23-4-09

התחלות הציונות וחובבי ציון. שאילות שעומדות על הפרק שנדרש התייחסות ורצוי לנתח אותן. מה התרחש במזרח אירופה במאה ה-19? שתי הנחות שעליהן התחנכנו.

יהודים ברוסיה, אלה שעברו השכלה, היו היהודים הבורגנים (1). מסה היהודים באזור הכפרים במזרח אירופה היו כ- 5-6 מיליון אנשים. בערך 20% מהם היו בורגנים. הם קראו לעצמם "חופשים", מול האנשים "אדוקים". לא היתה חלוקה בין דתיים וחרדים.

היהודים המשכילים יש שאיפות ומחכים לזכויות האדם (האמנציפציה) של היהודים, כלומר, בשבילם המודל הוא מה שמתרחש במערב ויבוא המים שהיהודים יהיו שווה זכויות, דמוקרטיה, ליברליזציה, הגברת ההומאניזם המערב עבור היהודים הרוסים הוא מדינות גרמניה, אוסטריה, מדינות מפותחות ותרבותיות. בניגוד התרבות הגרמנית, בגלל שגרמניה היתה כל כך יסודית ושיטתית, רצתה לחולל מהפכה תעשייתי ועשתה בצורה יותר טובה, מהירה ויעליה מאנגליה, ואם זכויות האזרח הוא על הכול אז גם היהודים זכו. לכן יהדות גרמניה היתה מודל כללי איך צריך להראות כאשר היהודים מקבלים זכויות אדם.

אם הציפיות של היהודים המשכילים היו אמנציפציה אז שכרוך להשתלבות בחברה הרוסית. ישנם שתי קבוצות של יהודים משכילים ברוסיה. קבוצה גדולה הן משכילים ברוסית, כלומר, השפה היא רוסית, זה אומר גם לגבי הסופרים כמו טולסטוי. הם אנשים שחיו בתוך התרבות הרוסית יחד עם התרבות היהודית ואת התרבות הדתית כי אף אחד לא היה חילוני ממש.

תנועת ההשכלה היהודית, ובקיצור תנועת ההשכלה או ההשכלה, הייתה תנועה שראשיתה בקרב יהודי אירופה בסוף המאה ה-18, שאימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הסובבת, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות ביניהן חיו היהודים. הדוגלים בהשכלה נקראו "משכילים". ההשכלה התנגשה עם החסידות שכבר הייתה מגובשת.

בשם התבונה האוניברסלית ביקשה תנועת ההשכלה את שילובם של ערכים והשקפות מתוך תרבות הסביבה באופק הרוחני-יהודי, ואפילו ייחסה להם עדיפות. התבונה ודת התבונה ניצבו כנגד האמונה הרגשית. בסוף המאה ה-18 התנגשה ההשכלה עם החסידות, שכבר הייתה מגובשת

משה מנדלסון – אבי תנועת ההשכלה. ביקש להוכיח כי אדם יכול להישאר יהודי נאמן ברשותו הפרטית, ויחד עם זאת לתרום לתרבות הכללית.

בקבוצה השניה ההשכלה היתה בעברית. קיימים חלוצי ספרות עברית בקרן המשכילים, ביניהם מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ), אברהם מאפו (4), פרץ סמולנסקין (3). כמו כן היתה עיתונות בעברית.

 sforim.jpg

חוג הסופרים היהודים באודסה (1916). מימין לשמאל: שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ש. אנ-סקי ויהושע חנא רבניצקי.

כאשר התחילו הפוגרומים, סופות הנגב, כי המקום שבו התרחשו האירועים היה בדרום מזרח רוסיה. התחילו בשנת 1881 והמשיכו 2-3 שנים. התפרצויות מקומיות, כל פעם בישוב אחר.

במלחמת האזרחים ברוסיה נהרגו הרבה יהודים, הרבה יותר מאשר מתקופות קודמות. הדומים נגד לבנים. הצבא האדום היתה יותר מהגן על היהודים לאומת הצבא הלבן שפגע יותר ביהודים אולי בגלל לאון טרוצקי (5), שארגן את הצבא האדום ופיקח על הפעולות הצבאיות בחזיתות השונות של מלחמת האזרחים מתוך רכבת משוריינת. ברעך רבע מיליון יהודים נהרגו במלחמה הזו.

משטר הצארי היה מודע ואשר את הפוגרומים. היה משטר בעיתי ואנטישמי, עבורו כמות היהודים היתה גדולה מדי לכן וחיכה שהתרחשו תהליכים שהתגוררו יציאת היהודים מרוסיה. הטענה שלא פעל בנחישות ויעילות על מנת לעצור את ההתפרצויות עממיות והספונטניות שהתרחשו בשטח היא נכונה אבל לא ניתן לומר שהמשטר גרם את הפוגרומים. לא היה שליטה על כל מה שקורה השדה. 50 שנה של פעילות צארית נמחקה מספרי לימוד. הוא זיהה את הבעיה אצל היהודים שלא משלמים מיסים, לא עובדים את האדמה ולא משרתים בצבא. לכן החליט להפעיל מדיניות, כל ישוב היה צריך לתת צעירים לצבא הרוסית. מתגייסים אותם בגיל 12 לפנימיות צבאיות ל- 30 שנה. הקהילה היתה צריכה לשתף פעולה. בכל קהילה יש שכבות של אנשים ע"פ רמת סוציו-חברתית, יש סולידריות פנימית אבל יש מציות. קודם כל נתנו את יתומים, אחר כך בני אלמנות, לאחר מכן את העניים. כאשר לא הספיק אז התחיל תופעה של לחטוף ילדים בתוך הקהילות היהודיות. אילו בני העשירים ובעלי המעמד, שלהם היו קשרים עם ראשי הקהילה הצליחו להוציא את בניהם מחוץ לרשימת המגויסים. התוצאה היא שהיו הרבה יהודים ששירתו בצבא הרוסית. אבל של יוסף טרומפלדור היה וולף בהיותו בן 13 נחטף כקנטוניסט לעבודת הצבא ושירת שנים רבות כחובש קרבי. לא כולם שמרו על יהדותם בצבא. הוא יצא מהצבא רוסי ויהודי גאה. לשמור אמונים לשנים, לעם היהודי ולאימא רוסיה.

היתה עוד תופעה. רבע מיליון יהודים עוסקים בחקלאות כי המשטר הרוסי יצר לחץ ליהודים ונתנו חלקי אדמה עצומים באזורים החדשים שכבשו. אחרי דור אחד יש שכבה גדולה של יהודים שעוסקים בחקלאות.

הכול היה נראה טוב ויפה ואז פרצו את הפוגרומים וגרם מכה לתודעה בעיקר בתוך היהודים המשכילים שכיחו לאמנציפציה. התגובה בהתחלה לא היתה גדולה עד שטולסטוי, שהיה סופר רוסי, התחיל לעלות את הנושא לסדר יום. האינטליגנציה הרוסית לא יצרה חצית צעקה משותפת עם האינטליגנציה היהודית. המשכילים היהודים ברוסיה שציפו ניסים ונפלאות בתוך ההשתלבות בחברה הרוסית, כאשר באו הפוגרומים עשו חושבים והרימו את דגל של חיבת ציון.  המשכילים היהודים ברוסיה, בגלל המכה שקיבלו ובגלל ההכזבה מהאמנציפציה, התחילו דיונים על מה ניתן לעשות וכך התחיל הברחה מערבה, דפקה משכבות היהודים היותר עניים, השכבות הנמוכות.

תנועה חובבי ציון היו כמה עשרות אלפי אנשים בתוך עם של מיליונים, היחס בין המשכילים שהפכו ללאומיים אלו שהיו …

היציאה לגבול האוסטרי התחילה לפני הפוגרומים בגלל התנאים בישובים, פרנסה, עיסוק, התפתחות בהשכלה, לחץ חברתי, כלכלי ופוליטי. כל שנה הולידו היהודים בערך 200 אלף ילדים חדשים. זה מצביע למה הצורך ליציאה החוצה. לכן המשטר הרוסי גם עודד את היציאה ומעבר למערב. התוכנית היתה 1/3 להגר, 1/3 לא ישרוד ו- 1/3 ניתן להסתדר.

לצאת לאן? אוסטריה, גרמניה, אמריקה. לברחה יש מנהיגות, המשכילים. האם להמליץ ליהודים ברוסיה לעזוב את המדינה? אולי לארגן את היציאה. באוסטריה היו הרבה יהודים שהתגוררו ברחובות כי לא היה גוף או קהילה שיכלו לדאוג ולטפל בהם. התחילו ארגונים מערביים לפעול כמו אליאנס הצרפתי כדי לתת עזרה.

הציבור האורתודוקסי הגיב באדישות ובשקט יחסי למצב שנוצר. בכל דור קמים אנשים שמוכים את היהודים.

רוב האנשים שברחו היו עניים ורוב האנשים העניים היו אורתודוקסים. אין להם מנהיגות ושיקולים לכן רק הגיבו על המצב הקשה וידעו לספוג את הדברים.

כאשר נגמר ההלם, הציבור המשכיל מחליט וממליץ להישאר ולהמשיך במאבק למאן הדמוקרטיזציה וליברליזציה של רוסיה.

כאן יש לנו התיזה  שאומרת שהמשכילים שהיו להם ציפיות באמנציפציה אז היא הכזיבה אותם ולכן התגובה היתה לעבור לפעילות ציונית. האמת שהתיזה אינה מדויקת. רוב האנשים לא שינה את דעתו ומה שהם אמינו. בדרך כלל לציבור יש שכנוע, לדוגמה, בעת פיגועים בישראל, רוב הציבור לא משנה את עמדתו, זה תפקידה של אידיאולוגיה, לחסן את האנשים לפני האירועים החיצונים.

הכזבת האמנציפציה לא גרמה את הגברת הציונות, כמו כן התנועה הציונית אף פעם לא היתה תנועה של רוב העם היהודי אלא תנועה מיעוט עד הקמת מדינת ישראל. אולי היו חצי מיליון ציונים.

תלמיד: בפועל הכזבת האמנציפציה כן גרמה את הגברת הציונות ואין להתייחס למספרים. אם היתה הכזבה אז למה עלו לישראל ולא למדינות מערב?

במדינות מערב היתה אמנציפציה, היהודים גם עשו שינויים או רפורמות בדת. האמנציפציה הכזיבה אנשים במקומות שלא היתה. אפה שכן היתה אמנציפציה אז היה טוב מאוד עבור היהודים. היהודים מקבלים זכויות אזרח והם משתלבים בחברה.

רוב היהודים המשכילים לא הגיבו תגובה לאומית ציונית אבל היתה מיעוט שכן והם יסדו את שיבת ציון ומועדונים של חובבי ציון. הם יצאו כמו פיטריות אחרי גשם ומפוזרות בשטח. הם קראו לעצמם בשמות שונים, רובם כוללים את השם ציון בצורות שונות. העובדה שהם לא נמצאים עם אותו שם אז מצביע על חוסר מנהיגות. היתה תגובה ספונטנית של אנשים להתארגן במסגרת ציונית. בשנות 1880 בתנועה שלו חובבי ציון היו בערך 15000 אנשים. מי הם האנשים הבולטים?

ישראל בלקינד (6). היה חבר בילו. ארגון שנוסד ברוסיה בשנת 1881 "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיהו, ב', 5) בעקבות הפוגרומים. בתחילה קראה לעצמה הקבוצה בשם "דאבי"ו" – ראשי תיבות מספר שמות, ט"ו, 15: "דבר אל בני ישראל ויסעו". השם גם כנגד המשכילים שממליצים להישאר. היו בו כ- 500 סטודנטים, דור הצעיר של אינטלקטואלים שהם המנהיגות הבא. מתוך ה- 500 כ- 50 סטודנטים מתאגדים לעלות לארץ ישראל. לבסוף 14 מגעים לארץ ב 6 ביולי 1882. בראשם עמד ישראל בלקינד. זה הפרופורציה בין אלו שמזדהים עם הרעיון והאידיאולוגיה לאלו שקמים ועושים מעשה.  מתיישבים במקווה ישראל. הם היו קבוצה שונה לאומת המייסדים של המושבות. לסטודנטים לא היה רכוש ושום דבר. היו חילונים ולא אהובים ע"י אנשי העלייה הראשונה. תחילה הם עבדו בחקלאות בבית ספר מקווה ישראל. מאוחר יותר עבר לראשון לציון, אך נאלץ לעזוב אותה בשנת 1884, לאחר שהואשם בארגון התנגדות לפקידי הברון רוטשילד. הוא הקים את גדרה, המושבה הביל"וית הראשונה, אך מעולם לא הסתגל לחיי החקלאות ועזב. הרבה זמן גם היה נמצא בחו"ל בפעילות ציונית.

בזיכרונותיו הוא כתב על אופן שהוא הפך להיות ציוני. לא הפוגרומים גרמו אותו להיות ציוני אלא התנ"ך שקרא בילדות. חונך לשפה העברית ולמד בגימנסיה הרוסית. קיבל חינוך יהודי וכללי. היה אחיה של אולגה חנקין. כותב שהיה מסוכן לדבר על העיון הלאומי. היה לו חבר פולני בבית הספר. פולין היתה תחת שלטון רוסי. הם דיברו על מה לעשות כאשר יהיו גדולים, לעזור לעמו בארצו, כלומר, החבר תיסע לפולין והוא לארץ ישראל. החבר כן נסע לגור עם משפחתו בפולין והוא נשאר עם הרעיון. אחר כך פרצו את הפוגרומים ואת הנושא ההגירה עלה לסדר יום. פתאום הוא מגלה שיש עוד אנשים עם אותם רגשות ורעיונות. אחרי הפוגרומים התחילו לשמוע קולות האנשים. הרעיון התבשל קודם והפוגרומים נתנו את כוח והסיבה לצאת החוצה כי יש עוד שותפים. כאשר יש התעוררות של הרעיון הציוני אז מתי ניתן לומר האם יש סיכוי שיצליח? יש גם סיכון. כאשר יש מאות ואלפים.

זלמן דוד לבונטין (7), בן למשפחת חסידים חשובה, מצאצאי גולי ספרד. התגורר בוורשה. לבונטין נכשל בנסיונו במסחר, הפך למשכיל, למד הנהלת ספרים והחל לעבוד בבנק.

כאשר זלמן דוד לבונטין למד גיאוגרפיה התייחס לרפובליקה הליברית שהתיסדה ע"י תושבים מקומיים. אם הם יכולים להקים מדינה אז למה העם היהודי לא יכול לחזור ולהתיישב בארץ אבותינו? ניתן לראות שהוא לא מתייחס לפוגרומים. כותב ספר: לארץ אהבותינו.

לבונטין ייסד אגודה בת 15 משפחות מקרמצ'וג ו- 26 משפחות מחרקוב, אשר הסכימו לעלות ארצה וייפו את כוחו לצאת ארצה ולמצוא קרקע לנחלה עבורם. בדרכו ארצה פגש לבונטין בראשי חובבי ציון, שהבטיחו לסייע בהגשמת רעיון היישוב, אך לא עמדו בהבטחתם. בעין הקורא נרכשה קרקע מכספם של תשעה חברים בוועד ובסיוע דודו, צבי לבונטין.

לרוב האנשים שהצטרפו היה הרעיון הציוני קודם. אין הרבה התייחסות לפוגרום אלא לתוצאות שלו. לכל אירוע טראומטית יש התוצאות שלו. היהודים המשכילים תלו הרבה תקוות באמנציפציה ואחרי התקופה של הלם חזרו לאותם עקרונות. עבור חלק מהאנשים התגובה היתה אחרת כי הרעיון הציוני כבר היה קיים אצלם והפוגרומים רק גרמו את התעוררות תנועת היציאה.

מקרה שכן מתאים לתיזה, סיפור יוצא דופן בתוך חובבי ציון הוא יהודה לייב פינסקר (8). הוא היה משכיל מסוג הרוסי, השכלתו היתה רוסית, היה רופא והפוגרומים גרמו לו רעידת אדמה מאוד חזקה ולעשות פניה של 180 מעלות. הפסיק לאמין באמנציפציה ברוסיה וכותב את חוברת אוטואמנציפציה, כתב יסוד ראשון של הציונות. מדינת היהודים של הרצל יוצא אחרי 14 שנים. יש דמיון בין שתי התעודות. הרצל לא ידע על חוברת אוטואמנציפציה לפני כן.

"אוטואמנציפציה", החוברת נכתבה בעקבות פרעות "הסופות בנגב", ויצאה לאור בעילום שם "מאת יהודי רוסי" בגרמנית בווינה, במטרה לעורר את יהודי מערב אירופה העשירים להתפכח מרעיון השוויון באמצעות התבוללות, שלא יוכל להצליח, שלחלום האמנציפציה היהודית אין סיכוי משום שהשנאה ליהודים הפכה למחלת נפש בקרב העמים, שאותה קרא בשם "יודופוביה". הוא חשב שרוב אנשי המשכילים הרוסים לא יקראו את החוברת כמו שצריך ופנה לדוברי גרמנית שיש להם ראש יותר פתוח וקיבלו אמנציפציה. מעטים של אנשי משכילים רוסים ידעו גרמנית ורק הם היו יכולים אולי לקרוא ולהבין.

עם זאת, היא עוררה בעיקר את יהודי מזרח אירופה הסובלים. פינסקר קרא ליהודים שבמקום האמנציפציה ליהודים שהייתה בסוף המאה ה-19 באירופה האנטישמית, להקים בית לאומי לעם היהודי, רצוי בתחומי ארץ ישראל. בשער הספר הביא פינסקר את מאמרו של הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו – אימתי?".

בספרו תיאר פינסקר את השנאה כלפי העם היהודי המפוזר באירופה, שנאת הזר. היהודים הם אומה מתה-חיה – "רוח רפאים", משום שהם חסרי מולדת ועצמאות, ולכן נראים מוזרים וזרים. על רקע זה, טען הרופא פינסקר, פיתחו האירופאים כלפיהם "יודופוביה" (פחד מיהודים) – מחלת נפש שאינה בת ריפוי, ואשר עוברת בין הגויים בתורשה. היודופוביה מתבטאת באנטישמיות. הואיל ופינסקר הפסימיסט לא ראה באנטישמיות תופעה בת-חלוף, הוא טען כי אין טעם בניסיונם של היהודים לפתור זרוּת (2) זו בחסדי השלטון, שיעניק להם שוויון וזכויות (אמנציפציה). פינסקר דגל ברעיון ה"אוטואמנציפציה" – שחרור עצמי מהמגבלות, התרחקות מהגויים ומעבר מאנומליות לנורמאליות.

על היהודים לשחרר את עצמם בתהליך בן מספר שלבים:

  • 1. שינוי בהרגשה – מודעות לאומית.
  • 2. התארגנות בקונגרס.
  • 3. פנייה להמון היהודים – גיוס כספים ופנייה למעצמות.
  • 4. הקמת מדינה יהודית, שרק בהּ יזכה כל אדם לקבל את הכבוד האישי המגיע לו.

עם זאת, יש לעלות כמה שיותר מהר לארץ ישראל, למרות הקשיים ובעיות ארגון.

פינסקר מפריד בין היהדות, שאינה קשורה לארץ כלשהי, ובין הלאומיות היהודית, הקשורה לארץ, אך שמפני שטרם הושגהּ לא מתייחסים אל היהודים כאל עם. פינסקר לא התרכז דווקא בארץ ישראל, אך העדיפהּ, בשל הקשר ההיסטורי-רוחני לעם. הוא האמין כי גם שטח אחר יוכל לשרת את המטרה הראשונית: "ארץ משלנו". רק כאשר ליהודים תהיה מדינה אז יכלו להיות שווים בין עמים. פינסקר עשה הפרדה בין המקום והרעיון. שם דגש בטריטוריה, אפשר בארץ קדושינו אם יש אפשרות.  

כאשר כתב את החוברת היה בן 60, רצה להשמיע קול. אבל הופך להיות מנהיג חיבת ציון כי ברגע שיצא לאור תירגמו את החוברת לכמה שפות. הוא לא היה אדם לאומי, נקודת המוצא שלו היתה האנטישמיות והתשובה לאנטישמיות כאשר הפיתרון צריך להיות עכשיו ולא לפתוח למסע שלא יודעים כמה זמן תיקח על מנת להגיע לארץ ישראל. לכן הציונות הולכת להחזיר שני ממדים עיקריים שהעם היהודי איבד, שפת העם וארץ מולדת. פינסקר לא התייחס לשפה, כמו כן גם הרצל, לפי דעתו כל אחד עם השפה שלו. הם לא היו אנשים לאומניים, אבות המייסדים של הציונות, אבל הציבור שהלך אחריהם היה לאומי. למה הציבור שיודע שפינסקר והרצל אינם אנשים לאומיים כמוהם אז למה לעשות אותם מנהיגים?

 

1. בורגנות: מעמד בעלי הרכוש המודרני. מעמד בני האדם החיים בעיר והמתפרנסים מבעלות על עסקים, מניהול, וממקצועות חופשיים כגון רפואה, עריכת דין וכדומה. מתואר בניגוד למעמד עובדי-השכר (פרולטריון) המתפרנס משכר עבודתו בעסקים שבבעלות הבורגנות והמדינה.

2.  זרוּת: שנאת זרים או קסנופוביה היא יחס עוין מצד חברי קבוצה מסוימת – חברה, תרבות – אל חברי קבוצה אחרת. מקור המילה ביוונית ומשמעותה המילולית "פחד מהזר" (גם "פחד מהמוזר"). גזענות מתוארת לעתים בכלליות כצורה של קסנופוביה, כמו גם דעות קדומות אחרות.

3. פרץ סמולנסקין: היה סופר עברי, מראשי תנועת חיבת ציון, ומאנשי ההשכלה היהודית. לפי תפיסתו, עם ישראל הינו עם ייחודי – המאחד אותו הוא תרבותו, ההיסטוריה שלו ושפת התנ"ך, ולא ארצו. על עם ישראל להחיות את השפה העברית ולדבר בה, שכן רק אז ישמור העם על זכותו להיקרא בשם ישראל. סמולנסקין חרג ממסגרת הדת הסטנדרטית עד אז, ושם דגש על הלאומיות.

4. אברהם מאפו: סופר עברי בן תנועת ההשכלה, אשר ספריו שימשו כבסיס רעיוני לתנועת הציונות. הוציא לאור במימון עצמי את ספרו אהבת ציון שנחשב לרומן העברי הראשון.

5. לאון טרוצקי – Wikipedia

6. ישראל בלקינד – Wikipedia

7. זלמן דוד לבונטין

8. יהודה לייב פינסקר – Wikipedia

 

מודעות פרסומת