פוליטי).

כבר בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 הרעיון הוא הקמת מדינה יהודית, לכן אנשי העלייה השנייה כבר עולים מתוך רעיון זה. איך להשיג את המטרה לא היה ברור ולא הייתה תוכנית. בניגוד לביל"ו שבעצם הקדימו את הרצל והתנועה הציונית, אנשי העלייה השנייה לא היו צריכים להמציא דברים, הם הצטרפו לרעיון הציוני והקמת המדינה.

אחרי 5 שנים מתחילים לשנות דעות ואומרים שאין צורך לקים פירמידה ולחכות למהפכה כל שהיא. השינוי משנה את כל תולדות עם ישראל וארץ ישראל. השינוי מאפשר את הקמת הקיבוצים ומושבים. המהפכה ברוסיה מאוד הכזבה יהודים

הרעיון הציוני היה קיים לפני הרעיון המרקסיסטי אף על פי שלא ידעו באיזה דרך נוכל לקים את המדינה.

מה עושים עם כל הפועלים הערבים? דוחים אותם בגלל הציונות אבל לא מתאים לרעיון המרקסיסטי.

במשך כל ההיסטוריה בעלי ההון הפעילו את חסרי ההון. כאשר יש בעיות בין פועלים הנמצאים בשני צעדי הגבול אז הבעיה בעצם היא בין שני בעלי ההון. לכן הרעיון המרקסיסטי מדבר על אחדות הפועלים. בהסתדרות, בתקופת המנדט, היו דיונים האם להניס פועלים ערבים לארגון או לא. רק אחרי הקמת המדינה אז הסכימו בכניסתם של פועלים ערבים להסתדרות.

קליטתם של בני העלייה השנייה במושבות. העימות בין האיכרים לבין הפועלים. הפריחה הכלכלית של המושבות, בעיקר הותיקות שבהן, אילצה אותן להיעזר בידיים עובדות מהחוץ. בתחילת המאה היצע כוח העבודה היה מהכפרים הערביים, ששכנו סמוך למושבות. כשהגיע בני העלייה השנייה אל המושבות, הם לא נתקלו בבעיות תעסוקה מיוחדות. אולם לאחר כשנה שינו איכרי המושבות את יחסם כלפיהם וסירבו להעסיק אותם במשקיהם. לסירובם של האיכרים להעסיק פועלים יהודים היו מספר סיבות:

א. רמת החיים הנמוכה של הפלאחים (איכרים) הערבים, שנזקקו למעט והסתפקו בשכר עבודה נמוך.

ב. כושרם הגופני של הפלאחים, שהיו מורגלים בעבודת השדה, ותפוקתם היומית, שהייתה גבוהה יותר.

ג. צעירי העלייה השנייה היו שונים באופים ובהתנהגותם מאיכרי המושבות. הרוח האידיאליסטית, ההשקפות הקוסמופוליטיות, מהפכניות והתודעה הפוליטית המפותחת, שבהם הצטיינו העולים הצעירים, היו זרים ומשונים לאיכרים. זוהי לדעת מרבית החוקרים העילה העיקרית לסירובם של איכרי המושבות להעסיק את בני העלייה השנייה.

האם המושבות צריכים לקלוט פועלים יהודים למרות שהם לא כל כך טובים, עלות יותר יקרה, מגורים לפועלים ותרבותי גם היו זרים כי הם היו בעלי אידיאולוגיה אחרת, חילוניים וכולי?. היו פועלים יהודים שלמדו את העבודה ומכיוון שמאוד רצו להצליח אז השקיעו וחלקם עבדו יותר טוב מפועלים ערבים.

כמה חברים היו במפלגות הפועלים? בהפועל הצעיר עד מלחמת העולם הראשונה היו 90 חברים. היו אנשים עם אותן עמדות אידיאולוגיה שלא שלמו דמי חבר והיו חבר מפלגה. בפועלי ציון היו 60 חברים.

היו מושבות כמו ראשון לציון שלא הסכימו לקבל פועלים עבריים. לעומת זאת פתח תקווה כן הסכימה לקבל עובדים עבריים ולכן היא גדלה. במושבה פתח תקווה היו 200 פועלים עבריים ו- 1500 פועלים ערבים.

מתחיל סיסמה של הליכה לגליל מתוך ציונות וגם מוצאים יותר זהות תרבותית. האיכרים בגליל התחתון היו פעם עובדים והישובים היו יותר צעירים. באזור הייתה חקלאות פלחה שדרשה הרבה פועלים. כמו כן באזור היו הרבה בדואים ולכן שהיה צריך שמירה. כך התחיל ארגון השומר לפעול.

התחילו להיות בעיות בין יהודים על מי יקבל עבודה, בעיות דומות כמו אלו שהיו בין האיכרים והפקידים של הברון רוטשילד. בכל אופן היה מאוד חשוב לפועלים העבריים להתעסק בעבודה כפיים ולהיות יותר טוב מפועלים ערבים. כיבוש עבודה משמעותו כיבוש עצמי וכיבוש העבודה מידי הערבים. בלילות היו נפגשים עם אהרון גורדון לשיחה, הרוח שהחזיקה את הפועלים החלוצים. הוא היה עובר ממקום למקום ונותן תמיכה לאנשים האלו. כמו כן הוא מדבר שאין צורך לפירמידה סוציו-כלכליים, המטרה אינה להילחם כנגד אלא לעשות, לאהוב עבודת האדמה וכך לקשור משפחה, ז"א הרמוניה משפחתית יחד עם העצים והחיטה.

רוב העובדים היו צעירים רווקים שעברו ממקום למקום בחיפוש עבודה. היו הולכים מישוב לישוב ולא תמיד היו מוצאים עבודה. המצב עבור חלק מהאנשים היה סיוט, היו רעבים. תרומת אהרון גורדון הייתה מאוד גדולה וחשובה, ערכת עצמית בעניין העבודה ומצד אחד ולהתיישב ולקים משפחות מצד שני. ההשקפה הפועלית אומרת ללכת בעקבות העבודה אבל הנדודים האלו ערסו את האנשים. אי לכך היו צריכים למצוא איזון אחר והוא התחיל בשנת 1908. בשנת 1907 היה משבר והרבה אנשים עוזבים את הארץ.

שרה מלכין הייתה בין הבודדות שהיו פועלות. החלה לעבוד בפתח תקווה בעבודות המיועדות לנשים: גיהוץ, אומנת ובכביסה. נאבקה על זכותה לעבוד בכל סוג של עבודה, ובכלל זה, עבודה חקלאית. "כל אדם חייב לעבוד וליצור ולא להיות פרזיט, ובארץ ישראל חייבים לעבוד את האדמה". עבודה ואדמה הן מילות מפתח בפיהם של אנשי העלייה השנייה, והם משתמשים במונח "פרזיט" בתור קטגוריה מוסרית, מעין הרע בהתגלמותו.

תוכנית אוגנדה. אנשי העלייה השנייה אומרו שאין תחליף לארץ ישראל אבל המצב היה קשה ולכן ממליצים לא להגיע לארץ ישראל אם יש אופציה אחרת.

האם תנאי פועלי העלייה השנייה היו שוויוניים? לא היה שוויון בין עובדים יהודים וערבים ובין נשים לגברים.

שרה מלכין: "אבל אנחנו הצעירות לא עם מכשולים נפגשנו בעבודתנו, כי עם יחס של ביטול ואדישות לכל שאיפתנו. רצינו יחד עם חברינו גדעה לפנים, לעבוד עבודה אחת, אך מהצעד הראשון פגשנו לעג ועלבון: האיכרים בעיניהם היינו מוזרות. והפועלים? גם בעיניהם היינו מגוחכות. ומגוחכות היו לא רק אלה מאתנו שרצו להרוס את הגדרים, הטבעיים לכאורה, ולאחוז במקצועות הקשים של העבודה החקלאית, כי אם גם אלו מאתנו שטיפלו בעבודות, אשר בהן מסוגלת האישה להתחרות עם הגברים, גם אלו היו מגוחכות".

אנשים עלו על מנת להיות פועלי אדמה ובמקום זה היו משרתים במושבות. הקשר עם האיכרים לא היה טוב. אחת המשפחות עזרה לה והיא החלה לעבוד בפרדס. יחד עם ערביות היא תלשה כרשינה. כאן הייתה לה תחרות עם הפועלים הערבים, הפועלות הערביות והפועלים היהודים.

שרה מלכין: "רק שלושה ימים ארך אשרי. באותם הימים קרה אסון במושבה, בבית אחד האיכרים מת ילד. ותהום המושבה: וכי על שום מה מתים ילדים? הוא אומר: מפני החטאים… ואין זאת כי אם מת הילד על החטא הגדול של ה"רוסישה ציוניסטקה" (הציונה הרוסית) שהלכה עם גברים לעבוד בשדה מחוץ למושבה…".

האיכרים הבינו שיש בעיה והיא לא אידיאולוגית, יש פועלים עבריים שכדי לשמור עליהם כי הם טובים אבל ברגע שאין להם עבודה אז עוזבים ומחפשים מקום פרנסה אחר. יחד עם אותם חובבי ציון מרוסיה ששולחים כספים למושבות מחליטים להקים סוג של התיישבות חדשה מיוחד לפועלים ולרעיון הזה נקרא מושב פועלים וכך הוקם בשנת 1908 את המושב פועלים עין גנים שנבנה בסמוך לפתח תקווה. סוג של משקה עזרה. הרעיון הוא: 1) לתת לפועלים את האפשרות לקים משפחה. 2) מכיוון שהמשק הוא קטן אז ממשיך לעבוד במשובה כפועל. השכר שלו הוא יותר גבוה מפועל ממוצע כי רק היו לוקחים לעובדים טובים בכל תחום.

בעיות: כמו האיכרים היו מחזירים את הכסף ההשקעה לחובבי ציון אז גם הפועלים היו צריכים לעשות זאת. חובבי ציון עוזרים אבל על עיקרון של שיטת קפיטליסטית. לפועלים לא היה רצון שגוף אחר יתרום להם כספים, אף פעם לא לנצל את הכסף של משהוא אחר. בעיה אחרת היא שכל משק תוכנן על שטח של 15 דונם. בסופו של דבר הם קנו את הקרקע וגם לקחו פועלים. היו כאלו שהתעשרו ואז קנו קת המשק של השכנים. הפועלים שזבו את האידיאולוגיה ולכן הרעיון נכשל.

אחרי עין גנים הוקם באר יעקב על יד נס ציונה אבל שנמכר לאנשים אחרים ולא כמושב פועלים. מפלגת הפועל הצעיר נותן חסות, גם על אדמות של קרן קיימת, הקטינות את החלקות ל- 7 דונם ומקימים מושב פועלים חדש נחלת יהודה על יד ראשון לציון. המושב הפועלים האחרון הוקם בשנת 1914 אבל לא הצליח לפתח כי פתחה מלחמת העולם הראשונה והוא כפר מל"ל על שמו של משה לייב לילינבלום. בתחילה נקרא המקום בשם "עין חי" עד שחרב בפרעות תרפ"א, ולאחר מכן חודש ושינה את שמו לכפר מל"ל. שמו הערבי של המקום בעת שנקנו האדמות היה "ח'רבת אל-חיה" (חורבת הנחש) וייתכן שהשם "עין חי" ניתן למקום בהשראת השם הערבי.

במושב עובדים כל חבר עובד במשק משלו. המסגרת השיתופית באה לידי ביטוי באיחוד עוסקים לצורכי רישום, ובערבות הדדית. כמו בכל צורת התיישבות, גם כאן נשמר ההיבט הציבורי של הקהילה. הרעיון הצליח.

‫רחל בלובשטיין הידועה בשם: "רחל המשוררת", כתבה הגיעה לארץ במסגרת העלייה ‫השנייה וכתבה על חוויותיה במסגרת עלייה זו וניסיונותיה להיות חקלאית בא"י. באחד ‫מחיבוריה, "על שפת הכנרת", היא כותבת כך את זיכרונותיה:

‫היינו מעירות שחר. דומה, לּו הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את ‫הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שיחו. הצצה ‫ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנומה. כהה כלשהו בתוך ‫מסגרת הרי תכלת, הרדומים אף הם. ‫החוף האחד – לנו הוא. כל צרור וכל חַלוק בו – מכר ומודע. ימינה, אל ‫הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלולה. כמה פרגים, כלניות, שיני אריה ‫חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד! שמאלה, בשפל, מזדקר לו ‫דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות; דקל קטן בודד, המרים כאן ‫– מי יודע, כיצד – את ראשו העטור. ושם, להלן, לצד טבריה עדי שיחי- ‫הרדוף, שפע סבכי-ירק. החוף השני – רחוק, נכרי. מרחב הכנרת מבדיל ‫בינינו ובינו. גבעות החורן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהרים, ‫ארגמן לבושן עם השקיעה. מושכות, צודות, ככל אשר בעבר ההוא. ‫זכורתני בליל-ירח, עם הקיץ, חתרו סירותינו אל חולת "העבר ההוא". ‫צעדנו על גבי האדמה, השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, ‫הקשבנו הד דבר אלוהים בשכבר הימים: "ואגדלה שמך". טיפסנו אל ‫צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים, שם ריוו עינות במימיהם ‫הצוננים שרשי חרובים עתיקי יומין. ‫כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע עשרה ‫היינו. ידיים מיובלות, רגלים יחפות, שזופות, שרּוטות. פנים עזות, ‫לבבות לוהטים. האוויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנּו וצחוקנו. המעדרים ‫הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף ‫"הכפיה", תעיפי מבט- אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת ללא ‫אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי בזה מרחפת על המים דוגת כנף, ‫עוד מעט וסירת הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה ‫תאבך את עשנה. ‫לצהרים היינו שבות אל החווה, ושוב הים אתנו. עין התכלת הייתה מציצה ‫אל חלון חדר האוכל, עין התכלת של אדמת המולדת.

‫ככל אשר הארוחה הייתה דלה, כן עלזו קולות-העלומים. מפני רוָחה ‫יגורנו. נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם ‫המולדת. ‫זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הבצה, במקום בו הירדן נפרד מעל ‫הכנרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו ‫הייתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא ‫עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עלית-נשמה. ‫הציק הצמאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו – ‫תיבת הפח משל נפט. איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, ולשתות עד אין ‫סוף, כחית-היער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב ‫לרוות עד כלות הכוחות. ‫אומרים, סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב ‫אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכנרת השקטים, ‫יען כי אבותיהם רוו כאן את צמאם? ‫ביום השבת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוכות. כמה שם חגוים ‫נפתלים, כמה מחבואים יקירם, כמה ואדים ירוקים; לּו תשארי פה לכל ‫ימיך. מה טוב לפסוע על פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תראה ‫לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים. כל כך עתיקה היא טבריה ‫זו, שאינה נראית לי כעיר, אלא כציור מתוך ספר לימוד לדברי ימי קדם. ‫ראה, אלה האבנים ראו פניו החִורים של המוכיח מנצרת, שמעו את ‫משנתם של התנאים, וגם את פני בירונוקה הנאוה זכור תזכורנה האבנים ‫האפורות האלה. ‫לא מראה נוף הוא ים כנרת, לא פיסת טבע בלבד – גורל עם התלכד ‫בשמו. באלפי עיניים יביט מתוכו עברנו אלינו, באלפי שפתים יׂשיח ללב. ‫

מורי והוגי הדור בעלייה שנייה היו רבים בעלי שאר רוח, אך השניים הבולטים מכולם היו אהרון דוד גורדון וחיים יוסף ברנר.

הגותו של אהרון דוד גורדון (1856 –1922) רעיון "כיבוש העבודה" בידי פועלים יהודים במושבות לא היה רק פרי הצורך בתעסוקה לעולים, אלא גם נושא אידיאולוגי עקרוני ומוסרי. בני "העלייה השנייה" טענו, שהגשמת הציונות צריכה להתבצע בעבודה חקלאית עברית. האיש שניסח רעיון זה כחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הציונית, היה אהרון דוד גורדון. גורדון, יליד פודוליה, הגיע לארץ ישראל בשנת 1904, בהיותו בן 48. גורדון, שלא עבד לפני כן בעבודה פיסית, החליט לעסוק אך ורק בעבודה גופנית, ובעיקר בחקלאות.

תורתו של א.ד. גורדון, אשר העלתה את עבודת האדמה למעמד של ערך מקודש, שבלעדיו אין לתחייה הלאומית כל משמעות ושבלעדיו לא יבוא גם הפרט העברי על תיקונו, שבתה לבבות רבים מאנשי "העלייה השנייה", שהכתירוה בשם "דת העבודה". "עבודה עברית" ו"כיבוש העבודה" היו בעיני העולים החדשים עיקרי מהותה של ההתיישבות הציונית.

חיים ברנר (1881-1921) הסופר חיים ברנר עלה לא"י בשנת 1909. סיפוריו ומאמריו הפכו לאבן שואבת למחנה הפועלים. ברנר הבין את העצמה הטמונה בפועל העברי, ולכן נשא את דגל הפועל. הנוער העברי ראה בברנר את מורה הדור וכל ספר או מאמר שלו היו בבחינת יום חג לארץ ישראל העובדת. ברנר מרד במסורת היהודית, שלל את הגולה מכול וכול. בחלוציות ראה את דרך ההגשמה הנכונה. סיסמתו הייתה "תחי העבודה העברית האנושית".

התפתחות הישוב העירוני מהווה מפנה חשוב נוסף בתולדות הישוב בימי העלייה השנייה. שלושה מרכזים יהודיים עירוניים תרמו לקידומו וחיזוקו של הישוב היהודי בימי העלייה השנייה: תל אביב, ירושלים וחיפה.

א) ההתפתחות העירונית החשובה ביותר הייתה יסוד תל אביב. הרקע לצמיחת תל אביב קשור במישרין בהתפתחותה של יפו. לאחר ירושלים, יפו הייתה העיר השנייה בגודלה הודות לשגשוגה כעיר נמל בינלאומית וצומת מסחרי לכל תושבי ארץ ישראל. מצבם של היהודים ביפו לא היה נוח. היחסים עם הערבים הורעו. גם הצפיפות הקשה, שבה היו נתונים, העיקה עליהם. מכן נולד הרעיון למצוא מקום לישוב עירוני חדש ליד יפו, אשר יהווה שכונה מטופחת בסגנון אירופי. באפריל 1909 הוחל בבניית 60 הבתים הראשונים בשכונה החדשה שנקראה "אחוזת בית". במאי 1910 קבלה אחוזת בית את השם "תל אביב" (כך נקרא בתרגום לעברית ספרו האוטופי של הרצל אלטנוילנד). העיר החלה לגדול במהירות.

ב) בשנים 1900-1914 הייתה תנופת פיתוח חזקה גם במגזר היהודי בירושלים. האוכלוסייה היהודית הכפילה את עצמה ושכונות יהודיות חדשות נבנו באזורים שונים של העיר. השירותים לאוכלוסייה היהודית הורחבו, נבנו בתי חולים חדשים והוקם מושב זקנים. בשנת 1906, הקים הפרופסור שץ את בית הספר למלאכת מחשבת ולאמנות "בצלאל", שהיה סמל להתחדשות יוצרת.

ג) גם בחיפה גדל הישוב היהודי. בעלי ההון מבין אנשי "העלייה השנייה" ייסדו והרחיבו את התשתית הכלכלית והמסחרית בעיר. בשנת 1909 הוקם בית חולים יהודי והחלו לפעול מוסדות חינוך.

העלייה התימנית השנייה – ביוזמת מפלגת הפועל הצעיר והמשרד הארצישראלי, נשלח בשנת 1911 איש הפועל הצעיר, שמואל יבניאלי, לתימן, לעודד עליית יהודים לא"י. השליחות הייתה זרז לבואם של פועלים יהודים, כדי לשבור את כוח העבודה הערבי במושבות. בבואם ארצה הצטרפו חלק מהעולים אל אחיהם הותיקים בירושלים וביפו וחלק אחר השתקע במושבות. הסתגלותם של בני העלייה התימנית השנייה לארץ הייתה קשה והיה עליהם להתנסות בתלאותיהם של בני העלייה התימנית הראשונה. דיור וכלכלה לא היו מצויים די הצורך, והם נתקלו ביחס שלילי מצד בני המושבות הותיקות. אולם למרות קשיים אלה, הצליחו מרבית העולים להשתלב במשך הזמן בתחומי העשייה בארץ והיו לחלק אורגני מהישוב.

באותה העלייה השנייה היו עוד שני אירועים חשובים ומרכזיים שהשפיעו. 1) קו הרכבת מאיסטנבול עד מכה בחצי האי ערב. מהנדס גרמני תכנן והטורקים אספו כספים מכל העולם המוסלמי. הרכבת מגיעה לדמשק וממשיכה דרומה. היא מתחברת עם רכבת העמק כדי לתגבר את העבודה. רכבת העמק יצרה את האפשרות להתיישב בעמק יזרעאל. כל הישובים נבנו במרחק של שעה הליכה מפסי הרכבת. הרכבת וההתפתחות הטכנולוגית גם נתנה את האפשרות לקים רפת בעין חרוד ולמכור את התוצרת בחיפה. קודם נבנתה גם רכבת לירושלים.

2) התנועה הציונית גם חיפשה מקומות מחוץ לארץ ישראל כמו אוגנדה. הבריטים מציעים אזור אל עריש. בשנת 1903 סיירה באזור משלחת ציונית ביוזמת בנימין זאב הרצל אשר בחנה את תוכנית אל עריש להקים במקום מדינה יהודית בחסות בריטית. הרעיון היה שאל עריש תהיה צד ראשון לפני כניסה לארץ ישראל. התוכנית לא יצאה אל הפועל, ואת מקומה תפסה תוכנית אוגנדה. הבריטים שולטים באזור ובמצרים החל משנת 1882. הם נמצאים על קו של תעלת סואץ ומצליחים לעביר את הקו מזרחה אחרי 24 שנים. בשנת 1906 נוצרה הקו הבינלאומית בין מדינת ישראל ומצרים. מהרגע שהקו נוצר בעצם נקבע קו ההתיישבות היהודית, ז"א שלא ניתן לעבור את הקו בכל מה שנוגע בהתיישבות היהודית. מספר פעמים ניסו לעבור את הקו הזה ובכל אופן בכל הסכם חוזרים אליו.

העלייה השנייה חשיבותה בתולדות הישוב היהודי יותר ברעש שהיא עשתה כי בעלייה השנייה עלתה הקבוצה של אנשים שמאוחר יותר הנהיגה את התנועה הציונית ויהודית בארץ ישראל. עד שנת 1977 זו הקבוצה הדומיננטי בנהלה של המדינה ובעצם בנתה את מדינת ישראל. כמו כן גם כתבה את מערכת החינוך ולכן לומדים הרבה עליה כאשר ניתן לומר שאנשים בעלייה הראשונה עשו יותר דברים. ההיסטוריה לפעמים זה לא מה שהיה אלא מה שרוצים שנדע ומה שכתבו עליה. לכן יש את הרושם שהעלייה השנייה עשו הרבה יותר. היא יצרה מוסדות לאומיים אבל חשיבותה קיימת בעיקר בנתן את המנהיגים בהגנת הארץ.

אתרים:

הבונד – Wikipedia

פועלי ציון – Wikipedia

אהרן דוד גורדון – Wikipedia

ספר:  מסע אל העבר: עולם מודרני נולד, המאה ה-19.

שרה מלכין – Wikipedia

מאמר: מיהדות השרירים לדת העבודה

מאמר: המפגש בין האיכרים לפועלי העלייה השנייה בפתח תקווה

Advertisements