יש שתי מתודולוגיות לבחון את הדברים ותמורת הפעילויות של הברון רוטשילד. בהתחלה היו שבע מושבות, בנוסף יש נס ציונה. כאשר המושבה גדרה שייכת לקבוצת בילו. הברון נכנס בטיפול המושבות כי לא הייתה בררה אחרת. הייתה מצוקה מאוד קשה וביקשו ממנו עזרה.

משפחת רוטשילד היא משפחה של בנקאים מאוד עשירים. הם היו במערת אירופה ועזרו מאוד ליהודים ממזרח בעת ההגירה למערב ולכן היה להם סוג של יחס של פטרונים כלפי אותה אוכלוסיה. באירופה הקימו היהודים ארגוני עזרה. הראיון הפילנתרופי היה קיים במשפחות האלו. היהודים שהתיישבו במושבות בעליה הראשונה היו בעיקר ממזרח אירופה.

הברון בעת ביקורו בארץ

כבנו השלישי של ג'יימס מאיר רוטשילד. בניגוד לשני אחיו הבוגרים, לא היה אדמונד ג'יימס רוטשילד מעורב ישירות בענייני הבנקאות. עם תחילת הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881, ראשי יהדות צרפת הקימו ועד סיוע ליהודי רוסיה ופרסמו כרוז נגד המדיניות האנטישמית. בשנת 1881 ערך הברון רוטשילד סיור בדרום רוסיה והזדעזע מאוד מהפרעות שהיו ביהודים באותה שנה. בין החותמים עליו היה רוטשילד, והדבר הביא אותו למסקנה שיש לפתור את בעיית היהודים על ידי עלייה לארץ ישראל. ע"י כך רצה להוכיח כי היהודים מסוגלים לעבוד את האדמה, כמו יתר העמים, ובכך להזים את טענות האנטישמים שיהודים עוסקים רק "בעסקי אוויר" (מסחר, הלוואות). אחד האנשים אשר השפיעו על דעתו של רוטשילד בנושא מצב היהודים בגולה היה הרב הראשי של פריז צדוק כהן, אשר בניגוד למרבית הרבנים באותה תקופה, תמך בתנועת חיבת ציון.

מה הסיבה שהוא לא התעסק בבנקאות לא ניתן לדעת בוודאות, אולי הוא לא היה מספיק טוב לענייני עסקים. יש אנשים שאומרים שהוא חיפש נושא להתעסק בו באופן אישי, כלומר, יותר חיפש רוטשילד את ארץ ישראל מאשר ארץ ישראל חיפש את רוטשילד. אף על פי כן ללא הברון רוטשילד ספק מה היה קורה עם המושבות, התיישבות יהודית והקמת מדינת ישראל.

המקום הראשון שנכנס הברון לפעול היה ראשון לציון. גם עקרון-מזכרת בתיה קיבלה עזרה מהברון מהתחלה. הם למדו לקחים מראשון לציון אז החליטו לקים מושבה על עקרונות נכונים כמו אנשים עובדי אדמה. במקביל ראשון לציון נכנסה לקשיים בגלל חוסר מים. הקידוח לא הצליח למצוא מים אז היה צריך סיוע מהברון על מנת לבצע קידוח יותר עמוק. יוסף פיינברג התנדב לצאת לפריז בתום השנה הראשונה למושבה, וליצור קשר עם הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. הברון התרשם מאוד מהאיכר היהודי, החלוץ מארץ ישראל הסכים להלוות למושבה 25,000 פרנק צרפתי שישמשו להעמקת חפירת הבאר לעומק 42 מטר ולזרוע את השדות בחורף הראשון. וכן לשיגור גנן מומחה מצרפת, לבדיקת התנאים החקלאים של המושבה. הוא היתנה את עזרתו הנוכחית והעתידה בכמה תנאים: 1. הסכמת אנשי המושבה לקלוט בתוכה עוד 10-15 משפחות נוספות; 2. שמנהל מקווה ישראל, שמואל הירש, ישגיח על השימוש בכספים; 3. שלא יבקשו עזרה מאחרים; 4. שלא יגלו את שמו ברבים. המושבה הייתה על סף התפרקות. גם היו בה 6 משפחות ללא הון שנדרשו סיוע.

הברון ידע שכל פעם יבאו שליחים ויבקשו עזרה אז אמר להם שהוא מוכן לעזור אבל ע"פ השיטות שלו. מתחיל עידן חדש למרות שהעידן הקודם לקח רק כמה חודשים.

שיטת חסות הברון. הברון החתים את המושבות על חוזים. המתיישבים חתמו על חוזה עם נציו הברון לפיו הועברו אדמות המושבה וניהולה לידי הברון, תמורת התחייבותו לדאוג לצרכי המתיישבים. בעזרת הברון ופקידיו, ביססו במושבה את ענף גידול הענבים לייצור יין.

"כתב ההתמסרות" של בני זיכרון יעקב לברון ופקידיו. להלן דוגמה המלמדת על ההתמסרות המוחלטת של האיכרים לברון ופקידיו:

"מתחייבים בידך אנחנו, זמרין (זיכרון יעקב) היא שלנו. אנו מוסרים עצמנו בידיך. אנו מתחייבים על ידי המכתב הזה לסמוך בכל על דעתך בכל הנוגע לארגון המושבה. אנו מקבלים בלי שום פקפוק וערעור את האדמיניסטרציה (הארגון והמינהל) שאתה תבחר בה… אנו מבטיחים לא רק לעשות ככל העצה אשר תייעצנו בשמך, אלא לציית בשלמות לפקודות שהיא תמסור לנו".

מוסרים את אדמות לברון רוטשילד באופן רשמי, כלומר, זה לא הסכם הלוואה. מצד שני הברון התחייב. הנציג של הברון, אליהו שייד, ישב בחיפה וניהל את כל הרכוש שלו. על הסכם הסיוע נכתב בעיתון "המגיד"  בשנת 1883.

… ממצב הקולוניה ראש פינה אצל צפת יכולים אנו להודיע פרטים אחדים מדבר הישועה ששלח לה ד' על ידי השר ראטהשילד מפאריז.  ראשית פעולת עושה דברו של השר שבא שם הייתה לשלם את כל חובות הקולוניסתים שעשו בעת צר להם וקצרה ידם לשלם.  סך החובות עלה ארבע עשרה אלפים פראנק. גם קנה בעד הקולוניה עוד י"ג שוורים שחסרו לה, ולכל קולוניסט קנה פרה אחת. לכל שני קולוניסטתים תן חמור אחד וסוס אחד. למשפחה גדולה נתן ה' כבשים ו-ה' עיזים, למשפחה בינונית שלושה, ולקטנה שני כבשים ושני עיזים. כן נתן לכל קולוניסט שם שש מאות פראנק לבנין דיר לבהמות ומקום למספוא. כן החל לבנות בעד הקולוניה בית תפילה, בית ספר ובית מרחץ.

גם החל לבנות על הוצאות השר תעלה (וואסר לייטונג) להמשיך המים לתוך המושב. גם הבטיח בשם השר לקנות בעבור הקולוניה עוד אדמה ולהגדילה כראוי, ולהוסיף אחר כך בהמות וכו' כפי הצורך. לפרנסת הקולוניסתים, אשר עד תתן האדמה יבולה,  קצב השר עשרה פראנק לנפש בכל חודש.  כן הפקיד משגיח על המושב, איש נוצרי מפאריז, איש טוב וישר שהנהו גם גנן גם אינשעניער, והכל הולך למישרים תודה לאל. משם הלך להקולוניות האחרות להעמידן גם הן על תלן, דבר לא נעדר.

לגבי הבית ספר הברון גם התחייב לשלם את המשכורת של המורים ותחזוקתו. הברון לא משלם משכורת למתיישבים אלא נותן תמיכה כספית. התמיכה הכספית מזכירה את הכספי החלוקה של הישוב הישן. הרבה אנשים התנגדו לעניין כי אחד מהמטרות הייתה למנוע את התלות הכספי. למתיישבים לא היה שום מעמד, הם לא אנשים עצמאים וגם לא מקבלים משכורת. גם לא נכתב שצריכים לעבוד לפי יכולתם אלא שמקבלים תמיכה ללא תנאי כלשהו. במשך 18 שנה כל חודש המשפחות קיבלו תמיכה כספית אבל לא חל התפתחות טובה אלא שחלה הידרדרות. הברון גם מסר אדמות לצורך חקלאות, מטעי עצים. כל מושבה שמכניסה מטעי עצים על אחריותה צריכה לחכות מספר שנים עד שיהיו פרי, לכן אין ספק שהיה עזרה של הברון כל הזמן עד שלמטעים היו פרי. ללא תמיכה של הברון אז המושבות היו נעלמות.

המתיישבים התחייבו להיות במושבות ע"פ אותה שיטה שהייתה קיימת בקולוניות הצרפתיות. אפשר לנתח את הפעילות של הברון כפעילות קולוניאליסטי בארץ ולא ציונות ממש. קיימים שני מושגים דומים, קולוניאליזם וקולוניזציה. בקולוניאליזם נשאר את הקשר עם המדינה האם ומשתמשים באוכלוסייה הקיימת. אלומת זאת בקולוניזציה האנשים מתיישבים בארץ ללא קשר לעם שנמצא בו, כלומר, ללא כוונה לנצל את האנשים שנמצאים במקום. קיים שיתוף פעולה אבל לא של ניצול. הערבים נהנו מהמצב כי יש פיתוח בארץ, גידול דמוגרפי, הון נכנס וכולי.

בכול אופן הברון היה צריך אלמנט של הרתעה לאותם אנשים שלא ממלאים את ההוראות של הפקיד שלו לכן בחוזה מופיע סעיף שמתייחס לחוקים עבור הקולוניות הצרפתיות. אם המתיישבים לא היו ממלאים את הוראות של הפקיד אז המצב לא פשוט כי לפקיד אין רשות  לפנות את המתיישבים כי השלטון בפועל הוא טורקי.

בארץ ישראל התחיל לקבל חשיבות את הפעילות הקונסולים כחלק מן ההסכמים של המעצמות עם האימפריה העותומאני. הברון מנצל את המצב וגם המתיישבים מקבלים הגנה מהקונסולים. בדרך כלל פנו לקונסול מאנגליה, פרוסיה ואוסטריה. החסות הזאת הייתה חשיבות משפטית. לקונסולים גם היה אינטרס לעזור כי כך מגדילים את המעורבות שלהם. צרפת לא הייתה מדינה הועדת של יהודים אבל עקב הפעילות של הברון הוא דרך שהמתיישבים כן יהיו תחת חסות של צרפת כי כך הוא היה יכול לפנות לבית המשפט ולתבוע אותם בעת חוסר מילוי החוזה. לא היה צורך לנסוע עד צרפת אלא לבית של הקונסול.

משפחת רוטשילד ביקשה מהיסטוריון שמעון שאמה, היסטוריון בריטי נודע, לכתוב על המשפחה ותרומת משפחת רוטשילד לפיתוח ההתיישבות והחקלאות בארץ.

למתיישבים גם היו חובות שהברון לקח לעצמו כתנאי לקבלת הרכוש לבעלותו. אין החוזה פרוט עם המתיישבים מחזירים את הכסף לברון אז הוא היה צריך להחזיר בחזרה את הרכוש למתיישבים. ניתן להתייחס בפעול כסוג של רכישה. מה האינטרס של רוטשילד? מתי ובאלו תנאים כן היה מוכן הברון רוטשילד להחזיר למתיישבים את רכוש שלהם? בפועל לא היה שום תוכנית עתידי, לא היה ברור כמה זמן יכול לקחת את התהליך. כעבור מספר שנים המתיישבים מתחילים לשאול לאן מוביל התהליך, הם רוצים להיות עצמאים כי זו הסיבה שבגללה עלו לארץ ישראל.

המושבות תכננו ע"י אנשי מקצוע, לקחו ארכיטקטים ובנו מבנים יפים. תכנון צרפתי, קווים ישירים, עם גינות. הפקידות מתחילה בפקיד אחד בכל מושבה ששומר על הרכוש. בראשון לציון הפקיד היה אגרונם אבל הוא לא ידע ניהול כספים אז היה צורך לקחת מנהל כספים, בשביל לבנות את הבתים, בית כנסת וכולי היה צריך מהנדסים וארכיטקטים, מורים לבית ספר, מנגנון שלם של אנשים שהפכו להיות הפקידים של הברון. בין הסכומים שהיו מקבלים כל משפחה ובין המשכורות של הפקידים, בעיקר הפקידים הבכירים, היה פער גדול שגרם לחיכוך ובעיות. כלפי חוץ המושבות היו נראות מאוד בסדר, תכנון טוב אבל שום דבר לא היה שייך למתיישבים. בכל אופן החלות מרידות נגד הפקידות ולא דפקה בגלל השכר ומעמדות שנוצרו אלא עקב המצב שהמתיישבים לא נשאר מספיק כספים עד סוף החודש. היו אנשים שביקשו מהפקידים לקבל עבודה, כלומר, להיות שכיר של הברון. כך נוצר מצב שאותו אדם היה מקבל שכר וגם תמיכה מהברון. כל ניסיון של מרד המתיישבים לא התקדם כי אותם אנשים עדיפו להמשיך לקבל את השכר שלהם.

ע"פ אלו קריטריונים בחרו פקידי הברון עובדים בשכר? קודם כל נתנו עדיפות לעבריים ולפעמים קיבלו ערבים. לא צריכים לערבב את הפועלים האלה עם הפועלים מעליה השניה. אנשים חיפשו עבודה והלכו לעבוד במושבות.

בדרך כלל בתוך ארגון יש בעל העסק, המנהל שלו והעובדים. במושבות יש שכבה של אנשים שצריכים לעבוד את האדמה שלהם ע"פ ההוראות של הפקידים. המוטיבציה לעבוד את האדמה הולכת ויורדת ומצד שני הפקידות פחות סומכת לעבודה שלהם. לפי הפקידים הפועלים יודעים מה מקומם ומה עבודתם אבל המתיישבים לא, לכן הפקידים עדיפו לקבל פועלים חיצוניים ולא את המתיישבים. הפקידים שולחים פעולים לעבוד במשק של המתיישבים.

תעודות: מכתב שהברון כתב.

הברון לא רואה את הפעילות שלו בתוך פילנתרופיה או עסקים ודבר נוסף היה, בדומה להרצל, לדאוג לעתיד העם היהודי. רוטשילד ראה את עצמו כאדם אשר מולך מהפכה יהודית, לעלות יהודים לארץ ישראל. הוא לא דיבר על מדינה אבל העיקרון דומה, שיהיה כאן מקום תרבותי, רוחני ומוסרי. הברון רוטשילד בונה מפעל, כלומר, מפעל חיים. לא רצה שהטורקים ידעו שהוא מסרים כספים ולכן ביקש שיקראו לו הנדיב הידוע כדי לא להרגיז את התורכים, דבר שהיה עלול לפגוע בעסקיו הפרטיים. כמו כן היה חשש מתגובות אנטישמיות כלפיו וכלפי היהודים בכלל.

במכתב אחר בעקבות מרד שפרץ באחת המושבות: "יכולתי לבחור איכרים זולים יותר, אבל תחת זאת בחרתי באיכרים יהודים"

לברון לא היה אינטרס כלכלי בארץ ישראל, ההפך, הוא הפסיד הרבה כספים לטובת תמיכה כספים ליהודים.

אחד הדברים שהברון טורם הרבה חוץ מהמושבות ולהקמת מרכז יהודי רוחני זה שהוא מעלה את החקלאות. שנים מאוחר יותר ההסתדרות הציונית מקימה מקומות לימוד כמו מכון ויצמן על יסודו וניסיונות של המושבות.

בשנת 1887 כאשר מגיע בפעם הראשונה הוא מחליט לקים היקב בראשון לציון ובזיכרון יעקב. הרעיון ללכת לענף היין או גפן היה חדשנית ביותר, חקלאות תעשייתית. המטרה גם היה לשווק בחוץ לארץ. גם פתח מפעל בבוקים ונאלץ לסגור כי לא היה רווחי. היין היה טוב אבל צריך גם להתעסק באריזה ושיווק. לשלוח את היין לצרפת גם לא התפתח ולכן כל שנות פעילות של הענף הוא היה מסובסד. בשלב מסוים פורץ מחלה, פטרייה שתוקף את הזרעים ונדרש לעקור את כל הכרמים. ז"א ששוב לשתול כרמים חדשים ולחכות 3-4 שנים לפרי.

איך צריכים להתייחס לפעילות הברון והתמיכה הכספית, טוב או לא. אולי הברון ראה את עצמו כאילו מדינה שבדרך. אבא הגדול של העם היהודי. כל מדינה עושה פעולות לאומיות שלא מרוויחה בשנים הראשונות ומסבסדים אותן.

התפיסה להביא ענפים חדשים הביאו למושבות להתקיים ע"פ ענפים מסחריים. התחילו עם הגפן ועברו לענפים אחרים כמו תות בשביל משי, בעיקר בראש פינה. ביסוד המעלה ניסו להכניס ענף שנכשל של תעשיה הבושם. ענפי יוקרה צרפתיים, יין, בושם, משי, טבק. כך עוברים למשק מונוקולטורה, היא שיטת עיבוד חקלאית בה משק חקלאי מתבסס על חזרה מעונה לעונה עם גידול אחד בלבד לאותו שטח אדמה גדול, תוך ניצול תנאי האקלים והקרקע. המשק מתמחה בתחום אחד. בכל אופן בכל מושבה היה ענף פלחה יותר דומיננטי.

המתיישבים גם שולחים את הילדים ללמוד בבית ספר מקווה ישראל שגם היה קשור לתורמים צרפתיים. בדרך כלל הברון לא נתן לאותם תלמידים לסיים את התואר, אחרי שנתיים מחזיר אותם לעבודות פקידות.

כאשר פקיד האגרונום של הברון רוטשילד מגיע לארץ ישראל והולך לראשון לציון, מוצא שם אנשים ממזרח אירופה שלא מכירים עבודת אדמה ויחד עם זאת קרקע מאוד חולי. אף על פי כן כותב האגרונום אגרת לברון רוטשילד שאדמה טובה לזן מסוים של גפני יין.


בציר

כורמות

המרד הראשון שפרץ בראשון לציון היה בשנת 1883, חודשים ספורים אחרי שהברון נכנס. הפקיד הראשון היה שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל. הירש כותב לברון שמשתגע מהמתיישבים.

אשר לקשיים שגורמים לך מתיישבי ראשוןלציון, הפלגות והיצרים הרעים שפשטו בהם,
ברוח המאוסה של קנאה וחשדנות המפעמת אותם, הרי זהו מצב שאי-אפשר לו להימשך; ומן הראוי שמסכנים אלה יבינו כי אני הוא שנטלתי על עצמי לשאת לבדי בהוצאות מושבתם; ואם יעוררו שוב התנגדות קלה שבקלות בתוכם את הסטודנטים הרוסיים אליהם [אנשי ביל"ו], או אם במקום לעבוד, במלאם אחרי הוראות הגנן שלי, דיגור, יוסיפו לחיות בינם לבין עצמם באותה אווירה של איבה, שסופה לעשות כל מאמציהם לאל, לא אהסס לשלול מהם את עזרתי תוך 24 שעות ולעוזבם לנפשם ולתוצאות המרות של רשלנותם ופלגותיהם. חוסר המשמעת של מסכנים אלה מקשה עליך מאד את תפקיד הפיקוח שנטלת על עצמך לגביהם.

נוסח חריף זה מסביר את קשיות הלב שגילה הברון כלפי '"מורדים" בפקידות בראשון לציון, ובראשם כלפי יוסף פיינברג, אשר גורש על ידו מהמושבה בבושת פנים מכאן, ותמיכתו הבלתי מסויגת בפקידיו ואי נכונותו לשמוע את טענותיהם של המתיישבים כלפי פקידיו מכאן. לנגד עיניו של הברון רוטשילד עמדו לא המתיישבים כבני אדם בעלי כבוד עצמי, אלא המטרות מרחיקות הלכת של המפעל ההתיישבותי בכללותו. לכן אין הצדקה בתיאור הפקידים כחבורה שסילפה את כוונותיו הטובות של הברון והכתימה את מפעלו, שהרי במובן ידוע הם פירשו כלשונה את גישתו הבסיסית. אולם גילויים שליליים מסוימים היו תולדה מהתנהגותה של הפקידות עצמה ונבעו משיקולים אינטרסנטיים ומנטיות אופי של חלק מהם.

הכול מתבסס על שמועות, משואל הירש שמע וכתב לברון רוטשילד אבל הוא לא שמע ממקור ראשון את המתיישבים. התקוות של המתיישבים, האם הם מתכנים למרות שחתמו על הסכם?

חיים חיסים. כותב יומן בראשון לציון.

לעולה-המתיישב הראשון היה קשה לתאר לעצמו את משטר החיים העתיד לשרור מושבה בלי יסודות קומוניסטיים, או לפחות שיתוף בבעלות על הקרקע ובעיבודה. אצלנו רבים אצים להטיל על עצמם משימות כאלה, חובקות זרועות עולם, ומזלזלים לחלוטין בלימוד ענייני של הנושא (…) מראש הוכן תקנון, שבא לא רק להסדיר את היחסים ההדדיים, אלא נגע אף בכמה צדדים פרטיים של חיי המתיישבים. רוח התקנון – להנהיג אורח חיים למופת. התביעות מן הפרט בתחום הדת וכן ההוראה לוותר על מותרות לא קוימו כבר מן היום הראשון ונשארו בבחינת אות מתה.

חיסין קבע כי מדובר היה באידיאליזם לא טבעי, אבל ידע לציין כי בתחומים מסוימים פעל התקנון תקופה קצרצרה, עד שהתמוטט.

בהתחלה המתיישבים לא ידעו מה הגבולות ולפי דעתם הפקיד של הברון רוטשילד רק צריך ללמד את העבודה ולנהל את הכספים אבל לא להיכנס לחיים הפרטיים. הם גם התלוננו שאת התמיכה היו צריכים לקבל בכל יום ראשון בחודש אבל הפקיד היה נותן ביום העשירי. האיכרים התכנסו לאספה, הקימו ועד והתלוננו שדיגור שואף להרוס את המושבה. הם שלחו מברק לרוטשילד שלוקח שלושה שבועות כי הוא עובר לאירופה ע"י אוניה.

מי אשם בכל העניין, האם האיכרים או הפקידים?

בשנת 1899 יצא מאירסון למסעו הראשון בארץ ישראל. בניגוד למה שמקובל להניח לא היה המסע קשור, בשלב זה, להצעתו של הברון להעביר את מושבותיו ליק"א, אלא נערך, כאמור, לשם הכשרתו של מאירסון לתפקידו הבכיר ביק"א. לפי דעתו המתיישבים מנצלים כל דבר וכל הזמן מתלוננים

יחסו השלילי של מאירסון לחלוקה בא לביטוי מאופק למדי בדו"ח. הוא טען כי המתיישב שקיומו החומרי מובטח על ידי האדמיניסטרציה, אינו מוצא, בסופו של דבר, דחף מספיק לעבודה. הוא נקט ניסוח זה, ללא ספק, על מנת שלא לפגוע בברון רוטשילד, אבי שיטת התמיכה.

הגישה השניה אומרת שהפקידות לא הייתה בסדר כי הברון נמצא בפריס ומי שסיפר לו על התנהגות של המתיישבים הם הפקידים. בפרוטוקול של הועד נכתב "כי הכול אבדנו, את כבודתנו, את עתידנו…"

ביקורת על פעילות רוטשילד

מספר אנשים התחילו לומר ביקורת על שיטת החסות של הברון רוטשילד. כותב מרדכי בן הלל הכהן:

בשובנו מחיפה בלינו את יום השבת ב"זיכרון יעקב".  תימקין נשאר בחיפה, ואני ודיזנהוף יצאנו לשוב ליפו.  ביום השישי כאור הבוקר באתי "זכרונה", ובידי היה די זמן להתבונן אל סדרי המושבה ואל תנאי חייה ואל תושביה.  לא רק הפקידים השונים בלבד רואים בה חיים טובים, אך גם הקולוניסטים שבה עיניהם אך אל כסף הברון.  הם מאמינים באמונה שלמה כי הנדיב מחויב לנהלם בכל אשר יחסר להם, והם מפנקים את נפשם בכל טוב.  אוכלים ואינם עושים מאומה.  פקידי הברון השתדלו, כפי הנראה, בכל כחם להשחית את מוסר בני "זכרון", ועמלם לא עלה בתהו: לא מצאתי בהם כמעט מאומה מן המדות, אשר בהן יצטיינו אנשים ישרים ואשר בהן ישראל יתפאר.  מטרת בני הנעורים וגם בנות הנעורים: למצוא חן בעיני הפקידות, לתקוע לעצמם יתד בתוכה, – בכלל, לאכול לחם חסד משלחנו המלא דשן של הנדיב.  בחנותה של המושבה מצאתי, לבד מיני מכולת מן המשובחים ויקרי הערך, גם שמן המור ואפרסמונים שונים, שהובאו מפריז.  בודאי יש קונים לסחורות כאלה.  כל בני המושבה היו מקבלים תמיכה מקופת הפקידות, וכל אחד ואחד היה משתדל בכל מיני תחבולות להרבות את כסף תמיכתו.

המושבה חיה ומתפקדת. למי שייך הכול? לברון. כולם מרווחים כסף והכול מתפקד. הטענה כנגד הפקידים זה לא דפקה שהם מרווחים טוב אלא שהם מנפחים את ההוצאות, מדווחים לברון רוטשילד על דרישות נוספות, מסבירים לו למה דברים מסוימים לא הצליחו ונדרש עוד כספים. מכיוון שרק דרכם היה אפשר להגיע לברון רוטשילד ולכן לא הייתה אפשרות למתיישבים לדבר איתו אז אולי השיטה זו גרמה לכך לבעיות תקציב, התייעלות, יעילות וכולי. יכול להיות שהברון רוטשילד לא היה כל כך מוכשר על מנת לנהל את כל המושבות והפקידים במידה מסוימת לא מילאו את תפקידם בצורה הטובה ביותר.

רחובות קמה בשנת 1890 כמושבה עצמית, על יסודות בריאים, ללא חסות והצליחה התקיים ללא בעיות מיוחדות. בצד שני הפקידים מדווים לברון רוטשילד שהדברים לא אפשריים וצריכים להשקיע עוד כספים. הברון רוטשילד מתפקדת כמו מדינה שבה מסבסדת במשך כמה שנים. ע"פ הביקורת לא היה צורך לסבסד כל כך הרבה שנים ודפקה התמיכה גרם אפקט שלילי והפך את האנשים לבטלנים חסרי מוטיבציה. הסוף אחרי 18 שנים של השקעות לא היה טוב.

מכתב של אחד העם על שיטת האפוטרופסות של ברון רוטשילד.

"….יותר ממאה איכרים נמצאים בזיכרון יעקב ובנותיה, ובהם רק אחד ראוי לשם זה באמת. בהיות לו גם אדמה גם בהמות וכלי עבודה.  והוא חורש וזורע וקוצר וחי בעבודתו בלי תמיכה. כל שאר "האיכרים" אין להם כמעט שום יחס לאדמה חוץ מזה שהם מתסכלים בכרמים ובנטיעות שהפקידות נוטעת על ידי פועלים זרים. אין להם בהמות וכלי עבודה, הכל נעשה על ידי הפקידים – הפועלים שלהם והבהמות שלהם…

לא מושבה היא "זיכרון יעקב" כי אם חרפה – חרפה לנדיב ופקידיו אשר יצרוה, חרפה ליושביה אשר הסכימו להיות חומר ליצירה כזו, חרפה גם לכל חובבי ציון שראו את
הנעשה שם במשך שנים רבות ושתקו.

מתוך אמת מארץ ישראל של אחד העם בשנת 1891:

ידעתי אמנם, כי דברי אלה יעוררו עלי חמת רבים, אבל לחוב קדוש אחשוב לי לפרסם את האמת: עד היום הזה אין לנו עוד כל ניסיון אשר נוכל להישען עליו ולדעת על פיו, מה יש לקוות מן הכרמים החדשים בארץ ישראל. כל הקולוניות, הישנות והחדשות, הולכות בעיניים עצומות בעקבות הגננים של הנדיב. אם בראשון לציון יתחילו לטעת גפני "ברדלו", ונטע כל העם "ברדלו", ואם ישובו הנוטעים בראשון לתת היתרון לגפני "מלבק", ושב כל העם לחפש "מלבק" בנרות, מבלי שים אל לב, כי כל האורחים הצרפתיים האלה גם יחד אינם אלא נסיונות חדשים על אדמת הקודש, אשר עוד לא נודעה אחריתם, וכי למרות ההבטחות של הספיציאליסטים הצרפתיים ולמרות השקרים שנתפרסמו בכתבי העת, הנה לא עלה היין יפה בראשון לציון בשנה שעברה ולא יכול לבוא בשוקי אירופא. הן אמנם, לפי דברי הבקיאים, אפשר לתלות זאת בסיבות מקריות שונות ואין לנו להתייאש עוד; אבל בכל אופן, יותר מתקווה טובה אין עוד כל מאומה, והתקווה הלא תוכל להישאר מעל, כלומר, אפשר שהיין החדש לא יוכל להשיג בשווקים הרחוקים מחיר גדול, לפי ערך הוצאות המשלוח והמכס, ואז הלא יימכר רק במידה מוגבלת, בפנים הארץ ובחופים הסמוכים, ואם יטעו אחינו אלפי רבבות גפנים בזמן קצר, אנה ייכנס אז כל היין הזה ומה יהיה מחירו? אם העשירים, היושבים בחו"ל ומוציאים חלק קטן מכספם במטע כרמים בארץ ישראל, לא ימצאו אז חמישים למאה כחשבונם – אין רע; אבל אותם הבינוניים או העניים המשקיעים כל הונם בעבודת כרמם הקטן ובכיליון עיניים יחכו ליום המאושר, כשישבו איש תחת גפנו ויתענגו על קול צלצול הכסף הרב אשר יקבלו מחיר יינם, – אם הם טועים בחשבון, והכנסת הכרם לא תספיק להם גם די מחייתם, מה תהא אז עליהם ועל ישוב הארץ?

היקב כבר קיים לפחות 4 שנים ואחד העם מבין שזה בלתי אפשרית להשיג רווחים. גם הפקידים של הברון יודעים העסק לא בנוי היטב. דוח פקיד שטרקמט… הפקידות קיבלה כספים ששימשו להנעתה…

מאמר: אמת מארץ ישראל, מאת אחד העם

מאיר דיזנגוף היה גם הוא פקיד של הברון והוא כתב מכתב בעילום שם: עשרים שנה עברו כבר מאותו היום שקיבלת… כתוצאה מכך ארבעים או חמישים מיליוני פרנקים בזבזו… הצעירים שלקחתה תחת סמכות היו בני עשרים…

"שלטון הפקידות" – משה סמילנסקי

הכוונה לפקידים שמינה הברון רוטשילד על המושבות של האיכרים, אחרי שהם פנו אליו בבקשת עזרה כספית ותמיכה כלכלית. מערכת היחסים בין המתיישבים היהודיים [האיכרים] לבין פקידי הברון לא הייתה טובה, ובסוף פרץ מרד של המתיישבים בפקידי הברון.

"….כל המוסדות הציבוריים נסגרו, אפילו הספריות הקטנות – לבל ישמשו קן ל"מורדים". הפקידים הטילו את מרותם על האיכרים, ואיש לא העז להמרות את פיהם אפילו בשפה רפה…..אסור היה לאיכר להלין בביתו איש זר, באין רישיון מיוחד. אסור היה לאיכרים להתאסף יחדיו אפילו בביתו הפרטי של האיכר.

הכל הלך והשתעבד לרצון הפקיד. מספר הפקידים הלך וגדל משנה לשנה. 46 בתי אב היה מספר כל איכרי ראשון לציון, ומספר הפקידים הקבועים – 40 בתי אב.

אסור היה לפקיד לבקר בבית האיכר. חייב היה האיכר להקדים בשלום הפקיד ברחוב וגם בבית הכנסת ניכר פקיד לפני איכר….."

לאחר שבוטל כוחו של ועד המושבה, קבע שמואל הירש ממקווה ישראל שאת כל עבודות החקלאות יעשו רק לפי ההוראות המקצועיות של האגרונום; בתמורה יקבלו מדי חודש בחודשו תמיכה חודשית לקיומם. התוצאה, לפי משה סמילנסקי: "רוח האיכרים דוכאה וענייני המשק הוזנחו". הברון רוטשילד לא נענה לבקשות לשינוי ההסדרים. שמואל הירש מינה את יהושע אוסוביצקי לפקיד למושבה, שישב בה בקביעות.

אוסוביצקי הגיע לראשון לציון בשנת 1884, והתקבל בהתלהבות על ידי האיכרים והביל"ויים, שראו בו כאחד משלהם.

אוסוביצקי רכש 3,000 דונם אדמה בעיון קרא ומכר חלקות לעולים בעלי רכוש שנטעו באמצעיהם הפרטיים כרמי גפנים. באופן כזה נוצרה שכבת איכרים שאינם תלויים בחסדי הברון רוטשילד. ביניהם היה מיכאל הלפרין, שייסד בראשון לציון "איגוד פועלים" ראשון בארץ. עם הזמן נהפך הלפרין לאחד המתנגדים החריפים לשלטון אוסוביצקי.

בשנת 1886 החלו היחסים בין אוסוביצקי והאיכרים להתערער. הפקיד פיתח גינוני שררה, הטיל קנסות וקירב אליו מלשינים וחנפנים. המושבה התפלגה לשני מחנות: "רודפי שלום" ובראשם פיינברג, שהתנגדו לאוסוביצקי, ו"אגודת רעים", שתמכו בו וטופחו על ידיו.

באפריל 1887 הגיע המתח במושבה לשיא. הלפרין שלח לחובבי ציון ברוסיה מכתב תלונה על אוסוביצקי. כשנודע לאוסוביצקי על המכתב, בערה בו חמתו. הלפרין להתעמת עם אוסוביצקי והוא ציווה עליו להסתלק מיד מהמושבה. אירוע זה הצית את המרד במושבה. בינתיים שלח אוסוביצקי שליח למושל הטורקי ביפו והודיע לו כי פרץ מרד בראשון לציון. מיד נשלחה כיתת חיילים כדי לאסור את המורדים. החיילים ניצבו מול המתיישבים, וניתנה פקודה לטעון את הרובים אם המתיישבים יתנגדו למאסר. ברגע האחרון הגיע שמואל הירש ממקווה ישראל, ושכנע את החיילים לעזוב, ואת המתיישבים – להתפזר. אוסוביצקי עזב את ראשון לציון ביחד עם הירש. המורדים חגגו את "ניצחונם", אך לא לאורך ימים.

ב-1 במאי 1887 הגיע הברון רוטשילד לביקורו הראשון בארץ ישראל. המורדים "התקפלו" לנוכח איומי הברון. הברון רוטשילד התנה את סליחתו לאיכרים בכך שפיינברג, שהיה ממנהיגי המורדים, יעזוב את המושבה, וזה עשה כן, משום טובת היישוב, לאחר שהופעל עליו לחץ רב. לאחר חמש שנים וחצי מכר פיינברג את נחלתו ועזב את ראשון לציון.

עברת המושבות ליק"א

הברון רוטשילד השקיע מיליוני פראנקים בניסיונות חקלאיים, בהקמת היקבים ובתמיכה כלכלית באיכרים. בשנת 1900 היו במושבות ארץ ישראל קרוב ל – 28,000 דונם כרמים, מתוכם 16,000 דונם במושבות יהודה. שיווק היין התפתח בצעדים איטיים וביקב הצטברו עודפי יין גדולים. בשנים הראשונות הוקמו סוכנויות שיווק במזרח התיכון ובצרפת רובן נכשלו. בכדי לקדם את שיווק היין הקימו הכורמים בשיתוף עם הברון רוטשילד את חברת "כרמל" . סניף השיווק הראשון של החברה, "כרמל ורשה", נפתחה בוורשה, פולין, בשנת 1896. אחריו נפתחו "כרמל אודסה" ברוסיה, 1898, וסניפים נוספים בברלין, המבורג, לונדון, ניו-יורק ועוד.

בשנים הראשונות לקיומו היה היקב מקום העבודה הגדול ביותר בארץ ישראל. הועסקו בו פועלים יהודים בלבד (בשל ההקפדה על כשרות). מספרם נע בין כ-60 פועלים קבועים לכ-150 פועלים בעונת הבציר. ביקב נוסדו ארגוני פועלים מהראשונים בארץ. בשנת 1901 פרצה בו השביתה הראשונה בארץ ישראל, בעקבות פיטורי 7 מפועלי סדנת היקב. כתוצאה מן השביתה נקבעו חוקי עבודה וזכויות סוציאליות לפועלים. הישגים אלה היוו פריצת דרך עבור מעמד הפועלים בארץ ישראל. רבים מפועלי העלייה השנייה אשר סבבו במושבות בחפשם אחר עבודה הגיעו אל היקב והועסקו בו. ביניהם היה דוד בן גוריון אשר עבד ביקב בעונת הבציר של קיץ 1907.

שאיפתו הייתה, בנייה הדרגתית ואיטית של תשתית ההתיישבות היהודית בא"י, אשר בבוא הזמן ישמשו הוכחות בשטח לאישורים לצורך התיישבות קבע.

הברון רוטשילד חשש מהתבוללות של היהודים בגולה ועשה הכל בכדי להמעיט תופעה זו. פחד מהמיסיונרים הנוצריים ששהו בארץ, שמא ינצלו לרעה את מצוקת היהודים וינצרו אותם.

הברון רוטשילד לא היה ציוני במובן הפורמאלי של המושג: הוא לא הצטרף להסתדרות הציונית, לא השתתף בקונגרסים, ואף לא קיבל את הנחת היסוד של הציונות, לפיה צריכה ארץ ישראל לפתור את בעייתם של כל היהודים בעולם. עם זאת הייתה לו השקפה מרחיקת לכת בדבר החשיבות שיש להצלחתו של מפעל ההתיישבות בארץ ישראל, לפחות לגבי יהודי מזרח אירופה הנתונים במצוקה. 'לדעתי יש חשיבות רבה לכך שבניסיון אשר אנו עושים בראשונה משתי המושבות הללו יעלה בהצלחה, כיוון שאם כך יהיה הדבר, וזאת תקוותי, עלול מצבם של יהודי המזרח להשתנות, בבוא העת, במידה ניכרת. אין אני מהסס אפוא להביא קרבנות נוספים כדי להבטיח את שגשוגה של מושבה זו, ואני מגדיל עד 50 אלף פרנק את הסכום שבו אתה יכול להשתמש למענה' – כתב הברון רוטשילד לשמואל הירש.

בהזדמנות אחרת אמר הציונים ואני דמינו לחופרי מנהרה. משני קצוות שונים החילונו את עבודתו וכך אחד חתר לעברו – וסופנו שניפגש באחד הימים. כלומר, למרות שלא היה ציוני, ולא הכריז על אמונתו בתקומתה של מדינה יהודית, פעל הברון רוטשילד מתוך מחשבה לטווח ארוך, דבר המסביר גם את מדיניות רכישת הקרקעות שלו, מדיניות שאותה מימש בפינות שונות של ארץ ישראל ועבר הירדן. הוא לא חשב במושגים של עזרה למספר מצומצם של מושבות, אלא במונחים של מפעל התיישבותי מקיף ובעל ערך לדורות. אין להתפלא אפוא, שרוטשילד דחה על הסף את פנייתו של הרצל אליו, שיתמוך במאמציו המדיניים. שני האישים הללו – רוטשילד והרצל – דגלו בשיטות שונות לחלוטין. הרצל ריכז את כל המאמצים בהשגתו של הצ'ארטר, תוך התעלמות מוחלטת וזלזול גמור בעבודה המעשית בארץ ישראל, שנעשתה, לדעתו, בצורה שאיננה מעוררת כבוד ואינה מבטיחה הישגים מדיניים של ממש. ואילו הברון רוטשילד גרס כי בתנאים הקיימים, הדרך היחידה שתבטיח תוצאות חיוביות בעתיד, היא הפעולה העקבית של יצירת עובדות התיישבותיות בשטח, ולו גם בדרך מחתרתית הנוגדת את התביעה למשפט גלוי של הרצל.

בחודש דצמבר 1899 סוכם על העברת מושבות הברון לרשותה של יק"א, שתתבצע החל מינואר 1900.

יק"א ניהלה את מושבות הברון באמצעות "הוועדה הארצישראלית" במימון של הברון רוטשילד.

 

סיכום שיטת התמיכה במושבות – שיטת האפוטרופסות:

הברון רוטשילד לקח תחת חסותו ואחריותו המלאה כמעט את כל המושבות בא"י על יושביהן.

המושבות נוהלו ע"י פקידים צרפתים שאותם הציב במושבות כתנאי לעזרתו לאיכרים. רוטשילד טען שליהודי מזרח אירופה אין ידע מספיק בניהול ובחקלאות, ומשטר הפקידות נועד להבטיח את השקעתו הגדולה. הפקידים יצגו את הברון באופן ישיר, הם העבירו את ההנחיות לאיכרים ווידאו את ביצוען.

לכל מושבה מונה פקיד ראשי ולצדו עוזרים, אתם נשלחו למושבות אנשי מקצוע כמו: גננות, מורים, רופאים, חובשים וכו' שהנחו את האיכרים וסייעו להם.

משטר הפקידות עסק בין היתר בהדרכה חקלאית ותמיכה חודשית- פקידי הברון דאגו לחלוקת הקרקעות, לארגון העבודה, להדרכת התושבים בעבודת החקלאות, קניית עודפי התוצרת החקלאית מהאיכרים,  פיתוח ענפי החקלאות והקמת מוסדות ציבור- ארגון המשק, מוסדות המושבה, שירותי דת, בריאות, בתי"ס, לימוד הצרפתית.

קניית אדמות וייסוד מושבות חדשות- הברון הפעיל השפעתו דרך הסולטאן לרכישת קרקעות נוספות, הקים עוד מושבות כגון מטולה, בת-שלמה ובאר-טוביה.

כמו כן עזר הברון להעלות יהודים לא"י וסייע לאליעזר בן יהודה לכתוב את המילון העברי הראשון.

פיתוח מפעלי תעשייה – במטרה לפתח ולהרחיב את התשתית הכלכלית של המושבות הקים הברון רוטשילד יקבים בראשל"צ ובזיכרון יעקב, מפעל לייצור בשמים ביסוד המעלה, מטוויית חוטי משי  בראש-.פינה, בית חרושת לזכוכית בטנטורה.

יתרונותיה של השיטה:

ע"י הזרמת כספים למושבות הברון רוטשילד מנע את התמוטטותן.

שיטתו יצרה מערכת שירותים מפותחת בתחומי החיים השונים, כמו חינוך, בריאות, דת ועוד.

הברון רוטשילד ביצע ניסויים חקלאים יקרים שאיכרי המושבות לא יכלו לעמוד בעלותן.

סייע בפיתוח והרחבת התשתית הכלכלית של המושבות ע"י הקמת יקבים בראשל"צ ובזיכרון יעקב, מפעל לייצור בשמים ביסוד המעלה, מטוויית חוטי משי בראש פינה, בית חרושת לזכוכית בטנטורה.

קיים מגעים עם השלטונות העותומאניים במסגרת טיפולו במתיישבים.

חסרונותיה של השיטה:

נוצר ניכור עמוק בין הפקידים הצרפתיים לבין איכרי המושבות, בגלל הבדלי התרבות, הפקידים לעגו לאיכרים, הם ניסו להחדיר את התרבות הצרפתית למושבות, חלקם לא היו ציוניים וראו בשהייתם עבודה לכל דבר. האיכר ראה בפקיד אדון שהפך אותו לאריס. כל זה גרם לאדישות, לחוסר אחריות ולאי יוזמה מצד האיכרים.

השיטה החזירה חלק מהאיכרים לשיטת "החלוקה" בגלל התמיכה החודשית שנתן הברון. כלומר חיים מתרומות ולא מעבודת הידיים.

הייתה סיסמה ידועה: "הכל על חשבון הברון", כלומר הברון רוטשילד ישלם על הכל, לפיכך האיכר חדל לעבוד, את העבודה עשו עובדים ערביים, האיכר השגיח על העובד הערבי והפקיד השגיח על האיכר היהודי.

מנגנון הפקידות היה מנופח, עד כי בזיכרון נוצר מצב בו היו יותר פקידים מאשר מתיישבים. בראשון לציון היו כ- 40 פקידים ומשפחותיהם שהשגיחו על 17 משפחות של איכרים.

יחסם המזלזל של הפקידים הביא בסופו של דבר למרידות כנגד שיטת האפוטרופסות המדכאת. הברון רוטשילד נקט ביד קשה וראה במורדים כפויי טובה, הורה לגרשם מהמושבות, החתים את הנותרים על כתב התחייבות משפיל וכך דוכאה ההתמרדות.

 

אתרים – מאמרים:

אדמונד ג'יימס דה רוטשילד – Wikipedia

אורות וצללים במפעלו של הברון רוטשילד
על המושבות החדשות שהקים הברון בנימין אדמונד רוטשילד בארץ ישראל ודרך ניהולן

הברון רוטשילד וניסיונו ליישב יהודים בארץ-ישראל

הברון, הפקידות והמושבות הראשונות בארץ ישראל

היקב בראשון-לציון

 

 

Advertisements